עבודה זרה מו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

האם יש שם נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה?

עתה מיבעיא ליה איבעיא אחרת, אם תמצי לומר אם נוכיח ממשנה או ברייתא או סברא: יש נעבד במחובר אצל גבוה, עדיין יש כאן איבעיא אחרת -

כי יתכן שדין זה נאמר רק בקרבן עצמו, כגון, בהמה שהשתחוו לה, אבל אבנים לבניית מזבח - יש להסתפק ולומר שלא נאסר, וצדדי הספק הם:

האם מכשירי קרבן כגון בניית המזבח - כקרבן דמו וכשם שנעבד אסור לקרבן, כן גם ל"מכשירי קרבן", או לא כקרבן דמו?

רבא פושט את האיבעיות מדין "אתנן". והוא מה שאמרה התורה [דברים כג] "לא תביא אתנן זונה [המתנה שקיבלה זונה עבור הזנות]... בית ה' אלהיך".

ולא חילקה התורה באתנן בין אתנן תלוש לאתנן מחובר, ובכל אופן אסורה בהבאה לבית ה'.

אמר רבא: קל וחומר! ומה "אתנן" הקל, ומה היא קולתו? שמותר בתלוש להדיוט שאם נתנו לה דבר תלוש באתננה מותר בהנאה להדיוט, בכל זאת חמור הוא, ומה היא חומרתו? שאסור במחובר לגבוה אם נתנו לה מחובר כגון, בית - אסור להקדישו לצורך בנין בית המקדש, דכתיב "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך", והאיסור הוא בכל דבר לא שנא תלוש ולא שנא מחובר -

"נעבד" החמור, ומה היא חומרתו? שאסור בתלוש להדיוט כדין עבודת כוכבים האסורה בהנאה, האם אינו דין שהוא חמור בכך שאסור במחובר לגבוה?!

ונפשטו שתי האיבעיות. הראשונה, שיש נעבד במחובר אצל גבוה, והשניה, שאף למכשירי קרבן אסורים, שהרי אתנן שממנו למדים - אסור אף להביאו לצורך בנין בית המקדש והוא מכשירי קרבן, שהרי כך נאמר "לא תביא בית ה' אלהיך", שיש בכך משמעות שלא יביא אתנן לצורך בנין ה"בית".

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא:

מנין לך לדרוש כן? הלא לא נאמר במפורש בתורה לאסור אתנן כשהוא מחובר, אלא שדייקת כן ממה שהתורה לא חילקה במפורש בין תלוש למחובר, וכתבה "סתם" אתנן -

ומתוך הנחה "סתמית" למדת דין קל וחומר לאסור - או חילוף הרי יתכן ללמוד קל וחומר בהיפך להתיר:

ומה "נעבד" החמור, ומה היא חומרתו? שאסור בתלוש אצל הדיוט, בכל זאת קל הוא, ומה היא קולתו? שמותר במחובר לגבוה, ומנין אנו למדים שמותר במחובר אף לגבוה? שנאמר "אלוהיהם על ההרים" ודרשינן, ולא ההרים אלוהיהם, ולא חילקה התורה בין הדיוט לגבוה, וההיתר הוא בכל אופן לא שנא להדיוט ולא שנא לגבוה -

"אתנן" הקל, ומה היא קולתו? שמותר בתלוש להדיוט, האם אינו דין שהוא קל בכך שמותר במחובר לגבוה?!

ואי משום שנאמר "בית ה' אלהיך", ומה שאמרת ודרשת שאתנן אסור אפילו כשהאתנן הוא "בית", ^[77] ודייקת כן ממה שנאמר "בית", ולא נאמר "לה' אלהיך", ורצית להסיק מכך שאתנן אסור אפילו במחובר, דהיינו שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית, אומר לך ש"בית" זה אינו מיותר לדרשה, אלא מיבעי ליה לדרשה אחרת, כדתניא - שנינו בברייתא: נאמר בתורה "בית" ה' אלהיך, ונלמד מכך שאתנן אסור להקדיש רק דבר המובא ל"בית" המקדש, פרט לפרה אדומה, שאינה באה לבית, ושחיטתה היא חוץ לבית המקדש, בהר הזיתים, ואותה מותר להביא מאתנן, דברי רבי אליעזר.

וחכמים דורשים דרשה אחרת מ"בית", ואומרים שבא לרבות את הריקועים, טסי זהב שעושין אותם ציפוי לכותל היכל ל"בית" קדשי הקדשים, שאותם הטסים אסרה התורה להביא מאתנן, ודרשינן "בית" לאסור כל הנעשה ל"בית" אפילו מה שנעשה לנוי בעלמא.

ומקשה רב הונא בריה דרב יהושע: איך דרשת קל וחומר לאסור?

אמר ליה רבא לרבי הונא בריה דרבי יהושע: אנא קאמינא, אני אמרתי דין קל וחומר לחומרא, לאסור מחובר אצל גבוה, ואת אמרת, ואילו אתה אמרת דין קל וחומר לקולא, להתיר אתנן מחובר. ומידה היא בדרשות התורה, קולא וחומרא, כל מקום שאפשר לדרוש, או לקולא או לחומרא - לחומרא פרכינן, כלומר, דיינינן ודורשים.

ודרשתי עדיפה מדרשתך. ^[78]

רב פפא תלמידם של רבא ושל רב הונא בריה דרב יהושע, מקשה על רבא.

אמר ליה רב פפא לרבא: וכי כל היכא מקום דאיכא שישנה אפשרות לדרוש קולא וישנה אפשרות לדרוש לחומרא - לקולא לא פרכינן?!

והא בדין הזאה דפסח - דפליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא.

ערב פסח שחל להיות בשבת, מקריבין את קרבן הפסח כשאר יום חול. כמו שאמרה התורה [במדבר ט] "בין הערבים במועדו" ודרשינן "במועדו" ואפילו בשבת. ונחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, במי שהיה טמא מת, והגיע יום השביעי שלו, שהוא יום הזאתו באפר הפרה לטהרו מטומאת מת, בשבת שחל בערב פסח - האם מותר להזות עליו ולעבור על איסור שבות שאסרו חכמים להזות בשבת, ובכך יטהר ויוכל להביא קרבן פסח.

דרבי עקיבא סבר לחומרא, וקא מחייב ליה לגברא להביא קרבן פסח [ואם לא יביא יתחייב כרת].

ורבי עקיבא סבר לקולא, ופטר אותו מלהביא קרבן פסח, מפני היותו טמא, ואסור לו להיטהר בהזאת אפר הפרה.

ושנינו שם שרבי אליעזר לומד דרשת קל וחומר: ומה "שחיטה" החמורה, שהוא איסור מלאכה מדאורייתא דוחה את השבת - "הזאה" הקלה, שאינה אלא איסור שבות, האם אינו דין שתדחה את השבת?!

וקא פריך רבי עקיבא, מהפך את דרשת הקל - וחומר, ללמוד ממנה לקולא, ולאסור להזות, ולפוטרו מקרבן פסח [ומכרת באי הקרבתו] - דתנן, כמו ששנינו שם, השיב רבי עקיבא: או חילוף! אפשר לדרוש את הדרשה להיפך: ומה "הזאה" הקלה שהיא משום שבות, חמורה היא בכך שאינה דוחה את השבת. - שחיטה החמורה, שהיא איסור דאורייתא, האם לא כל שכן שלא תדחה את השבת?!

וממשנה זו מוכיח רב פפא, שרבי עקיבא דרש קל וחומר לקולא, אף שאותה הדרשה אפשר לדרוש לחומרא. וקשה על רבא!

ומתרצינן: אין הדבר כן. רבי עקיבא מעולם לא עלה על דעתו לאסור שחיטת קרבן פסח בשבת, אלא -

התם, רבי אליעזר רבו של רבי עקיבא גמריה, לימדו שהזאה אינה דוחה את השבת [שיש כח ביד החכמים למונעו מלהביא קרבן פסח, ולהעמיד דבריהם שאסרו להזות בשבת], ואייקר ליה תלמודא ונשתכח ממנו הלכה זו, ודרש קל - וחומר להתיר -

ורבי עקיבא לא רצה לומר לו במפורש "כך מקובלני ממך: הזאה אינה דוחה את השבת", כדי שלא לביישו ששכח תלמודו -

לכן אמר לו "או חילוף" כדי שרבי אליעזר ייזכר מעצמו, שהרי ברור לו ששחיטה דוחה את השבת -

ועם כל זה, לא הצליח הדבר, ואמר לו: עקיבא! עקרת מה שכתוב בתורה "במועדו", ודרשינן, אפילו בשבת.

וענה לו רבי עקיבא: אם כן, הבא לי דרשת "במועדו" להתיר גם את ה"הזאה".

וכעס רבי אליעזר, ואמר לו, עקיבא! בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתך.

והיינו דאמר לו, ולכן השיב לו רבי עקיבא: רבי! אל תכפירני, אל תכחד דבריך הראשונים שלמדתני שהזאה אינה דוחה את השבת, בשעת הדין כשאנו מתווכחים ודנים זה עם זה. כך מקובל אני ממך "הזאה" שבות, ואינה דוחה את השבת.

הרי שרבי עקיבא מעולם לא עלה על דעתו דרשת קל - וחומר זו, ואין מכך ראיה שחומרא וקולא פרכינן לקולא.

בעי רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטין ^[79] מחוברים, ואחר כך קצרם ועיבדם בשאר מלאכות ועשה מהן חטים - מהו [גירסת הב"ח: מה הן] למנחות האם מותרים להביאן לקרבן מנחה -

להדיוט ודאי מותרין, מפני שאין מחובר נאסר להדיוט, והאיבעיא היא לגבוה.

והנה, אם נפשוט בעיא הקודמת, ונתיר מחובר הנעבד אצל גבוה, אין כאן ספק, ובודאי מותרים החטים למנחה. אבל, אם תמצי לומר לאסור מחובר אצל גבוה, עדיין יש להסתפק.

וצדדי הספק הם: האם נאמר יש דין "שינוי" בנעבד, דהיינו כיון שהחטין נשתנו לקמח, ואינם "בעין", השנוי מועיל להם להתירם ^[80], או אין שינוי בנעבד, לא מועיל להם העובדה שהשתנו. ^[81]

ופשיטנן: אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: תא שמע מהמשנה במסכת תמורה: כל הבהמות האסורין לגבי מזבח כגון, מוקצה [שיעדו אותה לעבודת אלילים] ונעבד לאלילים - ולדותיהן מותרין.

ותני עלה, שנינו בברייתא תוספת על המשנה: רבי אליעזר אוסר.

מר זוטרא סבר, שהמשנה והברייתא מדברים כגון שהשתחווה לבהמה מעוברת, ונאסרה לגבוה היא וגם ולדה, וילדה, והטעם שחכמים מתירים, הוא מפני שהולד נשתנה מעובר לבהמה, והם סוברים יש שינוי בנעבד אצל גבוה. ואילו רבי אליעזר אוסר, מפני שסובר אין שינוי.

ונפשטה האיבעיא, שמחלוקת היא בין התנאים.

ודחינן: לא בדין זה נחלקו רבי אליעזר וחכמים.

ולאו אתמר עלה, האם לא שנינו ביאור על מחלוקת זו?! והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא: כשנרבעו ולבסוף עיברו.

וטעם מחלוקתם הוא: היות ש"זה וזה גורם", שהזכר הבא על בהמה זו, וגם הנקבה שנעבדה, שניהם גרמו לולד שיבא לעולם, נמצא שגרמוהו והביאוהו לעולם איסור והיתר, שאביו מותר ואמו אסורה -

חכמים סוברים "זה וזה גורם - מותר", ורבי אליעזר אוסר.

הערות

^[77] כן פירש רש"י. ולכאורה קשה, הלא לא כן דרש רבא - רבא דרש מ"בית שאסור להביא אתנן "לצורך בנין בית" - ואילו רב הונא בריה דרב יהושע דורשו "אתנן שהוא עצמו בית". וכתבו התוס' שרש"י כתב כן בדיוק יפה. וכוונתם: מפני שרבא, אינו זקוק לדרשה לאסור "אתנן שהוא בית", כיון שהוא דורשו ממה שהתורה כתבה "סתם" ולא חילקה בין תלוש למחובר, לכן, לפי דרשתו באה ה"בית" לאסור אתנן לצורך מכשירי קרבן, והוא לצורך בנין הבית - אבל רב הונא בריה דרב יהושע, עתה בקושייתו סובר, שסתם אתנן שבתורה הוא בתלוש, לכן הוזקק לומר שאם ה"בית" היה מיותר לדרשה, שייך לדרוש ממלה זו רק לאסור "מחובר" ולדרוש "אתנן שהוא עצמו בית" - אלא שרב הונא מקשה שגם דרשה זו אינה, כי "בית" הוצרך לדרוש: או למעט את הפרה, או לרבות את הריקועים.

^[78] הרמב"ן מביא תלמוד ירושלמי [והובא בקיצור בתוס' במשנתנו] שהקשו: אם כן איך בנו את בית המקדש על הר המוריה, הרי הגויים עבדו את ההרים, ויש נעבד במחובר אצל גבוה, ומכשירי קרבן כקרבן דמו? ותירצו: על פי נביא בדבר גד שאמר כן לדוד [דברי הימים א כא] וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבמקום זה לא עבדו הגויים, והוא מקום ראוי לבנין בית המקדש. ובשאלות ותשובות חתם סופר [יורה דעה רל"ג] מבאר בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר, על פי דברי המדרש על הפסוק "וירא את המקום מרחוק" שראה אותו מקום שהוא עמק ולא הר, והקב"ה אמר לו "על אחד ההרים אשר אומר אליך", והתפלל ואמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק, ונעשה באותו יום הר. ולכן אמר "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", כי היום נעשה הר. ולכן מבואר היטב, הגוים שעבדו את ההרים טרם שניתנה הארץ לאברהם אבינו, אכן אסרו את ההרים לגבוה, ואילו ההרים שנעבדו אחרי כן אינם יכולים לאסור, כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", ובכל ההרים יש ספק אולי נעבדו לפני מתנת הארץ לאברהם, ואילו הר המוריה לא נאסר כי לא היה אלא עמק. ודוד ידע שכל ההרים אסורים לגבוה ולכן אמר "עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב", כלומר: וכי אמצא סתם מקום שאינו הר היות שההרים אסורים, הלא צריך שיהיה ראוי למשכנות לאביר יעקב, ואין כבודו של שכינה לשכון ב"מקום". וגילה לו הנביא שההר הזה לא נאסר מעולם.

^[79] רש"י מביא גירסא אחרת [והיא גירסת רבינו חננאל] המשתחווה לחטין אם הקמח מותר למנחות. ורש"י שולל גירסא זו מכל וכל. דודאי שאסור שהרי אסור אף להדיוט, ויש בה תפיסת ידי אדם, קצירה עימור ודישה. וכיון שנאסרת ודאי שלא מהני שינוי אף בכל איסורי הנאה, שהרי הוא אחת מההנאות, וכל שכן בעבודה זרה שנאמר בה "והיים חרם כמוהו", ודרשינן, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו.

^[80] הריטב"א מבאר, מחובר אינו נאסר להדיוט, כלומר אינו נעשה עבודה זרה, וכל חסרונו לגבי גבוה הוא: משום שמאיס לגבוה כשנעבד. לכן, יש מקום לומר שאם נשתנה לדבר אחר אינו מאיס - ומותר.

^[81] הקשו הראשונים: מה האיבעיא, הלא אם תמצי לומר שיש מחובר לגבוה, הרי הוא רק מטעם שנלמד מ"אתנן", כמבואר לעיל, ובאתנן אמרה הגמרא [בבא קמא סה ב] ששינויהן מותרים, כגון, אם נתנו לה אתנן חטים ועשו מהן קמח מותרין למנחות, ונדרש שם מדרשה, אם כן, איך יתכן שמחובר לגבוה הנלמד מאתנן, יהיה חמור מאתנן? ["דיו לבא מן הדין להיות כנדון"]. והתוס' מתרצים שפשיטא לרמי בר חמא שמן התורה מותר, ויש שינוי בנעבד כמו באתנן, אלא שמיבעיא ליה שיתכן לאסור מדרבנן משום חומר איסור עבודה זרה, למרות שנשתנה. הרמב"ן מבאר: מ"אתנן" רק לומדים שמחובר הוא כתלוש, לגבי גבוה, ומאליו למדנו שכשם שבתלוש אסור כשנשתנו כן במחובר, ולא למדנו מחובר מ"אתנן". ועיין שם ברמב"ן תירוץ אחר בשם הראב " ד. ועוד מתרץ הרמב"ן, רמי בר חמא לא שמע ולא קבל פשיטתו של רבא ללמוד קל- וחומר מאתנן - והאיבעיא היא אם תמצי לומר ממשנה אחרת או מברייתא, שמחובר אסור לגבוה.

האם יש דין נעבד לעבודה זרה בדבר שהוא מחובר אצל גבוה (לענין הקרבת קרבן) כמו בעל חיים שנעבד, שהוא נאסר לקרבן, או אין דין נעבד במחובר אצל גבוה, כפי שאינו נאסר בהנאה להדיוט?

וגם אם תמצי [תמצא] לומר ותחליט שיש דין נעבד במחובר אצל גבוה, עדיין יש לשאול: האם מכשירי קרבן כמו המזבח, כקרבן דמו [נחשבים] ונפסלים בנעבד או לא?

אמר רבא, קל וחומר הוא: ומה אתנן שמותר גם כשהוא בתלוש להדיוט — בכל זאת אסור גם אם היה במחובר לגבוה, דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך" (דברים כג, יט), והאיסור נאמר בלשון כללית, לא שנא [אינו שונה] אם היה תלוש ולא שנא [ואינו שונה] במחובר, אם כך, נעבד שאסור בתלוש אפילו להדיוט — אינו דין שאסור במחובר לגבוה?

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: או חילוף, הואיל ואין הדברים מפורשים בכתוב, שמא נניח הנחה הפוכה, שנעבד במחובר נאסר לגבוה, ונדון להיפך: ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט — מותר במחובר לגבוה, שנאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב) ולמדים מכאן — ולא ההרים אלהיהם, ונאמר בלשון כללית לא שנא [אינו שונה] להדיוט ולא שנא [ואינו שונה] לגבוה ששניהם מותרים, אם כן, אתנן שמותר בתלוש להדיוט — אינו דין שמותר במחובר לגבוה?

ואי [ואם] משום מה שנאמר לגבי אתנן "בית ה' אלהיך", ויש בכלל זה גם מחובר שנאסר לגבוה — מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו הדבר כמו ששנויה ברייתא]: "בית ה' אלהיך" — פרט לפרה שאינה באה לבית, שנעשית מחוץ למקדש, ואינה נפסלת באתנן, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: לרבות את הריקועים של זהב, שמקשטים בהם את בית קודש הקודשים, לומר שאסורים!

אמר ליה [לו]: אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא [אני אומר את הקל וחומר להחמיר ואתה אומר להקל], כשיש מקום שאפשר קולא וחומרא [להקל או להחמיר] בו — לחומרא פרכינן [להחמיר אנו דנים] ולא להקל.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: וכלל הוא שכל היכא דאיכא קולא וחומרא, לקולא לא פרכינן [וכל מקום שיש מקום להקל ולהחמיר, להקל אין אנו דנים]? והא [והרי] הזאה של מי חטאת על טמא מת, לשם אכילת קרבן פסח, דפליגי [שנחלקו בכך] ר' אליעזר ור' עקיבא, האם מזים על הטמא אף בשבת, שר' אליעזר סבר לחומרא [סבור להחמיר] וקא מחייב ליה לגברא [והוא מחייב את האיש] להיטהר ולהביא קרבן, ור' עקיבא דן לקולא ופטר [להקל ופוטר], וקא פריך [ודן] ר' עקיבא קל וחומר לקולא [להקל]!

דתנן [שכך שנינו], שאמר ר' אליעזר: אם שחיטה שהיא אסורה מן התורה בשבת, הותרה לצורך שחיטת הפסח, הזאה שלא נאסרה אלא על ידי חכמים משום שבות — אינו דין שתהא מותרת? ועל כך השיב ר' עקיבא: או חילוף, תהפוך את הקל וחומר ותאמר כך: ומה הזאה שהיא משום שבות (מדברי חכמים) — אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא דאורייתא [מן התורה] לא כל שכן שלא תדחה?

ומשיבים: התם [שם] לא התכוון ר' עקיבא ללמוד להקל על ידי אותו קל וחומר, אלא ר' אליעזר הוא גמריה [שלימד אותו] הלכה זו ואייקר ליה תלמודא [ונשתכח לו תלמודו], ואתא [ובא] ר' עקיבא לאדכוריה [להזכירו] בדרך של משא ומתן, שלא רצה לומר לו במפורש ששכח. ומעירים: והיינו דאמר ליה [וזהו שאמר לו] בסוף אותו דיון: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובל אני ממך: הזאה שבות היא, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.

א בעי [שאל] רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו לעשות מהן מנחות? האם נאמר שכיון שהקמה הפכה אחר כך להיות לחיטה יש שינוי בנעבד, וכיון שנשתנה הדבר מברייתו בטל ממנו איסור נעבד, או אין שינוי בנעבד, שכיון שנעבד נאסר, הרי גם לאחר ששינוהו עדיין איסורו חל עליו?

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ששנינו: כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרים, ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ר' אליעזר אוסר. ולכאורה מחלוקת זו היא בענין שינוי, האם אומרים שהעובר לאחר שנולד נשתנה ממה שהיה ומותר, או שהוא עומד באיסורו.

ודוחים: ולאו אתמר עלה [והאם לא נאמר על כך], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו ביחס לוולדות הנאסרים לגבי מזבח, היא כגון שנרבעו הבהמות ונאסרו ולבסוף לאחר מכן עיברו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains the dilemma: An animal that was worshipped is rendered unfit to be sacrificed as an offering in the Temple. The Gemara previously established a principle that objects attached to the ground are not rendered forbidden by idol worship. The question here is this: With regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, is it rendered unfit for the Most High, i.e., for the Temple, just like an animal? Or is the halakha that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is not rendered unfit for the Most High, just as it is not forbidden with regard to an individual’s deriving benefit from it?

Furthermore, if you say that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is rendered unfit for the Most High, are the items that merely facilitate the sacrifice of an offering, such as the altar, viewed the same way as an offering itself, or not? Perhaps the principle that items worshipped in idolatrous practice are disqualified for use in the Temple applies only to offerings, and not to the items used to facilitate the bringing of offerings.

Rava says: The dilemma can be resolved with an a fortiori inference. The Torah prohibits the sacrifice of an animal as an offering or a donation to the Temple if it was given in payment to a prostitute or exchanged in the sale of a dog. And if it is so that concerning deriving benefit from an item that served as payment to a prostitute, which is permitted to an ordinary person even in a case where the item is detached from the ground, nevertheless, such an item is forbidden to use for the Most High even in a case where it is attached to the ground, as it is written: “You shall not bring the payment to a prostitute or the price of a dog into the House of the Lord your God for any vow” (Deuteronomy 23:19), where there is no difference whether the payment is unattached to the ground and there is no difference whether it is attached; concerning an object worshipped in idolatrous practice, which is rendered forbidden in a case where it is detached even for the use of an ordinary person, is it not logical that it should be prohibited to use it for the Most High even in the case of an object attached to the ground?

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Or one can reverse the claim. And if an object that was worshipped, which is forbidden in a case where it is detached from the ground even for the use of an ordinary person, is yet permitted for use even for the Most High in a case where it is attached to the ground, as it is stated that the mitzva is to destroy: “Their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), but not the mountains themselves that are their gods, and therefore with regard to such items, there is no difference between use for an ordinary person and for the Most High; concerning payment to a prostitute, which is permitted for use for an ordinary person in the case of a detached item, is it not logical that it should be permitted to use for the Most High in a case where the payment is an item attached to the ground?

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, continues: And if one would say that it should still be prohibited to use it in the Temple due to that which the verse states: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God,” which indicates a blanket prohibition, this verse is already necessary to teach another halakha, namely, that which is taught in a baraita: The phrase “into the House of the Lord your God” excludes its use as a red heifer, which is not brought to the Temple, rather it is sacrificed outside the city on the Mount of Olives; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is stated to include the prohibition against hanging in the Temple beaten plates of gold that were used in the payment of a prostitute. Even though they are not used in the Temple service, it is prohibited to hang them up.

Rava said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: I am stating an a fortiori inference that leads to a stringency, and you are stating an opposite a fortiori inference that leads to a leniency. And the principle is that whenever there is the option to employ an a fortiori inference that leads to a leniency or one that leads to a stringency, we infer the stringency.

Rav Pappa said to Rava: And is it so that anywhere that there is an option to employ an a fortiori inference to infer a leniency or a stringency, we do not infer the leniency? But isn’t there the case of sprinkling the purifying water of a red heifer upon one who has contracted ritual impurity through contact with a corpse, in order to thereby obligate him in the sacrificing and eating of the Paschal offering? As Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree with regard to whether it is permitted to do this on Shabbat, each of them employing an a fortiori inference to support his opinion. As Rabbi Eliezer holds that a stringency should be inferred and he thereby deems the man obligated to purify himself and bring a Paschal offering, even if he can purify himself only on Shabbat, and Rabbi Akiva infers a leniency and exempts him from the obligation to bring the offering. And clearly, contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva infers a leniency.

This is as we learned in a mishna (see Pesaḥim 65b) that Rabbi Eliezer reasoned: If slaughter, which is generally prohibited on Shabbat by Torah law, is permitted for the sake of sacrificing the Paschal offering, all the more so is it not clear that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited on Shabbat merely due to a rabbinic decree, should override Shabbat? Rabbi Akiva replied: Or one can reverse the claim. And if sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited merely due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited by Torah law, all the more so is it not clear that it should not override Shabbat? Contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva clearly infers a leniency instead of the stringency inferred by Rabbi Eliezer.

The Gemara answers: There, Rabbi Akiva does not employ a real a fortiori inference. Rabbi Eliezer himself taught him this halakha, which he knew as a tradition, but he had forgotten his own learning and Rabbi Akiva came to remind him of it by drawing an a fortiori inference that would cause Rabbi Eliezer to remember that which he himself had taught. The Gemara offers a support for this interpretation from the continuation of that discussion, which is recorded in a baraita: And this is what Rabbi Akiva said to him: My teacher, do not deny my contention at the time of judgement, i.e., during deliberation of this matter, as this is the tradition I received from you: Sprinkling is prohibited by rabbinic decree and does not override Shabbat.

§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of one who bows to a stalk of wheat, what is the halakha with regard to using it for meal-offerings? Does the wheat lose its forbidden status after it is ground into flour, or not? Does a change in the form of a worshipped object revoke its forbidden status, or does a change in the form of a worshipped object not revoke its forbidden status?

Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: Come and hear a resolution from that which is taught in a mishna (Temura 30b): The principle is that concerning all items that are forbidden with regard to sacrificing them the altar, their offspring, i.e., whatever products are derived from them, are permitted. And it is taught with regard to this mishna: Rabbi Eliezer deems the offspring forbidden.

The Gemara asks: But wasn’t it stated with regard to this dispute that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The dispute is with regard to a case where it became prohibited to use the animals as offerings because a person engaged in bestiality with them and later they became pregnant.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכשירי קרבן כגון [אבני] המזבח כקרבן הן. וכשם שהנעבד פסול לקרבן כך פסול למכשירי קרבן אי לא.

א"ל רבא ק"ו ומה אתנן זונה שמותר בתלוש להדיוט. אסור לגבוה אפי' במחובר שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' וגו' סתם אתנן כתיב לא שנא תלוש ולא שנא מחובר אסירי. נעבד שאסור בתלוש. פי' כיון שיש בו תפיסת ידי אדם אסירי אפילו להדיוט. אינו דין שיהא אסור במחובר לגבוה: ופשט ליה שאסורין.

א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואימא חילוף ומה נעבד שמותר במחובר לגבוה דכתיב אלהיהם על ההרים הרמים ולא ההרים אלהיהם סתם כתיב. לא שנא לגבוה ולא שנא להדיוט. ותרוייהו שרו אסור בתלוש להדיוט. אתנן שאסור בתלוש כו'. ופשט ליה להיתרא ולא אשכח רבא תשובה למידחה ואמר ליה אנא מחמיר בשל תורה ואנת מיקל קולא וחומרא פרכינן לקולא מקמי חומרא:

א"ל רב פפא לרבא איני והא הזאה דפסח דר' אליעזר מחמיר ומחייב ליה בפסח ור' עקיבא מיקל דקא פטר ליה מלעשות פסח. והוא של תורה. ופריך רבי עקיבא הדין שדן רבי אליעזר לחומרא.

דתנן השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח שהיא מצוה כו'. ודחינן התם לא אתא ר' עקיבא לדחות הדין של ר' אליעזר.

אלא ר' אליעזר שכח גמריה דהוה גמיר דהזאה אע"פ שהיא מצוה והיא משום שבות אינה דוחה את השבת. ואתא ר' עקיבא לאדכוריה גמריה והיינו דקאמר ליה כך אני מקובל ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

בעא רמי בר חמא המשתחוה לחטים קמחא מהו למנחות יש שנוי בנעבד כמו שיש שנוי באתנן דאמרינן הן ולא שנוייהן אי לא.

ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר' אליעזר אוסר. ואמר רב נחמן מחלוקת ר' אליעזר ותנא דמתני' בנרבעו ולבסוף עיברו. אבל עיברו והוקדשו ולבסוף נרבעו אסור'. והני חיטי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמו דהא הוקדשו החטים ואחרי כן טחנן.

הזאה דפסח דר"א קאמר לחומרא וכו' דתנן השיב ר"ע הזאה תוכיח וכו'. פירש"י ז"ל דרישא דמתני' נקט ואייתי הכא ומיהו אתקפתיה דר' פפא מאי חלוף קאתיא דקתני א"ל ר"ע או חליף ומה הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה שהוא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה וזה הפי' ק"ל חדא דא"כ הו"ל לאקשויי הכא או חלוף ועוד דאי ק"ו דר"ע דאמר שחיטה לא תדחה שבת כלום [קולא הוא] חומרא הוא כדי שלא ידחה שבת שהוא חמור יותר מן הפסח ואתה דוחה אותו בידים.
לפיכך נראה שהדברים כפשטן הביאו אותם בגמ' דר"א ור"ע בהבאתו מחוץ לתחום ובחתיכת יבלתו נחלקו שר"א אומר דוחין ק"ו משחיטה וזו חומרא הוא שאין השבת נדחה בכך שהרי משום שבות הן ור"ע קאמר לקולא ואמר הזאה תוכיח ואי אמרת לחומרא פרכינן אע"פ שהזאה שוברת ק"ו של ר"א יש לנו להקישן לשחיטה לחומרא ולא להזאה לקולא ומפרקינן ר"א איעקר ליה גמריה שלמדו שאין הזאה דוחה שבת מפני שאפשר לעשותה מע"ש והיה ר"ע סובר שאלו יזכור שהזייה אינה דוחה שיחזור מכל דבריו ויתן בדעת הזייה אינה דוחה מה טעם שחיטה דוחה לפיכך א"ל סתם הזייה תוכיח כדי שיתן אל לבו שהדבר ברור בהזייה וממנו למד ומאליו יבקש טעם לדבר מפני שאפשר לעשותה מע"ש וה"ה להבאתו ולחתיכת יבלתו מעתה ור"א לא נזכר עד שהזכירו בפי'.

המשתחוה לקמה. פירוש שזרעה ולבסוף עבדה דשריא להדיוט אליבא דרבנן אי נמי לרבי יוסי וכגון דלית בה תוספת למאי דסביר׳ לן השתא חטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד לגבוה או לא פירוש דאלו המשתחוה לחטים כיון דאסירי להדיוט פשיטא דאין שינוי דהא כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל במחובר דשרי להדיוט ואסירה לגבוה בלחוד משום דמאיס מספקא לן דדילמא כיון דנשתנה לא מאיס וליכא למימר אסור שבו להיכן הלך דלא מאסיה רחמנא אלא כל דאיתיה בעיניה או דילמא לא שנא דמחובר לגבוה כתלוש להדיו׳ מדמינן ליה ואין שינוי הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו׳ כלומר החטי׳ ועשאן קמח הוי שינוי אבל עובר שנולד לא הוי שינוי ואיכא דקשיא ליה דהא לב״ה גבי אתנן דשרו ולדותיהם ואסרי שנוייהם מכלל דעובר שנולד חשיב שנוי טפי ואף על גב דב״ה שרו שנוייהם גם כן התם מדרשא דקרא הוא. ויש לומר דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון דכתיב שניהם למיעוטא וכתיב גם לב״ש לרבויא משמע להו דשנוייהם הוי טפי בכלל הם ודרשי הם ולא ולדותיהם ודרשו גם לרבות שנוי הם שהוא יותר בכללם ואף על גב דקמח הוי שינוי טפי גזירת הכתוב הוא ומיהו ב״ה לית להו שום רבויא ודרשי תרי מיעוטי הם ולא ולדותיהם ולא שנוייהם דכי כתיב שניהם הני תרי ממעטי כחדא ואמרינן התם גם לב״ה קשיא.

אע"פ שבארנו שהמשתחוה להר לא נאסר בהנאה וכל המשתחוה לדבר של חברו דוקא להדיוט אבל לגבוה כל שנעבד בין שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין במזיד בין בשוגג אסור ולא סוף דבר לקרבן עצמו אלא אף למכשירי קרבן מעתה המשתחוה להר אבניו פסולות למזבח ויש מתירין בשאין ההר שלו שכל שאינו שלו למכשירי קרבן מיהא מותר:

היה לו הר או קרקע ונתנו לזונה באתננה אבניו פסולות למזבח כתלוש עצמו ואע"פ שנתדלדלו האבנים אין זה נקרא שנוי גמור להתירו בשנוי כדין אתנן על הדרך שיתבאר בסמוך הואיל ולא נשתנית צורתן כגון מחטין לקמחין והדומה לזה:

אתנן זונה כל שנשתנה מותר מעתה אין אסור אתנן אלא כשנתן לה דבר שגופו ראוי למזבח כגון בהמה טהורה ויינות וסלתות וכיוצא בזה הא אם נתן לה דמים ולקחה מהם קרבן מותר וכן חטים ועשאתן סולת וכיוצא בזה וכשר לבדק הבית שהרי משתנה ומ"מ להשתמש בו בגופו כגון לעשות ממנו רקועים אסור ופרה אדמה אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית אם נתן פרה אדמה באתננה פסולה חטאת קראה הכתוב:

כבר ידעת על קרבן פסח שהוא נשחט בארבעה עשר אחר תמיד של בין הערבים כמו שהתבאר במקומו חל ארבעה עשר להיות בשבת דוחין את השבת מלפניו ומ"מ יש בו מלאכות שאינן דוחות את השבת הא כיצד שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו דוחין שהרי אי אפשר לעשותם קודם השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת והתבאר במקומו בענין יבלתו שני דברים אחד שאם יכול להעבירה בידו עושה אפילו בשבת אפילו לחה ואם היתה יבשה חותכה בכלי שאין זה חתיכה גמורה והרי היא שבות ואין שבות במקדש וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שאפשר לעשותן אחר השבת:

כבר ידעת ביום טוב שכל אוכל נפש הותר בו אפילו במלאכה גמורה ושאר דברים אפילו אותם שאין אסורים אלא משום שבות נאסרו וכמו שבארנו במסכת יום טוב ויש מהם שאף מצוה נאסר דבר שאינו אלא משום שבות כגון פקוח הגל לשופר והדומה לזה כמו שהתבאר במקומו:

הזאה אינו דוחה שבת ואף לצורך עשיית הפסח ואע"פ שלא היה אפשר לו לעשותה מערב שבת וכיצד אתה מפרש דבר זה התבאר במקומו בטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח בחול אע"פ שטבל והוזה ושהוא ראוי לאכול קדשים בערב שאין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני הואיל ונטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן ואם נטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו אחר טבילה והזאה מעתה אינך צריך לומר בטמא מת שטומאתו מאותם שהנזיר מגלח עליהם שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח שאין הזאתו דוחה שבת שהרי אינה מועלת לו אלא אף אם חל שביעי שלו בשבת והוא שלשה עשר בניסן בזמן שמקדשין על פי הראיה אינה דוחה שבת וידחה למחרתו ולא ישחטו עליו וכן אם נטמא בטמאות שאין הנזיר מגלח עליהן וחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח אע"פ שהיתה הזאתו מועלת אינה דוחה שבת:

המשתחוה לקמה אם היא תלושה נאסרה אף להדיוט ואפילו נעשית קמח שאין שנוי מועיל בה שכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו ואין לה תקון אלא בשל גוי ובבטולה ואם היא מחוברת נאסרה לגבוה אף לאחר בטול ומ"מ אחר שאינה ע"ז גמורה קמחה מותר למנחות הואיל ונשתנית נשתנית והוא הדין לבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שמותרת למזבח:

כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרין למזבח ומ"מ יצאו מכלל זה ולד הנעבד והמוקצה והנרבעת ושהמיתה את האדם כמו שהתבאר במסכת תמורה ודוקא בשעברו ואח"כ נפסלו שהולד היה עמה בשעת הפסול אבל נפסלו ולבסוף עברו אף באלו ולדותיהן מותרין ובביצת ע"ז שנעשית אפרוח נחלקו בה בתלמוד המערב כמו שכתבנו בפרק שני ויראה שמותר:

ואי משום בית ד' אלהיך כו' כמה דחוק פתרון המור' דאיבעי ליה למימר בית ד' אלהיך הוא שהאתנן אסור לבנין הבית ולא שיהא נאסר המחובר משום אתנן ונ"ל לפרש כך הוא שאל שתים אם יש נעבד במחובר לגבוה ואם הבנין של מזבח שהיא מכשירי קרבן אם הוא כקרבן להיות הנעבד אסור בו ואמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ל"ש תלוש ול"ש מחובר שאם היה אילן מחובר ונתנו לזונה באתננה פסול לבנין נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה שאם עבד אילן או הר שהם אסורין לבנין ותיפשוט מהכא דיש נעבד במחובר וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי שהמחובר אנו אוסרין אפילו לבנין שאין לומר דוקא לקרבן יאסר ולא לבנין שאם השתחוה לקמ' אסורין חיטי' למנחות וכגון שנקצרו ונטחנו ע"י ישראל שאינו מבטל ע"ז לעולם אבל לעולם לבנין שרי דהא מאתנן ילפי' ומחובר דאתנן לא ימצא כ"א לבנין דאי לקרבן הא אמרי' נתן לה חיטים (חסר כאן יותר משתי שורות שלימות בכ"י וחבל על דאבדן) לגבוה שלא יהא נוהג אתנן במחובר כלל וסתר ליה השתא ההיא חילוף שלא יהא אתנן ולא נעבד נוהג במחובר ומינה נילף נמי שמכשירי קרבן לא יהו כקרבן שגם התלוש שהוא אסור לקרבן יהא [אסור] ולא לבנין שהוא מכשירי קרבן ונילף הכי ומה נעבד שהוא אסור בתלוש להדיוט לא נאסר כ"א לקרבן ולא למכשירי קרבן פי' שכשהחמיר הבורא ואמר דיש נעבד בבעלי חיים ואע"פ שאין [נאסרין] להדיו' נאסרין לגבוה דוקא לקרבן מצאנו שאסרם כדילפי' מן הבהמה להויא את הנעבד וזהו לקרבן אבל אם הקדיש לבדק הבית יש לומר מותר ומוכרין אותו ונופלין דמיו לבדק הבית ואף האתנן [החמיר] בו הבורא ואסרו לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט דוקא לקרבן אסרו ולא לבנין דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי ומש"ה מקשה ואי משום בית ד' אלקיך דמשמע שגם בבית הוא אסור והיאך אמרת [דוקא] לקרבן אסור האתנן אבל לבנין הבית שרי ההוא למעוטי פרה אתי דאע"ג דמזין מדמה נוכח פני אוהל מועד אינה באה לבית ואתנן כשר בה א"נ לרבות הרקועים שהן ציפוי לבית קודש הקדשים ומשום דמיתחזי בפנים מאוס האתנן בהם אבל לעולם לשאר בנין שאינו נרא' בפנים מותר דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי:

המשתחוה לחיטים קמחן מהו למנחות. פי' כגון שטחנן גוי והותרו להדיוט דאילו טחנן ישראל אסורין אף להדיוט:

המשתחוה לדקל לולבן מהו למצוה פי' כגון שחתכו ישראל שלא יתבטלו כי אתא רב דימי אמר אשר' שביטלה קא מיבעא לי' פי' כגון שחתיכה גוי וביטל כל האשרה:

היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה פי' חציו של גוי אסור בהנאה וחצי' שלו מותר והמורה פי' ידון מחצה על מחצה אותה של ע"ז אינו עולה לו בכניסת הד' אמות אבל חלקו עולה לו בכניסת הד"א שאם היה עביו ב' אמות מונה האמה שלו וכונס ג"א לתוך שלו ואינו נ"ל כיון דחצי הכותל היא של גוי א"צ לכנוס אלא בונה במקומו דהא השתא לא הוי כותלו מחיצה לע"ז ולא מהני לה מידי דחצי כותלו של גוי הוי מחיצה לע"ז ועוד דאם יכנס יבנה הגוי כל כותלו בתוך של ישראל ונמצא מהנה לע"ז שאין לומר כאן דימלי לי' בהוזמי והיגי שהגוי רוצה לבנותו ועוד שהגוי דוחקו לבנותו עמו שחצי כותלו לא קאי בלא חצי כותלו של ישראל הילכך לא מצי ישראל לאשתמוטי שלא יבנה עמו:

גמרא יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי כו' כצ"ל:

גמ' ואתמר עלה ואמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה דתנן השיב כו' משום דרישא דמלתא כו' עכ"ל פי' דבר"פ אלו דברים לא תנן הכי אלא השיב רבי עקיבא הזאה תוכיח כו' ובסיפא תנן א"ל ר"ע או חילוף כו' ואהא קאמר משום דהשיב רבי עקיבא רישא דמלתא הוא נקט ליה הכא מיהו כיון דעיקר אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף לא חש לאתויי כולה מלתא דרישא וק"ל:

ד"ה יש נעבד במחובר וכו' נ"ל דהמדקדק בלשון בעי' זו וכו'. נראה דכתבו כן התוס' משום דאפשר לעלות על הדעת לומר דמדנקט רמי בר חמא בעייתו המשתחוה להר אבניו מהו למזבח ר"ל לבנין מזבח דהוי מכשירי קרבן ש"מ דקרבן גופיה פשיטא ליה דאסור דאל"כ ליבעי ליה בקרבן גופיה [אלא] ודאי קרבן גופיה פשיטא ליה משום דהוי ליה כמו ב"ח דאע"ג דלהדיוט שרי אסירי לגבוה וה"ה למחובר ואע"ג דנקיט בתר הכי את"ל יש נעבד במחובר דרך פשיטותא נקט ליה ור"ל אע"ג דפשיטא לן דיש נעבד במחובר בקרבן עצמו מ"מ במכשירי קרבן קא מבעי לן לכך קאמרו התוס' דהמדקדק בלשון הבעיא אומר דאינו כן דמדנקט בלשון הבעיא יש נעבד במחובר וכו' את"ל וכו' ש"מ דאעיקר הקרבן נמי קא מיבעי אי יש נעבד או לא וס"ל דיש לחלק בין בעלי חיים למחובר והא דקתני בעייתו באבנים מהו למזבח דהיינו מכשירים לא משום דאעיקר קרבן לא קא מיבעיא ליה אלא שקיצר לשונו בסוף הבעיא ונקט במלתיה דרך את"ל את"ל דקרבן גופיה יש נעבד עדיין קא מבעיא לן המשתחוה להר אבניו מהו למזבח דהיינו מכשירי' והדר מפרש דבריו דהכי קא מיבעי ליה יש נעבד וכו' את"ל יש נעבד וכו' מכשירי קרבן כקרבן וכו' וק"ל:

ד"ה כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה וכו'. משום דקשה להו והא רביעה מעקר לה לבהמה וא"כ איך שייך לומר ולבסוף עיברו לכך קאמר וגבול יש לה פחותה מבת ג' נעקרת אבל לאחר ג' אינה נעקרת ועיין לעיל (עבודה זרה דף כ"ד:)

גמרא ותני עלה ר' אליעזר אוסר. כצ"ל ביו"ד:

רש"י ד"ה דתנן השיב ר"ע. משום דרישא דמילתא כו'. כצ"ל וכן העתיקו המהרש"א:

תד"ה כל האסורין. וגבי שינוי כו' תנן גזל פרה מעוברת וילדה אינו משלם אלא דמי הפרה כו'. כצ"ל. והוא כשיטת הרא"ש שם דגם הפרה עצמה נקנית לגזלן. אבל שיטת רש"י וכפי שהבינו הנ"י שם דהפרה חוזרת בעינה להנגזל וכ"ה דעת הרמב"ם כמו שהביא הש"ג שם:

תוס' סד"ה ואי לבית חצוב במערה. נ"ב אע"ק א"כ מאי לא תביא וי"ל שלא יחצוב ויקעקע המערה להביא מאבניה לבנין בית ה':

ואם תמצי לומר יש נעבד. אצל גבוה אכתי מיבעיא ליה הכי האי נעבד דלאו לקרבן גופיה קא בעי לה אלא לבנין מזבח דמכשירי קרבן מי אמרינן כקרבן דמי ונעבד אסור בהן או לא: אסור במחובר לגבוה. ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש כו': או חילוף. כיון דלא משכחת קרא בהדיא דאסר אתנן במחובר לגבוה אלא משום דקרא סתמא כתיב אסרת ליה במחובר והדר ילפת נעבד מיניה לאיסורא אימא איפכא דהא קרא סתמא שרי נעבד במחובר: דכתיב [אלהיהם על ההרים] ולא ההרים אלהיהם. אימא אפי' לגבוה שריא והדר נילף אתנן מיניה למשרייה במחובר: ואי משום בית ה'. ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית: ההוא מיבעי ליה כו'. פרה אדומה שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזיתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה: רקועים. טסי זהב שעושין ציפוי לכותל היכל לבית קדשי הקדשים כדאמרינן בשקלים בפרק התרומה דכיון דנוי הוא מיתסר: פרכינן. דיינינן וכל דין ק''ו קרי ליה פירכא משום דבלשון תימה אתי: הזאה דפסח. טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת בערב הפסח: דר''א. דן ק''ו לחומרא דקתני א''ר אליעזר ועליה אני דן ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת זו שמשום שבות אינו דין שתדחה ויזה עליו ויתחייב בפסח ור''ע פריך לקולא ופטר מפסח דקתני אמר לו ר''ע או חילוף מה הזאה דמשום שבות אינה דוחה שבת שחיטה דמשום מלאכה היא אינו דין שלא תדחה אלמא ק''ו לקולא פריך: דתנן השיב ר''ע כו'. משום אתקפתיה דרישא דמילתא נקט ואייתי לה הכא ומיהו אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף דר''ע קאתי ולסיועי לרב הונא באו חילוף דידיה: התם. ההוא או חילוף דר''ע לא סלקא אדעתא דר''ע למדייניה ולמימר לא תדחייה שחיטה את השבת אלא משום דר''ע היה מקובל ובא מר''א עצמו שהיה רבו שהזאה אינה דוחה שבת: ואייקר ליה תלמודא. דר''א נשתכח הימנו הלכה ובעי למידן מק''ו הזאה משחיטה דדחייא ואתי ר''ע לאדכוריה גמריה ואמרה למילתא בלשון או חילוף ודאין ק''ו שחיטה מהזאה דלא תדחה אע''פ שאי אפשר דהא ודאי שחיטה דחייא דכתיב במועדו ואפילו בשבת אלא כי היכי דניתיב לר''א לליביה למימר כיון דקא יליף האי שחיטה מהזאה דלא תדחה ודאי פשיטא ליה בהזאה דלא דחייא ומיהו לא איסתייעא מילתיה ולא אידכר אלא הכי אהדר ליה עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו ואפי' בשבת אמר לו ר''ע הבא לי מועד לאלו להזאה ולהבאתו מחוץ לתחום כמועד לשחיטה ונימא ליה מימר כך מקובלני ממך הזאה אינה דוחה לאו אורח ארעא דכסיפא ליה מילתא לומר ששכח תלמודו: והיינו דקאמר ליה אל תכפירני בשעת הדין. כשאמר לו ר''ע הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כעס ר''א ואמר לו עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך ואמר לו ר''ע אל תכפירני בשעת דין זה שאנו חלוקין ודנין זה כנגד זה אל תכחד דבריך ראשונים וזכור מה שלמדתני הזאה שבות כו' אלמא מיניה גמר ליה: המשתחוה לקמת חטים מה הן למנחות. להדיוט מישרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמיבעיא ליה לגבוה אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון דהדר טחין להו יש שינוי בנעבד דלא מיתסר לגבוה אלא בעיניה אבל היכא דאישתני שפיר דמי: או אין שינוי בנעבד. ואסיר דלא מהני ליה שינוי אית דגרס המשתחוה לחטין קמחן מהו למנחות וא''א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט אפילו למאן דבעי תפיסת ידי אדם בתלוש דהא איכא תפיסה טובא קצירה ועימור ודישה וכ''ש לגבוה דאסור וכיון דנעשה עבודת כוכבים תו מאי מהני להו שינוי לא מיבעיא עבודת כוכבים דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אלא אפילו כל איסורי הנאה כן וכל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא: כל האסורין. כגון מוקצה ונעבד: ור''א אוסר. וקס''ד השתא דבבהמה מעוברת שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפלגי דת''ק סבר יש שינוי בנעבד הלכך ולדותיהן מותרין דמעיקרא עובר והשתא בהמה ור''א סבר אין שינוי בנעבד אלמא פלוגתא היא: ה''ג ולאו מי אתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו וכדמפרש בתמורה בפ' כל האסורין דת''ק סבר זה וזה גורם מותר ורבי אליעזר סבר זה וזה גורם אסור:

יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר. נ''ל דהמדקדק בלשון בעיא זו דאמר דרמי בר חמא דקמיבעיא ליה סבר דאיכא לחלק בין בעלי חיים בין מחובר ולכך היה מסופק אם יש נעבד במחובר והא דבעי במכשיריו אם תמצי לומר קאמר דאי פשטינן דשרי כ''ש מכשיריו אבל אי פשטינן דאסור מכשיריו מאי: ואי משום בית ה'. ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין בית המקדש לשון רש''י והוא שינה לשונו ממה שפירש למעלה גבי מילתיה דרבא שכן פירש לעיל אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית דמשמע אפילו לבנין הבית ונראה דיפה דקדק לפי שיטת התלמוד וק''ל מיהו מה שפירש הכא דאתנן דבית קרי מחובר קשיא דהא לקמן בשמעתין חשיב רב יהודה בית תלוש משום דהוי תלוש ולבסוף חברו לכן נראה לפרש ואי משום בית דתדרוש שנתן לה עצים ואבנים לבנות בית ויהיה אסור להקדישן וסתם עצים ואבנים שבונין מהם רגילים להיות מחוברים במקומן אי נמי יש ליישב פרש''י דכתב רחמנא בית ולא חלק בין בית של בנין לבית חצוב במערה שלא היה שם תלוש מעולם: יש שינוי בנעבד כו'. תימה במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה (ב''ק דף סה:) הם ולא שינוייהם וי''ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע''ג שנשתנה: כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין. משמע הכא דשינוי אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי קונה (ב''ק דף צג:) למאן דאית ליה שינוי קונה תנן גזל. רחל וילדה גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם אלא דמי הפרה אלמא מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי מזבח: כשנרבעו ולבסוף עיברו. וגבול יש לה כדאמרינן לעיל פרק אין מעמידין (דף כד:):

עבודה זרה מו ע"ב

דף מו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד