עבודה זרה מז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

אזי מקום עובי הכותל נידון מחצה על מחצה.

דהיינו, אם היה עובי הכותל שתי אמות, יש לחשב מהן את מקום חצי הכותל שלו, שהוא אמה אחת, וצריך להרחיק עוד שלש אמות לתוך שלו [אך אינו מונה את מקום חצי עובי הכותל השייך לעבודת כוכבים בתוך הארבע אמות].

ג. אבניו עציו ועפרו ^[86] של הכותל, ^[87] מטמאין בטומאת מגע, כמו טומאת שרץ, המטמא במגע ולא במשא -

שנאמר לגבי טומאת עבודה זרה [דברים ז] "שקץ תשקצנו". "שקץ" הוא מלשון "שרץ", ומלמד בכך הכתוב שעבודה זרה מטמאה במגע כדין טומאת שרץ. אלו הם דברי חכמים.

רבי עקיבא מחמיר ואומר: אף מטמאים אבני הבית בטומאת משא, כנדה, המטמאה את הנושא אותה, גם אם אינו נוגע בה.

שנאמר בדברי ישעיהו הנביא על האלילים [ישעיה ל], "תזרם [תרחקם] כמו דוה [נדה]. צא, תאמר לו". השוה הכתוב את טומאת האלילים לטומאת הנדה, מה נדה מטמאה במשא, ^[88] אף עבודת כוכבים מטמאה במשא.

גמרא:

שנינו במשנה: כונס בתוך שלו ארבע אמות.

ומקשה הגמרא: איך חייבוהו לכנוס בתוך שלו ארבע אמות? והא קא מרווח לעבודת כוכבים, הרי בכך הוא עושה מקום פנוי ומרווח לעבודת כוכבים, שתוכל להשתמש במקום הפנוי לצורכה?

ומתרצת הגמרא: אמר רבי חנינא מסורא: יכול הוא לעשות באופן שאינו מרוויח לעבודת כוכבים, דעביד ליה בית הכסא, שמייעד את המקום הפנוי לעשיית צרכיו.

ומקשה הגמרא: והא בעי צניעותא, אם עושה שם צרכיו, הרי מטעמי צניעות הוא צריך גם לבנות כותל מקביל נוסף, קרוב לכותל של העבודת כוכבים, ואילו משנתנו אוסרת עליו לבנות כותל בשטח שבינו לבין עבודת הכוכבים?

ומתרצת הגמרא: אינו צריך לבנות כותל נוסף מטעם צניעות, משום דעבד ליה בית הכסא דלילה, שאז אין רואים אותו.

ומקשה הגמרא: והא אמר מר, הרי שנינו בברייתא: איזהו צנוע? זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום!

ואף על גב דאוקימנא, שהעמדנו שם שכוונת הברייתא היא לומר בכדרך שנפנה ביום נפנה בלילה [דהיינו, שאין כוונת הברייתא לומר ש"במקום" אשר הוא נפנה ביום הוא נפנה גם בלילה, כי בלילה לא צריכים להתרחק מחוץ ליישוב בני אדם. אלא כוונת הברייתא היא לומר, ש"כדרך" שהוא נפנה ביום כך הוא גם נפנה בלילה בצורת הפריעה של טפח וטפחיים], מיהו, מכל מקום, אף בלילה צניעותא בעי למעבד, ואם נפנה קרוב לבית עבודת כוכבים, רואים אותו הגוים, ובהכרח שצריך לעשות כותל בסמוך לבית העבודה זרה!?

ולכן, מעמידה הגמרא באופן אחר: דעבד לה בית הכסא לתינוקות, שאין להם צניעות. ^[89]

אי נמי, דגדיר ליה, עושה שם גדר בהיזמי והיגי, קוצים וברקנים. ^[90]

מתניתין:

עבודת כוכבים של גוי, יש לה בטלה. אבל עבודת כוכבים של ישראל אינה בטילה עולמית, ואינה בטילה אפילו כאשר גוי מבטלה.

שלשה בתים הם, החלוקים בדיניהם לגבי דין ביטול עבודת כוכבים.

בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים ^[91] - הרי זה הבית כולו אסור.

אם בנאו גוי, הוא אסור עד שיבטלנו הגוי מהיותו עבודה זרה, על ידי ניתוץ מקצתו. ואם בנאו ישראל, הוא ^[92] אינו בטל לעולם. אלא יוליך אבניו, עפרו ועציו לים המלח.

ב. אבל אם לא בנאו מתחילה לשם עבודת כוכבים, אלא היה הבית בנוי בתחילה להשתמש בו לדירה, ורק אחר כך הקצהו לעבודת כוכבים [אך עדיין לא עבדו!], וכדי שישמש הבית לעבודה זרה הוא סיידו וכיידו [גירסא אחרת: כיירו], טחו בסיד ועשה בו ציורין לעבודת כוכבים, וחידש דבר בבית לצורך עבודת כוכבים, הרי כיון שלא נבנה הבית כולו מתחילה לעבודה זרה, ועדיין לא עבדו את הבית, אלא רק חידשו בו דבר לעבודה זרה, אז אפילו אם בא ישראל לבטלו, אינו צריך לנתוץ כולו ולבערו, אלא דיו שיהיה נוטל מה שחידש. והבית כולו מותר, מפני שהוא לא נבנה לעבודה זרה, והוא לא נעבד. ^[93]

אבל אם הוא נעבד, כגון שהשתחוה לבית עצמו, נאסר כל הבית. ומועיל לו ביטול רק אם עבדו גוי, על ידי שהגוי ינתוץ מקצתו. אך אם עבדוהו ישראל, אין לו ביטול עולמית.

ג. ואם אף לא סיידו וכיידו לעבודה זרה, אלא היה בית בנוי לדירה והכניס לתוכו עבודת כוכבים, לפי שעה, ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים, והוציאה - הרי זה מותר, ואין צורך בשום תיקון לבית. ^[94]

גמרא:

אמר רב: המשתחוה לבית - אסרו בהנאה משום עבודת כוכבים.

ומוכיחה מכאן הגמרא: אלמא, קסבר רב, דבר שהיה תלוש, ולבסוף חברו, כגון בית, שתחילה היו אבניו תלושות ועתה הן מחוברות לקרקע, כתלוש דמי, ולכן הוא נאסר אף על גב שעתה הוא מחובר. כי אם היה דינו כמחובר, הוא לא היה נאסר, וכמו ששנינו לעיל "אלהיהם על ההרים" - ולא ההרים אלהיהם. מלמד הכתוב על דבר המחובר לקרקע שעבדוהו, שאינו נאסר.

ומקשה הגמרא: והא אנן "בית שבנאו מתחילה לשם עבודת כוכבים", תנן, ומשמע, שאילו היה הבית בנוי ועומד, ואחר כך עבדו, אינו נאסר אף אם היה משתחוה לו, הואיל והיה הבית מחובר לקרקע כשעבדוהו, וזאת, אף על פי שבתחילה היו אבני הבית תלושות. ^[95] וקשה על רב?

ומתרצת הגמרא: כונת המשנה היא לחדש ולומר כי אם בנאו לעבודה זרה הוא נאסר מיד, אף על פי שלא השתחוה לו! ^[96]

אבל אם השתחוה לו, הרי הוא נאסר אף על פי שלא בנאו, וכדברי רב.

אך מקשה הגמרא: אי הכי, שגם בית שהשתחוה לו נאסר, מדוע לא שנתה אותו המשנה? ולמה אמרה המשנה "שלשה בתים הן"? והרי לפי זה, ארבעה בתים הוו!

ומתרצת הגמרא: כיון דלענין "ביטול" תנן, שהרי משנתנו עוסקת בדין ביטול, לכן, לגבי דין ביטול, רק שלשה בתים הן, כי דין בנה בית מתחילה לעבודת כוכבים, ודין השתחוה לבית הבנוי מכבר, כמו דין של חד בית קא חשיב ליה, לפי שדין שניהם שוה לגבי ביטול, שאם של גוי הוא, צריך לבטלו על ידי ניתוץ מקצתו, ואם של ישראל הוא, אין לבית ביטול עולמית.

מתניתין:

משנתנו מבארת את דין אבן שהעמידוה לעבודת כוכבים, ועובדין אותה עצמה. ודינה כדין בית.

שלש אבנים הן לגבי דין ביטול עבודה זרה.

א. אבן שחצבה מתחילה מן ההר לבימוס, לעשותה מקום מושב לעבודת כוכבים, והיו עובדים את אבן הבימוס עצמה כעבודת כוכבים - הרי זו אסורה, אפילו אם עדיין לא העמיד על האבן את עבודת הכוכבים.

ואם גוי חצבה, צריך הגוי לבטלה על ידי שיחסרנה עד שתפגם. ואם ישראל חצבה לצורך עבודת כוכבים, אינה בטילה עולמית.

ב. אבן חצובה מכבר שלא לצורך עבודת כוכבים, וסיידה וכיידה לשם עבודת כוכבים, שתהיה ראויה להעמיד עליה עבודת כוכבים, ולהשתחוות לאבן, אך עדיין לא עבד את האבן - נוטל הישראל את מה שסייד וכייד הגוי, ומבערם, והאבן עצמה מותרת, לפי שהאבן עצמה עדיין אינה עבודת כוכבים, אלא רק החידוש שחידש עליה, ולכן הרי הוא נוטל את החידוש, ודיו בכך.

ג. ואם אפילו לא סייד וכייד, אלא רק העמיד עליה עבודת כוכבים לפי שעה, ולא הקצה את האבן לשם כך, וסילקה את עבודת הכוכבים משם, הרי זו האבן מותרת, ואינה צריכה ביטול.

גמרא:

שנינו במשנתנו: סייד וכייד לשם עבודת כוכבים נוטל מה שסייד וכייד, ומותרת.

אמר רבי אמי: והוא, המשנה מדברת כשסייד וכייד בגופה של אבן, שחקק בה צורה בברזל. אבל סייד וכייד מעל גבה - לא.

והבינה הגמרא שדעת רבי אמי היא, שאם לא סייד וכייד בגופה של אבן, היא אינה נאסרת כלל, ומותרת בלא ביטול, כאבן שהעמיד עליה עבודת כוכבים. ולכן מקשה הגמרא איך יתכן לומר כן?

והא דומיא דבית תנן, המשנה משווה את שלשת דיני האבן לשלשת דיני הבית, ובית לאו בגופיה הוא, אינו מסייד בגוף אבני הבית, ובכל זאת מיתסר, וצריך ליטול את מה שסייד וכייד, ואין דינו כבית שהכניס לתוכו עבודת כוכבים?

ומתרצת הגמרא: בית נמי הוי הסיוד והכיוד בגופו, כי איכא ביני אורבי, יש חריץ בין לבינה ללבינה, ובו הוא מכניס את הסיד.

ותמהה הגמרא: זאת מנין לך שהמשנה עוסקת רק בבית חדש שעדיין לא סיידו אותו, ויכול להכניס את הסיד בגופו, בין הלבנים - מי לא עסקינן, וכי לא עוסקת המשנה גם באופן דשייע, שכבר הטיח והחליק את קיר הבית שלא לשם עבודת כוכבים, והדר שייעיה, ואחר כן סד סיד לשם עבודת כוכבים, שלא בין הלבנים?!

וחוזרת הקושיא, כשם שהסיד אוסר את הבית עד שיקלפנו ויסירנו, אף שלא סד בגוף הבית, כן גם אבן. ולמה מצריך רבי אמי שיסייד בגופה של אבן?

ומסקינן: אלא, אכן, האבן נאסרת אף שלא סייד בגופה של אבן.

וכי אתמר כשמסרו את השמועה דרבי אמי

- לענין ביטול אתמר. לא נאמרו דבריו של רבי אמי ביחס לאסור את האבן, אלא להיפך, לגבי מה ששנינו במשנתנו שהביטול של אבן שסיידוה לשם עבודת כוכבים הוא באופן ש"נוטל מה שסייד וכייד" - על כך אמר רבי אמי: ואף על גב דסייד וכייד בגופה של אבן, בכל זאת, כי נטל, כשיטול את מה שחידש, שפיר דמי. דיו בכך, כי אינה נאסרת האבן כולה עקב החידוש שהוסיף בה לשם עבודה זרה. ולכן, דיו בכך שיטול ממנה את חידושה שנעשה בה לעבודה זרה.

ובא רבי אמי להשמיענו, דמהו דתימא, שמא תאמר, כיון שסייד וכייד בגופה של אבן - כאבן שחצבה מתחלה לעבודת כוכבים דמיא, היא דומה, ותיתסר כולה [אם היא של ישראל, וצריכה חיסור אם היא של גוי], היות ועושה מעשה בגופה של אבן, לכן קמשמע לן רבי אמי, שאין הדין כן, אלא די בכך שנוטל את מה שסייד וכייד.

הערות

^[86] הקשו התוס', כיון שהבית עצמו נעבד, כמבואר, אם כן, כשנפל הכותל, נתבטלה העבודה זרה. וקושייתם היא לדעת ריש לקיש [מא ב], הסובר שעבודה זרה שנשתברה מאליה, נתבטלה. ומתרצים שכאן מדובר בעבודה זרה של ישראל, שהיא אינה בטלה לעולם. ובתלמוד הירושלמי מתרץ, שמדובר שהגוי עבד לכל אבן ואבן, ולא נתבטל האבן בנפילת הכותל.

^[87] רש"י מבאר שגם אם יחלקו את אבני הכותל ביניהם, יהיו מטמאים אפילו האבנים שקיבל הישראל בחלקו, משום ש"אין ברירה". ולפי זה, מה שאמרה המשנה "נידון מחצה על מחצה", הוא רק לגבי מקום ההרחקה של בניית הכותל החדש, ולא על האבנים העצים והעפר מהכותל שנפל, שהם נאסרים כולם. אבל הרמב"ן והריטב"א מביאים את דברי הירושלמי, הסובר שגם העצים והאבנים של הכותל שנפל נידונים מחצה על מחצה. ועל שיטת רש"י הקשה הגרע"א, מה בכך שאינם מבוררים עתה, מכל מקום, כיון שהם היו מבוררים תחילה בשעה שעמד הכותל, הרי באופן כזה כולי עלמא סוברים ש"יש ברירה". ומביא רע"א את ספר תרומת הדשן [סימן של"ז] שהקשה כן. ותירץ, כיון שהכותל עצמו היה שייך לשניהם, ולפני שנפל הוא לא היה מחולק ביניהם, שייך לומר בו "אין ברירה".

^[88] רש"י ביאר כאן, כגון אם ישבה על עשרה כלים זה על גבי זה, הרי אפילו אם לא נגעה הנידה בכלים שמתחת לכלי העליון, בכל זאת כולם טמאים הואיל וכולם "נשאו" אותה, שנאמר [ויקרא טו] "וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו [הנידה], יטמא". ולא נאמר "הנוגע בכלי", אלא "בכל כלי". וטומאה זאת היא טומאת מדרס! ועיין בהגהות הב"ח [ועיין בתוס' הרא"ש] שרש"י במסכת שבת [שם] מפרש "מטמא במשא" כשאדם נושא את העבודה זרה. וכשם שנדה מטמאה את מי שנושא אותה [ומביא שם דרשת הכתובים], כן העבודה זרה מטמאת את הנושא אותה.

^[89] כך כתב רבינו חננאל.

^[90] ניתן לפרשו בשני פירושים. האחד, שאת בית הכסא מגדר בגדר העשוי מקוצים וברקנים, ואז מותר לעשותו לכולם, ולאו דוקא לתינוקות. ופירוש שני, שאינו עושה בית הכסא, אלא כדי שלא ירוויח לאלילים, ממלא את המקום הפנוי בקוצים. הגהות הטור [יורה דעה סימן קמ"ג], וברש" ש.

^[91] שתחילת בניינו לעבוד את הבית עצמו, ועבדוהו. רש"י

^[92] כן כתב רש"י. ומפרשו הבית יוסף [סימן קמ"ג] שהישראל קנה מגוי בית שבנה הגוי לשם עבודת כוכבים. ואין לפרש שהישראל בנה את הבית, שאם כן, עדיין לא נאסר עד שיעבדנו, מפני ש"אין מוקצה לעבודת כוכבים".

^[93] ודין זה הוא אפילו בא ישראל לבטל את החידוש הנעשה בבית ישראל מומר, שאין לו בטלה עולמית, כי משעה שנוטל מה שחידש, לא נשאר כל איסור בבית, אך דבר החידוש עצמו אסור לעולם. רש"י

^[94] כך מבאר רש"י. והרמב"ן מפרשו, שאם הכניס עבודה זרה לשם כדי שתהיה קבועה בו, אין די בהוצאתה מהבית אלא צריך לבטל את הבית, מפני שכולו נאסר משום משמשי עבודה זרה [וצריך להוסיף על דברי הרמב"ן: דוקא אם עבדו, שהרי משמשי עבודה זרה אינם נאסרים עד שיעבדו. עיין בתוס']. ומקשה הרמב"ן, למה לו להוציאה, הרי די לו שיבטל את הבית? ומתרץ, כל זמן שהעבודת כוכבים בתוכו אסור הבית מדרבנן, גזירה משום בית של עבודה זרה [נוסח אחר: גזירה משום קבוע]. ועיין שם עוד שהאריך. ועיין בחידושי הריטב"א.

^[95] כתבו התוס': התרצן היה יכול להוכיח למקשן שלא כדבריו, כי אם רצה לדייק מ"בנאו" שדוקא בנאו מתחילה לעבודה זרה, ובא למעט השתחווה לו, מה יענה במשנה הבאה ששנינו בה: אבן "שחצבה" לשם בימוס, וכי נדייק כן שדוקא חצבה, ואילו אם השתחווה לה היא מותרת! ? הרי אבן בודאי תלושה היא, ובודאי נאסרת על יד השתחוויה לה! ומוכרח גם המקשן להודות כי מה ששנתה המשנה "חצבה" אינה באה למעט השתחווה. וכמו כן מה שנאמר במשנתנו "בנה", אין כאן שום דיוק למעט "השתחוה". ועיין בחידושי הרמב"ן.

^[96] רש"י מוסיף: וקסבר תנא דידן, עבודת כוכבים אסורה מיד, ואף על פי שלא נעבדה. וסתמה המשנה כן כדעת רבי עקיבא ולא כדעת רבי ישמעאל, הסובר שעבודת כוכבים של גוי אינה אסורה עד שתיעבד. ועיין בתוס' ד"ה אבן ובגליוני הש"ס להגרע" א.

נידון מחצה על מחצה, שמודד ממחצית עובי הכותל את ארבע אמות ההרחקה.

אבניו, עציו ועפרו של הכותל שהיה עבודה זרה — מטמאין כדין טומאת שרץ, שנאמר בעבודה זרה: "שקץ תשקצנו" (דברים ז, כו).

ר' עקיבא אומר: הרי אלו מטמאים כנדה, שנאמר בעבודה זרה: "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיה ל, כב), מה נדה מטמאה במשא, אף אף עבודה זרה מטמאה במשא.

א גמרא על ההלכה ששנינו במשנה שצריך להרחיק מהקיר של בית עבודה זרה, שואלים: והא קא מרווח [והרי בכך הוא עושה רווח] לעבודה זרה, שנותן לה שטח גדול יותר מאשר היה לה קודם! אמר ר' חנינא מסורא: דעבד ליה [שעושה את המקום המתפנה הזה] לבית הכסא.

ומקשים: והא בעי צניעותא [והרי צריך צניעות] לבית הכסא, וכאן אינו יכול להצניע את עצמו! ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא של לילה שנפנה לצרכיו שם רק בלילה, בזמן שאין אנשים מצויים שם.

ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: איזהו צנוע? הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום; ואף על גב דאוקימנא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בכדרך לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מיהו צניעותא בעי למעבד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע!

ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא לתינוקות, שאינם נזהרים בכך.

אי נמי [או גם כן], דגדיר ליה [שגודר אותו את המקום הזה] בהיזמי והינגי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום.

ב משנה שלשה סוגי בתים הן לענין איסור עבודה זרה: בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה — הרי זה אסור כולו. בית סתם, שלא נבנה לעבודה זרה, שסיידו וכיידו לעבודה זרה ובכך חידש בו דברים — נוטל מה שחידש וזורק, והבית עצמו מותר. בית סתם שהכניס לתוכה עבודה זרה ואחר כך הוציאה — הרי זה מותר, שלא נאסר הבית מחמת עבודה זרה שהיתה בו לשעתה.

ג גמרא אמר רב: המשתחוה לבית — אסרו. ושואלים: אלמא קסבר [מכאן נאמר שהוא סבור] שדבר תלוש ולבסוף חברו לקרקע כתלוש דמי [נחשב], שהרי הבית העשוי מאבנים שהיו תלושות, אף שכעת הוא מחובר — נדון כתלוש ונאסר? והאנן [והרי אנו] "בנאו" תנן [שנינו במשנתנו], משמע שדווקא אם בנאו מתחילה לשם עבודה זרה הריהו נאסר!

ומשיבים: אם בנאו לשם כך, אף על פי שלא השתחוה לו — נאסר, וכן אם השתחוה אף על פי שלא בנאו. ומקשים: אי הכי [אם כך], הני [אלה] שלשה המנויים במשנתנו, אינם כל מיני הבתים לענין עבודה זרה, אלא ארבעה הוו [הם], שהרי יש גם בית זה שהשתחווה לו!

ומשיבים: אין הוא מונה אותם לארבעה, כיון שלענין ביטול בנה והשתחוה חד קא חשיב ליה [אחד הוא מחשיב אותו], שהרי אין הבדל בין זה לזה בהלכה זו.

ד משנה שלש אבנים הן של עבודה זרה: אבן שחצבה מתחלה לבימוס (לבמה של עבודה זרה) — הרי זו אסורה. אבן סתם שסיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נוטל מה שסייד וכייד, ומותרת. אבן שהעמיד עליה עבודה זרה ואחר כך סילקה — הרי זו מותרת.

ה גמרא על מה ששנינו במשנתנו שאבן שסיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נאסרה בעצמה עד שיטול מה שהוסיף, אמר ר' אמי: והוא שסייד וכייד בגופה של אבן עצמה, שחרץ וחקק באבן וסייד אותן צורות בתוך האבן.

ומקשים: והא דומיא דבית תנן [והרי בדומה לבית שסיידו וכיידו שנינו], ובית לאו בגופיה [לא בגופו] הוא שעושה שינויים, ומיתסר [ובכל זאת נאסר]! ומשיבים: בית נמי איכא ביני אורבי [גם כן יש בין הלבינים], שנותן שם סיד, ונמצא עושה שינוי בגופו של הבית.

ומקשים: מי לא עסקינן דשייע והדר שייעיה [האם איננו עוסקים גם במקרה שהבית חלק, שחזר והחליקו] בטיט וכייד בו, ובכל זאת נאסר!

אלא כי אתמר [כאשר נאמר] מה שאמר ר' אמי — לענין ביטול אתמר [נאמר], וכך כוונתו: ואף על גב [ואף על פי] שסייד וכייד בגופה של אבן, כי [כאשר] נטל מה שחידש — שפיר דמי [טוב הוא],

שמהו דתימא [שתאמר]: כיון שסייד וכייד בגופה של אבן, כאבן שחצבה מתחלה לעבודה זרה דמיא [נחשבת] ותיתסר [ותיאסר] כולה, ואינה מותרת גם אם נטל מה שחידש, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the area is treated as half and half with regard to withdrawing into his property before rebuilding the wall; he may build the wall four cubits from the middle of that space.

The stones of the fallen wall, its wood, and its dust, transmit impurity like a creeping animal, i.e., one who touches them becomes impure like one who touches a creeping animal, as it is stated: “And you shall not bring an abomination into your house, and be accursed like it; you shall detest it [shakketz teshakketzennu], and you shall abhor it; for it is a proscribed item” (Deuteronomy 7:26). The term shakketz is used in a different form, shekketz, with regard to creeping animals.

Rabbi Akiva says: Those items transmit impurity like a menstruating woman, as it is stated: “You will put them far away as a menstruating woman; you shall say to it: Go away” (Isaiah 30:22). Just as a menstruating woman transmits impurity by carrying, as one who moves a menstruating woman, even without touching her, becomes impure, so too, objects of idol worship transmit impurity by carrying.

GEMARA: The mishna teaches that one must rebuild his wall at a distance from the house of idol worship. The Gemara asks: But how may one do so? Isn’t he creating more space for the house of idol worship? Rav Ḥanina of Sura said: This is not a problem, as he converts the empty space into a bathroom.

Since the mishna teaches that no wall may be built in that space, the bathroom is apparently not enclosed. The Gemara asks: But doesn’t a bathroom need to be in a place of modesty? The Gemara answers: This is not a problem, as he converts it into a bathroom for nighttime, when no one can see him.

The Gemara asks: But didn’t the master say in a baraita: Who is a modest person? One who defecates at night in the same place that he defecates during the day, i.e., in a place where no one can see him? And although we interpreted the baraita as referring not to location but to conduct, teaching that one must conduct himself at night in the same manner, i.e., with the same degree of modesty, as he does during the day with regard to removing his clothing when defecating (see Berakhot 62a), nevertheless, it can be inferred from here that even at night one is required to observe the dictates of modesty.

The Gemara answers: This is not a problem, as he converts it into a bathroom for children, who are not required to observe the same level of modesty.

The Gemara suggests a different answer to the problem of enlarging the space used for idolatry: Alternatively, one can answer that he fences in the four-cubit space with thorns and shrubs, thereby preventing its use.

MISHNA: With regard to idol worship there are three types of houses, each with its own halakhot. A house that one built initially for the purpose of idol worship is forbidden, i.e., it is prohibited to derive benefit from such a house. If one plastered a house or cemented it for the purpose of idol worship, and he thereby added a layer to the walls of the house, one removes that which he added, and the rest of the house is permitted. If one brought an object of idol worship into a house temporarily and then removed it, the house is then permitted.

GEMARA: Rav says: One who bows to a house has rendered it forbidden. The Gemara infers: Evidently, Rav holds that an item that was detached and that one subsequently attached is considered as if it were still detached. Consequently, a house, which is attached to the ground but was built with materials that were detached from the ground, can become forbidden through worship. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that if a house was initially built for the purpose of idol worship, it is forbidden? This indicates that the house becomes forbidden only when it is initially constructed for idolatrous purposes.

The Gemara answers that there are two cases where the house is rendered forbidden: If one built it for purposes of idol worship, even if he did not bow to it, or if he bowed to it, even if he did not build it for purposes of idol worship; it is forbidden in either case. The Gemara asks: If so, why does the mishna list only these three types of houses, when there are really four?

The Gemara answers: Since with regard to the revocation of their idolatrous status there is no difference between a house that one built for idolatrous purposes and a house that one bowed down to, the mishna considers them as one.

MISHNA: With regard to idol worship there are three types of stones, each with its own halakhot. A stone that one initially hewed for use in a platform [bimos] for an idol is forbidden. If one plastered a stone or cemented it for the sake of idol worship, one removes that which he plastered or cemented and the stone is permitted. If one erected an object of idol worship upon a stone and subsequently removed it, the stone is then permitted.

GEMARA: The mishna teaches that one may not derive benefit from a stone plastered or cemented for the sake of idol worship. Rabbi Ami says: And that is the halakha provided that one plastered or cemented within the stone itself, by carving or engraving into it. If the plaster or cement was merely appended to the outside of the stone as an external ornament, the stone is not forbidden.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna the halakha with regard to stones immediately following the halakha with regard to a house utilized for idol worship? This indicates that the halakha of a stone is similar to the halakha of a house. And in the case of a house that was rendered forbidden when it was plastered or cemented for idol worship, that plastering was not done within the house itself, but on the exterior of its walls, and even so it is rendered forbidden. Accordingly, even external plastering should render the stone forbidden. The Gemara answers: In the case of a house it can also be explained that the plaster or cement was added to the house itself, as there is space in between the bricks that can be filled in.

The Gemara asks: As the mishna does not specify, are we not dealing even with a house that one plastered with no idolatrous purpose and then plastered again on top of that layer for the sake of idol worship, rendering the house forbidden even without affecting the house itself?

The Gemara answers: Rabbi Ami was not explaining at what point a stone plastered for idolatry becomes forbidden; rather, when Rabbi Ami’s statement was stated, it was stated with regard to revocation of the stone’s idolatrous status, and he taught that even if one plastered or cemented within the stone itself, when one removes that which was added, it is permitted.

The Gemara explains Rabbi Ami’s ruling: Lest you say that since one plastered or cemented within the stone itself, it is equivalent to a stone that one initially hewed for idol worship, and there-fore the entire stone is forbidden, Rabbi Ami teaches us that the stone can become permitted by the removal of the additional layer of plaster.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשינן והא קא שביק רווחא לעבודת כוכבים ופרקינן דעביד ליה לאותו מקום שהניחו מופנה בית הכסא שלא להרויח לעבודת כוכבים:

והא בעי צניעותא. ופרקינן דעביד ליה בית הכסא דתינוקות דלית להו צניעותא. אבל גדול אע"ג דהא דתניא איזהו צנוע זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום ואוקימנא כדרך שנפנה ביום בצניעות מכוסה כך נפנה בלילה בצניעות אם היה הכותל שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה למחצה אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ ר' עקיבא אומר מטמא אפילו במשא כנדה כו':

מתני' שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור כולו לעולם. אבל אם בנאו לשום בית דירה ואח"כ סיידו וכיירו לשם עבודת כוכבים נוטל הסיוד והכיור שחידש לשם עבודת כוכבים והבית מותר. לא סייד ולא כייר ולא חידש אלא הכניס עבודת כוכבים לתוכו והוציאה הבית מותר. ובא רב והוסיף אפילו לא בנה זה הבית לשום עבודת כוכבים אלא השתחוה לבית אסרו. והא דתנן במתני' שלשה בתים ולא תני ד' משום דלענין ביטול בנה והשתחוה חד הוא ולא מבטיל אלא בנתיצה לפיכך חשיב להו בחד:

שלש אבנים הן אבן שחצבה מתחלה לבימוס פי' בימוס במה. והיא מצבה של אבן אחת הרי זו אסורה לעולם סיידה וכיירה בגופה של אבן וחידש נוטל מה שחידש והאבן מותרת. העמיד עליה עבודת כוכבים וסלקה הרי זה מותרת:

שלשה בתים הם וכו'. פירש"י ז"ל שהבית עצמו נעבד וכן עיקר דאתיא כמ"ד ע"ז של עכו"ם אסורה מיד שאלו במשמשין ד"ה עד שיעבדו ולפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר בבימוס שאף אותו הן עובדין וי"ל שנעשה כמי שמגדל ע"ז וגידולי ע"ז כע"ז ונאסרין מיד כדאיתא בפ' רי"ש.

סיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש נוטל מה שחידש. פי' נוטל ישראל מה שחידש העכו"ם והשאר מותר בלא ביטול אחר שלא נאסר כלל.

העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת. כלומר שסילקה העכו"ם שכיון שסילקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשי' וה"ה דמצי למתני ביטול בע"ז עצמה אלא כולה דעביד ושרי ליה קתני. והיינו דלא קתני מסלקה והרי זו מותרת דמשמע דישראל מסלקה כדקתני רישא נוטל מה שחידש אלא אם סילקה עכו"ם מותרת שזה הוא ביטולה והיינו נמי דקתני סיפא דאילנות העמיד תחתיהע"ז וביטלה הרי זו מותרת אלמא צריכה ביטול ומשביטל ע"ז בטל משמשיה.
ומ"מ הני בבי דסיפא העמיד בהן ע"ז דמתסרי ארישא קיימי כגון בנה בית או ציירו נטע אילן או גדעו כדי שתעמוד ע"ז דאל"ה לא צריכי ביטול דמחוברין נינהו אלא לרב דעביד בית כתלוש בית מיתסר אבל אילן לא אלא ארישא קיימי בגוונא דמתסרי. ויש ספרים שכתוב בהן ונטלה כענין הוציאה וסילקה.
אבל רש"י ז"ל פי' הכניסו לתוכו ע"ז ולא נתבוון לעובדו ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא לפי שעה שהכניסו לתוכו וסילקה ישראל הרי זו מותרת ואין צריכה ביטול פי' לפירושו שאם הכניסה לשם קבע צריך לבטלו שכולו נאסר משום משמשי ע"ז וקשה לי א"כ ל"ל והוציאה אפי' כשהיה שם הבית מותר. וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה אסור מדרבנן גזירה משום בית של ע"ז.
ומיהו פלוגתא דר"ש ורבנן באשרה לא מסתגי לן שפיר להאי פירושה דר"ש אפי' בע"ז קבועה תחתיו התיר את האילן וי"ל ה"ק אחת מחלקת ר"ש ורבנן דלרבנן אפי' לשעה מיתסר אטו בית קבע. ולר"ש לעולם מותר ולא מחוור וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה גזירה אטו בית של ע"ז קבוע.
ובירוש' (ג,ז) מצאתי ר' הילא בשם ר"א והוא שהכניס ע"ז על דעתיה דר"א שני בתים הן והא תנן ג' בתים כאן לשעה כאן לשהות פי' קסבר ר"א אין מה שחידש אסור אא"כ הכניס לתוכו ע"ז ומקשי א"כ היינו סיפא ופריק רישא שהכניסו לשהות ולפיכך אסור לעולם עד שיבטל אבל סיפא שהכניסו לשעה וזה סיוע לדברי רש"י ז"ל.
אלא שדרך הירוש' דרך אחרת שלפי גמרתנו בבית נעבד היא וחידש נוטל מה שחידש אע"פ שלא הכניס שם כלום דומיא דרישא דקאמרינן בנה אע"פ שלא השתחוה.
ובספרי תני לה הכי בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור שנאמר אבד תאבדון את כל המקומו' חידש נוטל מה שחידש שנאמר ונתצתם את מזבחותם לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאו ה"ז מותר שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וצ"ע דמשמע דמן התורה הוא דצריך להוציאה וכיון דאסור הוא היאך מוציאה ישראל ממקומה שאתה קורא בה ואבדתם את שמם. וי"ל ה"ק כיון שאין הכתובמקפיד אלא באיבוד שמם מן המקום ההוא ממילא נלמוד שאם הוציאה עכו"ם מותר ומיהו של (א"י) [ישראל] אסורות היו ויש עוד לומר דמשמשי ע"ז אפי' של ישראל יש להם ביטול ע"י עובדיהן ועוד אפרש בזה לקמן בפ' רי"ש.
וי"מ שכולן אסמכתא בעלמא הך וכן נראה.
והראב"ד ז"ל פי' ג' בתים הן בית שבנאו מתחלה בין לעבדו בין להעמיד בו ע"ז אסור ואע"פ שלא השתחוה ואע"פ שלא הכניס שם ע"ז לפי שהבית מיוחד לעמידת ע"ז הרי היא כתוספת ע"ז ושל עכו"ם אסורה מיד [סיידו וכו' נעשה התוס, כעין ע"ז] הכניס לתוכו ע"ז והוציאה ישראל מותר לפי שאינו (באחד) [נאסר] בהכנסה ולא דמי למשמשין דהא לא עבד בה מעשה בגופה וכי לא הוציאה גזרינן וכן פי' ג' אבנים ה"ה והוא הטעם שאם חצבו מתחלה לבימוס נאסר מיד משום תוספת ע"ז וכן חידושו נאסר מיד העמיד עליה ע"ז אינה נאסרת בתורת משמשין מ"ט קרקע עולם שוייה.
אבל ג' אילנות פי' הרב ז"ל שנטעו או גדעו לשם ע"ז כלומר לעבדן לפי שאין העמדתם תחתיו אלא לצל והרי הוא פרוץ ואין כאן עומד העמיד תחתיו ע"ז וביטלה ישראל ה"ז מותר אבל לא הוציאה גזרינן ור"ש מתיר.
ואין פי' זה נכון כלל לפי שבתים ואבנים ואילנות שלשתן בלשון אחד ובענין אחד נשנו ואין לחלק בהן בפירושן ועוד דבטלה עכו"ם משמע ועוד ק"ל לפי' זה הכא את אמר בית ובימוס תוספת ע"ז הם ונעשה כמי שמגדל ע"ז והכא את אמר דאפי' במשמשין לא הוו דמיתסרו משיעבד בהן ועוד הא אמרי' בהדיא בפ"ק דכיפה שמעמידין בה ע"ז משמשי ע"ז הן ואינן אסורין אלא משתעבד והכא אמרת דכל הבית נמי אסור מיד.

(פיסקא) המשתחוה לבית אסרו. פי' משום דקסבר תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז כתלוש דמי ומיהו באילן כיון דמישרש וגדל מן הקרקע הוי מחובר כרבנן דשרו וה"נ מפר' לה להא דרב בפ' הנהנה במעילה דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי ואילו באילן ליכא מ"ד מעיל ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי בהמה תמימה ואילן יבש שאין בהם תפיסת ידי אדם דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן הוא כשנטעו גרעינין ולאו דוקא דאפי' נטעו יחור נמי שרו רבנן מטעמא דפרישית ואפשר דהיינו דקאמר מר דלאו אילן הוא דיתור נמי לאו אילן הוא ולרווחא דמלתא נקט לה גרעין.

אי הכי (הני) תלתא ד' הוו. ואי קשיא וליטעמיך סיפא גבי אבנים תיקשי לך ד' הוו דהתם ודאי השתחוה אע"פ שלא חצבה דהא תלושין נינהו. א"ל בשלמא סיפא לא אצטריכא ליה למתני השתחוה אלא רישא ליתני לאשמועינן דכתלוש דמי ומתסר.

אמר רב המשתחוה לבית אסרו. כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל: אמר רב המשתחוה וכו', דקסבר תלוש ולבסוף חיברו לגבי ע"ז כתלוש דמי, ומיהו אילן שהוא מושרש וגדל מן הקרקע מחובר הוי ומותר, כרבנן דשרו (מה, ב), והכי מפרש לה להא דרב במעילה פרק הנהנה (כ, א) דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי, ואילן ליכא מאן דאמר מעל. והא דרב הלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. עוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דחלוקי נחל הם כאבי הר ואינם נאסרים בהשתחואה, כדמשמע בירושלמי (בפרקין ה"ה) השתחוה לביצה, חזקיה אמר לא אסרה ור' יוחנן אמר אסרה, אמר ר' זעירא בביצה פליגי בחלק נחל לא פליגין, אמר רב הונא וקרא מסייע למאן דאמר בחלקי נחל לא פליגין דכתיב (ישעיה נז, ו) "בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך", פירוש: מאן דמר לא פליגין דדמו טפי להר, שנבראו מששת ימי בראשית, אבל ביצה אוכל היא ולא דמיא להר (נמוקי יוסף).

שלש אבנים הן, אבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה. ומיהו כתבו בתוספות דחצבה לאו דוקא, דהוא הדין זקפה, כדקיימא לן (נג, ב) זקף לבינה להשתחוות לה אסרה.

והרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כתב שלא היו עובדי ע"ז נוהגין לעבוד את הבימוס אלא כשחצבוהו לכתחילה לבימוס, ואם גוי חצבה צריך גוי לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם, ואם ישראל חצבה לעבוד עליה ע"ז אסורה עולמית (נמוקי יוסף).

סיידה וכיירה לע"ז. והיא היתה חצובה ועומדת, נוטל ישראל מה שקידש הגוי ושוחק וזורה לרוח, והאבן מותרת שלא נעשה ע"ז אלא החידוש, ולא נתכוין לעשות לא הבית ולא האבן תשמיש ע"ז.

ועוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בחידושיו, דמשמשין שהניחו עליהן ע"ז שלא נעבדה עדיין אינן אסורין, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד (נמוקי יוסף).

[מח, ב] לא ישב בצלה. וכתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, לא ישב בצלה, דוקא אשרה דלצל עבידא, אבל בית ע"ז, תוכו ונגד פתחו ארבע אמות אסור, אחוריו מותר לצל, כדאמרינן גבי היכל (פסחים כו, א): שאני היכל דלתוכו עשוי (נמוקי יוסף).

היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור. מן הירושלמי משמע דאפילו ידענין בודאי דאיכא תקרובת ועבר תחתיה טהור, דכיון דטומאת ע"ז אינה אלא מדרנן, דאסמכוה לקרא ד"ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) הם אמרו שלא תטמא בדיעבד בזמן שגוזלת את הרבים, דגרסינן התם על הא מתניתין (בפרקין הי"א), רב אבין בשם רבנין דתמן, זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת, דאילו כן קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. וכתב הרשב"א ז"ל, אלמא משמע מדברי הירושלמי דבדאיכא ודאי תקרובת כעין קבר עסקינן, ואף על פי כן אינו טמא משום דטומאת ע"ז שמטמאה כמתים אינה מחוורת, עד כאן (נמוקי יוסף).
כתב הרשב"א ז"ל: אותן אילני סרק שרגילין עכשיו ליטע בפתחי ע"ז, צריך לדעת על מה סמכו העולם לישב תחתיהם ולכוין להנאת צלם, דנהי דלא מקריא אשרה, דלא פלחי לה ולא מוקמי תחתיה ע"ז, מכל מקום אפשר דלנוי עשויה, וכיון דנויי ע"ז אסורין בהנאה ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דודאי לאו לנוי נוטעין אלא חק ע"ז לעבוד אותה באותן אילנות, וכענין שאמרו (נ, ב) ע"ז שעובדין אותה במקל, ונטיעתן זו היא תקרובתן, ותקרובת כזה אינו נאסר דתקרובת כעין פנים בעינן, ומשום הכי צלו מותר, דאפילו גופו בענין ה מותר, דאבני מרקוליס לא נאסרו אלא משום דכל אחת ואחת נעשית ע"ז לעצמה ומשום תוספת ע"ז נגעו באיסורן, ולפיכך התיר ר' שמעון במתניתין (ע"א) סתם אשרה, משום דסבירא ליה דבסתמא לא לאילן הן עובדין, ומשום תקרובת ליכא למיסר דלאו כעין פנים נינהו, ורבנן אסרי לה דבסתמא אף לאילן הן עובדין, אבל אם בריא שאין עובדין לאילן מותר, הילכך עכשיו שהוא בריא שאין עובדין לאילן, שמנהג נשאר להם מאבותיהם שהיו נוטעין אצל מזבחות ע"ז לתקרובת, ונטיעתן אצל המזבחות ראיה שלדעת תקרובת היו נוטעין אותן, ועל כן הזהיר הכתוב (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, הילכך שרי, עד כאן (נמוקי יוסףׂ

הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא. קשיא ליה לרבנו הרמב"ן ז"ל, כי איכא דרכא אחרינא מאי הוי, דהא הוה ליה אפשר ולא מכוין ושרי כדאסיקנא בפרק כל שעה (פסחים כו, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין, או דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא.

ומורי הרשב"א נר"ו תמה על הקושיה הזאת, דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי, אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתניתין, שלפירוש הראשון שכתבנו במשנתינו (בריטב"א ד"ה ועבר) יש לפרש: דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא, אף על גב דספק טומאה הוא וספק טומאה ברה"ר טהור, הני מילי בדיעבד, אבל לכתחילה לא שרינן ליה, ועדיפא מההיא דאמרינן להו, הא מיא בשקעה זילו טבולו (לז, ב). ולפירוש הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק, וזו באמת שיטת הראשונים ז"ל. ונראה לי כי הרמב"ן ז"ל נראה לו דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה, דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שויוה רבנן ואפילו לכתחילה, ואף על גב דאיכא דרכא אחרינא, וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא, שלא יהיה כנהנה ממנה. והכי פירושה: עבר דוקא אבל לכתחילה אינו עובר משום איסור מיהת, או דילמא עובר גם לכתחילה כיון שאינו מתכוין, ואמרינן דכי איכא דרכא אחרינא אינו עובר, דאף על גב דבפרק כל שעה (שם) אסיקנא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דכל דלא מכוין שרי ואף על גב דאפשר וכי (מסיק) [מכוין] אסיר ואף על גב דלא אפשר, התם הוא שעובר מבחוץ והריח בו ונכנס בחוטמו, אבל הכא שעובר תחתיה ממש, כל היכא דאית ליה דרכא אחרינא נראה שהוא מזיד ומתכוין להנאה, אבל היכא דליכא דרכא אחרינא לא מחזיא הכי, אדרבא אמרינן דהוה ליה לא אפשר ולא מכוין דשרי לכולי עלמא. ועובדא דרב ששת נמי דאמרינן דאדם חשוב שאני, משום הרחקת איסור הנאה דע"ז משמע ולא משום הרחקת טומאה. כן נראה לי לפי שיטת רבנו הגדול ז"ל, וכן פירשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל (ריטב"א).

רבי יוסי אומר, נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. לכולי עלמא ודאי אין נוטעין לכתחילה, דמשנה היא במסכת תמורה (לג, ב) ואין חולק דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ולא אמרו שיקח הפרי ויטענו. וכתבו המפרשים ז"ל: דרבי יוסי אפילו בדיעבד אסר, ולפיכך האריך לומר מפני שהוא פרי, שהוא כפרי עצמו, דלאו זה וזה גורם הוא, לפי שאין שני הגורמים דומים, שאין האגוז גורם מעין הרקע, והכי אמרינן פרק אלו טרפות (חולין נח, א): ושוין בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא, ולא אמרינן שהתרנגולת והרקע זה וזה גורם אלא אותם שבאו על ידי זכר, ואיידי דתנא רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין.

וכתב הרשב"א ז"ל: בפירוש הרמב"ן ז"ל כתוב, בירושלמי במקומה מצאתי, שאם עבר ונטע אגוז של ערלה לרבנן מותר, מפני שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה, עד כאן, עד כאן לשונו (נמוקי יוסף).

אבניו ועציו ועפריו כו'. פירוש או דחצי של גוי או של כולו אם אינו מבורר ובירושלמי הקשו ממשנתינו לריש לקיש דאמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה מותרת ותירצו תפתר כשהוא משתחוה לכל אבן ואבן ושמעינן מינה דביתו של גוי עבודה זרה ממש היא ולא משמשי עבודה זרה והכי נמי משמע בגמרא דילן בפ׳ רבי עקיבא דאמרינן התם דבמשמשי עבודה זרה דכולי עלמא מטמאין כשרץ ולא נחלקו אלא בעבודה זרה עצמה רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר תזרם כמו דוה ואם תאמר והא קרא במשמשי עבודה זרה הוא כדכתיב וטמאתם את צפוי כספך ואת אפדת מסכת זהביך וגומר ויש לומ׳ דצפוי ואפדה זו מרוקעים ומחוברים הם בעבודה זרה ונעבדים כמוה.

גמ׳ והא שביק רוחא לעבודה זרה. פירוש והוא מהנה לעבודה זרה ומהנה כי האי אסור הוא לדברי הכל וכדפרישנא בפ״ק.

דגדר ליה כו׳. פירוש בזמן דליכא סכנה ובזמן הזה מזבן לה לגוי בעלמא.

מתני׳ שלשה בתים הם. פירוש חלוקים בהנאתם לענין ביטול אסור ע״ז דרמו עליהו בית שבנאו מתחילה לע״ז פי׳ להיות נעבד כע״ז ממש והיינו דקתני הרי זה אסור כלומר שהוא אסור מיד אף על פי שלא השתחוה לו וכדאמרינן בגמרא בנה אף על פי שלא השתחוה וסתמא כמאן דאמר לקמן דעבודה זרה אסורה מיד שאינו נעשה בית זה להכניס בו עבודה זרה הא לכולי עלמא משמשי עבודה זרה אינם אסורים עד שיעבדו אלא ודאי כדאמרן ואעפ״י שאמרו בירושלמי רבי הילה אומר והוא שהכניס לתוכו ע״ז חולק הוא על גמרא דילן דאוקימנא לרב בשבנה ולא השתחוה.

סיידו וכיידו לעבודה זרה וחדש נוטל מה שחדש. פירוש והשאר מותר ואפי׳ ביטלו ישראל ואף על גב דאין ישראל מבטל עבודה זרה הכא לאו מדין בטול משתרי השאר אלא משום דלא חל עליה איסורא כלל כיון שלא נעשה לשם עבודה זרה ודי לו שיאסר מה שסייד וכייד לשם עבודה זרה הלכך כשנטלו ישראל מה שנטל אסור והשאר מותר וכשנטלו גוי על דעת בטול אפי׳ מה שנטל מותר והא דאמרינן שהשאר מותר לא תימא דמיירי דוקא בסייד וכייד על דעת שיהא הסיוד והכיוד לבדו ע״ז כדברי ר״י ז״ל אלא אפילו בשעשאו על דעת שיהא הכל ע״ז עמו כי די לעבודה זרה שתאסר בעשיה מה שנעשה לשם עבודה זרה והכי מוכח מדקתני לה במתני׳ סתם ולא פרישו עלה בגמרא מידי והרב רבינו יונה ז״ל הביא ראיה לזה דרבותא [ס״א דדכותא] קתני בסיפא גבי אשרה גדעו ופסלו לעבודה זרה נוטל מה שחרש ואמרינן עלה בגמרא דף מ״ח ע״א גדעו ופסלו מאן קתני לה אי רבי יוסי ברבי יאודה הא אמר עיקר אילן אסור ואם איתא דגדעו ופסלו בפירוש לעבוד את התוספת בלבד היאך יהא העיקר אסור ואפילו לרבי יוסי ברבי יאודה אלא ודאי בשגדעו סתם ודכוותא נמי ברישא דמתני׳ וכן נראה לי ראיה מדאמרינן בגמרא דהא קא משמע לן דאף על גב דסייד וכייד בגופו של אבן השאר מותר ואם בסייד וכייד בפירוש על דעת התוספות פשיטא מאי קמשמע לן ומה שהביא ר״י ראיה לפירושו מדאמרינן בסנהדרין אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בו מעשה אסרה דמשמע דבמעשה כל דהו מתסרא כולה כבר דחאה הרב רבינו יונה ז״ל דהתם לפי שהשתחוה לכל הקרקע אחר שעשה בו מעשה מה שאין כן בזו שלא השתחוה לו כלל ואם תאמר ואמאי לא מתסר השאר מדין משמשי עבודה זרה דהא מה שסייד וכייד עבודה זרה הוא יש לומר דהא לא קשיא שאין משמשי עבודה זרה אסורין עד שתעבד העבודה זרה כדכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיה׳ והסיוד והכיוד הזה נהי דאתסרו בעשיה לשם עבודה זרה מכל מקום עדין לא נעבדו כלל וזה ברור.

הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר יש שפירשו אפילו הוציאה ישראל ולא מדין ביטול שהוציאה על מנת שלא לחזור דהא אין ישראל מבטל שום עבודה זרה אלא דמתני׳ כשיכניסה שם עראי לפי שעה לא על דעת לעשות הבית משמשי עבודה זרה ושורת הדין אפילו בעודה בתוכו לא מיתסר אלא שאסרוהו מפני מראי׳ העין וכשהוציאה משם חזר להתירו ויש שפירשוה אפילו בשהכניסו שם לקבע על דעת משמשין וכשהוציאה גוי על דעת שלא להחזירה שם לעולם שנתיאש ממנו ומאיסורו שזהו בטולו כדאמרינן בפרק דלקמן גבי בימוס של מלכים וכן פירשו בירושלמי שהקשו מסיפא על דרבי הילאי דלעיל דאסר רישא מדין משמשין ותירצו כאן לשעה כאן לעולם ושני הפירושים אמת וקרוב לומר שהתנא נתכוון לשניהם ולפיכך לא שנא אלא שלשה בתים ואם איתא ארבע הוא דהוין אלא ודאי דהני תרי כחדא כיילינהו ועל דרך הזה מתפרשות אידך בבי דקתני גבי שלש אבנים ושלש אשרות דתרתי קמייתא עשאן לשם עבודה זרה ואידך בתרייתא על דעת משמשין ודקתני בסיפא דאשרה העמיד תחתיו עבודה זרה איכא דגרסי ונטלה ואית דגרסי ובטלה ותרוייהו לחדא ענינא סלקי אלא דמאן דגריס בטלה מיירי בשבטלה גוי ושהעמיד תחתיו עבודה זרה מתחילה דרך קבע ואשמועינן תרתי חדא שכשם שאשר׳ אעפ״י שהיא נאסרת לדברי הכל בשנטעה מתחילה לשם עבודה זרה או בשנטעו ולבסוף עבדו למאן דאית ליה הכי הוא הדין שנאסרת בשדעתו לעשותה משמשי עבודה זרה ועבד בה עבודה זרה ואידך דכיון שבטל העבודה זרה נתבטלה האשרה דגוי שבטל עבודה זרה נתבטלו ממשמשיה ממילא ולאידך גירסא דגרסי ונטלה יכולנו לפרשה בשני פנים חדא בשנטלה ישראל וחדא בשנטלה גוי וכדרך שפירשנו בסיפא דשלשה בתים והגירסא ההיא מחוורת לפום אידך בבי דקתני לעיל גבי בתים ואבנים ובגמרא פריש דהך סיפא דאשרה פלוגתא דרבנן ורבי שמעון היא ועלה קתני איזו היא אשרה כו׳ דתנא קמא סבר דאשרה נחסרת אפילו מדין משמשין כדקתני סיפא דהכא והיינו דקתני איזו היא אשרה שאסרה תורה כל שיש תחתיה עבודה זרה כלומר אף על פי שידענו בודאי שלא נעבדה גופה דאשרה אלא שהכניסו תחתיה עבודה זרה להיותה משמשי עבודה זרה וזו היא גם כן סתם אשרה ואין צריך לומר שהיא אסורה כשנטעה לדעת עבודה זרה ור׳ שמעון סבר שאין אשרה נאסרה מדין משמשין ואשרה של תורה שהיא אסורה כל שעובדין אותה דוקא כגון שידענו בודאי שהשתחוה לה ומעשה של צידן ראו לגוים שהיו משתחוים כנגד האילן וסבורין לאסרו כי לאילן עצמו היו עובדים ומשתחוים וכיון שמצאו תחתיו עבודה זרה הכירו שלא היו משתחוים אלא לעבודה זרה ולפיכך התירו את האילן כי בודאי לדעת משמשין היה ואינו נאסר כך נראה פירוש המשנה לפשטה וכן נראה שיטת גמרא שלנו אבל יש שפירשו דאפילו לרבנן לא אסרה תורה אשרה אלא כשנעשית לעבודה זרה ממש לא מדין משמשין דמשתייה לאילן שהוא מחובר דהחמיר ביה רחמנא חדא דרגא טפי מהר ופירשו כן לפי שאמרו בירושלמי על מעשה של צידן אמר רב חסדא בסתם הם חלוקים מה נן קיימין אם בבריא שעובדין את הצורה ואת האילן דברי הכל אסור ואם בבריא שאין עובדין את האילן דברי הכל מותר אלא כן נן קיימין בסתם רבי שמעון סבר סתמן עובדין לצורה ולא לאילן ורבנן סברי סתמן עובדין לצורה ולאילן ולפי זה כל השלש אשרות ששנינו לעיל כולן מדין עבודה זרה ולא אתיא כאידך דבתים ואבנים וגם הדבר מתמיה בעצמו כיון דלענין עיקר עבודה זרה עבד רחמנא אילן כתלוש למה לא יהא גם כן גם לענין משמשין גם סתם אשריהם דאמר רחמנא הכל במשמע ודומיא דמצבותם ומזבחותם דכתיב בהדיא דהוו משמשין מן הסתם ומה שאמרו שאין האילן עושה עבדת משמשין כדרך בית לפי שאינו מגין יפה כבית אין זה טעם כעיקר לפי עניות דעתי.

ונראה שאף לדברי הירושלמי אוסרין חכמים אשרה מדין משמשין ואף על פי שלא עבדוה כלל אלא דכל היכא שהוא בריא שעבדו גם לאילן אינו מתבטל מפני נטילת העבודה זרה משם ולא מפני בטולה שהרי אף האילן עצמו נעשה עבודה זרה אבל כשהוא בריא שלא עבדו את האילן הרי האילן מותר בנטילת הצורה או בבטולה כדין עבודה זרה שנתבטלה שבטלו משמשיה אלא שחכמים מחמירין בסתמו אף על פי שמצאו תחתיו צורה כי אף לאילן עובדין עד שנדע בודאי שלא הכניסו שם עבודה זרה אלא לעבוד את הצורה בלבד ורבי שמעון מקל ואומר שתולין מן הסתם שאינו אלא משמשין כל זמן שמצאו תחתיו וכך פירוש המשנה איזו היא אשרה שהיא עבודה זרה ממש וצריכה בטול באנפי נפשה ואינה נתרת בנטילת עבודה זרה כל שיש תחתיה עבודה זרה כי מה שהתרנו במשנתי׳ אינו אלא בשהוא בריא שאין עובדין לאילן ורבי שמעון אומר דכל שעובדין אותה ודאי או שלא ולאו תחתיו שום צורה שהוא כבריא שעובדין את השרה אז היא ודאי אשרה של עבודה זרה ממש אבל כל שמצאו תחתיו צורה אין תולין את האשרה אלא במשמשין ובזו רבי שמעון מחמיר טפי מרבנן אבל אפשר שהוא מיקל באחרת דכל שאין האשרה ודאי אלא משמשין שאינו נאסר כלל ואף על פי שלא בטל הגוי עבוד׳ זרה שלו כשנטלה משם או שהניחו עדין תחתיו הרי הוא מותר וזהו שאמר נתיר להם את הגל וזהו שהעמידו בגמרא שלנו סיפא דלעיל פלוגתא דרבי שמעון ורבנן כנ״ל.

ועתה נראה ודאי דלרבנן אין אילן נאסר מדין משמשין אלא כדרך עבודה זרה דהיינו בשנטעה לכך.

גמרא אי הכי שלש ארבע הויין. הקשה ר׳ הר״מבן ז״ל למאי דסלקא דעתיה דמקשה דשלש דוקא תנן הניח׳ גבי בית דסבירא ליה דבנה ואחר כך השתחוה מותר משום דסבר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי ושרי אבל מה יאמר גבי הא דתנן מציעתא שלש אבנים הן אבן שחצבו לעבודה זרה דהא התם אם השתחוה לעבודה זרה לאבן חצוב הא ודאי אסור דהא תלוש הוה וחצב אף על פי שלא השתחוה או השתחוה אף על פי שלא חצב שניהם אסורין ואם כן ארבע הוא דהויין ותירץ דסיפא כיון דלית ביה חידוש לא קשיא ליה אמאי לא קתני ארבע אבל גבי בתים דבכמה מילי דינו כמחובר אם איתא דהכא כתלוש דמי הוה ליה למתנייה בהדיא ויש מתרצין דאבנים נמי לא קשיא ליה דסבירא ליה למקשה דאמר דאבני הר שנדלדלו מותרין הילכך השתחוה ולא חצב מותר ואינו מתחוור לי דהא ודאי אפי׳ להאי סברה נהי דטלטול לא חשיב ביה תפיסה אם זקפה והשתחוה לא מתסרא ואם כן ליתני ארבע.

אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ שאינו מטמא במשא ואין צריך לומר שאסורין בהנאה ופירשו גדולי הרבנים אפילו חלקו של ישראל וגדולי המחברים חולקין בזו בשהוא מכיר חלקו מפני שהם מפרשים נדון מחצה על מחצה שהמחצה שכנגד ישראל מותר והשאר אסור וכן שאם לא נפל יכול ישראל לחפור עד חציה וליטול ומתוך כך הם מפרשים אבניו ועציו ועפריו מטמאין על אותו מחצה של ע"ז הא אם אין ישראל מכיר את שבצדו הכל מודים באיסורן ומתוך כך אנו מפרשים זו של אבניו ועציו מטמאין על כל הכותל וכגון שאין חלק ישראל נכר:

ר' עקיבא אומר כנדה שהיא מטמאה במשא והלכה כחכמים וכבר ביארנו על שיעור הטומאה שהוא בכזית ופי' בתלמוד המערב דוקא בע"ז שבורה אבל בשלמה אף כל שהוא ומ"מ פירוש שבורה על צד שלא נתבטלה בכך שאם נתבטלה פרחה טומאתה כמו שיתבאר ואף זו יראה כמתנגדת לתלמוד שלנו שהרי אמרו שאינה מטמאה לאיברים וא"כ אפילו בשבר שלא נתבטלה בו אין טומאה באותו השבר כלל ואף בחליות שההדיוט יכול להחזירן וא"כ אתה צריך לפרש בפחות מכזית שאינו מטמא אף בצורה שלימה וכן כתבנוה בפרק רביעי ויש מי שכתב שזו באה לדעת האומר עובדין לשברים שאלמלא כן למה יטמאו והעמידוה בשל ישראל או של גוי והשתחוה לו ישראל שאין לה בטלה וכל זה בשהבית בעצמו נעבד שהיא ע"ז גמורה אבל אינו נעבד אלא שהכניס ע"ז בתוכו מותר הבית בהנאה ואין טומאה באבניו ועציו:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה בבית או אבן או אשרה שהוכנו לע"ז על איזה צד מותרת ועל איזה צד אסורה ואמר על זה שלשה בתים הם בית שבנאו מתחלה לע"ז הרי זה אסור סיידו וכיירו לע"ז וחדש נוטל מה שחדש הכניס לתוכו ע"ז והוציאה הרי זה מותר שלשה אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לע"ז הרי זו אסורה סיידה וכיירה לע"ז וחידש נוטל מה שחדש העמיד עליה ע"ז וסלקה הרי זו מותרת שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לע"ז הרי זה אסור גדעו ופסלו לע"ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיו ע"ז וביטלה הרי זה מותר אמר הר"ם סיוד הלבון שמלבנין בסיד וכיור הפיתוח והציור ואמרו וחדש הראוי בו או שחדש וחליפין נקראין הענפים שצמחו במקום אותם שחתכו והוא מה שאמר והחליף:

אמר המאירי שלשה בתים הם ר"ל שלשה דינין חלוקין הם לענין איסור ע"ז שכל דין מהם חלוק מחברו ועל הדרך שהוזכרו במשנה כל אחד קל משלפניו בית שבנאו מתחלה לע"ז ר"ל להיות הבית עצמו נעבד אסור מיד אם הוא של גוי שעבודה זרה של נכרי אסורה מיד ואיסורו עד שיבטלנו בנתיצת מקצתו או אפילו מיעוטו ואע"פ שבמזבח של ע"ז הצרכנו בפרק רביעי נתיצת רבו ההיא בפגם הבא מאליו אבל כל שבטלו גוי בידים אף במיעוט כן ודין זה שביארנו בבית שבנאו לע"ז הוא הדין בבית שנבנה לדירה והשתחוה לו שתלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא כמו שיתבאר שאם היה של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ומשנעבדה אין לה בטלה עולמית הא אם לא בנאו לעבוד גופו של בית אלא להעמיד בו ע"ז אין בו אסור עד שיעמיד שאין משמשי ע"ז נאסרין עד שיעבדו ר"ל שישמשו בהם לע"ז בין בנכרי בין בישראל ויחוד אינו אוסר שאין הקדש לע"ז סיידו וכיירו לשם ע"ז ר"ל שהיה הבית בנוי לדירה וטחו בסיד וציירו בציורין לעבוד אותו ציור וכיור וחדש ר"ל אם חדש בה איזה דבר לשם כך נוטל מה שחדש ואפילו ישראל ובית עצמו מותר בלא בטול שהרי לא נאסר גופו של בית אלא הסיוד והכיור ואם בטלו גוי דיו בנטילה מעט מן הסיוד ואם מפני שהבית נעשה בסיס לע"ז בעוד שהסיוד לשם אין משמשין אסורין עד שישמשו לע"ז הנעבדת והרי סיוד זה לא נעבד עדין או שמא אין קרוי משמש אלא מה שמטלטל אם למקום מושב הע"ז אם לכל המשמש לפניה אבל קרקע עולם אין קרוי משמש וי"מ שהוא סייד על דעת לעבוד כל הבית ואעפ"כ לא נאסר כל הבית הואיל ולא עשה מעשה בגוף הבית ומעתה לא יאסר משום משמשין הואיל ולא נעשה לתשמיש אלא לע"ז עצמה ואינו נאסר משום ע"ז עצמה לא יאסר משום משמשי ע"ז אלא שיש חולקין לומר שאם בסייד על דעת לעבוד כל הבית הרי היא כשלפניה לאסור כל הבית וכן כתבוה בתוספות ומטעם שכל שעשה מעשה אף בקרקע עולם נאסר וכמו שאמרו בפרק רביעי אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע לא אסרו חפר בה בורות שיחין ומערות אסרו ומ"מ בפרק נגמר הדין נראה דמתניתין דגדעו ופסלו פירושה לעבוד כל האילן וכדתני עלה גידעו ופסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה עיקר אילן אסור ואם לא כיון לעבוד אלא התוספת למה יאסר כל האילן ואינה הכרח שמשתחוה לקרקע פירושו שהשתחוה לכל הקרקע ועשה בו מעשה אבל גדעו ופסלו בלא השתחואה נאסר ומתוך כך לא נאסר אלא מה שהועילה עשייתו:

העמיד לתוכו ע"ז ר"ל דרך עראי והוציאה אפילו ישראל מותר מיד הואיל ולא נתכון לעבוד את הבית ולא ייחדו להכניסה שם בקבע הא מתורת קבע אסור עד שיבטלנה הגוי ויש אומרים שהוצאת הגוי נקרא בטול הא כל שדרך עראי דיו בהוצאת ישראל ואף זו לא הוצרכה מן הדין שכל לפי שעה אין בו אלא איסור סופרים מגזרת שאר בתי ע"ז ואע"פ שבספרי הביאוה מן המקרא ומדכתוב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא כלומר שיוציאה משם אסמכתא בעלמא הוא זו היא שטת גדולי הרבנים וכן הענין בשלש אבנים שאם חצבה מתחלה לעבוד היא גופה נאסרה מיד ויש גורסין לבימוס והוא מושב לע"ז ואיסורו מפני שהם עובדים אף לבימוס והרי הוא כאלו חצבה לעבוד גופה אלא שיש שואלין בה גם כן מאי איריא חצבה הא משזקפה נאסרה שהרי אמרו זקף לבנה להשתחוות לה אסורה ואינה קושיא דההיא זקפה על דעת להשתחוות לה מיד אבל כל שחצבה לבימוס אין דרכם לעבוד הבימוס עד שיניחו עליו הע"ז שעובדין אותו אגב הע"ז וכן בסיידה וכיירה והעמיד עליה ע"ז הכל כמו שביארנו בבית ובשלש אשרות נטעה מתחלה לעבוד האילן עצמו אסור מיד בשל נכרי וצריכה בטול ובישראל עד שתעבד ומשנעבדו אין לה בטלה גדעו ופסלו י"מ לעבוד את האילן כלו וכשהחליף נוטל מה שהחליף אלא שגדולי הרבנים פרשו גדעו ופסלו על דעת לעבוד את הגדולין לבד העמיד תחתיה ע"ז ונטלה מותר פירוש אפילו נטלה ישראל ואין גורסין וביטלה שלשון זה משמעו בטול גוי וזו אינה צריכה בטול הא בעוד שהיא תחתיה אסור ואע"פ שאינו משתמש בגוף האילן הואיל ועשאו כאשרה הרי הוא כמשתמש בו:

וגדולי המפרשים פירשו משנה זו בדרך אחרת לומר שבית שבנאו מתחלה לשם ע"ז פירושו להעמיד לתוכו ע"ז ולא להיות הוא עצמו נעבד ונאסר מיד ביחוד זה אף קודם הכנסתו כמעכשו נעשה כתוספת ע"ז וכן באבן לבימוס אבל הכניס לתוכו ע"ז הוא שהבית היה בנוי לדירה ואפילו הכניסה בתורת קבע מוציאה אפילו ישראל ומותרת ולא נאסרה מתורת משמשין הואיל וקבועה בארץ ואינו מטלטלה ואינו עושה בה מעשה כלל לתשמיש ע"ז וכן באבן ואין אסורין בהזמנה לבד שאין הקדש לע"ז והכנסת ע"ז אינו קרוי מעשה שלא יעשה מעשה תשמיש בגוף הבית והאבן כשאר משמשין אלא שמ"מ כל שהע"ז לשם נאסרה מתורת בית של ע"ז ובימוס של ע"ז ומ"מ באשרה פירשו הם בעצמם שנטעה מתחלה להיות האילן עצמו נעבד כפירוש גדולי הרבנים ומפני שלא נראה להם לפרשה להעמיד תחתיה ע"ז כבראשונות שאין ראוי לומר בזו שיהא בתוספת שהרי אינה עומדת בגופה של אשרה אלא תחתיה ובהעמיד תחתיה דיו בנטילה כחברותיה ויש להקשות בדבריהם מדבריהם עצמם שהרי הם פי' למעלה במרחץ של אפרודיטי במה שאמרו נהי דאתסורי לא מיתסר נוי מיהא איכא נהי דבאמירה בעלמא לא מיתסר נוי מיהא איכא כלומר כשהכניסו לשם מיהא נעשה לה נוי ותאסר ואף כאן ראוי לומר שכל שהכניס לתוכו ע"ז אע"פ שאינו מעשה נוי מיהא הוי ותאסר ואפשר שהכניסה שלא לכונת ע"ז אלא לגנזה לשם ואין נראה כן ואף מה שפירשו בבית שבנאו ובאבן שחצבה דהוו להו כתוספת ע"ז אינו נראה שאין איסורן אלא משום משמשין ואין אסורין עד שישתמשו בהם והרי בפרק ראשון אמרו בכיפה שמעמידין בה ע"ז שאם בנה שכרו מותר דמשמשין נינהו ואין אסורין עד שיעבדו ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי דברים שקצתן מוכיחין כדבריהם וקצתם כדברי גדולי הרבנים והוא שאמרו שם בית שבנאו מתחלה וכו' ר' הילא בשם ר' אלעזר והוא שהכניס לתוכה ע"ז כלומר שבנאו להכניס והכניס על דעתיה דרב שני בתים הם כלומר שאף סופא בהכניס והא תני שלש כאן לשעה כאן לשהות כלומר רישא שבנאו להעמיד שם ע"ז לכונת השהאה וזו באה כדבריהם וסופה כשהכניסה לשעה הא בקבע אסור וזו באה כדברי גדולי הרבנים אלא שיש לדחוק ולפרשה בדרך אחרת:

זהו ביאור המשנה וכולה על צד שביארנוה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בית שהוא בנוי לדירה וקבלו עליו באלוה והשתחוה לו אסור אע"פ שבאותה שעה מחובר הוא תלוש ולבסוף חברו בענין זה כתלוש הוא נחשב והרי הוא כאלו בנאו מתחלה לכך:

סיידה וכיירה האמור במשנתנו הן בבית הן באבן אין הפרש בין סייד וכייר בגופה של בית ואבן כגון בבית בית הלבנים ובאבן שחקק בה וסייד ובין שלא סייד בגופה אלא טח פניה לבד לא לענין איסור ולא לענין בטול ר"ל שאף אם לא סייד בגופה אלא שטח פניה לבד אסור עד שיטול מה שסייד ושאף אם סייד בגופה הותר בנטילתו ואין מדמין אותה לעשאו מתחלה לכך:

פיסקא שלשה בתים הן מה שכתבתי במהדור' קמא דלרבנן דאמרי אי זהו אשרה כל שתחתי' ע"ז שאם בנה הבית להכניס לתוכו ע"ז הרי הוא כאלו בנאו לשם ע"ז ממש לקבלו עליו באלוה ליתא כדכתבית התם דקשיא כיפה דמוכח מהתם דהכיפה הוא תשמיש ע"ז ואינה אסורה עד שתעבד והה"נ בית שבנאו להכניס ע"ז לתוכו אינו אסור עד שיעבד ויכניס שהבית הוא תשמיש לע"ז ומתני' דאסר בנה אע"פ שלא השתחו' ליכא לאוקמי אלא כגון שבנאו לעבדו ממש וקסבר ע"ז של נכרי אסורה מיד ואשרה נמי דאסרי רבנן כל שתחתי' ע"ז דוקא אם שם ע"ז תחתי' ועשא' תשמי' לע"ז נאסרה אבל אם עדיין לא שם הע"ז תחתיה אע,פ שנטעה על דעת להשים ע"ז תחתי' לא נאסרה עד שישים דמשמשי ע"ז היא וגם מה שכתבתי שם דלר' ישמעאל דשרי אשרה שתחתי' ע"ז שרי נמי בית שבנאו להכניס שם ע"ז עד שיבננו לשם ע"ז אבל אם בנאו להכניס אע"פ שהכניס מותר ליתא דלא גרע בית מכל תשמישי ע"ז שנעבדו ולא פליג אלא באשרה דהויא מחובר רק סבר מאי דכתב רחמנא ואשריה' תשרפון באש דוקא כשנעבדו אבל משום תשמישי ע"ז לא מיתסרי ורבנן סברי דאפילו משום תשמישי ע"ז נמי מיתסר וגם מ"ש שם שאם בנאו כדי להכני' והכניס ונאסר משום תשמישי ע"ז אם חזר והוציא ע"ז משם הותר הבי' מיד ליתא דכיון דהוי תשמישי ע"ז ונכנס שהכניס ע"ז לתוכו אין לו היתר עולמית עד שיבטל ע"ז כדתנן המבטל ע"ז ביטל משמשיה אבל בהוצאת ע"ז לא הותר ואם נעבד הבית כמו שדרך הגוים עכשיו שבעבור קלון ע"ז משתחוים לבית אין לו היתר לעולם עד שיבטל הבית עצמו שיסתרנו וכל פתרון המשנה הוא כאשר פירשה המורה ואם הכניס ע"ז לתוכה והוציאה דוקא לפי שעה שלא הקצהו לתשמיש ע"ז ניתר בהוצאת ע"ז כדפריש המורה אבל אם הקצהו והכניס הו"ל כשאר תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין לעולם עד שיבטל ע"ז אבל אם הקצהו במעשה בלמוד לא נאסר דטורדא דתפילי דאמרי' אזמני' ולא צר בי' צר בי' ולא אזמני' שרי ולא מיתסר עד דאזמני' וצר בי':

במתניתין ג' בתים כו' וכיידו לעבודת כוכבים נוטל מה שחידש הכניס לתוכה עבודת כוכבים והוציאה ה"ז מותר כצ"ל:

בפרש"י בד"ה שקץ לשון שרץ כצ"ל:

ד"ה נוטל מה שחדש וכו' ובגמרא מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לו וכו'. צ"ל דר"ל הא דמשני בנאו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנאו דלא אשכחן בגמרא אוקימתא אחריתי:

תוס' ד"ה אבניו ועציו וכו' ואפי' למ"ד אין עובדין לשברים וכו'. ר"ל וא"כ נימא דכיון דנשתברה ונפל הכותל נתבטלה העבודת כוכבים ומותר אפי' בהנאה לכך תירץ כגון שהיתה עבודת כוכבים של ישראל וכו' דאין לה ביטול ובירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן פי' קודם שנפל דכל אבן ואבן בפני עצמו נעשה עבודת כוכבים:

ד"ה בית שבנאו מתחלה וכו' דאי להיות משמשי עבודת כוכבים וכו'. נראה דהיינו נמי היתה דיוקו של המקשה דפריך והאנן בנאו תנן דע"כ מתני' ר"ל דהבית נאסר משום עבודת כוכבים עצמו דאי משום משמשי עבודת כוכבים ע"כ אינו נאסר עד שיעבדו בו לעבודת כוכבים וא"כ ל"ל בנאו מתחלה לכך אלא ודאי בעבודת כוכבים עצמה איירי וכן גבי אבן אי איירי במשמשי עבודת כוכבים ע"כ איירי שלא עבד בה דאי עבד בה למה לי חצבה אלא בלא עבדה איירי א"כ תקשה לך הא משמשי עבודת כוכבים אינן נאסרים עד שיעבדו אלא ע"כ לא איירי במשמשי עבודת כוכבים אלא שהוא עצמו עבודת כוכבים:

ד"ה אבן שחצבה מתחלה וכו' ומיהו לפי מה שפירש הקונטריס בגמרא וכו' ודאי הוי רבותא טפי וכו'. הלשון אינו מדוקדק אלא שר"ל דלמ"ד אסורות מיד משמע לעיל גבי זקף ביצה להשתחוות לה דנאסר מיד בזקיפה ולא מצריך ובא עובד כוכבים והשתחוה אלא למ"ד דאין נאסר עד שתיעבד וא"כ הכא דמוקי לה כמ"ד דנאסר מיד היה לו למתני זקפה לבימוס דהוי רבותא טפי וכו' וק"ל:

גמרא דגדר ליה בהיזמי והינגי. וכ"ה ברי"ף והרע"ב שכ' שממלא המקום קוצים וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו פ"ח ה"ה והטוש"ע בר"ס קמ"ג צ"ל שגי' אחרת היה לפניהם והתוי"ט ל"ד שהעתיק לשון הגמ' כפי הגי' שלפנינו על לשון הרע"ב ולא העיר ועי' בהגהות הטור שם:

רש"י ד"ה אבניו. לפי שאין ברירה. ומסיק התוי"ט דאע"ג דקי"ל דבדרבנן יש ברירה וטומאת אשירה דרבנן היא דמשום חומרת אשירה אמרו דא"ב ונ"ל דכן ג"כ דעת התוס' לקמן (סד ב) ד"ה תנ"ה ע"ש היטב דאל"כ דלמא שאני נשתתפו דיש לו חלק מן הדין. אבל ירושה דאינה אלא מדרבנן כדאיתא בקדושין שם אמרינן ברירה וסברת התוי"ט איתא בגמרא לקמן (נב א) משום חומרא דעבודת כוכבים שויא רבנן כטומאה דאורייתא כו' ע"ש והתו"ח הביא בשם הרמב"ם בחבורו דאמרינן גם הכא ברירה משום דרבנן היא ול"ד כלל. א) דהרמב"ם כתב כן לענין הנאה והיא דאורייתא כמש"כ לקמן (נג ב) בס"ד ע"ש. ב) דהרמב"ם לא כתב מטעם ברירה אלא כתב סתם מחצה שלו מותר בהנאה וי"ל דמיירי במכיר או במוכר חלקו בכ"מ שהוא כמ"ש הר"ן וכ"נ שהבינוהו הכ"מ והלח"מ ע"ש:

רש"י ד"ה נדה. דכתיב וכל כו' אשר תשב עליו כו'. טעם זה תמוה דהתם דוקא במיוחדים למושב (ומטעם מדרס ונעשה אה"ט משא"כ אדם הנושאה אינו אלא ראשון כשפירש) ושאר כלים אינם מתטמאין כלל במושבה דלא שייך משא בכלים אלא באדם כדאיתא בפ"ה דזבים והביא זאת בעצמו בשבת (פג ב) ע"ש ועי' בהגהות הב"ח:

תד"ה אבניו. ואפי' כו' כגון כו' של ישראל או כו'. צ"ע מסוגיא דשבת ר"פ ר"ע ע"ש דלרבנן לכ"ע אינה מטמאה לאברים ולר"ע אליבא דר"א שם ג"כ א"מ ולרבה מיבעיא לן שם ומשמע שם דאפי' בהדיוט יכול להחזירה נמי א"מ וע"ש (פג ב) תד"ה אשירה וד"ה כי. וראיתי להרמב"ם בפ"ו מהל' אה"ט ה"ה שכתב דמשמשי אשירה אפי' קצץ מהם כזית מטמא וזו חומריהם יותר מאשירה עצמה ובית אשירה עצמו אבניו כו' מטמאין בכזית ככל המשמשין נראה שהרגיש בזה והבליע ישובו במתק לשונו אשר נתן לבית דין משמשין ואולי מפני שהוא משמש א"ע. ודע כי בכ"מ נשמט מוצאו של דין אבני בית כו' שמטמאין והוא ערוך במשנה שלפנינו שוב מצאתי להמאור בשבת שם שהקשה זאת ומחלק בין אשירה שהיא בתבנית ברי' שיש לה אברים ובין בית ע"ש:

רש"י ד"ה נוטל מה שחדש. הכא בטיל כו' וההוא חדוש שנטל אסור כו'. כצ"ל:

תד"ה בית. הא גבי תפילין אמרי' צר ביה ולא אזמניה. ר"ל הא אם אזמניה נמי אסור ולא בעינן שיעשנו מתחלה לכך אבל ל"י מדוע לא הביאו מרישא דמילתא שם האי סודרא דתפילין דאזמניה כו' צר ביה תפילין אסור כו' ע"ש וע' בסנהדרין (מח) בתד"ה נתנו:

מתני' נוטל מה שסייד. בסדר המשנה במשניות הגירסא וחידש נוטל מה שחידש:

תוס' ד"ה בית וכו' הא גבי תפילין. לא ידעתי למאי צריכים לראיה זו הא להדיא מפורש הכא השתחוה אע"פ שלא בנאה אסור. הרי דהשתחואה לחוד אוסר וצ"ע:

ד"ה אבן וכו' ומיהו לפי מה שפ"ה. נראה כאילו היה אפשר לנטות מדברי רש"י ולומר דמתני' ס"ל דעד שתעבד ומ"מ מעשה חשוב דבנין אוסר מיד אבל זקיפה לא. אבל תמוה לי הא לעיל דף יט ע"ב איתא הניחא למ"ד וכו' ושל עובד כוכבים עד שתעבד. הרי דהתם מיירי בבנה כיפה ואפ"ה למ"ד משתעבד לא נאסר ע"י הבנין לחוד וא"כ א"א לנטות מדברי רש"י:

ד"ה גדעו וכו' דומיא דעפר דחפר. לקמן דף נה ע"ב:

ד"ה והוא שסייד וכו' אור"י. עיין תשו' הרמ"א סי' קי"ג:

נידון מחצה על מחצה. אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ד' אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג' אמות לתוך שלו: אבניו ועציו ועפרו. של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו לפי שאין ברירה. שרץ אין מטמא במשא: שקץ. לשון שרץ: נדה מטמאה במשא. דכתיב וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו אלמא טמיתיה לכלי אשר נשא אותה ואע''פ שלא נגעה שאפילו היו עשרה כלים זה על זה כולן בכלל אשר תשב עליו הן: תזרם כמו דוה. בעבודת כוכבים מישתעי: גמ' דעביד ליה בהכ''ס. שנפנה שם: והא בעי צניעותא. ואנן תנן דאסור לבנות כותל להפסיק בינו ובין עבודת כוכבים לפי שבונהו לעבודת כוכבים: במקום שנפנה ביום. שצריך צניעות ואע''ג דשנינו בפ' הרואה (ברכות סב.) לא תימא במקום שיהא צריך להתרחק בלילה כביום אלא אימא כדרך שנפנה ביום שיהא נפרע מיושב וכשיעור שנתנו חכמים טפח וטפחיים מ''מ ש''מ דבעינן נמי בלילה צניעות והכא ליכא צניעות דחזו ליה בני עבודת כוכבים: היזמי והינגי. קוצים וברקנים: מתני' שלשה בתים הן. לענין ביטול עבודת כוכבים: בית. שתחלת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו: הרי זה אסור. דכל הבית הוי עבודת כוכבים ואם העובד כוכבים בנאו אסור עד שיבטלנו שיתוץ ממנו קצת ואם של ישראל הוא אסור עולמית אבניו עציו ועפרו: סיידו וכיידו לעבודת כוכבים. שהיה בית בנוי לדירת אדם והקצהו לעבודת כוכבים וטחו בסיד ועשה בו ציורין לעבודת כוכבים: נוטל מה שחידש. אם בא ישראל לבטלו נוטל מה שחידש ומותר הבית ואע''פ שלא ביטלו עובד כוכבים או אפילו היתה של ישראל מומר שאין עבודת כוכבים שלו בטילה הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש וההוא חידוש שבטל אסור בהנאה לעולם ובגמרא מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לה עובד כוכבים אחרי כן נאסר כל הבית ובעי עובד כוכבים לבטלו ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית: הכניס לתוכו עבודת כוכבים. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים אלא לפי שעה הכניס לתוכו עבודת כוכבים: גמ' תלוש ולבסוף חברו. אבני בית תלושין ובנאן וחברן בקרקע: אע''פ שלא השתחוה. וקסבר תנא דידן עבודת כוכבים אסורה מיד ואע''פ שלא נעבדה: לענין ביטול בנה והשתחוה חד חשיב ליה. דבין בנה בין השתחוה כולו אסור אם של עובד כוכבים היא צריך עובד כוכבים לבטלו ואם של ישראל היא אין לה בטילה עולמית: מתני' שלש אבנים הן. לענין ביטול עבודת כוכבים: אבן שחצבה. מן ההר: מתחלה לבימוס. מקום מושב עבודת כוכבים שמושיב הצלם עליה ועובדין את הבימוס כעבודת כוכבים עצמו: הרי זו אסורה. ואפי' לא העמיד עליה ואם עובד כוכבים חצבה צריך עובד כוכבים לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגום ואם ישראל חצבה לעבוד עליה עבודת כוכבים אסורה עולמית: סיידה וכיידה לעבודת כוכבים. והיא היתה חצובה ועומדת: נוטל. ישראל מה שחידש העובד כוכבים וזורה לרוח והאבן מותרת שלא נעשה עבודת כוכבים אלא החידוש: העמיד עליה עבודת כוכבים. לפי שעה ולא הקצה את האבן לבימוס וסילקה הרי זו מותרת ואין צריכה ביטול: גמ' והוא שסייד וכייד בגופה של אבן. שחקק בה צורה בברזל אבל סייד וכייד עליה ע''י טיח מותרת בלא ביטול הואיל ולא עבדה עובד כוכבים: והא בית. סיוד וכיוד שלה אינה נעשה ע''י חקיקה אלא טח על הכותל: ביני אורבי. בין לבינה ללבינה מכניסו והוה ליה בגופה: מי לא עסקינן. כלומר מתניתין סייד וכייד סתמא קתני ומי לא משתמע נמי דאי הוה בית שיע מתחלה קודם איסור והדר האי ושייעיה לשם עבודת כוכבים וקתני נוטל דלא סגי בלא נטילת חידוש: לענין ביטול אתמר. ולא לענין תחלת איסור למימרא דלא ניתסר אלא אם כן סייד בגופיה אלא ודאי בלא גופיה נמי אסירא ור' אמי אביטול קאי וה''ק אפי' סייד בגופיה סגי לה בהא ביטולא דמתני' ולא בעי ביטול דעובד כוכבים: ותיתסר כולה. ותיבעי עובד כוכבים לבטלה או אם היתה של ישראל תאסר עולמית קמ''ל דלא חייל שם עבודת כוכבים אלא אחידוש:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. ואפי' למ''ד (לעיל מא:) אין עובדין לשברים הב''ע כגון שהיתה עבודת כוכבים של ישראל או של עובד כוכבים והשתחוה לה ישראל ובירושלמי מוקי כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן וכן פ''ה: בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים. פרש''י שתחילת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו וכן בסמוך גבי אבן שחצבה מתחלה לבימוס מקום מושב של עבודת כוכבים ועובדים את הבימוס כעבודת כוכבים עצמה ויפה כוון בזה דודאי צ''ל שהבית והאבן נעשו ליעבד דאי להיות משמשי עבודת כוכבים הא אמרינן (לעיל יט:) משמשי עבודת כוכבים אינן אסורים עד שיעבדו ואילו בגמרא קאמר גבי בית בנה אע''פ שלא השתחוה וגבי אבן נמי מדקתני חצבה מתחלה משמע דלא עבד בה כבר דאי עבד בה ל''ל חציבה מתחלה לכך הא גבי תפילין (ברכות דף כג:) אמרינן צר ביה ולא אזמניה וכן זו נמי לא ליבעי חציבה מתחלה אי עבד בה מיהו מתוך לשונו משמע שהבית והאבן נעשו להניח עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדים הבית והאבן וק''ק דגבי אשירה בסמוך אין לפרש כן שיהא נטוע לשום תחתיו עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדין [את] האילן דהא אמרינן בגמרא רישא ד''ה ואילו ר''ש אומר הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להם את האילן ולא קאמר דאגב עבודת כוכבים עובדין את האילן לכן נראה לפרש בכל שלשתן שבנה וחצב ונטע להיות עבודת כוכבים עצמה והא דנקט גבי אבן לבימוס אע''ג דסתם בימוס רגילות הוא להיות משמש עבודת כוכבים כמו בימוס של מלכים מ''מ נקט בימוס שלא היתה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותם שדומה לבימוס לפי שבימה נותנין עליה עבודת כוכבים: אבן שחצבה מתחלה. ה''ה דהוה . מצי למנקט זקפה להשתחוות לה כדא''ר יהודה (לעיל דף מו.) גבי לבנה ונ''ל דלא דמי דהא דא''ר יהודה דזקיפתה אוסרתה היינו בהשתחוה לה עובד כוכבים דאמר שליחותיה דישראל עביד כיון דגלי דעתיה דלעבודת כוכבים נתכוין אבל הכא בחציבה לבד נאסרה משום דהוי מעשה חשוב וה''נ אמר בגמרא בנה אע''פ שלא השתחוה וה''נ נימא חצבה אע''פ שלא השתחוה ומיהו לפי מה שפ''ה בגמרא דמתני' אתיא כמ''ד אסורה מיד ודאי הוי רבותא טפי בזקפה אע''ג דלא חצבה דמתסר אליביה כדמשמע לעיל אלא נקט חצבה כמו בבית בנאו ובאילן נטעו כו': גדעו ופסלו לעבודת כוכבים. פ''ה לעבוד בגידולין שיגדלו מעתה ושאינו עושה עבודת כוכבים רק החידוש ויפה כוון שאם נתכוין העובד כוכבים לעקרו לעשותו לעבודת כוכבים ודאי הכל אסור אע''פ שאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דעפר דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה: ה''ג העמיד תחתיו עבודת כוכבים ובטלה הרי זו מותרת. ואע''ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשין דהא אליבא דרבנן קא מוקמינא לה בגמ' דאמרינן אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והכא מסתמא לא נטע מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך מ''מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא שבשעה שעבודת כוכבים נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחילה לכך: והאנן בנה תנן. הוה מצי למימר וליטעמיך בימוס דתלוש הוא נמי תנא חצבה אלא חצבה וה''ה השתחוה וה''נ בנה וה''ה השתחוה: אי הכי ג' ארבעה הוו. גבי בימוס נמי איכא למיפרך הכי דהא השתחוה לבימוס אסור ובחד שינויא מתרצי: והוא שסייד וכייד בגופה של אבן. אור''י כי לאו דוקא נוטל מה שחידש ותו לא דא''כ אפילו לא סייד בגופה של אבן נמי נוטל מה שחידש אלא נוקב כל האבן מעבר לעבר כנגד החידוש ונוטל:

עבודה זרה מז ע"ב

דף מז - ב

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד