עבודה זרה מח ע"ב

דף מח - ב

לא ישב בצילה ^[107] של האשירה מפני שהיא אסורה בהנאה, ואם ישב בצילה שאינו תחת נופה, הרי הוא טהור, מפני שלא ישב תחת נופה, ולכן לא נטמא.

ולא יעבור תחתיה תחת נופה, ואם עבר הרי הוא טמא, מפני שהאילן האהיל עליו.

היתה "גוזלת" את הרבים, שהיה נופה נוטה לרשות הרבים, ועבר תחתיה, הרי הוא טהור, כיון שטומאה זו היא מדרבנן, לכן לא גזרו רבנן טומאה זאת במקום שהיא גוזלת את הרבים. ^[108]

גמרא:

שנינו במשנתנו: לא ישב בצילה -

ומקשה הגמרא: מה החידוש בדבר פשיטא? הרי הוא נהנה מעבודת כוכבים?

ומתרצת הגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכה להשמיענו שאסור לישב בצילה, אלא להשמיענו שאסור לישב בצל צילה, והוא מקום המרוחק מן האילן. דהיינו, "צלה" הוא כל שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן, שאילו יפול האילן יגיע למקום זה, ועד שם הוא "צלה", והצל שם הוא עב וחשוך. וממקום זה ואילך, הוא "צל צלה", ושם הצל הוא דק וקלוש. ^[109]

והוצרכה המשנה להשמיענו שאף באותו מקום שהצל דק וקלוש לא ישב בו.

ותמהה הגמרא: הרי מכלל זה אתה למד, דבצל קומתה ממש - אם ישב הרי הוא טמא?!והרי הוא אינו עובר תחת הנוף, ולא האהילה האשירה עליו.

ועונה הגמרא: לא תדייק כך ממשנתנו, היות דאפילו לצל [בצל] קומתה נמי, אם ישב טהור, ובלבד שלא ישב תחת נופה. והא קמשמע לן משנתנו, דאפילו לצל צילה לכתחילה לא ישב, אף על פי שלא נהנה כל כך מהצל, אך אם ישב שם, אינו טמא.

איכא דמתני לה יש מי שמסר שמועה זו אסיפא, על ההמשך של המשנה,

ששנינו בה: ואם ישב, הרי הוא טהור.

ועל דין זה מקשינן: פשיטא? מה הוצרכה להשמיענו, הרי לא ישב תחת הנוף?

ומתרצת הגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכה להשמיענו שאם ישב תחת הצל הרי הוא טהור, אלא לצל קומתה, שהיה עולה על הדעת לומר שנחשב לתחת האילן, הואיל והוא קרוב לאילן, לכן באה המשנה להשמיענו, שאינו כן, וכל זמן שלא ישב תחת הנוף ממש, הרי הוא טהור.

ותמהה הגמרא: אם כן, שעוסקת המשנה בצל קומתה, ועל מקום זה אמרה "אם ישב טהור", ועל מקום זה אמרה שאסור לישב שם לכתחילה, הרי מכלל זה אתה למד דלצל צילה, אפילו לכתחילה ישב. ואיך יתכן לומר כן, והרי הוא נהנה מעבודת כוכבים? [ואף שההנאה שם היא מועטת, מה בכך, וכי יש לחלק בין הנאה מרובה למועטת?!].

ומסקינן: לא תדייק כך, אלא ודאי לכתחילה אסור לישב אפילו בצל צילה, והא קמשמע לן, דין זה בא התנא להשמיענו, דאפילו לצל קומתה, אם ישב הרי הוא טהור, ולא אמרה המשנה כך לדייק ולמעט להתיר לישב בצל צילה.

שנינו במשנתנו: ולא יעבור תחתיה, ואם עבר - טמא.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא, מה הטעם שהוא טמא? - כי אי אפשר דליכא שאין תחת האילן תקרובת עבודת כוכבים, נמצא שנוף האילן מאהיל על התקרובת ועליו. ^[110]

ומבארת הגמרא: מני, משנתנו בשיטת מי היא? - בשיטת רבי יהודה בן בתירא היא.

דתניא שנינו בברייתא: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין אנו למדים לתקרובת שמקריבים לפני עבודת כוכבים, שהיא מטמאה בטומאת אהל? שנאמר [תהלים קו] "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים", ודרשינן ממה שהכתוב קורא לזבחים שזבחו לפני בעל פעור "זבחי מתים" - מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל.

שנינו במשנתנו: היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה - טהור. הגמרא מבררת, האם מה ששנתה המשנה שלא גזרו חכמים כשהאשרה גוזלת את הרבים, האם היתר זה הוא בדיעבד אם עבר, או אפילו לכתחילה מותר לעבור.

איבעיא להו: עבר בדיעבד, או עובר אף לכתחילה?

רבי יצחק בן אלעזר משמיה משמו דחזקיה אמר: עובר לכתחילה.

ורבי יוחנן אמר: אם עבר דיעבד, הריהו טהור.

ומסקינן: ולא פליגי אין מחלוקת בין האמוראים, אלא -

הא, דברי רבי יוחנן האוסר לכתחילה, מדובר דאיכא דירכא אחרינא, שיש לו דרך אחרת לעבור דרכה, ולכן אסור לעבור תחת האשרה, ומכל מקום, בדיעבד אם עבר, טהור.

והא דברי חזקיה המתיר לכתחילה, מדובר דליכא דירכא אחרינא, לכן התירו לו לעבור.

ומספרת הגמרא: אמר ליה רב ששת שהיה סגי נהור [עוור] לשמעיה לשמשו: כשאתה מוליכני, כי מטית להתם כשתגיע לשם, למקום שהיה שם אשרה נוטה לדרך וגוזלת את הרבים, ארהיטני, הוליכני במהירות.

ודנה הגמרא: היכי דמי, במה הדברים אמורים? אי מדובר דליכא דירכא אחרינא - למה ליה ארהיטני, לשם מה זירז את משמשו למהרו, הרי מישרא שרי, מותר אפילו לכתחילה לעבור שם!?

ואי ואם מדובר דאיכא דירכא אחרינא, כי אמר ארהיטני, אף אם זירזו למהרו, מי שרי, וכי מותר הדבר?!

ומסקינן: לעולם, מדובר דליכא דירכא אחרינא, והיה מותר לעבור אפילו לכתחילה, ומה שזירזו למהרו, הוא משום שרב ששת היה אדם חשוב, ואדם חשוב שאני. שונה דינו, וצריך להיזהר ככל יכלתו, כדי שלא יבואו אחרים ללמוד ממנו להקל אף במקום שיש דרך אחרת.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לעסוק באיסור הנאה של אשרה.

זורעין מותר לזרוע תחתיה, ירקות בימות הגשמים, שצלה אינו מועיל אז לירקות, ואף מזיק להן בכך שהצל מעכב את קרני השמש. אבל לא זורעין בימות החמה, שאז צלה מביא להן תועלת.

והחזירין [חסה], אין זורעין תחתיה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, לפי שהצל יפה לחזירין תמיד. אלו הם דברי חכמים.

רבי יוסי אומר: אף לא זורעין ירקות בימות הגשמים, מפני שהנבייה, עלי האילן הנושרין בימות הגשמים, נושרת עליהן, והוה להן לזבל, ומזבלת את הקרקע ומצמחת את הירקות, ונמצא נהנה מן נביית האשרה.

גמרא:

חכמים המתירים בימות החמה, אינם חולקים על עצם ה"מציאות" שהנבייה מועילה לצמיחת הירקות. והם מתירים כי הם סוברים "זה וזה גורם - מותר". שהואיל והנבייה איננה הגורם הבלעדי לצמיחת הירקות, אלא היא רק שותפה לקרקע שמתחת לאשרה [שהיא "קרקע עולם", שלא נאסרה בהנאה], שגם היא מצמיחה את הירקות, לכן מותר. ^[111]

ואילו רבי יוסי סובר "זה וזה גורם - אסור".

הלכה זו של שיתוף גורם איסור עם גורם היתר הגורמים ל"הווית" דבר, האם הוא אסור או מותר נוגעת להרבה דיני התורה, וכמו שיבואר בסוגייה להלן:

ודנה הגמרא: למימרא, האם אומרת לנו דרבי יוסי סבר "זה וזה גורם אסור", ורבנן אמרי "זה וזה גורם מותר"? ^[112]

הא איפכא שמעינן להו! הרי בסוגיא אחרת שמענו דעתם להיפך, שרבי יוסי הוא המתיר וחכמים הם האוסרים?

דתנן [לעיל מג ב]: המוצא צלם עבודת כוכבים של מתכת מה יעשה בה לבערה? - רבי יוסי אומר: שוחק אותה וזורה אותה לרוח, או מטיל לים. אמרו לו חכמים: אין זו דרך ביעור, מפני שאף היא נעשה זבל, ויהנו בעלי שדות ישראלים ממנו, ונאמר [דברים יג] "לא ידבק בידך מאומה מן החרם". אלא יבערנו לגמרי מן העולם, ולא יזרה לרוח.

ורבי יוסי המתיר, סובר: אף אם השחקים יהפכו לזבל ויגרמו להצמיח את תבואות השדה אין בכך איסור, כיון שהצמיחה תבוא גם מקרקע עולם, "וזה וזה גורם - מותר".

וחכמים האוסרים לזרות לרוח, סוברים "זה וזה גורם - אסור".

קשיא דברי רבנן אדרבנן הסותרים את דבריהם בסוגיא אחרת, וכן קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי!

בשלמא דברי רבי יוסי אדברי הסותרים את דברי רבי יוסי - לא קשיא, כי אפשר לתרצם: התם, שם בשחיקת האליל של מתכת, דקאזיל לאיבוד, שהישראל מתכוין לאבדה, וכבר נתבטלה ונשחקה, ^[113] לכן מתיר רבי יוסי.

ואילו הכא, בנביית האשרה, דלא קאזיל לאיבוד, ודרכה בכך, והואיל ונהנה ממנה, לכן אסור, כי הנבייה גורמת לצמיחה, ואף שיש עמה גורם אחר שאינו אסור, סובר רבי יוסי ש"זה וזה גורם אסור".

אלא דרבנן אדרבנן הסותרים את דבריהם - קשיא!

ומתרצת הגמרא: איפוך. הפוך את גירסת משנתנו, ואמור שחכמים הם האוסרים מפני הנבייה, לשיטתם ש"זה וזה גורם אסור", ואילו רבי יוסי לשיטתו מתיר לזרוע ירקות בימות הגשמים, ואינו אוסר מפני הנבייה, שאף אם הנבייה גורמת לזיבול הקרקע, מכל מקום "זה וזה גורם מותר".

ואיבעית אימא, לא תיפוך, אין צורך להפוך את גירסת משנתנו, כי הסתירה בדבריו דרבי יוסי לא קשה כדשנין, כמו שתירצנו. ואת הסתירה בדבריהם דרבנן נתרץ כדאמר רב מרי בריה דרב כהנא -

במסכת תמורה [כד א] שנינו "אין מרגילים בפסולי המוקדשים". דהיינו, בהמת קדשים שנפסלה, והותר לפדותה [ודמיה להקדש], ומותר לאכלה כבשר חולין, בכל זאת אסור לקלקל את הבשר מפני "בזיון קדשים".

אחד מדרכי הביזוי היא "להרגיל", דהיינו, להפשיט את עור הבהמה כשהוא שלם, בלי לחתוך אותו לכל ארכו, אלא להפשיטו בצורה מסוימת דרך רגלי הבהמה. וכיון שהמפשיט באופן כזה חס על העור שישאר שלם, הוא חותך בבשר באופן שמתקלקל הבשר.

ואף שבצורה זו נמכר העור ביוקר, ונמצא שהקדש ירויח מכך, כי הפודה את הבהמה ישלם סכום גבוה יותר להקדש מתוך שהוא יודע את המחיר הגבוה שהוא יקבל עבור העור השלם המופשט דרך רגלי הבהמה, מכל מקום -

מה שמשביח בעור, פוגם בבשר! ואף שיש אנשים סוחרי עורות שעושים כן, מכל מקום ההקדש אינו מרויח בכך, כי הבשר ייפסד.

ובדומה לזה, הכא, בנביית אשרה, נמי, מה שמשביח בנבייה, פוגם בצל. ונמצא שבסך הכל אינו נהנה מזריעת ירקות תחת האשרה בימות הגשמים, כי הפסד הצל גדול יותר מריווח נביית העלים.

ולפי מסקנא זו סובר רבי יוסי "זה וזה גורם - אסור".

ומקשה הגמרא מדברי רבי יוסי במסכת ערלה, הסותרים למסקנא זו.

פירות הצומחים בשלש השנים הראשונות לנטיעת האילן, הם "ערלה", ואסורים באכילה ובהנאה. ולא רק הפירות אסורים, אלא אף הקליפות והגרעינים וכדומה שהם חלק מן הפרי, אבל העצים אינם אסורים בהנאה. ולכן, הלוקח יחור [ענף קצוץ] מעץ ערלה, ונטע אותו באדמה, וצמחו פירות מהיחור הזה, לא נאסרו הפירות לעולם באיסור ערלה מחמת היותם פירות של יחור ערלה. כי, כאמור, היחור אינו נאסר בהנאה, ורק הפירות שיצמחו ממנו בשלש השנים הראשונות אחר נטיעת היחור באדמה הם פרי ערלה ואסורים, הואיל ועתה ניטע היחור נטיעה חדשה. ואף לכתחילה מותר לעשות כן, כי העץ עצמו אינו אסור בהנאה.

וכן מותר להרכיב יחור של ערלה בתוך עץ זקן, שכבר עברו עליו שנות הערלה, מאותו הטעם, שהיחור אינו אסור בהנאה.

אבל אסור לנטוע פרי, כגון אגוז של ערלה, והפרי יכה שורשים ויצמח עץ, כי עתה נהנה מן פרי הערלה. ואף שאסור לנטוע פרי לכתחילה, הרי בדיעבד, אם נטע פרי ערלה והצמיח ממנו עץ עם פירות - מותרים הפירות, הואיל ולא רק הפרי הצמיח את העץ והפירות, אלא גם הקרקע, ו"זה וזה גורם - מותר".

במה דברים אמורים שהפירות מותרים, בפירות הצומחים מהפרי הזה אחר שלש שנות ערלה, אבל הפירות הצומחים ממנו בשלוש שנות ערלה - ברור שהם אסורים.

וכן אם נטע יחור של ערלה בתוך עץ זקן, הפירות הצומחים ממנו מותרים מטעם "זה וזה גורם - מותר", כי אף שהיחור, שהוא בתוך שנות ערלה, גורם להצמיח פירותיו, מכל מקום גם העץ גורם להצמיח. ^[114]

ומקשה הגמרא: וכי סבר רבי יוסי "זה וזה גורם - אסור"?

והא תנן שנינו במסכת ערלה [א ט]: רבי יוסי אומר: נוטעין, מותר לנטוע יחור של ערלה באדמה, ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי האסור בהנאה.

ואמר על כך רב יהודה אמר רב: מודה רבי יוסי שאם בדיעבד נטע אגוז של ערלה, והבריך, או אם כפף ענף מעץ של עדלה והכניס אותו באדמה, והרכיב, או אם הכניס יחור בתוך עץ אחר, וצמחו פירות, מותר לאכול אותם ולהנות מהם [לאחר שנות הערלה], כי "זה וזה גורם - מותר".

ותניא נמי הכי כדברי רב יהודה אמר רב,

[מתני'] לא ישב בצל האשרה ואם ישב טהור. ואוקימנא בצל קומתה. וכ"ש בצל צילה שהוא טהור. לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא.

מ"ט אי אפשר שאין שם תקרובת ונמצא מאהיל בתקרובת עבודת כוכבים שנקראת זבחי מתים וכבר פרשנוה למעלה שמטמא כמת:

היתה אשרה זו גוזלת את הרבים. פירוש היתה נוטה ברשות הרבים בפחות מכדי קומת האדם או בפחות מגמל ורוכבו. והיתה מסתרכת בבגדי בני אדם ומושכת אותם שנמצאת כאילו גוזלת. אם עבר תחתיה טהור שאין בראשי האמירין שיעור להאהיל.

ואוקימנא אי ליכא דירכא אחריתי עובר בתחלה ואפילו הכי אם הוא אדם חשוב יהלך בריצה. ואם איכא דירכא אחריתי לא יעבור ואם עבר טהור:

ירושלמי הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר לאכול בו:

ירושלמי זאת אומרת שאין טומאת המתים מחזורת. דלא כן אילו קבר שגוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור:

[מתני'] זורעין תחת האשרה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה שמתגדלין בצל האשרה בימות החמה שהצל טוב להן ואסור. והחזרין פי' חסא לא בימות החמה ולא בימות הגשמים שלעולם הצל יפה להן. רבי יוסי אומר אף לא כל ירקות בימות הגשמים מפני שהנמיה נושרת פי' עלי האשרה נופלות על גבי הירקות הזרועין תחתיה והוה להן לזבל ומגדלת אותן.

ומקשינן למימרא דרבי יוסי זה וזה גורם אסור סבירא ליה פי' הקרקע והנמיה שניהן גורמין גידול הירקות ורבנן דפליגי עליה דר' יוסי ושרו בירקות בימות הגשמים ולא חיישי ליה לנמיה. סברי זה וזה גורם מותר.

והא איפכא שמענא להו דתנן ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אבל הכא דהוה זבל על גבי הירקות ולא אזל לאיבוד משום הכי קא אסר ר' יוסי.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא דלא קא שרו רבנן הכא אלא משום דיותר פוגם הצל בירקות ממה שמרויח בהן הזבל של נמיה כמו שאמר בבכורות פרק כל פסולי המוקדשים בהמרגיל בבכור דמה שמשביח בעור פוגם בבשר. ואכתי סבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור. והתני' ר' יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה פי' כי עץ בעלמא הוא.

ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. ואין מרכיבין בכפניות של ערלה.

הא דאמרי' מה שהשביח בנמיה פוגם בצל. ואד"ל דהא גבי השוחט בהמה בשב' לע"ז אמרינן דחייב שהרי תקן להוציאו מידי אבר מן החי כדאי' בפסחים בפ' אלו דברים ובמקומות אחרים ולאו מילתא היא דשאני התם דמלאכ' מחשבת אסרה תורה וכיון דאיכא תקון כל דהו מלאכת מחשבת היא אבל הכא הנאה אסר רחמנא והא ליכא.

והא דתנן לא ישב בצלה כו' ואוקימנא בגמ' דאפי' בצל צלה אסור פי' הראב"ד ז"ל דוקא אשרה דלצלה עבידא בין לתתתיה בין לחוצה לא אבל בית ע"ז תוכו ונגד פתחו ד' אמות אסור אחוריו מותר [דאינה עומדת] לצל כדאמרי' בעלמא שאני היכל דלתוכו עשוי וזה הענין בעצמו משמע בירוש' בפ' הזה.

הא דאקשי' וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור. ק"ל ודילמא אף לא ירקות בימות הגשמים בלכתחלה הוא דאסר דהכא נמי תנן ואין נוטעין אגוז של ערלה [וי"ל דנטיעה הוא מעשה] ביד ראוי לגזור עליו לכתחלה אבל (בשנתנו) [משנתנו] הנאה דממילא הוא ולא על דעת אותה הנאה נטעו מתחלה ואפי' לכתחלה אין ראוי לגזור עליו כלום.

הא דתניא מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר. פירש"י ז"ל אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם מותר וה"נ אמרו בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מותרת.
וזה הפי' אינו מחוור, דבאגוז מותר לאחר ג' ולא בתוך ג' ובהבריך והרכיב יחור מותר אפי' בתוך ג' אלא שזו אינה קושיא דה"ק אם הבריך והרכיב של ערלה מותר כאילו נטע והבריך והרכיב של אילן זקן האי כדיניה והאי כדיניה אלא מיהו הבריך לא משמע (דבהרכבה) [דהברכה] באילןאחד בעצמו הוא.
ועוד ק"ל, וכי פליגי ר' יוסי ורבנן בכל הרכבה דלא נהגה בה ערלה והא סוגיין בפ"ק דר"ה דכ"ע מודו בהרכבה וקי"ל נמי כוותיה וקי"ל דערלה ורבעי נוהגין בהרכבה וי"ל התם במרכיב בילדה ובא לומר שאף פירות שבאותו יחור אסורין שהרכבתו זו היא נטיעתו כך פירש"י ז"ל בפ' משוח מלחמה ומ"מ מה שהזכיר בכאן זה וזה גורם מותר בילדה שסבבה בזקנה התם אפי' רבנן מודו דטעמא משום ביטול נגעו בה כדמפורש בפ' משוח מלתמה אבל ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקורות הוא דאסירא לרבנן ומודה בה ר' יוסי דאי ממליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החייב מושך את הפטור משום דאפשר להיות כמוהו ואין הפטור מושך את החייב שא"א לעשות כמוהו ואע"פ שזה וזה גורם הוא ומי' בירוש' במס' ערלה אמרי' תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב אבל לגמ' שלנו עיקר הדברים כמו שפירשו.
ועוד קשיא לפירש"י ז"ל לישנא דגמ' דקאמר מודה ר' יוסי כדדייקינן בעלמא למאן מודה לאו לת"ק דהוא בר פלוגתיה וה"נ למאן מודה ר' יוסי דהא רבנן דפליגי עליה דר' יוסי ס"ל זה וזה גורם אסור.
והראב"ד ז"ל פי' שכפניות היינו מתחלי דאמרינן בפסחים (דף נב,ב) ומפני שנעשה שומר לפרי בשעת עבודו נאסר ור' יוסי לטעמיה דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי והיינו דקאמר ר' יוסי שאם נטע אגוז או הבריך יחור שיש בו כפניות שהן עצמן מוציאין יחורין או הרכיבן מותר לאחר ג' משום דהו"ל זה וזה גורם דאע"ג דאמר ר' יוסי אין נוטעין ואין מרכיבין כפניות מפני שהספרי אפ"ה מודה הוא שאם עשה כן מותר שזה וזה גורם מותר ולאו למימרא דסבר ת"ק דידיה זה וזה גורם מותר אלא דס"ל לרבנן נטע מותר דלכתחילה נמי נוטעין אותן דלא ס"ל סמדר פרי הילכך הן עצמן מותרין ונקט לשון מודה משום הבריך והרכיב דמודה בהו לת"ק ובירושלמי במקומה מצאתי שאם עבר ונטע אגוז לרבנן מותר משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה.

מתני׳ לא ישב בצלה. פירוש בצלה של אשרה של עבודה זרה או של משמשיה ואעפ״י שאינו תחתיה ממש דהא מתהני בצל עבודה זרה וה״ה בשל בית של עבודה זרה מן הכיפה ולפנים ומיהו בצל כותליו מבחוץ מותר דבית לתוכו עביד וכדאמרינן בפרק כל שעה גבי היכל דלתוכו עביד וכן כתבו בתוספות והר״אבד ז״ל ואם ישב טהור פירוש ולא גזרו צלה משום תחתיה.

לא יעבור תחתיה כו׳. בגמרא מפרש לה משום דאי אפשר דליכא תקרובת עבודה זרה שהוא מטמא באהל לרבי יאודה בן בתירא ונראה ודאי דלאו דוקא אי אפשר אלא כשהוא כן על הרוב ויותר מן הרוב דכיוצא בו בפ״ק דנדה ואם אי אפשר אלא אם כן נגע כדאכרחנא התם אי נמי אי אפשר דליכא תקרובת שום שעה קודם לכן וכיון שכן הוא והדבר ספק אם נטלה משם או נדרסה משם אין ספק מוציא מידי ודאי והוה ליה טמא.

היתה גוזלת את הרבים. פירוש שהיא או ענפיה נוטין לדרך הרבים וקדמה שם דרך הרבים ולכך נקראת גוזלת: ועבר תחתיה טהור יש שפירשו דהשתא תלינן לקולא שנדרסה ברגלי אדם ובהמ׳ העוברי׳ שם או שלא היה שם טומאה מעולם שאין דרכן לשום תקרה בהם במקום הלוך העוברים והשבים ולא אמרו אי אפשר דליכא תקרובת אלא כשהיא במקום מופנה מן הרבים וקא משמע לן דכספק טומאה ברשות הרבים דייני׳ לה ולא כודאי טומאה וזה דרך הר״אבד ז״ל אבל בירושלמי פירש הטעם לפי שאין טומאת המת מחוורת כלומ׳ דטומאת עבודה זרה דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא.

גמרא לא נצרכה אלא לצל צלה. פירוש הצל החשוך קרי צלה והצלול צלצלה:

עבר או עובר. פירוש עבר דקתני דוקא או לא דוקא אלא אגב רישא נקטיה בדיעבד הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא קשיא ליה לר׳ הר״מבן ז״ל כי איכא דרכא אחרינא מאי הוי דהא הוה ליה אפשר ולא מכוין ושרי כדאסיקנא בפרק כל שעה גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין או דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא ומורי הר״שבא נר״ו תמה על הקושיא הזאת דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתני׳ שלפי׳ הראשון שכתבנו במשנתינו יש לפרש דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא אף על גב דספק טומאה הוא וספ׳ טומאה ברשות הרבים טהור הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא שרינן ליה ועדיפא מההיא דאמרינן להו הא מיא בשקעה זילו טבולו ולפי׳ הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק וזו באמת שיטת הראשונים ז״ל ונראה לי כי הר״מבן ז״ל נראה לו דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שויוה רבנן ואפילו לכתחילה ואף על גב דאיכא דרכא אחרינא וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא שלא יהיה כנהנה ממנה והכי פירושה עבר דוקא אבל לכתחילה אינו עובר משום איסורא מיהת או דילמא עובר גם לכתחילה כיון שאינו מתכוין ואמרינן דכי איכא דרכא אחרינ׳ אינו עובר דאף על גב דבפרק כל שעה אסיקנא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דכל דלא מכוין שרי ואף על גב דאפשר וכי מסיק אסיר ואף על גב דלא אפשר התם הוא שעובר מבחוץ והריח בו ונכנס בחוטמו אבל הכא שעובר תחתיה ממש כל היכא דאית ליה דרכא אחרינא נראה שהוא מזיד ומתכוין להנאה אבל היכא דליכא דרכא אחרינא לא מחזיא הכי אדרבא אמרי׳ דהוה ליה לא אפשר ולא מכוין דשרי לכולי עלמא ועובדא דרב ששת נמי דאמרינן דאדם חשוב שאני משו׳ הרחקת איסור הנאה דעבודה זרה משמע ולא משום הרחקת טומאה כנ״ל לפי שיטת רבינו הגדול ז״ל וכן פירשתי לפני מורי הר״א הלוי ז״ל.

מתני׳ זורעין תחתיה ירקות כו׳. ואסיקנא בגמרא דרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר דאמרי זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר מותר לזרוע הכל ואפילו לכתחילה ואף על גב דהכל מודים דזה וזה גורם אסור לכתחילה זריעה דהכא כדיעבד חשבינן לה וכדבעינן לפרושי לקמן בגמרא בס״ד.

גמרא למימרא מאי דרבי יוסי סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה גורם מותר. ואם תאמר ודילמא רבי יוסי נמי זה וזה גורם מותר סבירא לירי והא דקתני אף לא ירקות משום דלכתחילה לדברי הכל אסור וכדאיתא לקמן וכן בדין שאם לא כן למאן דאמר זה וזה גורם מותרמצינו היתר לאיסורי הנאה ויש לומר דכי אמרינן דזה וזה גורם אסור לכתחילה לדברי הכל כשהוא עושה מעשה בגורם דאיסורא אבל הכא שהוא זורע בהיתרא דקרקע ועדין אין הגביה והצל בעולם וממילא הוא דאתי בתר הכי הא ודאי כדיעבד דמי ולמאן דאמר זה וזה גורם מותר בדיעבד הא נמי מותר ומיהו הא ק״ל היכי ס״ד דרבנן סברי זה וזה גורם מותר דהא אסרי ירקות בימות החמה מפני הנאת הצל ויש לומר דאנן סבירא לן השתא שאינו חשוב זה וזה גורם אלא כששני הגורמין עושין פעולה אחת ביחד כגון קרקע וגביה ששני׳ מגדלין ומצמיחים מה שאין כן בזו שהקרקע מצמיח והצל אינו מצמיח אלא שהוא מגין שלא יתיבש הצמח כל חד גורם חשיב באנפי נפשיה ומיהו המסקנא סבירא לן דאפילו הא זה וזה גורם חשוב כיון דשניהם פועלים בדבר אחד ומשניהם מתקיים הזרע הזה כנ״ל.

התם דקא אזיל לאבוד שרי. פר״שי ז״ל התם אזיל לאבוד שהרי לאבדה מתכוין וכבר בטלה עבודה זרה ולא גרע מעבודה זרה שנשתברה מאיליה הילכך ליכא זה וזה גורם שאין בו איסור כל כך דאפילו רבנן לא אסרי אלא משום גזרה דילמא מגבה לה הכא לא אזיל לאיבוד שאין עבודה זרה בטלה דרך גדילתה הילכך איסור הנאה הוא וזה וזה גורם אסור עכ״ל. ואינו נכון חדא דהניחא לריש לקיש אלא לרבי יוחנן דאמר ע״ז שנשתברה מאיליה מאי איכא למימר ועוד דלישנא לא דייק הכי שפיר והנכון דהכי קאמר התם מתכוין לאבדה דעושה בענין שלא יהנה ממנה שהרי זורה אותה לרוח וניחא ליה דליזיל גם קרוב הדבר מאד דאזיל לאבוד ולא מתהני וכי האי גוונא לא חשיב זה וזה גורם אבל הכא יודע הוא דלא אזיל לאבוד כי סוף הנבוה להיות נושרת שם להיות׳ לזבל כנ״ל.

נוטעין ייחור של ערלה. פירוש שלא אסרה תורה בערלה אלא פריו או הטפל לפריו כל כך דכי שקלת ליה לקיפירי כדאיתא פרק כיצד מברכין ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואין מרכיבין כפניות של ערלה פירוש דהני פירי נינהו ואסורין בהנאה והוא הדין דאפכא אסור אלא שדבר בהווה שכן דרכן לנטוע אגוז ולהרכיב הכפניות.

מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. פר״שי ז״ל שאם נטע אגוז של ערלה הנטיעה הגדילה ממנו מותר דהוה ליה אגוז וקרקע שניה׳ גורמים גדול הנטיעה ולפיכך מותר וכן אם הבריך והרכיב ייחור של ערלה בזקנה מותר לאלתר ואין צריך להמתין שני ערלה דזה וזה גורם מותר וכדקיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה ע״כ. והקשו עליו בתוספות חדא דכיון דקאמר מודה רבי יוסי מכלל דפליגי עליה רבנן ושרו אפילו לכתחילה וזה אי אפשר דהא לדברי הכל ערלה אסורה בהנאה ומן הנשרפין היא כדאית׳ בתמורה ועוד דבהרכבת ילדה בזקנה שבטלה דברי הכל היא ואפי׳ למאן דאמר זה וזה גורם אסור ומטעם ביטול נגעו בה ולא משום זה וזה גורם מותר לכך נראה להם יותר כפי׳ האחר שסתר ר״שי ז״ל בפירושיו ומודה רבי יוסי שאם נטע אגוז של ערלה שהוא אסור בהנאה וכשגדלה אותה נטיע׳ ונעשה אילן הבריכה והרכיבה באילן של היתר שהוא מותר דהא איכא זה וזה גורם הנטיעה שהיתה אסורה והאילן של היתר שהרכיבה בו שהוא דהיתרא ודקשיא ליה לר״שי דבלא הבריך והרכיב נמי איכא זה וזה גורם מאגוז דאיסור וקרקע דהיתר יש לתרץ דרבי יוסי היה סובר דכי האי גוונא לא חשיב זה וזה גורם לפי שאין שני הגורמים דומים שאין האגוז גורם מעין הקרקע ודמיא למאי דאמרינן בפרק אלו טרפות ושוין בביצת טריפה דספנא מארעא דחד גורם הוא ולא אמרינן שהתרנגולת והקרקע זה וזה גורם ולאשמועינן הא נקט רבי יוסי לישנא יתירה מפני שהוא פרי לומר שאפילו בדיעבד אסור דלאו זה וזה גורם כי הוא פרי בעלמא והקרקע מצמיחו ורבינו ז״ל הקשה על פירוש זה דהברכה לא משמע אילן באילן אלא באילן אחד מעצמו וזה גם כן קשה לפירושו של ר״שי ז״ל ועוד קשה לי לפירושם דכיון שהאגוז שהוא הזרע עומד בקרקע ומשניהם הצמח יוצא אין לך זה וזה גורם גדול מזה ואינו דומה לההיא דספנא מארעא שכל העיקר הוא מן התרנגולת כי היא הזרע והמצמיחה ואין הקרקע אלא כעין מזון בלבד לתרנגולת לחממה ואפשר היה לומר דהאי מודה רבי יוסי מוד׳ לגרמיה הוא ואיכא דכוותיה בפרק המגרש ובמקומות אחרים ואשמועי׳ דאם נטע דזה וזה גורם מותר בדיעבד ואשמועי׳ בהבריך והרכיב דין בטול ולא מטעם זה וזה גורם אלא דנקיט ליה אגב אורחיה ללמדנו היתר בכל מה שאסר לכתחלה כנ״ל ומיהו יפה פירש הר״אבד ז״ל דכפניות הם מתחלי האמורי׳ בפסחים והם שומר של תמרים אלא שנופלין ממנו כשהוא נעשה סמדר ורבי יוסי דאסר להרכיבם לכתחלה לטעמי׳ דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי הילכך בשעה שנעשו סמדר נאסרו הכפניות מדין שומר לפרי ורבנן שרו אפילו לכתחילה להרכיב כפניות אלו מפני שלא נעשו שומר לפרי אסור דסמדר אינו פרי ולהכי אמרינן דמודה רבי יוסי שאם נטע האגוז או הרכיב כפניות אלו או הבריכם שהם מותרין לאחר שלש שנים דזה וזה גורם מותר ומשום כפניות נקט מודה ור׳ הר״מבן ז״ל פירש שמצא בירושלמי דלרבנן אגוז של ערלה מות׳ מפני שהוא כלה בארץ עד שיצמח והוא טעם יפה ע״כ הילכך יש לומר דרבי יוסי הודה להם שהוא מותר ולאו מטעם דידהו אלא משום זה וזה גורם מותר ויש לי לצרף הפי׳ דמשום תרוייהו נקט מודה רבי יוסי באגוז כדברי הירושל׳ ובכפניות כדברי הר״אבד ז״ל.

לא ישב בצלה אע"פ שאינו תחתיה ופירושה לכונת הנאה שאלו שלא לכונת הנאה אף לכתחלה אפשר ולא מיכוין מותר וא"ת ואם לסבת הנאה מה בא ללמדנו וכי עד עכשו לא היינו יודעין שהנאתה אסורה שמא היית סבור שלא לאסור אלא הנאת ממש כגון הנאת ממון או הנאת הגוף באכילה ושתיה וסיכה ודומיהן ובא ללמד שאף זו אסורה ואם ישב טהור הואיל ואינו תחתיה ופירשו בגמרא שאפילו בצל צלה לא ישב ומהו צלה ומהו צל צלה פי' בתלמוד המערב כל שאלו נופלות נוגעת בו זהו צלה מכאן ואילך צל צלה ואף בגמרא קראו לצלה צל קומתה ומ"מ בתלמוד המערב אמרו שישיבת צל צלה מותר וכן פסקוה גדולי המחברים ואף איסור צלה לא מתורת הנאה שהרי הקבר אסור בהנאה וצלו מותר וההיכל אסור בהנאה ורבן יוחנן בן זכאי היה יושב ושונה בצלו של היכל כמו שזכר בתלמוד המערב אלא הרחקה יתרה עשו בה ומ"מ לתלמוד שלנו אף צל צלה אסור לכתחלה לא יעבור תחתיה ואם עבר וכל שכן ישב טמא ולא טמא מפני שנתאהל תחתיה שאין אשרה מטמאה באהל אלא פירשוה בגמרא מפני שאי אפשר שלא יהא תחתיה כזית תקרובת שהוא מטמא באהל לדעת בן בתירא ואין הלכה כן אלא לא ישב לכתחלה לא בצלה ולא בצל צלה ואם ישב טהור ולעבור אף לכתחלה מותר ותחתיה אף לעבור לכתחלה אסור ובדיעבד טהור אפילו בישב היתה גוזלת את הרבים ר"ל ששם היה מסלול הדרך קודם לה ועבר תחתיה טהור ואפילו לדעת בן בתירא שטומאה זו דרבנן היא ואע"ג דמייתי לה מקרא אסמכתא בעלמא היא ומאחר שאין הטומאה אלא מדברי סופרים כל שבמקום גזל רבים לא גזור אע"פ שאי אפשר שאין שם תקרובת שמטמא באהל לדעת בן בתירא ולרבנן מיהא שהלכה כמותם אין צריך לומר שטהור והעלו בגמרא שאם אין שם דרך אלא הוא עובר לכתחלה ואינו צריך לפסג לעלות דרך כרמים ואם יש שם דרך אחרת לא יעבור שם לכתחלה ואע"פ שאפשר ולא מיכוין מותר לכתחלה ולא נאמרה אלא מחשש טומאה לבן בתירא ולרבנן משום הרחקה יתירא או משום חשד הרואים ואם עבר אין צריך לומר שטהור ואף בשאין שם דרך אחרת ראוי לאדם חשוב לפי מה שנזכר בגמרא למהר פסיעותיו עד שלא יתעכב תחתיה:

זהו ביאור המשנה וכבר בארנו פסק שלה ודברים אלו לא נאמרו אלא באילן האסור על אחד משלשה הצדדים שהזכרנו מפני שהאילן עשוי לצל אבל בית של ע"ז ר"ל אף שהיה הבית נעבד מותר לישב בצלו שאינו עשוי אלא לתוכו וגדולי המפרשים הסכימו לאסור ישיבת תוכו וכנגד פתחו ארבע אמות ולי נראה לאסור אף בכותל וממה שאמרו בתלמוד המערב הרי היכל אסור בהנאה ורבי יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצלו של היכל הא אין הטעם משום איסור הנאה ואם כדבריהם היה לו לומר מפני שכותלי היכל לתוכו הן עשויות כמו שהוזכר בשני של פסחים אלא שבודאי אף זה אסור ומה ששאלו עוד אי זו היא אשרה סתם וכו' כבר ביארנוה במשנה:

המשנה העשירית והיא מענין משנה שלפניה לבאר מה שצריך להזהר בהנאתה ומה שמותר ממנה ואמר על זה זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנמייה יושבת עליהן והוה להן לזבל אמר הר"ם וחזרין כמו חזרת הנקרא בערבי כוס ומי גשמים מזיקות לו ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפי' בימות הגשמים לפי שתועיל להם וכבר קדם לך דעת ר' יוסי בזה הפרק שאין לחוש שתחזק עבודה זרה ומשמשיה בזבל לפי שאין אותו הזבל לבדו הוא סבת הצמח אלא הזבל והקרקע והמים והאויר והשמש והוא סבר זה וזה גורם מותר כלומר כשיעשה דבר מן הדברים ויהיו סבות עשייתו מהם שנים או יותר מהם מותר ומהם אסור אותו הדבר הנעשה מותר וכן פסק ההלכה בכל הדברים ואמנם אמר בכאן זה הדבר כחולק על חכמים לפי שאמ' להם על דעתכם שאתם חוששין בשוב ע"ז זבל אף לא ירקות בימות הגשמים וכבר ביארנו שהלכה כר' יוסי ועל סברתו נעשה:

אמר המאירי זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים וכו' לפי סוגיית הגמרא סבורים אנו עכשו במחלקת רבנן ור' יוסי שיהו חכמים סוברים זה וזה גורם מותר ור' יוסי סובר אסור ואמרו חכמים זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים שאע"פ שהנבייה נושרת והווה להם לזבל הרי יש שם גורם של התר בקרקע וזה וזה גורם מותר ואע"פ שאין זה וזה גורם מותר לכתחלה והוא אומר אף לכתחלה בזו דיעבד הוא שאין הוא מכוין לזרוע תחת האשרה אלא שזורע שדהו שהאשרה נוטה לתוכו והזרע מתפזר במקרה תחת האשרה וכעין דיעבד הוא אבל לא בימות החמה שהצל יפה לזרעים ומצילתם משריפת החום ובדבר זה אין שם גורם של היתר שאין זה וזה גורם מותר אלא בשהשני גורמים מצטרפים לענין כנבייה וקרקע ששניהם עוזרים בהצמחה אבל צל וקרקע אין זה גורם מה שחברו גורם ונמצא באשרה גורם אחד של אסור שאין לו חבר בו והחיזרין אסור אף בימות הגשמים שרוח קימעא מיבשתן לרוב רכותם והצל מגין להם ולענין זה אין בו גורם אחר של התר עמו כמו שפרשנו בשאר ירקות בימות החמה ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים שהנבייה ר"ל עצי האשרה נושרין והווין להם לזבל ואע"פ שהקרקע והזבול מצטרפין לענין אחד להצמחת הזרעים מ"מ זה וזה גורם אסור ובגמרא הקשו על זה דאיפכא שמעינן להו שבבטול ע"ז שנינו ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח ואינו חושש למה שמזבל את הקרקע וחכמים אוסרין מפני שנעשה זבל ומצריכים להטלה לים ותירצנו ששניהם סוברים זה וזה גורם אסור ובשחיקה וזרייה לרוח הוא שהתיר ר' יוסי מפני שהרוח מפזרתו ואינו מניח במקום אחד בכדי זבול ורבנן דמתניתין מה שהתירו בזריעת ירקות בימות הגשמים ולא חששו לגורם דנבייה מפני שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל שמזיקו במניעת החום מהם ותצא שכרה בהפסדה ונשאר גורם התר של קרקע לבדו ולדעת זה זורעין לכתחלה שגורם האיסור כמי שאינו הוא אבל לא בימות החמה שאין הצל מזיק אדרבה מועיל קצת ונמצא גורם של איסור עם גורם של התר וכן החיזרין אף בימות הגשמים שהצל להם גורם של איסור והרי מ"מ זה וזה גורם אסור וכל שכן שאפשר לפרש שבתחלה שהצל מצילתן ואין לאותו ענין גורם של התר אלא שאין אנו צריכים לכך ור' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שאינו סובר מה שהשביח בנבייה פוגם בצל והרי נבייה וקרקע מצטרפין וזה וזה גורם אסור ואחר זה הקשו שמצינו לר' יוסי שסובר בהדיא זה וזה גורם מותר בענין נטיעת יחור של ערלה ואף בענין ע"ז מצינו מחלקת בברייתא בשדה שנזדבלה בזבל של ע"ז שזה אומר תזרע ומדין זה וזה גורם מותר וזה אומר תבור ומדין זה וזה גורם אסור והוצרכנו להעמיד זו שאמרה תזרע כר' יוסי וזו שאמרה תבור כרבנן עד שמתוך כך הוצרכנו לפרש משנתנו שלדעת חכמים זה וזה גורם אסור ולדעת ר' יוסי מותר ור' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר ומשנה זו כך פירושה זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אע"פ שהנבייה ר"ל העלין נושרין עליהם והווים להם לזבל מ"מ הרי יש כאן צל האילן שמזיק להם בימות הגשמים ומה שהשביח בנבייה פוגם בצל ונשאר גורם של קרקע לבד ומותר אבל לא בימות החמה שהרי אין הצל מזיק ונמצאו נבייה וצל שני גורמים וזה וזה גורם אסור והחיזרין אף לא בימות הגשמים שאין הצל מזיק להם והרי יש כאן נבייה וקרקע וזה וזה גורם אסור ר' יוסי אומר אף לא וכו' ואינו סובר טעם מה שהשביח בנבייה וכו' ופי' בגמ' שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו כלומר לדידי כולהו שרי שהרי זה וזה גורם מותר אבל לדבריכם אחר שאתם סוברים זה וזה גורם אסור וכל שנשבח מחמת האשרה אע"פ שדבר התר עוזרו אסור א"כ אף בימות הגשמים אסור ואין מוציאין נבייה בשביל צל שאין איסורין מבטלין זה את זה הא לדעת ר' יוסי כל זה וזה גורם מותר והרי יש כאן קרקע של התר שהוא עוזר בהצמחה ומותר אף בירקות ואף בימות החמה ואף במקום שאין שני גורמין מצורפין לענין אחד והלכה כר' יוסי בדיעבד ומ"מ לכתחלה אסור בימות החמה נמצא שבימות הגשמים מותר לכתחלה ומטעם מה שמשביח בנבייה פוגם בצל ובימות החמה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד מדין זה וזה גורם מותר ולענין האשרה יש אומרים שכעין דיעבד הוא כמו שפרשנו ויש אוסרין לכתחלה אף בימות הגשמים:

ויש כאן דעת שלישית ובטלה במיעוטה והוא שפוסקין לאסור לכתחלה בימות הגשמים ובימות החמה אף בדיעבד מפני שהם סוברים שלא נאמר זה וזה גורם מותר אלא כשהאיסור וההתר שניהם גורמין לדבר אחד כגון נמייה וקרקע והיסק התנור בעצי התר ובעצי איסור ושאור של תרומה ושל חולין אבל זריעה תחתיה בימות החמה הקרקע הוא גורם של היתר אינו נעור בצל האשרה שהוא גורם האיסור שהצל הוא תועלת אחר בפני עצמו שאין התר מסייעו כלל וכדרך שפירשנו במשנה וכן דעת קצת רבותינו שבצרפת ולדעתם לא נאמר הלכה כר' יוסי אלא דרך כלל לדין זה וזה גורם שמותר אבל לא לענין זריעה תחתיה ולא עוד אלא שהם מפרשים לדידי זה וזה גורם מותר כלומר להתיר בימות הגשמים הא לדידכו דאמריתו אסור בימות הגשמים נמי ליתסר וגדולי המחברים מתירין לכתחלה אף בימות החמה ומפני שהוא כעין דיעבד הא בדינים שבזה וזה גורם כלם לא הותרו לכתחלה שהרי בפרק השוכר ס"ב ב' אמרו בההוא דאגר ארבא דחיטי דרך קושיא ולימא קלינהו ובדרינהו ותירץ דילמא מזבל בהו וזהו שבכלם שנינו לשון דיעבד אפה בו את הפת נטע והבריך והרכיב שאור של חולין ושל תרומה שנפלו וכו' ומה שאמרו שוחק וזורה לרוח שהוא לשון לכתחלה בזו אינו מתיר הזריעה לכתחלה אלא השחיקה והזרייה שאינו חושש לזבול שהרוח מצויה לפזרו הא בזריעה של אשרה כעין דיעבד הוא כמו שפירשנו וכן שאינו מתכוין לזרוע שם אלא שזורע שדהו ונפל מן הזרע תחתיה במקרה ואף לכשיתכון אם אתה מונעו נמצאת מפסידו בנטיעת אשרה שאינה שלו ולא לתוך שדהו וכל שהוא כן דיעבד הוא שהרי בתנור חדש דינו בהצנה אע"פ שהיסק של איסור מסייע בכלם אחר שאם אתה מצריכו נתיצה איכא פסידא וכן שבשדה שנזדבלה בזבל של ע"ז אמרו תזרע ולא שתבור כל אותה שנה כדי שלא יפסיד פירות שנה זו וכן יש אומרים שכל שעושה מעשה האיסור בידים כגון נטיעת יחור של ערלה הוא שאסור לכתחלה אבל זריעה תחתיו שאינו מתכוין להנאה אף לכתחלה מותר או שמא הכשר הדבר והכנתו נקרא הוא לכתחלה כגון הזבול על דעת לזרוע והיסק התנור על דעת אפייה אבל מאחר שהוכשר המקום על דעת לזרוע והוסק התנור לאפות והאפייה דיעבד הוא קרוי לענין זה ועיקר הדברים כשטה ראשונה ומעתה שדה שנזדבלה בזבל של ע"ז מותר לזרעה ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז מותר לשחטה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

התבאר במסכת בכורות ל"ג ב' שאין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ר"ל בעלי מומין שנפדו והרגלה זו הוא שהיו מפשיטין את העור כלו שלם דרך הרגלים והיה העור נמכר ביותר ויש כאן ריוח להקדש ואעפ"כ משום בזיון קדשים ואע"פ שבפסולי המוקדשין מיהא התירו בזיון מפני הריוח במה שאמרו עליהם שנמכרין באטליז ריוח זה מ"מ אינו ריוח שמה שהשביח בעור פוגם בבשר גדולי המחברים פסקו שמרגילין בבכור ובפסולי המוקדשין ונראה דעתם מפני שברייתא זו כלומר אין מרגילין בבכור אמרו עליה במסכת בכורות מאן תנא אמר רב חסדא בית שמאי היא וכו' ומ"מ כשאתה מעיין באותה סוגיא אתה מוצא שבסוף הסוגיא אמרו מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים כלומר ומשום בזיון קדשים נגעו בה ודברי הכל היא וכן אמרו עוד ר' יוסי בר' אבין אמר גזרה שמא יגדל מהם עדרים כלומר ודברי הכל היא:

אע"פ שהערלה אסורה בהנאה אפילו קליפין ר"ל קליפי הפירות שהם שומרים לפרי נוטעין לכתחלה יחור של ערלה הואיל ואין היחור פרי או שומר לפרי ופירותיו מותרין לאחר שלש אבל פרי גמור אין נוטעין ולא סוף דבר שאין נוטעין אגוז וכיוצא בו אלא אף כפניות שאינן פרי גמור והן מעין חריות גדלות סביב התמרים והם לו כשומר וראויים לאכילה בעודם לחים וראויין להרכיב אין מרכיבין אותם ואם נטע פרי הגמור או הבריך בערלה מה שראוי להבריך או הרכיב הכפניות מותרת הנטיעה לאחר שלש שנים וההברכה גם כן לאחר שלש מזמן הפסקתה או לזמן הראשונה אם לא נפסקה וההרכבה לאלתר אם היא ילדה בזקנה ואם היא ילדה בילדה לזמן הראשונה על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה אע"פ שעבר מותרין הם וכל הצומח מהם שכל שיש לו שני גורמין אחד מותר ואחד אסור היוצא משניהם מותר והרי יש כאן קרקע המותר זהו דעת גדולי הרבנים וקצת אחרוניהם מקשים עליהם שמאחר שאמרו עליה מודה ר' יוסי כלומר אע"ג דבאגוז חולק לאסור לכתחלה אלמא דרבנן מתירין באגוז לכתחלה והיאך אפשר לומר כן והרי ערלה וכלאי הכרם נחשבו באותם שטעונין שריפה כדאיתא במסכת תמורה ולא אמרו שם שיבטלנה בנטיעה ומתוך כך מפרשים שזו אף לר' יוסי אסור ומכאן כתבו קצת רבותינו הצרפתים שאם נטע אגוז של ערלה אף בדיעבד אסור אע"פ שהקרקע של התר שאגוז עצמו אין גורם התר מעורב בו והרי הוא כצל בימות החמה על הדרך שכתבנו דעתם למעלה אבל אם אחר שנטעה גדלה והרכיב נטיעה היוצאת ממנו הרי אותה שהרכיבו בו נעשית גורם של התר עם גורם האיסור של יחור זה והרי הוא כח אחד ושני גורמים מעורבים בה ומותר בדיעבד ומ"מ בהברכה אין ראוי לומר כן אלא שהם מפרשים אם אחר שגדל האיסור הבריכה ומ"מ עיקר הפירוש שאף בנטיעת האגוז איסור היוצא ממנו מותר שכבר בלה האגוז ונפסד וכעין מה שאמרו בביצת טרפה שהטילה אפרוח ומה שאמרו ומודה ר' יוסי כלומר אע"פ שחולק באגוז לאו למימרא שיהו חכמים מתירין באגוז אלא משום כפניות נקט לה הכי דלרבנן מרכיבין לכתחלה מפני שהן כעין סמדר ואינן פרי ור' יוסי אוסר מצד שהוא סובר סמדר אסור מפני שהוא פרי:

פיסקא ר' יוסי אומר אף לא ירקות כו' ואין ניטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי סיפא דמתני' הני איתא בספ"ק דערלה ואין מרכיבין בכפניות של ערלה וכפניות הן תמרים שעדיין לא נתבשלו ואמרי' בירושלמי דר' יוסי אזיל לטעמי' דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי וכך הם הכפניות בתמרים כמו הסמדר בענבים מפני שהי' מחשב הכפניות פרי הי' אסור להרכיבן כמו שהי' אוסר נטיעת האגוז שהוא פרי ועלה קאי ר' יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע האגוז או הבריך והרכיב הכפניות שהן מותרין האילנות הגדילין מהן דזה וזה גורם מותר. ודברי המורה לא נראו לי:

גמרא היכי דמי אי דאיכא דירכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונוטעין יחור כו' אטו אגוז דביחור לא כו' כצ"ל:

גמרא אמר רב מודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב וכו'. לפירוש רש"י הם ב' דברים שאם נטע ר"ל שאם נטע אגוז מותר בדיעבד וכן אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד אבל אם נטע יחור של ערלה בפני עצמו אע"ג דמותר לנטוע יחור כדתניא נוטעים יחור של ערלה מ"מ לא עדיף מהיכי דנטע יחור של חולין דאסורין הפירות עכ"פ עד לאחר ג' שנים אבל כשמרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים הפירות מיד וק"ל אבל לפי' התוס' הכל דבור אחר ור"ל שאם נטע אגוז ואח"כ נטל אותה נטיעה והרכיב באילן של היתר מותר משום דזה וזה גורם מותר אבל פירות הנטיעה של אגוז בעצמו אסור דאגוז וקרקע לא מקרי זה וזה גורם ואסורים לר"י אפי' בדיעבד מפני שהוא פרי ורבנן פליגי עליה דר"י ומתירין אף בנוטע אגוז ולא מטעם דס"ל דזה וזה גורם מותר אלא משום דס"ל דאפי' אילן היוצא מהאגוז עצמו אין בו איסור דלא אסרה תורה אלא פרי ולא אילן הנטוע ממנו ומייתי גמרא דמדרבי יוסי אוסר בנוטע אגוז עצמו ומתיר כשמרכיב אותה נטיעה באילן של היתר ש"מ דס"ל דזה וזה גורם מותר אבל רבנן מצי ס"ל שפיר דזה וזה גורם אסור והא דמתירין היינו מטעם דלא מקרי פרי דהא מתירין אפי' בנוטע אגוז דלא שייך ביה זה וזה גורם:

במשנה לא ישב בצלה כו'. הר"ן דייק מזה דלעבור מותר ולכאורה י"ל דמשום סיפא דאם ישב טהור נקט ישיבה:

רש"י ד"ה תחתיה. שמאהיל עליו האילן. כצ"ל:

תד"ה לא ישב. א"נ חומרא דאשירה שאני. לפ"ז לא א"ש כ"כ קושיית הש"ס פשיטא:

רש"י ד"ה ועבר וכו' טומאה דרבנן היא. עיין חולין יג ע"ב תוס' ד"ה תקרובת:

תוס' ד"ה לא וכו' חומרא דעבודת כוכבים שאני. עיין לעיל דף יב ע"ב תוס' ד"ה אלא ודף מג ע"ב תוס' ד"ה אמרו:

(מח ב) ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא מ"ט א"א דליכא תקרובת ע"ז מני ריב"ב וכו'.—הנה לשיטת התלמוד כאן הכל מודים, שאין לע"ז עצמה טומאת אהל, ואם הכניס ראשו ורובו לבית שיש בו ע"ז ה"ז טהור לרבנן, אלא שריב"ב מטמא משום תקרובת שיש בו, וסבר שתקרובת ע"ז מטמאה באהל. ולפ"ז הא דתני בתוספתא פ"ז(ו) ה"ג: "המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא" -כריב"ב אתיא, ומשום תקרובת. וכ"כ הר"ש בסוף זבים (ע"ש). אבל לירושלמי שיטה אחרת בזה בפרקין ה"ח, דע"ז עצמה מטמאה באהל מפני שדינה כבית המנוגע דילפינן נתיצה נתיצה (עי' נגעים פי"ג מ"ח ותוס' שם פ"ז), ובית שיש בו ע"ז, שהכניס בו ראשו ורובו - הכל מודים שהוא טמא משום ע"ז עצמה. ולפ"ז הא דתנן באשרה "ואם עבר תחתיה טמא" כר"ע אתיא ומשום טומאת אשרה עצמה.

ויש להתפלא על הרמב"ם שהשמיט בספרו דין המשנה, שאם עבר תחת האשרה טמא, משום דפסק כשיטת הבבלי דמתני' יחידאה היא, כריב"ב, ואין הלכה כמותו כ"ש הרמב"ם בפיה"מ כאן. וכ"כ במ"ל הל' ע"ז פ"ז הי"א. ואילו בהל' אבות הטומאה פ"ו ה"ו כתב הרמב"ם: "המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז נטמא כנוגע", והוא מן התוספתא והירושלמי כמו שנתבאר, אבל אינו עולה כשיטת הבבלי. והרמב"ם עצמו השמיט דין אשרה, שאם עבר תחתיה טמא, אע"פ שהוא נכנס תחתיה בראשו ורובו, שהוא כנוגע, וזה כשיטת הבבלי שאין לע"ז טומאת אהל. והנה הרמב"ם קירב את המרוחקים בזרועו, והם רחוקים כרחוק מזרח ממערב.

מתני' לא ישב בצילה. האי צל לאו תחת נוף האילן הוא דאם כן לא מתני ליה ואם ישב טהור דהא קתני סיפא לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא אלא מן האילן והלאה הלכך לאו אהל הוא שכשהחמה במזרח או במערב יש לכל אדם צל ארוך וכשהחמה עומדת באמצע הרקיע אין לכל דבר צל אלא תחתיו: תחתיה. נוף האילן שהאהיל עליו האילן: ואם עבר טמא. כדמפרש בגמרא: היתה גוזלת את הרבים. שהיה נופה נוטה לרשות הרבים: ועבר תחתיה טהור. דהך טומאה דרבנן היא וקרא דמייתינן בגמרא אסמכתא בעלמא היא והכי נמי אמרי' בפ' ר' ישמעאל (לקמן נב:) דהך טומאה דרבנן היא והיכא דגוזלת את הרבים לא גזור רבנן: גמ' פשיטא. דלא ישב בצילה דהא קא מיתהני מעבודת כוכבים: לצל צילה. שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו ואצטריך לאשמועינן דאפילו בצל צילה לא ישב: מכלל דבצל קומתה אם ישב טמא. בתמיהה והלא אינו מן האילן היא ולא תחת נופו: לא בצל קומתה נמי אם ישב טהור. ובלבד שלא ישב ממש תחתיה ומשום רישא נקט צל צילה דקתני לא ישב לכתחלה ואשמעינן דאפילו בצל צילה לא ישב אבל סיפא ישב טהור אפילו אצל קומתה קאי: מכלל דבצל צילה לכתחלה ישב. בתמיהה כיון דאוקמת מתני' אצל קומתה ורישא נמי דקתני לא ישב בצל קומתה מכלל דבצל צילה לכתחלה ישב והא קא מיתהני: אם ישב טהור. ובלבד שלא יהא תחתיה דהא קתני לקמן דאי עבר טמא וכ''ש ישב: א''א דליכא תקרובת עבודת כוכבים. ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו: עבר. דאי עבר דיעבד או עובר לכתחלה: כי מטית התם. רב ששת סגי נהורא הוה וזה מושכו והיתה בעירו אשרה גוזלת את הרבים א''ל כי מטית התם: ארהיטני. משכני במרוצה: מתני' זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים. שהאילן גם הוא קשה להן שמעכב החמה מלבא: אבל לא בימות החמה. שהצל יפה להן: וחזירין. לטוג''א בלע''ז: לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. שהצל יפה לחזרת לעולם: שהנבייה. עליו נושרין בימות הגשמים מן האילן: גמ' זה וזה. נבייה דאיסור וקרקע עולם דהיתר גורמין לירקות שיגדלו: שוחק וזורה לרוח. ולא חייש לזבל: התם קאזיל לאיבוד. לאבדה הוא מתכוין וכבר בטלה עבודת כוכבים ולא גרעא מעבודת כוכבים שנשתברה מאליה הלכך ליכא זה וזה גורם שהרי אין כאן איסור כל כך דאפילו רבנן לא אסרי אלא משום גזירה דלמא מגבה ליה כו' כדאוקימנא בריש פירקין (דף מב.): הכא לא אזיל לאיבוד. שהרי דרכה בכך ואין עבודת כוכבים בטלה דרך גדילתה הלכך איסור הנאה הוא זה וזה גורם אסור: איפוך. כולה מתני' ולא תשני דרבי יוסי אדרבי יוסי כדשנית: כדשנין. מעיקרא ולעולם זה וזה גורם אסור ס''ל: דרבנן. אדרבנן לא קשיא אינהו נמי זה וזה גורם אסור סבירא להו כדאמרינן אף היא נעשית זבל והכא היינו טעמא דשרו דליכא גורם איסור כלל דמה שמשביח אילן את הירקות בעליו פוגם בצל: ודרב מרי [בתמורה] (דף כד.) גבי אין מרגילין בפסולי מוקדשים להפשיט דרך הרגלים כעין מפוח של נפחים בעלי מומין שנפדו ושחטן לצרכו ואע''פ שהעור נמכר ביוקר אסור להרגיל לפי שבזיון קדשים הוא שמקלקל הבשר קשיא לן התם אמאי הא פסידא דהקדש הוא דאי הוה שרית ליה להרגיל ולמכור העור ביוקר הוה טפי פריק להו מעיקרא ושני רב מרי ליכא פסידא דמה שמשביח בדמי העור פוגם בדמי הבשר: ערלה. לא נאסר אלא הפירי הלכך אגוז איסור הנאה דקא מתהני מיניה שחוזר ונעשה אילן: יחור. נוף: שאם נטע. האגוז של ערלה מותר אלמא כי גדל האילן וטוען פירות הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר וקתני מותר:

לא ישב בצילה. ולא דמי לצלו של היכל (פסחים דף כו.) דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א''נ חומרא דעבודת כוכבים שאני.: אי דאיכא דירכא אחרינא. פי' קצר כזה דאי בעינן למימר אפי' ארוך יותר אם כן אין לדבר סוף: ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. פי' רבינו שמואל ומ''מ אסרי רבנן ירקות בימות החמה דלא דמי דהכא עם זבל נבייה המהנה לגדל ולהחליף זבל הקרקע נמי שהוא של היתר מהני לגדל ולהחליף אבל לגורם דצל חיישינן שכולו אסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה וליכא נמי צל אחר דהיתר גורם עמו להגין מן החמה נמצאת כל הנאת הצל לאיסור ודמי שפיר לפרה שנתפטמה בכרשיני היתר ושל עבודת כוכבים ביחד ששניהם הועילו לפטם הפרה ונקרא זה וזה גורם: התם דקאזיל לאיבוד. פי' בקונטרס דלאבדה מתכוין וכבר בטלה והוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה וקשה בה טובא דלמ''ד (לעיל מא:) עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה תקשי ואפילו למאן דשרי נמי הא אין מבטל ישראל עבודת כוכבים של עובד כוכבים ועוד דבשל ישראל נמי איירי ר' יוסי מדמייתי ראיה (לעיל דף מד.) מעגל וממפלצת שהיא של ישראל ועבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה עולמית לכן נראה לפרש דקאזיל לאיבוד דלא שכיח שיבא לזיבול בזריי' לרוח שאין נופל כ''כ ביחד ומ''מ אפילו לכי האי גוונא חיישי רבנן: נוטעין יחור של ערלה. וקמ''ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז דבייחור לא שייך ביה ערלה: ואין נוטעין אגוז של ערלה. צ''ל דבאיסור נטיעת אגוז לכתחלה נמי לא פליגי רבנן דאי פליגי ושרו אם כן לדידהו אמאי ערלה בשריפה ינטעו אותם ויהיה היוצא מהם זה וזה גורם ודוחק לומר דאיירי התם באין ראוין ליטע אלא ודאי בדיעבד פליגי ובא ר' יוסי לאשמעינן שאם נטעוהו אף בדיעבד כל הגדל ממנו אסור וכדמפרש טעמא מפני שהוא פרי דמשמע שבא להשמיענו היכא דנטע אגוז של ערלה דאפילו דיעבד אסורים הפירות והא דנקט אין נוטעין איידי דתני רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין: