דף מט - ב
המשנה ממשיכה בדין איסור הנאה מעצי אשרה.
מתניתין:
נטל ממנה מן האשרה עצים - העצים אסורין בהנאה.
הסיק בהן בעצי אשרה את התנור - אם היה תנור חדש - יותץ מפני שהתנור נעשה והתחזק בעצי איסור, וכח היסק זה מסייע בכל ההיסקים מכאן ואילך.
ואם התנור היה ישן והתחזק מכבר, ועתה מסיקו לאפייה - יוצן, ולא יאפה בהסקה זו, כדי שלא יהנה מהאיסור.
אפה בו בתנור, - אסורה הפת בהנאה.
בתנור חדש שחיזקו באיסור, אף שציננו והסיק אותו בעצי היתר הגורמים לאפיית הפת, מכל מקום גם תנור האסור גרם אותה. וכן בתנור ישן, אף שתנור המותר גורם את האפייה, מכל מקום גם עצי איסור גורמים אותה.
ומשנתנו סוברת "זה וזה גורם - אסור".
נתערבה הפת באחרות - כולן אסורות בהנאה.
רבי אליעזר אומר: אסורות עד שיוליך הנאה השווי של עצי האיסור לים המלח ויבערם שם, ואז תותר הפת בהנאה.
אמרו לו חכמים לרבי אליעזר: אין היתר בהולכה לים המלח, מפני שאין פדיון לעבודת כוכבים, והפדיון אינו מוריד ממנה את איסורה בהנאה.
וכן, אם נטל הימנה מן האשרה, עץ, ועשוהו כרכור לאריגת בגד - אסור הכרכור בהנאה.
ארג בו בכרכור את הבגד - הבגד אסור בהנאה.
נתערב הבגד באחרים, ואחרים נתערבו באחרים - כולן אסורין בהנאה.
רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח.
אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים.
גמרא:
שנינו במשנתנו מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בפת ובכרכור. ולכאורה למה הוצרכה המשנה לכפול עצמה?
ומבארת הגמרא: וצריכא להשמיענו גם בפת וגם בכרכור -
דאי אשמעינן קמיייתא אם היה משמיענו דין הראשון של פת, היה אפשר לומר: בהא קאמר בדין זה דוקא אמר רבי אליעזר לפדותה ולהוליך הנאתה לים המלח, משום שאין ממשות האיסור ניכר בפת, משום דבעידנא דקא גמרה פת כשנגמרה אפיית הפת קלי לה איסורא כבר נשרפו עצי האיסור -
אבל כרכור, דאיתיה לאיסורא בעיניה שהאיסור נמצא בעין - אימא אפשר לומר, שרבי אליעזר מודי לרבנן ואוסר אף אם יוליך הנאה לים המלח -
ובאה המשנה להשמיענו, שאינו כן, אלא אף בכרכור חולק על החכמים, ומתיר אחרי שיוליך ההנאה לים המלח.
ומאידך, אי אשמעינן אם היתה משמיענו כרכור, אפשר לומר: בהא קאמרי רבנן רק בכרכור אוסרים חכמים, הואיל והוא נמצא בעין - אבל פת שבשעה שנגמרה אפייתה כבר האיסור מבוער, אימא אפשר לומר, שחכמים מודו ליה לרבי אליעזר ומתירים בהולכת הנאה לים המלח -
לכן צריכא המשנה להשמיענו שאף בפת חולקים, וסוברים שאין פדיון לעבודת כוכבים.
אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כדברי רבי אליעזר המתיר בהולכת הנאה לים המלח.
איכא דאמרי יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר: אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר רב חסדא: הכי אמר זעירי: הלכה כדברי רבי אליעזר.
אמר רב אדא בר אהבה: לא שנו שהלכה כדברי רבי אליעזר, אלא בפת הואיל ולא ניכר האיסור בפת עצמה, אבל חבית של יין נסך האסור בהנאה שנתערבה בחביות אחרות של יין היתר - לא הותרו כולן בהולכת הנאה לים המלח. הואיל והאיסור הוא בעין.
הילכך, כיון שעל כל חבית וחבית יש ספק שמא היא החבית של יין נסך, והיות ואינה בטילה [119] - אסור למוכרה, ולהשקות מהן לפועליו גוים ושאר הנאות - אבל, מותר למכור לגוי כל החביות יחד חוץ מדמי עבודה זרה שבהן, כגון: אם נתערבה חבית בתשעים ותשע חביות ועתה הן מאה חביות, מוכר אותן בדמי תשעים ותשע, ונמצא שלא נהנה מן יין נסך.
ורב חסדא אמר: אפילו חבית שנתערבה - מותרת בהולכת הנאה לים המלח, ואז מותרות כל החביות בהנאה, ומותר למכור אף חבית חבית לעצמה, או ליהנות מן היין עצמו, כגון: להשקות ממנו לפועליו הגוים וכדומה שאר הנאות.
בענין זה מספרת הגמרא עובדא:
ההוא גברא איש פלוני דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה בין חביותיו. אתא לקמיה ובא לפני דרב חסדא לשאול מה דינם. אמר לו רב חסדא: שקול ארבע זוזי קח מעות דמי החבית של איסור, ושדי בנהרא וזרוק אותם בנהר, ונשתרי לך ונתיר לך להנות מכל חבית וחבית, כדברי רבי אליעזר המתיר בהולכת הנאה לים המלח.
מתניתין:
המשנה מבארת דיני ביטול האשרה, כשבא הגוי לבטלה.
כיצד מבטלה? אם קירסם נטל ממנה קיסמין יבשין להשתמש בהן, וזירד או אם נטל ממנה זרדין לחין, או אם נטל ממנה עץ לעשותו מקל או שרביט, אפילו אם נטל רק עלה - הרי זו בטלה.
במה דברים אמורים? - אם הגוי נטל לצורכו להשתמש בהם, אבל אם קירסם וזירד לצורך האשירה להצמיחה וליפותה - אינה בטילה בכך.
וכן אם שיפה הקציעה אותה, אם לצרכה לייפותה - אסורה, ואם שלא לצרכה אלא לצרכו של הגוי [120], בטילה ומותרת.
גמרא:
שנינו במשנה: שיפה לצרכה אינה בטילה.
הגמרא דנה מה דינם של השפאים והם הנסורת, האם הותרו, למרות שהעץ אינו בטל.
אותן שפאין מה תהא עליהן?
פליגי בה נחלקו בהלכה זו רב הונא וחייא בר רב. חד אחד משניהם אמר: השפאים אסורין. וחד ואחד משניהם אמר: מותרין.
תניא שנינו ברייתא כדברי מאן דאמר: מותרין.
דתניא: עובד כוכבים גוי ששיפה עבודת כוכבים צלם אליל, אם לצרכו של הגוי - היא ושפאיה מותרין. ואם לצרכה - היא אסורה ושפאיה מותרין.
וישראל ששיפה עבודת כוכבים, בין לצרכה בין לצרכו - היא ושפאיה אסורין, מפני שישראל אינו מבטל עבודת כוכבים.
איתמר: עבודת כוכבים של עץ שנשתברה [גירסת הב"ח: מאליה] - רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם, מפני שכל קיסם וקיסם נעשה עבודת כוכבים בפני עצמה, הלכך, אין די שיבטל לאחד מהם, אלא צריך לבטל את כולם.
ושמואל אמר: עבודת כוכבים אינה בטלה אלא דרך גדילתה. כמו שיבואר.
הגמרא הבינה את דברי שמואל, שכוונתו לומר שאינה בטלה אלא כשהיא בשלימותה. ולכן מתמהינן:
אדרבה! דרך גדילתה כשהיא בשלימותה מי מבטלא?!הרי כל משמעות הביטול היא לפוגמה משלימותה?! ומבארת הגמרא: אין זו כוונת שמואל, אלא, הכי קאמר: אין עבודת כוכבים צריכה לבטל אלא דרך גדילתה והיא בשלימותה, אבל כשנשתברה מאיליה - בטלה מעצמה, בלי שיפגמה הגוי. מפני שהגוי אומר: אם אין בכחה להציל את עצמה, אין בכחה להציל את עובדיה.
הגמרא מבארת במה נחלקו רב ושמואל.
לימא האם נאמר: בהא קמיפלגי נחלקו בסברא זו: דמר רב סבר: הגוים עובדין לשברין לכן צריך לבטל כל שבר ושבר, ואילו מר שמואל סבר: אין עובדין לשברין לכן בטלה היא מאליה משעה שנשברה?
ומסקינן: לא! אין זו סברת מחלוקתם, אלא דכולי עלמא רב ושמואל שניהם סוברים: עובדין לשברין שנשתברו מאליהן.
ובמה נחלקו? הכא שאמר רב "כל קיסם וקיסם", מדובר בשברי בשברים שכל השברין נשברו לשברים, ובהם קמיפלגי -
מר רב סבר: אף שנשתברו לשברי שברים - אסורין. ומר שמואל סבר: מכיון שנשתברו לשברי שברים - מותרין ואינם דומים לשברים עצמם האסורין [121].
הגמרא מביאה עוד דרך בביאור מחלוקתם.
ואיבעית אימא ואם תרצה אומר: [גירסת רש"י:] דכולי עלמא רב ושמואל סוברים: אין הגוים עובדין אותה כשנשברה לשברי שברים.
והכא וכאן מדובר בעבודת כוכבים שהיתה של חוליות חלקים דקין כשברי שברים, ונפלה ונתפרקה לחוליותיה.
ומדובר באופן שהדיוט יכול להחזירה ואין צריך למעשה אומן, ובכך קמיפלגי:
מר רב סבר: כיון דהדיוט יכול להחזירה - לא בטלה, וצריך לבטל כל פרק ופרק.
ומר שמואל סבר: אין עבודת כוכבים בטלה כלומר: אינה צריכה ביטול אלא אם נשתברה דרך גדילתה כשהיא קיימת דהיינו אורחה ודרכה בכך, כגון: נבייה הנושרת מן האילנות, אף שנופלת עלה אחר עלה ושברי שברים הן, או שהעלה עצמה נשברת לשברי שברים.
ואף שנשתברה לשברי שברים, מכל מקום כיון שדרכה בכך כל השנה, לפיכך צריך לבטלה. אבל הא, עבודת כוכבים לאו גדילתה היא אין דרכה בכך ליפול ולהתפרק, ולפיכך אין צריכה לבטל אותה, ובטלה מאליה.
הדרן עלך פרק כל הצלמים
הערות
[119] הטעם שאינה בטילה, כתב הראב"ד מפני שהוא איסור עבודת כוכבים, והוא איסור הנאה, לכן אינה בטילה. ובחידושי הר"ן מביא דעת יש מפרשים, משום שהוא "דבר שבמנין", כלומר: דבר שחשיבותו היא מפני שמוכרין אותו על פי שלימותו, ולא במדה ומשקל, וההלכה היא "דבר שבמנין אין לו ביטול". ולדבריהם, אם תתבטל חשיבותה, או שאינה חשובה מלכתחילה, הרי היא בטילה. והאריך בכך הר"ן בחידושיו על הרי"ף לקמן דף עד.
[120] כן כתב הריטב"א. ובשם רבו כתב שדוקא אם שיפה לצורכו בלבד - מותרת, אבל אם שיפה גם לצרכה וגם לצרכו, הרי היא אסורה. רש"י מפרש שמשנתנו עוסקת באשירה. וכתב המאירי שאין הלשון משמע כן. אלא שהסיפא של המשנה עוסקת בצלמי עץ, ולא באשירה.
[121] הקשה רש"י: הרי שמואל עצמו סובר בתחילת הפרק [מא ב] ששברי עבודת כוכבים מותרים? ומתרץ: שם מדובר במוצא שברי עבודה זרה, ולכן סובר שמואל, שמסתבר לומר שהגוי כעס על אלוהו ושברה וביטלה, היות ואינו שכיח שנשתברה מאליה. ואילו כאן ראינו שלא הגוי שיברה, אלא שנשתברה מאליה, ולכן אוסר. ורש"י לשיטתו [ושם מבואר] לחלק בין המוצא עבודת כוכבים לבין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה. אבל התוס' לשיטתם [עיין שם] שדברי שמואל המתיר שברי עבודת כוכבים הם כדעת ריש לקיש המתיר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה - אינם מקבלים את תירוצו של רש"י. ולשיטתם, חוזרת הקושיא, איך אמרה הגמרא ששמואל אוסר את השברים הרי שמואל סובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת? והתוס' הרא"ש מוסיף עוד קושיא: במה ההסתברות לומר שהגוי שברה, וכי למה לא נאמר ששברה ישראל, או שנאמר שנשתברה מאליה? התוס' מתרצים: בסוגיתנו מדובר בעבודת כוכבים שדרכה להשיר ענפים וקסמים ועלים, אשרה וכדומה, וכיון שהגוים ממשיכים לעובדה ודרכה בכך, לכן סובר שמואל שהשברים נשארים באיסורם עד שישברו לשברי שברים. ואילו שם מדובר בצלם אליל שנשתבר, ואותם השברים מתיר שמואל, מפני שאם לא הצילה על עצמה אינה מצילה על עובדיה. והיא סברת ריש לקיש [לדעת התוס' ששמואל סובר כמותו]. עוד מתרצים: כאן מדובר בעבודת כוכבים שנשתברה, וכל השברים הם ביחד, ובהם אוסר שמואל. ואילו שם מדובר שמצא חלקי עבודה זרה בלי עיקר העבודה זרה, וניכר עליהם שהעיקר קיים, לכן מתיר שמואל את השברים שמצא. תירוץ זה מתרץ גם הריטב"א על קושיה אחרת [והיא בעצם קושית רש"י ותוס', ואין כאן מקום להאריך], ומתרץ בנוסח זה: שם מדובר בנשתברה מאליה ונשתברה לגמרי, ונחלקו בה רבי יוחנן וריש לקיש, מה דינה, האם בטלה היות והיא שבורה לפנינו והגוי מתיאש ממנה, או שאינה בטלה כל זמן שלא ביטלה הגוי בעצמו - אבל כאן מדובר שעדיין עיקר עבודת כוכבים קיים. ויתכן שריש לקיש הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה בטלה - מודה כאן שאינה בטלה, כיון שהצילה, לדעת הגוי, את עצמה. ומאידך - יתכן שרבי יוחנן מודה כאן שבטלה, מפני שכיון שהעיקר נשארה אצל הגוי להשתחוות לה אין לו חפץ בשבריה שנפלו ממנה, מה שאין כן שם שכולה שבורה, ואינו רוצה להישאר בלי אלוהו רוצה לחזור ולתקנה.
פרק רביעי - רבי ישמעאל
החלק הראשון של פרק זה הוא המשך לפרק הקודם בדיני עבודת כוכבים, תקרובתה, נויה ותשמישיה.
המשנה הראשונה עוסקת באליל מרקוליס [1].
אומות העולם, מאמיני עבודת כוכבים, עבדו גם לאליל מרקוליס, [2] בכך ששמו אבן מכאן ואבן מכאן ואבן שלישית על גביהן. וכל העובר שם היה זורק עליהן אבנים נוספות, לעובדו בכך, ולהוסיף עליו עצמו.
שלושת האבנים הראשונות הן גוף המרקוליס, והן אסורות בהנאה כשאר עבודת כוכבים עד שיבטלנה הגוי. ואף אם יפרדו האבנים זו מזו, הן אינן בטלות בכך כדין עבודת כוכבים שנשתברה, לפי שדרך האבנים הללו להיות פרודות, שהרי הן אינן מחוברות.
ושאר האבנים שניתווספו עליהן, דינן כפול: מצד אחד, כל אבן ואבן היא תקרובת לשלושת האבנים הראשונות. ומצד שני, הן מצטרפות להיות עבודת כוכבים. ונמצא, שבתחילתן הן תקרובת עבודת כוכבים, וסופן הוא להיות עבודת כוכבים עצמה. ודינן אם נאסרו מטעם תקרובת, יבואר בגמרא.
משנתנו עוסקת באבנים הנמצאות בצד מרקוליס, ויש ספק אלו הן האבנים שנפלו ונתפרקו מגל אבני המרקוליס, שהן אסורות בהנאה, ואלו הן האבנים שאינן מן הגל הזה, ומותרות בהנאה. אך זה ברור שכל שלש אבנים בצורת מרקוליס, אחת על גבי שתים - אסורות, כי זהו עיקר מרקוליס, ותחלתו.
מתניתין:
רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו, והן נמצאות בצד מרקוליס, גל גדול של אבנים, שכבר עבדוהו וזרקו עליו אבנים הרבה, אסורות. ואם הן שתים, מותרות. וטעמו יבואר בגמרא.
וחכמים אומרים: האבנים שנראות עמו, שנראה הדבר שהן נפלו מן המרקוליס, אסורות ואפילו הן שתים. ושאין נראות עמו, כיון שהן מרוחקות ממנו, הרי הן מותרות, ואפילו הן שלש.
גמרא:
הגמרא מבארת טעמם של חכמים ושל רבי ישמעאל, ובמה נחלקו.
בשלמא מובן טעמם של רבנן, קסברי, לפי שהם סוברים כי הגוים עובדין לשברים, וכל האבנים הנזרקות על המרקוליס, כשהן נושרות הן שברי עבודת כוכבים, הלכך אותן אבנים הנראות עמו, דאיכא למימר שיש לומר מיניה נפל, שנפלו ממנו, אסורות. ואותן שאין נראות עמו, שאינן ממנו, אלא הן סתם אבני דרכים, מותרות.
אלא רבי ישמעאל - מאי קסבר? אי סבר שעובדי כוכבים עובדין לשברין, קשה, אם כן, הרי אבנים הללו שהתפרקו מהגל, הרי הן כבר נעשו עבודת כוכבים בעצמן, ובפירוקן מהגל הן לא התבטלו, כי עובדי הכוכבים ממשיכים לעבוד להם, ואם כן, אפילו אם מצא תרתי, שתי אבנים, נמי ליתסר, גם יאסרו!
אי ואם סובר: אין עובדין לשברים, הרי נתפרקו שתי האבנים מהגל, ונתבטלו, ואם כן קשה, אפילו אם מצאן כשהן תלת, שלש, נמי לא תהיינה אסורות! [3]
ומבארת הגמרא: אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: בידוע כאשר ידוע שנשרו אבנים הללו ממנו, דברי הכל אסורות.
ואפילו למאן דאמר אין הגוים עובדין לשברים, בכל זאת הן אסורות, כי הני מילי, במה דברים אמורים שאין עובדין לשברים, בעבודת כוכבים דלאו היינו אורחיה, שאין דרכה להתפרק, ולכן עובדין אותה רק כשהיא בשלימותה, ולא לשבריה.
אבל הכא, באבני מרקוליס, דמעיקרא תבורי מיתבר, מתחילה הן בגדר "שבורין", שהרי הן אבן אבן לעצמה ואינן מחוברות, היינו אורחיה, כך הוא דרכן ליפול ממנה לפי שאינן מחוברות, ולכן אין בנפילה זו משום ביטול העבודה זרה. הילכך, אין כאן ספק האם עובדין אותו אם לא, ואם ידוע שנפלו ממנו בודאי שאסורות, כי הם חלק מחלקי עבודת כוכבים.
כי פליגי, במה אכן נחלקו חכמים ורבי ישמעאל - בסתמא ואין ידוע אם נפלו ממנו.
הערות
[1] כתבו התוס' בשם רבינו תם: מרקוליס אינו שמו, דהרי אסור להזכיר שם עבודה זרה [כשלא הוזכר בתורה] כמו שאמרה הגמרא במסכת סנהדרין [סג ב] - אלא ששמו בפי הגוים "קילוס" לשון שבח, וחכמים כינוהו בלשון גנאי "מר" מלשון "חילוף", ו"קילוס" שהוא לשון "לעג וקלס". והקשה המהר"ם, דאם כן היה להם לחכמים לכנותו "מרקילוס" שפירושה "חילוף השבח", ואילו עתה משמעותו "חילוף הגנאי" - חס וחלילה? ובמסכת סנהדרין [סד א] מתרץ המהר"ם, שהיה אסור לקרותו כן, מפני דסוף סוף מזכירין שמו "קילוס", ומה בכך שהוסיפו "מר". ומקשה: אם כן, היה להם לכנותו "קוליס" בלבד? ומתרץ: בכך אין די, שהיה אפשר לפרש ששינו שמו רק מטעם כדי לא להזכיר שמו האמיתי, אבל עדיין לא היה ניכר דמצוה לכנותו שם גנאי [וכמבואר לעיל מו א] - לכן כינוה "מר" כלומר: חילוף שהוא "קילוס" - לעג וקלס. אבל בשיטה מקובצת במסכת בבא מציעא [כה ב] מביא בשם תוס' ותוס' הרא"ש, הסוברים שאין איסור להזכיר שם עבודת כוכבים בשעת הצורך, כדי לידע דינם. ובספר הערוך כתב שהגוים קראוהו "מרקוריס" והוא שם של אחד מכוכבי השמים.
[2] עיין בחידושי המאירי המבאר באריכות.
[3] בהמשך הסוגיא אמרינן שהאבנים הנזרקות בנוסף על השלש הראשונות דינם גם כתקרובת עבודת כוכבים שאינה בטילה עולמית [והטעם יבואר שם בדף נא]. ולכאורה קשה, איך אמר המקשן שאם אין עובדין אותן הרי הן בטילות? וכתב רש"י, שהגמרא עוד לא ידעה שהאבנים נחשבים לתקרובת שאינה בטלה, אלא כעבודת כוכבים עצמה שהיא בטילה.
המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר איסור תערובתה ואמר על זה נטל הימנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהם את התנור אם חדש יותץ ואם ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לע"ז נטל הימנה כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב באחרים כלם אסורין בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לע"ז אמר הר"ם ההסק הראשון שמסיקין התנור הוא משלים בשול חדש ואז הוא ראוי לאפות בו אח"כ ולפיכך יותץ לפי שאפי' כשיכלה שבח אותו ההיסק נשאר בו וזהו לדעת האומר זה וזה גורם אסור ופסק ההלכה בין חדש בין ישן יוצן כלומר יניח אותו עד שיצטנן ויסיקו אותו בעצים שנית של היתר ויאפו בו וזהו מותר ודברי ר' אליעזר יוליך הנאה לים המלח שיקח מדמיהם דמי אותם שנתערב בכל הפת וישליך אותו בים המלח במקום שלא ימצא לעולם וזכר ממחלוקתם בפת להודיע בר' אליעזר כי היכי דשרו פת בעצים דאיסורא כי כבר כלו ונשרפו כמו כן מיקל בדבר שהאסור קיים כגון כרכר שארג בו את הבגד דאיתיה לאיסורא בעיניה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואפי' בפת שכלו העצים וליתיה לאיסורא בעיניה וחכ"א כלן אסורות והלכה כר' אליעזר בכל ואפי' חבית של יין נסך כשנתערבה בין חביות יוליך הנאה לים המלח ומותר לו למכור וליהנות בו:
אמר המאירי נטל הימנה עצים ר"ל מן האשרה אסורים אותם עצים בהנאה וכן הלכה הסיק באותם עצים את התנור כדי לאפות בו את הפת חדש והוא שלא הוסק בו עדין הסק ראשון העשוי לגמר מלאכה עד שכח היסק זה מסייע בכל היסקים העשויים משם ואילך יותץ שהרי אם יאפה אף בהצנה ובהסק אחר אינו מועיל שהרי כח היסק זה מעורב עם כל שאר ההיסקים ונמצא גורם של איסור מסייע לגורם של התר ר"ל היסק הבא ומשנה זו סוברת זה וזה גורם אסור ישן יוצן ויאפה בו בהסק אחר של התר שאין כאן סיוע של איסור כלל ואין הלכה כן שהרי ידעת זה וזה גורם מותר ואף חדש יוצן ואופין בו בהסק אחר לכתחלה וישן מיהא מן הדין אף הצנה לא היה צריך אלא מפני שבח עצים והוא שסמך לזה אפה בו את הפת הרי הפת אסורה ולפירוש המשנה שסוברת זה וזה גורם אסור פירושו אפה בו את הפת בחדש בהצנה ובישן בלא הצנה הפת אסורה ואפילו לא היתה אבוקה כנגדו שהרי מדין זה וזה גורם אסור הוא ומ"מ לענין פסק זה וזה גורם מותר ובחדש בהצנה הפת מותרת ואף לכתחלה אופין בה אבל בחדש בלא הצנה אסורה ובישן בלא הצנה בדין היה להתירו אלא שהפת אסורה בשאבוקה כנגדו מפני שיש שבח עצים בפת והרי הוא כאלו האסור בעין ואין לפת זו תקנה בהולכת הנאת עצים שהוסק בו לים המלח וכן התנור עצמו שכל שנגמר גופו באיסור אין אומרים בו יוליך הנאה לים המלח עד שיתערב באחרים שאם כן אף גבנת בית אונייקי שאסורה בהנאה יוליך הנאה וכו' וכן כבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ לחזקיה שאוסרן בהנאה ומ"מ יש מי שאומר להתיר אף פת ותנור ובגד עצמו בהנאה בהולכת הנאה לים המלח וכן דעת גדולי הרבנים וגאוני הראשונים ואין הדברים נראין שאם כן למה אמרו בחדש יותץ אלא הואיל וגוף האיסור מעורב בודאי באותו הפת אין בו תקנה וא"כ מה שאמר ר' אליעזר יוליך הנאה לים המלח אסופא קאי ר"ל אנתערבה באחרות ולא באפה את הפת דרישא וזהו שאמרו בגמרא לא שנו אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית משמע פת דומיא דחבית וחבית ודאי בנתערבה נאמרה ויש מי שמגלגל בזה דין האמור בהסיקו בעצי ערלה שאם בשלו על גבי גחלים הפת מותרת לא נאמר שבח עצים בפת אלא בשאבוקה כנגדו שכח השלהבת גומרת אפייתו ועל הדרך שבארנו במקומו בתנור שהסיקו בקלפי ערלה ושמא תאמר מה צורך לישן בהצנה אפשר שכל שיכול להעביר גורם האיסור בהצנה לכתחלה צריך לעשות כן ואע"פ שבחדש לא הצרכנו נתיצה לכתחלה בישן מיהא צריך הצנה לכתחלה שמא מתוך כך יבא לאפותו בכח השלהבת וגדולי המפרשים פי' הטעם הואיל ובזו גורם האיסור מפורסם ביותר ושהוא עיקר האפיה ומ"מ יש לפרש שלא הותרו גחלים אלא בעצי ערלה מפני שכל הנשרפין אפרן מותר אבל אשרה שאף אפרה אסור בשלה על גבי גחלים אסור וכמו שכתבנו שם בשני של פסחים וכן עיקר אלא שלדעת המתירים ראיתי גדולה מזאת לקצת מפרשים שאף לדעת האומר זה וזה גורם אסור על הגחלים מותר ומפני שאפר בעלמא הוא ומשום דבפסחים איתניא בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת וכן נראין הדברים אלא שאין אנו צריכים לכך שהרי פסקנו זה וזה גורם מותר:
נתערבה אותה הפת האסורה באחרות ולא הוכרה כלן אסורות בהנאה וי"מ הטעם משום דדבר שבמנין אינו בטל וגדולי המפרשים כתבו מפני שאיסורי ע"ז אוסרין בהנאה במשהו ואין להם בטול וכן עיקר שהרי כל פת במשמע אפילו ככרות שלא מבעל הבית שאינן דבר שבמנין וכן בבגד בין חשוב בין שאינו חשוב ור' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח והוא הנאת עצי האיסור ואינו צריך להוליך דמי אותה הפת וגדולי הפוסקים חולקים בזו להוליך דמי הפת ואין הדברים נראין הואיל ואין האיסור בעין אלא מוליך דמי עצים ואח"כ יותרו כל השאר בהנאה וכל שכן שמוכרן כלם לגוים חוץ מדמי האיסור שאין כאן הנאה בגופן ולפי דרכך למדת שהולכת הנאה ומכירה לגוי דברים חלוקין הם ולא דבר אחד כמו שפירשו רבים והראיה שנשתנה הלשון מזו לזו וכן שזו מיוחסת לר' אליעזר וזו לר' שמעון וודאי הולכת הנאה קילא ממכירה לגוי חוץ מאיסור שבו שהולכת הנאה נהנה מן האיסור עצמו בהולכת הנאתו לים ובמכירת כלו חוץ מן האיסור אינו נהנה מן האיסור עצמו ובפרק השוכר גם כן העלו דיין ביין צריך מכירה לגוים חוץ מדמי איסור אבל חבית בחבית דיו בהולכת הנאה ומ"מ יש צדדין שעושין כר' אליעזר ולא כר' שמעון ומפני שהם דברים הניקחים מן הגוים ושמא יחזור וימכור לישראל וזו של ר' אליעזר ר"ל מה שהתיר בהולכת הנאה אסופא קאי ר"ל אנתערבה ולא ארישא ר"ל אפה בו את הפת שכל שלא נתערבה אין הולכת הנאה מועלת כמו שבארנו למעלה אמרו לו אין פדיון לע"ז ואין כאן תקנה לא בהולכת הנאה לים המלח ולא במכירה לגוים חוץ מדמי האיסור ומ"מ הלכה כר' אליעזר ואם נתערבה באחרות שכלן נאסרו ואח"כ נתערבה אחת מן האחרות באחרות כל אותן השניות מותרות שספק ספקא הוא וכן התבאר לנו ממסכת זבחים פרק התערובת ע"ד א' שאמרה שם רב כן בהדיא ויש חולקין בה ואף הם משם אמרו מה שאמרו מפני ששמואל אמר שם שבע"ז ספק ספקא אסור ור' שמעון עמו אלא שהדברים נראין כדעתנו ומ"מ אם נתערבו כלן אסורות בודאי והוא ענין מה שגורסין במקצת ספרים ואחרות באחרות נטל הימנה כרכר והוא כלי האריגה שהאורג מריץ תמיד אחת לידו שניה אסור בהנאה ואם ארג בו את הבגד אותו בגד אסור ואין לו תקנה בהולכת הנאת עצי איסור לים המלח נתערב אותו בגד באחרים כולם אסורין בהנאה ולר' אליעזר יוליך הנאת עצי האיסור לים המלח וכן הלכה ואין צריך להוליך דמי הבגד הואיל שאין האיסור בעין אלא הנאת שבח עצים שבהם או מוכרן כולם לגוים חוץ מדמי האיסור ואף בהולכת הנאה לים המלח כתבו גדולי המפרשים במסכת פסחים שלא הותרו אלא במכירה לגוי או לשטחה להתכבד בה וכיוצא בזה אבל לא ללבשן שהלבישה לבגד כאכילה לפת והרבה חולקין בזו ומכח תלמוד המערב כמו שיתבאר למטה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנתחדשו עליה בגמרא עם מה שניתוסף בביאורה בדברי גאונים כך הוא:
כשם שביארנו בפת שנתערבה באחרות ואח"כ נתערבה אחת מאלו באחרות שכל השניות מותרות כך הדין בבגד זה שאם נתערב באחרים שאסרנו את כלם אם נתערב אחד מאלו באחרים כלם מותרין בהנאה כלל גדול בע"ז ספקה אסור ספק ספקא מותר כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כלם אסורות פירש אחד מהם לכוסות אחרות כלם מותרין וכן כל כיוצא בזה ויש חולקין בה מצד שהם פוסקים כר' יהודה במסכת זבחים פרק התערובות ואין הדברים נראין שם התבאר שטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן בהנאה אני אומר של איסור נפלה ויש פוסקין בה דוקא בשנפלו שנים שאני אומר זו של איסור בכלל השנים היתה אבל לא באחת לבד וכן פסקוה גדולי המחברים ולא נראו דבריהם לא אמרו שם שנים שנים אלא ליאכל או לימכר שנים שנים שיש כאן היתר בודאי ואף בזו אין אנו פוסקים כן ואף הדעת מכרעת כדברינו בין שלא אמרוה שם אלא לדעת ר' אלעזר שאמר קירב אחד מן הראשים יקרבו כולם ונאמר שם שלא אמרה אלא בהקרבת שנים שנים כדי שתהא בכל העלאה מהם דבר העולה לרצון ויהא האיסור שבאותה העלאה כמאן דליתיה ואינו נרצה ולא נקפיד הואיל ומ"מ יש כאן העלאה לרצון אבל לענין הנאת אדם מה לי אם יאכל שנים שנים מה לי אם יאכל אחד אחד הרי אף שנים אין בו בטול איסור אף מן התורה התבאר שם גם כן שטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים לצד אחד וששים לצד אחד הארבעים מותרות שאני אומר אותה של איסור עם הרוב נשארה ואפילו נפלו כל אותן הארבעים למקום אחד מותרות הא אותן הששים אם נפלו כלם למקום אחד נאסר הכל שהרוב בצד אחד אנו אומרים שהאיסור שם בודאי נפל אחד מן הששים למקום אחר הכל מותר שהרי יש כאן שתי ספקות:
זה שאנו מתירין בפת זו ובגד זה בהנאה כשנתערב באחרים בהולכת הנאה לים המלח לא נאמר כן אלא מפני שהאיסור אף בשלא נתערב אינו בעין אבל אם נתערבו עצי האשרה עצמן בשאר עצים אין הולכת הנאה מועלת שהרי אמרו אלו אסורין וכו' יין נסך וע"ז ועורות לבובין טבעת של ע"ז בשאר טבעות הואיל והאיסור בעין אין ניתרין בהולכת הנאה לים המלח שאין להם תקנה בפדיון והוא אצלי מה שאמרו בחבלי תלתן של כלאי הכרם שנתערבו באחרות שכלן ידלקו אם אין שם מאתים של התר ואע"פ שבבגד שצבעו בקליפי ערלה שנתערב באחרים אמרו גם כן שידלקו שאני צבע דחזיתא מילתא היא והרי הוא כאלו היה האיסור בעין וחבית בחבית שהותרו בהולכת הנאה לים המלח משום דסתם יינן דרבנן ויש מתירין אף בעצי אשרה וטבעת של ע"ז מיהא במכירת כלם לגוים חוץ מדמי איסורן ומגדולי המחברים חולקים אף בזו:
יש מי שמפרש בדבר זה דרך אחרת לומר שלא הותר פת ובגד בהולכת הנאה לים המלח אלא בע"ז שתופסת דמיה הא בערלה וכלאי הכרם אין להם תקנה שהרי אף ר' אליעזר לא הזכירה אלא באיסורי ע"ז וקצת רבנים חולקים לומר בכל איסורין כן וכל שכן הוא ויש מתירין מיהא במכירה לגוים חוץ מדמי איסור שבהם ומ"מ יש אוסרין למכור לגוים בענינים אלו אלא דברים שאין ניקחים מהם כגון יין ודברים המבושלים שאין נאכלים כמות שהם היין אבל דברים הניקחים מהם כגון בגד והדומים לו אסור שמא יחזור וימכור לישראל ובתלמוד המערב שבמסכת ערלה אמרוה כן והוא שאמרו שם בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נטל ממנה כרכר אסור בהנאה יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ותנינן רשב"ג אומר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי וא"כ לדעת זה מה יעשה בהן שהרי בלבישה אתה אוסרו זה בהולכת הנאה וכן במכירה לגוים אתה אוסרו אלא שנראה מכאן שבהולכת הנאה אף הלבישה מותרת ויש אומרים שלא אסרו מכירה לגוי מפני שחוזר ומוכרה לישראל אלא בשהמכירה הוא גוף הפדיון אבל בשהקדים בהולכת הנאה מוכרו לגוי ואינו חושש:
גדולי הדורות כתבו שדבר שבמנין כאותם שאמרו אלו אסורין ואסורן בכל שהו וכו' אין להם תקנה בהולכת הנאה לים המלח ולא במכירה לגוי חוץ מדמי האיסור שבו ולא אמרו שם חבית בחבית שמותר חוץ מדמי יין נסך אלא בחביות פתוחות שאין כאן דבר שבמנין שאין זה אלא כנתערב יין ביין שהרי הריח הולך מזו לזו וכן שאינן חשובות להיות דבר שבמנין אלא בסתומות:
כל אלו שהתרנו בהולכת הנאה לים המלח דוקא בהנאה אבל באכילה אסורין לעולם הואיל והאיסור שם ובשיעור שאינו בטל או מאיסורין שאין בטלין ומגדולי האחרונים כתבו באלו הואיל ואין איסורן אלא מחמת שבח שבהם מדבר האסור בהנאה הואיל והוליך דמי אותה הנאה לים המלח אין כאן הנאת איסורי הנאה ומותרין אף באכילה הואיל ונתערב ואין הדבר דומה ליין נסך שנפל לבור שאסור לעולם אע"פ שהוליך הנאתו לים המלח שהיין איסורו איסור שתיה ואע"פ שהוליך הנאתו אסור שתייתו המתערבת כאן לא פקעה ואין דבריהם נראין שהרי איסורי הנאה שם איסור אכילה נכלל בהם והרי איסור אכילה המתערב גם כן לא פקעה אלא שהם מביאים סעד לדבריהם ממה שאמרו בתנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת שמותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון ומ"מ מה שבארנו בנפלה אחת מהן לים או בפירש אחת מהן שהותרו השאר אף באכילה הותר ויש חולקין במקצתם וכבר כתבנו ענינם יפה במסכת חולין פרק גיד הנשה ולדבריהם מיהא שמתירין בזה התר אכילה יראה לי שדבר שיש בו טעם אין הולכת הנאה מועלת בו אף לדבריהם אחר שנתן טעם שאין אחר הטעם כלום ויראה שאף מכירה לגוים חוץ מדמי איסור אינה מועלת וכן ראיתי לגדולי הדורות שלפנינו שיין ביין בסתם יינם שאנו פוסקין בו ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו אם היה ביין האסור שיעור גדול כל כך שאלו נפל במים נתן לו טעם אסור בהנאה ואין פדיון מועיל לו וכן אם נתערב במים ונתן טעם והביאו ראיה מתלמוד המערב שנאמר בו רשב"ג אומר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו ומודה רשב"ג לחכמים ביין בתבשיל שהוא אסור:
כשם שבארנו בפת שדיו בהולכת הנאה לים המלח כך חבית של סתם יינן בשאר חביות והוא שנאמר בכאן ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דסתם יינם בחמריה ואנו מפרשין אותה בין החביות של התר והתירוהו בהולכת הנאה דמי האיסור לים המלה וזהו לדברי הכל ומ"מ חבית של יין נסך בשאר החביות לדעתנו אף הוא דיו להתר הנאתו מכירה לגוים חוץ מדמי יין נסך כמו שאמר רב נחמן בפרק אחרון יין נסך חבית בחבית מותר למכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך ולדעת זה כל חבית בחבית אין בו הפרש בין יין נסך לסתם יינם אבל יין ביין בסתם יינם לדעתנו דיו במכירה לגוים וביין נסך אסור בלא שום תקון והוא שרב נחמן אמר שם בפרק אחרון יין ביין אסור ומדקאמר אסור סתמא משמעו אסור ושאין בו תקנה ומ"מ גדולי הפוסקים מפרשים זו שבכאן ר"ל ההוא דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן וכו' ביין ביין ומדקאמר בחמריה ופסקו דסתם יינם אף יין ביין דיו בהולכת הנאה לים המלח וכל שכן חבית בחבית ויין נסך חבית בחבית אף הוא דיו לדעת גדולי הפוסקים בהולכת הנאה ויין ביין ימכר לגוים ומה שאמר רב נחמן בפרק אחרון אסור סתמא פירושו שלא במכירת כלו ומגדולי הראשונים הפריזו על מדותיהם לומר דאפילו ביין נסך ויין ביין מותר בהולכת הנאה לים המלח והם גורסים חביתא דאיסורא ר"ל דיין נסך ומפרשים אותה יין ביין ומה שאמר רב נחמן בפרק אחרון אסור סתמא פירושו עד שיוליך הנאה לים המלח ואין נראה כן שאם כן היה לו לומר יוליך הנאה לים המלח ולמה אמר אסור סתמא ועוד דמאי שנא יין נסך מטבעת ע"ז שנתערבה באחרות דלא אמרינן יוליך הנאה לים המלח:
המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין הבטול והוא שאמר כיצד מבטלה קירסם וזירד נטל הימנו מקל או שרביט ואפילו עלה הרי זו בטלה שפה לצרכה אסורה ושלא לצרכה מותרת אמר הר"ם קרסום כריתת ראשי שאר הענפים וזירוד כריתת הענפים שפיה גרידתם וכל זה כשיעשה אותו הגוי לפי שהעיקר אצלנו שלא יבטל לע"ז אלא גוי שיודע בטיב ע"ז ומשמשיה וכך אמרו דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל ולפיכך אמרו בטיב ע"ז שלא יהא נער קטן או מקולקל הדעת:
אמר המאירי כיצד מבטלה ר"ל האשרה קרסם וזירד ושניהם ענין חתוך הענפים אלא שהקרסום בענפים יבשים והזירוד בענפים לחים וכמו שהתבאר בתלמוד מועד קטן ואמר על אלו שהאשרה בטלה בכך וצריך שתדע שלא נאמר כן אלא בקרסם וזרד לצרכו שהוא צריך לגחלים או לאיזה דבר אבל לצרכה כמו שידעת במסכת מועד קטן שמקרסמין ומזרדין לצורך האילן שיהא גדולו יפה אין זה בטול נטל ממנה מקל או שרביט או אפילו עלה ר"ל לצרכו הרי זו בטלה שיפה לצרכה נראה שהוא חוזר על בטול הצלם שאם שיפה לצרכה ר"ל ליפותה אין זה בטול הא לצרכו הרי זה בטול שאם על האשרה אין לשון שיפוי נופל בה וגדולי המחברים הביאוה על האשרה עצמה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
אותם השפאים מה תהא עליהם אם שיפה לצרכו היא מותרת ואין צריך לומר בשפאיה ואם לצרכה היא אסורה אבל שפאיה מותרין ומ"מ ישראל ששיפה ע"ז בין לצרכו בין לצרכה בין היא בין שפאיה אסורין שאין לע"ז של ישראל בטול לעולם ואף כשהיא של נכרי אינו בר בטול:
ע"ז שנודע לנו שנשתברה מאליה כבר ביארנו בראש הפרק שהיא אסורה וצריכה בטול לא סוף דבר שנשתברה לאיברים שלמים אלא אף נשתברו אבריה לשברים כיצד מבטלה יראה לי שאם נשתברה לאיברים שלמים צריך לבטל כל אבר ואבר וזהו שאמרו כאן דכולי עלמא עובדין לשברים ופירושו באברים שלמים ונמצא כל אחד ע"ז בפני עצמו וכל קיסם וקיסם דקאמר פירושו כל אבר ואבר ואם נשתברו אבריה לשברים ר"ל שלא נשתברה לאיברים שלמים אלא לשברים דקים שאין שם אבר שלם אינם עובדים להם אלא שמ"מ צריכה בטול ומבטל שבר אחד אחד ממנה ודיו ומ"מ י"מ כל קיסם וקיסם אפילו נשתברה לאיברים חסרים וכל אחד מהם צריך בטול ושברי שברים הוא שאחר שנשבר נשתבר פעם אחרת משנה שברון וזה ודאי אין עובדין להם אלא שצריך שבר ליבטל ודיו וגדולי המחברים כתבו שאם היא עשויה חליות חליות עד שההדיוט יכול להחזירן צריך לבטל כל פרק ופרק הא אם אין יכול להחזירן מבטל אבר ממנה ודיו ולא יראה לי כן לא הוזכר חליות בגמרא אלא לסברא שהיו מחדשין לומר ששברי ע"ז מותרין ובפרקי חליות הואיל והדיוט יכול להחזירן אין נקראים שברים וצריכים בטול הא מ"מ אף בזו אמר רב צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ואנו כבר פסקנו ששברי ע"ז הואיל ונודע שמאליה נשתברה אסורין אע"פ שאינם פרקים ואם מצאנו אותם בשברים אפילו של פרקים יראה שמותרין אלא שיש לפקפק בה ויש אומרים בשברי שברים שאין צריכין בטול ובפרקים אף בסתם מציאה שצריכים בטול ונראין דבריהם מה שהתרנו בשברי ע"ז גדולי המפרשים חוככים לומר דוקא במקום שהרבים מצויים שם ולדעתנו אין הפרש בדבר כלל שאלו כן לא היה נשמט בעל התלמוד שלא להזכירה כלל ולא היה כל כך נשען על בינתנו שלא לרמזה:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
כונת הפרק להשלים ענין ביאור החלק השלישי בביאור גופי העבודות זרות על איזה צד נאסרו ועל איזו תכונה שבעבודות יתחייב העובד ולהתחיל בביאור החלק הרביעי והוא ענין יין נסך ורוב הפרק יסוב על ששה ענינים הראשון בענין המרקילוס והיא היתה ע"ז רגילה באמות בזמנם ובכללו יתבאר איזו עבודה יתחייב אדם בה אף שלא מעין עבודתה ואיזו לא יתחייב בה אא"כ עבודתה בכך השני על איזה צד אפשר ליהנות מקצת ענינים והם של ע"ז השלישי מה בין ע"ז של ישראל לע"ז של גוים הרביעי בענין הבטול והצדדין שהיא מתבטל בהם מאליה החמישי להתחיל בענין יין נסך לבאר מאימתי נעשה היין יין נסך הששי דין מי שהוא עושה יין נסך ודין מגעו וכחו ועל איזה צד יחודו אצל היין אוסר היין זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין המרקילוס ותכונתו והוא שאמר ר' ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד המרקילוס אסורות ושתים מותרות וחכמים אומרים את שנראות עמו אסורות ושאין נראות עמו מותרות מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין פרכלי ענבים ועטרות של שובלין יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור אמר הר"ם ר' ישמעאל אומר ששלש ואפי' היו ברחוק ממנו ארבע אמות אסורות לפי שאומר כנוסים מרקילוס קטן בצד מרקילוס גדול וכיון שהיו שתי אבנים או שלש נראין עמו אסורות והלכה כחכמים פי' אמרו מותרין ובלבד שימצאם על דרך בזיון המעות כשיהיו בכיס תלוי בצואר אותו הצלם וכסות כשיהיו בגדיו מקופלים נתונים על ראשו וכלים שהיו תלויים על ראשו שנכנס ראשו דרך מושבו:
אמר המאירי שלש אבנים זו בצד זו וכו' כבר ידעת על האמות הקדומות שכל אמונותיהם סובבות לעבוד לצבא השמים זה בכה וזה בכה והיו עושין צורותיהם על דמיון איזה כח עליון בהורדת הרוחניות וכבר ידעת מסתרי הרב מורה צדק ז"ל היות הגלגל נחלק לארבעה כדורים לכל אחד מהם יסוד מארבעת היסודות יהיה הכדור ההוא התחלת כח היסוד ההוא והוא המניעו תנועת ההויה והוא שכדור הירח מניע המים וכדור השמש מניע האש וכדור חמשת כוכבי הנבוכה מניע האויר וכדור הכוכבים העומדים מניע הארץ והוא סבת התאחרות תנועתה לקבלת ההפעלות וההמזגות לאחור תנועת הגלגל המניע וזאת האומה ר"ל עובדי מרקילוס היתה עבודתם ליסוד הארץ או למניעה לאדיקותם בעבודת האדמה ולהיות האבנים יותר מפורסמים בדוממיות ובאיחור תנועה לקבלת ההמזגות וההפעלות היו עושין צורתן אבן און ועיקר הצורה היתה אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן על שם צורת איזה כוכב ידוע אצלם זהו עיקר מרקילוס ולא הוצרך לדבר עליו במשנה זו שכל שאנו מוצאים גל אבנים על צורה זו אסורות מגוף ע"ז אלא שהוא מתעסק בהוראת אבנים הנמצאים סמוך לו וזה שממשפטי העובדים לזרוק לו אבן ולהוסיף תמיד סביבו ואלו האבנים שהם סביבו ודבקות לו הם תקרובת שלו ומ"מ אינן אסורות מצד תקרובת שאין שום תקרובת נאסר אא"כ הוא כעין פנים ואע"פ שעבודתה בכך שנמצא הוא חייב התקרובת מיהא לא נאסר כמו שיתבאר למטה ואיסור אבנים אלו אינם אלא מצד שכל אחד נעשית ע"ז בחבורה לראשונות ונמצא שכל שהוא על צורת אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן אסור מגוף ע"ז וכל שאנו מוצאים אבנים דבקות לו סביבו אע"פ שהם תקרובת אסורים מצד ע"ז גם כן ולא דבר מאחת מאלו במשנה זו כלל ולפי סוגיית הגמרא לא נחלקו גם כן באבנים שאינן דבקות לו אלא שהן רחוקות ממנו מעט הואיל ותוך ארבע אמות הם שממנו או מתקרובתו נשרו ואסורות מגוף ע"ז ואע"פ שהתרנו שברי ע"ז דוקא בע"ז שאין דרכה להשתבר אבל זו שהיא מדברים מפורדים אין פזורן נקרא שבר וכן לא נחלקו ברחוקות הרבה שאין מפקפקין בהם שאם כן אין לדבר סוף אלא עיקר מחלקתם בשהאבנים בתחומו רחוקות ממנו ארבע אמות ר' ישמעאל סובר שאם נמצאו שלש זו בצד זו הרי זה צורת מרקילוס אחר שני לו ושהם רגילים בכך לעשות מרקילוס קטן בסוף ארבע אמות למרקילוס גדול ואסורות מגוף ע"ז ושתים מותרות שאין כאן תכונת מרקילוס כלל וחכמים סוברים שאין דרכם לעשות תכונה אחרת למרקילוס כלל והן שתים או שלש כל שאין לחוש לגוף מרקילוס ולא לתקרובת שלו ולא לנשרו הימנו כגון ריחוק ארבע אמות ומשם ולהלן מותרות וכן הלכה ובתלמוד המערב טעמא דרבנן משום רגלי מרקילוס כמה רגלי מרקילוס חמשים אמה ואם כן נראית עמו היינו חמשים אמה ואי אפשר לומר כן שהרי אמרו שם נראה עמו גופו שאין נראה עמו אינו גופו אלא שלענין פסק נראה לי שנאמרה על שנודע לנו שזרקה לעבדה ואחר שכן כל חמשים אמה אסור משם ואילך אפילו כיון אינו כלום והרי הוא כזורק אבן בדרך שאינו כלום:
מצא בראשו של מרקילוס מעות או כסות או כלים הרי אלו מותרין שאין זה תקרובת שכעין פנים ומ"מ פי' בגמ' שאם היו עומדים דרך נוי אסורים משום נויי ע"ז אלא שמשנה זו עוסקת במעות שכיס תלוי לו בצוארו דרך הדיטות ובכסות שהיה עומד מקופל על ראשו דרך משוי מצא בראשו פרכלי ענבים ועטרות שובלין ויינות שמנים וסלתות אע"פ שאין תקרובתה בכך הואיל וכעין פנים הוא אסור מדין תקרובת ושמא תאמר יינות שמנים וסלתות ודאי כעין פנים הוא שהרי כיוצא בהם קרב בפנים אבל פרכלי ענבים ועטרות שובלין היאך הם כעין פנים ופי' בגמ' שבצרן מתחלה לכך והרי הבצירה כעין זביחה היא וכן הלכה ויש מקשין בה והרי פרכלי ענבים ועטרות שובלין כעין פנים הם שהרי מביאים הם בכורים ואפשר שהבכורים הואיל ונאכלין כלם לכהנים ואין חלק למזבח בהם אינו כעין פנים או שמא מאחר שהיינו סבורים שלא בצרן מתחלה לכך הרי אין מביאים בכורים אא"כ נלקטו לשם כך ולתירוץ זה אפשר לפרש שבצרן מתחלה לכך ונעשה כעין פנים מצד הבכורים וכן יש מקשים מעות נמי נחוש שמא חתכם מתחלה לכך ותירצו מאחר שצריך אומן זה מחשב וזה עובד לא אמרינן וא"ת נחוש שמא הוא עצמו אומן הוא אין זה מצוי כלל ואין לחוש בו:
זהו באור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
216ימים לסיום הש״ס