עבודה זרה נ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

ועתה, במקורבות נמי כשהן קרובות מאוד למרקוליס עצמו, גם כן לא נחלקו, כיון דאיכא למימר, יש לומר מתוך קירבתם, כי מיניה נפל, שהן נפלו ממנו, ^[4] ולכן דברי הכל הן אסורות -

כי פליגי, באבנים סתמיות, שהן מרוחקות בתוך ארבע אמות של המרקוליס, וברור שלא נפלו ממנו ^[5] -

וטרם שהגמרא מבארת את מחלוקתם, מקשינן:

איך יתכן לומר שהן מרוחקות? והא "בצד מרקוליס" קתני במשנה! הרי שנינו שהן "בצד", ומשמע שהן קרובות?

ומתרצת הגמרא: מאי פירוש "בצד"? - בצד ארבע אמות דידיה, בתוך ארבע אמותיו.

ובמה נחלקו? רבי ישמעאל סבר: דרכן של הגוים עובדי מרקוליס שהן עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך כשהן שלש דדמיין למרקוליס שצורתן כצורת מרקוליס - אסורות, ולא מפני שנפלו מן המרקוליס הגדול, שהרי מרוחקות הן, אלא מפני שהן עצמן מרקוליס קטן, ואם הן שתים אבנים - מותרות שאינן לא מרקוליס קטן ולא נפולת מן המרקוליס הגדול -

רבנן סברי: אין הגוים עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הילכך, לא שנא שלש ולא שנא שתים אינן מרקוליס לעצמו, אלא שאם נראות עמו מקורבות מאוד - אסורות, כי נשרו מן המרקוליס, ושאין נראות עמו - מותרות שלא נפלו ממנו.

סיכום: אבנים אלו אינם שברי עבודת כוכבים, אלא או שנפלו מן המרקוליס, או שהן מרקוליס קטן לצד מרקוליס גדול לדברי רבי ישמעאל, או שהן סתם אבני דרכים.

אם ידוע שנפלו מן האשירה, בודאי שאסורות. ואף אם לא ידוע אלא שהן קרובות מאוד - אסורות, שמסתבר שנפלו ממנו. וכשהן רחוקות - ובתוך ארבע אמות - נחלקו חכמים עם רבי ישמעאל: חכמים מתירים אפילו שלש, ורבי ישמעאל אוסר כשהן שלש, כיון שהוא מרקוליס קטן, ומתיר בשתים.

אמר מר רבי יוחנן: בידוע שנשרו ממנו דברי הכל - אסורות.

ורמינהו, הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה שמחלוקת רבי ישמעאל וחכמים היא בידוע שנשרו ממנו.

שנינו ברייתא: אבנים שנשרו מן המרקוליס, אם נראות עמו - אסורות, שאין נראות עמו - מותרות.

ורבי ישמעאל אומר: שלש אסורות, שתים מותרות.

ובברייתא זו נאמר "אבנים שנשרו". משמע שידוע שנשרו, וטעם חכמים המתירים כשאין נראות עמו הוא משום שהם שברים ^[6]. וקשה על דברי רבי יוחנן האומר שלא נחלקו כאשר ידוע שנפלו ממנו?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: לא תימא אל תאמר "שנשרו", אלא אימא [גירסת רש"י: תני] צריך לשנות "שנמצאו" בצד המרקוליס, ואין ידוע שנשרו ממנו.

ומקשה הגמרא: וכי סבר רבי ישמעאל שתים בתוך ארבע אמות מותרות?

והא תניא שנינו ברייתא אחרת: רבי ישמעאל אומר: שתים בתפיסה לו בתוך ארבע אמות - אסורות, שלש אפילו מרוחקות - אסורות.

הרי, ששתים מקורבות אסורות לדברי רבי ישמעאל?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: לא קשיא. אין סתירה בין אוקימתת רבי יוחנן את דברי המשנה לבין הברייתא. כי כאן, הברייתא הזו האוסרת בשתים, מדובר בה בתפיסה אחת, שאין הפסק של תל גבוה בין המרקוליס לבין האבנים שנמצאו בתוך ארבע אמותיו -

ובאופן זה אסורות אפילו שתים בין לרבי ישמעאל ובין לחכמים. מפני שהן נראות עמו הואיל והן בתוך ארבע אמותיו. ולפי מסקנא זו נחלקו כשהן מרוחקות. ^[7] חכמים מתירים, מפני שהן רחוקות, ורבי ישמעאל אוסר כשהן שלש מפני שעושין מרקוליס קטן בצד גדול.

כאן משנתנו, ששנינו בה רבי ישמעאל מתיר שתים בתוך ארבע אמות, מדובר בה בשתי תפיסות, שיש עליהן היכר שלא נפלו ממנו. והיכי דמי ואיך יוכר עליהן? דאיכא גובהה, תל מפסיק ביני האבנים וביני המרקוליס.

הילכך, לחכמים מותרות אפילו שלש, שלדעת חכמים הנידון הוא רק אם נפלו ממנו אם לא, והיות ותל מפסיק ביניהם - מותרות. ולדעת רבי ישמעאל - אסורות אם הן שלש, אפילו שלא נפלו ממנו, מפני שהוא מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול.

לסיכום: חכמים מתירים בכל אופן שיש היכר שלא נפלו ממנו, וזה יצוייר בשתי צורות: א. מרוחקות ב. תל מפסיק ביניהם.

רבי ישמעאל אוסר באלו שתי הצורות כשהן שלש.

וכשהן בתוך ארבע אמות ואין תל מפסיק ביניהם - אסורות בין לרבי ישמעאל ובין לחכמים אף שתים, וכל שכן שלש ^[8].

ולפי סיכום זה לא חזרה בה הגמרא מאוקימתת רבי יוחנן את משנתנו, אלא הוסיפה אוקימתא שמדובר שתל מפסיק ביניהם.

ומקשה הגמרא: על דברי רבא שבנראות עמו, אסורות אפילו שתים:

וכי מרקוליס כהאי גונא בצורה זו מי הוי, האם הגוים עושין כן?

והא תניא שנינו ברייתא: אלו הן אבני בית קוליס [מרקוליס]: אבן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן חציה על זו וחציה על זו.

הרי שרק שלש אסורות?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא: כי תניא ברייתא ההיא נשנתה בתיאור עיקר מרקוליס תחילתו, ואחר כך כשם שמוסיפין עליו אבנים, כן עושין לו בצדו מרקוליס קטן, ועובדין אותו אף שאינו של שלש.

הגמרא דנה אם מרקוליס יש לו ביטול ככל עבודת כוכבים, אם לא. והטעם לחלק בינו לבין עבודת כוכבים יבואר בגמרא.

והגמרא מקדימה עובדא: בי ינאי מלכא בית המלך ינאי ממלכי החשמונאים בימי בית המקדש השני - חרוב ביתם נחרב. אתו עובדי כוכבים באו הגוים אוקימו ביה הקימו שם מרקוליס. אתו עובדי כוכבים אחריני באו גוים אחרים דלא פלחי שאינם עובדים למרקוליס, שקלינהו לקחוהו לאבניו וחיפו בהן דרכים וסטרטאות.

איכא רבנן היו חכמים דפרשי שפרשו מדרכים אלו המחופים באבני מרקוליס, ולא דרכו עליהן כדי לא ליהנות מעבודה זרה. ואיכא רבנן דלא פרשי והיו חכמים שלא פרשו, ודרכו עליהן.

אמר רבי יוחנן: אם אפילו [חכם אחד המכונה:] "בנן של קדושים" מהלך עליהן - ואנן ואנחנו, נפרוש מהן?!

ומבארת הגמרא: מאן ניהו מי הוא החכם המכונה "בנן של קדושים"? רבי מנחם בן סימאי, ואמאי ולמה קרו ליה כינהו "בנן של קדושים" - דאפילו בצורתא דזוזא בצורות החקוקות על המטבעות לא מיסתכל מפני שמחמיר היה ^[9].

ודנה הגמרא: מאי טעמא מה הטעם דמאן דפריש של חכמים שפרשו? הרי בטלוהו גוים כשחיפו בהן דרכים וסטרטאות?

סבר לה שהיות ואינן אלא תקרובת לעבודת כוכבים - אינן בטלות בביטול הגוי, אף שאלילים עצמם בטלים ^[10] -

כי הא דאמר כמו שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: [תהלים קו] "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", ודרשינן: מה מת אין לו בטילה לעולם, ואיסור הנאתו הוא לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם.

לכן פרשו מהן החכמים הואיל ואסורות בהנאה.

ומאן דלא פריש אמר: אבנים אלו אינם אסורות מטעם תקרובת עבודת כוכבים, כי בעינא כעין פנים. תקרובת הוי רק כשמקריבין לפני עבודת כוכבים הקרבה הדומה לקרבנות המובאים בפנים בית המקדש, כגון: זביחה ושאר עבודות שבמקדש ^[11] - וליכא ואילו זריקת אבנים, אף שהזריקה אסורה, וחייב מיתה עליה -

מכל מקום, הואיל ואין עבודה זרה כמוה בבית המקדש, לא חל על האבנים איסור הנאה מדין תקרובת.

כי כל דין תקרובת נלמד מהכתוב [שמות כב] "זובח לאלוהים [אלילים] יחרם, בלתי לה' לבדו", כלומר: כל הזביחות הם בלתי לה' לבדו, וכאשר זובח לאלילים - יחרם, ויאסר בהנאה. הילכך, מכתוב זה אפשר ללמוד רק זביחה ושאר עבודות המיוחדים לעבודת ה' בבית המקדש ^[12].

ואבנים אלו אסורות, מטעם שהן עצמם נהיים עבודת כוכבים, וכמו שיבואר. ולא מפני שהן תקרובת.

והואיל ונאסרו מדין עבודת כוכבים - הרי הן בטילות, כשיבטלנה הגוי, כשאר אלילים שיש להם ביטול. ולכן לא פרשו מהן החכמים ובתוכם רבי מנחם בן סימאי.

ובענין זה מביאה הגמרא ברייתא:

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע נקלע רבה בר ירמיה לאתרין למקומנו, ואתא ואייתי מתניתא בידיה והביא עמו ברייתא, ושנינו בה:

עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס, וחיפה בהן דרכים וטרטיאות [גירסא אחרת: וסרטיאות] הרי הן מותרות בהנאה, מפני שהגוי ביטלם.

הערות

^[4] משמע שאם הן קרובות תלינן שהן מן המרקוליס, אף שרוב אבני המקום אינם ממנו. והקשה הקצות החושן [סימן רסב ס"ק ב] הרי מבואר ונפסקה ההלכה [בבא בתרא כד א] "רוב וקרוב, הולכין אחר הרוב", ולמה לא נלך כאן אחר הרוב? עיין שם, ובנתיבות המשפט [ס"ק ו].

^[5] ובמרוחקות יותר מארבע אמות, דברי הכל - מותרות, שאם יאסרו, אם כן אין לדבר סוף. מ אירי.

^[6] כן כתב רש"י. והריטב"א מבאר, מפני שכל שנתרחקו ואין נראות עמו, נראה שהמרקוליס מסלק קלונו [בלשון סגי נהור] מהם. ואילו כשהן קרובות והן שלוש ונראה עמו - אינו מסלק איסורו וקלונו מהם.

^[7] רש"י כתב "מרוחקות", ולא ביאר האם כוונתו ליותר מארבע אמות. וצריך ביאור, אם מדובר ביותר מארבע אמות, אם כן אין לדבר סוף, ואם כוונתו בתוך ארבע אמות, הרי לפי אוקימתא זו אסורות לדברי הכל? והרא"ש בתוספותיו בהביאו שיטת רש"י כתב "ולאו מרוחקות חוץ לארבע אמות קאמר, דאם כן מה גבול תתן לרבי ישמעאל, עד היכן עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול? אלא, היכא דאיכא גובהה [גובה] ביני וביני תוך ארבע אמות קרי מרוחקות לפי שאין נראות עמו". וצריך ביאור כוונתו, הרי הברייתא מדברת בלי שיש גובה ביני וביני? והריטב"א כתב "בצד ארבע אמות".

^[8] עיין במהר"ם בתוס' ד"ה במקורבות [בקטע השני], ועיין בתוס' עוד דרך בביאור שיטת רש "י. והתוס' מפרשים פירוש אחר, אחרי שהקשו כמה קושיות על שיטת רש"י.

^[9] התוס' מבארים, שדיוקנות על המטבעות אינם אסורים בהסתכלות מטעם "אל תפנו אל האלילים", כי הואיל ורגילים בהם לא שייך בהם הפנאה, אלא שרבי מנחם החמיר, והוא מדת חסידות. והוא רבי מנחם שעליו מסופר בגמרא מסכת מועד קטן [כה ב] שביום פטירתו נימוחו כל הצלמים ונהיו מחצלאות, משום שלא הסתכל בצורתא דזוזא. ועיין רבינו חננאל בשם תלמוד הירושלמי.

^[10] דברים אלו צריכים ביאור. שלכאורה, איך יתכן שתקרובת עבודה זרה שאינם עבודה זרה עצמה חמורה מהעבודה זרה? ונביא מקצת מדברי הראשונים והאחרונים. א. כתב המאירי "וטעם הדבר, מפני שתקרובת אינו אסור אלא כשהוא כעין ארבע עבודות הנעשות בפנים, ומעתה - כשם שקרבן אין לו היתר עולמית, כך תקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול". ב. הפרישה [יורה דעה סימן קלט ס"ק ד] מביא בשם המהרש"ל "דתקרובת הוא מקריב לאלוהות עצמו, לאפוקי אלילים כגון פסילין אינן אלא דמיונות ואין ממשות בהן". [ונראה לומר בביאור דברי המהרש"ל, דכוונתו, האלילים עצמן הן דמיונותיו, ואף בשעה שעושהו ומקבלו לאלוה, מקבלו בצורה מוגבלת עד שיקצוף עליו ויקללו ויבטלו בראותו אפסיותו וחדלון כוחו, ולכן יכול לבטלו. אבל תקרובת - בשעה שמקריב לפניו הרי הוא שעת הכושר שעתה מאמין בו, ואין הקרבה על תנאי, לכן אין לו ביטול]. ג. עוד כתב הפרישה [בשם המהרש"ל?] "ואפשר על דרך קבלה: שהתקרובת קולטת מיד רוח טומאה". ד. והטורי זהב [שם] כתב, שאין שייך שבירה בתקרובת שאין לו ענין להקריב דבר שלם בלבד, לכן לא שייך לבטל.

^[11] כן כתבו התוס', ומבואר בהמשך הסוגיא.

^[12] כן כתבו התוס' ד"ה בעינן, והרמב"ן והריטב"א, דהוא הדין לשאר עבודות שבמקדש. ועיין בחידושי הריטב"א בשם הראב"ד. ובחידושי המאירי.

במקורבות נמי [גם כן], דאיכא למימר מיניה נפל [שיש לומר שממנו נפלו] — דברי הכל אסורות, כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — במרוחקות.

ומקשים: והא [והרי] "בצד מרקוליס" קתני [שנה], משמע שמדובר פה במקורבות! ומשיבים: מאי [מה] פירוש "בצד"? בצד ארבע אמות דידיה [שלו].

ובכך נחלקו: ר' ישמעאל סבר [סבור]: עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, שפעמים עושים מלכתחילה גל קטן ליד הגל הגדול, ולכן שלש דדמיין [שהן דומות] למרקוליס גמור — אסורות, שתים — מותרות. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים]: אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, ולכן לא שנא [שונה] שלש ולא שנא [שונה] שתים, אם היו נראות עמו — אסורות, מחשש שמא נפלו ממנו, שאין נראות עמו — מותרות.

א ודנים בהסבר זה של ר' יוחנן למשנה. אמר מר [החכם]: בידוע שנשרו ממנו — דברי הכל אסורות. ורמינהי [ומשליכים, מביאים סתירה לכך ממקור אחר], ששנינו בברייתא: אבנים שנשרו מן המרקוליס, אם היו נראות עמו — אסורות, שאין נראות עמו — מותרות. ור' ישמעאל אומר: שלש — אסורות, שתים — מותרות. הרי שגם כשידוע שנשרו מחלוקת! אמר רבא: לא תימא [אל תאמר, תגרוס בברייתא] "שנשרו מן המרקוליס", אלא אימא [אמור]: "שנמצאו ליד מרקוליס", ואין כאן ודאות בכך, אלא רק חשש, וכגון דברי ר' יוחנן.

ושואלים: וסבר [וסבור] ר' ישמעאל ששתים בצד מרקוליס מותרות? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: שתים בתפיסה לו שהיו מקורבות אליו — אסורות. שלש, אפילו מרוחקות — אסורות!

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאסור, מדובר בתפיסה אחת שאין הפסק ביניהן למרקוליס, כאן שמותר, מדובר בשתי תפיסות שיש הפסק מסויים בין זה לזה, והיכי דמי [ואיך בדיוק מדובר]? דאיכא גובהה ביני וביני [שיש גובה, מקום מוגבה בין זה לזה], ואין לומר שממנו נפלו.

ושואלים: ומרקוליס כהאי גוונא מי הוי [כגון זה האם ישנו], שתי אבנים או שלש אבנים בכל צורה? והא תניא [והרי שנויה ברייתא], אלו הן אבני בית קוליס: אם היתה אבן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן, משמע שאפילו שלש אבנים סמוכות זו לזו אינו מרקוליס! אמר רבא: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] — הרי זה בעיקר מרקוליס, שכך עושים את הגל המקורי. אבל מה שמוסיפים לאחר מכן אינו בנוי דווקא בצורה זו.

ב מסופר, בי ינאי מלכא חרוב [ביתו של ינאי המלך נחרב], אתו [באו] גוים אוקימו ביה [והעמידו בו] מרקוליס, אתו גוים אחריני דלא פלחי [באו גוים אחרים שאינם עובדים] למרקוליס שקלינהו [לקחו אותן] את האבנים הללו, וחיפו בהן דרכים וסטרטאות (רחובות), איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי [יש חכמים שפורשים ואינם הולכים בדרכים הללו, ויש חכמים שאינם פורשים].

אמר ר' יוחנן: בנן של קדושים מהלך עליהן, ואנן [ואנו] נפרוש מהן? אין צריכים לחשוש לכך. ושואלים: מאן ניהו [מי הוא] "בנן של קדושים"? ומשיבים: ר' מנחם בר' סימאי הוא, ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לו] "בנן של קדושים"? שאפילו בצורתא דזוזא [בצורה שעל המטבע] לא היה מיסתכל, מחשש עבודה זרה.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דפריש [מה הטעם של מי שפורש]? סבר לה כי הא דאמר [סבור הוא כמו זו שאמר] רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודה זרה שאין לה בטילה עולמית (ביטול לעולם)? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), מה מת אין לו בטילה ואסור לעולם, אף תקרובת עבודה זרה אין לה בטילה לעולם.

ומאן דלא פריש [ומי שלא פורש מהם], אמר [אומר]: על מנת לאסור בעינא [צריכים] שתקרובת זו תהיה כעין פנים כעין התקרובת שמקריבים בפנים, במקדש שלנו, וליכא [ואין כאן], שהרי אין מקריבים אבנים במקדש.

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע [נזדמן] רבה בר ירמיה לאתרין [למקומנו], ואתא ואייתי מתניתא בידיה [ובא והביא ברייתא בידו]: גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Furthermore, everyone agrees that also in the case of stones that are near the stone pile dedicated to Mercury, with regard to which it can be said that they fell from it, they are prohibited. Rabbi Yishmael and the Rabbis disagree only when the stones are distant.

The Gemara challenges: But the mishna teaches that the stones are at the side of Mercury, indicating that they are nearby. The Gemara explains: What is meant by the term: At the side of Mercury? It means at the side of its four cubits.

The Gemara clarifies the dispute: Rabbi Yishmael holds that at times, idol worshippers initially construct a small stone pile dedicated to Mercury at the side of a large stone pile dedicated to Mercury. Therefore, three stones, which resemble a complete pile dedicated to Mercury, are prohibited. Two stones, which do not resemble a stone pile dedicated to Mercury, are permitted. Conversely, the Rabbis hold that idol worshippers do not construct a small stone pile dedicated to Mercury at the side of a large stone pile dedicated to Mercury. Therefore, the halakha is not different in a case where there are three stones, and it is not different in a case where there are two stones. In both cases those stones that can be seen together with the pile dedicated to Mercury are prohibited, as they may have fallen from it, whereas those that cannot be seen together with the stone pile are permitted.

§ The Master said: In a case where it is known that these stones fell from it, everyone agrees that they are prohibited. And the Gemara raises a contradiction to Rabbi Yoḥanan’s statement from his statement presented in a baraita: With regard to stones that fell from a pile dedicated to Mercury, those that can be seen together with it are prohibited; those that cannot be seen together with it are permitted. And Rabbi Yishmael says: Three stones are prohibited, but two stones are permitted. The baraita indicates that Rabbi Yishmael and the Rabbis also disagree where it is known that the stones fell from the stone pile. Rava said: Do not say in the baraita: Stones that fell from a pile. Rather, say: Stones that were found adjacent to the pile. There is no certainty that they fell from the pile.

The Gemara asks: And does Rabbi Yishmael actually hold that two stones that are found adjacent to the pile are permitted? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yishmael says: Two stones that are found in the area of the pile dedicated to Mercury are prohibited. Three stones are prohibited, even if they are found at a distance.

Rava said: It is not difficult. Here, in the second baraita, it is referring to a case where both the pile and the adjacent stones are in the same area, in which case the stones are forbidden. There, in the first baraita, it is referring to a case where they are in two adjacent areas, in which case they are permitted. And what is considered two adjacent areas? This is referring to a case where there is an elevated area between them, and evidently the stones did not fall from the pile.

The Gemara asks: And are stones that are merely adjacent to each other in this way considered a pile dedicated to Mercury? But isn’t it taught in a baraita: These are the stones of a place of worship dedicated to Mercury: One stone is situated on one side and one is situated on the other side, and one is situated atop of them, but not where the stones are merely adjacent to each other? Rava said: When that baraita is taught, it is with regard to the main pile of stones dedicated to Mercury, but the stones that are added to it are not necessarily arranged in this way.

§ The Gemara relates: The house of King Yannai was destroyed, and gentiles came and placed stones dedicated to Mercury in it. Later, other gentiles who did not worship Mercury came and took those stones and paved paths and streets with them. There were Rabbis who withdrew from these paths, and there were other Rabbis who did not withdraw from these paths.

Rabbi Yoḥanan said: The son of holy ones walks on them. Should we withdraw from them? The Gemara asks: Who is the person referred to as the son of holy ones? The Gemara answers: It is Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Simai. And why did they call him the son of holy ones? They did so because Rabbi Menaḥem would not even gaze at the form on a coin, as it was sometimes an idolatrous symbol.

The Gemara asks: What is the reason of the one who withdraws from those paths? He holds in accordance with that which Rav Giddel says that Rav Ḥiyya bar Yosef says that Rav says: From where is it derived that with regard to an offering brought in idolatrous worship, there can never be any nullification of its prohibited status? This is derived from a verse, as it is stated: “They joined themselves to Baal of Peor, and ate the offerings to the dead” (Psalms 106:28). Just as the prohibited status of a corpse has no nullification, and it is forever prohibited to derive benefit from it, so too, the prohibited status of an offering brought in idolatrous worship has no nullification ever.

And the one who does not withdraw from those paths says: In order for idol worship to prohibit an offering I require the offering to be like those offerings sacrificed inside the Temple, and there is no parallel to this offering in the Temple service, as stones are not brought as offerings.

Rav Yosef bar Abba said: Rabba bar Yirmeya happened to come to our locale, and when he came he brought the following baraita with him: In the case of a gentile who brought stones from a pile dedicated to Mercury and paved paths and theaters with them,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפילו למאן דאמר אין עובדין לשברין הני מילי בעבודת כוכבים דלאו אורחיה לשברין אבל למרקוליס דמעיקרא אבנים אבנים היא היינו אורחיה כי פליגי רבי ישמעאל וחכמי' בסתמא. מקורבות נמי בתוך ד' אמות דאיכא למימר מיניה נפל אסורות. כי פליגי במרוחקות ר' ישמעאל סבר עושין למרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול שלש דדמיין למרקוליס אסורו' שתיים דלא דמיין למרקוליס מותרות ורבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול.

ולא שנא שלש ולא שנא שתים נראות עמו אסורות שאין נראות עמו מותרות. הא דתניא אבנים שנשרו מן המרקוליס תרצה רבא הכי.

לא תימא שנשרו אלא אימא שנמצאו. והא דתניא ר' ישמעאל אומר שתים בתפיסה אחת אסורות כו'.

אוקמה רבא שתים בתפיסה אחת כגון דליכא גובהה ביני ביני אסורות. חיישינן דלמא מן המרקוליס נשרו. אבל בשתים בשתי תפיסות כגון דאיכא גובהה ביני ביני מותרות. שלש אפילו מרוחקות אסורות:

והא דתניא אלו הן אבני בית קוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת על גביהן. אוקמה רבא ההיא בעיקר מרקוליס:

בי ינאי מלכא חרוב ואזלו עובדי כוכבים ואוקמו ביה מרקוליס. ואתו אחרים דלא פלחו למרקוליס ושקלו לאבנים וחיפו בהן דרכים וסרטיות. איכא רבנן דהוו פרשי מהנהו דרכים וסטרטיות א"ר יוחנן בנן של קדושים והם ר' מנחם בר' סימאי מהלך בהן ואנן נפרוש מהן:

ירושלמי נחום איש קדש קדשים עבר קומי אדורי צלמא ואנת לא עבר עבור קומוי וסמי עינייהו.

ומאן דפריש סבר כיון דתקרובת עבודת כוכבים הוקשה למת. מה מת אין לו טהרה עולמית. אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה היתר עולמית.

ומאן דלא פריש סבר אם היא תקרובת דעבודת כוכבים כעין תקרובת פנים. פי' כגון קרבן בהמה וכיוצא בה הוי תקרובת ואם לאו לא הוי תקרובת.

אמר רב יוסף בר אבא רבה בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסטרטיות מותרות. ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסטרטיות אסורות. ולית נגר בר נגר דיפרקינה. פי' למה עובד כוכבים שחיפה באבני מרקוליס הדרכים מותרות. והלא קשיא עלה הא דאמר תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה עולמית ואין חרש בר חרש כלומר אין חכם בן חכם יכול לפרק זו הקושיא:

הא מתניתא דעכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס לאו משום דתקרובת נינהו דא"כ ל"ל חפה בהן דבטלינהו ואף ע"ג דלא בטלינהו נמי שרו ועוד אפי' ישראל שהביא מהן מותרת דכיון דלאו כעין פנים אינו נאסר כלל כדאמרי' לקמן בשמעתין אלא רב ששת סבר לה כדאמרינן לקמן כל א' וא' נעשית ע"ז ותקרובת לחבירתה ומשום ע"ז עצמה צריכות ביטול ולמאן דמקשה ליכא לאוקומה משום ע"ז עצמה דא"כ מאי מקשה ליה דהא איהו לא בעי כעין פנים וכיון שכן אבני מרקוליס עצמו דין הוא שיהיו נאסרין משום גוף ע"ז עצמה הילכך עכו"ם מבטלן ומותרין וע"י ישראל אסורין אלא איהו הכי קשיא ליה מכדי אבני מרקוליס תקרובת הן ח"נ יש מהן גוף ע"ז ויש מהן ודאי תקרובת חפה בהם עכו"ם דרכים מ"ט שרו ליחוש לאותן של תקרובת שאין להם ביטול עולמית. עכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס לאו משום דתקרובת נינהו דא"כ ל"ל חפה בהן דבטלינהו ואף ע"ג דלא בטלינהו נמי שרו ועוד אפי' ישראל שהביא מהן מותרת דכיון דלאו כעין פנים אינו נאסר כלל כדאמרי' לקמן בשמעתין אלא רב ששת סבר לה כדאמרינן לקמן כל א' וא' נעשית ע"ז ותקרובת לחבירתה ומשום ע"ז עצמה צריכות ביטול ולמאן דמקשה ליכא לאוקומה משום ע"ז עצמה דא"כ מאי מקשה ליה דהא איהו לא בעי כעין פנים וכיון שכן אבני מרקוליס עצמו דין הוא שיהיו נאסרין משום גוף ע"ז עצמה הילכך עכו"ם מבטלן ומותרין וע"י ישראל אסורין אלא איהו הכי קשיא ליה מכדי אבני מרקוליס תקרובת הן ח"נ יש מהן גוף ע"ז ויש מהן ודאי תקרובת חפה בהם עכו"ם דרכים מ"ט שרו ליחוש לאותן של תקרובת שאין להם ביטול עולמית.

בצד ארבע אמות. פירוש וחוץ לארבע אמות ומשום דלא הוו תוך מקומו של מרקוליס קרי להו מרוחקות.

ורבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול כו׳ עד ושאין נראות עמו מותרות. פירוש דכיון דמרוחקות מסתמא לאו מיניה נפול ואי משום דילמא נזרקו לו להא ליכא למיחש לאיסור׳ דכל שנזרקות תוך ארבע אמות הויין גדול עבודה זרה וכל שנזרקות חוץ לארבע אמות תקרובת הוא דהוו ולא עבודה זרה עצמה ומדין תקרובת לא מתסרא כיון דלא הוו כעין פנים כדאיתא לקמן ולמאי דלא ס״ד הכי מעיקרא אמרי דקס״ד דכל שנזרקות חוץ לארבע אמות אפילו תקרובת לא הוו.

לא תימא שנשרו אלא אימא שנמצאו ואם תאמ׳ ולמאי דקס״ד נשרו ממש היכי מפליג בין שתים לשלש ובין נראות לשאינן נראות כיון דודאי מיניה נפול י״ל דקס״ד דכל שנרחקו ממנו שאין נראות עמו סברי רבנן דמרקוליס מסלק קלונו מהם ורבי ישמעאל סבר דכיון דשלש הם וחזו למרקוליס קטן אינו מסלק איסורו וקלונו מהם וסבר רבי ישמעאל שתים מותרות כו׳ אבל משלש לא קשיא לן דקתני אפילו מרוחקות דהא מוכח לעיל בהדיא דכל שהוא חוץ לארבע אמות מרוחקות קרי להו.

כאן בתפיסה א׳ כאן בשתי תפיסות והיכי דמי שתי תפיסות דאיכא גובהה ביני ביני. פירוש דכי קתני רבי ישמעאל שתיה׳ מותרות כשהם בצד ארבע אמות הני מילי בשתי תפיסות דאיכא גובהה ביני ביני דאיכא תרתי לגריעותא ואפילו הכי שלש אסורות משום מרקוליס קטן. והא דקתני באידך שתים בתפיסה לו אסורות כשעומדין בצד ארבע אמות וליכא גובהה ביני ביני דבהני נמי תלינן דמיניה נפול. והא דרבא לא פליג האוקמתא דרב יצחק דלעיל דהא לא אמרינן אלא אמר רבא נמצאת למד דכל שנשרו ודאי לעולם אסורות בין אחת ובין שלש ואפילו מרוחקות טובא ולא נחלקו אלא כשהן מרוחקות והן בצד ארבע אמות שלו דרבנן שרו ואפילו הן שלש ואפילו בתפיסה אחת ורבי ישמעאל אסר אפילו באחת ושתים בתפיסה אחת ובשלש אפילו בשתי תפיסות ומיהו כל שמרוחקות יותר מארבע אמות אפילו רבי ישמעאל שרי דהא לא אסר אפילו בשלש אלא כשהן בצד מרקוליס ואף על פי שאמרו בירושלמי וכמה רגלי מרקוליס חמשים אמה בשמפוזרות אי נמי ההיא בשנשרו ודאי אבל אין אחת מהן רחוקה מדוכתיה ארבע אמות שנראה הכל כגוף אחד אלא שזה ראש ואלו רגלים וחמשים אמה לאו דוקא ויש פנים אחרים בזה אבל זהו הנראה לי נכון בלשון הגמרא.

בעינן כעין פנים וליכא. ואם תאמר אם כן אפילו ישראל שהביאם וחפה בהם דרכים יהיו מותרות. תירץ הר״אבד ז״ל דכי מהני מה שאינו כעין פנים היינו ענין שיהא לו בטול אבל מכל מקום בטול הוא צריך כעבודה זרה ואינו נכון דמהיכא תיתי לן איסור זה כיון דליתיה בכלל אשר חלב זבחימו יאכלו ובכלל זבחי מתי׳ והנכון שדע׳ הזורקין אבנים למרקוליס שיהו לה לתקרובת ושיחשבו גם כן מן המרקוליס ומגדל עבודה זרה ולפיכך אף על גב דלא מתסרי מדין תקרובת משום דלא הוו כעין פנים הא מתסרי מדין עבודה זרה עצמה וצריכות בטול ותו לא מידי.

אע"פ שע"ז של גוים יש לה בטילא תקרובת שלה אין לה בטול לעולם שהרי קראן הכתוב זבחי מתים מה מת אין לו בטול אף תקרובת ע"ז אין לו בטול וטעם הדבר מפני שתקרובת אינו אסור אלא כשהוא כעין ארבע עבודות הנעשות בפנים ומעתה כשם שקרבן אין לו התר עולמית כך תקרובת ע"ז אין לו בטול ומ"מ אבנים שמרקילוס נעבד בהן אינן אסורות משום תקרובת שהרי אינן לא כעין פנים ר"ל שיהא כיוצא בו קרב לגבי מזבח ולא כעין זביחה ר"ל שיהא נחתך מתחלתו לשם כך אלא משום ע"ז כמו שבארנו שתוספת ע"ז הן ויש להם בטול הואיל ואין תקרובת זה כעין פנים שהרי הכתוב קרא את התקרובת זבח וזבח הוא כעין פנים וכל כיוצא בזה קרב בפנים כגון יינות ושמנים וסלתות וכיוצא בהן או שנעשה בו כעין זביחה נקרא תקרובת אבל אבנים וכיוצא בהם הואיל ואין כיוצא בהם קרב בפנים ואין נעשה בהם כעין זביחה אין להם דין תקרובת ומ"מ אבני מרקילוס נאסרות מדין ע"ז מעתה אבני מרקילוס אף של תקרובת יש להם בטול ולא סוף דבר שישבר בהם אלא אפילו בנה בהם או חפה בהם דרכים וסרטיאות הואיל ואין הדבר מזומן להחזירם הרי זה בטול ואפילו עשה כן מי שאינו מעובדיו ומ"מ ישראל שעשה כן לא הועיל כמו שנתבאר:

כי תניא ההוא בעיקר מרקוליס אי קשיא אמאי לא תירץ ההיא רבנן היא אבל ר' ישמעאל אפילו זו בצד זו אסר דהוו מרקוליס תשובה משום דר' ישמעאל לא אסר זו בצד זו אלא מצד מרקוליס אבל במקום אחר לא הילכך מודה ר' ישמעאל דעיקר מרקוליס לא הוי אלא אחת ע"ג שתים ורבנן אפילו אחת ע"ג שתים עד מרקוליס שרי ואע"ג דזהו עיקר מרקוליס ואיכא לדיוקי הכי מדתרצי' רבנן אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ולא תרצינן דאין דרך מרקוליס בכך לעשות זו בצד זו. שמע מיני' דאפילו אם היו אחת על גב שתים הוו שרו רבנן משום דלאו אורחייהו למישבק מרקוליס גדול. ולמיפלח לקטן. אלא איתרמוי הוא דאיתרמי הכיולאו לשם ע"ז איתעביד ויש לומר דהכי ודאי מכחא דמרקוליס הוו:

ומאי טעמא דמאן דלא פריש אמר בעינא כעין פנים וליכא. פי' ואע"ג דתקרובת ע"ז לא הוי ע"ז מיהת הויא כדבעי' למימר לקמן ור' יוחנן לטעמא דאמר לעיל דאבני מרקוליס ע"ז הוו. ומכאן מוכיח שאסור ליכנס לבתי ע"ז מפני שדורך על רצפתה ונהנה מע"ז אבל ממאי דתנן באשרה לא יעבור תחתי' אין להוכיח דהתם טעמא משום טומאה היא דהא קרקע עולם שתחת האשרה אינו אסור בהנאה ולא דמי לרצפת ע"ז שאותן אבנים הן אסורות בהנאה ואי קשיא והרי במודר הנאה מחבירו תנן בנדרים ובפ"ק דמגילה אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל. ואמרי' בגמרא מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר"א היא דתניא ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר בהנאה. מכלל דרבנן פליגי עלי' ושרו והכא אמאי לא פליגי חשובה משום דע"ז חמירא טפי משאר איסורי הנאה דהא צל הקבר (והאי) צל [ההיכל] שרי כדכתבית לעיל בפ' כל הצלמים וצל ע"ז אסור כדתנן לא ישב בצילה ה"נ אע"ג דדריסת הרגל מותרת בהמודר הנאה גבי ע"ז אסורה:

ומקורבות נמי דאיכא למימר מני' נפל אסורות כי פליגי במרוחקות המרוה פי' מרוחקות בתוך ד' אמות ומקרובות אמה או חצי אמה ובתפסוה לו דלקמן פירש בתוך ד' אמות ודוחק נ"ל לומר דתוך ד"א הוו מרוחקות דאמרינן לאו מני' נפול ותו דבצד ד' אמות דידי' לאו תוך ד"א משמע אלא חוץ לד"א והנכון בעיני דמקורבות הוויין בתוך ד"א ומרוחקות חוץ לד"א וזהו בצד ד"א דידי' דלאו דוקא בצד מרקוליס אלא בצד ד"א דידי' דלאותן ד"א הסמוכות לו קרי מרקוליס ותפיסה לו דמקשינן לי' מיקרי כל אותו מקו' הפנוי סביב למרקוליס ואע"פ שהוא יותר מד"א כיון שעומדות בתוך תפיסת המרקוליס אסורות:

ר' ישמעאל סבר עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ואע"ג דאמרי ר' ישמעאל לקמן ע"ז של נכרי אינה אסורה אלא עד שתיעבד י"ל דהאי מרקוליס קטן נעבד בזורקן למרקוליס גדול נעבד גם זה עמו.

מנין לזובח בהמה בעלת מום שפטור אי קישא נקשה לי' מפרכילי ענבים ועטרות של שבלם שאינן נקרבין לגבוה כדאמרן ואע"ד דמייתי מינייהו ביכורים ע"ג מזבח לאו קרבן נינהו ואפ"V אסורין חשוב' בוודאי הן אסורין משום תקרובת אבל המקריבין לא מחייבי מיתה ואע"ג דרב אמר לעיל זרק מקל בפני' חייב ואינה נאסרת האי סבר דהני נאסרין ואינו חייב:

בפרש"י בד"ה דאיכא גובהה כו' גדול הס"ד ואח"כ מ"ה כה"ג זו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה במקורבות כו' שכיון שעברו הגובהה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה במקורבות וכו' ודבר תימה הוא דכיון שהן מקורבות כ"כ וכו' מה מזיק להם הגובה מכאן ואילך מיהו הא לא קשה כולי האי וכו' כן נראה להגיה:

בא"ד דאיכא למימר דה"ק במקורבות תוך ד' וכו'. ר"ל רלפי המסקנא הא דקאמר לעיל במקורבות וכו' ד"ה אסורות לא הוי פירושו באמה וחצי אמה אלא אפי' תוך ד' אמות כשאין גובה מפסיק מקורבות קרי ליה והוי כאילו אמר בדליכא גובה ד"ה אסורות אפילו תוך ד' ובדאיכא גובה דהיינו מרוחקות פליגי א"נ כי איכא גובה ואבני המרקוליס אינם גבוהים כי אם מעט וכו' כשהם נופלות אינם יכולים להתרחק ר"ל כשיש כאן גובה מפסיק כשהאבנים נופלין מן המרקוליס למעלה מן הגובה דרך הגובה אין דרך להתרחק משום שאינם יכולים להתרחק מפגי הגובה ואם נמצא אבנים מרוחקים בודאי אינם מהמרקוליס הגדולה ולכך נקט לעיל במקורבות ד"ה אסורות דאילו במרוחקות פליגי בודאי דא"א שיפלו מן המרקוליס ויהיו כל כך מרוחקות וק"ל:

בא"ד ומסיק בצד ד' אמות וכו' דמוכחא מלתא דהוה מרקוליס דעושין קטן וכו' כצ"ל:

ד"ה וסבר ר' ישמעאל וכו' ונראה לי דה"ה דהוי מצי לאקשויי וסבר ר' ישמעאל ג' חוץ לד' אמות מותרות. ר"ל דה"מ לאקשויי והא תניא שלש אפילו מרוחקות וע"כ הוי פירושו חוץ לד' אמות דאי תוך ד' אמות קתני רישא דברייתא דאפילו שתים בתפוסה לו מותרות דהיינו תוך ד'. ולפי המסקנא ניחא ר"ל דלפי המסקנא הא דקתני ברייתא שלש אפילו מרוחקות אסורות אינו ר"ל חוץ לד' אלא ר"ל תוך ד' ובדאיכא גובה וקרי ליה מרוחקות משום דאינן נראות עמו בשביל הגובה כמו שכתבו התוס' בסוף דבור שלפני זה:

ד"ה אבני בית קוליס וכו' וזהו מרקוליס חילוף קילוס. ויש לדקדק דלפי זה היה ראוי לקרותה מרקילוס דהוי משמע טפי חילוף קילוס ממרקוליס וק"ל וכבר הארכתי בזה בביאורי לסמ"ג:

רש"י ד"ה תני וד"ה שאין נראות. צ"ל בד"א:

רש"י ד"ה כעין פנים. ואבנים אין עובדין בהם בפנים. כצ"ל:

תד"ה בעינן. ובעבודת כוכבים מהני ביטול כו'. כצ"ל:

במקורבות. כגון באמה וחצי אמה: מרוחקות. בארבע אמות דודאי לאו מיניה נפול: עושין מרקוליס קטן. כלומר דרכן לעשות כן: נראות עמו. מקורבות מאד: שאין נראות עמו מותרות. דלאו מיניה נפול: אבנים שנשרו. היינו בידוע: נראות עמו. אכתי הוה עבודת כוכבים: שאין נראות עמו. הוו להו שברים: תני שנמצאו. נראות עמו אסורות שממנו נפול ושברים דמרקוליס ודאי אסורין כדאמרן: שאין נראות עמו מותרות. דלאו מיניה נפול: וסבר רבי ישמעאל שתים. בתוך ארבע אמותיו מותרות: והתניא ר' ישמעאל אומר שתים בתפיסה לו. וסתם תפיסה ד' אמות וקתני אסורות: בתפיסה אחת. הא דקתני אסורות בתפיסה אחת שאין הפסק בינם למרקוליס ואסורה בין לר' ישמעאל בין לרבנן דכל תוך ד' אמות נראות עמו קרי ליה ובשלש מרוחקות הוא דפליגי והא דאוקימנא לעיל פלוגתייהו בתוך ד' אמות ולר' ישמעאל שתים מותרות ולרבנן ג' נמי מותרות בשתי תפיסות כדמפרש: דאיכא גובהה. תל מפסיק בינם למרקוליס דהוו להו כמרוחקות דליכא למימר מיניה נפלו הלכך לר' ישמעאל שתים מותרות אבל ג' אסורות דעושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול: כה''ג. זו בצד זו: עיקר מרקוליס. תחילתו אבל קטן הנעשה בצד הגדול עובדין לו כל דהו: ה''ג אמאי קרי ליה בנן של קדושים דלא איסתכל בצורתא דזוזא: מנין לתקרובת כו'. והני תקרובת נינהו דהזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו הלכך לאו עבודת כוכבים עצמה היא דתיסגי להו בביטול: כעין פנים. זבחים שבמקדש הוא דהוי תקרובת כדכתיב (שמות כב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו אלמא דומה כלפני' קרי זבח עבוד' כוכבים ואבנים אין עובדין להם בפנים:

במקורבות אסורות. פירש בקונטרס מקורבות מאד כגון .. ' באמה או בחצי אמה דמיניה נפול מרוחקות כלומר בתוך ד' אמות מותרות דלאו מיניה נפול ובסמוך פירש בתפיסה אחת שאין הפסק בינם למרקוליס ואסורים לכולי עלמא דכל תוך ד' אמות נראות עמו קרי להם ופלוגתייהו דלעיל בתוך ארבע אמות בשתי תפיסות דאיכא גובהה דהוו להו כמרוחקות דליכא למימר מיניה נפול וקשה בה טובא חדא דאין זו שיטת התלמוד שנשתנה הסברא כך שמתחלה היינו סוברים היכא דליכא גובהה קורא אותם בתוך ד' אמות מרוחקות וליכא למימר מיניה נפול ולבסוף נאמר כי ליכא גובהה ודאי מיניה נפול ואפילו בתוך ד' ועוד אי בליכא גובהה טעמא דשתים אסורות משום דמיניה נפול מאי איריא שתים אסורות אפילו אחד נמי והל''ל ר' ישמעאל אומר בתפיסה אחת אפילו א' אסורה שלש אפילו מרוחקות ועוד כיון דכל תוך ד' אמות נראות קרי להו ואסורות אף לרבנן למה הזכיר רבי ישמעאל בתפיסה לו אסורות יותר מרבנן היה לו לומר לשון נראות כמו רבנן דהא אפי' רבנן מודו דנראות עמו דהיינו בתפיסה לו אסורות ועוד דמשמע אף לפי המסקנא דבמקורבות לא פליגי דאפילו איכא גובהה אסורות והכי נמי אמרינן לעיל במקורבות לא פליגי ולא הדר ביה תלמודא ודבר תימה הוא דכיון שהן מקורבות כל כך א''כ הגבוהין בקרוב למרקוליס ממש היה ועובדין אותן האבנים כשנופלות אם כן הוה לן למימר שאם הגובהה קרוב למרקוליס אפילו מרוחקות אסורות כאילו לא היה גובהה שכיון שעברו הגובהה מה מזיק להן הגובהה מכאן ואילך מיהו הא לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דה''ק במקורבות תוך ארבע וליכא גובהה לכ''ע לא פליגי אי נמי כי איכא גובהה ואבני המרקוליס אינם גבוהים יותר כי אם מעט כשהם נופלות אינם יכולות להתרחק לכן נראה לפרש דלעולם כך היא הסברא דבתוך ד' אמות נמי יש שאינן נראות כדקרי לעיל מרוחקות תוך ד' אמות וה''פ כאן בתפיסה אחת דליכא גובהה ותוך ד' אמות אע''ג שאינן נראות קאמר רבי ישמעאל דאפילו שתים אסורות דא''ל מרקוליס קטן הם כיון שהם בתוך ד' אמות ודוקא שתים אבל אחת מותרת דבאין נראות מיירי ואחת מרקוליס לא עבדי והא דקאמר לעיל לר' ישמעאל ב' מותרין מיירי בב' תפיסות כגון דאיכא גובהה וכיון דאיכא גובהה אין לאסור ב' דלא שכיחי לעשות מרקוליס קטן בצד גדול היכא דאיכא גובהה בינתים אבל שלש אסורות אפילו איכא גובהה דכיון שהן זו בצד זו מוכחא מילתא דמרקוליס עבדינהו ורבנן סברי ל''ש תפיסה אחת ל''ש שתי תפיסות ל''ש שנים ל''ש שלש נראות אסורות אינן נראות מותרות דאין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ולעיל ס''ד כן במקורבות הרבה שנראות עמו כ''ע לא פליגי דאסורות ואפילו אחת כי פליגי במרוחקות פירוש שאינן נראות קס''ד במרוחקות הרבה קאמר יותר מארבע אמות ופריך והא בצד מרקוליס קתני ומסיק בצד ד' אמות קמיפלגי דר' ישמעאל סבר משום דמוכחא מילתא דהוא מרקוליס דעושין קטן בצד גדול אע''ג דאין נראות עמו אבל שתים לא כיון דאיכא גובהה כדמסיק אבל שלש אע''ג דאיכא גובהה עושין דוקא תוך ד' אמות כדתני בצד מרקוליס והא דתני בברייתא שלש אפי' מרוחקות כיון דאין נראות עמו בשביל הגובהה מרוחקות קרי להו: וסבר ר' ישמעאל שתים מותרות. פי' בתוך ארבע אמות ונראה לי דה''ה דהוה מצי לאקשויי וסבר ר' ישמעאל ג' חוץ לד' מותרות ולפי המסקנא ניחא ודוק: אבני בית קוליס. הקשה ר''ת היאך מזכירין שמה כיון שאינה כתובה בתורה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סג:) משמע דעבר אושם אלהים אחרים לא תזכירו ואור''ת דקילוס לשון שבח שמה וחכמים כנו אותה קוליס לשון לעג וקלס (תהלים מד פסוק יד) וזהו מרקוליס חילוף קילוס לשון מר דשחוטה פרק גיד הנשה (חולין דף צד.) מר דכנתא (בכורות ד' ל.).: ה''ג בנן של קדושים מהלך עליהם. לשון יחיד וכן בסמוך אפילו בצורתא דזוזא לא מסתכל דארבי מנחם גופיה קאי ולא על אביו ואמו כדאיתא פ''ב דמועד קטן (דף כה:) כד נח נפשיה דר' מנחם בר' סימאי אישתנו כל צילמנייא משום דלא איסתכל בצורתא דזוזא וא''ת מה חסידות איכא בזה הא אמרינן פרק שואל (שבת דף קמט.) דיוקנא עצמה אסורה להסתכל אפי' בחול כדכתיב אל תפנו אל האלילים ושמא בצורתא דזוזא שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ואפ''ה לא מסתכל: בעינן כעין פנים וליכא. פירש רבי שמואל בשם רבי שלמה וזה לשונו מן זביחה דפנים וה''ה לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קיטור וניסוך וכל העולים לגבי מזבח מיקרו תקרובת עבודת כוכבים לענין שאין יכולין ליבטל והם כל מיני מאכל וכדתנן נמי במתני' יינות שמנים וסלתות הלכך הני אבנים לא הוו תקרובת מיהו אתסורי הוא דמתסרי משום דנעשים עבודת כוכבים עצמה כדלקמן בשמעתין (דף נא.) ובעבודת כוכבים מהני ביטול והא בטלו דחפו בהן דרכים ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם ומשכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך אי תקרובת עבודת כוכבים הוי אפי'

דף נ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד