עבודה זרה נ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות - אסורות.

ולית נגר ובר נגר, ואין חכם ובן חכם, דיפרקיניה, שיתרצנה לברייתא זו.

שהרי האבנים הן תקרובת לעבודת כוכבים, ואין להם ביטול, ואיך מותרות בביטול הגוי?

אמר רב ששת: אנא אני לא נגר אנא אינני חכם ולא בר נגר אנא ולא בן חכם ופריקנא ליה ואתרצנה!

מאי קושיא ליה במה התקשה רבה בר ירמיה? ^[13] היה קשה לו ממאמר דרב גידל שאמר בשם רב שאין ביטול לתקרובת עבודת כוכבים! ומה קשה, הרי תירצנו: בעינא כעין פנים, וליכא והאבנים האלו לא נאסרו מדין תקרובת, כי אינם כעין פנים, ונאסרים מדין עבודת כוכבים ממש, ולכן יש להם ביטול.

הגמרא מביאה עוד ברייתא שאמרו עליה "לית נגר ובר נגר דפרקינה", שנשנתה בעניני שביעית וחול המועד.

עבודת הקרקע והאילנות אסורות בשביעית. יש מהן האסורות מדאורייתא, והן זריעה וזמירה [קציצת זמורות דקים יבשים מן הגפנים, כדי להצמיח הענפים הלחים, והיא כעין זריעה], וקצירה ובצירת ענבים. ושאר המלאכות אסורות רק מדרבנן.

במלאכות האסורות מדרבנן, חילקו חכמים בין מלאכות שמטרתן "לאוקמי אילנא", דהיינו להעמיד האילנות שלא יתקלקלו מכמות שהן, ומלאכות אלו מותרות, ובין מלאכות שהן "לאברויי אילנא", להשביח את האילן ולחזקו, שהן אסורות.

מלאכות הקרקע והאילנות בחול המועד, איסוריהן והיתריהן, דומים הרבה לאיסורי שביעית.

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע נקלע רבה בר ירמיה לאתרין למקומנו, ואתא ואייתי מתניתא בידיה והביא עמו ברייתא, וכן שנינו:

מתליעין נוטלין תולעת שבאילנות, ומזהמין כשיש מכה באילן ונשרה קצת מקליפתו, מדביקין שם זבל שלא ימות האילן - בשביעית. ואין מתליעין ומזהמין במועד בחול המועד.

כאן וכאן בשביעית ובמועד - אין מגזמין אין קוטעים את הענפים כדי שיוציא ענפים הרבה סביבות הגיזום.

וסכין שמן לאילן גזום שגזמוהו לפני המועד או לפני שביעית, וסכין כדי שלא ימות האילן. סיכה זו מותרת בין במועד בין בשביעית.

וברייתא זו לית נגר ובר נגר אין חכם ובן חכם דיפרקינה שיתרצנה. והיא מוקשית, כמו שיבואר.

אמר רבינא: אנא אני לא נגר אנא אינני חכם, ולא בר נגר אנא ואינני בן חכם, ומפרקינא ליה ואתרצנה!

רבינא מנסה כל האפשרויות שיש להקשות על הברייתא, ואינו מוצא מקום לקושיא.

וכך אמר רבינא: מאי קא קשיא ליה במה התקשה רבה בר ירמיה?

אילימא אם תאמר: מועד אשביעית קא קשיא ליה, טעם ההבדל בין חול המועד לשביעית קשה לו: מאי שנא במה שונה שביעית דשרי שהתירו להתליע ולזהם את האילנות, ומאי שנא מועד דאסור ומה שונה מועד שאסרו?

ועל קושיא זו משיב רבינא: מה קשה, מי דמי וכי דומין [לחלוטין] איסורי שביעית לאיסורי מועד? ! שביעית - מלאכה אסר רחמנא, ואילו טירחא - שרי התירה התורה, ולכן התירו חכמים מלאכות אלו: התלעה וזיהום שאינם בגדר מלאכה, שהרי נעשים "לאוקמי אילנא" ואף שיש בהם טירחא גדולה, מכל מקום לא אסרו חכמים מלאכות שאין בהם אלא טירחא -

ואילו מועד - אפילו מלאכות שיש לאסור אותם מטעם טירחא בלבד, נמי אסור.

ולא קשה מה שחילקה הברייתא בין שביעית למועד.

וממשיך רבינא: אלא אם נאמר שזיהום אגיזום קא קשיא ליה, לרבה בר ירמיה היה קשה ההבדל בין זיהום לגיזום, וקושיתו היא: מאי שנא במה שונה זיהום דשרי שהתירו אף בשביעית ומאי שנא ומה שונה גיזום דאסור בשביעית? ועל קושיא זו משיב רבינא: מה קשה, מי דמי וכי דומין זה לזה? ! זיהום מטרתה היא אוקומי אילנא, ושרי והותר, ואילו גיזום מטרתה אברויי אילנא לחזקו ולהשביחו, ואסור.

אלא אם קשה לו, זיהום אזיהום קא קשיא ליה סתירה בין ברייתא זו למשנה ששנינו בדין זיהום -

דקתני ששנינו בברייתא זו: מתליעין ומזהמין בשביעית -

ורמינהו שנינו משנה במסכת שביעית: מזהמין את הנטיעות אילנות שנטעו אותן לאחרונה, וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להם בתים והם מיני מלאכות להחזקת האילן שלא ימות ^[14] ומשקין אותן עד ראש השנה של ערב שביעית. [שאר עבודת האילנות אסורה שלושים יום לפני שביעית מדרבנן, ועבודות אלו שמטרתן שלא ימותו האילנות התירו חכמים אף באלו שלושים יום].

ונדייק: עד ראש השנה - אין, אכן מותר לזהם, ואילו בשביעית - לא. ואסור לזהם.

וזו הסתירה שהתקשה בה רבה בר ירמיה.

ועל קושיא זו משיב רבינא: ומה הסתירה? ! דלמא הרי יתכן לתרץ כמו דחילק רב עוקבא בר חמא לגבי איסור קשקוש בשביעית, והוא חפירה תחת הזיתים - דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו יש שני סוגי קשקוש, חד, האחד נעשה לאברויי אילנא - ואסור, וחד והשני נעשה לסתומי פילי אם נתגלו שורשי האילן מכסה אותם בעפר, וקשקוש זה שרי כי נעשה לאוקמי אילנא שלא יתקלקל וימות -

וכשם שחילקנו בין שני סוגי קשקוש, כן הכי נמי אפשר לומר: תרי זיהמומי הוי ישנם שני סוגי זיהום, חד האחד נעשה לאוקומי אילני, ואותו שרי התירה הברייתא, וחד, והשני נעשה לאברויי אילני, ואסור ואותו זיהום אסרה המשנה בשביעית עצמה.

ומה קשה לו לרבה בר ירמיה?

ואלא מה קשה לו? סיכה אסיכה קא קשיא ליה, סתירה בין הברייתא שהתירה סיכת אילנות לבין המשנה שאסרה -

דקתני שנינו בברייתא זו: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית.

ורמינהו ושנינו סתירה לכך במשנה במסכת שביעית: סכין את הפגין פגי תאנה, והן פרי התאנה שחנטו ולא התבשלו - סכין אותן בשמן כדי שיהיו שמינות, ומנקבין ומפטמין אותן בשמן, מלאכה זו מותרת עד ראש השנה של ערב שביעית.

ונדייק: עד ראש השנה - אין אכן מותר לסוך אותן, ואילו בשביעית - לא ואסור לסוך.

וקשה, שהברייתא מתירה אף בשביעית עצמה?

ומשיב רבינא: מה הסתירה, מי דמי? ! הכא מה שהתירה הברייתא לסוך, היינו את האילנות עצמן, ומטרתה לאוקומי אילנא שלא ימות, ולכן שרי התירה הברייתא, ואילו התם מה שאסרה המשנה, הוא פטומי פירא להשמין את הפירות ולהשביחן - ואסור.

ואין כאן סתירה.

וזו מסקנת דברי רבינא שלא מצא קושיא בברייתא זו.

אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: [רבה] בר ירמיה - סיכה דמועד שהתירה הברייתא, אזיהום על זיהום דמועד קא קשיא ליה קשה לו -

מכדי, הרי האי אוקומי והאי אוקומי, כשם שסיכה מותר מפני שנעשה להחזיק האילן שלא ימות, כן זיהום נעשה לצורך החזקת האילן, ולא להשביחו, והא ראיה: שהתירו זיהום בשביעית, וברור שהתירו אך ורק משום לאוקמי אילנא -

מאי שנא האי דשרי למה התירו סיכה, ומאי שנא האי דאסור ולמה אסרו זיהום? ^[15]

ומסקינן: היינו דקאמר ליה: לית נגר ובר נגר דיפרקינה כי הברייתא מוקשית מינה ובה.

הגמרא חוזרת לבאר דיני עבודת כוכבים.

מסקנת הגמרא במסכת סנהדרין, וכן נפסקה ההלכה, היא:

א. כל העובד לעבודת כוכבים כדרך שעובדים אותה הגוים, חייב עליה. ואפילו היתה דרך העבודה לאותה עבודת כוכבים בצורה משונה, כגון הזורק אבן למרקוליס, חייב עליה, כי כך היא דרך עבודתו. וכן אם היה דרך עבודתה בעבודה בזויה, כגון הפוער עצמו לפעור, חייב סקילה, היות וזו היא דרך עבודתו. לאו זה נלמד ממה שנאמר [דברים יב] "איכה יעבדו הגוים האלה".

ב. אבל אם עבד לעבודה זרה שלא כדרך עבודתה, כגון: הפוער עצמו למרקוליס, או הזורק אבן לפעור - אינו חייב מיתה.

ג. במה דברים אמורים, בשאר עבודות שנהגו בהם הגוים. אבל העבודות המיוחדות שהיו נעשות לאל יתברך בפנים בית המקדש, והן: השתחויה, זיבוח, קיטור, ניסוך וזריקה - חייבים על עבודתן לעבודת כוכבים אף כשאין דרך העבודה של אותה עבודת כוכבים בכך.

ולכן, המשתחווה או הזובח או המקטיר או הזורק לפעור, אף שהגוים אינם עושים כן, חייב מיתה.

לאו זה נלמד ממה שנאמר [שמות יב] "זובח לאלהים [אלילים] יחרם, בלתי לה' לבדו". כלומר, עבודה זו של זביחה, "נתרוקנה" כולה לאל יתברך לבדו, ואין לזר אתו, ואף שנאמר "זובח", דרשו חכמים שבכלל זביחה הן כל העבודות המיוחדות לאל יתברך.

לאו זה נקרא בלשון חכמים "עבודות שבפנים".

בסוגייתנו מבוארים פרטים נוספים בכללים אלו, ובנוסף על חיוב מיתה על עבודות אלו דנה הגמרא בהמשך גם על דיני איסור הנאה שבעבודות אלו, בכדרכה ושלא כדרכה, מתי חל איסור הנאה על החפץ הנעבד - מדין תקרובת.

אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שהגוים עובדין אותה במקל, כגון: שמקשקשין לפניה במקל, אם הישראל שבר מקל בפניה - חייב מיתה.

ואם זרק מקל בפניה - פטור ממיתה.

ביאור: עבודת כוכבים זו עובדין אותה במקל, בקשקוש לפניה. ולכן, אם קשקש ישראל בפניה - חייב מיתה. ואין בדין זה חידוש, כי הוא כמו הפוער עצמו לפעור.

ומאידך, אם עבודת כוכבים זו אין עובדין אותה במקל כלל, ועבד אותה במקל - פטור. בין אם קשקש בין אם זרק או שבר, בכל אופן פטור. וגם בדין זה אין שום חידוש, שהוא דומה לפוער עצמו למרקוליס.

אבל, היות ואליל זה עובדין אותו במקל, על כל פנים בקישקוש בפניה, באה הגמרא לחדש שני דינים מחודשים, והם: א. אם שבר מקל בפניה - חייב. והחיוב הוא מדין זביחה. כיון ששבירת מקל דומה במקצת לזביחה, כשם שזביחה שוברת מפרקת הבהמה, כן שבירה של המקל. והחידוש הוא, למרות שאין עובדין אותה בשבירה, בכל זאת

חייב, הואיל ועובדים עבודת כוכבים זו במקל, נמצא שעשה מעשה "כעין זביחה" בדבר שרגילה בו.

[וביתר ביאור: שבירת מקל אינה זביחה, וגם הדמיון לזביחה רחוק הוא מאוד, ולכן, אם לא היה דרכה של עבודת כוכבים זו בעבודת מקל כלל לא היינו מחייבים אותו מדין זביחה, ואין זה דומה לשוחט בהמה למרקוליס שחייב עליה, כי שחיטת בהמה היא הזביחה המיוחדת לאל יתברך, האסורה לכל האלילים, אבל שבירת מקל אינה עבודת זביחה, אלא, מפני שעבודתה של עבודה זרה זו היא במקל, ^[16] - לכן חייב אף בשבירה, הדומה במקצת לזביחה].

ב. אם זרק מקל בפניה - פטור. וכמו שיבואר.

ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא במה שונה "שבר" בפניה מקל שהוא חייב, משום דהוה ליה כעין זביחה, ואילו זרק לפניה מקל פטור, והרי זרק נמי - הוה ליה כעין זריקה של דם קרבנות, והיא אחת מעבודות פנים שנתייחדה לעבודת האל יתברך? ומתרצת הגמרא: אמר ליה רבא לאביי: בעינא, כדי לחייבו משום זריקה אנו צריכים שיזרוק זריקה ה"משתברת", כעין זריקת דם קרבנות שאינה מחוברת, אלא "משתברת", שנופל הדם כשהוא מחולק לטיפים טיפים.

כלומר, מעשה זריקת מקל אין לו דמיון בעצם ה"מעשה" למעשה זריקת דם קרבנות, הילכך פטור, כי לא עבדה ב"עבודת פנים", ולא בעבודה כדרכה, כי אין דרכה אלא בקשקוש. אך שבירה, מעשה השבירה דומה למעשה של זביחה, לפיכך חייב.

הגמרא דנה בחידוש זה שביאר רבא בדעת רב יהודה אמר רב "בעינא זריקה המשתברת".

איתיביה אביי מברייתא האומרת שכל מעשה הדומה במקצת ל"עבודת פנים" מחייב מיתה, אף שעשה כן בצורה בזויה ביותר.

דתניא, ספת לה, האכילה לעבודה זרה צואה, או שנסך לפניה עביט כלי חרס של מימי רגלים, חייב אף בעבודה זרה שאין דרכה בכך, הואיל וזה דומה לזריקה, שחייבין עליה בכל העבודות הזרות. ^[17]

הערות

^[13] מהגמרא בהמשך משמע שרבה בר ירמיה עצמו שהביא הברייתא, הוא האומר "לית נגר ובר נגר דיפרקינה".

^[14] כן פירש רש"י. והקשו המהרש"א והמהר"ם, הרי אינו כן, שהרי הגמרא מתרצת שמלאכות אלו הן "לאברויי אילנא"? ומתרץ המהר"ם, דמלאכות אלו אפילו שהן לאברויי אילנא, נקראים שלא ימותו ביחס לשאר מלאכות שעיקרן להוסיף תיקון, דבלעדיהם יתקלקלו האילנות.

^[15] ואין לתרץ משום טירחא יתירא שיש בזיהום, וכי יש בזיהום יותר טירחא מסיכת כל פג ופג?!

^[16] מקל זה דומה לבהמה ביחס לאליל זה והשבירה היא "תולדה" של זביחה. חידושי הריטב"א והר"ן על הרי"ף.

^[17] והתוס' והראשונים מוסיפים בשיטת רש"י, שבודאי מדובר שעבודתה בצואה [ולא בזריקת צואה], ואז רגילה בכך, הילכך שייך לומר שחייב אף על זריקתה - דהרי לדעת רש"י, אם אין לחפץ הנעבד שום שייכות לאליל זה - אין חייבים עליו אפילו בעבודה הדומה לעבודת פנים, כמבואר לעיל. וכן בהמשך הגמרא, שרצו לומר שהשוחט חגב חייב מטעם שבירתו שהיא דומה לשחיטה, צריך להוסיף שמדובר שאליל זה עובדים אותו בחגב [ולא בשחיטת חגב], מטעם הנ"ל. אבל הריטב"א חולק על התוס', וכתב, שאף לדברי רש"י [ומדייק כן מדברי רש"י] חייב בעביט של מי רגלים אף שאין עבודתה כלל במימי רגלים, וכן בשחיטת חגב אף שאין עובדין לה כלל בחגב. והטעם, כיון שעל כל פנים יש עליהם "שם" של זריקה ו"שם" של שחיטה, שהם מארבע העבודות בבית המקדש, לכן נחשבות כתולדותיהן - וחייב עליהם. בניגוד לשבירת מקל שהיא רק "דומה" לזביחה, ואינה "תולדה" של זביחה - הילכך הצריך רש"י שעבודתה תהיה לפחות בקשקוש מקל. המשך דברי התוס' ראה לקמן [הערה 4].

מותרות, ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות — אסורות, ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה [ואין אומן ולא בן אומן שיפתור אותה], כלומר, אין חכם או בן חכם שיכול לפתור את הקושי שיש בכך.

אמר רב ששת: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ופריקנא ליה [אני לא אומן אני ולא בן אומן אני ואפתור אותה]: מאי קושיא ליה [מה קשה לו] בענין זה? מה שאמר רב גידל, שתקרובת עבודה זרה אין לה ביטול לעולם, אולם לכך יש תשובה: כדי לאסור התקרובת בעינא [צריכים אנו] שתהא כעין תקרובת של פנים של המקדש, וליכא [ואין כאן], שאין מקריבים אבנים במקדש.

א ובדומה לזה אמר רב יוסף בר אבא: איקלע [נזדמן] רבה בר ירמיה לאתרין [למקומנו], ואתא ואייתי מתניתא בידיה [ובא והביא ברייתא בידו]: מתליעין מוציאים תולעים מן האילן, ומזהמין שמים זבל על פצע שבאילן בשביעית (בשנת השמיטה), ואין מתליעין ומזהמין במועד (בחול המועד).

כאן וכאן, בין בשביעית בין בחול המועד, אין מגזמין (גוזמים את הענפים לצורך האילן), ואולם אם גזם קודם לכן, סכין שמן למקום הגזום בין במועד בין בשביעית, כדי שלא יינזק האילן. ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה [ואין אומן ולא בן אומן שיפתור אותה].

אמר רבינא: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ומפרקינא לה [אני לא אומן אני ולא בן אומן אני ואפתור אותה]: מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו]? אילימא [אם נאמר] ממועד על שביעית קא קשיא ליה [קשה לו], והשאלה היתה: מאי שנא [במה שונה] שביעית דשרי [שמותר] להתליע ולזהם, ומאי שנא [ובמה שונה] מועד שאסר? על כך יש להשיב: מי דמי [האם דומים הדברים]? שביעית — דווקא מלאכה של עבודת האדמה אסור רחמנא [אסרה התורה], אבל טירחא בכל דבר אחר שרי [מותרת], ואילו מועד — אפילו טירחא נמי [גם כן] אסור, שהרי מועד הוא!

ואלא מדין זיהום על דין גיזום קא קשיא ליה [קשה לו]: מאי שנא [מה שונה] זיהום דשרי [שהוא מותר], ומאי שנא [ומה שונה] גיזום שהוא אסור? על כך יש להשיב: מי דמי [האם דומים הדברים]? זיהום אוקומי אילנא, ושרי [העמדת, קיום האילן הוא, שלא יתקלקל, ומותר], גיזום אברויי אילנא [הבריית האילן הוא] שמשביחו וגורם לו שיצמח יותר, ודבר זה אסור!

ואלא תאמר שמדין זיהום על דין זיהום קא קשיא ליה [קשה לו], דקתני [ששנינו] בברייתא: מתליעין ומזהמין בשביעית. ורמינהי [ומשליכים על כך] ממה ששנינו במשנה במסכת שביעית: מזהמין את הנטיעות (עצים צעירים), וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים (גדרות) מסביב, ומשקין אותן, עד ראש השנה של שנת השביעית. ונדייק מכאן: עד ראש השנה — אין [כן], בשביעית עצמה — לא!

על כך יש להשיב: ודלמא [ושמא] יש להסביר זאת כדברי רב עוקבא בר חמא, שאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו [שני מיני קשקוש, עידור, הם], חד לאברויי אילנא [אחד מהם לחיזוק האילן] ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי [ואחד לסיתום הסדקים ומותר] כדי למנוע נזק. הכי נמי תרי זיהמומי הוי [כך גם כן שני מיני זיהום הם], חד לאוקומי אילני ושרי [אחד מהם להעמיד את האילנות ומותר], וחד לאברויי אילני [ואחד להבריא, להצמיח את האילנות] ואסור!

ואלא תאמר כי מענין סיכה על סיכה קא קשיא ליה [קשה לו], דקתני [ששנה] בברייתא: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית, ורמינהי [ומשליכים על כך] ממה ששנינו במסכת שביעית: סכין בשמן את הפגין התאנים שלא הבשילו, וכן מנקבין את הפגין, ומפטמין אותן עד ראש השנה. ונדייק מכאן: עד ראש השנה — אין [כן], בשביעית — לא!

אולם גם כאן יש לדחות: מי דמי [האם דומים הדברים]? הכא [כאן] כשסכים על מקום הגיזום, הסיכה מטרתה היא אוקומי אילנא, ושרי [להעמיד את האילן כדי שלא יינזק, ומותר], התם [שם] מטרת הסיכה היא פטומי פירא [פיטום, השמנת הפרי], ואסור!

אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: רבה בר ירמיה, מענין סיכה של מועד על זיהום של מועד קא קשיא ליה [קשה לו]: מכדי האי אוקומי והאי אוקומי [הואיל וזה להעמיד וזה להעמיד], מאי שנא האי דשרי [מה שונה זה שמותר], ומאי שנא האי [ומה שונה זה] שאסור? היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו]: לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה [אין אומן ולא בן אומן שיפתור אותה].

ב ושבים לדון בדין משנתנו. אמר רב יהודה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, כגון שמרעישים לפניה בהכאות מקל, אם שבר מקל בפניה — חייב, אם זרק מקל בפניה — פטור. אמר ליה [לו] אביי לרבא: מאי שנא [במה שונה] שבר? דהוה ליה [שהרי הוא] כעין זביחה, ששבירת המקל דומה לשחיטת בהמה למקדש, והרי זרק נמי הוה ליה [גם כן הרי הוא] כעין זריקה שזורקים את הדם על קרנות המזבח! אמר ליה [לו]: כדי שיהיה הדבר מעין זריקת הדם בעינא [צריכים אנו] זריקה משתברת שהדבר הנזרק מתחלק לטיפות, ולא בגוף אחד, וליכא [ואין כאן].

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו בברייתא: ספת [האכיל] לה לעבודה זרה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים, אף שהם דברים מאוסים —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they are permitted, as the gentile nullified their prohibited status. In the case of a Jew who brought stones from a pile dedicated to Mercury and paved paths and streets with them, they are prohibited. And there is neither a carpenter [naggar] nor a son of a carpenter who can resolve this, i.e., no one can resolve the difficulty inherent in this statement, not a Torah scholar, and not even a scholar who is the son of a scholar.

Rav Sheshet said: As for me, I am not a carpenter, nor am I the son of a carpenter, and yet I will resolve the difficulty. What is the difficulty that Rabba bar Yirmeya finds in the baraita? The baraita is difficult because of the statement of Rav Giddel, that the prohibited status of offerings brought in idol worship can never be revoked. This is not difficult, as in order for idol worship to prohibit an offering I require the offering to be like those offerings sacrificed inside the Temple, and there is no a parallel offering of stones in the Temple.

§ Rav Yosef bar Abba said: Rabba bar Yirmeya happened to come to our locale, and when he came he brought the following baraita with him: One may remove worms from a tree and place manure on a cut in a tree during the Sabbatical Year, but one may not remove worms or place manure on a cut during the intermediate days of the Festival.

The baraita continues: Both here, in the case of the Sabbatical Year, and there, in the case of the intermediate days of the Festival, one may not prune the trees. But one may smear oil on the previously pruned tree on the place where one pruned it in order to prevent the tree from being damaged, both during the intermediate days of the Festival and during the Sabbatical Year. And there is neither a carpenter nor a son of a carpenter who can resolve this.

Ravina said: As for me, I am not a carpenter, nor am I the son of a carpenter, and yet I will resolve the difficulty. What is the difficulty that Rabba bar Yirmeya finds in the baraita? If we say that the difference between the intermediate days of the Festival and the Sabbatical Year poses a difficulty to him, this cannot be so. One cannot explain that Rabba bar Yirmeya is asking what is different about the Sabbatical Year that one is permitted to remove worms and place manure on a cut, and what is different about the intermediate days of the Festival that it is prohibited to do so, as this is not a valid question. Are they comparable? With regard to the Sabbatical Year, the Merciful One prohibited only agricultural labor, whereas other forms of exertion are permitted. With regard to the intermediate days of the Festival, even other forms of exertion are prohibited.

Ravina suggests: Rather, perhaps the difference between placing manure and pruning poses a difficulty to him. What is different about placing manure that it is permitted during the Sabbatical Year, and what is different about pruning that it is prohibited? Ravina rejects this suggestion: This is also not a valid question. Are they comparable? The purpose of placing manure is to preserve the tree, and therefore it is permitted, whereas the purpose of pruning is to enhance the tree, and therefore it is prohibited.

Ravina suggests: Rather, perhaps the contradiction between the aforementioned baraita with regard to placing manure and another mishna with regard to placing manure poses a difficulty to him, as the baraita teaches: One may remove worms from a tree and place manure on a cut in a tree during the Sabbatical Year. And one may raise a contradiction from a mishna (Shevi’it 2:4): One may place manure on the saplings, and one may bind their branches to the trunk so that they grow upright. And one may lop off their tops to promote their growth, and make shelters for them to shield them from the sun, and water them. All these actions are permitted until Rosh HaShana of the Sabbatical Year. One can infer that until Rosh HaShana, yes, one may place manure on the tree; but during the Sabbatical Year itself one may not do so.

Ravina rejects this suggestion: But perhaps one can account for the apparent contradiction in a similar fashion to the explanation of Rav Ukva bar Ḥama, as Rav Ukva bar Ḥama says: There are two types of hoeing [kishkushei]. The purpose of one type is to enhance the tree’s health, and it is therefore prohibited. And the purpose of one type is to close up cracks in the ground, which is permitted, as it is done only to prevent the trees from dying and not to enhance their growth. So too, one may suggest that there are two types of placing manure: One type whose purpose is to preserve the trees, and is therefore permitted, and one type whose purpose is to enhance the trees, and is therefore prohibited.

Ravina suggests: Rather, perhaps the contradiction between the halakha in the baraita with regard to smearing oil and the halakha in another mishna with regard to smearing oil poses a difficulty for him, as the baraita teaches: One may smear oil on the previously pruned tree, on the place where one pruned it, both during the intermediate days of the Festival and during the Sabbatical Year. And one may raise a contradiction from the mishna (Shevi’it 2:5): One may smear oil on the unripe figs in the sixth year of the Sabbatical cycle in order to accelerate their ripening, and similarly one may pierce them and fill the cut with oil to facilitate their ripening until Rosh HaShana. One can infer that until Rosh HaShana, yes, one may smear; but during the Sabbatical Year itself one may not do so.

Ravina rejects this suggestion: That is also not a valid question. Are they comparable? Here, the purpose of smearing oil on the place where the tree was pruned is to preserve the tree, and therefore it is permitted. There, the purpose of smearing oil on the unripe figs is to enhance and enlarge the fruit and is therefore prohibited.

Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Ravina: The contradiction between the halakha with regard to smearing oil during the intermediate days of the Festival and the halakha with regard to placing manure during the intermediate days of the Festival poses a difficulty for Rabba bar Yirmeya. Since the purpose of this action is to preserve the tree, and the purpose of that action is to preserve the tree, what is different in this case that it is permitted, and what is different in that case that it is prohibited? This is the reason that Rabba bar Yirmeya said to him: There is neither a carpenter nor a son of a carpenter who can resolve this.

§ Rav Yehuda says that Rav says: In the case of an object of idol worship that is worshipped by means of a stick, e.g., by beating a stick on another object in order to produce noise, if one broke a stick before it, he is liable. If he threw a stick before it, he is exempt. Abaye said to Rava: What is different about the case where one broke a stick? In this case one is liable because it is similar to slaughtering an offering, which is a rite performed in the Temple; so too, in the case where one threw a stick, it is similar to the sprinkling of the blood on the altar. Rava said to Abaye: In order for a sacrificial rite to be similar to the sprinkling of blood, I require a form of throwing that scatters the offering, and that is not the case here.

Abaye raised an objection to Rava’s explanation from a baraita: One who fed [safat] an idol excrement, or who poured a chamber pot of urine before it as a libation,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב ששת אנא לא חכם ולא בן חכם. והנני מפרקה. האי תנא דמתיר סבר בעינן תקרובת בהמה כעין תקרובת פנים בקדש. אבל תקרובת אבנים לאו תקרובת היא. וכן עוד אייתי דא מתניתא מתליעין ומזהמין בשביעית ואין מתליעין ומזהמין במועד ובין בשביעית ולית נגר בר נגר דיפרקינה. פי' מתליעין עוקרין התולעין מן האילן בחרמש או בקרדום. מזהמין משקין את האילנות מים וזבל. ומגזמין קוצצין בדי האילן וסכין מקום הקציצה שמן כדי שלא יכהו הקור וימות האילן.

אמר רבינא אנא לא נגר ולא בר נגר ומפרקינה לה מאי קושיא ליה אילימא אמאי קא שרי בשביעית ואסור במועד. שביעית דמלאכה קא אסר רחמנא הני לאו מלאכה נינהו מועד דאפילו טרחא נמי אסיר. הני נמי טרחא נינהו:

ואי זיהום אגיזום קשיא ליה אמאי זיהום בשביעית שרי. וגיזום אסור. זיהום אוקומי אילנא שהוא זיבול להאכיל זוהמא את האילן שלא ימות שרי. גיזום שהוא חיתוך הזמורות להחליף אחרים תחתיהן להברות האילן ולהפריחו הוא ואסור. אלא הא קשיא ליה ועלה אמר לית נגר ובר נגר דיפרקינה. איני דזיהום בשביעית שרי. והא תנינן מזהמין הנטיעות וכורכין אותם.

וקוטמין אותם. פי' מפני הצנה שלא ימותו שעדיין נטיעות קטנות הן. ועושין להם בתים. פי' חופרין להן נקעין בעקריהן שיתקבצו בהן המים ומשקין אותם עד ראש השנה. עד ר"ה אין בשביעית לא. ופרקינן כדאמר מר עוקבא בר חמא במסכת סוכה תרי קישקושי הוו. פי' קישקוש כדכתיב לקושש קש חד לאברויי אילנות כגון קשקוש יבישין בדין ועלין ופסולת וחד לסתומי פילי. לסתום הסדקין שבאילן.

הכא נמי תרי זיהום הוו חד לאברויי אילני שעושין בו הרבה ואסיר. וחד לאוקומי אילני ושרי:

פי' סיכה סכין שמן לגיזום שלא יכהו הברד. וסיכה לפגין כדי שיתבשלו בשמש ויוכשרו מהרה לאכילה. וסיכת הפגין הוא פטומי פירא. לפיכך אסור בשביעית וסיכת שמן לגיזום לאוקומי. ואסיק' מכדי זיהום דתני בשביעית שרי ובמועד אסור לאוקומי הוא. וסיכת שמן לאוקומי הוא. וכיון דתרווייהו לאוקומי נינהו אמאי סיכה במועד שרי וזיהום אסור. קשיא:

פי' שבר מקל בפניה. השבירה היא מעשה עבודה כגון חתיכה אבל זריקה אינה מעין עבודה.

ספת לה צואה או ניסך לה עביט של מימי רגלים חייב. אוקימנא בצואה לחה שמתחתכת והיא כעין חתיכת אבר אבר:

ע"ז שעובדין אותה במקל. פי' רש"י ז"ל מקשקשין לפניה במקל שאם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפי' לא דמי לפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפניה פטור אלא כגון שהיו עובדים בקשקוש מקל או בענין אחר ואם לא היו עובדין אותה במקל לא מחייב בשבר מקל לפניה דלא שייכא בפנים.
וזה הפי' צריך לפנים כיון דשבירת מקל כעין פנים היא ואפי' אין עובדין אותה במקל הו"ל כזובח בהמה לפעור דהא שבירת מקל תולדה דזביחה היא כדאמרינן בפ"ד מיתות ואפי' בשלא כדרכה לגמרי נמי מחייב אפי' כשאין עובדין אותה במקל אבל במסקנא בפ"ד מיתות לא קיימא הכי ואידחייה לה הילכך לית לן אלא כשעובדין אותה כן ולאו תולדה מרבינן אלא כעין אמרינן.
ומיהו רש"י ז"ל פירשה נמי התם בשעובדין אותה במקל ונראה שדעתו לומר שאם אין עובדין אותה כלל במקל אין שבירתה דומה לזביחה אע"פ שמשתברת אבל כיון שעבודתה במקל הו"ל מקל זה לארורה זו כבהמה בפנים הילכך שבירתה נמי כזביחה היא ואע"פ שאין עבודתה בשבירה חייב ואין זה מחוור ועוד הקשו עליו דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים אסורים ואוקימנא לקמן במשתבר כעין פנים והא הכא דמרקוליס לאו דרכו כלל בענבים ולא כיוצא בהן ואפ"ה כי משתבר הוי כעין זביחה וחייב.
לפיכך נראה לפרש דהא דנקט שעובדין אותה במקל זרק מקל בפניה פטור הואיל ושינה מדרך עבודתה וכך פירשה הראב"ד ז"ל. וההיא דא"ר נחמן לקמן זרק מקל בפניה חייב התם כשעובדין אותה בזריקת מקל וכך פי' רש"י ז"ל וליכא למימר אמוראי נינהו ופליגא דרב יהודה דהא רב נחמן גופיה בעי זריקה משתברת ועוד דהא ליכא למ"ד דמחייב בשלא כדרכה אלא כעין זביחה (זריקה) ומשבירה לזריקה שלא כדרכה הוא ודאי דהא דמי לזביחה והא לא דמי לה כלום אלא כשעובדין אותה בזריקת מקל היא כדברי רש"י ז"ל וזה שסתמו בגמ' שעובדין אותה במקל משום דאמרינן הכא חייב והכא אמרינן פטור וזריקה משתברת בלחוד אתו לאשמועינן וי"ל דתרווייהו בע"ז שמקשקשין לפניה במקל וכיוצא בו ובהא פליגי מ"ס קשקוש בזריקה שלא כדרכה הוי ומ"ס דרכה הוי.

אמר רב יאודה אמר רב עבודה זרה שעובדין אותה במקל כו'. כללא דכולה שמעתא דעובד ע״ז חייב באחד משני דברים או בשעובד אותה כדרכה ואפילו דרך קלון כגון שפער עצמו לפעור ונפקא לן מדכתי׳ איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגומר וילך ויעבוד וגו׳ או כשעובד אותה שלא כדרכה והוא שיהא כעין ארבע עבודות דפנים זבוח קטור נסוך השתחואה וכדתנן התם והעובד עבודה זרה אחד העובד ואחד המזבח והמקטר והמנסך והשתחוה חייב ואוקימנא כשלא כדרכה אבל מקבל ומוליך ומביא ומיהו בהאי כעין ארבע עבודו׳ פליגי תנאי ואמוראי התם והכא איכא דבעי כעין פנים ממש ואיכא דסגי ליה בדאיכא דוגמא דידהו כלומ׳ כעין זביחה כעין קטור כעין נסוך כעין זריקה והיינו סברא דרב ומתניתא דבסמוך והני מילי לענין חיוב דעובד והוא הדין לענין אסור עבודה זרה עצמה או משמשיה או נויה אבל לענין אסור תקרובת עבודה זרה דכולי עלמ׳ אינו נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או שדומה לעין ארבע עבודות ואף על פי שהוא עובדה ומקריב לה כדרכה דאסור תקרובת עבודה זרה לא נפקא לן אלא מדכתיב ויאכלו זבחי מתים.

מעתה נחזור לפרש ענין שמעתינו דרב איירי השת׳ לענין חיוב העובד וסבירא ליה דלא בעינן כעין פנים ממש ולהכי קאמר עבודה זרה שעובדין אותה במקל כו׳ ופר״שי ז״ל שעובדין אותה בקשקוש מקל וכיוצא בו לא בזריקת מקל ולא בשבירת מקל דאם כן הרי היא חייב במה שעובדין אותה מפני שעבד עבודה זרה כדרכה אלא ודאי כדאמרן הילכך אין חיובו כאן אלא משום עובד עבודה זרה כעין פנים ושלא כדרכה ובזריקת ליכא כעין פנים אבל בשבירת מקל איכא כעין זביחה משתברת ששובר מפרקתה של בהמה וכדמפרש ואזיל ואם תאמר אם כן למה ליה למימר שעובדין אותה במקל תירץ ר״שי שאילו לא היו עובדין אותה במקל כלל לא מחייב בשבר מקל לפניה דלא שייכא בפנים. פירוש לפירושו דכיון דליכא עבדת מקל לפנים היכי חשבינן לה כעין זביחה אלא דכיון שדרך עבדת הארורה הזאת במקל הויא לה מקל לדידה כבהמה בפנים. ומעתה הויא שבירת מקל זה כזביחת מפרקת בהמה וחשיבה למיהוי תולדה דידה וכן פירש ה״ר יונה ז״ל. וקשה לפירוש זה מדאמרינן בפרק ארבע מיתות ועשה מאחת מהנה אחת זביחה מאחת סימן אחד הנה אבות זבוח וקטור וניסוך והשתחואה מהנה תולדות שבר מקל בפניה משמע דאפי׳ שלא כדרכה חייב על שבירת מקל משום תולדה דזביחה ואף על פי שאין דרכה במקל יש לומר דתנא לישנא קלילא נקט התם ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא דלא חשיבה שבירת מקל תולדה דזביחה אלא כשעבודתה במקל ולא הוצרך אלא לבאר מה הן האבות ומזה הן התולדות ולאשמועינן דלא בעינן כעין פנים ממש ולעולם בשבירת מקל של תקרובת מיירי ולפי שיטה זו היה נראה דמתניתא דבסמך דספת לה צואה דאזלא כרב מיירי בשעבודתה בצואה או בעביט של מימי רגלים וכן פירשו מקצת בעלי התוספות ז״ל אבל מדברי ר״שי ז״ל נראה דאפילו אין עבודתה בכך כלום דשאני התם דאיכא שם זריקה וכיון שיש עליו שם אחת מד׳ עבודות ודומה לה במה שהיא משתברת שפיר חשיבה תולדה אבל שבירת מקל שאין עליה שם אחת מארבע עבודות אף על גב דהויא כעין זביחה בענין השבירה לא חשיבה תולדה דלא כשעבודתה במקל וכן אתה אומר באידך דשחט לה חגב דרבי יאודה מחייב אף על פי שאין עבודת׳ בחגב כלל כיון דאיכא שם שחיטה ואיכא שבירת מפרקת כעין זביחה ובהא הוא דמדמינן הא דרב לההיא דרבי יאודה וכן דעת ה״ר יונה ז״ל ולזה הסכימו רבותי ז״ל אבל הר״אבד ז״ל פירש דכל היכא דאיכא כעין זביחה או ארבע עבודות לא בעינן מילתא אחריתי והא דנקט רב עבוד׳ זרה שעובדין אותה במקל לא בא אלא לומר כי אף עפ״י שעובדין אותה במקל זרק מקל לפניה פטור כיון שאין עבודתה בזריקת מקל ממש וליכא זריקת המשתברת ובהאי פירושא אתיא כפשוטה ההיא דפרק ארבע מיתות דאתיא כרב וכן מתני׳ דספת לה צואה וברייתא דחגב אבל כל זה הדע׳ מכרעת כפירוש ר״שי ז״ל.

כבר ידעת שעבודת קרקע אסורה בשביעית וכן עבודת האילנות ואין לוקין אלא על הזריעה והזמירה ועל הקצירה והבצירה אבל שאר מלאכות מכין אותו מכת מרדות כגון חרש או כסח או נדש או עדר או קרסם או זירד על הדרך שפירשנו במסכת מועד קטן ולא סוף דבר במלאכות אלו אלא אף בדברים שאין נעשין להשביח האילן אלא לרפאו מאיזו סבה או להעמידו על מתכנתו אסור כיצד אין מתלעין והוא שאם נתגדלו בו תולעים אין מעשנין תחתיו להמיתם ולא מזהמין והוא שכשהיתה מכה באילן ומשרת קליפתו היו כורכים שם זבל או איזה דבר שיש בו זוהמא להעמיד לחותו וכורכין אותו בה ואין מגזמין והוא חתיכת הענף כדי להצמיחו ביותר אבל אם נגזם מערב שביעית סכין אותו כדי לחזקו מרוב רכותו מצד מקום החתך אע"פ שלא ימות בכך ולא קוטמין אותו והוא נתינת אפר מגובל סביבו להכחישו כשהוא שמן יותר מדאי ומתיראין שמא ישיר פירותיו ונגזר מלשון אפר שתרגומו קיטמא וכן אין עושין להן בתים והוא גדר סביב לשמרו מן הקור וכן לא יסוך את הפגין או שלא ינקבם ליתן שמן בתוכם להרבות שמנן בשעת בשולן וכן שאר עבודות אבל מקשקש הוא תחת הזיתים והוא חפירה מועטת לסתום נקבים הנעשים בשרשי האילן שלא יכנס בהם הרוח אבל אם מתכוין להשביחו ולעלות בהצמחתו אסור ומלאכות אלו מותרות בתוספת שביעית אף בזמן שהיו נוהגין בו והוא בזמן שבית המקדש קיים ולא בנטיעות לבד אלא אף בשאר אילנות ואע"פ שאמרו כאן מזהמין את הנטיעות וכו' עד ראש השנה אין הדברים אלא מפני שדרכן של מלאכות אלו לנטיעות על צד הרוב ואע"פ שיש חולקין בזו יש לי בה שתי ראיות אחת שהרי אף החרישה הותרה לנטיעות ועוד שהיה לו להקשות בכאן נטיעות אין שאר אילנות לא כדרך שהקשה תוספת שביעית אין שביעית עצמה לא:

חולו של מועד כבר בארנו במקומו מלאכות האסורות בו ומלאכות המותרות בו ומ"מ אין מתלעין את האילנות ולא מזהמין ולא מגזמין אבל סכין את הגזום שמן ומגדולי המחברים מתירין בסיכת הפגין:

ע"ז שלא היה דרך עבודתה לא בשבירת מקל לפניה ולא בזריקת מקל לפניה אע"פ שהיתה דרך עבודתה באיזה ענין של מקל כגון שיכו בו לפניה על התוף או להניחו בידה דרך שררה ושבר מקל לפניה חייב אע"פ שאין עבודתה בכך שהרי השבירה כעין זביחה הוא והמקל נאסר ואפילו לא היה דרך עבודתה בשום ענין של מקל הדין כן שלא תפש שעובדין אותה במקל אלא ללמד שאעפ"כ אין דרך עבודתה קרוי בשאר דברים שבמקל ואע"פ שגדולי הרבנים פי' בה דרך אחרת אין הדברים כלום לענין פסק שהרי במסכת סנהדרין ס"ב א' אמרו אבות זביחה וכו' תולדה שבר מקל לפניה כלומר תולדה דזביחה כלומר וחייב אע"פ שאין דרך עבודתה בכך ואע"פ שהם פרשוה בשעובדין אותה באיזה ענין שבמקל דברים זרים הם שהרי מרקילוס אין דרכו בשום ענין של פרכלין ועטרות שובלין ואוסרין אותם בבצרן מתחלה לכך מדין כעין זביחה וכן ספיתת צואה ונסוך מי רגלים אין עבודה משום ענין מזה לכלל עבודות זרות והוא חייב מדין זריקה המשתברת שהוא תולדת נסוך אלא ודאי שעובדין אותה במקל לאו דוקא ולא נאמר אלא ללמד שאם זרק מקל לפניה פטור אע"פ שדרך עבודתה באיזה ענין של מקל הואיל ומ"מ אין זה דרך עבודתה ולא כעין פנים ואע"פ שיש זריקה בפנים אין זו זריקה המשתברת כעין פנים והמקל מותר:

אמר רב יהודא אמר רב ע"ז שעובדים אותה במקל שיבר מקבל בפני' חייב זרק מקל בפני' פטור. פירש המורה מקשקשין לפני' במקל שיבר מקל בפני' חייב דקי"ל בפ' ארבע מיתות דכל עבודת שבפנים שעבד בהן ע"ז בין דרכה בכך ובין שאי דרכה בכך חייב דהתם זובח לאלהים וגו' אלמא מידי דחזי לשם אסור לכל ע"ז ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגומר אין דרכה בכך פטור וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מיחייב בשיבר מקל דלא שייכא בפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפני' פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפילו לא דמי לנים אלא כגון שהיו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפני' פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפילו לא דמי לפנים אלא כגון שהיו עובדין אותה הקישקוש מקל או בענין אחר הילכך שיבר מקל בפני' חייב אע"פ שאין. עבודתה בכך דכיון דדמיא שבירה לזביחת בהמה של פנם ששובר עבודתה בכך דכיון דדמיא שבירה לזביחת בהמה של פנם ששובר מפרקתה הרי זבח לפני' דבר שרגילה בו אבל זרק פטור הואיל ואין עובדתה בכך. והא לא דמיא לעבודת פנם כדמפרש לקמי' ודוחק גדול נ"ל לפרש שעובדין אותה במקל בקשקוש מקל ולא בשבירת מקל ולא בזריקת מקל וקשיא לי נמי בהאי פירושא דמשמע שאם לא היו עובדין אותה בקשקוש מקל ושיבר מקל בפני' לא מיחייב דלא אמרי' כעין זביחה אלא היכא דשייכא ההיא עבודה קצת לע"ז דהא ספת לה צואה וניסך לה עבוט של מימי רגלים אין עבודתה בכך כלל דאי עבודתה בכך אמאי בעינן כעין זריקה המשתברת אלא ודאי שאין עבודתה בכך ואפ"ה משום דהיא כעין זריקה חייב ותו שחט לה חגב דמחייב ר' יהודא משום דהוי כעין זביחה ומוקמינן לרב אליבי' אין עבודתה בחגב כלל ואפ"ה חייב משום דהוי כעין זביחה ואני מצאתי מוגה בספרים ע"ז שאין עובדים אותה במקל וגירסא זאת נראית בעיני עיקר שאלו היו עובדין אותה במקל הוה מיחייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל כגון דאורחא בעבודת מקל ואע"ג דלא הויא כעין פנים דלא בעינן כעין פנים אלא במידי דלאו אורחא וכדאמר רב נחמן לקמן ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בי בשבירת מקל בין בזריקת מקל והכא דפטר בזריקת מקל משום שאין דרך עבודתה במקל ואפ"ה שיבר מקל בפני' חייב משום דהויא כעין זביחה ודמיא לספת לה צואה ולשחט לה חגב וה"נ אמרי' בפ' ארבע מיתות הנה אבות זיבוח וקיטור ניסוך והשתחוי' מהנה תולדות שיבר מקל בפני' ורב נחמן משמי' דרב אידי לקמן בע"ז שעובדין אותה במקל שחייב אפילו בזריקה ואתא לאשמעי' דאינה נאסרת המקל בהנאה דאין תקרובת ע"ז אסורה אלא כעין פנים ואע"פ שעבודתה בכך:

גמרא רב סמא בריה דרב אשי לרבינא רבה בר ירמיה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה עד ר"ה כו' הכא שרי שלא ימותו כו' עכ"ל בכדי נקט טעמא דשלא ימותו דהא מוקמי' לה בלאברויי אילנא ואפ"ה שרי עד ר"ה ודו"ק:

בד"ה שיבר מקל בפניה חייב כדאמרן בפ' ד' מיתות כו' בין שאין דרכה חייב דכתיב זובח וגו' עכ"ל ומדלקמן בשמעתין ה"מ לאתויי דאר"א מנין לשוחט בהמה למרקוליס כו' שנאמר ולא יזבחו עוד וגו' ובתוס' בפ' ד' מיתות מפורש תרי קראי לשלא כדרכה למה לי ע"ש:

תוס' בד"ה ומשקין אותן כו' בזמן הזה דרבנן ורבי היא כו' ולרבא השקאה כו' עכ"ל אע"ג דהתם מהני טעמא לאביי ורבא בשביעית גופיה משקין בית השלחין הכא דלאברויי אילנא הוא בשביעית אסור ודו"ק:

בא"ד עוד י"ל דדוקא מלאכות של כו' עכ"ל כצ"ל ופירוש בתוספות שביעית וק"ל:

רש"י ד"ה עד ד"ה של ערב שביעית אע"פ שעבודת האילן אסור ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות וכו'. יש לדקדק לפרש"י איך יתורץ לפי מאי דמסיק בשנויא דהכא מיירי לאברויי אילנא וא"כ מפני מה יהא מותר בשלשים יום שקודם ר"ה וי"ל דאפילו לפי מאי דמסיק דאיירי לאברויי אילנא אפ"ה התירו לתקן מלאכות הללו בל' יום שקודם ר"ה דהנך מלאכות אפי' כשהן לאברויי אילנא מקרו שלא ימותו נגד שאר מלאכות שהם עיקרן להוסיף תיקון אבל הנך מלאכות אפי' כשהן לאברויי מקרי שלא ימותו דבלא זה יתקלקלו האילנות וק"ל:

תוס' ד"ה ומשקין אותן עד ר"ה וכו' אלא יש לפרש בשביעית דרבנן וכו'. ר"ל דשם ריש מ"ק דקתני מתניתין משקין בית השלחין במועד ובשביעית ופריך התם והא השקה תולדה דזריעה או חרישה היא כדאיתא התם וא"כ היאך יהא מותר בשביעית אפילו בדבר האבוד דהיינו בית השלחין ומשני אביי דמתניתין איירי בשביעית בזמן הזה ואתי כרבי דאית ליה דשביעית בזמן הזה הוה דרבנן לכך התירו בדבר האבוד וא"כ האי מתניתין דמייתי הכא איכא נמי לאוקמי בשביעית בזמן הזה וכיון דלא הוי אלא מדרבנן לא החמירו לאסור הנך מלאכות בתוס' שביעית שהוא הל' יום שקודם ר"ה ורבא משני התם השקאה תולדה דזריעה היא ואבות דוקא אסרה תורה בשביעית ולא תולדות אלא מדרבנן אסרו גם התולדות ובדבר האבוד כגון בבית השלחין לא גזרי רבנן להחמיר וא"כ ה"נ הכא דכל הנך מלאכות תולדות נינהו ולכך לא החמירו לאסור אותן ל' יום קודם ר"ה שהוא תוספת שביעית:

בא"ד עי"ל דדוקא מלאכות של חרישה וזריעה הוי דאורייתא וכו'. ר"ל דאע"ג דלרבי עקיבא הוי תוס' שביעית דאורייתא אינו אסור מדאורייתא אלא חרישה וזריעה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות דמיניה יליף רבי עקיבא תוס' שביעית אבל שאר מלאכות אפי' אבות לא הוו דאורייתא ולכך לא החמירו לאסור הנך מלאכות דהכא בתוס' שביעית וק"ל:

גמרא אריב"א איקלע כו'. נראה דצ"ל ואמר בו':

רש"י ד"ה כאן וכאן. כדי שיוציא נופות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד ר"ה. של שביעית. כצ"ל:

רש"י ד"ה שבר. אלמא מידי דחזי לשם כו'. כצ"ל:

בא"ד ואם כו' בזריקת מקל לא מצי למימר כו'. כצ"ל:

מותרות. דבטלינהו עובד כוכבים: נגר בן נגר. חכם בן חכם: דיפרקינה. שיוכל לתרצה ולקמן מפרש מאי קא קשיא ליה: דרב גידל. דאין ביטול לתקרובת והכא קתני מותרות: מתליעין. נוטלין תולעת שבאילן: ומזהמין. כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ולא דמי האי לאין מזבלין דמועד קטן (דף ג.) דהתם זבול דקרקע והויא עבודה שבשדה ושבכרם: כאן וכאן. שביעית ומועד אין מגזמין קוטע את הנוף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום: אבל סכין שמן לגיזום. כדי שלא ימות האילן אם נגזם קודם לכן מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקומי אילנא בעלמא הוא שלא ימות ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא: אלא זיהום. דשביעית אגיזום דשביעית קשיא ליה דקתני כאן וכאן אין מגזמין: אוקומי. שלא יתקלקל מכמות שהוא אבל אינו משביחו: אברויי. מחזיקו ומשביחו: ועושין להם בתים. גדר אמה גובה סביבותיו וממלאין אותו עפר: עד ראש השנה. של ערב שביעית אע''פ שעבודת האילן אסור שלשים יום לפני ראש השנה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך שלשים יום מדרבנן הן והכא לא גזור: דרב עוקבא. במסכת סוכה בפ' לולב וערבה: קישקושי. חפירה תחת הזיתים: סתומי פילי. אם נתגלו שרשי האילן שרי דאוקומי הוא: את הפגין. פגי תאינה סכין אותן בשמן כשהן חונטין כדי שיהו שמינות: מפטמין אותן. ממלאין את הנקבין שמן פגין הוא פירי עצמו כשגדל מעט: האי אוקומי והאי אוקומי. זיהום נמי אוקומי הוא מדשרי ליה בשביעית כדשנינן לעיל מאי שנא סיכה דשרי דקתני סכין שמן לגיזום כו': עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל. שמקשקשין לפניה במקל: שבר מקל בפניה חייב. כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) דכל עבודות שבפנים שעבד בהן עבודת כוכבים בין דרכה בכך בין שאין דרכה בכך חייב דכתיב זובח לאלהים וגו' אלא מידי דחזי לשם אסור לכל עבודת כוכבים ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגו' אין דרכה בכך פטור וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מחייב בשבר מקל דלא שייכא בפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למידק זרק מקל בפניה פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפי' לא דמי לפנים אלא כגון שהיו עובדין אותה בקשקוש מקל או בענין אחר הלכך שבר מקל בפניה חייב ואע''פ שאין עבודתה בכך דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה הרי זבח לפניה דבר שרגילה בו אבל זרק פטור הואיל ואין עבודתה בכך והא לא דמיא לעבודת פנים כדמפרש לקמן: זריקה המשתברת. כגון זריקת דם של פנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפים טיפים: ספת לה צואה. האכילה צואה:

ביטול לא צריך ומותר בלא ביטול דלא דמי לתקרובת מזבח ובתקרובת שאינו כעין פנים לא בעי ביטול ואי נוי של עבודת כוכבים היו ולנוי מדליקים אותן ושייך להו ביטול כעבודת כוכבים עצמה מכל מקום מכיון שכיבן הכומר אין לך ביטול גדול מזה דשוב אינו רוצה להדליקן לפני עבודת כוכבים אלא ליהנות הוא מהן ולצורכו נוטלן וחתיכות של שעוה שנותנין נמי לעבודת כוכבים מותרות דאפילו נוי ליכא ותקרובת כעין פנים ליכא ואין הקדש לעבודת כוכבים ולא צריכי ביטול וככרות שמביאין דורון מותרין שהרי אין מביאין לעבודת כוכבים כי אם לשמשים ולכומרים ותקרובת עבודת כוכבים לא הוו שאין דרכן להאכיל לעבודת כוכבים כדורות ראשונים כך נראה לר''י והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של עבודת כוכבים ומותרין בלא ביטול וכן כלי שקורין קליצ''א אין משמשין בו לעבודת כוכבים אבל אותן כלי מחתה שמקטרין בו אסור משום משמשי עבודת כוכבים וצריך ביטול משום שמקטרין בו לעבודת כוכבים ומכירתו לאו היינו ביטולו דקיימא לן כרבנן דפליגי אדרבי במתני' (דף נג.) במכרה או כשמשכנה ואמרי לא ביטל והוא הדין למשמשי עבודת כוכבים שאינן בטלים בכך וכן כל כלי נוי של עבודת כוכבים כך פסק רבינו שמואל בשם רבינו שלמה משמע מתוך פירושו שהתיר הככרות לפי שאין עושין אותן תקרובת הא אם היו מביאין אותם לשם עבודת כוכבים היו אסורין דכעין פנים הוא שהוא ראוי להקריב לפנים דדמיא למנחת מאפה תנור ואע''ג דליכא זריקה המשתברת וכן משמע מתוך פרש''י ומה שפירש כעין פנים זהו כעין זבחים שבמקדש דהוו תקרובת כדכתיב (שמות כב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו אלמא דאפילו זריקה שאינה משתברת כיון דהוי דומיא דלפנים קרי זבח עבודת כוכבים ואבנים אין עובדין בהם בפנים ואין נראה לר''י דהא בכולה שמעתין משמע דאפילו בכעין פנים בעינן זריקה המשתברת וכן משמע בסמוך ואפי' בעבודת כוכבים שדרכה לעובדה במקל לכן נראה לפרש כעין פנים כעין זביחה וזריקה דבר המשתבר: ואין מתליעין ומזהמין במועד. ומיירי כגון שאינו אבד בהמתנה עד לאחר המועד דאל''כ שרי כיון דאוקומי אילנא הוא מדשרי ליה בשביעית דהא דבר האבד מותר במועד אי נמי אפי' הוא אבד ממש איכא למימר דאסור במועד משום טירחא יתירא כדאמרי' בפ''ק דמועד קטן (דף ד.) דאסור להשקות זרעים במי קילון משום טירחא יתירא אע''פ שמותר להשקות במי גשמים משום דבר האבד: ומשקין אותן עד ראש השנה. פירש הקונט' אע''פ שעבודת האילן אסורה שלשים יום לפני ראש השנה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך ל' יום דרבנן והכא לא גזור וקשה כמאן אי כר''ע האמר תוספת שביעית דאורייתא מבחריש ובקציר תשבות ואי כר' ישמעאל הלכה למשה מסיני היא אלא יש לפרש בשביעית בזמן הוה דרבנן ורבי היא כדאמר אביי בפ''ק דמועד קטן (דף ב:) ולרבא השקאה תולדה היא ואבות אסר רחמנא תולדות לא עי''ל דדוקא מלאכות של חרישה וזריעה הוו דאורייתא אבל שאר מלאכות אינן אלא מדרבנן: שבר מקל לפניה חייב. וה''ה שבר אבנים לפני מרקוליס שדרכו בזריקה: ספת לה צואה. פי' בקונט' האכילה צואה לשון מיספו לך מאליה בריש פסחים (דף ג:) ולשון ספת קשה שהיה לומר ספה ועוד דבלשון משנה לא מצינו אכילה בלשון ספייה לכך נראה לפרש ליכלכה בצואה לשון טיבול כמו לא יספות במלח ויאכל דפרק הפועלים (ב''מ דף פט:):

דף נ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד