עבודה זרה נא ע"א

דף נא - א

בשלמא ניסך לפניה עביט של מימי רגלים, שפיר חייב, כי איכא יש כאן זריקה משתברת.

אלא, צואה - מאי זריקה משתברת איכא!? הרי היא אינה משתברת, ובמה היא שונה מזריקת מקל?

ומתרצת הגמרא: הברייתא האת מדברת בצואה לחה, המשתברת בזריקה.

ועתה דנה הגמרא לגבי הדין הראשון שחידש רב, שעל שבירת מקל חייב כעל זביחה, אף שאינה דומה לה אלא רק במקצת.

לימא, האם נאמר שחידושו של רב הוא כתנאי, תלוי הוא במחלוקת של תנאים, ואינו מוסכם על דעת כל התנאים?!

שנינו ברייתא: שחט לה חגב לכל עבודת כוכבים, בין שדרכה בשחיטה בין שאין דרכה בשחיטה - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.

המקשן סובר שטעמם של החכמים הפוטרים הוא: משום שאין שחיטה נוהגת בחגב -

מאי לאו האם לא נבאר שבהא קמיפלגי שנחלקו בדין זה: דמר רבי יהודה סבר: אמרינן "כעין זביחה", אף שאינו דומה ממש לזביחת קרבנות, מכל מקום חייב, מפני שיש לו דמיון לזביחה בכך ששוברה -

כשם שאמר רב ששבירת מקל דומה לזביחה ^[18] [ונמצא שרב אמר דינו רק אליבא דרבי יהודה] -

ומר סבר וחכמים סוברים: לא אמרינן "כעין זביחה" ולא כל דבר הדומה במקצת לזביחה מחייבת מיתה - אלא אמרינן "כעין פנים"

זביחה ממש של חיה בהמה ועוף ששייך בהם שחיטה, אף שאינם ראויין לקרבן - היא המחייבת מיתה בכל האלילים, ולא חגב שאינו בר זביחה כלל.

ולדבריהם גם אם שבר מקל - פטור. האם אמר רב דינו כתנאי? ומסקינן: לא במחלוקת זו נחלקו רבי יהודה וחכמים, אלא -

דכולי עלמא כל התנאים של ברייתא זו ^[19] סוברים: לא אמרינן "כעין זביחה", ולדעתם השובר מקל בפניה - פטור -

אלא, כדי לחייב כעין פנים בעינן דבר הדומה לזביחה כגון: חיה ועוף, אף שאינן ראויים להקרבה ממש, מכל מקום הם ראויים לשחיטה, ודמיונם קרובה מאוד לעבודת פנים -

ובשאר כל השבירות פטורים, לפיכך פטרו חכמים בחגב -

והטעם שרבי יהודה מחייב הוא, משום דשאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה הוי שחיטתו כעין שחיטת פנים ^[20].

הגמרא מביאה מאמר דומה שאמר רב.

אבל - לדעת רש"י - שונה אליל זה בכך שעבודתה ב"זריקת" מקל, ולא בקשקוש גרידא.

ובמאמר זה מתייחס רב גם לדינו של המקל, האם נאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל -

אם שבר מקל בפניה - חייב מיתה, וכמבואר לעיל דשבירה הוי כעין זביחה, הילכך חייב בין אם עבודתה בשבירה ובין אם אין עבודתה בשבירה, הואיל ועל כל פנים עבודתה במקל - ונאסרת המקל, מדין תקרובת עבודת כוכבים, מאותו הטעם ואותה הסיבה, מפני שעשה בה מעשה כעין זביחה.

אבל אם זרק מקל לפניה - חייב מיתה, הואיל ועבודתה בכך בזריקה -

והמקל אינה נאסרת מפני שאין תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה אלא אם הוי כעין פנים, וכמו שמבואר לעיל [נ א]. ונלמד ממה שנאמר "זובח לאלהים [אלילים] יחרם בלתי לה' לבדו" ודרשינן: החרם יוחרם וייאסר בהנאה רק בעושה עבודה המיוחדת לעבודת האל יתברך, ואילו מקל זו - אין עבודתה עבודת פנים, וכמו שיבואר.

והחידוש ^[21] בדברי רב הוא: אותה עבודה, והיא: זריקת מקל, לגבי האיש העובד - הוי עבודה להתחייב עליה, ואילו החפץ הנעבד אינו נאסר מדין תקרובת עבודת כוכבים.

ומקשינן על דברי רב: אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר מקל שהמקל אסורה בהנאה משום דהויא ליה שהשבירה היא כעין זביחה -

זרק נמי תיאסר המקל, הרי הויא ליה כעין זריקה?

כלומר: הרי אין חסרון בעצם המקל מפני שאינה נכנסת לעבודת פנים, והא ראיה, שהרי אם שבר בפניה נאסרת. וגם אין חסרון מצד העובד, שהרי הוא אכן חייב מיתה. ואם כן, איפא, למה אינה אסורה בהנאה?

ומתרצת הגמרא: אמר ליה רב נחמן לרבא: כדי לאוסרה בהנאה בעינן שתהיה זריקה משתברת כעין עבודת פנים - וליכא וזריקה זו אינה זריקה המשתברת.

כלומר: האדם העובד אכן חייב על הזריקה משום שעבודתה בכך, ולא משום מעשה עבודת פנים. ואילו המקל לא נאסרת משום עבודת פנים, מפני שאינו מעשה זריקה הדומה לזריקת פנים ^[22].

מה שאין כן כששבר מקל - מעשה השבירה הדומה לזביחת פנים הוא מעשה האוסר את המקל.

ומקשה רבא לרב נחמן: אלא לדבריך שהמקל לא נאסרת מפני שבעינן זריקה המשתברת, אף שעבודתה בזריקת מקל ^[23] -

מעתה, קשה, אבני בית מרקוליס - במה יאסרו, הרי אבנים אלו לא נזרקו בזריקה המשתברת?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אף לדידי קשיא לי גם אני התקשיתי בקושיא זו, ושאלתיה והקשיתי אותה לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה הקשה כן לחייא בר רב, וחייא בר רב הקשה לרב -

ואמר ליה רב לבנו חייא: האבן שניתוסף על המרקוליס - נעשה כמגדל עבודת כוכבים, דהיינו כמרקוליס גדול המצטרף מכל אבן ואבן, ואינם אסורים מטעם תקרובת -

אבל מקל לא נעשה חלק מהאלילים, היות ואינו, עשוי ממקלות מקלות.

ומקשה רבא לרב נחמן ^[24]: הניחא סברא זו אתי שפיר למאן דאמר: עבודת כוכבים אליל של עובד כוכבים גוי - אסורה מיד כשעושה בה מעשה לשם אלילים - לפיכך אבנים אלו אסורות שבכולן נעשה מעשה ההשלכה למקום המרקוליס לשם עבודת כוכבים -

אלא, למאן דאמר הסובר שאינה נאסרת עד שתעבד, קשה: תשתרי תהיינה אבנים האלו מותרות, דהא לא פלחה, הרי לא עבדו להן, אלא כל אבן ואבן הושלכה למקום המרקוליס לשם ההגדלה וההוספה -

ולמה אסורות, הרי עדיין לא נעבדו?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אכן, כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים, וגם נעשית תקרובת לחברתה להאבנים שקדמו לה, וכל האבנים שקדמו לה נעבדו על ידי זריקת האבן שלאחריה.

והקשה לו רבא: אי הכי - בתרייתא האחרונה מיהא תשתרי תהיה מותרת, שהרי אותה לא עבדו?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אכן אינה אסורה, אי ידעת ליה אם אתה מכירה - זיל שקלה קחנה! כלומר: כיון שאין מכירים אותה, לכן כולן אסורות.

סיכום: כשאנו דנים על "האבנים" איזה דין יש להן, אם כתקרובת אם כעבודת כוכבים עצמה -

ודאי שיש להם דין של עבודת כוכבים אחת גדולה.

הילכך, יש להם דין ביטול, כשם שיש ביטול לעבודת כוכבים. ולכן דרכו עליהן החכמים ובראשם רבי מנחם בן סימאי.

ואי אפשר לתת להם דין של תקרובת שאינה בטלה, מפני שאינה זריקה המשתברת.

אבל, כשאנו דנים על "מעשה הזריקה", הוי הזריקה מעשה של עבודה - שהרי דרכה בכך, והיא היא העבודה האוסרתה למאן דאמר "עד שתעבד".

רב אשי אמר: אף זו האחרונה נאסרת, מפני שכיון שאין למרקוליס עבודה אחרת, וזריקתה היא עבודתה, לכן כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה והיא היא העבודה האוסרתה [אף למאן דאמר "עד שתעבד"] ונעשית תקרובת לחברתה ^[25].

הגמרא מביאה משנה, להקשות על מסקנת הגמרא שרק דבר שנזרק בזריקה המשתברת אסור בהנאה.

תנן שנינו במשנה הבאה: מצא בראשו של המרקוליס, כסות ומעות או כלים - הרי אלו מותרין בהנאה, והטעם יבואר שם.

ואם מצא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח - אסור בהנאה, משום תקרובת עבודת כוכבים.

וקשה, בשלמא יינות שמנים וסלתות - איכא כעין פנים ^[26] יש עבודה כזו בפנים ואיכא כעין זריקה משתברת שדברים אלו נזרקין טיפים טיפים -

אלא, פרכילי ענבים ועטרות של שבלים למה נאסרים, הרי לא כעין פנים איכא כי אין דרכן להביאן בפנים, ולא כעין זריקה משתברת איכא כי אינם משתברין?

ומתרצת הגמרא: אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחילה לכך ^[27] לצורך המרקוליס, והבצירה דומה לזביחה, כשם ששבירת מקל דומה לזביחה.

וכיון שבמעשה הבצירה עשה מעשה הדומה לזביחה - נאסרו בהנאה ^[28].

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מנין אנו למדים לדין זה: הזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בשום עבודה בבהמות ^[29] - שהוא פטור?

שנאמר [שמות כב] "זובח לאלהים [אלילים] יחרם בלתי לה' לבדו". ודרשינן: דבר הראוי לה' יתברך לבדו אסור לזבוח לאלילים, לפיכך לא אסרה תורה אלא כעין פנים דבר הראוי לפנים בית המקדש. והיות והיא בעלת מום - אינה ראויה לעבודת פנים.

ומקשה הגמרא: הוי התקשה בה רבא: במאי באיזה מום אמר רבי יוחנן שהוא פטור?

אילימא אם נאמר: בדוקין [כתם] שבעין הבהמה, וכן שאר מומין הפוסלין בהמות להביאן קרבן לה' -

קשה, איך יתכן לומר כן ! השתא אם אפילו לבני נח [גוים, ואף בני ישראל לפני מתן תורה] חזיא ראויה בהמה זו - לגבוה להקריבה קרבן לה' בבמה דידהו בבמות שהותרו להקריב עליהן קרבנות. וגוים המביאים קרבנות בבמות - מותר להם להביא בהמות בעלי מום -

אותה בהמה כאשר הביאה לעבודת כוכבים [גירסא אחרת: לארורה זו] - מיבעיא?! ודאי שחייב, שהרי בהמה זו ראויה להקריבה קרבן לה'?

ומסקינן: אלא, רבי יוחנן הפוטר - פטר במחוסר אבר שלם, שאינה ראויה לקרבן בבמה אף לבני נח.

וכדברי רבי אלעזר -

דאמר רבי אלעזר: מנין אנו למדים, למחוסר אבר דאסור לבני נח ^[30]? שנאמר [בראשית ו]: אמר הקב"ה לנח "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" -

ודרשינן "מכל החי", אמרה תורה "הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה", שהרי עתיד נח להקריב קרבנות מן הבהמות שהכניס לתיבה, כמו שנאמר [שם ח] אחרי יציאתו מן התיבה "ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח".

ומקשה הגמרא: איך אפשר ללמוד ממקרא זה? הרי האי "ומכל החי" מיבעי ליה ללימוד אחר. והוא: למעוטי טריפה שציווה הקב"ה לנח לא להכניס לתיבה בהמות שנטרפו כגון: שניקב קרום של מח [ואינה בעלת מום בכך].

ומתרצת הגמרא: מה שהיה אסור לו להכניס בהמות טריפה נדרש מדרשה אחרת, והיא: מה שנאמר שם "לחיות זרע", נפקא נלמד, כלומר: הכנס בהמות שמהם יוולדו זרע, ואילו טריפה אינה יולדת.

ומקשה הגמרא: הניחא לימוד זה מתיישב, לדברי מאן דאמר: טריפה אינה יולדת, ואפשר למעטה מ"לחיות זרע" -

אלא לדברי מאן דאמר: טריפה יולדת - מאי איכא למימר? שלדעתו אי אפשר למעט טריפה מ"לחיות זרע" שהרי היא "מחיה זרע" ויולדת, אם כן טריפה ממועטת מהפסוק "ומכל החי" -

וחוזרת השאלה, מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "להחיות אתך", ודרשינן "אתך" - בדומין לך, וכמו שנח לא היה טריפה [ויבואר בהמשך] כן לא יכניס בהמה טריפה -

ומכאן דרשינן טריפה, ו"מכל החי" נדרש למעוטי "מחוסר אבר".

ומקשה הגמרא: ודילמא הרי יתכן לומר שנח גופיה בעצמו טריפה הוה?

ומתרצת הגמרא "תמים" כתיב ביה, התורה העידה עליו שהיה "איש צדיק תמים", הרי שלא היה טריפה.

ומקשה הגמרא: למה נאמר ש"תמים" כוונתו תמים בגופו, דילמא הרי יתכן לומר "תמים" בדרכיו, עניו ושפל רוח?

ומתרצת הגמרא: גם "צדיק" כתיב ביה, וממנו נלמד שהיה צדיק בדרכיו, ומ"תמים" נלמד שהיה תמים בגופו - ולא טריפה.

ומקשה הגמרא: עדיין לא נלמד שהיה תמים בגופו, כי דלמא יתכן לומר "תמים" היינו בדרכיו, ו"צדיק" היינו במעשיו, ולא עשה מעשי חמס כאנשי דורו?

אלא, לא נלמד כן ממה שנאמר "תמים", ונלמד ממה שנאמר "אתך" -

ולא קשה "דילמא נח גופיה טריפה הוה", כי -

לא מצית אמרת, לא מסתבר דנח גופיה טריפה הוה. דאי סלקא דעתך נח טריפה הוה -

האם יתכן שאמר ליה רחמנא: כוותך בדומין לך "טריפה" - עייל הכנס לתיבה, שלמין לא תעייל אל תכניס?! ומכאן הראיה שלא הכניס טריפה לתיבה.

ודנה הגמרא: השתא אחרי שהסקנו, דנפקא שנדרש שלא הכניס טריפה ממה שנאמר "אתך" - קשה, "לחיות זרע" למה לי, למה אמר לו כן הקב"ה, הרי כבר התמעטה טריפה מ"אתך"?!

ומתרצת הגמרא: אף אם לא יכניס טריפות, עדיין יתכן שיכניס בהמות שאינן ראויות להוליד, והקב"ה הרי רצה שיהיה קיום לכל החי, לכן אמר לו "לחיות זרע", שיכניס בהמות הראויות להוליד.

אי מ"אתך", אם היה מצווהו רק "אתך", הוה אמינא היינו אומרים, שיכניס בהמות שלמות לצוותא בעלמא לעמוד אתו בתיבה שתים עשרה חדשים, ולכן לא יכניס אתו טריפות שאינן חיות שתים עשרה חדשים, ותבטל ה"צוותא" -

ואכן יכול להכניס אפילו זקן ואפילו סריס שאינן ראויות להוליד -

לכן קמשמע לן "לחיות זרע", ללמדו שלא יכניס אתו אלא בהמות הראויות להוליד.

הגמרא ממשיכה בדין מרקוליס.

אמר רבי אלעזר: מנין אנו למדים לדין זה: השוחט בהמה למרקוליס - שהוא חייב ^[31], למרות שאין עבודתה בזביחת בהמות?

שנאמר [ויקרא יז] בפרשת שחוטי חוץ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". [שעירים הם שדים, והגוים זבחו להם, כמו לאלילים].

אם מקרא זה אינו ענין להעובד עבודת כוכבים כדרכה, דהיינו עבודת כוכבים שהגוים זובחים לה, ד"כדרכה" נלמד ממקרא אחר, דכתיב [דברים יב] "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" - תנהו ענין לשלא כדרכה.

מדה היא בתורה: מקרא שאינו ענין לה, כלומר: דכבר נאמר במקום אחר, הריהו מיותר לדרשה אחרת הדומה לה.

ומקשה הגמרא: וכי הא מקרא זה להכי הוא דאתא האם הוא מיותר לדרשה זו?

האי מיבעי ליה הרי הוא נדרש לדרשה אחרת, כמו דתניא שנינו ברייתא בענין "שחוטי חוץ".

שחט חגב לעבודת כוכבים ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. אוקימנא כולי עלמא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה וכאילו בהמה שחט לעבודת כוכבים. ורבנן. לאו בהמה היא:

אמר רב עבודת כוכבים שעבודתה במקל שיבר מקל בפניה חייב ונאסרת דשבירתה כעין זביחה היא. זרק מקל בפניה חייב שהרי דרך עבודתה במקל. ואינה נאסרת אותה המקל. דבעינן זריקה משתברת. כגון זריקת דם וליכא:

ומקשינן אי הכי אבני מרקוליס אמאי אסורות הלא עבודתו בזריקת אבן היא והאבן אינה משתברת בעת זריקתה כזריקת דם.

ופרקינן אבני מרקוליס אינן נאסרות אלא מפני שעושה אותן עבודת כוכבים ובכל יום מוסיף ומגדלה. ומקשינן הניחא לר"ע דאמר עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד. אלא לר' ישמעאל דאמר עד שתעבד אכתי לא פלחה ואמאי אסורות.

ופרקינן כל אחת ואחת נעשית עבודת כוכבים ותקרובת לחברתה. בתרייתא תשתרי דעדיין לא נעבדה.

ופריק רב אשי כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמ' ותקרובת לחברתה. הנה גם היא כאלו נעבדה. ומקשינן עליה דרב מהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים אסורות משום תקרובת עבודת כוכבים והא הני לא כעין פנים איכא. דהא אין נקרבין בעזרה בתורת קרבן כיוצא באלו. וגם אינה כזריקה משתברת במאי נאסרין.

ופרקינן כגון שבצרן וקצרן מתחלה לכך שנאסרו בשעת חתיכה שהיא כעין זביחה:

א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו כל הראוי לשם חייב בו לעבודת כוכבים ואוקימנא האי בעלת מום מחוסרת אבר היא אבל בעלת מום בדוקין שבעין חייב. דהא חזיא לגבוה לבני נח בבמה דידהו.

שנאמר ומכל החי מכל בשר וגו' אמרה תורה הבא בשר שחיין ראשי אברין שבה. ומצאנו שהעלה מהן נח קרבן וכר"א דאמר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח שנאמר ומכל החי מכל בשר וגו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אבריה.

הא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור. דלא אסרה תורה אלא כעין פנים פליגא אדרב דאמר כעין זביחה נמי אמרינן והא דאמרינן בפ"ד מיתות אבות זיבוח וקיטור ניסוך והשתחואה תולדות שבר מקל לפניה לית ליה לר' יוחנן דלאו מסקנא היא כדאמרן וכיון דלית ליה קרא לא מרבי כעין תולדות בע"ז כלל אלא כעין פנים ממש בעינן וכי היכי דבעי ר' יוחנן כעין פנים לאחיובי אינהו ה"נ בעי כעין פנים למיסר תקרובת כדמוכחא כולה שמעתין.
ולא כתבה רבינו בהלכות, ואעפ"כ נראה דהלכתא היא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י וסוגיין בלישנא דגמ' בעינן כעין פנים וליכא ולעיל נמי דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ומשמע דר' יוחנן סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ובדין הוא שאפי' מחוסרת אבר נמי אלא להודיעך כחו דר' יהודה קתני חגב דר' יהודה בדומה סגי ליה. והא דתניא ספת לה צואה וכו' תפתר כר"י אבל לרבנן פטור דצואה לחה לר"י דומה הוי ורב סבר לר"י אפי' מקל חייב בשבר לרבנן דוקא חגב אבל מחוסרת אבר חייב.
ומיהו הא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ההיא כעין פנים ממש היא שהרי דבר הקרב ממש לגבי מזבח הוא כגון בכורים ובצרן מתחילה לכך כדאוקימנא תדע דהא אמרינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא כלומר תיקשי לתרווייהו ומפרקינן להו בשבצרן מתחילה לכך אלמא כעין פנים נמי הוא דשבירה ודאי היינו כעין זביחה וכיון דקרב לגבי מזבח הוי כעין פנים.
והא דאמרינן לקמן כל שהוא לפנים מן הקלקלון אפילו מים ומלח אסור י"מ משום תקרובת וכעין פנים הוא שהרי מים ומלח קרבין לגבי מזבח ומשתבר הוי ואסור כדין תקרובת שאין לו ביטול עולמית חוץ מן הקלקלון דבר של נוי אסור משום נויי ע"ז ואסור עד שיבטלם שאינו של נוי מותר לגמרי.
וי"מ אפי' מים ומלח אסור משום משמשין וכך אמרו בירושלמי מה עליהם דבר המיוחד להם תכשיט אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט יצאו כיסין של מעות ר' בא בשם ר' יהודה ואפי' מים ומלח מלח לשוף ומים לדיח ואהין אפי' אלא כגון מים ומלח הנעבד ונראה דה"ג הנעבד אף כאן מים ומלח שאסרום משום משמשין.ועוד דמצינו שם בירושלמי אמתני' דמצא בראשו מעות א"ר יוסי לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפי' ע"ז שאין עליה קלקלון מצא בתוכו כסות או כלים הרי אלו מותרין אלמא אם יש לה קלקלון אפי' כסות וכלים אסורין והיינו ודאי משו' משמשין.
ותמהני על הפי' הזה שא"כ צריך אתה לחוש שכבר שמשו אותו במים ובמלח הזה דהא משמשין אינן אסורין עד שיעבדו ואין הדבר קרוב לחוש לכך ולישנא דגמרין נמי דייקא כפירושא קמא דקאמרינן השתא פעורי מפערי' קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה (ופעור ומרקוליס חוץ לפנים לפעור דמי) [אלא אפי' חוף כפנים דמי ואסור], וכל שכיוצא בו קרב לגבי מזבח ומשתבר אסור משו' תקרובת שאין מכבדין אותו לעשות לו כבוד של קלקלון והני נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז נויי ע"ז נינהו ואע"פ שעשאן מתחילה לכך אין הקדש לע"ז ומותרין עד שמדליקן לפני ע"ז דההיא שעתא ודאי אסירן ובביטול בעלמא סגי להו הילכך אם מכרן או נתנן כומר לישראל מותרות ואע"ג דבע"ז עצמה אמרינן דאפי' מכרה או משכנה לצורף ישראל אסורה התם משום דמימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבין ליה לעכו"ם ופלח לה אבל נרות הללו אין דמיה יקרים וכן הדין בכל משמשי ע"ז שאינן ניכרין שהן משמשין כדי שיתיקרו בהן ועוד שאין חיבת משמשין עליהם כחיבת ע"ז עצמה שיתיקרו בהן לפיכך אם מכרום או משכנום ואין דעתם עליהם בטלים ותניא נמי בתוספתא אף כלים המשתמשין בה ובגופה גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרין וכן נמי אם כבו אותם כומרים להשתמש בהן לעצמם זהו ביטולן דנויים נינהו ובטילי וכ"כ ה"ר שמואל רומרוגי ז"ל. ויש מי שאוסר בנרות של שעוה משום תקרבות ומדמי לה לפרכילי ענבים שבצרן מתחילה לכך שהדלקתן זו היא שבירתן. ואינו נכון דהתם מתכוין לעבודה באותה בצירה דהיינו שבר מקל לפניה וכן פי' רש"י ז"ל אבל אלו אין עבודתה בכך אלא לקלון ע"ז עשויות ומשמשיה הן ועוד שאין זה כעין פנים שהרי אינן קרבין ע"ג מזבח ואע"פ שהיתה הדלקה בפנים אינה עבודה כדאמרינן במס' יומא ולא נתרבו עבודות משום כעין פנים אלא זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה כדאיתא בפ"ד מיתות ולחם אונים שלהם הראב"ד ז"ל התיר ששכר כומר הם וכן פי' חכמי הצרפתים ועוד התירו לבושי כומרים וגביעי כסף שלהם אבל מחתות החטאים האלה בנפשותם אסורין דמשמשי ע"ז הם וכבר כתבנו אנו שמכירתן זהו ביטולם.

בשלמא יינות ושמנים וסלתות. איכא כעין פנים ממש ואיכא [כעין] זריקה המשתברת משום דמסתמא דמילתא כל דבר הקרב למזבח כגון יינות שמנים וסלתות חואפילו מים ומלח חביב עלייהו, וכיון שאנו מוצאים אותו לפני ע"ז, אנו אומרים שעשו מהן עבודה כעין פנים דהיינו זריקה המשתברת, כיון דראויין לכך. ובשנים וסלתות מיירי שדרך לעובדה בהן בשום דבר ולא בענין זה, אבל ביינות אפילו אין עבודתה ביין מתסרא, כיון דבפנים עבדי ניסוך היין, וכתיב נמי (דברים לב, לח) "ישתו יין נסיכם".

אלא פרכילי ענבים ועטרות שבולים לא כעין פנים איכא ולא [כעין] זריקה המשתברת איכא. ותימה מהו כעין פנים [איכא] דמשמע שביינות שמנים וסלתות יש טעם כעין פנים לבד זריקה המשתברת, והא (יינות) [פרכילי ענבים] הרי הוא חמרא וראוי למזבח הוא. זאת אינה קושיא, דדרכן של פרכילי ענבים אינם ראוים לפנים, וכל אימת נמי דמיקרו ענבים לא חזו, וכי עצרינן להו לאו היינו פרכילין אלא מין אחר, דעד השתא ענבים והשתא יין, וכן סלת וחטים שני מינים מיקרו.

אלא הא קשיא לי. דפרכילי עבים גופייהו ודאי כעין פנים נינהו שהרי מקריבים אותם לפנים בכורים, ואם תתרץ כיון דהוה סלקא דעתין השתא דלא בצרן מתחלה לכך אלא שהביאן מן הביצור לאו כעין פנים נינהו, שהרי בכורים לשם בכורים בוצרין אותם ואין מביאין אותם מפירות שלקח בשוק, וכעין פנים ממש בעינן, הא לאו מילתא היא, דאם כן תקשי לך מתניתין דקתני (כט,ב) בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, דהתם ודאי בשהביא מן החתוך קא מיירי, דאי מפרשינן לה בששחט מתחלה לשם עבודה זרה, בכי הא לא הוה תנינן הנכנס מותר, דהשוחט לשם ע"ז כולה בהמה אסורה ואף על פי שלא הכניס ממנה כלום לפני העבודה זרה, ומתניתין היא דתנן, השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. והכי נמי אמרינן עלה בהדיא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לב, ב) מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי רבי אליעזר הא אמר סתם מחשבת נכרי לע"ז, וכיון דמיירי במביא מן החתוך אם כן אפילו היוצא אמאי אסור, והא לאו כעין פנים הוא דבשר החתוך אינו ראוי לפנים. ואיפשר לומר דודאי משום שלא בצרן לכך היא דהא אין בכורים לפנים בענין זה, [אבל] גבי בשר הא איכא בענין זה, שהרי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים (מתני' זבחים ב, א), וגבי ע"ז כעין [פנים] איכא אף על פי ששחטה שלא לשם ע"ז והביא לה אסורה, כגון שהכניס לפנים מן הקלקלין, משום דאי איפשר דליכא תקרובת כדאמרינן התם (לב, ב), אבל בכניסתו קודם שנכנס לפנים מן הקלקלין מותר, דאכתי לאו תקרובת איכא כיון שלא נשחטה מתחלה לשם ע"ז. ומשום הכי פריק רבא בר עולא כגון שבצרן מתחלה לכך, דהוה ליה כעין פנים בבכורים, וניחא בין למאן דאמר בעינן כעין זביחה, בין למאן דאמר בעינן כעין פנים ממש, דהשתא כעין זביחה איכא שבצירתן לשם ע"ז הויא לה כשבירת מפרקת של בהמהת פנים, וכעין פנים נמי איכא, דכיון שבצרן לשם כך הויא לה כעין בכורים. ואכתי קשיא לן כיון דהוה קא סלקא דעתין דלאו בשבצרן מתחלה לכך מיירי, אדמהדר למיפרך ממתניתין למאן דאמר כעין פנים בעינן ולמאן דאמר כעין זביחה בעינן כדפריך מאי כעין פנים איכא ומאי זריקה המשתברת איכא, אמאי לא פריך מתניתין גופא רישא אסיפא, דקתני פרכילי ענבים ועטרות של שבולים וכו' וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור, ולימא הכי: פרכילי ענבים מאי כיוצא בו קרב לגבי מזבח, ואיכא למימר דאי לא בעינן אלא שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, פרכילי ענבים נמי אף על פי שלא בצרן מתחלה לכך, כיוצא בו קרב לגבי מזבח, אבל ודאי כעין פנים ליתנהו אי לאו בצרן מתחלה לכך, דלמאן דסבירא ליה דכעין זביחה בעינן הא ליכא, וכל שכן דלמאן דאמר דכעין פנים, בעינן כעין פנים ממש קאמא, שיהא דוגמתו ראוי לפנים וכדאמרינן דהשוחט בהמה בעלת מום לע"ז פטור, דבהמה תמימה בעינן כעין פנים, כן נראה לי. ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה אינה ראיה, דאיפשר דר' יוחנן לאו משום דבעינן כעין פנים ממש קאמא, אלא משום דאין כיוצא בה (לאדורא) [לעבודה] זו, ולא כיוצא בה בפנים.

אמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב. פי' אף על פי שאין עבודתה בכך תלמוד לומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו'. קשיא לי אמאי נקט קרא דולא יזבחו ולא נקט קרא דזובח לאלהים יחרם דהא מהתם נפקא לן בפרק ארבע מיתות (ס' ב') דאחד המזבח ואחד המנסך ואחד המשתחוה לע"ז אפי' שלא כדרכה שהוא חייב וכדאמרינן התם בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות לשם המיוחד, ונ"ל דר' אלעזר מיירי בשלא נתכוון לקבלה עליו באלוה [וכיון שכן] אינו מתחייב בנפשו ומשום הכי לא אייתי קרא דזובח לאלהים יחרם ומכל מקום אשמועינן ר' אלעזר שעובר בלאו מדכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם, והכי מוקמינן לה למילתיה דר' אלעזר בפרק ארבע מיתות בזובח להכעיס, ונראה שכן פירש רש"י ז"ל שם, והכי נמי משמע מסיומא דברייתא דמסיימי' בה חוקת עולם תהיה זאת להם כלומר אזהרה זו של לאו שלהם ואין חייבין עליהם כרת, ובודאי כיון דנפקא לן מהכא נמי איסור זביחת בהמה לע"ז אף אההיא זביחה נמי אמרינן דאין בה אלא אזהרת לאו ולא מיתה וזובח בהמה לע"ז בשקבלה עליו בכך לאלוה קטלא חייב אלא דעל כרחין אצטריכינן לאוקומה בזובח להכעיס ולאשמעינן דעובר בלאו מיהא, כנ"ל.

שאני חגב כו'. פירוש ורבנן פטרי אף בזו והכי קאמר כשוחט ליד עוף או בהמה שאין כיוצא בו קרב לגבי מזבח משום דבעו כעין ארבע עבודות ממש ולית להו מתניתא דלעיל ולא ההיא דפ׳ ד׳ מיתות.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודה זרה שעובדין אותה כו'. פירוש הא מיירי בשדרכה בין זריקת מקל ובין בשבירת מקל ולפיכך חייב גם על הזריקה דאף על גב דליכא כעין פנים הא איכא עבודה זרה כדרכה ומיהו המקל עצמו אינו נאסר מדין תקרובת אלא בשבירת מקל לפי שדומ׳ לזביחה אבל מקל זריקה שאינה דומה לפנים הרי הוא מותר בהנאה ואף על פי שעבודתה בכך ואשמועינן רב דכי היכי דלענין חיוב העובד לא בעינן כעין פנים ממש הוא הדין לענין אסור התקרובת ולית הלכתא כותיה.

אלא מעתה כו׳. פירוש כיון דאמרת דבזריקת לחוד לא מתסרי ואף על גב דהוי כדרכה.

אבני מרקוליס במאי יאסרו אמר לי נעשה כמגדל ע״ז. פירוש שכונתם בזריקת האבנים ההם לגדל המרקוליס ולעשותם עבודה זרה עצמה ומדין עבודה זרה עצמה נאסרין ופרכינן הניחא למאן דאמר עבודה זרה של נכרי האסורה מיד אלא למאן דאמר עד שתעבד הא לא פלחה ואם תאמר ואפילו למאן דאמר אסורה מיד היכי ניחא דהא קיימא לן שהעושה עבודה זרה פטור וקיימא לן נמי שהזורק אבן למרקוליס חייב ואמאי שהרי אין בזורק אלא מגדל עבודה זרה בלבד תירץ ה״ר יונה ז״ל דרבא נמי מידע הוה ידע מאי דאמרינן בסמוך שכל אחת מהם נעשית תקרובת לחברתה ומגדלת עבודה זרה אלא שהיה סבור דההיא חשיבה עבודה זרה לענין חיוב העובד אבל לא חשיבה עבודה ליאסר העבודה זרה עצמה מכיון דאבנים גופיהו לא חשיבה תקרובת עבודה זרה ליאסר אי נמי שאין עיקר קושיתו של רבא אלא על מאי דאמרי׳ בסמוך בתריתא מיהא תשתרי ודכוותא בתלמודא.

רב אשי אמר כל אחת מהן נעשית תקרובת לעצמה ותקרובת לחברתה קשה לי כיון דנעשית תקרובת לעצמה בהכי סגי למחשבת עבודה ולחייב הזורק למה לי למימר תו שנעשית תקרובת לחברתה.

ויש לי לומר דאצטריך דאי לא מרקוליס ראשון במה נאסר למאן דאמר שאין עבודה זרה אסורה עד שתעבד הא לא פלחוה אלא ודאי שאף הם תקרובת לחברתה והראשונות היו תקרובת ועבודה לעיקר מרקוליס גם גדלו אותה.

בשלמא יינות ושמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה. ואם תאמר והיכי איכא כעין פנים ממש דארבע עבודות ויש לומר דאנן תלינן לחומרא שמא מי שהביא דברים אלו למרקוליס ניסך מקצתם או הקטיר מקצתם רוצה לומ׳ מקצת היין ומקצת הסולת ושייר השאר שאף בפנים היה כן לפעמים שמביא קרבן גדול והא דנקט ואיכא כעין זריקה לא היה צריך התלמוד לאומרו דכיון דאיכא כעין פני׳ הרי בכללו כעין זריק׳ אלא דבא שגרת לישן נקטיה אגב סוגיא דלעיל דרב סגי ליה בכעין זריקה וכעין זביחה אי נמי משום דבעי לומר אלא פרכילי ענבי׳ ועטרות שבלים והכא לא כעין פנים ולא כעין זביחה איכא.

כגון שבצרן מתחלה לכך. פירוש שהבצירה דומה לזביחה דאיכא דבר המשתבר פירוש ואף על גב דלא חזינן דעבדו הני תלינן לחומרא דילמא בצרן מתחילה לכך ואם תאמר אם כן בשר הנכנס לעבודה זרה למה הוא מותר ניחוש שמא שחטו מתחלה לכך ויש לומר שאין תולין בכך אלא במה שנמצא בפנים כי הכא ואם תאמר הניחא לרב דסגי ליה דכעין זביחה אלא למאן דאמר דכעין פנים דד׳ עבודות ממש בעינן וכדאמר רבי יוחנן בסמוך מאי איכא למימר ויש לומר דמודה רבי יוחנן בהני דאסירי מדרבנן מיהת ואף על גב דלא הוו כעין ארבע עבודות ומיהו יש כיוצא בו בפנים לענין בכורים וכיון דאיכא הא ואיכא דבר המשתבר דהוי כעין זביחה שהיא מארבע עבודות אסרוה רבנן.

ומעתה משום הכי תלינן שבצרן מתחילה לכך מפני שאנו עושין כן בבכורים וזהו הטעם בעצמו לתרץ דברי רש״י ז״ל שכתב לעיל דלא מחייב בשבירת מקל אלא בשעבודתו במקל ואין צריך לומר שאין המקל נאסר ואם כן הכא כי בצרן מתחלה למרקוליס מאי הוי דהא מסתמ׳ אין דרכה של מרקוליס בדבר אחד מכל אלו כלל אבל יש לומר דהתם דליכא שום תקרובת מקל בפנים בעינן שתהא עבודתה במקל אבל הכא שכיוצא בו הוה בא לפנים שפיר מיתסר ואפילו לרבי יוחנן מדרבנן והוא הדין לרב מדאורייתא מורי רבינו.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מנין לזובח בהמתו בעלת מום לעבודה זרה שהוא חייב שנאמ׳ זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו. פירוש בראויה לשם ה׳ הכתוב מדבר ועל כרחין מיירי בשאין עבודתה בכך דאי לא הא מחייב משום עבודה זרה כדרכה מדכתיב איכה יעבדו וגומר ומיהו קשה לי מאי האי דאמרינן אלימא ובדוקים שבעין השתא לבני נח חזיא לארורה זו מבעיא דהא מכל מקום אין דרכה בכך וכמה עבודה זרה יש בעולם שאין מקריבין לפניהם אפילו בהמה תמימה ועושין לה עבודות אחרות שהן מגונות ויש לומר דכיון דלא נקט מנין לזובח בהמה בעלת מום למרקוליס ונקט לעבודה זרה משמע דמיירי אפילו בעבודה זרה שדרכה בבהמה תמימה ולהכי פרכינן דאם כן היאך מעכב בה דוקין שבעין כלום עושין לארורה זו אלא מה שהיו רגילין לעשות לגבוה בבמה דידהו הא ודאי לא סגיא שלא תהא זו להם בבהמה תמימה ונמצא עובד עבודה זרה כדרכ׳ שהוא חייב ואוקימנא במחוסר אבר דהשתא ודאי קפדי בעבודה זרה שדרכה בבהמה כנ״ל.

ומכל מקום הא דרבי יוחנן פליגא עליה דרב דהא לרב אפילו בשחיטת חגב ושבירת מקל חייב אלא ודאי דרבי יוחנן כעין פנים ממש בעי וכדתנן דפליגי עליה דר׳ יאודה וכפשטא דמתניתא דאחד העובד ואחד המזבח כו׳ ולית ליה אידך מתניתא והלכתא כוותיה.

ויש מרבותי שטורחין להעמיד הא דרבי יוחנן דלא תפלוג הדרב דגריעה הא שאין מקריבין חסר לע״ז בשום מקום משחיטת חגב ומשבירת מקל שעובדים אותו לשום עבודה זרה ולא מסתברא לי כלל דסוף סוף כיון שאין אנו באים לחייבו אלא משום כעין פנים הא ודאי יותר הוא כעין זביחה בשום צד וגם מורי הר״א הלוי ז״ל כן היה אומר בשם רבו הר״מבן ז״ל כמו שכתבתי בזה וגם ה״ר מאיר ז״ל כן כתב והאמת יורה דרכו.

מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב. פירוש בהמה תמימה שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם הקשה רבינו הר״שבא נר״ו ותיפוק ליה מדכתיב זובח לאלהים יחרם דהא מהתם נפקא לן בפ״ד מיתות דכל שהוא מעין ארבע עבודות אפילו שלא כדרכה דכתיב בלתי לה׳ לבדו ריקן כל כל העבודות לה׳ המיוחד.

ותירץ דלא נצרכה הא דרבי אליעזר אלא בזובח להכעיס ולא נתכוון לקבלה באלוה דכיון שכן אינו מתחייב בנפשו ומשום הכי לא אייתו קרא דזובח לאלהים יחרם ואשמועינן רבי אליעור שעובר בלאו והכין מוקמינן לה בפ״ד מיתות לדרבי אליעזר בזובח להכעיס והשתא מאי דאמרינן בסמוך בסיומא דברייתא דעד כאן הוא מדבר בקדשים כו׳ חוקת עולם תהיה זאת להם זאת להם ולא אחרת להם כי היכי דאמרינן לקמן על ענין מקריב אותו קדשים בחוץ דאזהרתיה מלא יזבחו הכי נמי אמרינן לה על זובח בהמה למרקוליס דנפקא מלא יזבחו נמי דעל כלהו אמר רחמנא זאת להם לומר דלאו איכא אבל לא כרת ולא מיתת בית דין ואילו איירי רבי אלעזר במקבלה עליו באלוה הא איכא כרת ומיתת בית דין משום זובח לאלהי׳ יחרם אלא ודאי דלא איירי רבי אלעזר אלא בזובח להכעיס ואשמועינן דאף על גב דמיתה ליכא אזהרת לאו איכא כן פירש רבינו נ״ר.

אבל בנמקי רבינו מאיר הלוי ז״ל מצאתי שנשמר מן הקושי׳ לפי תומו וכתב אף על גב דהתם בסנהדרין נפקא לן דזובח או מקטר או מנסך או זורק לעבודה זרה חייב מיתה מדכתיב זובח לאלהים יחרם הכא לא איירי רבי אלעזר בעיקר חיוביה דפשיטא ליה דחייב אלא אזהרת מנין קא מבעיא ליה לפי שלא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר וכאלו אמר עונש שמענו אזהרה מנין ומייתי לה מדכתיב ולא יזבחו עכ״ל רבינו ז״ל ולדבריו ההיא דפ׳ ד׳ מיתות דאוקימנא לדרבי אלעזר בזובח להכעיס יש לומר דההיא לא אתמרא אלא למאי דאמרינן התם דסבר רבה בר בר חנה דאזהרת עבודה זרה שלא כדרכה יצתה מלא תשתחו׳ לאל נכר ומדכתיב וישתחוו להם ומחייב על כל שהוא דרך כבוד ואפילו מגפף ומנשק ויש בכללה אפילו זובח בהמה למרקוליס דהא דרך כבוד ולהכי פרכינן דאם כן דרבי אלעזר למה לי מלא תשתחוה נפקא ואוקימנא בזובח להכעיס ואף על גב דליתא לדרבה בר בר חנה ניחא לן לפרושה להא דרבי אלעזר אפילו אליבא דידיה אבל ליתא לדרבה בר בר חנה דאילו לא תשתחוה וכן וישתחו להם לגופם יצאו וכדאית׳ התם ועובד עבודה זרה שלא כדרכה לא מחייב בשום דרך כבוד אלא במה שהוא כעין ד׳ עבודו׳ ובמתני דאחד העובד ואחד הזובח כו׳ ונפקא לן חיובא מדכתיב זובח לאלהים יחרם כדאיתא התנו ואשמועינן רבי אלעזר דאזהרה דידיה מדכתיב לא יזבחו ואתיא אפילו לעובד עבודה זרה לקבלה באלוה כפשטה ומאי דאמרינן בסיומא דברייתא דבסמוך ואת להם ולא אחרת להם אינו אלא על האמור בפרשת למען אשר לא יביאו ולענין והמקריב קדשים שהקדישן קודם איסור הבמות והקריבן לאחר כן שאין עליו מיתה אבל לאזהרת לא יזבחו בעבודה זרה הא איכא מית׳ דכתיב זובח לאלהים יחרם ובין בזובח להכעיס ובין במקבלו באלוה דסתמא אמר לה וכדאמרינן אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו וגומר תנאו ענין לשלא כדרכה וכל שלא כדרכה במשמע מדלא אמרינן ואם אינו ענין בשלא כדרכה דמקבלו באלוה תנאו ענין בעושה להכעיס כנ״ל לפי דברי רבינו מאיר הלוי ז״ל ושיטה נכונה ופשוטה היא בעיני.

ספת לה בזריקה איזה דבר הלח שמשתבר בזריקתו אפילו דברים המאוסים חייב אע"פ שאין עבודתה בכך וזריקה שאינה משתברת פטור אא"כ היתה עבודתה בכך ומ"מ הנזרק מותר אע"פ שעבודתה בכך הואיל ואין בו כעין פנים כיצד היתה עבודתה בזריקת מקל וזרק מקל לפניו חייב והמקל מותר שאין תקרובת נאסר אף במה שעבודתו בכך אלא כעין פנים וכל שהוא כעין פנים אפילו לא היתה עבודתו בכך חייב והתקרובת נאסר מעתה שחט חגב או בהמה בעלת מום לע"ז אע"פ שאין כיוצא בה קרב הואיל וכעין פנים הוא חייב ונאסר כללו של דבר כל ע"ז שדרך עבודתה במה שאינו כעין פנים העובדה בכך חייב והנתון לה באותה עבודה מותר הואיל ואינו כעין פנים ואם עבדה במה שאין דרך לעבדה פטור אא"כ עבדה באחת מארבע עבודות והם זבוח וקטור ונסוך והשתחואה ובתולדותיהם והזריקה בכלל הנסוך וכל חתיכה תולדת זביחה וכל זריקה המשתברת תולדת זריקה הא אם עבדה באלו חייב והנתון לה נאסר אע"פ שאינו דבר של נוי וסנדל של ע"ז שאמרו במסכת יבמות ק"ג ב' שלא תחלוץ בה כבר בארנוה בשקצעה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה מ"מ כשהתרנו כל תקרובת שאינו כעין פנים דוקא בשאינו של נוי הא אם היה שם נוי אסור משום נויי ע"ז ומ"מ יש לו בטול:

מה שאמרנו שכל תקרובת שאינו כעין פנים מותר אפילו היתה עבודתה בכך שאין לו דין תקרובת כמקל הנזרק וכאבני מרקילוס יש למקצת רבותי שטה אחרת לומר שלא נאמר שאין לו דין תקרובת אלא לענין בטול ר"ל שיש להם בטול הא ליאסר מ"מ אין אנו צריכין לתקרובת שכעין פנים ואיני מודה להם שהרי אמרו בסוגיא זו אבני מרקילוס במה יאסרו ואם תפרש במה יאסרו שלא להתבטל א"כ מה הוצרך למעלה בראש הפרק לומר הני מילי ע"ז דלאו ארחה וכו' והרי מ"מ היה לו לבא מחשש תקרובת שאין לו בטול:

יש בענין זה שטה אחרת לקצת גדולי הדורות והוא שהם סוברים שאין תקרובת נאסר אא"כ כיוצא בו קרב אע"פ שהוא כעין זביחה דכעין פנים ממש בעינן וכמו שאמרו למעלה דכולי עלמא כעין זביחה לא אמרינן ולא נאסר בכעין זביחה אפילו עבודתה בכך מעתה זרק לה דברים המאוסים אע"פ שהם לחים אע"פ שהוא חייב הם מותרין וכן זריקת אבנים ומקל ושחיטת חגב ובהמה טמאה או מחוסרת אבר או בעלת מום הכל מותר ולענין חיוב שלו במחוסרת אבר פטור אא"כ עבודתה בכך ובבעלת מום חייב הואיל וראויה להם ואין נראה כן שהרי למטה שאלו בתקרובת של אוכלין אם פרחה טומאתן בבטול אחר שלענין איסור אין בטול בתקרובת ושאלו בה ותיבעי לך כלים אלמא דיש כלים בני תקרובת וכגון כלי המשתבר ואלו כעין פנים דוקא הרי אין שום כלי קרב בפנים וכן שבסנדל של ע"ז אמרו שקצעה מתחלה לכך וכן בפרכלי ענבים ועטרות שובלין שבצרן מתחלה לכך אלא כל שכעין זביחה או כעין אחת מארבע עבודות הרי הוא כעין פנים:

אמר ר' אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שהוא פטור פי' בזביחה היו עובדים אותה ולא הי' עובדים אותה אלא בתמימים אי נמי שעשה ישרא ע"ז וזבח לה בהמה בעלת מום אבל אם דרכם של גוי לעובדם בבעלי מומין בודאי חייב דהא דרכה בכך ופליגא דר' יוחנן אדרב דאמר כל כען זביחה חייב ואע"פ שאין דרכה בכך ובתוספת ראיתי כתוב והוא שאין דרכה לעובדה בזביחה דאי דרכה לעובדה בזביחה חייב מאיכה יעבדו אי נמי דוקא בהמה בעלת מום שאינה ראוי' לגבות דאותו מיעוט משמע קרא מדקאמר בלתי לד' לבדו משמע אותה שכשרה לד' אבל חגבים שאין כשרים לד' וכן חיה ששחטו לע"ז חייב דלא ממעט קרח אלא הראוי לד' והנכון בעיני דפליגי רב ור' יוחנן:

בפרש"י בד"ה אלא מעתה דבעינן כעין פנים כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא רב לא בעי כעין פנים מדמחייב בשיבר מקל בפניה אלא הכי הל"ל אלא מעתה דבעינן כעין זריקה משתברת וק"ל:

בד"ה אי מאתך כו' וסריס מחמת חולי כו' עכ"ל אבל סריס אדם בלאו הכי אימעיט דהוי מחוסר אבר וק"ל:

גמ' א"ר אלעזר מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד וכו'. ואע"ג דזביחה כעין פנים היא וכבר ילפינן ליה מקרא דזובח לאלהים יחרם מ"מ אשכחן עונש אזהרה מנין לחייב מלקות וכן משמע מפרש"י לקמן ע"ב ד"ה ואין אחרת להם דפירש אלמא לאזהרת שחוטי חוץ וכו' אתא ואזהרת מרקוליס מנלן:

תוס' ד"ה חייב פי' בקונט' וכו' דהא רב יהודה לא מחייב בשבירת מקל וכו' רק באותה שרגילה במקל וכו' כצ"ל:

גמרא בצואה לחה. עי' בברכות (כה) ובפרש"י דאדרבה יבשה נפרכת ולא הלחה ונראה דהכא ר"ל לחה כעין שיוצא ע"י שלשול:

רש"י ד"ה ואינה נאסרת. דלא כו' אלא מידי דכעין פנים. דקדוק הרש"א עליו בדבור הסמוך ה"ל להקדים כאן ורש"י נראה דשיגרא דלישנא דלעיל (נ סע"א) נקיט וכן דלקמן ועי' בר"ן:

רש"י ד"ה אי מאתך. וסריס מחמת חולי כו'. וכ' הרש"א דסריס אדם הוי מחוסר אבר. ולי צ"ע בביצים עי' בכורות (לט ב) וקדושין (כה):