עבודה זרה נא ע"ב

דף נא - ב

וכן שנינו: עד כאן [פסוק ג - ד] הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות, שהרי עונשן אמור ועל כך מגלה התורה את עונשן - כרת, כמו שנאמר [שם] "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמ ו". עונש כרת שמענו בפרשה זו - אזהרה מנין, מנין שהוזהרו על כך?

תלמוד לומר [דברים יב] "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה'".

ומקרא זה נדרש לאזהרה, כדברי רבי אבין אמר רבי אילא [אילעא] -

דאמר רבי אבין אמר רבי אילא: כל מקום בתורה שנאמר "השמר" ו"פן" ו"אל" - אינו אלא באזהרת "לא תעשה".

הרי שמענו עונש וגם אזהרה למקריב בחוץ קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות -

וממשיכה הברייתא: מכאן ואילך, הכתוב בפסוקים הבאים [ה - ז], הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות.

ובא הכתוב להזהיר ולאסור להקריבן בחוץ, למרות שהקדישן היה הקדש לשם הקרבת במה, שנאמר [שם] "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים", כלומר, אותם הזבחים שהתרתי לך כבר דהיינו, שכבר עמדו להיקרב בבמות, אותם יביאו למשכן.

המשך הכתוב הוא "על פני השדה", ודרשינן: מלמד אותנו, שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא זובח על פני השדה, דהיינו לעבודת כוכבים!

המשך הכתוב הוא "והביאום לה'" - זו מצות עשה להביאם לה' במשכן.

עד כאן שמענו מצות עשה להביאם למשכן -

ומצות לא תעשה - מנין, אם הקריבן בחוץ מנין שעבר ב"לא תעשה"?

תלמוד לומר [שם] "ולא יזבחו עוד את זבחיהם". ודרשינן: לא יזבחו אותן בחוץ.

וממשיכה הברייתא: יכול יהא ענוש כרת עליהן, כשם שהמקריב בחוץ קדשים שהקדישן בשעת איסור במות?

תלמוד לומר [שם] "חקת עולם תהיה זאת להם". ודרשינן, זאת עבירה על מצות עשה ולא תעשה יש להם - ולא אחרת והוא עונש כרת להם.

ועתה, קשה על רבי אלעזר, מנין לו לדרוש ממקרא זה לדין השוחט בהמה למרקוליס, הרי ממקרא זה דרשינן לקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות?

ומסקינן: אמר רבא: שתי הדרשות נדרשות, שהרי יכלה התורה לכתוב "ולא יזבחו את זבחיהם", למה נאמר "עוד"? ודרשינן: קרי ביה "ולא יזבחו" ללמד על איסור שחוטי חוץ, כמבואר. וקרי ביה "ולא עוד" לדרשת רבי אלעזר שהשוחט בהמה למרקוליס, אף על פי שהוא שלא כדרכה - חייב.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדיני מרקוליס - והוא הדין לשאר אלילים - ואיסור הנאתו. וכבר מבואר בסוגיא הקודמת, שתקרובת עבודת כוכבים אסורה, אם הוי כעין "עבודת פנים", דהיינו שכיוצא בהן מקריבין לאל יתברך על גבי המזבח.

מצא בראשו מעות, כסות או כלים - הרי אלו מותרין בהנאה. מפני שאין כיוצא בו קרב על גבי המזבח. ובגמרא יבואר הטעם מדוע אינן נאסרין מטעם "נוי עבודת כוכבים".

אבל אם מצא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בהן [דומה להן] קרב על גבי המזבח ^[32] - אסור.

גמרא:

שנינו במשנה שאם מצא בראשו מעות כסות או כלים, אינם נאסרים בהנאה. משמע שאילו מצא בראשו זהב וכסף וכל דבר שהוא של "נוי" הבא לייפות את האלילים, הרי אלו אסורים בהנאה.

ודנה הגמרא: מנהני מילי מהיכן למדנו דברים אלו, שדבר שהוא של נוי נאסר בהנאה, ושאינו של נוי לא נאסר?

אמר רבי חייא בר יוסף אמר רבי אושעיא: כתוב אחד [דברים כט] אומר "ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" -

משמע שני דברים. א. שהיו הגוים מקריבין לפני האלילים עץ ואבן בנוסף על כסף וזהב. ב. שהם "שקוצים", דהיינו שהתורה אוסרתם.

ואילו כתוב אחד [דברים ז] אומר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", ולא נאמר, "עץ ואבן".

הא כיצד הרי המקראות סותרים זה את זה שמקרא אחד אוסר גם עץ ואבן, והמקרא השני אינו אוסר?

יש לתרץ "עמהם", כלומר, מקרא שנאמר "עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" דומיא ד"עליהם", כלומר, בדומה לדברי הכתובשנאמר "כסף וזהב אשר עליהם" -

ודרשינן: מה "עליהם" - דבר של נוי אסור, שהרי נאמר בו במפורש "כסף וזהב" שהם דברים של נוי, ואילו דבר שאינו של נוי מותר שהרי לא נאמר בו עץ ואבן -

אף "עמהם" - דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר. ומה שנאמר בו "עץ ואבן", היינו עץ ואבן של נוי, והם אכן אסורים.

ומקשינן על דרשה זו: למה נדרוש כן - ואימא הרי יתכן לומר ההיפך "עליהם" דומיא ד"עמהם" - מה "עמהם" נאמר בו עץ ואבן לדרוש: כל מה שעמהם אף דברים שאינם של נוי, כי סתם עץ ואבן אינם של נוי, אף "עליהם" - כל [מה] שעליהם ויאסר כל דבר שעל האלילים?

ומתרצת הגמרא: אם כן, שהתורה באה לאסור כל מה שעל האלילים - לא יאמר "עליהם", כל מקרא הזה מיותר. כי אם אפילו מה שעמהן, דהיינו בצדם אסור, והתורה קוראתם "שקוצים", כל שכן מה שעליהן ממש, ולאיזה צורך כתבה התורה למקרא זה. ומשמע, שהתורה כתבה מקרא זה כדי להקיש אליה ולאסור רק דבר שהוא של נוי ^[33].

ותמהה הגמרא: מעות?! דבר של נוי הוא, ולמה אמרה המשנה שהם מותרין?

ומתרצת הגמרא: אמרי דבי בישיבה של רבי ינאי: מעות הן אכן דבר של נוי, אלא שמשנתנו מדברת שמצאו אותן בצורה שאינה של נוי, וכגון: בכיס של מעות קשור, ותלוי לו בצוארו של האליל ^[34].

ועוד תמהינן: כסות?! דבר של נוי הוא ולמה אמרה המשנה שמותרת?

ומתרצת הגמרא: אמרי דבי רבי ינאי: משנתנו מדברת בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו בצורה שאינה של נוי.

ועוד תמהינן: כלי?! דבר של נוי הוא ולמה אמרה המשנה שהוא מותר?

ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: דסחיפא ליה משכילתא [כעין גיגית] ארישיה כפוייה לו על ראשו, בצורה שאינה של נוי.

האלילים שהיו בזמניהם היה להם מחיצות פרוסות לפניהם, והיא קרויה "קלקלין" בפי הגמרא, והוא כינוי גנאי ל"קלעים".

אמר רב אסי בר חייא: כל דבר שנמצא והוא לפנים מן הקלקלין בכל האלילים, אפילו מים ומלח שאינם דברים של נוי - אסור מטעם תקרובת עבודת כוכבים, הואיל ונמצא לפניה ממש.

ואם נמצא חוץ לקלקלין - אם הוא דבר של נוי - אסור כמבואר שנויי עבודת כוכבים אסורין.

ואם נמצא דבר שאינו של נוי - מותר ואפילו פרכילי ענבים וכדומה "כעין פנים", מפני שאין מניחין תקרובת חוץ לקלקלין.

אמר רב יוסי בר חנינא: נקטינן בידינו מסורת מאבותינו: אין תורת קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.

ודנה הגמרא: למאי לאיזה הלכה אין להם תורת קלקלין?

אילימא אם נאמר: דאפילו פנים מן הקלקלין כחוץ של שאר אלילים דמי, ואם מצאו בפנים דבר שאינו של נוי שרי -

איך יתכן לומר כן? השתא אם אפילו פעורי מפערין קמיה והוא ודאי אינו דבר של נוי, וכן זורקין אבנים למרקוליס, האם מים ומלח לא מקרבין ליה?!

ומסקינן: אלא בהיפך, אפילו מצאו בחוץ דבר שאינו של נוי כפנים של שאר אלילים דמי, ומיתסר ואסור מטעם תקרובת. הואיל ולא שייך בהם הפסק קלקלין העשויין לצניעות ולכבוד, מפני שכל עבודתן היא דרך בזיון.

וכל ההבדל בין חוץ לקלקלין ופנים להם - נאמר רק בשאר אלילים שעושין להם מחיצה לצניעות ולכבוד ^[35].

מתניתין:

משנתנו באה לבאר שיש דברים שהם של עבודת כוכבים ומותרים בהנאה.

עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ -

והנה, הגינה או המרחץ אינם עבודת כוכבים, ואף אינם תקרובת עבודת כוכבים, לכן אינם אסורים בהנאה.

אלא שהם "שייכים" אליה, דהיינו שהוקדשו ^[36] לצורך עבודת כוכבים. ואין בכך כדי לאסור בהנאתם, מפני שאין הקדש לעבודת כוכבים. לכן -

נהנין מותר להנות מהן, כגון לקחת מפירות הגינה או לרחוץ במרחץ - שלא בטובה ובלבד שלא יתנו שכר לכומרי העבודת כוכבים, ואין נהנין מהן בטובה, ואסור לתת להם שכר ^[37].

היה המרחץ או הגינה, שלה ושל אחרים שייך לעבודת כוכבים וגם לאחרים - נהנין מהן בטובה ושלא בטובה ^[38].

המשנה מבארת שיש הבדל בין עבודת כוכבים של גוי לשל ישראל.

עבודת כוכבים אליל של עובד כוכבים גוי

- אסורה מיד כשיעשנה ויפסלנה לצורך אלילים. ואילו של ישראל שעשאה לצורכו למוכרה לגוי - אין אסורה כשיעשנה עד שתיעבד. ובגמרא יבואר טעם ההבדל מדרשות הכתובים.

גמרא:

שנינו במשנתנו: עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה.

אמר אביי: מה שאסור "בטובה" היינו בטובת כומרין, וכן מה שמותר "שלא בטובה" היינו שלא בטובת כומרין.

לאפוקי למעט טובת עובדיה שאינם כומרים - דשרי שמותר לתת להם מקצת שכר טובת הנאת המרחץ או הגינה.

איכא דמתני לה יש מי ששנה לדברי אביי אסיפא על הסיפא - שנינו בסיפא:

היה שלה ושל אחרים - נהנין מהן בטובה ושלא בטובה.

ועל הסיפא אמר אביי: מה ששנינו "בטובה" היינו בטובת אחרים שאינם כומרין, ומה ששנינו: שלא בטובה היינו שלא בטובת כומרין.

ולפי לשון זו אסור לתת שכר לכומרין בשום פנים, אף שהגינה או המרחץ אינם של הכומרין בלבד. ולכן מבררינן:

מאן דמתני אסיפא - כל שכן ארישא שכיון שהם של הכומרין בלבד, אסור לתת שכר לכומרין, [ואף לא לאחרים שאינם הכומרין ^[39]].

ואילו מאן דמתני ארישא מקיל וסובר: אבל אסיפא - כיון דאיכא אחרים בהדה שיש אחרים הנהנין מהשכר, לכן אפילו בטובת כומרין, נמי שפיר דמי - מותר לתת שכר אף לכומרין.

שנינו במשנתנו: עבודת כוכבים של עובד כוכבים - אסורה מיד, ושל ישראל אין אסורה עד שתעבד.

ודנה הגמרא: מתניתין מני משנתו של מי היא?

רבי עקיבא היא, ולא כדברי רבי ישמעאל.

דתניא שנינו ברייתא: [הברייתא שונה קודם את דברי רבי ישמעאל] נאמר בתורה [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים". ודרשינן: בכלים שנשתמשו בהן הגוים בעת כניסת בני ישראל לארץ ישראל - לעבודת כוכבים - הכתוב מדבר.

[והגמרא תבאר: הרי נאמר בתורה "מקומות" ואיך נדרש ל"כלים"]. כלים אלו הם "משמשי עבודת כוכבים".

יכול הייתי לומר: עשאום את הכלים ולא גמרום, גמרום ולא הביאום להאלילים, הביאום ולא נשתמשו בהן לצורך אלילים - יכול יהו אסורים?

תלמוד לומר "אשר עבדו שם הגוים" ללמדך שאין אסורין עד שיעבדו.

מכאן אמרו חכמים: עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד [והגמרא תבאר: הרי דרשנו את דברי הכתובב"כלים" - ומנין לנו שגם האלילים עצמם אינם אסורים עד שתעבד?] ועבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד.

אלו הן דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: חילוף הדברים! עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד. [והגמרא תבאר טעמו].

ומשנתנו נשנתה כדברי רבי עקיבא.

הגמרא מבארת את הברייתא.

אמר מר שנתה הברייתא: בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר.

ומקשה הגמרא: הא "מקומות" כתיב, ואיך דרשו רבי ישמעאל על כלים?

ומתרצת הגמרא: אם אינו ענין ל"מקומות", דהרי המקומות לא מיתסרי לא נאסרו, ואין התורה מצווה לאבדם -

ומנין שלא נאסרו? דכתיב בהמשך הפסוק "אלוהיהם על ההרים" ודרשינן: ולא ההרים אלוהיהם.

ומקשינן האי להכי הוא דאתא כו' ופשוטה היא כו' א"ר אלעזר מנין השוחט בהמה למרקוליס שחייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ (שנאמר) שהרי כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכתיב ונכרת.

עונש שמענו. אזהרה מנין שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום. וקיי"ל דכ"מ שנא' בו [השמר פן ואל] אינו אלא בלא תעשה. מיכן והילך הכתוב מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות שנאמר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם שהיו מותרין להן.

על פני השדה. מלמד שכל הזובח בבמה כאילו זובח לשדה. והביאום לה' זו מצות עשה. מצות לא תעשה מנין ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלא שדים כדכתיב ושעירים ירקדו שם. אשר הם זונים אחריהם לרבות שאר עבודת כוכבים.

חקת עולם. לבית עולמים. תהיה בזמן הזה. זאת להם ואין חייבין עליהן כרת. לדורותם שנוהג הדבר לדורות:

ופריק רבא קרי ביה ולא יזבחו אזהרה כמו שאמרנו. וקרי ביה ולא עוד לרבות אפילו שלא כדרכן:

מתני' מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין. מנא לן דכתיב בהאי קרא ותראו את שקוציהם [וגו'] כסף וזהב אשר עמהם וכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם. (וכתיב ולקחת לך).

הא כיצד עליהם דומיא דעמהם. מה עמהם של נוי הוא דאסור. אף עליהם דבר של נוי הוא דאסור. ודחינן אדרבה עמהם דומיא דעליהם מה עליהם כל מה שעליהם אף עמהם כל מה שעמהם. ופרקינן אם כן לא יאמר עמהם למה נאמר עמהם. לומר דבר שהוא עמה לנוי הוא שאסור. ואוקימנא למתני' דקתני מעות.

בכיס קשור ותלוי לה בצוארה של עבודת כוכבים. כסות בטלית מקופלת ומונחת לה על ראשה. כלים כגון ספל ומשיכלה וכיוצא בהן שבראשה. שאלו כולן אינם עושים לנוי. ואסיקנא כל דבר שהוא עם עבודת כוכבים לפנים מן הקלקלין. פירוש החדר שהיא נתונה בו אפילו מים ומלח אסורין הן.

חוץ מן הקלקלין דבר שהוא לנוי עבודת כוכבים אסור בהנאה. ושאינו לנוי עבודת כוכבים מותר:

אמר ר' יוסי בר' חנינא נקטינן אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס אלא אפילו חוצה לו כלפנים דמי והכל אסור.

פרכילי ענבים ועטרות של שבולים. פי' קריבין לביכורים יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור:

עבודת כוכבים שיש לה מרחץ או גינה נהנין מהן שלא בטובה. ואוקמה אביי שלא בטובת כומרים.

היה לעבודת כוכבים גינה ושל אחרים נהנין מהן בטובת הכומרים ושלא בטובת הכומרים. פירוש בטובת הכומרים שהיתה לכומרים טובה בהנאה:

הא דתנן נהנין מהם בטובה וכו'. <חסר כאן וחבל על דאבדין>.

מתני' מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין. מפרשינן בגמרא כגון שאינם מונחין דרך נוי, כדאמרינן, כלים דסחיפא ליה משיכלא ארישיה, וכיס תלוי בצוארו, כסות בטלית מקופלת על ראשו, וכיון שאינם עומדים דרך נוי מותרין, כדדרשינן בגמרא מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם (דברים ז, כה). ואומר רבנו הרב נ"ר דהיינו טעמא דמתניתין, דשאני הני אפילו למאן דאמר (נ, א) דאבני מרקוליס אסורין מדין תקרובת ולא בעינן זריקה המשתברת, משום דמעות וכסות וכלים אינם בכלל תקרובת ואף על פי שדרכה בכך, שאינה נקרא תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי הע"ז שלהן שהיא חפצה בכך בזריקתן לפניה או בהעמדתן לפניה, כגון אבני המרקוליס שיש בחוקי המרקוליס שהיא חפצה בתקרובת זריקת האבנים, ולפיכך היינו סבורים לומר שאף על פי שאינן תקרובת המשתברת יאסר כיון שיש כאן תקרובת הע"ז מיהא, אבל הכלים והמעות אינם תקרובת שתהא הע"ז חפצה בגופן של מעות ושל כלים, אלא שהמעות הן נדרים ונדבות ליקח מהם צרכי ע"ז, ומשום נדר ע"ז אינם נאסרים לפי שאין הקדש לע"ז, והכלים הרי אינם אלא לנוי, הילכך כיון שאינם עומדין דרך נוי אינם נאסרין, שאין הנויין אסורין אלא כשמונחין דרך נוי. ומיהו אפילו מעות אם מונחין דרך נוי אסורין משום נויין מיהא, וכדאמרינן בגמרא מעות דבר של נוי הוא, ואצטריכינן לאוקומה בכיס תלוי בצוארו.

פרכילי ענבים ועטרות של שבלים. פירשה רבה בר עולא בגמרא (נא, א) כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר שיש בחוקיהם לבצרן מתחלה לכך. וליכא לפרושי בדידעינן ודאי דבצרן מתחלה לכך, דהא מצא קתני. ואומר רבנו הרב נ"ר דאף על גב דבבשר הנכנס לע"ז לא חיישינן דילמא נשחט מתחלה לכך, הכא שאני דאין דרכן להביא מן הבצור אלא ממה שבוצרין מכרמיהן בתחלה לכך, אבל בשר דרכן להביא מן החתוך, והילכך אף בפרכילי ענבים אי ידעינן דאינם קפדין בחוקיהם לבצור מתחלה לכך אף הענבים הנמצאים שם מותרין עד דידעינן שנבצרו מתחלה לכך.

יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח. פירש רבנו הרב נ"ר טעם דתלינן הכא בדבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, משום דמתניתין דהכא מיירי בשדרכה בכך, וכיון שכיוצא קרב אף על פי שאינו משתבר אסור, כגון בשר ולבונה שאינם משתברין בזריקתן, וגם אין דרכם לשחטן מתחלה לכך אלא מן השחוט והחתוך מקריבין לה, כדתנן (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, ושמעת מינה שנאסר בהקרבתו אף על פי שלא נשתבר לכך. וטעמו של דבר דבדברים שדרכה בהכי להכי קפדינן שיהא משתבר אף על פי שהוא חייב בלא משתבר, משום דבעינן דומיא דזבחי מתים (בשר) [בצד] השבירה, והוא הדין בשדומה לזבחי מתים בצד גוף התקרובת, שהוא דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח. וכבר כתבתי למעלה דמתניתין לכאורה אפילו בשאין דרכה בכך מיירי, דהא ממרקוליס סליק וסתם מרקוליס אין דרכו אלא בזריקת אבנים ולא בפרכילי ענבים וסלתות.

אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור. נראה מדברי הר"ם שהוא ז"ל היה מפרש אפילו מים ומלח שאינם של נוי אסור, והוא הדין לכל שאר דברים אף על פי שאינם כעין פנים כגון כסות או כלים, ואף על פי שאינם עומדין דרך נוי. וכן כתב (הל' עכו"ם פ"ז הט"ז): המוצא כסות או כלים או מעות בראש ע"ז, אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרין ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין וכו'. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור, במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ ממקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי למזבח, כל הנמצא לפנים אסור, אפילו מים ומלח, ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה. עד כאן. וקשיא לי לפירושו, חדא, דהא מצא בראשו מעות דמתניתין היינו לפנים מן הקלקלין, ואפילו הכי מותרין כיון שאינם עומדים דרך נוי, כדאמרינן בכיס תלוי בצוארו ומשיכלא סחיפא ליה ארישיה. ועוד דקרא דעליהם ועמהם דילפינן מניה מה עליהם דבר של נוי הא לא חלק בין פנים לחוץ, דמקרא מלא דבר הכתוב שכל דבר שאינו של נוי לעולם מותר. ועוד קשה עליו דמתוך מה שכתב נראה דפעור ומרקוליס דאין להם קלקלים כל דבר הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ ואפילו כלים שאינם של נוי אסורין, ואלו דברי תימה, דהא בהדיא תנן, מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים, ומתניתין דקא שרי מעות וכלים שאינם של נוי קאי אמרקוליס דמניה סליק, והכי מפרש בירושלמי (בשמעתין) וכן בתוספתא (פ"ז ה"ט). ומיהו נראה לי שאין מדברינו אלו קושיא על פירושו של רש"י ז"ל שפירש דלפנים מן הקלקלים אפילו בדבר שאינו של נוי אסור, שכך דעת רבנו ז"ל לומר, דלפנים מן הקלקלים אפילו דברים שאינם של נוי אם הם דברים הראויים למזבח אסורין, ואפילו מים ומלח (שאין) [שהם] הדברים הקלים בכל הדברים הנקרבים למזבח, לפי שאין משגיחין בדברים הראויים למזבח בין שהם של נוי בין שאינם של נוי, לפיכך כשהם לפנים מן הקלקלים מסתמא הקריבן והילכך אסורין, אבל כשהן חוץ לקלקלים מסתמא לא הניחם שם אלא לנוי, לפיכך דבר של נוי אסור דבר שאינו של נוי מותר, ואפילו דברים שקרבים לגבי מזבח וכדתנן (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר, ופעור ומרקוליס שאין להם קלקלין ובכל מקום הנראה עמהם מקריבין להם תקרובת, אפילו חוץ מן הקלקלים כלפנים מן הקלקלין, וכל דבר הראוי למזבח הנמצא עמהם , אפילו דבר שאינו של נוי כמים ומלח אסור, והיינו דאמרינן השתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה. (אלא) [אבל] דברים שאינם ראויים למזבח כגון מעות וכלים שאינם באין אלא לנוי או לספק מהם צרכי הע"ז, אם עומדין דרך נוי הרי אלו אסורין משום נויין, ואם דרך בזיון הרי אלו מותרין וכדתנן מצא בראשו מעות, כן נראה לי, וכן כתב הרב הלוי ז"ל.
והרב נ"ר כתב דממה שאמר בירושלמי נראה, דכל ע"ז שיש לה קלקלין כל דבר הנמצא לפנים מן הקלקלים אפילו כלים שאינם של נוי [אסור], ודברים שאינם של נוי [אינם מותרין] אלא בפעור ומרקוליס לפי שאין להם תורת קלקלין, ומתניתין דקא שרי דברים שאינם של נוי דוקא במרקוליס, ומקרא דדרשינן עמהם דומיא דעליהם דוקא בע"ז שאין לה קלקלין. והא דאמר בפעור ומרקוליס אפילו חוץ כפנים, פירושו, דמאי דמיתסר בפנים דהיינו כל דבר תקרובת אפילו מים ומלח מיתסרי נמי בחוץ, שכל דבר מקריבין לה, דהשתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה, אבל כלים שאינם של נוי בין בחוץ בין בפנים מותר, [דכיון] דאין דרכה בקלקלין אף כשעושין לה כמי שאינם שם דמי, דהכי גרסינן לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות, אלא אפילו ע"ז שאין לה קלקלין מצא בה כסות או כלים הרי אלו מותרין, למדנו מזה דע"ז שיש לה קלקלים הכל אסור לפנים מן הקלקלים. ומיהו אומר הרב נ"ר דנראה דוקא כלים של נוי אלא שאינם עומדין דרך נוי, וכדאמר מעות כסות וכלים דברים של נוי הן, וכיון שהן לפנים מן הקלקלים אין מקפידין בהנחתן, דאלו כלים שאינם של נוי מאיזה טעם יאסרו אפילו לפנים כיון דלא מתסרו משום תקרובת וגם מקרא דעליהם לא מתסרי כיון שאינם של נוי.
עלה בידינו לענין תקרובת ע"ז ונויה לפי שיטה זו שפירשנו, כל תקרובת ע"ז שהוא כעין פנים דוקא, כגון יינות ושמנים וסלתות ולבונה ואפילו מלח ומים אם נכנס לפנים מן הקלקלים אסורין לעולם, בין דרכה בכך בין אין דרכה בכך, ואין להם בטלה דאף על פי שהוציאום משם בטומאתן הן עומדים, והיינו מתניתין דקתני יינות ושמנים וסלתות וכל דבר אשר כיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור. וכן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שבצרום מתחלה לכך דכעין פנים ממש הן וכן מביאין אותם בכורים. ואם לא נכנסו לפנים מן הקלקלים הרי אלו מותרין, לפי שבחוץ אינו נאסר משום תקרובת שאין מקריבין לה בחוץ, והיינו מתניתין (כט, ב) דבר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור. ונראה לי דוקא בהמה ועוף הראויין למזבח דהיינו מידי דתקרובת לפנים, אבל בשר חיה ועוף שאינם בני הקרבה בפנים מותר, והיינו פלוגתייהו דר' יהודה וחכמים (נא, א) בשחט לה חגב, וחכמים פוטרים, וכל היכא דהמקריב אינו מתחייב התקרובת אינו נאסר. וכן אם שחט לה בהמה תמימה באיבריה דכעין פנים הוא, ואף על פי שיש לה דוקין שבעין, הרי זה חייב ונאסרת אף על פי ששחטה שלא בפניה , כדתנן (חולין מ, א) השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' הרי אלו זבחי מתים. והא דאמרינן (נד, א) היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, פירשו רבוואתא דאורחא דמילתא, אי נמי שכיון שהיא רבוצה לפני הע"ז אף על פי שהוא שוחט סתם נאסרת, אבל אם שחט לפניה בהמה בעלת מום שחסרה אחד מאיבריה פטור ואינה נאסרת, דלאו כעין פנים היא, והיינו דאמרינן (נא, א) דר' אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב, יט), לא אסרה תורה אלא כעין פנים. תקרובת שאינו כעין פנים ולא ראוי למזבח כגון אבנים ומקל וחגב וצואה וכיוצא בהן, אף על פי ששבר לפניה המקל או ששחט לה החגב וזרק לפניה הצואה והיא לחה דאיכא תקרובת המשתברת, אף על פי שדרכה בכך הרי אלו מותרין, דכעין פנים ממש בעינן ולא כעין זביחה, דהלכתא כחכמים דפליגי עליה דר' יהודה בשחט לה חגב (נא, א) ועוד דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם, אלמא לא אמרינן כעין זביחה. ורב דאמר (שם) שבר מקל לפניה חייב ונאסרת, סבירא ליה כתנא דספת לה צואה (נ, ב) ולית הלכתא כוותיה. ואיכא מאן דאמר שתקרובת המשתברת אסור, דכעין זביחה אמרינן, וכיון דדמי לזובח בחד צד אסור.
ואותן ככרות שלוקחין מן השוק ומקריבין אותה לפני הע"ז אסורין, דכעין פנים איכא. ואם לשו עיסה וחזרו בהן מותרת, דאין הקדש לע"ז, וגם משום (ששברו) [שלשו] אותה לע"ז אינה נאסרת, לפי שאין בחוקי הע"ז ללוש אותה לשמה אלא לוקחין אותה מן השוק ומביאין. אבל אותם אוכלי אשי שהוא לחם אונן שלהם, לחם מגואל הוא ואסור משעת לישה, דהוי כעין זביחה אף על פי שאינו משתבר לפני הע"ז, שהרי השוחט לשם הרים הרי הוא זבחי מתים (חולין מ, א) אף על פי שאינו לפני הע"ז, (וכתב) [וכן כתב] רבנו הרב נ"ר. ורבנו יצחק ז"ל היה אומר שאין הככרות תקרובת, לפי שאין מתכוונים אלא לתתם לגלחים, ודוקא באותן דורות שהיו עובדי ע"ז או שהע"ז אוכלת ונהנית מן התקרובת היה אסור. ויש טעם לאסור, כי מכל מקום כיון שמניחין אותו תרובת לפניה וחושבין שמתרצה בהנחתו לפניה, אף על פי שעושין על מנת לתתו לגלחים משלפניה אסור. ובשם רש"י ז"ל כתבו גם כן שהככרות ההן תקרובת ע"ז הן ואסורין, ואף על פי שלוקחין אותן אח"כ ומשברין אותן, אין בטלה עולמית לתקרובת.
וכלים של נוי שעומדים לפנים מן הקלקלין, אם ע"ז שיש לה קלקלים היא, אף על פי שאינם עומדין דרך נוי כגון כיס תלוי בצוארו וטלית מקופלת על ראשו, הרי אלו אסורין, ואם לאו [שאין לה קלקלין ואינם עומדים דרך נוי] אלא שעומד הטלית מקופלת על ראשו או כיס תלוי בצוארו, הרי אלו מותרין, ואף על פי שעשו לה עכשיו קלקלים והן עומדים לפנים, והיינו מתניתין דמצא בראשו מעות וכו'.
ואותן נרות שעוה שמדליקין לפני ע"ז, בעוד שהן דולקין אסורין, בין שעומדים לפנים בין שעומדים בחוץ, וכדאמרינן חוץ מן הקלקלין דבר של נוי אסור, ואם כבו אותן אין להם דין תקרובת, לפי שאין כיוצא בהן בפנים, ומשום נויין נמי לא מתסר כיון שכבו אותן הכומרים, שכבויין היינו ביטולם, שהרי אין עושין אותן לנוי בלא דליקה אלא בדליקה, וכיון שכבו אותן בטל נויין, שאין אסור הנויין כאסור תקרובת שאין לו בטלה אלא כע"ז שיש לה בטלה. וכך שנו בתוספתא (פ"ז ה"ו) עליהם בין שגופה לבוש בהן בין שאין גופה לבוש בהן אסורין, עמהן את שגופה לבוש בהן [אסורין, את שאין גופה לבוש בהן] מותר, ואפילו כלים שגופה לבוש בהן גנבום כומרים או מכרום מותר. ואומר רבנו הרב נ"ר שאף על פי שמכבין אותן על מנת לחזור ולהדליקן, אפילו הכי בטלין מתורת נויין, דכיון שאינם נויין אלא על ידי הדלקה הרי נתבטל באותה שעה, ומיהו מתורת משמשי ע"ז יש לאוסרן, ואינם בטלים על ידי הכבוי כיון שמכבין אותן על דעת לחזור ולהדליקן, דהוי ליה (כשרה) [כשפאה] לצרכה שאינה בטלה, אבל כשכבו אותם על דעת ליטלן לעצמם בטלין. ואם כבו מאיליהם אינם בטילים דעדיין הם משמשי ע"ז. ואם נתנום הכומרים לישראל הרי אלו בטלים שהרי הם יודעים שישתמשו בהם לצרכם, והוה ליה כמי שמכרה לצורף ישראל דאמרינן (נג, א) דבטלה, ועוד דבע"ז עצמה אמרינן (שם) דמכרה או משכנה לא בטלה (אלא) אם (כן) מכרה לצורף ישראל, משום דמימר אמר גוי אידי דדמיה יקרים שעובדיה מכירים בה שהיא ע"ז ולוקחין אותה בדמים יקרים ישראל לא מחבל ליה אלא מזבן זבין לה לגוי, והילכך לא בטלה על ידי מכירתה, אבל במשמשין ליכא למימר הכי, חדא, דאין מתיקרין בהן, ועוד דאין מכירין אותם אם הם משמשי ע"ז אם לאו. ואומר רבנו דדוקא במשמשין שאין דרך ע"ז ליקח אותם בדמים יקרים יותר משאר בני אדם.
ואותם המלבושים שלובשין כשעובדים ע"ז, חכמי צרפת ז"ל מתירין אותם בהנאה שאינם משמשי ע"ז אלא משמשי משמשי ע"ז, ורבנו הרב נ"ר אומר שאין ההיתר הזה ברור דכיון שחוקיהן הוא לעמוד לפני הע"ז באותו מלבוש משמשי ע"ז הם, אבל אם מכרום לחתכן ולחבלן בטלים, אבל מכרום סתם [אסור] מימר אמר שמא ימכרם לגלחים שיתנו בדמיהן יותר.

מתני':ע"ז שיש לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה. פירש הראב"ד ז"ל: דדוקא בגנה ומרחץ שלא נעשו לה לנוי, דאם כן ודאי אסור ליהנות מהם דנויי ע"ז אסורין, וכדתנן בפרקין דלעיל (עבודה זרה מד, ב), אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא הגנה הזו היא שעומדת למחית כומרייהו לספק להם צרכם. ומשום הכי נהנין מהם שלא בטובה, לפי שלא נאסרו עדיין, שאין הקדש לע"ז כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם).

טובת הנאה. פירש רש"י ז"ל: בשכר, והיינו טעמו דבשכר אסור משום דנמצא מהנה, ומהנה ודאי אסור, כדאמר ר' יוחנן בריש מכילתין (יג, א), אבל שלא בשכר מותר, כדפרישנא דאין הקדש לע"ז. ורבנו תם ז"ל השיב עליו (בתוס' מד, ב ד"ה נהנין): דאם כן הוה לן למתני בשכר ושלא [בשכר, אלא בטובה להחזיק טובה לכומרין, ושלא בטובה שלא] להחזיק טובה לכומרין, ואפילו ליתן להם שכר מותר, דטעמא דהא מילתא משום חששא דדילמא אתי לאמשוכי בתרייהו הוא, וכיון שאינו צריך להחזיק להם טובה לא אתי לאמשוכי בתרייהו. והא דאמרינן בריש מכלתין דמהנה אסור, התם דוקא מהנה לע"ז עצמה, אבל הכא דאינו מהנה אלא לכומרין מותר. ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרש דגנה זו אינה עומדת לספק ממנה צרכי ע"ז אלא לצרכי הכומרין, ומשום הכי התיר ז"ל לאפות פת בשכר בפורני של כומרים וכו', ועוד התיר מטעם אחר, דלא אסרו אלא בגנה ומרחץ שהם לפני הע"ז, וכדתנן ע"ז שיש לה גנה או מרחץ, דמשמע דלפני הע"ז נינהו. ורבנו הרב נ"ר הכריע כפירושו של רש"י ז"ל, מדאמרינן בגמרא, מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא, פירוש כל שכן דרישא אסור בטובת כומרין, ולפירושו של ר"ת ז"ל מה שייך לומר כל שכן ארישא, דהא בהדיא מפורש הוא ברישא דבטובת כומרין אסור, דעל כרחיך בטובה דקתני ברישא בטובת כומרין קאמא, דאי בטובת עובדיה כל שכן דטובת כומרין אסורין, אבל לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר, דאביי קא אתא לאשמועינן דלא תימא דדוקא בשכר שמשקצין אותו לע"ז אסור, אבל שכר שמעלין לכומרין מותר, קא משמע לן דאפילו בשכר שמעלין לכומרין אסור, כיון שהוקצת אותה גנה לספק בה צרכי הכומרים המשמשים לפניה, והיינו דקאמא כל שכן ארישא דאסרינן אפילו נתינת שכר לכומרין כיון שהשכר כלו שלהן, וכל שכן בנתינת שכר לצרכי ע"זד עצמה. והכי משמע בירושלמי דגרסינן ביה על הא מתניתין, כיני מתניתא בטובת הנאה כומרין, חלילין של ע"ז אסורין לשכרן, ואם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שעושין שכר לע"ז מותר, הגובה של ע"ז אסור ליתן לו, ואם היה מעלה שכר למדינה אף על פי שהוא גובה לשם ע"ז מותר ליתן לו, ומתניתא אמרה כן, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה. פירוש: ואם היה מעלה שכר למדינה ובני המדינה נותנין מקצת השכר לע"ז מותר, אלמא בטובה ושלא בטובה היינו בשכר ושלא בשכר, והא דנקט בטובה רבותא קא משמע לן, דאפילו בטובת הנאה בעלמא אין נהנין מהם, אף על פי שמרויח בדבר שאין נותן שכר ממש אלא טובת הנאה ואם בא ליהנות ממקום אחר היה צריך ליתן שכר יותר מזה, אפילו הכי אסור. ומה שאמר בירושלמי בגובה של ע"ז אם היה מעלה שכר למדינה מותר, פירש רבנו הרב נ"ר שהגובה אינו גובה אלא בשם בני המדינה, והא דקאמא אף על פי שהוא גובה לע"ז, פירושו שהגובה נכנס לאותה גבייה לכוונת מה שמהנין בני המדינה ממנה לע"ז, ומשום הכי סבירא להו לבעלי הגמרא דבני ארץ ישראל דכיון שהשכר בא לידי אחרים ובשם אחרים הוא נגבה ונוטלין אותו בשביל עצמם, אף על פי שנותנין מהם אח"כ מקצתו לע"ז מותר, שאין זה מהנה לע"ז אלא מהנה לאחרים ואחרים מהנין לע"ז, והיינו סופא דמתניתין דקתני, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה, ולהדין פירושא לפום מאי דמסקינן כמאן דמתני לה אסופא, משמע דאפילו בזמן שנותן השכר לאחרים ובשביל עצמן, אם אותם אחרים מעלין ממנו שכר לע"ז אסור ומהני לע"ז קרינן ביה. אבל מדברי הרמב"ן נ"ר נראה שהוא מפרש דההוא דירושלמי שגובה לשם ע"ז לומר שגובה בפירוש לשם ע"ז כפשטא דלישנא, ואפילו הכי הוה סלקא דעתייהו למישרי כיון שאין כל השכר לע"ז, שמעלין מהן שכר לבני המדינה, והילכך לפום הדין פירושא צריך לומר [לפום מאי] דמסקינן כמאן דמתני לה אסופא, גובה לשם ע"ז אף על פי שמעלה שכר לבני המדינה אסור, אבל אם גובה לשם מדינה מותר ליתן לו אף על פי שהם נותנין חלקה לע"ז. וקשיא לי הא דאמרינן בריש מכילתין (יב, ב) דחנויות המעוטרות וורד אסור משום דמעלין שכר לע"ז, והא התם דלא יהיב מכס בפירוש לע"ז אלא לאחרים ואחרים נותנין לע"ז, והכי פרישנא לה התם בדוכתה, אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב שלא אסרו מהנה אלא ברווחא גרידא כי התם, דשקלא ע"ז מכס ולא חסרה מידי, אבל הכא כיון דשקיל מנייהו פירות או מידי אחרינא לאו מהנה הוא.
כתב רבנו הרב נ"ר: דהא דאסרי במתניתין היה לו גנה או מרחץ לאו דוקא לפניה כדברי רבנו תם ז"ל (הו"ד בקטע הקודם), אלא אפילו רחוק לה, כדכתבינן בפרק כל הצלמים, דכיון שהגנה ההיא נתנוה לעבודה זרה ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכיה דהיינו כומרים, אסור להנות ממנה בשכר, אבל גנות שקנו הכומרים משלהם לא מצינו איסור ליקח מהם אף על פי שיש ע"ז בביתם והם כומרים לע"ז, שעקר מה שנותנין להם אותם הגנות כדי שינהגו בחוקי הייחודים שלהם עושין כן ולא כדי שיתעסקו בצרכי ע"ז שבביתם, ואותה הע"ז שבביתם כדי שלא יטרחו לצאת ממקומן וללכת למקומה, ונכון להתרחק מליקח מהן, מ"ר.

והא מקומות כתיב, אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרא וכו' תנהו ענין לכלים.קשיא לי היכי קאמא אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי, ואמאי לא תנא ליה למקומות דוקא, וכגון שחפר בהן בורות שיחין ומערות דמתסרי, וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה נד, ב) אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ואיפשר לומר דהכי קאמא, אם אינם אלו המקומות דכתיבי בהאי קרא לגופן, דהא העידה עליהם התורה שאינם באסורן שלא חפרו בהן והשתחוו להם, מדכתיב: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, תנהו ענין לכלים, כן נראה לי.

קרי ביה ולא יזבחו ולא עוד. פירוש דלהכי כתיב קרא יתירה עוד לאשמועינן נמי הא וכיון דאיכא עונש מפורש בכתוב מדכתיב זובח לאלהים יחרם לגבי אזהרת בכל דהו סגי לן וכדברירנא תמן בפ״ד מיתות בס״ד.

מתני׳ מצא בראשו. פירוש בראשו של מרקוליס האמור למעלה וכן מפורש בירושלמי ובתוספתא.

מעות כסות אוכלין הרי אלו מותרין. פרישנא בגמרא בשאין עומדין דרך נוי אבל עומדין דרך נוי אסורין ושמע מינה דלגבי נויי עבודה זרה אף עפ״י שאין דרכה בכך ואינו כעין פנים מתסר מדכתיב כסף וזהב אשר עמהם דהא מסתמא אין דרך מרקוליס בכך וכן הדין לענין משמשין וטעמא דמילתא דסוף סוף משמשי עבודה זרה הם ולענין חיוב העובד או תקרובת עבודה זרה הוא דקפיד קרא שיהא כדרכה או שיהא כעין פנים כנ״ל.

אבל ראיתי מי שכתב דכל האי דרך היה לעשות כן למרקוליס לפעמים שאם לא כן לא יהיו אסורין כשהם דרך נוי וכמדומה לי שהיה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל כמו שכתבתי.

פרכילי ענבים וכל דבר שכיוצא קרב. פירוש או קרב ממש בארבע עבודות או שהוא קרב בפנים בשאר דברים ועשה לו כעין ארבע עבודות וכדכתיבנא לעיל גבי פרכילי ענבים ולכך פרט וחזר וכלל.

גמ׳ אם כן לא יאמר עליהם. פירוש דהא מקרא דעמה׳ נפקא דכתיב ביה עץ ואבן שאינן דבר של נוי וכיון דהתם מתסר אף עמהם דהיינו בתפיסתם כל שכן בזו שהוא עליהם ממש אלא ודאי לכך יצא מיותר לדרוש דלא מחייב אפילו עליהם אלא דרך נוי.

בכיס תלוי בצוארו. פירוש ואולי להצניעם נתנם שם או שנותנין לשכר כומריה בלבד.

אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור לפום פשטה נראה שבא לומר דכל שהוא לפנים מאותן קלעים אפי׳ דבר שאינו של נוי אסו׳ מידי נויין ופעור ומרקוליס חוץ שלהם כלפנים שהרי כל עבודתם דרך בזיון הילכך דבר שאינו של נוי אסור וכן כתב הר״מבם ז״ל מפורש אבל אינו נכון שהרי מצא בראשו מעות כסות וכלים לפנים מן הקלקלין הוא וכל שכן למאני דאסיקנא דאין קיקלון למרקוליס דאפילו חוץ כפנים ואפילו הכי קתני מותרין לפי שאינם דרך נוי. ועוד הא עמהם ועליהם דכתיב בקרא לפנים מן הקיקלון ואפילו הכי אמרינן דדבר שאינו של נוי מותר לכך יש לפרש דהאי מימרא לאו בנויין היא אלא בדבר הראוי ליאסר מדין תקרובת ואשמועינן דלגבי נויין הוא דכתיב קרא כסף וזהב דבר של נוי וחשוב אבל לגבי תקרובת כל שהוא כעין פנים נאסר ואפילו הוא דבר קל מאד כגון מים ומלח ואינו עומד דרך כבוד ואשמועינן נמי דאף על גב דלא ידעינן אם נתן שם לנוי או לתקרובת כיון שהוא לפנים מן הקיקלון שדרך לזבל שם תקרוב׳ עבוד׳ זרה תולין לחומרא של תקרובת הונחו שם ואסורין אבל כשהוא חוץ מן הקיקלון שאין דרך לעשות שם תקרובת דבר של נוי אסור מדין נוי ודבר שאינו של נוי מותר וגבי מרקוליס הוי חוץ כלפנים דאפילו דבר שאינו של נוי ודרך נוי הוא אסור כשאפשר לאוסרו מדין תקרובת שיש כיוצא בו בפנים הא כל שאין איסורו אלא משום נוי אפילו בראשו אינו נאסר אלא כשהוא דבר של נוי ועומד כדרך נוי וכדאיתא לעיל.

והכי נמי משמע האי פירושה מהאי דאתינא לומר דאין תורת קלקלין למרקוליס ופעור דאפילו פנים כחוץ דמי דפרכינן עלה השתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה ומדנקטינן לישנא דמקרבי ליה משמע דמים ומלח הנאסרים בפנים מדין תקרובת הם נאסרים וכן פירשו רבותי הר״שבא נר״ו והר״א הלוי ז״ל גם הר״ז הלוי ז״ל ואחרים פירשו כן:

ומיהו מצינו בירושלמי שאמרו על משנתינו לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפילו עבודה זרה שאין לה קלקלין מצא בה מעות או כסות הרי אלו מותרין ע״כ ולפי הגירסא הזאת היה נראה שהם סבורין דעבודה זרה שיש לה קלקלין כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי׳ דבר שאינו לתקרובת ואינו עומד דרך כבוד הרי זה אסו׳ שהקלקלין הללו קלקלתה לאסור מה שלפנים מהם אבל כשאין לה קלקלין יש לה קולה לענין נויין דדבר שאינו של נוי מותר ויש לה חומרא לדבר של תקרובת דאפילו חוץ כפנים דמי כפום גמרא דילן וקרא דעמהם ועליהם לא דרשינן ליה אלא לעבודה זרה שאין לה קלקלין כדרך שהיה דרך עובדי עבודה זרה בזמן ההוא כן נראה לפי גירסא זו של הירושלמי ועליו סמך הרב רבינו יונה ז״ל אבל היא שיטה דחוקה בעיני ונראה לי שיש בה טעות סופרין וכן הגירסא אפילו עבודה זרה שיש לה קלקלין ואתיא כגמרא דילן ממש וכפשוטה והדעת מכרעת כן ולענין לחם אזנים והאובלדש שרגילין הגוים בזמן הזה כתבו בתוספות בשם ר״שי ז״ל שהיה אוסרן שהרי תקרובת עבודה זרה הן ומשעת לישה נאסרין דאיכא כעין זביחה ואף על פי שמשברין אותן אחר כך וגם מוכרין אותן אין בטול לתקרובת עבודה זרה אבל ר״י ז״ל היה מתירם שאין מתכוונין אלא לתתם לגלחים.

ונראין דבריו ז״ל חדא דאנן כרבי יוחנן קיימא לן דבעי כעין פנים ממש ואף על גב דפרישנא לעיל שהוא אוסר מדרבנן כשיש כיוצא בו בפנים והכא הא איכא בפנים לחם הפנים ואיכא בלישה דבר המשתבר כעין זריקה והן עושים אותן לכך הני מילי דבר הנתון לע״ז להיות לה תקרובת אבל זה אין עושין לדעת תקרובת אלא אותו שמשקין אותו הכומר ואוכל אותו שם אבל שאר האובלדש דורון לכומרים הוא ומה שמניחין אותו בפני עבודה זרה אינו בדרך תקרובת כלל אלא כמי שנותן לה פרס לכומריה הילכך הרי הן מותרין למי שלא נזהר מפת של גוים וכן דעת מורי הר״א הלוי ז״ל וכן נהגו ברוב המקומו׳ וכן נראה ודאי להלכה ועם כל זה שומר נפשו ירחק מהם אבל נרות שעוה שמדליקין לפניה אין כאן כעין פנים כלל ואין איסורן אלא מדין נויין ומשמשין וכבויין או מכירתן זהו בטולן ואין לפקפק בזה כלל.

מתני׳ עבודה זרה שיש לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה. פר״שי ז״ל נהנין מהן שלא בטובה שלא יעלה שכר לכומרים דאין הקדש לעבודה זרה כדאמרינן בפרק כל הצלמים עד כאן ור״ת ז״ל השיב עליו דאם כן הוה ליה למיתני בשכר ושלח לכך פירש הוא ז״ל ואין נהנין מהן בטובה אפילו טובת דבור שיהא מחזיק טובה לכומרים או לעובדיה לפום מאי דמפרש בגמרא. וקשה לפירוש זה דבשלמא להחזיר טובה לכומרים איכא למיסרמשו׳ דהוי כחשיבות׳ לעבודה זרה אבל טובת עובדיה בלאו כומרים מאי חשיבותה הוא כיון שאין הגנה הזאת נוי לעבודה זרה כלל כדבעינן למימר ועוד דאמרינן בגמרא מאן דמתני לה הסיפא כל שכן הרישא כלומר כל שכן הריש׳ דבטובת כומרים אסור ולהאי פירו׳ מאי כ״ש שייך בהא שהרי בריש׳ מפורש הוא שאין נהנין מהן בטובה ובין שהפירוש טובת כומרים או טובת עובדיה הרי טובת כומרים אסור דאי טובת עובדיה קאסר כל שכן טובת כומריה לכך נראה יותר כפירוש רש״י ז״ל והא דלא קתני בשכר משום דלא סוף דבר שכר גמור אלא אפילו שכר כל דהו שנותן כל שהוא על שוה אלף אסור דסוף סוף הא קא מרווח ומהנ׳ לאותה עבודה זרה במה שנותן לה ומהנה אסור וכן נראה בירושלמי דגרסינן על משנתינו כיני מתני׳ בטובת הנאה כומרים חלילין של עבודה זרה אסור לשכרן ואם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שעושין שכר לעבודה זרה מותר הגובה של עבודה זרה אסור ליתן לו ואם היה מעלה שכר למדינה אעפ״י שהוא גובה לשם עבודה זרה מותר ליתן לו ומתניתא אמרה כן היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה ע״כ: הרי נראה מכאן דטובת משנתינו היינו שכר כפירוש ר״שי ז״ל והיינו דאמרי׳ בגמרא מאן דמתני אסיפא כל שכן הרישא דדילמא הוה ס״ד שהשכר שאסרו ברישא דוקא שכר שמקצין אותו לע״ז ממש לצורכיה אבל שכר שהוא להנאת כומריה מותר להכי אמרינן דכיון דבסיפא אסרו הנאת שכר הבא לכומרים כל שכן הרישא.

וכן. פירש ה״ר יונה ז״ל אבל מורי הר״א הלוי ז״ל היה מפרש כפירוש ר״ת ז״ל ומדברי כולם למדנו וגם הענין מונח כן בעצמו שהגינה או המרחץ הוה אינם לעבודה זרה שאם כן הא ודאי אסורים הם בהנאה בכל ענין שבעול׳ כדין נוי עבוד׳ זרה אלא שנתנו לה למחית כומריה ואין הקדש לעבודה זרה כדכתב ר״שי ז״ל וכן כתב הר״אבד ז״ל מפורש והדתנן בפרק כל הצלמים אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלמא אלו היה נוי היה אסור עד כאן.

ומעתה גנת הצעירים הרי הן אסורין ליהנות מהן בשכר או בטובת דבור לפי׳ ר״ת ז״ל ומצינו המנהג פשוט ליהנות מהן בכל דבר בטובה ושלא בטובה אבל יש לתת טעם להתיר לפי מה שכתב ר״ת ז״ל שהגנה או המרחץ הזה הם עומדיי לפני עבודה זרה אלא שלא נעשו לה לנוי כי אם לשכר הכומרים ולהכי קתני שיש לה ולא קתני לפניה לומר שיש לה דרך הקדש ודרך ממון שנתנו לה וכ״נ מסוגי׳ משנת מרחץ של אפרודיטי כמו שפירשנו שם ולפירוש זה גנות הצעירים שאינם לפני עבודה זרה ממש אף על פי שעומדין בצדה נהנין מהן אפילו בטובת כומרים שאין חשיבות לעבודה זרה אלא להם אבל לדברי שאר המפרשים שפירשו דסתמא קתני שיש לה ואפילו הן רחוקין ממנה צריך תלמוד מאיזה טעם נהגו בהם היתר.

וראיתי בשם ה״ר יונה ז״ל שלא אסרו במשנתינו אלא בגנה ומרחץ של עבודה זרה שהוקצו או הוקדשו בפירו׳ להנאת כומרים שלה אבל גנות הכומרים שקנאו הם משלהם ולא עשאום סמוך לביתם אלא כדי שלא יטריחו לצאת מביתם ולא הוקצו לעולם לשכר עבודתם בטרחה מותר ועם כל זה כתב הוא ז״ל שראוי להתרחק מליקח מהן אבל מורי הר״א הלוי היה מתיר לגמרי כי הוא ז״ל סובר דמתני׳ בשעומדין לפניה ממש כדברי ר״ת ז״ל וכל מה שאסרו לא אסרו אלא לכתחילה ומפני מראית העין שכל שנותן שכר לכומרים נראה להם לעולם שהוא כנותן לצרכי עבודה זרה ממש וכן כשהוא מחזיק להם טובה נראה לעולם שהוא מחזיק טובה לעבודה זרה אבל כשאינו לפניה ליכא מפני מראית העין כלל וכל שכן גנות הצעירים שידוע ומפורסם לכל שאינם אלא להנאתם ממש בלבד וכאלו הם ממונם גמור ואף מפני מראית העין נמי ליכא ולפי׳ מותר וזה טעם כעיקר:

ולענין הירושלמי שכתבנו לעיל בחלילין של עבוד׳ זרה והגובה של עבודה זרה נראה שאף הוא כעין משנתינו שאין השכר ההוא נופל לעבודה זרה ממש אלא שהוא להנאת כומריה ולפיכך כל שהם מיוחדין לעבודה זרה ונקראים על שמה אסור לתת להם שכר חלילין או ליתן לגובה ההוא מפני מראית העין אבל אם מעלים שכר לבני המדי׳ כלו׳ ששכרוהו בני המדי׳ מן הכומרי׳ שאין השכר ההוא בא ליד הכומרים אף על פי שעל שם ממון של עבודה זרה הוא נתן הרי הוא מותר לשכרן שאין הקדש לעבודה זרה ומראית העין נמי ליכא כאן שאין אנו נותנין כלום אלא לבני המדינה וכן הגובה של עבודה זרה פירוש שהכומר ממש גובה אותו אפילו להנאת הכומרים ומאכלם אסור ליתן לו אם שואל אותם בשם עבודה זרה אבל אם בני המדינה העלו עליהם צרכי הכומרים כגון שחכרו שדותיהם ובתיהם וקבלו עליהם לפרנסתם בין רב למעט אף על פי שגובה על שם אותה עבודה זרה כיון דלהנאת הכומרים הוא בלבד וגם יש בו הנאת שתוף לבני המדינה מותר דהא ליכא מפני מראית העין והויא לה כסיפא דמתני׳ דהיה שלה ושל אחרים דכל שיש יד אחרים באמצע לא חשו לזה ומיהו למאן דמתני לה הסיפ׳ ואסרו שם שכר הכומרים אף על פי שיש בה יד אחרי׳ אף המעלה שכר למדינה אם גובה לשני עבודה זרה אסור והירושלמי בא כמאן דמתני לה הרישא אבל כשגובה על שם המדינה אפילו למאן דאמר לה הסיפא הוא מותר וזה דרך רבינו הר״מבן ז״ל ואותן שחוכרין קרקעות של עובדי העבודה זרה ופורעין אותן במעות הרי זה מותר שהכל יודעין שהוא למאכל ומשקה אבל אותן שנותנין חכירות שמן או שעוה ממש אסור מפני שהוא מן הסתם להקריבו לפניה ואפילו לא הוי הכי מראית העין מיהא איכא ואסור קל וחומר ממשנתינו וכן היה אומר מורי הר״א הלוי ז״ל ואיכא דקשיא ליה דהכא שרינן כל דלא יהיב ממש לעבודה זרה אלא שנותן לאחרים ואלו בפ״ק גבי חניות המעוטרות היכא דיהיב מכסא לעבודה זרה אסור ואף על פי שאינו נותן לכומרים ממש אלא שנותן למוכס או לבני המדינה והן נותנין לעבודה זרה ותירצו דשאני התם דיהיב לעבודה זרה ולא שקיל מינה מידי מה שאין כן במשנתינו דשקיל מינייהו פירות או מידי אחרינא ולתירוץ זה עדין קשה הגובה לעבודה זרה שאמרו בירושלמי אבל הנכון בעיני דההיא דפ״ק מיירי כשהמכס ההוא לע״ז ממש להפיק לה צרכיה ולפיכך אוסר רבי יוחנן ואפילו על ידי אחרים וריש לקיש היה מתיר מפני שאינו נותן דרך מתנה אלא מפני מקחו כנותן מכס למלך וגם שפודה עצמו במכס ההוא כדי שלא יהנה בה ליתן עטרה שלה בראשו ובראש חמורו כדאיתא התם וכן פירשתי לפני מורי הר״א הלוי ז״ל והודה לי.

גמרא אמר אביי כו׳. הנראה לי דהלכה כמאן דמתני לה הרישא לקולא שזה דרך הירושל׳ ועוד דהא איסורה דרבנן הוא וכדפרישנא לעיל וכיון דכן לקולא נקטינן הילכך טובת עובדיה לעולם מותר ואף טובת הכומרים כשהוא שלה ושל אחרים אבל הפוסקים ז״ל פסקו לחומרא כמאן דמתני לה הסיפא.

יכול עשאום ולא גמרום כו׳. תלמוד לומר אשר עבדו ונקטינן כל הני לאשמועינן דאפילו למעוטי עשאום ולא עבדום אצטריך קרא.

אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי דכתיב אלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם. פירוש ואף על גב דההוא בעבודה זרה עצמה כתיב הוא הדין למשמשין ואם תאמר ודילמא מקומות ממש ומפני שעשו בהם מעשה וכדאמרינן אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ויש לומר דאם כן הרים עצמם למה הותרו אלא ודאי כשאמרה תורה ולא ההרים אלהיהם הרי העידה לנו שלא עשו בהם מעשה ועוד כשתמצא לומר שעשו בהן מעשה אם כן היינו כלים ואנן הכי אמרינן אם אינו ענין למקומות ממש שלא עשו בהם מעשה שהרי כבר נאמר ולא ההרים אלוהיהם תנהו ענין לכלים או למקומות מחוברין שידענו בפירוס שעשו בהם מעשה:

כבר ידעת שכל הקדשים אסור לשחטן בחוץ ולא סוף דבר הקדישם בשעת אסור במות והקריבם בשעת איסור במות אלא אף הקדישם בשעת התר במות והקריבם בשעת אסורן וכן התבאר בכאן ובספרא אלא כל שהוקדשו והוקרבו בשעת אסור הבמות חייב כרת וכל שהוקדשו בשעת התר הבמות והוקרבו בשעת אסור הבמות אין בו כרת אלא לאו:

כבר בארנו שכל שאדם מוצא אצל ע"ז תקרובת שלא כעין פנים כגון עץ ואבן כסף וזהב אם דרך נוי הוא עומד אצלה אסור משום נוי ואם אינו עומד דרך נוי מותר מ"מ ע"ז שמתכסיס שלה להיות מחיצה בינה ובין העם כל שאנו מוצאים לפנים מאותה מחיצה אסור אע"פ שאינו של פנים ואפילו דברים שאין נאסרים משום תקרובת ולא הוזכר בתלמוד מים ומלח אלא לענין שאינן של נוי שהרי מים ומלח מן הדין הם אסורים בכל מקום שקרבים הם לפנים אלא לא הוזכרו אלא לענין נוי וכגון שלא כיון להם לתקרובת וכמו שאמרו בתלמוד המערב מלח לשוף ומים להדיח ולא נאסרו אלא משום נוי אע"פ שאין בהם נוי שכל שהוא בדרך זה משימין שם כל דבר לנוי אפילו שלא בדרך נוי אחר שאין העם רואין אותן ואם הוא חוץ מן המחיצה חזר לדינו ואם אין מטכסיס שלה להיות מחיצה לפניה אע"פ שנתנו בה עכשו הרי הוא כדין שאין שם מחיצה:

פעור ומרקילוס הואיל ועבודתם דרך בזוי כל שאנו מוציאין לפניה דרך נוי הוא בין יש מחיצה בין אין שם מחיצה ואם בראשו חזר לדינו כמו שהוזכר במשנה במעות כסות וכלים:

יש בזו שטה אחרת לומר שכל שהוא לפנים מן המחיצה אסור משום תקרובת הואיל והוא כעין פנים ואפילו דברים הקלים כגון מים ומלח אבל מה שהוא חוץ למחיצה אינו תקרובת ואין לנו לדקדק בו אם הוא כעין פנים לא הונח שם אלא לנוי ואם דבר של נוי הוא אסור משום נוי ולא משום תקרובת ואם אינו דבר של נוי מותר ופעור ומרקילוס אפילו בחוץ אנו דנין אותו בתקרובת שאין דרכן לנאותן או שמא כל דבר אוסרין בו משום נוי אע"פ שאין בו נוי ונכון הוא:

עובדי האלילים והצורות היה מחקם להדליק נרות לפני אליליהם אותם הנרות הסכימו המפרשים שקודם שהודלקו אע"פ שהיתה עשייתם לכך או שהוזמנו לכך מותרות שאין הקדש לע"ז הדליקן אסורות משום נוי ע"ז כבה אותן הגוי להשתמש בהן לעצמו הותרו וזה בטולן ויש מי שאומר שאם נתן העובד מהם לישראל או מכר זהו בטולם ואף בשעת הדלקתם וכן היה מטכסיסיהם להיות ההמון מקריבים לחם לצורך משרתי האלילים וכומריהם ולחם זה מותר שאין מקריבין אותו לע"ז הא אם היו מקריבין אותו לע"ז עצמה יאסר משעת הקרבה:

כלים העשויין לצורך דברים אלו כל שהענין העשוי לו אסור אף הכלי אסור מטעם משמשי ע"ז עד שיתבטל ומכירתו זו היא בטולו וכל שהענין העשוי לו מותר אף הכלי מותר:

עובדי אלילים שהזכרנו היה ממנהגם לשנות מלבושיהם להיות מצויינים והרבה מפרשים אסרום עד שימכרום לחתכם ויש מתירים במכירה לבד אפילו סתם ויראה שכל שהוא לובשם תמיד מותרין הא אותן שהוא מחליף בשעת עבודה נאסרו ואף באלו יש לפקפק באיסורן וכבר כתבנו מענין זה בפרק ראשון:

המשנה השניה והכונה לבאר בה שיש קצת דברים בע"ז שאפשר ליהנות ממנה והוא שאמר ע"ז שהיתה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היתה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה אמר הר"ם פי' אמרו בטובה ושלא בטובה ר"ל בטובת הכומרים:

אמר המאירי ע"ז שהיה לה גינה או מרחץ נהנין מהם שאין הקדש לע"ז וכתבו גדולי המפרשים דוקא בשאותה גנה או מרחץ לא נעשו לנוי של ע"ז שאלו כן אסור ליהנות ממנה וכמו שאמרו בפרק צלמים אין אומרים שהמרחץ נעשה נוי לאפרודיטי אלמא שכל שיש לומר כן אסור אלא שזה של משנתנו כשהן עומדות לצורך מחית הכומרים ולספק צרכיהם ומתוך כך נהנין מהם ובלבד שלא בטובה ופי' בגמ' שלא בטובת הכומרים ר"ל שלא יעלו להם שכר שאלו כן נמצא מהנה אלא שלא בשכר לגמרי אע"פ שנותנין שכר לקצת עובדי אותה ע"ז הואיל ואין כאן טובת הכומרים היה שלה ושל אחרים עמה נהנין ממנה אף בטובה הואיל ואינו מיוחד לה לבדה זהו פירוש גדולי הרבנים ואחרוניהם מקשים עליהם שהיה לו לומר שלא בשכר אבל לא בשכר ומתוך כך פי' שלא בטובה בדרך שלא יצטרך בכך להחזיק טובה להם וכל שהוא כן אף בשכר מותר שאין האיסור אלא מחשש שמא ימשך אחריהם מתוך חבתם כשעושין חסד עמו ומאחר שאין צריך להחזיק להם טובה בכך אין כאן חשש המשך ומותר אפילו בשכר ואע"פ שנמצא מהנה ופסקנו בפרק ראשון שכל שהוא מהנה אסור פירושה כשהוא מהנה לע"ז אבל זו כבר פירשנוה שלצורך הכומרים היא עשויה או שמא פירושה כשמהנה ואינו מרויח במקום אותה הנאה כלום אבל זה נהנה הוא בשביל הנאתו וכעין סחורה הוא וזהו לשון בטובה ושלא בטובה כמו שאמרו בעדיות פירות שביעית נהנין מהם בטובה פירוש בתורת חסד אבל לא בדמים שדרך סחורה אסור ובגמרא נאמרו בה שני לשונות הראשון כסתם משנתנו שכל שהוא לה ולאחרים מותר אף בטובת הכומרים וכשהוא לה לבדה אסור בטובת הכומרים ובלשון שני היה לה ושל אחרים נהנין ממנה בטובת האחרים אבל לא בטובת הכומרים ורוב מפרשים פסקו כלשון ראשון וכסתם משנתנו ומ"מ יש פוסקין כלשון אחרון ולגדולי המחברים נראה שפירשו בטובה ושלא בטובה כפירוש אחרוני הרבנים אלא שאוסרין בשכר על כל פנים ויראה לי לענין פירוש כפירוש גדולי הרבנים ולענין פסק כלשון ראשון וממה שאמרו בתלמוד המערב כיני מתניתא בטובת כומרים ושלא בטובת כומרים חלילים של ע"ז אסור לשכרן ואם היה מעלה שכר למדינה אע"פ שעושין בהם צורך ע"ז מותר לשכרם חנות של ע"ז אסור לשכרו ואם היה מעלה שכר למדינה אע"פ שיש בה צרך ע"ז מותר הגובה לע"ז אסור ליתן לו ואם היה מעלה למדינה אע"פ שהוא גובה לע"ז מותר כלומר שבני מדינה נותנין מקצת הגוביינא לע"ז והואיל וגובה בשם המדינה אע"פ שיודע שנותנין ממנה חלק לע"ז ושהוא גובה אותה גוביינא על דעת כך מותר ומתניתא אמרה כן היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה בטובה ושלא בטובה למדת בפירוש שהוא מפרש בטובה בשכר ושהוא מבואר כלשון ראשון וגנה ומרחץ זה שאסרנו אחרוני הרבנים כתבו כשהם לפניה שהדבר מוכיח שלשם ע"ז נעשה אבל ברחוק מקום הרי הוא כשאר נכסי המנהיגים שמותרין ועיקר הדברים אף ברחוק הואיל ובשבילה ובשביל מנהיגיה נעשית על הדרך שביארנו ומ"מ יראה בגנה או מרחץ העשויים לשמה להיות הנהנים בהם סוברים להתרפות באכילת פירות אותה גנה וברחיצת אותו מרחץ יתר על אחרים הא בגנות העשויות לטייל לעצמם וכן מרחץ אין בו שום איסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה הפרש שיש בין ע"ז של גוים לע"ז של ישראל ואמר על זה ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתעבד אמר הר"ם פי' אמ' רחמנא בע"ז דגוי פסילי אלהיהם תשרפון באש משעה שפסלו נעשה לו אלוה ואמ' בע"ז דישראל ושם בסתר עד שיעשה לה הדברים שבסתר כגון שיקטר לה או ישתחוה וזולת זה כמו שביארנו בסנהדרין:

אמר המאירי ע"ז של נכרי אסורה בהנאה מיד תכף שעשאה והביאוה בגמרא ממה שנאמר פסילי אלהיהם משפסלו נעשה אלוה ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד והביאוה בגמרא ממה שנאמר ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהוא ענין עבודתה:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ שע"ז של נכרי אסורה מיד מ"מ כלים הנעשים לצרכה וכן כל משמשי ע"ז אפילו עשאום ולא גמרום או גמרום ולא הביאום או הביאום ולא נשתמשו בהם אינן אסורין עד שישתמשו בהם לצרכה ואין צריך לומר במשמשי ע"ז של ישראל:

פיסקא מצא בראשי מעות כו' בכיס קשור ותלו לו בצווארו פי' אבל אם היו מפוזרות לפניו אסורין משום נוי ע"ז דכל נוי ע"ז אסורין כע"ז כדתנן הגוים העובדים את ההרים הן מותרים ומה שעליהן אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך הילכך הסודרים שפורשים לפני ע"ז שלהן והעששיות הדולקות לפניהן אסורין בהנאה. ומעות שמתנדבין עכשיו הגוים לע"זוהן מתחלקים לכומרים נראה לי שהן מותרים בהנאה לא מבעיא דעל עת שיתפרנסו הכומרים מהם מתנדבין אותם אלא אפילו אם התנדבו אותם לזיבול ע"ז לבנות לה שום בנין או לקנות לה כלים המשתמשים להם לע"ז מותרים הם דקי"ל אין הקדש לע"ז:

ע"ז שהי' לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה ובורות מים של ע"ז מותר לשתות מהם בחנם ואם היו בתוך ע"ז אסור ליכנס ואם הוציא לו גוי מותר אבל לקנו' מהם אסור דמהנה לע"ז אסור וקשיא לי אמאי לא מותבינן מינה חיובתא לריש לקיש דאמר בפרק קמא נהנה אסור אבל מהנה מותר וגם המורה פירש שלא יעלה שכר לכומרים ואינו נ"ל דא"כ נקשה מינה לריש לקיש דאמר נהנה מע"ז אסור אבל מהנה לע"ז מותר ובתוספות מצאתי כתוב שלא בטובה שלא יחזיק טובה לכומרם אבל אם יחזיק להם טובה אסור משום דנראה כנהנה מע"ז וכשלא יחזיק להם טובה נראה כלוקח מן ההפקר והכי תנ נמי במסכת שביעית בש"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה ובה"א בטובה ושלא בטובה ופי' רבי' יצחק בי"ר מלכי צדק זצוק"ל בטובה שיחזיק טוב' לבעלים והכי משמע לישנא דמתני' מדתני בטובה ולא תני בשכר אבל הירושלמי מוכיח כדברי המורה דגרסי' התם כיני מתניתה בטובת הכומרי' ושלא בטובת הכומרי' חלילים של ע"ז אסור לשוכרם ואם היו מעלי' שכר למדינה אע"פ שעושין בהן צורך ע"ז מותר לשוכרם חנות של "ז אסור לשוכרה ואם היתה מעלה שכר למדינה אע"פ שעושין בה צורך ע"ז מותר לשוכרה עיין במהדורא בתרא:

ע"ז של נכרי אסורה מיד כו' ואידך ההוא מבעיא לי' לכדתניא ר' יוסף מנין לגוי שפוסל אלהיו כו' פי' ור"ע אית לי' ההוא דרשה דהא תרתי דריש רב יוסף מני' פסלו לאלוה לא תחמוד אלמא משע' שפסלו לאלוה קאי בלא תחמוד ואע"פ שלא עבדו ור' ישמעאל סבר להכי אפקי' בלשון פסלו למידרש בי שהגוי פוסל אלוה בלחוד אבל לעולם לא נאסר עד שיעבד:

מצא בראשו מעות כו' מדקתני בראשו ולא קתני בראשה בלשון נקבה כדקתני בכולה מסכתין ש"מ דאמר קו' קאי ואתא לאשמעי' אע"ג דאין עבודתה אלא בזריקת אבנים אפ"ה היכי דמצוי לפניו פרכילי ענבים וכו' אסורין דאמרי' תקרובת ע"ז הן:

ואין נהנין מהם בטובה בין אם נפרש האי בטובה שיחיזק להן טוב' בין אם נפרש שיתן להם שכר כל טעמו כל איסור אינו מפני שמהנה לע"ז אלא מפני שנראה כנהנה מע"ז ואע"פ שנותן דמים אסור ליהנות מע"ז אפילו בדמים ואע"ג דאמרי' אין הקדש לע"ז. מ"מ לרבנן אסור:

מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא פי' וא"כ מה דאמ בריש' שלא בטובה שלא בטוב' עובדי' קאמר דאי בטוב' כומרי' אפי' בסיפ' אבור ומתני' הכי משמע דמאי דאסר ברישא שרי בסיפא דכשהיא לע"ז בלבד אין נהנין ממנה אפילו בטובת עובדי' דנראה דברשות ע"ז נהנין ממנה אבל הי' שלה ושל אחרים נהנין ממנה בטובת אחרים כיון שיש להן בה שותפו' ולא מיחזי דברשות ע"ז נהנה ממנה:

מצא בראשו מעות ומעות דבר של נוי הוא מיכן מוכיח שכל המעות שהגוים מתנדבין עכשיו והן משימין אותן לפני ע"ז בשעה שמתנדבים אע"ג שהן יודעין שהכומרין נוטלין אותן נוי ע"ז הן ואדעתא דהני נותנים שיעשו מהן זיבול לע"ז ושיתפרנסו הכומרי' שהן שמשי ע"ז מהן ובודאי אם היו מתנדבין ולא היו משימין אותן לפני ע"ז היו מותרין אע"פ שנתנדבו לזיבול ע"ז שאין הקדש לע"ז אבל כל מה שמשימין לפני ע"ז נאסר או משום תקרובת ע"ז וכל אלה הפתילות של שעוה שדולקות לפני ע"ז או הצורות של שעוה שהן תלויות לפני ע"ז אע"פ שהכומרים סותרים אותן ומוכרין אותן נוי ע"ז הן הצורות והפתילות הן תקרובת ע"ז והן אסורין עד לעולם ולא תימא כשסותרין אותן ומוכרין אותן הן ניתרין כי זה הוא יטולן דומיא דאבני מקוליס שהן תקרובת ע"ז והן בטלות דהתם אדעתא דהני זרקו להו שיעמדו על הגל תמיד הילכך אי שקלינהו מהתם בטלינהו ושרי אבל אלה לכך הן עשוין שתתנאה ע"ז בהן לפי שעה וחרי כן יתפרנסו מהן שמשי עז הילכך אין זה ביטול ובודאי דבר שהוקצה לע"ז תדיר כגון הסודרין שלפניהם ועששיות הדולקות לפניהן אילו לקחן הגוי וביטלן כגון שפגמן ועשה בהן מעשה הותרו דומיא דאבני מרקוליס שעשה בהן מעשה וחיפו בהן דרכים:

דאפילו חוץ כלפנים דמי ואסור פי' ועמהן המור מעליהן דעליהן התרנו דבר של בזיון אפילו למרקוליס ולפניהן אנו אוסרין וטעמ' דמילת' שלפניהן מקריב' כל דבר ואפי' דבר (שאינו) של נוי אבל עליהן אין משימין אלא דבר של נוי:

במשנה כו' נהנין מהן בטובה ושלא בטובה כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

גמ' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא נראה דלהאי לישנא ע"כ צ"ל דאפילו בטובת אחרים אסור דאי בטובת כומרים דוקא אסור אבל בטובת אחרים מותר א"כ מה בין רישא לסיפא וק"ל:

רש"י ד"ה א"כ לא יאמר עליהם וכו' לשון אחר כל שעמהן דאשר ריבויא הוא. נראה דבין ללישנא קמא דרש"י דמעץ ואבן יליף ליה ובין ללישנא אחרינא דאשר ריבויא הוא אין להקשות דלכתוב קרא דעליהם לחוד דא"כ ה"א דעמהם כלל וכלל לא וגם אין להקשות דלכתוב קרא דעמהם לחוד דאסור וכ"ש דעליהם ולשתוק ולא לכתוב בקרא דעמהם עץ ואבן וללשון אחר לשתוק ולא לכתוב אשר דמשמע ריבויא וממילא לא משתמע מיניה אלא דבר של נוי דא"כ ה"א דשל עץ ואבן אפי' היכי דהוי של נוי לא יהא אסור לכך אצטריך למכתב הקרא דעמהם ללשון ראשון עץ ואבן וללשון אחר אשר ריבויא לרבות דהיכי דהוה של נוי אפי' של עץ ואבן אסור ואי לאו קרא דעליהם ה"א דמרבה אפילו שאינו של נוי אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דעליהם דרשינן דעמהם דומיא דעליהם וא"כ לא מרבינן מריבויא דכתיב בקרא דעמהם דשל עץ ואבן נמי יאסור אלא היכי דהוה דבר של גוי וכ"ת א"כ כיון דגם ללשון אחר דאשר ריבויא הוא לא מרבינן מיניה לפי המסקנא אלא היכי דהוי מידי של נוי אפי' משל עץ ואבן אסור א"כ ל"ל ריבויא דאשר הא בלא ריבויא דאשר כתיב בקרא דעמהם בהדיא עץ ואבן י"ל דלשון אחר ס"ל דהא דכתיב בקרא עץ ואבן לא נמשך אעמהם ובא לומר דהדברים שעמהם אפי' הוי של עץ ואבן אסורים אלא נמשך אלעיל מיניה דהיינו גילולים ושיעור הכתוב כך הוא ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן פי' הגילולים שהן העבודת כוכבים בעצמם הוו של עץ ואבן ותראו גם כסף וזהב אשר עמהם ולפי זה אם נמצא עמהם דברים שהן של עץ ואבן לא נשמע מהכתוב דאסור לכך אצטריך אשר דריבויא הוא דבא לרבות כל מה שעמהם וק"ל:

תוס' ד"ה אפילו מים ומלח אסור וכו' ודלא כפירוש הקונטרס וכו' דא"כ גבי פעור וכו'. נראה דהמדקדק בדברי רש"י יראה שרש"י הרגיש בקושיא זו ופירש באופן שאין מקום לקושית התוס' שהרי רש"י כתב אפילו חוץ כפנים וכו' שהרי כל עבודתו דרך בזיון וכו' הלכך לא שייכא ביה ולא מפסיקי ר"ל ושייך ביה תקרובת חוץ לקלקלין כמו לפנים מן הקלקלין ואפילו אינו של יופי דלא שייך גביה יופי ומה שכתב רש"י לעיל חוץ מן הקלקלין לאו משום תקרובות איתיה הלכך של נוי אסור דנפקא מאשר עמהם וכו' היינו בשאר עבודת כוכבים דקלקלין הוי הפסק וק"ל:

רש"י ד"ה ל"א כל שעמהן. דאשר רבויא הוא. כן איתא בסוטה (מו ב) ועי' במנחות (מג ב):

תד"ה אפי'. דאי עבודתה בכך אפי' כו'. כצ"ל ומלת כלי למחוק:

עד כאן. האי ולא יזבחו בפרשת שחוטי חוץ כתיב ועד פסוק זה הענין מדבר בקדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן והקריבן בשעת איסור הבמות: שהרי עונשן אמור. שגילה לך הענין את עונשן שהן בכרת: מכאן ואילך. האי ולא יזבחו עוד: בשעת היתר. קודם שהוקם המשכן והזהיר הכתוב שאע''פ שהיו מוקדשין לשם הקרבת במה לא יקריבום עוד בבמה לגבוה שנאמר את זבחיהם זבחים העומדים קודם לכן שהתרתי בבמה לגבוה בשעת איסור הבמות כזובח על פני השדה לעבודת כוכבים: זו מצות עשה. כאלו שהוקדשו קודם הקמת המשכן והקריבן אחרי כן בבמה שעובר בעשה: יכול יהא ענוש כרת. כאילו הקדישן בשעת איסור והקריבן דענוש בהן כרת לעיל: זאת להם. עשה ולא תעשה: ואין אחרת להם. כרת אלמא לאזהרת שוחטי חוץ קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות אתא ואזהרת מרקוליס מנלן: קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. והאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו ותחשביה תרי לאוי: מתני' מצא בראשו. של מרקוליס מעות כסות וכלים מותרין שאינן של נוי כדמפרש בגמרא: גמ' עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. משמע שהיו מקריבין עץ ואבן וכסף וזהב וקרי ליה קרא שקוצים אלמא כל מה דמקריבין קמיה מיתסר: וכתוב אחד אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. אבל עץ ואבן לא כתיב: הא כיצד עמהן דומיא דעליהן. מה עליהן דבר של נוי אסור דהא כסף וזהב הוא אף עמהן דכתיב עץ ואבן אם של נוי הוא אסור ואם לאו מותר ולקמן פריך הא מעות דבר של נוי הוא: כל שעמהם. דהא כתיב נמי עץ ואבן וסתם עץ ואבן לאו דנוי נינהו: א''כ לא יאמר עליהם. כוליה קרא לא איצטריך דהשתא מה שעמהן דאינו עליו ממש אשמועינן קרא דשקוצים נינהו ואסירי שעליהן מיבעיא לך לשון אחר כל שעמהן דאשר ריבויא הוא: מעות דבר של נוי הוא. ואמאי קתני מתני' דמותר: מקופלת. מכופלת פלייד''א בלע''ז: דסחיפא לה משכילתא ארישיה. כפויה לו גביע ארישיה ואינה עשויה כמין כובע אלא כלי ארוך ובלשון כנען אקדון ונותנין בו מים כדאמרינן (שבת דף עז:) משיכלא משי כולה שמכבסין בו בגדים ורוחצין בו ידיהן: קלקלין. מחיצה היא פרוסה לפני עבודת כוכבים וקלקלין הוא כינוי של קלעים: אפי' מים ומלח. דלא לנוי הוא כיון דכעין פנים נינהו הוה תקרובת: חוץ לקלקלין. לאו משום תקרובת איתיה: הלכך של נוי אסור. דנפקא מאשר עמהן: שאינו של נוי מותר. ואפי' הוא כעין פנים דהא חוץ לקלקלין לא מנחי תקרובת: אין קלקלין. אין תורת קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס: למאי הלכתא. אין לו קלקלין: אי נימא. דלא מיתסר דבר שאין של נוי לפנים מקלקלין דידיה כשאר עבודת כוכבים: השתא פעורי מפערין קמיה. מתריזין לפניו: אפי' חוץ כפנים דמי. ומיתסר שהרי כל עבודתו דרך בזיון וקלקלין הוי צניעות ולכבוד הלכך לא שייכי ביה ולא מפסקי: מתני' נהנין ממנה שלא בטובה. שלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים כדאמרן בפ' כל הצלמים (לעיל דף מד:): גמ' עובדיה. עובדי כוכבים העובדין אותה לא איכפת לן אי יהבינן להו שאר טובת הנאה פורתא: כ''ש ארישא. דכיון דכולה דעבודת כוכבים אסור לתת שכר: בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר. ולקמן פריך הא מקומות כתיב: מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים. ולקמן פריך הא בכלים אוקימתה עבודת כוכבים מנלן דעד שתיעבד: חילוף הדברים. ולקמן מפרש טעמא: את אלהיהם. את אלהיהם בההיא קרא כתיב:

אפילו מים ומלח אסור. פירוש ואפילו שאין עבודתה בכך דאי עבודתה בכך אפי' בכלי צואה נמי והטעם שלפנים מן הקלקלין מקריבין כל דבר אע''פ שאינו נוי וטעם האיסור מטעם תקרובת חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור מטעם תקרובת שאינו של נוי מותר כי אין מקריבין שם אלא דבר של נוי ודלא כפ''ה שפירש דחוץ לקלקלין אין שם תקרובת ודבר של נוי אסור משום ולא תחמוד כסף וזהב א''כ גבי פעור קאמר חוץ כפנים דמיתסר ואמאי כיון שאין מביאין חוץ לקלקלין דבר של תקרובת ומים ומלח אינו לנוי: