עבודה זרה נב ע"א

דף נב - א

לכן, תנהו ענין לכלים, והתורה מצווה לאבד את הכלים, ועל אותם הכלים דרש רבי ישמעאל שלא נאסרו עד "אשר עבדו שם הגוים ".

שנינו בהמשך הברייתא: מכאן אמרו: עבודת כוכבים של עובד כוכבים - אינה אסורה אלא עד שתעבד ושל ישראל אסורה מיד.

ומקשה הגמרא: והא ב"כלים" אוקימנא לה? הרי רבי ישמעאל דרש ש"מקומות" הם כלים שנשתמשו בהם לצורך אלילים, ולא באלילים עצמם?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם", ודרשינן: מקיש, התורה משווה את אלוהיהם הנאמר בהמשך הפסוק - לכלים הנאמר בתחילת הפסוק ["מקומות"] -

ללמדך: מה כלים אינם אסורים עד שיעבדו - אף אלוהיהם [שאינם ההרים עצמם, אלא אלילים מעשי ידי אדם] נמי אינם אסורים עד שיעבדו.

ודנה הגמרא: ורבי עקיבא דלא מקיש כלים לאלוהיהם, וסובר שאלוהיהם נאסרו מיד כשעשאום, ואילו כלים לא נאסרו מיד! - מה ישיב על ההיקש שדרש רבי ישמעאל, הרי התורה השוותה ביניהם?

ומתרצת הגמרא: אמר לך רבי עקיבא: נאמר בתורה "את אלוהיהם" - הפסיק הענין, המלה "את" באה להפסיק בין כלים לאלילים, וללמדך שאין להשוות ביניהם כמו שהשווה רבי ישמעאל ^[40].

ודנה הגמרא: ולדברי רבי ישמעאל, אשכחן, נמצאנו למדים ממקרא זה שעבודת כוכבים של עובד כוכבים דאין אסורה עד שתעבד -

ואילו, עבודת כוכבים דישראל דאסורה מיד - מנא ליה מנין לו?

ומתרצת הגמרא: לא נלמד מדרשת הכתובים, אלא סברא הוא: ממה שמצאנו דעובד כוכבים עד שתעבד - מסתבר דשל ישראל אסורה מיד ^[41].

ומקשה הגמרא: מנין לומר כן, אימא הרי יתכן לומר, דשל ישראל כלל וכלל לא אסורה בהנאה ^[42]?

ותמהה הגמרא: איך יתכן לומר כן שלא תיאסר בהנאה? השתא אם אפילו גניזה בעיא התורה מחייבת לגונזה, כמו שיבואר בהמשך, איתסורי לא מיתסרא וכי לא תהיה אסורה בהנאה?! ומקשה הגמרא: מה הסתבר לו שאם של גוי אסורה עד שתעבד - של ישראל אסורה מיד -

ואימא הרי יתכן לומר ששל ישראל דינה כשל דעובד כוכבים ^[43]?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא [דברים יט] "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל", ודרשינן "אשר עשיתם" - ללמדך: משעת עשייה קם ליה בחטא הרי היא במצב של חטא, כלומר: אסורה.

ומקשה הגמרא: מנין לדרוש שאסורה בהנאה - ואימא הרי יתכן לומר: הני מילי דברים אלו אמורים רק למיקם גברא בחטא שהישראל העושה אותה עשה מעשה "חטא", ומכל מקום - איתסורי לא מיתסרא העבודת כוכבים עצמה עדיין אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד. וממקרא זה לא הוכח שהיא אסורה בהנאה משעת עשייה? ומתרצת הגמרא: אכן, לא ממקרא זה נלמד, אלא, אמר קרא [דברים כז] "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ודרשינן "אשר יעשה" ללמדנו: משעת עשייה קם ליה בארור עבר על הברית שכרתו ישראל עם הקב"ה, וענשו מפורש "ארור האיש".

ומקשה הגמרא: עדיין אין ממקרא זה הוכחה שהוא אסור בהנאה, כי אימא הרי יתכן לומר: הני מילי דברים אלו אמורים רק למיקם גברא שהישראל העושה פסל ומסכה יהיה ב"ארור", ומכל מקום - איתסורי לא מיתסרא הפסל עצמו עדיין אינו אסור בהנאה עד שיעבדוהו?

ומסקינן "תועבת ה'" כתיב במקרא זה, ובא ללמדנו שהוא תועבה ואסור בהנאה.

אחרי שהוכיח רבי ישמעאל ממקרא זה שעבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד, מקשינן: ורבי עקיבא הסובר שאינה אסורה מיד, אלא עד שתיעבד, מה ישיב על דרשה זו?

ומתרצת הגמרא: רבי עקיבא סובר, שאין כוונת התורה שהפסל הוא עתה תועבה משעת עשייתו, אלא, עתה העושהו הוא ב"ארור" מפני שעשה דבר המביא אותו לידי תועבה שיעבוד אותו.

ולדעת רבי עקיבא, אין הוכחה ממקרא זה שעבודת כוכבים של ישראל אסורה בהנאה משעת עשייתה.

שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: חילוף הדברים, עבודת כוכבים של עובד כוכבים - אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד.

ודנה הגמרא: ורבי עקיבא, עבודת כוכבים של עובד כוכבים דאסורה מיד משעת עשייתה - מנא ליה מנין לו?

אמר עולא: אמר קרא [דברים ז] על אלילי הגוים "פסילי אלוהיהם תשרפון באש", ודרשינן: משפסלו ועשה בו צורתו נעשה אלוה, עוד טרם שעבדו. ולכן נאסר בהנאה.

ודנה הגמרא: ואידך, מה ישיב רבי ישמעאל על דרשה זו?

המקרא ההוא מיבעי ליה נדרש לדרשה אחרת, כמו דתני רב יוסף -

דתני רב יוסף: מנין אנו למדים להלכה זו: עובד כוכבים שפוסל אלוהו שיכול לבטלו וכשמבטלו הריהו בטל? -

שנאמר "פסילי אלוהיהם תשרפון באש" ודרשינן "פסילי" מלשון "פסול" דהיינו ביטול.

ודנה הגמרא: ואידך ומנין לרבי עקיבא שגוי מבטל את אלוהו, אחרי שלדעתו המקרא "פסילי אלוהיהם" נדרש לדרשה אחרת?

נפקא ליה רבי עקיבא לומדו מהדרשה דדרש שמואל -

דשמואל רמי הקשה סתירת הכתובים: כתיב "פסילי אלוהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם", ובהמשך כתיב "ולקחת לך", הא כיצד אם אסור לחמוד, למה יקחנו לעצמו ^[44]?

לכן דרשינן: פסלו הגוי לעשותו אלוה - על כך מצווה התורה "לא תחמוד"! ואם פסלו מלהיות אלוה, דהיינו שעשאו פסולת - על כך מתירה התורה "ולקחת לך" היות ובטלו.

ומדרשה זו של שמואל לומד רבי עקיבא שהגוי מבטל אלילים, ולא מהלשון "פסילי" שנדרש שהגוי "פוסל", דהיינו מבטל. ו"פסילי" נדרש גם ל"פסלו לאלוה" דהיינו שעשה צורתו, ועל כך אמרה התורה שהוא כבר אלוהיו ואסור בהנאה.

ודנה הגמרא: ולדברי רבי עקיבא - אשכחן מצאנו דרשה שעבודת כוכבים של עובד כוכבים דהיא אסורה מיד -

עבודת כוכבים דישראל דאינה אסורה עד שתיעבד - מנלן מנין לו?

אמר רב יהודה: אמר קרא [דברים כז] "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר", ודרשינן: עד שיעשה לה דברים שבסתר, דהיינו שיעבדנה, שעושה כן בסתר, מפחדו שמא יישמע לבית דין ויסקלוהו.

ודנה הגמרא: ואידך ומה ישיב רב ישמעאל על דרשה זו, שמשמעה שאינה אסורה מיד, אלא עד שיעבדנה?

מקרא ההוא מיבעיא ליה נדרש לדרשה אחרת, כמו דדרש רבי יצחק -

דאמר רבי יצחק: מנין אנו למדים להלכה זו: עבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה כשהיא שלימה גונזה בקרקע ^[45] - שנאמר "ושם בסתר", ודרשינן: וישימו בסתר.

ודנה הגמרא: ואידך רבי עקיבא הדורש ממקרא זה: עד שיעשה לה דברים שבסתר, מנין לו ההלכה שטעונה גניזה?

רבי עקיבא נפקא ליה, מהדרשה דדרש רב חסדא אמר רב -

דאמר רב חסדא אמר רב: מנין אנו למדים להלכה זו: עבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה?

שנאמר [דברים טז] "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך", ולכאורה קשה, מה ענין אשרה אצל מזבח, הרי איסור נטיעת אשרה הוא בכל מקום? אלא בא ללמדנו: להקיש אשרה למזבח, מה מזבח טעון גניזה שהרי אסור בהנאה ^[46] - אף אשרה ושאר עבודת כוכבים טעונה גניזה.

ודנה הגמרא: ואידך רבי ישמעאל הדורש שעבודת כוכבים טעונה גניזה ממה שכתוב "ושם בסתר" - לאיזה דרשה השוותה התורה אשרה למזבח?

ההיקש ההוא, מיבעי ליה נדרש לדרשה אחרת, כמו דדרשה ריש לקיש [והוספת רב אשי] -

דאמר ריש לקיש: כל המעמיד בישראל דיין שאינו הגון - כאילו נוטע אשרה בישראל!

שנאמר שם "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", וסמיך ליה ובסמוך נאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ", ו"עץ" רומז על האדם, כמו שנאמר "כי האדם עץ השדה", והכוונה על תלמיד שאינו הגון.

ועל דרשה זו אמר רב אשי: ובמקום שישנם תלמידי חכמים אחרים הגונים, אז - המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נטעו לאשרה אצל מזבח ה' -

שנאמר: לא תטע לך אשרה הרומז לדיין שאינו הגון - אצל מזבח הרומז לתלמידי חכמים ^[47].

למדנו שרבי ישמעאל דורש דברי הכתובשנאמר בו "מקומות" לכלים שנשתמשו בהן הגוים לעבודת כוכבים, וסובר שמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שיעבדום, ואף רבי עקיבא אינו חולק עליו במשמשים, אלא בעבודת כוכבים עצמם.

הגמרא דנה בדין משמשין.

בעי רב המנונא: ריתך כלי, כלי שנשבר, והקיש עליו בקורנס [כלי מלאכת ברזל] עד שנתיישר וחזר לצורת כלי, ועשה כן לצורך שהכלי ישמש לעבודת כוכבים - מהו האם נאסר הכלי בהנאה?

הגמרא הבינה שהאיבעיא היא, בכלי שהכינוהו לתשמיש עבודת כוכבים, ועדיין לא השתמשו בו לעבודת כוכבים והאיבעיא אם נאסרו בריתוך בלבד. ולכן מקשינן:

עבודת כוכבים דמאן, כלומר: כלי זה שעליו נסובה האיבעיא - למי הוא שייך? אילימא אם תאמר: עבודת כוכבים דעובד כוכבים הכלי שייך לגוי -

קשה, מהי האיבעיא?

הרי, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא לא נחלקו אלא בעבודת כוכבים עצמה, ואילו כלי זה אינו אלילים, אלא משמשי עבודת כוכבים הן, ובין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא משמשי עבודת כוכבים אין אסורין בעשייתן גרידא עד שיעבדו. ומהי האיבעיא?

ואלא, בעית רב המנונא היא: במשמשי עבודת כוכבים דשל ישראל -

אליבא דמאן לדעת מי מסופק רב המנונא? אילימא אם תאמר: אליבא דרבי עקיבא הסובר שעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד -

קשה, מה האיבעיא? השתא אם אפילו היא גופה עבודת כוכבים עצמה [האליל] לא מיתסרא אינה אסורה עד שתעבד - משמשיה מיבעיא?! וכי יש לו ספק על המשמשין, איך עלה על הדעת שהמשמשין שהם טפל יהיו חמורים מן עיקר האיסור עצמו?!

ואלא, האיבעיא היא אליבא דרבי ישמעאל, דאמר עבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד

ועתה מסתפק רב המנונא: מאי מה דינם של המשמשין - וצדדי הספק הם: האם משמשין של ישראל ממשמשין של גוים גמרינן - מה התם כשם שמשמשין של גוים אינם אסורין עד שיעבדו, אף הכא אינם אסורים עד שיעבדו, ואף שהעבודת כוכבים עצמה אסורה מיד, מכל מקום משמשיה קלים ממנה -

או דלמא יתכן לומר: מינה גמר שמשמשין נלמדים ממנה, ודינם שוה לעבודת כוכבים עצמה - מה היא כשם שהיא אסורה מיד, אף משמשיה אסורין מיד.

וזו איבעית רב המנונא.

ומקשה הגמרא: אם זו האיבעיא, מאי איריא דקא מיבעיא ליה מה הטעם שרב המנונא הסתפק ב"ריתך" כלי - הרי תיבעי ליה "עשה" כלי מתחלתו, כדי להשתמש בו לעבודת כוכבים -

אותה האיבעיא, ואותם צדדי הספק, היה יכול להסתפק גם ב"עשה" כלי?

ומבארת הגמרא: אלא, רב המנונא משום "טומאה ישנה" קמיבעיא ליה, ספיקו היה בדין אחר, והוא בדין "טומאה ישנה".

והיינו: כבר מבואר שכלי שנשתמשו בו לעבודת כוכבים, נטמא טומאה מדרבנן, נוסף על איסור הנאתו.

ושנינו בדין טומאת כלים:

א. כלים שנטמאו, טעונין טבילה, וטהרתן הן בהערב שמש, כלומר: אחרי עבור יום טבילתן, [ויש הטעונין הזאת אפר הפרה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתן].

ב. כלי שנטמא, ונשבר - מן התורה פקעה טומאתו, שהרי אינו כלי.

ג. גזרו חכמים, שכלי שנטמא ונשבר וחזר ותיקנו - חזר ל"טומאתו הישנה". כלומר: עדיין טמא עד שיטהרוהו בטבילה בכל דיני טבילה וטהרה, כלי כלי וטהרתו, וטומאה טומאה ודינה, אף שמן התורה פקעה טומאתו.

והטעם: מפני "מראית עין" של עמי הארץ הרואים שלא טבלוהו ולא טהרוהו, ומשתמשים בו ביומו לפני הערב שמש, - ויאמרו: די לו לכלי טבילה בת יומו. ולא ידעו שנשבר וחזר ותיקנו.

איבעית רב המנונא היא, בכלי שנשתמשו בו לעבודת כוכבים, ונטמא בטומאת "עבודת כוכבים", ונשבר וריכתו לשם עבודת כוכבים [ומבואר, למה לא הסתפק ב"עשה" כלי] - האם גזרו דין "טומאה ישנה" על טומאה זו ^[48].

והגמרא תבאר את צדדי הספק.

דתנן שנינו משנה במסכת כלים: כלי מתכות - פשוטיהן ומקבליהן בין אם הם כלים עם "בית קיבול", ואף אם אין להם בית קיבול, הרי הם טמאין כלומר: מקבלין טומאה. [בניגוד לכלי עץ, שאין פשוטיהן מקבלין טומאה].

נשתברו הכלים - טהרו פקעה מהן טומאתן, ואף שכבר נטמאו.

חזר ועשאן כלים - יחזרו [גירסת הב"ח: חזרו] לטומאה ישנה שנטמאו בה.

ועתה, הכי קמיבעיא ליה כן הוא ספיקו של רב המנונא:

כי הדרה טומאה כשהטומאה חוזרת, האם אומרים: הני מילי גזירה זו שחכמים גזרו, דבר זה אמור לטומאה דאורייתא, כאשר הכלי נטמא בטומאה דאורייתא.

אבל, כלי שנשתמשו בו לעבודת כוכבים שטומאתה היא טומאה דרבנן - לא גזרו עליה חכמים שתחזור לטומאתה הישנה, והואיל ופקעה טומאתה, הכלי טהור -

או דילמא יתכן לומר: לא שנא חכמים לא חילקו בין טומאה דאורייתא לבין דרבנן, ובכל אופן חזרה טומאתן הישנה, והכלי טמא בטומאת עבודת כוכבים?

וזו איבעית רב המנונא.

ומקשה הגמרא: אם כן, למה הסתפק דוקא בטומאת עבודת כוכבים - ותיבעי ליה היה לו להסתפק בשאר טומאות שטומאתן הן מדרבנן, כגון: כלים שנטמאו במשקה ^[49] וכדומה.

ומסקינן: אכן, ספיקו היה גם על שאר טומאות דרבנן -

וחדא מגו חדא אחד מתוך השני, כלומר: איבעיא מתוך איבעיא קמיבעיא ליה. והוא: איבעיא הראשונה היא: טומאה שהיא רק דרבנן - מי הדרא האם חכמים גזרו שטומאתה הישנה תחזור, כשם שגזרו על טומאה דאורייתא, או - לא הדרא לא גזרו חכמים על כלי שנטמא בטומאה שהיא רק מדרבנן שהטומאה תחזור.

והאיבעיא השניה היא: אם תרצה לומר אם נפשוט ממשנה או מברייתא ששאר טומאה דרבנן לא הדרה -

עדיין יש להסתפק: טומאה דעבודת כוכבים האם חוזרת.

וצדדי הספק הם: משום חומרא דעבודת כוכבים היות והוא איסור חמור, מי שויוה רבנן כטומאה דאורייתא האם נתנו לה חכמים את חומרת טומאה דאורייתא, שכשם שטומאה דאורייתא חוזרת, כן גם טומאת עבודת כוכבים החמורה -

או לא החמירו, ודין טומאתה כשאר טומאות דרבנן, ואינה חוזרת.

תיקו האיבעיא לא נפשטה.

הגמרא מביאה בעיא נוספת בענין טומאת עבודת כוכבים.

בעי מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים מאכלים שהקריבו לפניה ונאסרו בהנאה ונטמאו - מהו מה דינם? -

מי מהניא להו ביטול האם יועיל להם ביטול כשיבטלם הגוי, כדי לטהרינהו מטומאה, או לא יועיל להם הביטול.

וצדדי הספק יבוארו בהמשך, וכן יבואר למה הסתפק דוקא באוכלים ודוקא בתקרובת.

ודנה הגמרא: תיבעי ליה כלים אותה האיבעיא יכול היה רבי יוחנן למיבעי בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים ^[50], וביטלם הגוי, האם מסתלקת מהם טומאתם כשם שאיסורם בהנאה מסתלק?

ומתרצת הגמרא: כלים - לא קמיבעיא ליה, כי הדין ברור לו. כיון שאית להו טהרה במקוה, כלומר: כשם שכלים שנטמאו בשאר טומאות, נטהרים בטבילה במקוה, כן כלים אלו תשמישי עבודת כוכבים, כשנתבטל מהם איסורם בהנאה על ידי ביטול גוי - טומאה שבהם נמי בטלה, וביטולם הוא טהרתם. כשמסתלק מהם איסורם, ודאי שמסתלקת מהם טומאתם -

כי קמיבעיא ליה במה אכן הסתפק רבי יוחנן - באוכלין שאין להם טהרה כלל, ומאכלים שנטמאו בשאר טומאות אין להם טהרה במקוה, ואין שום אופן להוריד מהן טומאתם -

לכן הסתפק לומר, שכמו כן לא תסתלק מהם טומאת עבודת כוכבים. [וצדדי הספק יבוארו בהמשך].

ודנה הגמרא: מדוע הסתפק באוכלין באופן שהם תקרובת עבודת כוכבים - תיבעי ליה אותה האיבעיא היה יכול למיבעי בעבודת כוכבים גופה כגון: שהגוי השתחווה למאכלים, וקיבל אותם לאלוה, והספק הוא האם נסתלק מהם טומאתם בביטולם היות ואין להם טהרה?

פיסקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד. ושל ישראל עד שתעבד. מתניתין מני ר' עקיבא היא. דתניא אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם מיכן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה אלא עד שתעבד שנאמר אשר עבדו שם. ושל ישראל מיד.

דברי ר' ישמעאל מדכתיב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל. משעת עשיה נאסרה עלי כתיב ואשרוף אותו באש. ר' עקיבא אומר חילוף הדברים של עובד כוכבים אסור מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משעת עשיה שנפסל נאסר ועליו אמרה תורה תשרפון באש:

שמואל רמי כתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש וכתיב ולקחת לך. הא כיצד פסלו לאלוה תשרפון באש. פסלו מאלוה ולקחת לך.

עבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה אלא עד שתעבד. דברי ר' עקיבא שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכ' וגו' ושם בסת' עד שיעשה לה דברים שבסתר. והיא עבודתה.

ומנין שטעונה גניזה שנא' ולא תטע לך אשרה [כל עץ] אצל מזבח ה' וגו' מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ור' ישמעאל האי קרא מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר כל המעמיד דיין לישראל שאינו הגון כאילו נטע אשרה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ וגו'.

וסמיך ליה לעיל מן הענין שופטים ושוטרים תתן לך וגו'.

אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אצל המזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך:

בעי רב המנונא ריתך כלי לעבודת כוכבים. פירוש רצף כלי בכור לשם עבודת כוכבים מהו. ואמרינן מאי קמבעיא ליה כלים משמשי עבודת כוכבים נינהו. והיא לשם עבודת כוכבים דעובד כוכבים קאמר. בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא אין אסורין אלא משיעבד. דהא לא חלקו אלא בעבודת כוכבים עצמה. ואסיקנא לשם עבודת כוכבים דישראל ואליבא דר' ישמעאל דאמר עבודת כוכבים דישראל אסורה מיד מאי משמשי עבודת כוכבים כי עבודת כוכבים עצמה דמו.

מה היא אסורה מיד אף משמשיה אסורין מיד אי לא. ואמרינן אמאי בעי ריתך דהוה כבר כלי. ליבעי מעשה בתחלה. ופרקינן אין הכי נמי. כלומר עשה הוה ליה למיבעא מיהו רב המנונא לא בעא ריתך אלא משום טומאה ישנה.

דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאים נשברו טהרו. חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה.

ומיבעיא ליה הכי הני מילי שחוזרין לטומאה ישנה בטומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא הדרא. ותיבעי ליה שאר טומאות דרבנן ואמרינן חדא מגו חדא קמיבעיא ליה טומאה דרבנן הדרא אי לא הדרא. אם תמצא לומר לא הדרא טומאת עבודת כוכבים כיון דחמירא אוקמוה רבנן אדאורייתא. או דלמא לא שנא. תיקו:

בעא מניה ר' יוחנן מר' ינאי תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים מהו. פי' אם יחזור ויבטלם בטלה טומאתן אי לא.

ותיבעי ליה כלים. כלים לא מיבעיא ליה כיון דאית להו טהרה במקוה כי מבטיל להו בשבורה טומאה נמי בטילה. כי קא מיבעיא אוכלין.

ותיבעי ליה עבודת כוכבים גופה עבודת כוכבים לא קא מיבעיא ליה דכיון דכי מבטיל לה בטלה ומותרת בהנאה מדאיסורה בטלה. טומאתה נמי בטילה כי קמיבעיא ליה תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין דאיתקוש למת כדאמרן כדרב גידל דאמר רב גידל מנין לעבודת כוכבים שאינה בטילה עולמית. שנאמר ויצמדו לבעל פעור. מאי כיון דאיסורא לא בטיל טומאתה נמי לא בטיל. או דלמא איסורה דאורייתא לא בטלה אבל טומאה דרבנן בטלה. או לא שנא ועלתה בתיקו:

מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה. פירוש שטעונה איבוד דלית לה בטילה עולמית. וגניזה שלה היינו בים המלח, או שוחקה וזורקה לרוח כדרבי יוסי (מג, ב). והקשה הראב"ד ז"ל ליתי מואשריהם תשרפון באש (דברים יב, ג) ואמרינן לקמן (עבודה זרה נג, ב) דשלוחי ישראל נינהו, ותרץ דאיכא למימר דילמא הוראת שעה היתה כדי שלא יטעו אחרי ע"ז של אמוריים, כי מצאו אותה מלאה ע"ז ואם לא ישרפם שמא יעבדום, אבל בעלמא איפשר דע"ז דישראל יש לה בטלה. והרמב"ן נ"ר תרץ: דאי מן ואשיריהם הוה אמינא דגוי העובד ע"ז של ישראל אין לה בטלה, משום דישראל לא עבדה שיבטלנה, וגוי לאסרה הוי [שליח] לבטלה לא הוי שליח, אבל ישראל העובד קא סלקא דעתין דאית ליה בטלה דאיהו אסרה ואיהו שרי לה. לשון הרב י"א.

מאי משמשין דישראל ממשמשין דנכרי גמרי וכו'. כתב הרמב"ן דמסתפק ליה לענין בטולן היכא דנעבד וביטלן, אי גמרינן ממשמשין דנכרי או לא, דדילמא אף משמשיהן אין לה בטול לעולם, אלא שדעתו נוטה לאסור, מדאיבעיא לן לקמן בסמוך גבי כלים שנשתמשו בהן בבית חניו אליבא דמאן דאמר לאו בית ע"ז הוא, ולא איבעיא ליה אפילו למאן דאמר ע"ז הוא, דאי סלקא דעתך דמשמשי ע"ז של ישראל יש להן בטלה, אמאי לא איבעיא ליה למ"ד נמי ע"ז היא ולאחר שבטלום דפקעא מנייהו אסורייהו אי ממאיס לגבוה או לאו, אלמא שמעת מינה דאין להם בטלה, ומשם הכי ליכא למבעי אלא למ"ד לאו ע"ז היא, ומיהו גם הרב עצמו דחה שאין זו ראיה כל כך דאיפשר לומר דחדא מנייהו נקט, ומשום דאשכח מתניתין דתאני דלאו בית ע"ז היא. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דסבירא ליה דאין לה בטלה עולמית, שכתב עלה דההיא דבית חוניו דאליבא דמ"ד ע"ז היא הרי הן אסורין אפילו להדיוט ואין לה בטלה כלל. [ומכל מקום] הוא ז"ל אומר דמשמשי ע"ז של גוי דהיא בבית גוי ומשמשיה ביד ישראל ובטל הגוי ע"ז שבידו אף על פי שהמשמשין ביד ישראל הרי הן בטלים אגב עבודה זרה שביד גוי, וסמך לדבר שאין משמשי ע"ז דישראל בטלין לעולם, שהרי אמרה תורה: ונתצתם את מזבחותם (דברים יב, ג), ומינה דאי איפשר על ידי ביטול גוי, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה נג, ב) גבי ואשיריהם תשרפון באש (שם) והמזבח הוא שמקריבין עליו [והוי משמשין, ואין מושיבין עליו] ע"ז שיהא נאסר משום גדולי ע"ז כבימוס, וגם אין סברא לומר שיהו [משתחוין] לעצמו של מזבח. אבל מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן (עבודה זרה נד, א) גבי נסך לחמה בין קרניה, ומקשינן האי בימוס בעלמא שויוה, נראה שאפילו משמשי ע"ז דישראל יש להם בטלה, שהוא ז"ל פירש שם, האי בימוס בעלמא שויה, ובימוס הא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו (שלא) שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה. ואיפשר להביא ראיה מדאמרינן הכא, ורב המנונא משום טומאה ישנה קא מיבעיא ליה, דתנן כלי מתכות וכו' נשברו טהרו, חזר ועשאן כלים חזרו לטומאתן ישנה וכו' ובעיין הא אוקימנא לה במשמשין דישראל ואליבא דר' ישמעאל, אלמא אפילו במשמשין דישראל אמרינן שאם נשברו טהרו דיש להן בטלה, אלא דאיכא למימר שאין זו ראיה כל כך, דאיכא למימר דהכי קאמר, רב המנונא משום טומאה ישנה קא מיבעיא ליה ובע"ז דגוי דיש לה בטול, דעד השתא משום דלא הוה סלקא דעתין דמצינן לאוקומי לבעיא דרב המנונא בע"ז דגוי דחקינן ואוקמינן לה בע"ז דישראל, אבל השתא דאשכחן לה לבעיא דרב המנונא צריכותא דע"ז דגוי, הדרינן ואוקמינן לה בע"ז דגוי.

ותיבעי ליה כלים. לפי שיטתינו שפירשנו למעלה (נא, ב, סוד"ה עלה בידינו) דרבי יוחנן לית ליה תקרובת נאסר בכלים ואפילו בכלים המשתברים כגון שבר מקל לפניה, צריכין אנו לפרש בכאן דלאו בכלים של תקרובת קא מיבעיא ליה אלא במשמשין קאמא, וכן פירשה הרמב"ן נ"ר, ובדין הוא דלימא ליה נמי כיון דאית ליה לאיסורא בטלה טומאתן נמי בטלה, אלא שדרך התלמוד מבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה. והראב"ד ז"ל מפרש לה בתקרובת, נראה דסבירא ליה דרבי יוחנן כעין זביחה נמי אית ליה, והכא בכלים המשתברים קאמא דומיא דאוכלין המשתברים, וכגון שהתיכן מתחלה לכך, ואי נמי בכלים ששבר לפניה כגון ששבר מקל לפניה, ואנו כבר כתבנו למעלה (שם) דר' יוחנן לית ליה כעין זביחה וכעין פנים ממש בעי.

ואימא דישראל כלל כלל לא. פירוש לפי שישראל אינו בוטח בה לעולם:

ואימא כדנכרי. פירוש דאף על גב דעבודה זרה דישראל חמירא לענין גניזה הני מילי לאחר שעבדה דאביד בה טפי מנכרי כדאמרינן לענין ההולך לתרפות אבל כל זמן שלא עבדה לא חמיר מנכרי אדרבא עביד דממליך טפי.

דבר המביא לידי תועבה. פירוש כשיעבדנה והיינו דלא כתיב קרא אשר יעשה תועבת ה׳ פסל ומסכה דהוה משמע דמשעת עשיה הוא תועבת ה'.

מנין לעבודה זרה של ישראל שטעונה גניזה כו׳. ואם תאמר ותיפוק לי מדכתיב ואשריהם תשרפון באש דפרישנא לקמן טעמא משום דאמוריים שלוחי דישראל בינהו דבעשית העגל או ישראל לאלוהות הרבה תירץ הר״אבד ז״ל דדילמא ההיא הוראת שעה היתה לפי שהיתה הארץ מלאה גילולים ושמא יטעו אחריהם ורבינו הר״מבן ז״ל תירץ דשאני התם דליכא מאן דמבטל לה דאילו גוים דפלחוה לא הוה דידהו וישראל דהוה דידהו לא פלחוה ממש ואילו לגוים למיסר עשאוהו שלוחים ולא להתירם להכי אצטריך קרא דאפילו פלחה ישראל ממש ורוצ׳ בביטול׳ אין לה בטלה עולמית וזה טעם נכון וגניזה דאמרינן בהאי ענינה לומר שטעונה באבוד לפי שאסורה בהנאה ואין לה בטול לעולם וגניזה שלה היינו ששוחק וזורה לרוח כרבי יוסי או מטיל לים כרבנן ואין זה כגניזת מזבח האמור בסמוך דהיינו גניזה ממש ולשון משותף הוא.

אף אשירה טעונה גניזה משמע דסתמא קאמר בכל סתם אשרה בין שהיא עבודה זרה או משמשיה ולמדנו מכאן שאף משמשי עבודה זרה של ישראל אין להם בטלה עולמית כעבודה זרה עצמה והוא ז״ל נתן סמך לדבר מדכתיב ונתצתם את מזבחותם כו׳ והנהו משמשי עבודה זרה נינהו מסתמא ואמר רחמנא ואבדתם משום דהוו שלוחי דישראל כדלקמן ושלא כדברי ר״ח ז״ל שהוא סובר דמשמשי עבודה זרה של ישראל בטול יש להם כדבעינן למימר קמן וכן הסכים לאסור הר״מבן ז״ל וכתב הר״אבד ז״ל דגוי שבטל עבודה זרה שלו ביטל משמשיה אף על פי שהם ברשות ישראל ונראין דברים בשלא היה לישראל זה זכיה בהם קודם ביטולם.

כל המעמיד דיין שאינו הגון כו'. פירוש שכשם שאין שכינה שורה במקום עבודה זרה כך אין אלהים נצב בעדת דיין שאינו הגון.

ובמקום תלמידי חכמים כו'. פירוש דכשם שמזבח מכפר מחבב ומזיח כדאיתא בפ״ק דכתובות כך תלמידי חכמים ורב המנונא טומאה ישנה קא מבעיא ליה כו׳ פירוש דרתך כלי לעבודה זרה דאמרינן לא שעשאו עתה לעבודה זרה דאם כן לימא עשה אלא שהיה קודם לכן משמש עבודה זרה ונשבר ונתבטל וכשם שנסתלק איסורו בטלה טומאתו ועכשיו חזר ורתכו לעבודה זרה מי הדרא ליה טומאתו ישנה או לא ולפי מה שכתבנו לעיל לדע׳ הר״אבד ז״ל והר״מבן ז״ל ודעתינו דמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם ביטול האי בעיא דרב המנונא לא אתא אלא במשמשי עבודה זרה דגוי דאלו בעבודה זרה של ישראל כיון שאין לה בטלה אף כשנשבר כשם שלא בטל איסורו לא בטלה טומאתו ומאי טומאה ישנה שייך בה אלא ודאי כדאמרן ואף על גב דלעיל הוה מוקמינן דרב המנונא במשמשי עבודה זרה של ישראל התם הוא מעיקרא דס״ד דרתך היינו עשה וכיון דלא סגיא לן לאוקמה בעבודה זרה של נכרי דחקינן ומוקמינן לה בשל ישראל אבל כי הדרינן לקושטא דמילתא דטומאה ישנה מבעיא ליה לית לן אלא לאוקמה כפשוטה בשל גוי דהיינו סתמא דכלהו מתניתא וכולהו מימרי דכוליה פרקין דוק ותשכח מעתה אין מכאן ראיה לדברי רבינו חננאל ז״ל כלל.

טומאה דרבנן מי הדרא. הקשו כתוס׳ דהא כלי זכוכית משום דטומאתן דרבנן אמרינן בפ״ק דשבת להדיא דלית להו טומאה ישנה ואלו הכא מבעיא לן ותי׳ דשאני כלי זכוכית דלית להו שום טומאה דאוריתא מה שאין כן בכלי זה של מתכת שיש לו בעלמא טומא׳ דאוריתא משום חומרא דעבודה זרה מי שויוה רבנן כדאוריתא פי׳ ואף על גב דלא חזר ונשתמש בו לעבודה זרה הדרא ליה טומאה ישנה ואילו בשחור ונשתמש הרי יש לו טומא׳ חדשה מפני שחזר ונאסר ושמעינן מינה דכשחזר ורתכו לעבודה זרה לא הדר ליה איסורה עד שישתמש בו לעבוד׳ זרה כשאר משמשין שאינן אסורין עד שיעבדו דאי לא פשיטא דכיון דאסוריה הדר טומאתו הדרא אלא ודאי כדאמרן.

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי תקרובת עבודה זרה של אובלין מהו. פר״שי ז״ל מי סלקא טומאה מינייהו על ידי ביטול או לא ואמרינן ותיבעי ליה כלים הר״אבד ז״ל פירשה בכלים של תקרובת כגון ששבר מקל לפניה ולא נהירא דההיא סברה דרב היא אבל רבי יוחנן כעין פנים ממש בעי כדפרישנא לעיל לכן פירש הר״מבן ז״ל דהכי פירושו ותבעי ליה כלים של משמשי ע״ז הנאסרים ובדין הוא דיכיל למימר ליה דהתם לא מבעיא ליה דכיון דאמרי אתם בטל טומאתם נמי בטלה אלא שדרך התלמוד לבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה.

אע"פ שע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד משעשאה לוקה על עשייתה כמו שהתבאר ואפילו עשאה לגוי שהיא אסורה מיד מ"מ התבאר בפרק ראשון ששכרו מותר מפני שאינה נאסרת עד שתגמר ומכוש אחרון שבו נגמרה אין בו שוה פרוטה וע"ז של ישראל משנעבדה מיהא אסורה בהנאה ואין לה בטול והילכך טעונה גניזה וגניזה זו במקום שלא תמצא לעולם כגון ים המלח או שחיקה וזרייה לרוח או שריפה ופזור האפר:

המזבח שבמקדש שניתץ או שנפגמו אבניו אסור בהנאה ואין להם פדיון אלא שטעונין גניזה:

כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון עובר בלאו שנאמר לא תכירו פנים במשפט והתבאר במקומו שזה הפסוק נאמר על הממנה דיין שאינו הגון מפני עשרו או מצד אהבתו או קורבתו וכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשרה ואם היה שם תלמיד חכם הראוי לכך ומנו את זה שאינו ראוי הרי הוא כאלו נטע אשרה אצל המזבח:

כלי מתכות בין פשוטיהן בין מקבליהן מקבלין טומאה ואם נשברו כשיעור המפורש במקומו טהרו חזר וריתכן ר"ל שהקיש בהם בקורנס עד שנתפשט ונעשו כלים כשהיו חזרו לטומאתן ישנה ולא מן הדין אלא מגזרה שמא יאמרו הואיל וטבילה מטהרת כשבירה מה נשבר שאע"פ שחזר ותקנו טהור ביומו אף טבילה מכיון שנטבל טהור מיד ואין צריך הערב השמש ומתוך חששא זו גזרו שיחזרו לטומאתן הן שנטמא בטומאת מת הן בשאר אבות הטמאות ומ"מ אם נטמא בטומאת סופרים כגון שנטמא במשקין שמן התורה אין כלי מיטמא בהם אלא שחכמים גזרו מגזרת משקה זב וזבה לא חזרו לטומאתן נטמא בטומאת ע"ז כגון שהיה כלי זה ממשמשי ע"ז וכבר ידעת שע"ז מטמאה היא ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וכלן מדברי סופרים ואע"פ שטמאתה מדברי סופרים הדבר בספק בה אם חזרו לטומאתן אם לאו שמא מתוך חומרתה העמידוה על דין טומאת התורה:

ע"ז של גוים ומשמשיה כבר בארנו שאם נתבטלו הותרו ומאחר שהותרו אין ספק שפרחה טומאתם ולא עוד אף כלי שנעשה תקרובת לע"ז וכגון כלי המשתבר שהוא כעין זביחה ונאסר מדין תקרובת לשיטתנו כמו שבארנו למעלה אע"פ שאין בטול לתקרובת מ"מ אם נתבטל פרחה טומאתו אע"פ שלא נפקע איסורו הואיל ויש להם טהרה במקוה בטולן הוא הוא מקוה שלהם ומ"מ תקרובת של אוכלין הואיל ואין להם טהרה במקוה הדבר בספק אם טהרו בבטול הואיל ולא נפקע איסורן:

במקום אחר התבאר על טומאת ע"ז שאע"פ שהיא חמורה לא דנו בה אלא כקולי אבות הטמאות כיצד הרי היא כשרץ שאינה מטמאה במשא אלא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר הרי היא כמת שאינה מטמאה אלא בכזית אבל אם היתה הצורה פחותה מכזית טהורה הרי היא כנדה שאינה מטמאה לאיברים ר"ל שאם חתך אבר ממנה אף שלא בתורת בטול טהור ואפילו היתה של חליות ונתפרקה אע"פ שהדיוט יכול להחזירה טהורה ומ"מ במשמשיה אפילו חתך מהם חתכה מטמא ובלבד בכזית וזו חומרא במשמשיה יותר ממנה ובית של ע"ז אבניו ועציו ועפרו מטמא במגע כמשמשיה:

הכניס ראשו ורובו בבית ע"ז הרי הוא כנוגע בה והרי הוא ראשון וכן כלי חרש שהכניס אוירו לתוכה וכן ספסלים וקתדראות שהכניס רובם לשם וטומאת היין שנתנסך לשם כבר ביארנוה בפרק שני:

משום טומאה ישנה קמבעי' לי' פי' אבל עשה כלי לע"ז לא איצטריך למבעי' דודאי אינה אסורה עד שיעבד דע"ז דישראל דוקא אשכחן מקרא דאסורה מיד ולא משמשי' ותו הא ע"ז דנכרי אליבא דר"ע דאסורה מיד ומשמשי' עד שיעבדו:

תקרובת ע"ז של אוכלין מהו פי' ביטול האוכלין היא כגון שהי' פרכילי ענבים ועטרות שבלים או איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן לפני ע"ז שהוקרבו לה והיו עומדין לפני' לכבוד ושיברן ובטול הכלים הוא שפוגמן קצת וביטלם מאיסורן כדתנן גבי ע"ז דבדבר מועט הוי בטיול אבל לא תחשב שבירה לטהרן משום שבירה כדתנן נשברו טהרו עד שישברם כ"כ דלא חזי למלאכתם א"נ ביטול זה הוא כגון שביטל ע"ז ונתבטלו משמי' ותרבותה עמה כדתנן ביטל ע"ז ביטל משמשי'.

פיסקא ע"ז של נכרי אסורה מיד אלא רב המנונ' משום טומאה ישנה קמבעיא לי'' כך כתוב במקצת ספרים וברוב ספרים מצאתי כתוב אה"נ ורב המנונא טומאה ישנה קמבעיא ליה ול"ג לי' כלל וטעות הוא האי אין ה"נ וכתב המורה וקמבעיא לי' כלים שנשתמשו לע"ז ושיברו כדי לטהרו וריתכו לע"ז ועדיין לא נשתמשו בו ואינו נראה לי דמה צורך לומר וריתכו לע"ז אפילו ריתכו נמי לצורכו חוזר לטומאה ישנה אלא הכי בעינין השתא לפרושי מילתי' ריתך כלי של ע"ז ואע"פ שריתכו לעצמו קמבעיא ליה שאע"פ שאיסורו לא יחזור עליו אע"פ שירתכנו לצורך ע"ז עד שישתמש בו טומאתו חוזרת עליו:

תוס' בד"ה תנהו ענין כו' דדברי קבלה הן כו' עכ"ל ר"ל האי קרא ויאכלו מזבחי מתים בספר תהלים הוא:

רש"י ד"ה חזרו לטומאתן ישנה וכו' שברן כדי לטהרן וחזר וריתכן לעבודת כוכבים וכו'. הא דכתב רש"י וחזר וריתכן לעבודת כוכבים ולא כתב וחזר וריתכן סתמא משום דלשון הבעיא הוא ריתך כלי לעבודת כוכבים וכ"ת והכל טעמא מאי למה אצטריך ריתוך לשם עבודת כוכבים ולא אמרינן מסתמא כשחזר הכלי להיות שלם חוזר לטומאתו הישנה כמו בשאר טומאות דכשחוזר ועשאו כלי חוזרת הטומאה ממילא מעצמה דשאני התם דבשבירת הכלי מעצמו נתבטל ממנו הטומאה לכך חוזרת הטומאה ממילא כשחוזר ועשאו כלי אבל הכא לא מתבטל טומאת העבודת כוכבים מן הכלי אלא כששוברו כדי לבטלו מעבודת כוכבים ולטהרו וא"כ במה תחזור טומאת עבודת כוכבים על הכלי כשחזר וריתכו דהא כבר נתבטל איסור העבודת כוכבים מהכלי לכך אצטריך לומר שחזד וריתכו לעבודת כוכבים אלא שעדיין לא עבדו דאל"כ מאי קא מבעי ליה ת"ל דהשתא כשחזר ועבדו נטמא בלא טומאה ישנה וק"ל:

תוס' ד"ה מה מזבח טעון גניזה כמו כלי שרת דאמרינן שגנזום. נראה דר"ל דאמרינן בעלמא שכלי שרת גנזום אבל לא ידעתי היכן אמרינן הכי. אף אשירה טעונה גניזה פי' ביעור פי' ולא גניזה ממש כמו מזבח אלא ביעור שיבערם מן העולם באופן שלא יהנו ממנו כמו שמצינו גבי עגל וכו':

רש"י ד"ה חזרו לטומאתן. שברן כדי לטהרן. ונראה דשבירה מהני לטהר אפי' משמשי עבודת כוכבים דישראל. ואף את"ל דאין להם ביטול לאיסורייהו כמו העבודת כוכבים עצמה וכדעת הראב"ד שהביא הר"ן. מ"מ לענין טומאה כיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה כדלקמן שפי' התוס' לענין כלי של תקרובת אע"פ שאין לה ביטול לענין איסורא בשום מקום. והגהת הב"ח בזה תמוה:

רש"י ד"ה כיון. בשאר טומאות כו'. כצ"ל בב' וכן בדבור הסמוך:

תד"ה מה. כמו כ"ש דאמרי' שגנזוה. כ"ה במהר"ם אלא שכתב דא"י לשון זה היכן הוא. ואולי יכוונו להא דאיתא בזבחים (פח) סכין מטרפת היה במקדש כו' וגנזוה. וכן לקמן בכלים אשר הזניח אחז איתא שגנזום:

בא"ד אף אשירה כו' פי' ביעור כו'. עי' מהר"ם. ונ"ל עוד ראיה משבת (צ) במשנה מאבני המזבח כו' שמצניעין אותן לגונזן (ועי' פרש"י) ובמשמשי עבודת כוכבים פליגי עליה דר"י שם וע"ש בתוס' (צד) ד"ה את המת אלמא דאין מצוה לגונזם:

תד"ה תבעי. משום דעיקר טומאתן כו' מגבן אינה אלא מדרבנן. תיבת מגבם אינה מדויקת דמדאורייתא אין להם שום טומאה אפי' מתוכן ולשונם בשבת מדוייק היטב. ואולי משום דעל קושיית דלא ליטמאו מגבן דמשני שם כיון כו' שוינהו ככלי מתכות הדר פריך יחזרו לטומאתן ישנה וע"ז משני בטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה (פי' ישנה) לזה נקטי הכא טומאה דמגבן:

תד"ה מה כו' נ"ב מקרא איכא לסיועי דפירוש גניזה כמשמעה דכתיב ויטמן אותם יעקב. והאבות דינם כישראל לפ"ד אלא שרש"י פירש לעיל (דף נא א) שקודם מ"ת דינם כב"נ וכ"כ תוס' בב"מ [דף ע ע"ב ד"ה תשיך]. לפ"ז אין ללמוד מן הכתוב:

(נב א רש"י) ד"ה שטעונה גניזה דכשהיא שלימה [טעונה] גניזה בקרקע.—לדעת התוס' אין גניזה בע"ז של ישראל מעכבת ויכול לשוחקה ולזרות אותה במקום שאינו מגדל צמחים. וכ"ה דעת הריטב"א כאן, והוסיף שגניזה היא שם משותף, וכן עיקר. והמכוון בגניזה דהכא שלא יהנה אדם ממנה ושאין לה ביטול עולמית, והיינו דאמרינן הכא "מה מזבח טעון גניזה" פי' שאין לו היתר לעולם ואין לו פדיון, וכמו שאמרו למטה (ע"ב): "כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא". וה"נ תני בתוספתא מגלה פ"ב(ג) ה"ה: "אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להן פדיון וטעונין גניזה". וגם בכלי שרת הדין שאין לו פדיון כדתנן במנחות רפי"ב (וע"ש בתוס' ד"ה וכלי שרת), וכן משמע במעילה יט ב (וע"ש בפירש"י). אבל דעת התוס' שם (ד"ה מאי) וכן בסוגיא זו לקמן (ע"ב ד"ה ברוך), שיש פדיון לכלי שרת, וכ"ה דעת רש"י לקמן (נד ב ד"ה איתאמרו). ואולי סברי דמן התורה יש פדיון לכלי שרת שישתמש בו הדיוט, אלא שחכמים תקנו שאין פדיון לכלי שרת, שלא לחלל את קדושתם. ועי' מ"ש הרמב"ן במלחמות כאן.

(שם) ריתך כלי וכו'.—עי' פירש"י. ועי' שבת טז ב, שפירש באופן אחר.