עבודה זרה נג ע"א

דף נג - א

ועל כך מביאה הגמרא: אמר רבי הילל בריה  דרבי וולס: לא נצרכה משנתנו להשמיענו שישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של גוי, אלא שהמשנה עוסקת בכגון שיש לו לישראל בה בעבודת כוכבים שותפות עם גוי. וגם בכך אין חידוש שישראל אינו יכול לבטל את חלקו של הגוי, שהרי אפילו את החלק של עצמו הוא אינו יכול לבטל. אלא שלשון המשנה בא לדייק, ולומר כי רק הישראל אינו יכול לבטל, אך הגוי יכול לבטל את חלקו, וקא משמע לן, שרק ישראל הוא דלא מבטל את חלקו דעובד כוכבים. אבל עובד כוכבים את חלק דנפשיה של עצמו מבטל. ^[61] והחידוש הוא, שלא נאמר הואיל ואינו יכול לבטל את חלקו של הישראל השותף עמו בעבודה זרה, אינו יכול לבטל אף את החלק של עצמו.

איכא יש כאלה דמתני לה, ששונים את דברי רבי הילל בריה דרבי וולס אברייתא, על דברי ברייתא ששנינו בה: רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודת כוכבים של ישראל, אין לה בטילה עולמית.

והוינן בה: מאי פירוש עולמית?

אמר רבי הילל בריה דרבי וולס: לא נצרכה להשמיענו שאין לה ביטול, אלא כגון שיש לו לעובד כוכבים בה בעבודת כוכבים של הישראל שותפות, וביטל הגוי את חלקו, והריהו בטל, אבל חלקו של הישראל לא בטל.

וקא משמע לן דישראל אדעתיה דנפשיה פלח, עובדה על דעת עצמו, ולא על דעת הגוי.

הלכה למעשה: אין חילוק בין שלושת הלשונות של רבי הילל בריה דרבי וולס, ואין הגוי יכול לבטל חלקו של הישראל, אלא רק של עצמו. ^[62]

מתניתין:

כיצד מבטלה הגוי לעבודת כוכבים?

קטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה.

וכן אם פחסה, הכה עליה בפטיש עד שנתמעכה צורתה, אף על פי שלא חיסרה, ביט לה.

אבל אם רקק ירק בפניה, או השתין בפניה, או גררה, סחב אותה והשליכה בטיט, או זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה, לפי שאין במעשים אלו משום ביטול, אלא רק ביטוי של כעס זמני, וכשיחזור בו, יעבדנה. ^[63]

מכרה הגוי או משכנה עבור חובו - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו: פחסה אף על פי שלא חיסרה - ביטלה.

ודנה הגמרא: כי לא חסרה והיא שלימה - במאי ביטלה?

אמר רבי זירא: כגון שפחסה בפניה וקלקל צורתה.

שנינו במשנתנו: רקק בפניה והשתין בפניה גררה זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי. מנין שחוזר ועובדה אחרי שמבזה אותה ולכן אינה בטילה?

אמר חזקיה: דאמר קרא [ישעיה ח] "ועבר בה נקשה ורעב [בא עליו מאורע קשה וסבל הרעבון כי נחסר לחמו - מצודות דוד] והיה כי ירעב והתקצף - וקלל במלכו ובאלוהו [מקלל את אלילו ומבזהו] ופנה למעלה [לבו פונה לשמים] ". וכתיב בתריה וכתוב במקרא שלאחריו "ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדה".

מבואר, דאף על גב דקלל מלכו ואלוהיו ופנה למעלה -, כשנרגע מכעסו, אז: אל ארץ יביט מתפייס עמו וחוזר ועובד אותו.

שנינו במשנתנו: מכרה או משכנה - רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל. במשנה לא נאמר למי מכרה בעליו הגוי, האם לצורף [סתם לוקחי מתכות הם צורפים ^[64]] גוי או לישראל. הגמרא דנה בכך.

בצורף גוי הדעת נוטה לומר שאין המכירה מעשה ביטול, מפני שהגוי המוכרה סובר שהגוי הקונה יעבדנה ולא ישברנה ולא יצרפנה.

ומאידך, כשמוכרה לצורף ישראל ישנה נטייה לומר שהמכירה הוא מעשה של ביטול, מפני שהגוי יודע שהישראל יתיכנה ויצרפנה, ולא יעבדנה.

ואף שהדעת נוטה כן - איננה סברא מוחלטת, ואין הכרח לומר כן, ויתכן דאף אם מכרה לגוי - ביטלה. וכמו כן יתכן שאף אם מכרה לישראל - לא ביטלה. וכמו שיבואר בגמרא.

זעירי אמר רבי יוחנן, ורב ירמיה בר אבא אמר רב נחלקו בביאור משנתנו.

חד אחד משניהם אמר: מחלוקת שנחלקו רבי וחכמים היא: בצורף עובד כוכבים -

אבל בצורף ישראל - דברי הכל: ביטל.

וחד אחד משניהם אמר: בצורף ישראל מחלוקת, וכמו שיבואר.

איבעיא להו: אמורא זה השני, מהי דעתו, האם רצונו לומר: בצורף ישראל היא המחלוקת רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל, אבל צורף עובד כוכבים - דברי הכל: לא ביטל -

או דלמא יתכן שרצונו לומר: בין בזה בצורף עובד כוכבים ובין בזה בצורף ישראל - מחלוקת.

והנפקא מינה, הוא: מה סובר רבי במכרה לצורף גוי, האם סובר לא ביטל או ביטל.

ופשטינן: תא שמע מדברי רבי בברייתא. דשנינו ברייתא: אמר רבי: נראין מסתברים דבריי דברים שלי, כשמכרה לחבלה [וכמו שיבואר], ודברי חבריי חכמים החולקים עמי - [נראין] בשמכרה לעובדה.

וטרם שמסקינן הפשיטות - מבררינן: מאי פירוש: לחבלה, ומאי פירוש לעובדה?

אילימא אם נאמר: לחבלה - לחבלה ממש שמכרה על מנת שישחיתנה, ולעובדה - לעובדה ממש שמכרה על מנת שיעבדנה -

אם נאמר כן קשה, בלעובדה מאי טעמא דמאן דאמר רבי האומר: ביטל, הרי בפירוש התנה עמו שיעבדנה, [ואף אם בסוף לא יעבדנה - מכל מקום] הרי המוכר לא ביטלה מלהיות עבודת כוכבים - וכן קשה: בלחבלה מאי טעמא דמאן דאמר חכמים האומרים: לא ביטל, הרי המוכר ודאי ביטלה ביודעו [או בחושבו] שהקונה ישחיתנה?

אלא, האם לאו פירוש לחבלה - למי שעתיד לחבלה, ומנו ומי הוא? צורף ישראל, ובכל זאת סוברים חכמים: לא ביטל, משום שהמוכר אומר בלבו: כיון ששוויה מרובה - לא יצרפנה צורף ישראל, וימכרנה לגוי אחר והוא יעבדנה. ורבי חולק וסובר שהגוי יודע שהישראל יצרפנה בכור הצורפים.

ופירוש לעובדה - למי שעתיד לעובדה, ומנו ומי הוא? צורף עובד כוכבים, לכן סוברים חכמים: לא ביטל, ורבי חולק וסובר: ביטל.

והנה, הלשון דברי רבי "נראין דבריי", משמעותם: אכן, אנו חלוקים בהלכה זו גם במכרה לישראל, אבל דבריי יותר מתקבלים על הדעת. וכן מה שאמר "ודברי חבריי", משמעותם: נחלקנו גם במכרה לגוי, ובהלכה זו מתקבלת על הדעת דברי חבריי החכמים -

ושמע מינה: בין בזה במכרה לצורף ישראל ובין בזה בצורף גוי - מחלוקת.

ונפשטה האיבעיא.

והנה ^[65] עתה קשה על האמורא הראשון שאמר שבצורף ישראל דברי הכל ביטל, ואילו מהברייתא משמע שנחלקו גם בצורף ישראל?

ודחינן: לא אין זה פירוש הברייתא, אלא הכי קאמר כן הם הדברים: אמר רבי: נראין דבריי לחבריי ואף לא נחלקו עמי כשמכרה לחבלה, ומנו ומי הוא? צורף ישראל -

שאף חבריי לא נחלקו עלי לומר שאינה בטילה - אלא כשמכרה לעובדה גוי, אבל כשמכרה לחבלה מודו לי.

ועתה מפרשים "נראין דבריי": מתחילה, דהיינו, שמעולם לא נחלקו עלי. ולא כמו שפירש המקשן "נראין דבריי": אחרי מחלוקתנו מסתברים דבריי יותר.

ודברי רבי באים לברר ב"מה" נחלקו, ולא כמו שסבר המקשן שרבי בא לומר: דברי מי מסתברים יותר.

והלשון בברייתא מדוייק כן: כי ברישא נאמר "ונראין", ובסיפא נאמר "ודברי חבריי", ולא נאמר "ונראין" - משמע שברישא אומר "ונראין דבריי לחבריי" שמעולם לא נחלקו עמי, ובסיפא "ודברי חבריי", כלומר: במה אכן נחלקנו? בלעובדה.

לסיכום: ישנם שתי דעות.

האמורא הראשון סובר: המחלוקת היא בצורף גוי, ואילו בצורף ישראל דברי הכל ביטל.

והאמורא השני סובר: בין בזה ובין בזה מחלוקת.

מיתיבי הגמרא מביאה ברייתא להקשות על האמורא הראשון הסובר שבלוקח ישראל דברי הכל ביטל. וכן שנינו:

ישראל הלוקח גרוטאות חתיכות כסף מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אליל -

אם עד שלא נתן הישראל מעות להגוי המוכר - משך אותה [עשה קנין "משיכה", והוא מעשה קנין אף בין ישראל לגוי] - יחזיר אותה להמוכר, ואם ירצה יבטלנה הגוי ויחזור הישראל ויקחנה ממנו בקנין חדש.

ומה שהישראל "משך" ממנו הוי קנין בטעות ובטל הקנין, כיון שלא ידע שיש בהן עבודת כוכבים, הילכך אין עליה דין של עבודת כוכבים של ישראל שאינה בטילה.

אבל אם משנתן [אחרי שנתן] מעות משך - יוליך הנאה, כלומר שווי העבודת כוכבים לים המלח והדמים אסורים בהנאה. ואינו יכול להחזירה להגוי ולחזור ולקחת ממנו את דמי המכירה.

ולמרות שהמשיכה היתה "קנין בטעות", בכל זאת, כיון שכבר שילם עליה, ועתה מחזירה ולוקח מעותיו - נראה כאילו מוכר אותה להגוי.

ולכאורה, גוי זה המוכר גרוטאותיו לישראל, ידע שיש שם עבודת כוכבים, ולא ביטלה לפני המכירה -

משמע שברייתא זו סוברת שכאשר מכר לישראל אינה בטילה.

אי אמרת בשלמא: בצורף ישראל מחלוקת, והחכמים סוברים שאינה בטילה - הא ברייתא זו, מני משנתו של מי היא? רבנן היא -

אלא, אי אמרת בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל, קשה: הא ברייתא זו מני מי שנה אותה? הרי חכמים כמו רבי סוברים שהיא בטילה -

ולמה יוליך הנאה לים המלח, [ולאיזה צורך יחזיר אם לא נתן מעות]?

ומתרצת הגמרא: שאני שונה המקרה התם, דאדעתא דגרוטאות - זבין הגוי מכרה יחד עם גרוטאות בחושבו שהיא גרוטאות, אדעתא דעובד כוכבים לא זבין לא ידע שיש שם עבודת כוכבים, ולכן לא ביטלה.

אבל במוכר עבודת כוכבים בלבד לצורף ישראל, סובר האמורא הראשון שלדברי הכל מבטלה מרצונו.

שנינו במשנתנו שרבי סובר שאם הגוי מכר את העבודת כוכבים בין לישראל ובין לגוי [או לדעת חכמים - לפי דעת האמורא הראשון - אם מכר לישראל] - הרי היא בטלה ^[66].

ברייתא הבאה באה ללמדנו שדין זה אמור דוקא אם מכרה, אבל כשלא מכרה ממש - אינה בטילה.

תנו רבנן: לוה הגוי עליה כלומר, שמשכנה ודעתו לשלם את הלואתו ולקחתה מיד המלוה ^[67], או שנפלה עליה מפולת ואינו חש לפנותה, או שגנבוה ליסטין ואינו מחזר אחריה, או שהניחוה הבעלים והלכו להם למדינת הים לארץ רחוקה -

אמר רבי הלל ב"ר לא נצרכה כגון שיש לו בה שותפות כו'.

איכא דמתני לה אברייתא. ר' שמעון בן מנסיא אומר עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה עולמית. ואפילו יש לעובד כוכבים בה שותפות וקמ"ל ישראל מדעתא דנפשיה פלח לה לעבודת כוכבים. וכי מבטיל לה עובד כוכבים לא מבטיל אלא חולקא דנפשיה. אבל חולקיה דישראל לא מצי מבטיל ליה. ירושלמי ועבודת כוכבים שעבדה ישראל אין לה בטילה עולמית:

מתני' כיצד מבטלה. קטע ראש אזנה. קטע ראש חוטמה. ראש אצבעה. פחסה כגון שהעביר צורת פניה ונראית כעין טס אע"פ שלא חסרה בטילה.

אבל רקק או השתין בפניה או זרק בה צואה לא בטלה. מאי טעמא דבשעת כעסו עבד לה הכי כי הדר ומשתככת חמתו והדר ועביד לה כדכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה וכתיב בתריה ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפילה מנודח:

פיסקא מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכ"א לא ביטל. איבעיא להו כשמכרה לצורף ישראל מחלוקת ר' וחכמים. אבל אם מכרה לצורף עובד כוכבים דברי הכל לא ביטל. או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת.

ת"ש דאמר ר' נראין דברי לרבנן בשמכרה לחבלה. ומאן ניהו צורף ישראל שאף חכמים לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לצורף עובד כוכבים דאיכא למימר לעובדה [מכרה]. אבל לחבלה מודו לי.

מיתיבי הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך הרי זה יחזיר. משנתן מעות משך יוליך לים המלח.

אי אמרת בשלמא בצורף ישראל אם מכרה לו פליגי. ורבנן אמרי לא ביטלה. הא מני רבנן היא ומשום הכי כיון שקנאה יוליך לים המלח שעדיין לא ביטלה. וכיון שקנאה ישראל אין לה בטילה עולמית. אלא אי אמרת מכרה לצורף ישראל דברי הכל ביטלה. אמאי יוליך לים המלח. הא כבר ביטלה. ופרקינן כי אמרינן בצורף ישראל ד"ה ביטל בפירוש עבודת כוכבים. אבל הכא אדעתא דגרוטאות זבין אבל אדעתא דעבודת כוכבים לא זבין. פי' גרוטאות שיברי כלי מתכות:

ת"ר לוה עליה או שנפל עליה מפולת או גנבוה לסטין או הניחוה בעלים והלכו להם למדינת הים.

רקק בפניה השתין בפניה זרק לפניה את הצואה לא בטלה. איפשר לומר דדוקא בשהשתין בפניה פעם ושתים קאמא דלא בטלה בכך, דאיכא למימר משום ריתחיה הוא דקא עביד הכי, וכדאמרינן בגמרא מנא הני מילי ועבר בה נקשה ורעב וכו' (ישעיה ח, כא), אבל אם עשה כן תדיר הרי בטלה, וכדאמרינן בפרקין דלעיל גבי אפרודיטי (מד, ב), וזו עומדת על הביב והכל משתינין לפניה, לא אסרה תורה אלא אלהיהם, את שהוא נוהג בו משום אלוה.

הא דתנן משכנה רבי אומר בטלה. בפירוש הרמב"ן נ"ר, דוקא כגון שנשתקעה אצלו, אי נמי כגון שאמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך והגיע זמן ולא פדאה דהויא לה כמכירה.

הא דאמרי מחלוקת בצורף וכו'. פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא נקט צורף אלא אפילו לסתם בני אדם, דכל סתם לוקחי מתכות צורפים הם, וברייתא דגרוטאות מסייעו, דקתני סתם הלוקח גרוטאות מן הגויים, ואפילו הכי מקשינן מינה למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל, ואם איתא דדוקא בצורף ודאי קאמרינן אמאי לא אוקמוה אליבא דכולהו תנאי ובסתם בני אדם שאינו צורף, אבל הראב"ד ז"ל מפרש דוקא בצורף, והא דקתני בברייתא דגרוטאות לוקח סתם פירש משום דגרוטאות שאני, דודאי בגרוטאות אפילו בסתם בני אדם בטל לכולי עלמא למאן דאמר דבצורף ישראל דברי הכל בטל, משום דכל סתם לוקחי גרוטאות לצורפן בעי להו, מה שאין כן בלוקח ע"ז בפני עצמה. והרמב"ן נ"ר הכי פירשה בצורף דוקא, והביא ראיה מדאמרינן לקמן (עבודה זרה נג ע"ב) גבי גנבוה לסטים, דבין דגנבה גוי בין גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרין מזבן זבין לה למפלחה, והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרקין דכל הצלמים (מג, א) אלמא אפילו כי מזבין לה לישראל אי לא צורף הוא לא מבטל לה, דמימר אמר אידי דדמיה יקרין מזבין לה למפלחה, אלא דוקא בצורף ישראל, ואפילו הכי פליגי רבנן ללישנא קמא בגוי, דכיון דאיהו גופיה פלח ליה מימר אמר אידי דדמיה יקירין חאיס עלה ומזבין לה למפלחה, אבל בצורף ישראל כיון דצורף הוא לא חייס עלה ואף על גב דדמיה יקרין, דמסתמא לחבלה לקחה. וללישנא בתרא פליגי אפילו בצורף ישראל, דאיידי דדמיה יקרין מסיק אדעתיה דילמא מזבין לה. והלכתא כרבנן, ולמאן דאמר אפילו בצורף ישראל מחלוקת, כפשטה דברייתא דגרוטאות, ודאמר רבי נראין דברי וכו' הכי משמע.

אבל נכרי מבטל בנפשיה. ואם תאמר ומה מועיל בטול זה דהא מתסרא מפני חלקו של ישראל ואפילו אלקוה הא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסורי עבודה זרה והר״מבן ז״ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ושל נחושת ונחושת של זה וכסף של זה ורבינו הר״שבא נר״ו השיב עליו דא״כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור והדרינן לבעיין דגמרא דמאי קא משמע לן ויש לומר לדברי רבי׳ דאנן קס״ד דכיון דכולה חדא עבוד׳ זרה היא כי אשתתפו בה כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמשמע לן ואחרים תירצו דנפקא מינה שאם מכר נכרי חלקו שיהא דמים מותרין וגם זה אינו נכון לפום מאי דקיימא לן דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם כן מה הועיל לו בטולו אבל הנדון דנפקא מינה שלאחר בטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי ואילו לא קדם גוי ובטלו הוה ליה דמי ע״ז ביד ישראל שהם אסורים.

מתני׳ רק בפניה השתין בפניה כו'. פירוש דוקא נקט האי לישנא שעשה כן לפי שעה אבל עושה כן תדיר ודאי בטלה וכדאיתא בפרק כל הצלמים ולהכי לא קתני רוקק משתין.

מכרה או משכנה ר׳ אומר בטל. פירש ר׳ הר״מבן ז״ל משכנה דומיא דמכרה שהרהינה אצלו והגיע זמן ולא פדאה אי נמי שנשתקעה אצלו הא לאו הכי אפילו ר׳ מודה דלא בטלה וכדתניא לקמן לוה עליה לא בטלה וההיא דברי הכל היא. וחכמים אומרים לא בטל פרישה בגמרא משום דמאיסורא לא מייאש דמימר אמר מזבן לה לגוי אידי דדמיה יקרים ושמע מינה דדוקא בע״ז ממש אבל משמשי עבודה זרה ליכא למימר הכי ואפילו רבנן מודו דמכירתן זהו בטולם והלכתא כרבנן. מעתה גוי שמכר עבודה זרה לישראל צריך שיבטלנה קודם לכן אבל משמשי עבודה זרה כגון כוסות ומחתות החטאים בנפשותם מכירתן בטולן ואין צריך לומר מלבושי הגלחים שהם משמשי משמשין.

גמרא מחלוקת בצורף גוי. פר״שי ז״ל דלאו דוק׳ צורף אלא אפילו לסתם בני אדם ומשום דסתם לוקחי מתנות צורפין הן והכי משמע ממאי דאקשינן ממתני׳ דלוקח גרוטאות למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל ולא אוקימנא אליבא דכולהו תנאי ובשאר כל אדם שאינם צורפין כו׳ אבל רבי׳ הר״מבן ז״ל הכריע כדברי הר״אבד ז״ל שפירש דדוקא בצורף וההיא דגרוטאות משום דסתם כל אדם הלוקח גרוטאות להתיכן ולצורפן בעי להו מה שאין כן בלוקח עבודה זרה בפני עצמה והביא ראיה מדאמרינן לקמן גבי גנבום ליסטים דאפילו גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרים מזבן לה לגוי והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרק כל הצלמים אלמא סתם ישראל לא מבטל לה אלא דמזבן לה גוי בדמים יקרים וכן עיקר.

אלא לאו לעבדה למי שעתיד לעבדה נראה דבדיוקא דלישנא שקלינן וטרינן דמעיקרא סברי דלעובדה ולאוכלה הוא לשון פעל כמו לעובדה ולשמרה והשתא מפרשי לה לשון פועל כלומר לעובדה ולאוכלה במפיק כמו אני ה׳ נוצרה.

ה״ק נראין דברים כו'. פירוש דהאי נראין אינו לשון הכרעה אלא לשון הודאה ומאי דקאמרי׳ ודברי חברי לאו נראין לי דברי חברי קאמר דאם כן לא פליגי במידי אלא הכי פירו׳ שדברי חברי בשמכר׳ לעובדה ולמאי דקס״ד ונראין לשון הכרעה הוא לא שהוא מכריע כמותם דאם כן למה לא חזר בו אלא לומר כי לשומעין דברי מחלקותם יהיו נראין דברי חבריו לכאורה בשמכר׳ לעבדה וכן פר״שי ז״ל.

אם עד שלא נתן לה מעות משך לו׳ הא ודאי קיימא לן דמשיכה בגוי קונה אלא דהכא מקח טעו׳ הוא דהדר מדינא ושורת הדין דאפילו בסופא נמי יחזיר אלא שחשו חכמים למראית העין שנראה כחוזר ומוכרה לו בשנוטל ממנו מעותיו וסבורין דראה וניפייס הוה וכן פר״שי ז״ל והכי איתא התם בבכורות.

שאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין. פירוש שאף המוכר לא היה יודע שהיה בהן עבודה זרה אבל מאן דמותיב לה הוה ס״ד דלוקח הוא דלא ידע בהו וכדקתני ומצא בהם עבודה זרה אבל מוכר מסתמא יודע הוא מה שדבר וגם זה יודע היה בהם ובכונה מכרם ואעפ״י כן לא בטלם אבל הניחוה בעלים והלכו להם מדלא שקלוה וכו׳ צריכה פירוש ולא זו אף זו קתני.

המשנה החמישית והכונה לבאר בה תכונת הבטול והוא שאמר כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה רקק בפניה השתין בפניה גררה וזרק בה את הצואה אינה בטלה מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל אמר הר"ם פי' פחסה החליקה ואמרו כשפחסה בפניה הוא כשהחליק בפניה עד שהסיר צורת פנים באותה שעה תבטל אבל כשהחליק שאר גופה כשלא חסר ממנה כלום אינה מבוטלת ומחלוקת ר' וחכמים הוא כשמכרה לגוי אבל כשמכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה או שפחסה אע"פ שלא חסרה ר"ל שמיעכה בקורנס ופי' בגמ' דוקא בשפחסה בפניה ששווה בליטת צורתה אבל אם רקק או השתין בפניה או שסחבה או זרק בה את הצואה וכל כיוצא בבזיונות אלו אינה בטלה שכן דרכם עליה בשעת הכעס וכן הלכה ומ"מ י"מ דוקא בשעשה כן לעתים רחוקות דרך אקראי ודנין בו שמתוך הכעס הוא אבל אם ראינו אותו מתמיד בכך בטלה והרי אמרו באפרודיטי זו עומדת על פי הביב והכל משתינין בפניה ולא אסרה תורה אלא את שנוהג בו מנהג אלוה ולי נראה דאפרודיטי שאני שמתחלתה עשו לה כך ולא חל עליה שם עבודה של כבוד אבל זו שנעבדה בכבוד וחל עליה שם ע"ז לא נתבטלה בכך אפילו ראינוהו מתמיד עליה שמא כעסו הוא שנמשך עליו לסבה ידועה אצלו וכן שזו של אפרודיטי הכל עושין כך וכמו שאמרו והכל משתינין בפניה אבל זו שזה לבדו הוא שעושה כך אינו אלא כעס בעלמא:

מכרה או משכנה ר' אומר בטלה ושמא תאמר לדברי ר' והרי בברייתא אמרו לוה עליה לא בטלה וודאי ר' היא דאי רבנן מאי איריא לוה הא אף במכרה לא בטלה אלא ודאי ר' היא ואמר שבלוה עליה לא בטלה פירוש הדברים במשנתנו שמשכנה כעין מכירה כגון שהרהינה והגיע הזמן וחכמים אומרים לא בטלה והלכה כחכמים וטעם הדברים דאי גוי הוא מימר אמר פלח לה ואי ישראל הוא מימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבן לה לגוי ופלח לה ואפילו היה הגוי או הישראל צורף שהדברים מראין בו שלהתיכה לקחה אין אומרין כן שאם גוי הוא עבודתו חביבה לו יותר ואם ישראל הוא נותן הוא עיניו על הריוח המזדמן לו במכירתו וא"כ הלכה כלשון האמור בגמרא אף בצורף גוי וצורף ישראל מחלקת ובכלם אמרו חכמים לא בטלה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כלשון אחר שבגמרא דדוקא במכרה לגוי אפילו צורף או לישראל שאינו צורף הא אם מכרה לישראל צורף ביטלה שהרי מסתמא להתכה הוא לוקחה והוא סבר וקביל ושאר הפוסקים חולקים לפסוק שאף לישראל הצורף לא בטלה כמו שכתבנו וכן עיקר ויש פוסקים בזו דעת שלישית והוא שכל שמכרה לישראל בטלה אע"פ שאינו צורף ואין הדברים נראין ומ"מ כל שמכרה בפירוש להתיכה ודאי בטלה וכמו שאמרו בגמרא מכרה לחבלה מאי טעמא דמאן דאמר לא בטלה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הלוקח גרוטאות של כסף מן הגוים ומצא בהם ע"ז אם נתן מעות ולא משך הואיל ועדין ברשות הגוי הוא לא יקבלנה אא"כ יבטלנה הגוי ודיו בבטול שהרי אינה שלו עדין ואף לדעת האומר שהמעות קונות בגוי מ"מ מקח טעות הוא והואיל ולא קבל הע"ז עדין יקבל מעותיו ואם משך ולא נתן מעות יחזור ויבטלנה ואח"כ יקחנה אם ירצה שאע"פ שמשיכה קונה מ"מ משיכה בטעות היא ואינה שלו עדין ואם נתן מעות ומשך יוליך הנאה לים המלה ואע"פ שהכל בטעות אין רשאי להחזירה ולקבל מעותיו שיראה כמוכר ע"ז לגוי ואפילו היה לוקח זה צורף ישראל או שתדון כל ישראל בזה כצורף אע"פ שסתם גרוטאות להתיכן ניקחות לא נתבטלה במקחו אף לדעת גדולי המחברים שכתבנו שהגוי עצמו אפשר שלא על דעת ע"ז מכר:

התבאר בפרק אחרון ס"ד א' על גר וגוי שירשו את אביהם שעד שלא באו לרשות הגר יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ושם יתבאר טעם הדבר:

כבר התבאר במשכנה שאף בצורף ישראל לא בטלה נפלה עליה מפולת ולא פנוהו או שגנבוה ליסטים ולא תבעוה אינה בטלה בכך:

הלכו בעליה למדינת הים והניחוה אם הלכו על דעת חזרה אע"פ שלא חזרו לא בטלה ואם נתברר שהלכו על דעת שלא לחזור הרי היא בטלה:

פיסקא מכרה או משכנ' כו' וש"מ בין בזה בין בזה מחלוק' לא ה"ק נראין דברי לרבנן שמוכר' לחבל' כו' קשיא לי דהא שפיר מצינן למיפשט מא מתניתא דמאן דאמר בצורף ישראל מחלוקת אף בצורף ישראל קאמר דאי אמרת בשלמא אף בצורף ישראל קאמר ובי בזה ובין בזה מחלוקת מתרץ מתניתא דאמרן מעיקרא. אלא אי אמרת דדוקא קאמר מחלוקת בצורף ישראל אבל בצורף גוי ד"ה לא בטלה א"כ מתניתא היכי מתרץ לה אי כדס"ד מעיקרא קשי' לי' משום דמשמע בין בזה ובין בזה מחלוקת ואי כדמתרצינן לה לבסוף קשיא לי' דמשמע דוקא בצורף גוי מחלוקת אבל בצורף ישראל ד"ה בטלה והנכון בעיני דהאי דאמר לא ה"ק כו' לא מיהדר לדחויי דלא ליפשוט מינה בעיין דבעיין ודאי איפשוט דמ"ד בצורף ישראל מחלוקת אף בצורף ישראל קאמר ולא מיהדר אלא לצרוצי קושיא דמ"ד מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל והכא חזינן דבין בזה ובין בזה מחלוקת ואתא לתרוצי מתניתא כוותי' דבצורף גוי מחלוקת אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל:

אבל נכרי דנפשי' מבלי תמי' לי ותיפוק ליה משום חלקו של ישראל דאסור ויש לומר כגון שהיה ידוע ומבורר חלקו של גוי שזה עשה הידים וזה עשה הרגלים א"נ מ"מ לבטל משמשיו של גוי שהגוי היה עובדה בכליו וישראל בכליו:

שם לעובדה ממש מאי טעמא דמ"ד ביטל ומאי טעמא דמ"ד לא ביטל כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ומ"ט דמ"ד לא ביטל בלחבלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה או דלמא כו' דברי לי במוכרה לחבלה ודברי חבירי במוכרה לעובדה כו' עכ"ל פי' שאני איני חולק במוכרה לעובדה וק"ל:

ד"ה או דלמא וכו' דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות וכו' ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו'. יש להתיישב בדברי התוס' הללו דאמאי קאי אי אפירוש התוס' הא לא גרסי תיקו כלל ואי קאי אפירושו של הריב"ן הא איהו גריס מיתיבי ולא פשיטותא וי"ל אע"ג דגריס מיתיבי הוי ממילא פשיטותא ולא גריס מיתיבי אלא משום דהדחייה דדחי המתרץ לא מתיישבת אי גרסי' ת"ש ולכך גריס מיתיבי אבל באמת ממילא נפשטה הבעיא והא דאצטריך למגרס תיקו משום דלא מתיישב לישנא דמיתיבי אלישנא דאיבעיא להו אי לא גרסינן תיקו ביני ביני וק"ל וא"כ לפי זה צריך לפרש דהמשך דברי התוס' כך הן דבתחלה קאמרי דלגירסת הריב"ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו וכו' והדר קאמר ולא קשיא דקאמר תיקו וכו' כלומר אבל אין זה קושיא כ"כ ול"ק מידי לגירסת הריב"ן אמנם משמעות שיטת התוס' לא משמע הכי לכך יש לפרש דה"ק וכ"ת משום הכי גריס הריב"ן מיתיבי משום דמצא בספרים שקדמו לו שהיה כתוב בהן תיקו והדר קאמר תא שמע לכך גריס איהו במקום ת"ש מיתיבי ועל זה קאמרי התוס' ולא קשיא דאמר תיקו ופשיט בתר הכי וכו' כלומר דבשביל זה לא היה הריב"ן צריך לשנות גי' הספרים וק"ל:

גמרא וקמ"ל כו' אבל עובד כוכבים דנפשיה מבטל. עי' לעיל (מג) בתד"ה ש"מ שהיה לפניהם גירסא אחרת פה. ובהג"א כ' ואפי' למאן דל"ל ברירה הכא י"ב דכל איסורי עבודת כוכבים דרבנן נינהו. וצ"ע דבכ"ד במסכתין מוכח להדיא דדוקא טומאתה אינה אלא מדרבנן אבל איסורה הוא מה"ת וכדמוכח מקראי. שוב ראיתי בשעה"מ הל' גירושין בדיני ברירה שעמד בזה:

רש"י ד"ה א"ר הלל. אבל עובד כוכבים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שאני התם. דהאי עובד כוכבים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לוה עליה. אפי' מצורף ישראל. עי' לקמן ע"ב תד"ה דאי:

תד"ה או. ומיהו הפשיטותא לא נדחית דלמ"ד בצ"י פליגי אף בצ"י קאמר. כצ"ל ומלת והא למחוק:

תוס' סד"ה או. בפ' בתרא (דף סח ב) נ"ב ע"ש:

תוס' ד"ה אבל. לאו דווקא צורף. עי' לעיל מג ע"א תוד"ה איידי:

א''ר הילל לא נצרכה אלא שיש לו. לישראל שותפות בה והא גופה לא אצטריך לאשמועינן דהא נמי פשיטא שאינו יכול לבטל חלקו של עובד כוכבים שאפילו שלו אין יכול לבטל אלא למידק מינה ישראל הוא דלא מבטל חלק העובד כוכבים אבל עובד כוכבים יכול לבטל חלק עצמו ולא אמרינן כי היכי דחלקו של ישראל לא בטיל חלק של עובד כוכבים נמי לא בטיל: שיש לו לעובד כוכבים בה שותפות. אפילו ביטל עובד כוכבים חלקו ההוא דישראל לא בטיל: וקמ''ל ישראל אדעתא דנפשיה פלח. ולא תלי בדעת עובד כוכבים: מתני' פחסה. מיעכה בקורנס: גררה. בטיט סחוב והשלך: אינה בטילה. דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה כל הני ביטולי בעובד כוכבים קמיירי: גמ' שפחסה בפניה. וקלקל צורתה: מנהני מילי. דהדר פלח לה: וקלל במלכו. מקלל את עבודת כוכבים שלו ומבזה אותה: ופנה למעלה. לבו למעלה לשמים: ואל ארץ יביט. חוזר ועובד עבודת כוכבים שלו: זעירי משמיה דרבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא משמיה דרב. פליגי בטעמא דמתני': סתם לוקחי מתכת צורפים הן: בצורף עובד כוכבים. שמכרה עובד כוכבים לצורף חבירו התם קאמרי רבנן דלא בטלה דסבר המוכר כיון דלוקח זה עובד כוכבים הוא פלח לה ולא תבר לה: אבל מכרה עובד כוכבים לצורף ישראל. מסתמא בטלה מדעתיה דמידע ידע דהאי תבר לה: נראין דבריי שמכרה לחבלה. דביטל: ודברי חביריי. דלא ביטל כשמוכרה לעובדה ומדקתני נראין דברי בהא אבל דברי חביריי אין נראין בה מכלל דחבריה נמי בלחבלה פליגי ומדקאמר נראין דברי חביריי בלעובדה אבל דבריי אין נראין בה מכלל דאיהו נמי עלה פליג וה''ק אני שמעתי בשתיהן ביטל והן שמעו בשתיהן לא ביטל ונראית שמועתי משמועת חביריי בלחבלה ושמועת חביריי משמועתי בלעובדה: אילימא לחבלה ממש. שנתנה ע''מ לחבלה: מ''ט דמ''ד ביטל. בלעובדה הא בהדיא אמר ליה לשם עבודת כוכבים אלמא לא אפקיה מוכר מכלל עבודת כוכבים: ומ''ט דמ''ד לא ביטל. בלחבלה הא ודאי בטלה מדעתיה: ומנו צורף ישראל. והאי סתמא זבין ליה ודקאמרי רבנן דלא ביטל מימר אמר האי צורף ישראל הדר מזבין לה לעובד כוכבים ופלח לה ור' סבר כיון דצורף ישראל הוא מידע ידע האי עובד כוכבים דסתמא חבולי מחביל לה ומתיכה בכור: לא. לעולם בצורף ישראל אפילו לרבנן ביטל והאי דקאמר ר' נראין דבריי כשמכרה לחבלה לאו דפליגי רבנן עליה דנימא נראין דבריי לשומעי מחלוקתינו מדברי חביריי אלא ר' לפרושי פלוגתייהו אתא ולאשמועינן דבצורף עובד כוכבים הוא דפליגי וה''ק נראין דבריי לחביריי ומודים הם לי כשמכרה למי שעתיד לחבלה שדברי חביריי כשמכרה לעובדה הן ולישנא דמלתא דיקא הכי מדלא קתני ונראין דברי חביריי אלא ודברי חביריי מכלל דנראין דרישא לחביריו קאמר דנראין הלכך אי הוה תני סיפא ונראין הוה משמע ונראין דברי חביריי לי בלעובדה וא''כ במאי פליגי: גרוטאות. שברי כספים: אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר. לעובד כוכבים ויבטלנה ואחר כך אם ירצה יקחנה ממנו ואע''ג דמשך לא אמרינן עבודת כוכבים של ישראל היא ואינה בטילה דהא משיכה בטעות הואי דלא ידע שיש בהן עבודת כוכבים: אם משנתן מעות משך. יוליך הנאה לים המלח ואין רשאי להחזירה לעובד כוכבים וליטול מעותיו ואע''ג דמשיכה בטעות הואי כיון דיהב דמי כי הדר שקלינהו מיחזי כמאן דמזבן אלמא אע''ג דזבין עובד כוכבים לישראל קתני אסורה דלא בטלה: אי אמרת בשלמא כו' אלא אי אמרת לצורף ישראל דברי הכל בטלה הא. מתניתין דישראל הוי לוקח וקתני יוליך לים המלח מני: שאני התם. דהאי עובד כוכבים אדעתא דעבודת כוכבים לא זבין לא ידע שיש שם עבודת כוכבים אבל היכא דזבין עבודת כוכבים לבדה לצורף ישראל דברי הכל ביטלה מדעתו: לוה עליה. עובד כוכבים אפילו מצורף ישראל: או שנפלה עליה מפולת. ואינו חש לפנותה: או שגנבוה ליסטים. ואינו מחזר אחריה:

אבל בצורף ישראל. לאו דווקא צורף דאפי' שאינו צורף נמי דכל ישראל לגבי עבודת כוכבים כצורפין מדמותיב מהלוקח גרוטאות ואי כשאינו צורף אסור מאי קפריך דלמא בשאינו צורף איירי אלא איידי דנקט צורף עובד כוכבים נקט נמי צורף ישראל: או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. פירוש וה''ק אף בצורף ישראל הריב''ן גריס תיקו והדר גריס מיתיבי א''ר נראין כו' ומותיב למ''ד מחלוקת בצורף עובד כוכבים אלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת אבל ליכא למימר דלמיפשט בעיין אתי וקא מוכח דבתרוייהו פליגי כדמשמע מתוך פ''ה דא''כ כי קמשני לדחות שאין דוקא ולא פליגי אלא בחדא כלומר לצורף עובד כוכבים א''כ תקשי למ''ד בצורף ישראל פליגי והוה ליה למימר תינח למ''ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אלא למ''ד בצורף ישראל דוקא מחלוקת היכי לישני דאין לומר דלישני נראין דבריי לי במכרה לחבלה ודברי חביריי במכרה לעובדה דהכי הוה ליה לשנויי ועוד דאין זה מעין מקומות אחרים בהמוכר הספינה (ב''ב דף עט.) גבי הקדש וכן בפרק קמא דחולין (דף יב.) גבי אשפה שבשוק ומיהו יש ליישב הגירסא כמו שהיה בספרים וכפ''ה ובא לפשוט הבעיא וקאמר הכי ת''ש א''ר נראין כו' אלמא בצורף ישראל נמי פליגי ואיפשיטא בעיין דבין בזו ובין בזו פליגי ותקשי למ''ד בצורף עובד כוכבים דוקא פליגי דלא אתיא ברייתא כפשטיה ודחי כלומר אפי' למ''ד דבצורף עובד כוכבים דוקא פליגי יש לפרש הברייתא כן ומיהו הפשיטות לא נדחית דלמ''ד בצורף ישראל פליגי והא אף בצורף ישראל קאמר ונ''ל דזהו עיקר דודאי הפשיטות לא נדחית דלגירסת הריב''ן נמי יש להקשות אמאי קאמר תיקו הא כמ''ד בצורף ישראל מחלוק' אי אפשר ליישב הברייתא אם לא שאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא קשיא דקאמר תיקו ופשיט בתר הכי דהכי אשכחן בפרק בתרא (דף סח.) גבי בעיא דפוגם מעיקרא מחלוקת דקיימא בתיקו ובתר הכי פשיט ליה: