עבודה זרה נד ע"ב

דף נד - ב

ומסקינן: אלא נלמד מכלים של בית המקדש שהזניחם אחז המלך, שסגר את דלתות ההיכל, וכשמלך חזקיהו בנו טיהר את ההיכל [כמבואר לעיל שם], דכתיב [דברי הימים ב כט] שאמרו הכהנים לחזקיהו "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו - הכנו והקדשנו", ואמר מר, שם דרשינן: מה שאמרו לו "הכנו", היינו שגנזנום, ומה שאמרו "והקדשנו", היינו שהקדשנו אחרים תחתיהן. כי חזקיהו וחכמי הדור גזרו עליהם איסור עולמית אף להדיוט, ולכן גנזום ולא פדו אותם לחולין -

ולכאורה קשה, והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והלא הכלים לא היו של כהנים ההם שעבדום לעבודת כוכבים, ולמה נאסרו?

אלא, מוכח, כיון דעבד בהו מעשה - איתסרו להו, לפיכך אסרום חזקיהו וחכמי דורו. הכא נמי, בבהמת חבירו שהיתה רבוצה לפני עבודת כוכבים, ושחט בה סימן אחד, כיון שעשה בה מעשה - אסרה ^[81].

הגמרא מביאה עוד מאמר בשם רבי יוחנן, הדומה למאמר הקודם.

כי אתא רב דימי, כשהגיע מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו: [לעיל מה א, "אלוהיהם על ההרים, ולא ההרים אלוהיהם"] המשתחוה לקרקע עולם, לשם עבודת כוכבים, ^[82] לא אסרה, הואיל והוא מחובר אינו נאסר -

היינו דוקא כשלא עשה מעשה, אבל אם חפר בה בקרקע בורות שיחין ומערות - אסרה, אף להדיוט ^[83].

הגמרא מביאה מאמר שלישי בשם רבי יוחנן בענין דומה.

כי אתא רב שמואל בר יהודה, כשהגיע מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו: המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן, היינו דוקא במשתחוה, אבל אם עשאן חליפין לעבודת כוכבים, היה לו עבודת כוכבים והחליפן בבהמה, דהיינו, שנתנה לגוי והגוי נתן לו בהמה תמורתה - אסרן. וכמו שיבואר.

כן אמר רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן, ואילו כי אתא רבין, כשהגיע מארץ ישראל, אמר: פליגו בה, נחלקו בהלכה זו רבי ישמעאל בן רבי יוסי ורבנן.

חד, אחד מהם אמר: חליפין אסורין, ואילו חליפי חליפין, כגון שהחליפו את העבודת כוכבים בפירות, והפירות החליפו בבהמה, מותרין, הבהמה מותרת.

וחד אמר: אפילו חליפי חליפין נמי אסורין, עד סוף כל העולם.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא, מה הטעם דמאן דאמר חליפי חליפין אסורין?

אמר קרא [דברים ז] "פסילי אלוהיהם תשרפון באש... כי תועבת ה' אלהיך הוא. ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ודרשינן: "והיית חרם כמוהו" - כל שאתה מהיה ממנו, הרי הוא כמוהו. לפיכך, גם חליפי חליפין נכללים ב"כל" שאתה מהיה ממנו והם אסורין.

ומבארת הגמרא: ואידך, ומה ישיב המאן דאמר הסובר שחליפי חליפין מותרין? אמר קרא, אמרה התורה באותו הפסוק "כי חרם הוא", ודרשינן, הוא חרם - ולא חליפי חליפין.

ומבארת הגמרא: ואידך, למאן דאמר הסובר שחליפי חליפין אסורין, לאיזה דרשה כתבה התורה "הוא"?

ההוא מיבעי ליה, הוצרך לדרוש ממנו דרשה אחרת, והיא: "הוא", עבודה זרה תופסת את דמיה, דהיינו שחליפיה אסורין, למעוטי ערלה וכלאי הכרם, שאינם תופסים את דמיהם, שאם היו לו ערלה וכלאי הכרם ושאר איסורי הנאה, ומכרם, הרי דמיהם מותרין מן התורה. מיהו, מדרבנן אסור ליהנות מממונם. ואף שאסרו חכמים ליהנות מממונם, אמרה המשנה במסכת קידושין [נו ב], שאם מכרן, לערלה וכלאי הכרם וקדש את האשה בדמיהן, הרי היא מקודשת.

והחידוש הוא, למרות שלמקדש אינו נקרא "ממונו", שהרי הממון אסור בהנאתו, בכל זאת מקודשת.

והטעם, מפני שעל אף שלמקדש אינו נקרא "ממונו", מכל מקום, האשה המתקדשת קיבלה ממנו "הנאה", היות והממון אינו אסור לה, והיא מותרת ליהנות ממנו ^[84].

ומקשינן: ואידך, מה ישיב התנא השני הממעט חליפי חליפין מהפסוק "כי חרם הוא", הרי צריכין את הפסוק בשביל למעט ערלה וכלאי הכרם?

ומתרצינן: ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא, בשביל למעטם -

כי, מדוע עלה על הדעת לאסור חילופיהן, הלא החליפין אינם איסורי הנאה?

אלא, הואיל והתורה אסרה חילופי עבודת כוכבים, היינו למדים ממנה לשאר איסורי הנאה שחליפיהן אסורין [ולכן הוצרך קרא למעטם] -

על זה יש להשיב: אינך יכול ללמוד איסור חליפין מעבודת כוכבים, מפני דהויא להו עבודת כוכבים ושביעית, שגם תופסת דמיה [וכמו שיבואר], שני כתובין הבאין כאחד, הבאים ללמד דבר אחד -

וקיימא לן: כל שני כתובין הבאין כאחד - אין מלמדין, אין למדים מהם להלכה אחרת, כי אם ניתן ללמוד מאחד מהם, למה כתבה התורה את השני? אלא משמע, שאין למדים משניהם.

ומבארינן: עבודת כוכבים שתופסת דמיה - הא דאמרן. הוא דין האמור, שנלמד ממה שאמרה התורה "והיית חרם כמוהו".

ואילו שביעית, תופסת דמיה דכתיב [ויקרא כה] בפרשת יובל [דיני יובל הם כדיני שביעית לכל הלכות שמיטת הארץ והפקרת תבואותיה]: "כי יובל היא קדש תהיה לכם", ודרשינן: התורה משווה את יובל ל"קדש" שהוקדש לבדק הבית, ללמדנו: מה קדש תופס את דמיו, שאם פדה את הקדש בדמים, הדמים נתפסים בקדושת בדק הבית, כמו שנאמר [ויקרא כז] "ופדה בערכך", ואסור ליהנות מן הדמים, אף שביעית [ויובל] תופסת את דמיה, ואסורה בהנאה כפירות שביעית עצמן.

אי אם נשווה את שביעית לקודש, יכול הייתי לומר: מה קודש תופס את דמיו, והדבר שנקדש ונפדה יוצא לחולין, כן נאמר אף שביעית תופסת את דמיה והתבואה עצמה יוצאה לחולין? תלמוד לומר "קדש תהיה לכם", ודרשינן: תהיה - בהוייתה תהא, התבואה עצמה של שביעית נשארה בהוויתה ובקדושתה, ואינה יוצאת לחולין.

הא כיצד? איך יתקיימו שני הכתובים?

אם לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו, הבשר והפירות, מתבערין בשביעית [ביעור הוא: לבערם על ידי אכילתם קודם שיגיע זמן שכלה אותו מין הפירות, שאפילו חיה לא תמצאם בשדה. ואם, למשל, הגיע זמן ביעור פירות אלו בחודש סיון של השנה השביעית, צריך לגמור לאכול את הפירות, ואת הבשר שלקחם בפירות שביעית, עד חודש סיון].

אם לקח בבשר - דגים, יצא בשר, מקדושת שביעית ונכנסו דגים תחתיהם. מפני שאין קדושת שביעית נתפסת כל כך.

אם לקח בדגים - יין, יצאו דגים ונכנס יין. אם לקח ביין - שמן, יצא יין ונכנס שמן -

הא כיצד מתקיימים שני הכתובים? מה שנאמר "קדש", שממנו דרשינן ששביעית תופסת את דמיה, מתקיים על ידי שאחרון אחרון נתפס בקדושת שביעית, ופרי עצמו של שביעית אסור, ומתקיים מה שנאמר "תהיה", ודרשינן "בהווייתה תהא".

והדרשה של "בהוויתה תהא" עולה על הפרי של שביעית בלבד, ולא על חילופיהם, והם יוצאין מקדושתן כשהחליפום באחרים ^[85].

נמצאנו למדים ששביעית תופסת דמיה -

וכיון שעבודת כוכבים ושביעית הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ^[86], לכן אין צריכים המיעוט "הוא" למעט ערלה וכלאי הכרם ושאר איסורי הנאה.

ואידך, והתנא השני, קסבר: שני כתובין הבאין כאחד - מלמדין, ואכן, היינו למדים מעבודת כוכבים ושביעית, שכשם שהם תופסים דמיהם, כך ערלה וכלאי הכרם תופסים דמיהם -

ואיצטריך "הוא", והוצרך הדרשה "הוא" למעוטינהו, למעטם, וללמדנו שאין דמיהם נתפסים באיסורם בהנאה.

מתניתין:

אחרי שהמשנה ביארה את הלכות עבודת כוכבים וביטולה, [מהמשנה הבאה עד סוף המסכת דנה המשנה בהלכות יין נסך וסתם יינם של גוים], מביאה המשנה ויכוח בין חכמי ישראל לחכמי הגוים, בענין עבודת כוכבים.

שאלו פלוסופין את הזקנים חכמי ישראל, בעיר רומי: אם אין רצונו, של הקדוש ברוך הוא, בעבודת כוכבים - למה אינו מבטלה ומאבדה? ^[87]

אמרו להן חכמי ישראל: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו. אך הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, שיש צורך לעולם בהם. וכי יאבד עולמו מפני השוטים?!

אמרו להן פלוסופין לזקנים: אם כן, יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו?

אמרו להם הזקנים: אם הקדוש ברוך הוא היה עושה כן, והיה נראה שחמה ולבנה אינם מתבטלים, בעוד ששאר דברים מתבטלים מאיליהם, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו עובדי חמה ולבנה, מפני שאומרים "תדעו שהן אלוהות - שהרי הן לא בטלו"!

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא, המרחיבה את התשובה שהשיבו חכמי ישראל.

תנו רבנן: שאלו פלוסופין חכמי הגוים את הזקנים חכמי ישראל ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים - מפני מה אינו מבטלה?

אמרו להם חכמי ישראל: אילו לדבר שאין העולם צורך לו, היו עובדין, הרי הוא מבטלה -

הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות. וכי יאבד עולם מפני השוטים?!

אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו, ועבדו להם - עתידין ליתן את הדין! דבר אחר: הרי מי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע - דין הוא שלא תצמח! וכי אינה צומחת?!

אלא, עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו - עתידין ליתן את הדין!

דבר אחר: הרי מי שבא על אשת חבירו - דין הוא שלא תתעבר!

אלא, עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין! ^[88]

והיינו, וכמו שדאמר ריש לקיש ^[89]:

אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין, די להם, לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, משל הוא: החרט שטובעין בו מטבעות בצורתו של המלך, מי שמשתמש בו שלא ברשות ועושהו הפקר לכל הרוצה לחתום בו, הריהו מזלזל במלך. כן הבא על הערוה, משתמש בצלם דמות תבניתו, שיצר הקב"ה את האדם בדמותו ובצלמו. ולא די להם לרשעים שעושין הפקר לחותם הקב"ה -

אלא שמטריחין אותי, כביכול, ומחתימין אותי, שאני יוצר את הולד בעל כרחי, ומולידין.

מפני שעולם כמנהגו נוהג והולך, וגזירה היא מלפני!

ובענין עבודת כוכבים, מביאה הגמרא עוד ויכוח.

שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל: כתוב בתורכתם [דברים ד] "השמרו לכם! פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם, ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא".

פירוש "אל קנא": שמתקנא בעובדיה.

ושאל הגוי: מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה, בעבודת כוכבים עצמה, להנקם בה?

אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב, והעלה לו שם על שם אביו המלך, קוראהו לכלב בשמו של אביו ! וכן כשהוא נשבע - אומר "בחיי כלב אבא"!

כאשר שמע המלך, שבנו מזלזל כל כך בכבודו - על מי הוא כועס? האם על הבן הוא כועס, או על הכלב הוא כועס? ! הוי אומר: על הבן הוא כועס! והנמשל: הקב"ה נוקם בעובדי עבודת כוכבים, הקוראים לאלילים בשמו של האל יתברך ונשבעים בשמו, ואינו נוקם באלילים עצמם.

אמר לו הפלוספוס לרבן גמליאל: כלב אתה קורא אותה?! והלא יש בה ממש! אמר לו רבן גמליאל: ומה ראית בה, לחשוב שיש בה ממש?

אמר לו הפלוספוס: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו, ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית עבודת כוכבים לא נשרף!

אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שסרחה [מרדה] עליו מדינה. כשהוא עושה מלחמה, לנקום את נקמתו - האם עם החיים הוא עושה, או עם המתים הוא עושה?! הוי אומר: עם החיים הוא עושה!

והנמשל: הקב"ה נוקם באנשי העיר עובדי אלילים ובממונם, והדליקה מכלה אותה, ואינו נוקם באלילים עצמם, שהם מתים, לא יראו ולא ישמעו, לא שיח ולא שיג להם!

אמר לו הפלוספוס: כלב אתה קורא אותה! מת אתה קורא אותה! אם כן, יאבדנה מן העולם!

אמר לו רבן גמליאל: אילו לדבר שאין העולם צריך לו, היו עובדין - הרי הוא מבטלה -

הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות לאפיקים [אפיקי מוצאי מים] ולגאיות. וכי יאבד עולם מפני שוטים?!

אמרו משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרו חפר בו לשום עבודת כוכבים בורות שיחין ומערות אסרו וכן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרם עשאן חליפין לעבודת כוכבים פירוש נתנם ולקח בחילופם עבודת כוכבים אסרם ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן פליגי חד אמר בחליפין אסורין חליפי חליפין מותרין שנאמר הוא הוא ולא חליפי חליפין וחד אמר אפי' חליפי חליפין אסורין שנאמר והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה מהן הרי הן כמוהו כו' הויא עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד כו' כתיב הכא והיית חרם וכתיב בשביעית תהיה בהוויתה תהא כל שאתה מהיה ממנה הרי הוא כמוה כו' וכבר פירשנוה במס' קדושין ובזולתה ואסיק' ואידך קסבר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הם רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן דפרשין פלוגתייהו בהא מילתא בהדיא:

מתני' שאלו הזקנים ברומא אם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר כו'.

ת"ר שאלו פילוסופין הזקנים ברומא אם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה ולבנה לכוכבים ומזלות שהעולם צריך להן יאבד עולמו מפני השוטים כו' וכן הגוזל שדה וזרעה דין הוא שלא תצמח וכן הבא על אשת חברו דין הוא שלא תתעבר ממנו אלא העולם נוהג כמנהגו ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין והיינו דאמר ריש לקיש לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי פירוש כגון שמערבין נחשת בכסף לעשות סלע גדולה כדגרסינן בב"ב עתיר נכסין עתיר פומבי דבר הנראה גדול אלא שמטריחין אותי כדכתיב הוגעתם ה' בדבריכם:

שאל פילוסוף את ר"ג כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה מפני מה מתקנא בעובדיה ואינו מתקנא בה אמר לו משל למלך שהיה לו בן ואותו הבן גידל כלב והעלה שם הכלב בשם אביו וכשנשבע א"ל חיי כלב אבא אביו על מי יש לו לכעוס על בנו או על הכלב הוי אומר על בנו א"ל כלב אתה קורא לעבודת כוכבים והלא יש בה ממש שפעם אחת נפלה דליקה ונשרפה כל העיר ואותה עבודת כוכבים לא נשרפה א"ל משל למלך שסרחה עליו עיר ובא להשחיתה החיים משחית ולא המתים כו' ועוד שאלו אגריפס שר צבא כו' א"ל זונן לר' עקיבא לבי ולבך יודע שעבודת כוכבים אין בה ממש והא חזינן דאזלו בה שבורין וחוזרין שלימים.

הכא נמי כיון שעשה בה מעשה אסרה. כתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דכלים דאחז אינה ראיה אלא לאסור לגבוה, אף על פי כן הרי הוא נאסר במעשה אפילו להדיוט, דהא איפליגו בהא מילתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה בשחיטת חולין (חולין מ, א–ב), ואותיבו תיובתא (שם מא, א) למאן דאמר אין אדם אוסר אפילו על ידי מעשה ממתניתין דתנן המטמא והמדמע והמנסך, אלמא אפילו על דהדיוט קא איירינן. והכי נמי מוכחא הא דאמרינן היתה בהמת חברו רבוצה וכו', ושחט בה סימן אחד אסרה, ואי דוקא לגבוה מאי אריא כי שחט לשם ע"ז, כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן, שהרי נעשית בעלת מום וטרפה אלא ודאי אפילו להדיוט נמי אמרינן דאסרה. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ע"ז פרק ח (ה"א) שאינה נאסרת אפילו במעשה להדיוט, ונראין דברי רבנו הראב"ד ז"ל.

הא דאמרינן כגון שנסך לה יין בין קרניה. לומר דמעשה זה חשבינן מעשה לאוסרה אף על גב דלא עביד מעשה בגופה ממש, נראה דדוקא בבעלי חיים הוא דאמרינן הכין דבמעשה זה מתסרי, אבל קרקע ומחובר לקרקע לא מתסר אלא במעשה בגופן. והראיה דלא אמרו בקרקע נסך לה יין עליה אסורה, אלא חפר בה בורות שיחין ומערות, ובמשנת כל הצלמים (מח, א) נמי גבי אילן לא אמר נסך לו יין בין ענפיו אלא גדעו ופסלו, כן נראה לי.

חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. פירוש ואפילו להדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא שחפר והשתחוה אבל לא השתחוה לא, דאפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי בתלוש ומשלו, אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מיתסר להדיוט אלא על ידי מעשה ועבודה. ופירש חפר בה בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, לחוש בה שימצאו שם [מים] לעובדיה. ואיכא מאן דמפרש כגון שחפר והשתחוה לבור אסרו לבור לבדו, ואם חפרה כולה לבורות והשתחוה לבורות אסר את כולם, ולאו משום מעשה אלא משום דאיכא תפיסת ידי אדם. ולדברי מי שפירש כך אפילו לא השתחוה נמי מתסרי. והשיב עליהם הראב"ד ז"ל היכי דאמי, אי להשתחוות לאויר הבור הוא חופר, אויר הבור אין בו מששא ולא תפיסת ידי אדם, וכותלי הבור למה יאסרו, אם להשתחוות לכותלי הבור חפרו למה יאסרו, והלא בהן לא היתה תפיסת ידי אדם שהכותלים ממילא נעשו בחפירת אמצעיתו של בור, דבור אינו אלא בחפירה לבדה בלא בנין, כדתניא (בבא בתרא סד, א) בור בחפירה דות בבנין. וכתב גם כן הוא ז"ל דלפי פירושו אם סתם את חלל הבור הרי זה בטל, שהרי נסתלקו (מעכשיו) [מעשיו] ומותר, מדאמרינן לענין גדעו ופסולו (מח, א) נוטל מה שהחליף והשאר מותר.

אעפ״י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שחין ומערות אסרה. פר״שי ז״ל חפר בה בורות לעבודה זרה אסרה אף להדיוט עד כאן וכן פירש הר״אבד ז״ל דדוקא שחפר בה בורות לשם עבודה זרה לחשבה שימצאו שם מים לעבודיה וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר ואם כן למה לי לשם עבודה זרה והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הויא לה דומיא להר תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מאן דאמר אסורות ואף על גב דלא הוה בהו מעשה לשם עבודה זרה מאן דאמר מותרות משום דבעינן תפיס׳ ידי אדם וליכא ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אף על פי שלא נתלש לשם עבודה זרה כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מששה אלא אוירא בעלמ׳ לא מתסרה בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם עבודה זרה ועל דעת לאסור הקרקע כולו שעשאו נעבד וכדאמרי רבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דעיקרו מותר כיון שלא נטעו מתחילה לכך וכן נכון שאם לא כן אין לך קרקע עולם שאינו נאסר שהרי יש כמה בורות וסדנה דארעא חד הוא והא דאמרינן דכי חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה פירושו שאסרה כולה ואפילו קרקע עולם הנשאר שעשאו נעבד דלאו למקום הבור הרי יש בו ממש אלא והאי לקרקע עולם הנשאר קאמר והכין מוכח בפרק בגמר דאמרינן התם קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו לקמיה דשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא ואינה נאסרת ואותבינן עלה מדתניא החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא נקבר שם בו עולמית ופרקינן דהתם בקבר של בנין אלמא קבר דחפירה אפילו חללו ומקומו דחשבינן ליה קרק׳ עולם שאינה נאסרת וכל שלא נאסר הקרקע אף חללו אינו נאסר והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה הרישא קאי לומר שאסרה בהשתחוה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו אבל אם לא חזר והשתחוה לא הא ודאי לא מתסר משום חפיר׳ שחפר לשם עבודה זרה ואפילו למאן דאמר דעבודה זרה אסורה מיד הני מילי בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראויה ליאסר לא מתסרא עד שתעבד לדברי הכל וכן כתב הר״אבד ז״ל וכן עיקר. ונראה דהא גמרא גמירי לה בענין עבודה זרה דכשעשה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו דהא גבי ההיא דקבר לא אהניא חפירה ליאסר ואף על פי שנעשה לשם קבר אמר רחמנא אלההים על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשו בה מעשה לשם עבודה זרה והתורה העידה שלא עשו כן וכדכתיבנא לעיל ומדברי רבותינו ז״ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם עבודה זרה והשתחוה לו נאסר אף על פי שאינו שלו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אלא שלדעת הר״אבד ז״ל הוא דבר של רבים אינו נאסר אף על פי שעשה בו מעשה ולדעת הר״מבן ז״ל אף הוא נאסר ולדרך זו אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעת׳ דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינו שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה.

שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כבר כתבתיה במקומ׳ בס״ד דמכרן קתני בדוקא שלכתחי אסור למוכרן ואפילו מדאוריתא אבל קדש לאו דוקא אלא אף לכתחיל׳ רשאי לקדש בהם ולעשות כל צרכיו מן הטעם שאמרו בירושלמי לפי שאינם דמיהן ולא כדברי ר״שי ז״ל שכתב דהקדש דוקא ודוקא בקדושי אשה דהוא עצמו אסר ליהנות בהן בשום הנאה אחרת משום קנסא דרבנן ובמקומה הארכתי בה וגם בפ״ק דחולין בס״ד.

דהוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. הקשו בתוספות היאך הם באים כא׳ דהא משמע שאינם שוין דאלו שביעית דכולי עלמא פרי עצמו ואחרון אסורין בלבד והאמצעיים מותרים ואפילו חלפן בראשוני׳ ואילו בעבודה זרה אינו כן וכשיש כאן חליפי חליפין חליפין מותרים וחליפי חליפין אלא דלמר חליפין ראשוני׳ אסורים לעולם וכל השאר מותרים ולמר כולם אסורים ראשון ואחרון ואמצעיים ויש דוחין דלגבי מה שתופסים דמיהן דרך כלל שני כתובים הבאים כאחד הם ואין זה מספיק דלעולם לא חשיבי באים כאחד אלא כשהם שוים בדינם שאילו נכתב אחד מהם היה למד חברו ממנו שנכתב בו ויש דוחין דעבודה זרה שפיר ילפא משביעית ואפי׳ למה שנתחדש בה משום חומרא דע״ז לומר שיהו כל הויותיה אסורים אז שלא יהא כח פדיון והתיר לדמיה הראשונים כלל וגם זה דחוק והדבר צריכה תלמוד וכן העלוה בתוס׳ בגמרא ואפשר דהא דאמרינן ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין דילמ׳ משום דסבירא ליה כרבי יאודה דהיכי שביק רבנן ואמר כר׳ יאוד׳ אלא משום דלא חשיב להו באים כאחד והכי קאמר קסבר שני כתובים הבאים כאחד כאלו מלמדין.

המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה אם בשלו להדיוט ואם בשל חברו אף לגבוה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה אף להדיוט ואף בשל חברו או פירושה בשחפר והשתחוה הא לא השתחוה לא שאע"פ שע"ז של נכרי אסורה מיד דוקא בתלוש ובשלו אבל מחובר ובעל חיים ושאינו שלו אינו נאסר אלא במעשה גוף עבודה חזר וסתמן ר"ל אותם הבורות יראה לגדולי המפרשים שזהו בטולם:

יש בדברים אלו ר"ל במחובר ובעל חיים שטות אחרות לקצת מפרשים שלא לאסור לעולם אף על ידי מעשה ועבודה אלא לגבוה וממה שבסוגיא זו הביאוה מכלים של אחז דדוקא לגבוה ומ"מ אינו נראה שאם כן מאי איריא שחט סימן אחד לע"ז אף שחטה לעצמו כן וכן שבשני של חולין מ' ב' נחלקו באיסור של חברו על ידי מעשה והקשה למי שאמר שאינו אוסר ממשנת המטמא והמדמע והמנסך אלא דלענין הדיוט פליגי וכן נחלקו בקצת סברות אחרות בענינים אלו מצד בלבול סוגיות ומה שכתבתי יראה עיקר לפי מה שבררנו מתוך דברי כלם:

אע"פ שאמרו המשתחוה לבעל חיים לא נאסר להדיוט עשאן חליפין לע"ז נאסרו כיצד היתה לו לישראל ע"ז והחליפה לגוי נאסרה ואפילו חליפי חליפין אסורין ר"ל אם חזר והחליף בהמה או בדמים או בדבר אחר וכן כתבו גדולי המחברים וגדולי הדורות שלפנינו פסקו שחלפי חליפין מותרין ומביאים ראיה ממה שנאמר כאן שהסובר שחלפי חליפין אסורין יש לו לומר ששני כתובין הבאים כאחד מלמדין ובכל התלמוד אנו נמשכין לומר שאין מלמדין ואין זו ראיה שהרי אינו אלא כעין משא ומתן ודרך מחקר ומ"מ פשוט לנו בע"ז והיית חרם כמהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו:

כשם שע"ז תופסת דמיה כך פירות שביעית תופשין דמיהם ולא כקדש שתופש את דמיו ויוצא לחולין כמו שידעת בפודה את ההקדש שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים תחתיו אלא המוכר פירות שביעית הרי הן בקדושתן ביד הלוקח והדמים נתפשין לאותה קדשה ביד המוכר ומ"מ אם החליף אחרון אחרון נתפש בקדושת שביעית כיצד לקח בדמים אלו בשר יצאו הדמים לחולין ונכנס הבשר בקדושת שביעית החליף בשר ביין יצא בשר ונכנס יין החליף יין בפת יצא יין ונכנס פת וכן לעולם פרי עצמו בקדושתו ואחרון המוחלף נתפש בקדושתו לכל דיני שביעית:

ערלה וכלאי הכרם אע"פ שאסורין בהנאה אם עבר ומכרן אין תופשין את דמיהם ואם קדש בדמיהם הרי זו מקודשת וכן הדין בכל אסורי הנאה שעבר ומכרן חוץ מע"ז כמו שיתבאר במקומו ופירות שביעית עצמן המקדש בהם הרי זו מקודשת ואין צריך לומר בחליפיהן:

המשנה השביעית והם דברים נמשכים דרך ספור שלא להרהר בקיום ע"ז בראות האדם ארך קיומה [והוא שאמר] שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אלו לדבר שאין צורך לעולם היו עובדים היה מבטלה אלא הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויקיים דבר שצורך לעולם בו אמרו להם אף אנו מחזקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים תדעו שהם אלוהות שהרי אלו בטלו ואלו לא בטלו אמר הר"ם ממה שאתה צריך לידע כי הפילוסופים על השלמות אינם מאמינים הצלמים ר"ל הטלסמאות אבל מלעיגין מהם ומאותם שחושבים שיש להם פעולה וביאור זה יארך ואמנם אני אומר זה לפי שאני יודע שרוב בני אדם נפתים בהם פתוי גדול מאד ובדברים דומים להם ומחשבין שיש להם ענינים אמתיים ואין הדבר כן עד כי הטובים החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמתיים אלא שהן אסורין מצד התורה בלבד ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים ונצטוינו בתורה שלא לעשותם כמו שהזהירה על הכזב והם דברים שנתברר להם פרסום גדול אצל האמות ועיקר זה באומה הנקראת צאב"ה והיא האומה שיצא אברהם אבינו ע"ה מביניהם וחלק על טעותם וסברתם המקולקלת כמה שנתן האלהים בלבו מן החכמה והיו מגדלים ומכבדים הכוכבים ומיחסין להם פעלות שאינן להם והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכשוף וההשבעות והמזלות הרוחניות ודבור הכוכבים והשדים והגדת העתידות ועונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה מכיוצא בזה שדברה התורה האמתית הרבה עליהם והכריתה אותם והם עיקר ע"ז וענפיה וזה שהכזב הראשון גזרת הכוכבים שנתברר במופת בחכמת הטבע בטול הקדמותיו הראשונות באמרם הכוכב פלוני והוא הפך הכוכב הפלוני עם היות הגלגל שלו גוף אחד מתדמה החלקים אין בו שנוי ולא כזב ושתי הקדמות אלו הם עמודי גזרת הכוכבים אשר בהתברר בטולם כמו שנתברר בטלו חלקיה עד סופם אח"כ הרכיבו כזב שלישי על אלה השנים והוא ע"ז ואמרו שצורה זו הנעשית במזל צומח כך ועל המצב הפלוני כשיקוטר בדבר פלוני ויתפללו לו בדברים וישתחוו לו הוא יסיר רעת דבר פלוני ודברים אלו עשו לפי שבימים הראשונים קבצו בני המדינות ופתו המון עמי הארץ ואמרו להם כי הצלחת ארצותיכם ועניניכם כשתעשו אלו הצורות ושתתקבצו לבתיהם וכבדו אלו הזקנים שיודעים סודותיהם ובזה קמה המלכות וחשבו שאותו הדבר אמת והיו אומרים אלה דברי כוכב פלוני ואלה דברי מזל פלוני והיו מגדלין אותו ועושים מאמרו והיו מאמינים בו כמו שאנו מאמינים בנביאים ע"ה מן השלמות והחסידות הלא תראה היאך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה אח"כ באו חלושי הדעת ומצאו אותם הדברים ואותם הספרים וחשבו שהם אמת ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מן הזמנים לתועלת שעה אמר הנביא אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם וכבר בארו החכמים שכל מה שיהיה מהם מפעלות אלה הצלמים הוא בדרך מקרה ומיחסים אותו להם וזה ענין פילוסופי ברור וכמו כן מצאתי לחכמים שעוררו על הכוכבים שהם נוהגין דרך המעונן והמנחש לא שהם סבה כמו שחושבים האצטגנינין אמרו לא תנחשו כגון אלה המנחשים בחלדה ובעופות ובכוכבים וזהו דעת הפילוסוף בהם ואלה הדברים כלם שבדאו הצאבים אין מהם בפילוסופית מן דבר קטן או גדול וכבר הארכתי אני בכאן יש בו מקום תועלת ותקון אמונה לפי ששגעון בני האדם בכוכבים והצלמים ר"ל הטלאסם אינו דבר מועט וכבר יצאו בה מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמינים מאמתתם:

אמר המאירי שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו של הקב"ה בע"ז מפני מה אינו מבטלה והשיבו להם שאלמלא היו עובדים לדבר שאין לעולם צורך בו כגון אשרות ואבנים היה מבטלה אלא שהם עובדים לחמה ולבנה לכוכבים ולמזלות יאבד את עולמו מפני שוטים הללו אמרו להם א"כ יאבד את שאין צורך בו כגון אשרות ואבנים וכיוצא באלו וענו את הכסילים כאולתם שאם כן ידי עובדי דברים שיש בהם צורך מתחזקים בכך בראותם בטול האחרים ושלהם מתקיים:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ונשלמו בכאן דיני ע"ז הבאים בזאת המסכתא ואמנם דין חיוב עובדיה עם שאר דברים הצריכים בידיעת עניניה יתבארו במקומם במסכת סנהדרין ומהנה נתחיל בביאור עניני יין נסך כמו שייעדנו:

אלא מכלים דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח כו' קשיא לי כיון דמן התורה נאסרו מפני שעשה בהן מעשה היכי מייתי מינה ראיי' רבי לעיל בכלים שנשתמשו שם בבית חוניו שאין איסורן מן התורה אלא קנסא דהויא מדרבנן. עיין במהדורא תליתאה:

האי מבעי' למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אמר המורה וה"ה נמי לכל הנאות דמדאורייתא שרי אלא רבנן הוא דגזר בכל הנאת אפילו בדיעבד כי היכי דלא לערים ולכתחלה להקל באיסור להוציאו בדמים ולהנות בדמיהם. אבל בדיעבד דקידושין אם מכר וקידש בדמיהן מקודשת דבע"כ אהני מעשיו והויא אשת איש מדין תורה ואינו נ"ל דאיכא איור דרבנן כלל בהא מילתא אלא ליהנות מגופן אסור מן הורה וכן למוכרן ולהחליפן שהרי הוא נהנה מן הדמים ומן החילוף ואם עבר ומכר והחליף אותו החילוף ואותן הדמים מותרים שאינן תופשין דמיהן נמצא שבשעה שמכר והחליף עבר על איסור תורה שהוא שעת הנאתו אבל באותן הדמים והחילוף אין בהם אפילו איסור דרבנן. עיין בקונטרסי בפ"ק דחולין:

למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:

בפרש"י בד"ה [למעוטי ערלה וכו'] ואם מכרן וקידש כו' לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא (לה) [ליה] ע"י כו' קא מטיא (ליה) [לה] ודוקא כו' כצ"ל:

במשנה א"ל א"כ יאבד דבר שאין צורך לעולם בו וכו' א"ל אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן וכו' שהרי אלו לא בטלו. יש לדקדק למה יהיו מחזיקין ידי עובדי חמה ולבנה משום דלא מבטלן הרי כבר אמרו בזה יאבד עולמו מפני השוטים ונראה לומר דר"ל אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן כו' שא"כ לא היה בידינו להכחיש אותם שעובדים לחמה וללבנה כו' שהם לא יודו בדבר דאינו מבטלן מפני שיש צורך לעולם בחמה ולבנה וכו' דאדרבה יאמרו כיון שיש בהן צורך ולא בטלן ראוי לעובדן אבל השתא דאינו מבטל אף דבר שאין צורך לעולם בו ויש שעובדים אותן הרי אף לאותן העובדים לחמה וכו' מפני שיש בהן צורך ולא בטלן אין להם ראיה שהן אלהות שהרי אותן שאין בהן צורך גם כן לא בטלן וק"ל:

אלא עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים וכו'. להאי לישנא משמע דטעמא דהעולם כמנהגו נוהג איננו מספיק רק לדבר שהעולם צריך לו כגון חמה וכו' ודבר שאין העולם צריך לו צ"ל כמ"ש במתנית' דא"כ אף אנו מחזיקין וכו' מיהו להאי לישנא הרי שגזל סאה וכו' אלא לעולם עולם כמנהגו נוהג כו' משמע דהאי טעמא מספיק גם לדבר שאין העולם צריך דלסאה של חטין שגזל אין כל עולם צריך לו כמו חמה ולבנה וכו' וק"ל:

אלא שמטריחין ומחתימין וכו'. כי דרך כל מלך שעושה סלע ומטבע שלו בצלמו ובצורתו והאדם הוא סלע ומטבע של מלך מלכי המלכים שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם וזה הנואף מזלזל בצלם זה שעושה אותו הפקר ולא עוד אלא שמטריחין וכו' ע"פ המדרש קשה כח הנואף שהוא מרשל כח השכינה כיצד העובר מתעבר מן האיש והקב"ה צר צורתו למ' יום ואחר כך הנואף בא עליה והקב"ה עומד ותוהה של מי אצור צורת האיש או צורת הנואף כביכו"ל צור ילדך תשי יו"ד זעירא תש ידי הצייר ע"כ וזהו שאמר שמטריחין ומחתימין צורה אחרת וק"ל:

א"ל כלב אתה קורא אותה וכו' א"כ כו'. לכאורה קשה מאי א"כ יאבדנה מן כו' דאדרבה כיון דמת הרי כבר אמר שאין עושה מלחמה עם המתים ונראה לומר דהפילוסוף זה היה מודה למה שאמרו הזקנים במתני' בדבר הצורך לעולם יאבד עולמו מפני השוטים והשתא קאמר כיון דאתה קורא אותה כלב מת אף שאינו עושה מלחמה עם המתים מ"מ יאבדנה כדי שלא יטעו אחריה כיון שאינו צורך לעולם כלל ככלב מת והשיב אילו דברים שאין בהם צורך ככלב המת הזה לבד היו עובדים היה מבטלה הרי הן עובדין לחמה וכו' ואי אפשר לבטל וא"כ אין לבטל גם אלו כדמסיק במתניתין דאף אנו מחזיקים וכו' כדלעיל ודו"ק:

רש"י ד"ה למעוטי ערלה וכו' ואם מכרם וקידש בדמיהן מקודשת וכו' וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה וכו' כצ"ל. ור"ל כיון שאין הדמים נתפסים באיסור א"כ הדמים לא מקרי איסורי הנאה אלא ממונא הן ולכך האשה מקודשת שהרי היא מותרת ליהנות מהדמים שקדשה בהם ואף על גב דאיהו ר"ל המוכר בעצמו אילו היו הדמים נשארו בידו היה אסור ליהנות מהן מדרבנן אף על גב שאין נתפסות מן התורה היינו משום כיון דההיא מטיא ליה מכל מקום על ידי ערלה ולכך אסור ליהנות מהן מדרבנן אבל איהי לא מערלה מטיא לה ולכך היא מותרת ליהנות מהדמים וכיון שהיא מותרת ליהנות מהן ממונא הן לה ומיקדשא שפיר בהן וכ"ת כיון דאיהו אסור ליהנות מהדמים א"כ היאך היא מקודשת והא הוא מקבל הנאה בזה מהדמים שהרי הוא קונה בהם האשה ובקידושין עצמן הוא נהנה מהדמים לכך קאמר רש"י ודוקא קידושי אשה וכו' ר"ל אע"ג דשאר הנאות אסור איהו ליהנות מהדמים קידושי אשה התירו לו משום פריה ורביה או משום דאין האשה דומה כ"כ לחליפי הדמים כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ועיין לקמן בתוס' ריש פרק השוכר:

תוס' ד"ה משום דהוו עבודת כוכבים ושביעית וכו' תימה הא אין שניהם שוים דעבודת כוכבים חליפי חליפין אסורים וכו'. ר"ל כי לא מוקמינן הוא אעבודת כוכבים א"כ ממילא הוה עבודת כוכבים חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו מה שאין כן גבי שביעית א"כ לא הוו שני כתובים ושפיר אצטריך הוא למעוטי ערלה ומ"ט דמ"ד דערלה וכלאי הכרם לא צריכי קרא ומוקי הוא למעוטי חליפי חליפין דעבודת כוכבים וק"ל:

גמרא עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן. וכ"מ משינויא דר"פ בחולין ק"מ:

במשנה שאלו את הזקנים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה איתסרו להו. ול"א ליפרקו וליפקו לחולין. והא דאמרינן לעיל (נב ב) כיון דאישתמיש בהו לגבוה לאו אורח ארעא כו'. היינו שלא ע"י פדיון ועי' בר"ן. אבל קשה כיון דמדאורייתא שרי אף לגבוה כבסוגיא דלעיל לכאורה לית להו פדיון כדאיתא בגמרא דר"פ המנחות והנסכים ועי' מעילה (יט ב) תד"ה מ"ט ובתוס' לעיל ד"ה ברוך:

רש"י ד"ה לא אסרן. כצ"ל:

רש"י ד"ה למעוטי ערלה. אע"ג דאיהו אסור כו' מיהא ההיא כו'. כצ"ל:

תד"ה מכרן כו' ויש ליתן טעם ולחלק כו'. נ"ב נ"ל טעם פשוט בקדושי אשה מצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו:

כֶּלֶב אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ? מֵת אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָה? אִם כֵּן יְאַבְּדֶנָּה מִן הָעוֹלָם. פירוש כיון שאתה קורא אותה 'כֶּלֶב' נמצא יש בה הנאה במקצת כי הכלב עושין בו שמוש ואיך 'מֵת אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָה' בתמיהא, כי המת אין ממנו הנאה של כלום כלל ועיקר ולפי דבריך שהיא כמו מת אם כן יאבדנה מן העולם כדי שלא יעבדו אותה.

אם אין רצונו בע"ז וכו' הרי הם עובדים לחמה ולבנה וכו' יאבד עולמו וכו' הרי שגזל סאה וכו' הרי שבא על אשת חבירו וכו'. נקט הני תלתא שהם נג"ע ר"ת ניאוף גזל ע"ז שהם הג' עבירות חמורות דבדור המבול לא נחתם גז"ד אלא על הגזל. ובדרושים כתבנו בעניותנו דריבוי ישראל במצרים שהיו יולדות ששה בכרס א' הוא הוכחה שלא היה בהם ניאוף שהבא על אשת איש עולם כמנהגו ומתעברת ויולדת אבל להוליד ששה בכרס א' זהו נס ואינו עולם כמנהגו ומוכרח שלא היה עבירה והנה נמצא דישראל קדושים נשמרו מנג"ע ניאוף גזל ע"ז העבירות החמורות האלו וזה רמז ומספר את רבע ישראל רבע ר"ת ריבוי ברכה עבודה פירוש עבודת ה' ריבוי דזה מורה דנשמרו מניאוף ברכה הפך הגזל וכמו שאמרו דורשי רשומות אב"גד ר"ת אמונה ברכה גזל דלות. וא"כ נג"ע לא יקרב באהליהם כי הם נשמרים מעבירות נג"ע ועליהם תבא ברכת טוב באור פני מלך חיים:

(נד ב תוספות) ד"ה מכרן וכו' ויש ליתן טעם וכו'.—דבריהם דחוקים. אבל הטעם פשוט, שמאחר שמדבר תורה מותר ליהנות בדמיהם, והאשה מותרת בהנאתם אף מדברי סופרים לכך היא מקודשת. אבל חיטי קרדנייתא, שהם אסורים בהנאה לכל אדם, אם קידש בהן אינה מקודשת (ועי' לקמן סב א תוס' ד"ה והתנן).

ואלא מכלים. של בית המקדש שהזניחם אחז: איתסרו להו. גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין: חפר בו בורות. לעבודת כוכבים אסרה אף להדיוט: לא אסרן. להדיוט אפי' הן שלו: חליפין. החליפן בעבודת כוכבים שהיתה לו עבודת כוכבים והחליפה לעובד כוכבים בבהמתו: הוא. כי חרם הוא: למעוטי ערלה. והכי משמע הוא תופס את דמיו כדאמרן כל שאתה מהיה אבל ערלה היא אסורה בכל מקום שהיא אבל דמיה אינה תופסת לאסרן ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מיתפסי באיסורא וממונא הוא אע''ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא לה על ידי ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא ליה ודוקא קידושי אשה אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור: שני כתובין הבאין כאחד. לתפוס דמיהן באיסורן אע''פ שהן אסורין בכ''מ שהן: הא דאמרן. והיית חרם כמוהו: קדש תופס את דמיו. דכתיב ופדה בערכך: מתבערין. נאכלין קודם הביעור קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו המין שמכר: יצא בשר ונכנס דגים. דכולי האי לא תפיס: ופרי עצמו. פרי של שביעית שמכר ראשון: מתני' אף אנו מחזיקין ידיהן. של אלו העובדין לחמה וללבנה אם היינו רואין ששאר עבודות כוכבים חריבות מעצמן ואלו קיימות היינו מודים לאלו: גמ' פילוסופין. חכמי האומות: שעושים סלע שלי פומבי. רושם שלי שאני רושם בו ובלע''ז קויי''ן עושין הפקר לכל שכל הרוצה לחתום בו יחתום בו כלומר שבאין על הערוה על כרחי ומולידין: אלא שמטריחין אותי. שאני יוצר הוולד על כרחי ומולידין שהרי גזרה לפני שינהוג העולם כמנהגו ומיבעיא לי היכא איתמר דריש לקיש ובאיזה מקרא הוא דורש קבלה זו שהקב''ה קובל על כך ובתנחומא דריש מאותו פסוק צור ילדך תשי וגו': אל קנא. מתקנא לנקום את עובדיהם: עם החיים הוא עושה. מלחמה ומכלה את ממונם: לאפיקים. אפיקי מוצאי מים:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. פי' רש''י ודוקא קדושי אשה אבל איתהנויי אסור מדרבנן ויש ליתן טעם ולחלק שאין האשה דומה כל כך לחליפי הדמים אי נמי משום פריה ורביה לא גזרו רבנן [ועי' תוס' חולין ד: ד''ה מותר]: משום דהויא עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאים כאחד. תימה הא אין שניהם שוין דעבודת כוכבים חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם ובשביעית דוקא אחרון נתפס והשאר מותרין ואם כן אי הוי כתיב חד לא אתי חבריה מיניה [ועי' תוספות קדושין נה. ד''ה ושני]: