עבודה זרה נו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - א

וממשיכה הברייתא:

ב. ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, מפני שגורם טומאה לפירות הטבולין לתרומה, כמבואר.

וכל שכן שאין דורכין עמו, הואיל ודריכתן בגת טמאה - מטמאתן, נמצא שאינו "גורם" בלבד, אלא "מסייע" ממש בידי עובר עבירה.

ג. אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת, כיון שעדיין אינו יין להיקרא נסך, וכן אינו אסור מטעם "גורם טומאה", מפני שמותר לגרום טומאה לפירות חולין שבארץ ישראל, כיון שהגוי פטור מלהפריש תרומה מפירותיו, ופירותיו אינם טבולים לתרומה.

שנינו במשנתנו: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור.

הגמרא מביאה משנה במסכת מעשרות, ונאמר בה שאף כשהיין נמצא בבור, עדיין אינו נקרא יין עד ש"יקפה". והוא, שהחרצנים והם חלקי הענבים שלא נסתננו היטב במסננת [הנקרא "גרגתוני"] לפני כניסתם לבור - צפים למעלה על היין ^[106]. כלומר, כל זמן המשכת היין לבור מתערבים החרצנים והיין שבבור, מחמת זרימת היין. וכשהוא נח מזרימתו, עולים החרצנים על פני הבור.

[מותר לאכול מפירות טבל אכילת עראי, כל זמן שלא נגמרו מלאכתן. ולכל פרי ופרי יש לו גמר מלאכה בפני עצמו, לפי ענינו. המשנה במסכת מעשרות דנה, מהו גמר מלאכת היין].

ומקשינן: והתניא [גירסא אחרת: והתנן] הלא שנינו: מאימתי הוי גמר מלאכה לענין הלכות מעשרות? יין משיקפה, אחרי כניסתו לבור.

ומתרצינן: אמר רבא: לא קשיא, איננה סתירת משניות, אלא מחלוקת תנאים - הא, המשנה במסכת מעשרות, משנת רבי עקיבא היא, והא משנתנו, משנת רבנן היא -

דתנן [גירסא אחרת: דתניא] שנינו בברייתא: יין הוי גמרו למעשר משירד לבור, אלו הן דברי חכמים, ואילו רבי עקיבא אומר: משיקפה. הרי שנחלקו בכך רבי עקיבא וחכמים.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: קיפוי זה שאמר רבי עקיבא - קיפוי דבור הוא, כמבואר, או קיפוי דחבית, אחרי שמכניס היין לחביות, עדיין נשאר בו מקצת חרצנים והן צפין על פני החבית -

והגמרא מסתפקת, שיתכן ורבי עקיבא סובר שרק בקיפוי זה המאוחר מאוד בתהליך ייצור היין - נקרא עליו שם יין.

ופשטינן: תא שמע: דתניא [גירסא אחרת: דתנן] שנינו במשנה המובאת לעיל והיא משנת רבי עקיבא: יין, הוי גמר מלאכתו, משיקפה.

וממשיכה המשנה: אף על פי שקפה בתוך הבור, ואסור לשתות מן היין שבבור שתיית עראי עד שיתקן מעשרותיו - מכל מקום, מותר לשתות עראי מיין הנשאר בגת, הילכך: קולט, שואב יין מן הגת העליונה, ומן הצינור, שממנו יורד היין לבור, ושותה, שתיית עראי, מפני שאותו היין עדיין לא נגמר מלאכתו ^[107].

וממה שהמשנה מדברת ביין שקפה בבור - שמע מינה: קיפוי דבור קאמרינן, והוא הקיפוי שדיבר עליו רבי עקיבא. שאם תאמר, קיפוי של חביות, מה ענינם אצל הגת והצינור -

שמע מינה, ונפשטה האיבעיא.

ומקשינן: והתני, הרי שנה רב זביד, בדבי בברייתות של רבי אושעיא: יין - משירד לבור ויקפה, הוא גמר מלאכתו למעשרות. אלו הם דברי חכמים. רבי עקיבא אומר: מעת שישלה, יעלה את היין מהבור להנתן בחביות.

וברייתא זו סותרת את המבואר לעיל, בין לדברי חכמים ובין לדברי רבי עקיבא, כי בברייתא הקודמת שנינו שחכמים סוברים משירד לבור, ואילו בברייתא של רבי אושעיא שנינו, שהם סוברים שאינו נקרא יין עד שיקפה בבור.

וכן, בברייתא הקודמת שנינו שרבי עקיבא סובר עד שיקפה בבור, ואילו בברייתא של רבי אושעיא שנינו שאינו נקרא יין עד העלאתם מהבור להנתן בחביות?

ומתרצינן: ברייתא זו של רבי אושעיא מקובלת יותר, ונתרץ את הברייתא הקודמת בהתאם לנוסחתו של רבי אושעיא - תרצה נמי, תרץ גם להך קמייתא, לברייתא זו הקודמת - הכי, בנוסח זה: יין - משירד לבור ויקפה. אלו הם דברי חכמים. ואילו רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות.

ודנה הגמרא: ואלא, אם כן, מתניתין, משנתנו, והיא משנה ראשונה, דקתני, ששנינו בה: אינו עושה יין נסך עד שירד לבור, עוד טרם שקפה בבור ^[108] -

לימא תלתא תנאי היא? האם נאמר ששלש דעות הן: האחת, משנתנו הסוברת לגבי יין נסך, [ומסתבר שכמו כן לענין מעשרות] שמעת ירידתו לבור נקרא יין, טרם שקפה ^[109]. השניה, חכמים הסוברים משיקפה בבור. והשלישית, רבי עקיבא הסובר משישלה בחביות.

ומסקינן: לא, אין צורך לומר כן. והתנא של משנתנו אמר דינו רק לגבי יין נסך, כי שאני יין נסך, שונה דינו, משום דאחמירו ביה רבנן, החמירו חכמים בדינו, ואמרו, שעוד לפני שקפה בבור נקרא יין, ונאסר במגע הגוי.

והוא מודה לגבי מעשר, שאינו נעשה יין עד שיקפה, כדעת חכמים, או עד שישלה בחביות, כדעת רבי עקיבא.

ואין בדין זה שלש דעות.

הערות

^[106] כן פירש רש"י. ורבינו חננאל מפרש: הסרת הקצף מעל היין. והראב"ד מפרש: כשהשמרים יורדים למטה והיין עולה למעלה.

^[107] אין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית, וכל זמן שלא הכניסו לבית, מותר מן התורה לאכול את הטבל אפילו אכילת קבע, וחכמים אסרו אכילת קבע והתירו אכילת ארעי. הכניסה לבית, היא אחרי גמר מלאכתו. ואם נגמר מלאכתו בבית - מותרים באכילת ארעי אף מדרבנן. והקשו התוס', גת זו שאסור לשתות ממנה ארעי מן הבור, ומותר מן הגת - היכן עומדת? אם עומדת בשדה, למה אסור לשתות מן הבור, הרי עדיין לא ראה פני הבית? ואם עומדת בבית, והכניס שם ענבים ודרכם שם - קשה, איך מתחייב במעשר? הרי מבואר שאם הכניסו תבואה לבית ובבית דשו אותה - פטורה ממעשרות? ותירצו: אם עומדת שבשדה, מדובר, שהכניס את היין הביתה לשתות. הילכך: אם שאב היין מן הבור, חייב במעשרות מן התורה, מפני שנגמרה מלאכתו. ואילו אם קלט יין מן הגת, ולא נגמרה מלאכתו, לא התחייב במעשרות מן התורה, ומותר לשתות שתיית עראי. ואם מדובר בגת שבבית - יש לחלק בין הכנסת תבואה במוץ שאין דרכה בכך, ופטורה מן המעשרות, לבין הכנסת ענבים לגת שבבית, הואיל ודרכו בכך - נקבע לחיוב מעשרות בגמר מלאכתו בבית. הילכך, אסור לשתות מן היין שבבור וקולט מן הגת ושותה ארעי.

^[108] כתבו התוס': משנתנו בודאי אינה מתפרשת "עד שירד לבור ויקפה". כיון שמשמע שרצתה לחלק בין הגת להבור, ולתחום תחום ברור מתי נעשה יין - ואם נאמר שגם בבור עדיין אינו יין עד שיקפה, למה כתבה שבגת עדיין אינו יין, הלא אף בבור אינו יין עד שיקפה? בשלמא המשנה במסכת מעשרות, שכתבה בפירוש "משיקפה", באה לחדש חידוש גדול, שאף שכבר קפה היין בבור, לא נאסר היין הנשאר בגת. והוא חידוש, מפני שהיה עולה על הדעת לומר, שכיון שהיין שבבור כבר התחייב, ואיסור גמור לפניו, יש לגזור על כל היין אף במה שנשאר בגת ובצנור, כי קל לטעות בין היין שלמעלה ליין שלמטה - אבל במשנתנו לגבי יין נסך, אין בכך חידוש לומר שלא גזרו על היין שבגת מפני היין שבבור, כיון שהגרגתוני מפסיק ביניהם, לא יבואו לטעות ביניהם. ואם היתה משנתנו סוברת שיש לחלק ביין שבבור בין אחר קיפוי ללפניו - היה לה לומר חידוש זה, שהוא חידוש גדול יותר.

^[109] כן כתב רש"י. ומסתבר שכתב כן לפי "משנה ראשונה", ואילו ל"משנה אחרונה" נעשה יין עוד בעודו בגת. [ועיין בהערה 6].

ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, משום שבכך הוא גורם טומאה למאכל. וכל שכן שאין דורכין, שאז הלה מטמא את המשקה על ידי הדריכה, והוא מסייע בידו. וכל זה בשל ישראל, אבל בוצרין עם הנכרי בגת, לפי שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

א שנינו במשנה: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ומקשים: טעם הדבר הוא משום שזהו השלב בו הוא כבר קרוי יין, ואולם התניא [הרי שנויה ברייתא] בהגדרת גמר מלאכה של יין, כדי להתחייב במעשר: יין — משיקפה כלומר, שהוצף מלמעלה, שהחרצנים צפים על גבי המיץ!

אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר' עקיבא, הא רבנן [זו כשיטת חכמים], דתנן [ששנינו]: יין מתחייב במעשר משירד לבור, ר' עקיבא אומר: משיקפה, משמע שנחלקו בכך, ומשנתנו שיטת חכמים היא.

איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים]: כשהוא אומר "שיקפה", האם הכוונה לקיפוי של בור שצפים הגרעינים על היין שבבור, או קיפוי של חבית, שהשמרים צפים על גבי היין?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דתניא [ששנויה ברייתא]: יין מתחייב במעשר — משיקפה. ומכל מקום אף על פי שקפה, קולט יין מן הגת העליונה ומן הצינור המחבר בין הגת העליונה והתחתונה (הבור) ושותה אף בלי לעשר. שמע מינה [למד מכאן] שקיפוי של בור קאמרינן [אומרים אנו], ולא הקיפוי של חבית, שהרי מכאן עולה שהיין שבגת התחתונה (הבור) אסור לו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

על המחלוקת שהובאה בין ר' עקיבא וחכמים, מקשים: והתני [והרי שנה] רב זביד בברייתא דבי [מבית מדרשו] של ר' אושעיא: יין מתחייב במעשר משירד לבור ויקפה, ר' עקיבא אומר: משישלה את היין מן הבור בחביות! ואומרים: כיון שיש בידינו שתי גרסות למחלוקת זו, מסתבר שאינן סותרות, ולפיכך תרצה נמי להך קמייתא הכי [יישב גם כן את זו הראשונה כך]: יין — משירד לבור ויקפה, ר' עקיבא אומר: משישלה בחביות.

ושואלים: ואלא לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה]: אינו עושה יין נסך עד שירד לבור, לימא תלתא תנאי היא [האם לומר שיש פה שלוש שיטות תנאים] החולקים בענין זה, ממתי נגמרת מלאכת מיץ הענבים והוא קרוי יין? ודוחים: לא, שאני [שונה] יין נסך, דאחמירו ביה רבנן [שהחמירו בו חכמים] ואסרוהו עוד לפני קיפוי. אבל לענין מעשר סבור תנא זה או כדעת חכמים או כר' עקיבא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one may not harvest grapes together with a Jew who produces wine from his fruit in a state of ritual impurity, as he is thereby causing the produce to be rendered impure. And all the more so may one not tread on the grapes with him, as he is assisting the Jew who is rendering the wine impure by treading on the grapes. But one may harvest grapes into the winepress together with the gentile, as it is permitted to impart impurity to non-sacred produce that is in Eretz Yisrael.

§ The mishna teaches: And the gentile’s touch does not render the juice of the grapes into wine used for a libation until it descends into the collection vat, because until then it does not have the status of wine. The Gemara asks: But isn’t it taught in a mishna (Ma’asrot 1:7) with regard to the stage when the work of producing the wine is considered complete and one is obligated to separate tithes from the wine: With regard to wine, one is obligated to separate tithes from the time that the solid residue floats [misheyikpe] on top of the wine.

Rava said: It is not difficult. That mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, whereas this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. This is as we learned in a baraita: With regard to wine, one is obligated to separate tithes from the time that the wine descends into the collection vat. Rabbi Akiva says: One is obligated to separate tithes only from the time that the solid residue floats on top of the wine.

A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Akiva referring to the floating of the seeds on top of the wine in the collection vat or to the floating of the yeast on top of the wine in the barrel?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this issue, as it is taught in that mishna: With regard to wine, one is obligated to separate tithes from the time that the solid residue floats on top of the wine. Subsequently, even though the residue has floated, one may collect wine from the upper winepress and from the pipe that connects the upper winepress to the vat, and one may drink it without separating tithes. Conclude from the mishna that we are speaking about the floating of the seeds on top of the wine in the collection vat. The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.

The Gemara asks: But didn’t Rav Zevid teach a different version of the aforementioned dispute in a baraita of the school of Rabbi Oshaya: With regard to wine, one is obligated to separate tithes from the time that the wine descends into the collection vat and the seeds float on top. Rabbi Akiva says: One is obligated to separate tithes only from the time that one siphons the wine from the vat into barrels. The Gemara replies that one can resolve the contradiction: Explain that first baraita in this manner as well: With regard to wine, one is obligated to separate tithes from the time that the wine descends into the collection vat and the seeds float on top. Rabbi Akiva says: One is obligated to separate tithes only from the time that one siphons the wine from the vat into barrels.

The Gemara asks: But whose opinion is expressed in the mishna that teaches: The gentile does not render the juice of the grapes into wine used for a libation until it descends into the collection vat? Shall we say that the stage when the work of producing the wine is considered complete is subject to a dispute between three tanna’im? The Gemara replies: No, the prohibition of wine used for a libation is different, as the Sages were stringent concerning it and render the wine forbidden even before the seeds float. By contrast, with regard to tithes, the tanna of this mishna holds in accordance with the opinion of either Rabbi Akiva or the Rabbis.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכל שכן שאין דורכין. אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:

פיסקא אין עושין יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. איני והתניא משיקפה נעשה יין נסך. ופרקינן מתניתין רבנן היא ברייתא ר' עקיבא דתניא יין משירד לבור רבי עקיבא אומר משיקפה. פי' קיפוי הסרת הקצף מעל היין. כדכתיב כקצף על פני המים (כאן חסר שיטה אחת מן הכתב) ואבעיא להו קיפוי דתנן קיפוי דבור הוא או קיפוי דחבית.

ופשיט תא שמע דתנן במעשרות פרק ראשון היין משיקפה פי' אסור ליטול ממנו עד שיתעשר שכבר נגמרה מלאכתו למעשר. ואע"פ שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה. ש"מ קיפוי דבור ש"מ.

ומדתני רב זביד רבי עקיבא אומר משישלה. מתרץ נמי לברייתא דתני ר' עקיבא אומר משיקפה תני לה הכי ר' עקיבא אומר משיקפה וישלה בחביות כי היכי דלא תקשי דרבי עקיבא אר' עקיבא ומתניתין דקתני יין נסך עד שירד לבור משום חומרא דיין נסך תני משיקפה.

ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה. פי' דאע"ג דסבירא לן השתא מותר לגרום טומאה כדקתני סיפא ה"מ דעכו"ם אבל דישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה משום דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי ואע"פ שלא הגיע לעונת המעשרות כיון שאם רצה מקדים ומפריש ענבים כדאמרינן במעשרות שהקדימו בשבלים גורם לטומאה לתרומה מיקרי.
וא"ל והא דתנן במס' נדה גבי חלה נולד לעיסה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה משום שכבר הוקבעה לחלה לגמרי אלמא כל זמן שלא הוקבעה לחלה לגמרי דהיינו עד שלא גלגלה מותר לגרום לה טומאה אע"פ שאם רצה מפריש משהטיל לה מים כדתנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה.
וא"ל דשאני התם שכיון שנולד לה ספק טומאה לא גזור רבנן דטומאת חולין דרבנן היא אבל משהוקבעו לגמרי אע"פ שנולד ביה ספק טומאה גזור ביה רבנן משו' דהויא ליה כמטמא תרומה, כך פי' ה"ר אברהם ז"ל.
ובירושלמי מצאתי שם במס' חלה (ג,ב) דמפרש עלה בדין היה שיטמא אדם את טבלו דבר תורה דכתיב ואני נתתי לך את משמר' תרומתי התרומ' צריכה שימור אין הטבל צריך שימור מה אני מקיים ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שתנתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאתן.
וכן מוכחא הא דתנן בגטין (דף ס"א ע"א) משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה וטוחנת וכוברת עמה אבל משתטיל לה מים לא תגע עמה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ואוקימנא במי שאינו אוכל פרותיו בטהרה דכיון דטומאה דרבנן היא דחולין הוא לא גזור משום מחזיק ידי עוברי עבירה דהתם בשכבר הפרישו תרומה שכולן תורמין ומעשרין דהכי אוקימנא התם הילכך עד שלא תטיל לה מים מותר דליכא גורם טומאה לתרומה ומעשרות ולא לחלה שעדיין אינה ראויה להפריש ממנה חלה כלל שהמפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן כדאמרינן בקידושין אבל משתטיל לה מים כיון שאם רצתה מגבהת חלתה אסור לגרום לחלה טומאה כדאמרן.

רבי עקיבא אומר משיקפה. פי׳ ר״שי ז״ל לשון צף כמו קפה תהומה דבמסכת סוכה שצפו החרצנים על היין כשהוא נח והר״אבד ז״ל פי לשון הקופאים על שמריהם שהשמרים יורדין למטה והיין צף למעלה והא דקתני משיקפה יש מקשים דהא קפוי מאוחר ועד שיקפה מיבעי ליה כדפרכינן בבבא מציעא עד שיפקסו מבעי ליה ויש לומר דרבי עקיבא לאו על ת״ק קאי אלא כששאלו לו מאימתי קרוי יין אמר משיקפה והתנא הביא דבריו כלשונו ולא חש לכך כיון שהדבר ידוע לכל דקפוי מאוחר לירידת בור והרבה יש כיוצא בזה.

לענין מעשר אין היין נקרא יין גמור להיות נגמרה מלאכתו למעשר ליאסר בשתיית עראי עד שיקפה קפוי של חביות הנזכר במשנה וישלה החרצנים והזגים מעל פני החביות אבל אם קפה בבור אף כשהוא שולהו משם להניחו בחביות שותה ממנו עראי וקולט מן הגת ומן הצנור ושותה:

לענין יין נסך מכיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך אלא שדעות המפרשים חלוקות בענין זה והוא שחכמי התוספות פירשו שהתחיל לימשך ר"ל לצאת מן הצנור לירד לבור אע"פ שלא ירד הקלוח לבור עדין ואמר שמכיון שהתחיל לימשך מן הצנור נעשה יין נסך ואף מה שנמשך בגת הן שנגע גוי במה שנמשך בגת הן שנגע בקלוח אבל כל שלא התחיל לצאת מן הצנור אע"פ שנתכנסו הענבים לצד הגבוה של גת ונמשך היין על שטח הגת ולא יצא עדין מן הצנור אין זה נקרא נמשך כלל ליאסר במגע גוי ומכאן סמכו לדרוך הנכרי בגיגיות שלנו בשמירת ישראל שלא יתן מן היין לכוס ויחזיר לשם וכדברי תלמוד המערב שכתבנו למעלה הואיל ואין שם המשך דרך צנור אחר שיזהר שלא להוציא ממנו דרך הברזא ואע"פ שהוא מכנס הענבים לצד אחד שבגיגית והיין נמשך לצד האחר ודבר זה אי אפשר להעמידו שאם כן לא הוצרכו בגמרא לתרץ במשנה ראשונה ולהעמידה בגת פקוקה ר"ל סתומה ומלאה שהרי בסתומה לבד היה מספיק לו הואיל ולא היה היין נמשך לצאת מן הצנור אלא שאפשר לי לפרש לדעתם דארחא דמילתא נקט שכל שהיא מלאה דרך בני אדם לסתמה מפני שהענבים מתפשטים לצד המרזב ואדם מתירא שמא יפלו מהם לתוך הבור דרך המרזב אבל כשאינה מלאה אדם מניח הענבים לצד הגבוה של גת ואין חששא ליפול מהם לבור ואין דרך בני אדם לסתמה שאינו חושש אם היין נמשך ויורד לבור אדרבה ניחא ליה ומ"מ יש להם קושיא ממה שאמרו בתוספתא הלוקח עביט של ענבים ומצא תחתיו גממיות ר"ל מלאות יין צלול מותר הואיל והענבים עליהם בצדו גממיות אסור אע"פ שלא יצא דרך צנור ואף זו אינה קושיא לדעתי שהגממיות הרי הם כבור וכנתינה בכוס מאחר שהיין שבתוכם צלול ואינם תחת הענבים הדרוכים אלא שהלשון מוכיח שלא כדבריהם שאין לשון המשך נופל במשקה אלא כשהוא נגר באיזה שטח אם של עץ אם של אבן אם של קרקע כמו מעין המושך שאובה שהמשיכוה ממשיכין יין בצנורות וכשהוא נגר בקלוח ודרך אויר ואינו בא אלא בלשון קלוח או בלשון ירידה פרצופות המקלחות מים וכן ירדו גשמים אלא עיקר הדברים כפירוש גדולי הרבנים שכל שהוא נמשך אף בגת עצמו מראשו הגבוה לצד ראשו התחתון נעשה יין נסך וא"כ כל דריכת גוי אסורה אא"כ הגת פקוקה ומלאה שאין כאן המשכה לא דרך צנור שהרי סתומה היא ולא בשלוח גת עצמו שהיא מלאה ואין היין מתפרד מן הענבים שאין לו מקום להמשך אף בשטח גת עצמו ואי אתה מוצא מלאה אלא בשהיתה הגת גדושה כל כך מתחלתה שאחר שנדרכו עדין היא מלאה שאם תאמר מלאה מתחלתה אף בשנדרכו מתמעט שיעורם ואינה מלאה ויש מקום ליין לימשך ומ"מ כל שפנה הענבים עד שנתן מקום ליין לימשך נעשה יין נסך הא כל שאין שם שום המשכה כגון פקוקה ומלאה מותר בדריכת נכרי שאף לרב הונא שהמשכת גת עושה יין נסך בפקוקה ומלאה שאין בה שום המשך מודה ומגדולי הדורות אוסרים מפני שאותו תירוץ כבר נראה ולא הוצרכנו לו אלא כשהיינו סבורים להעמיד דברי רב הונא כמשנה ראשונה ומאחר שהעמדנום כמשנה אחרונה אדחי ליה ואתסר כל שהיין רבה בגת עד שהולך באורך וברחב אע"פ שמעורב ואין דברים אלו כלום שבודאי לא נדחה אלא שאינו צריך לפרשה כן אבל כל שהיא כן ר"ל פקוקה ומלאה אף רב הונא מודה זהו דעת גדולי הרבנים וכלל הדברים שכל שהיין אינו נמשך לעצמו אע"פ שהוא רבה על הענבים וצף על ידיו הואיל והוא מעורב לשם עם אשכולות וחרצנים אינו נעשה יין נסך וכמו שאמרו בתלמוד המערב גממיות שתחת האשכולות מותרות ואע"פ שחלק שם ר' אבא ואמר אף הן עצמן נעשות יין נסך אין הלכה כן שהרי היא כנגד תנא קמא שלו וכנגד התוספתא וכנגד תלמוד שלנו שאף רב הונא לא אמרה אלא בהמשכה מעתה אין הנכרי דורך בגיגיות שלנו שהרי בדריכתו מכנס הענבים לצד אחד שבגיגית והיין נמשך לצד אחר שבו ומ"מ אם דרך לשם עד שלא יגיע לשיעור זה אע"פ שהיין רבה על הענבים מותר בדיעבד כל שנתברר לנו שלא המשיך ואם העלים עיניו חוששין לו וכן התבאר בתלמוד המערב כמו שכתבנו למעלה ומ"מ יש בזו דעת שלישית לגדולי המפרשים והוא שאף על פי שלא פנה הענבים לצד אחד כל שהיין רבה בגת או בגיגית עד שהיין הולך שתי וערב ונצלל מעט מן האשכולות עד שהידים צפות בתוכו נעשה יין נסך אע"פ שהאשכולות בתוכו שאין זה פחות מגממיות שבצדו ונמצאת דריכת הנכרי אוסרת בשיעור מועט ולדעתם מה שאמר כיון שהתחיל לימשך פירושו כל שהתחיל לימשך או שנברר כך כר שראוי לימשך אלו היה לו מקום לימשך בו ואין ענין פקוקה ומלאה מעלה ומוריד כלל אצלם לענין פסק ואע"פ שהוא נבלל עם הענבים מאחר שהוא ראוי לימשך אין בילה מעכבת בו ועיקר הדברים כדעת שניה:

מכיון שנמשך היין אע"פ שחזרו ועירבוהו עם האשכולות והחרצנים או שחזרו וערבו האשכולות והחרצנים לתוכו אין חזרתו מפקעת תורת יין ממנו ואין אומרין בו שיהא מעשה מבטל מעשה על הדרך שאמרו בירידת טומאה לכלים או עלייתם מהם אלא לעולם תורת יין עליו ליאסר במגע וכח ומעתה זה שנהגו עכשו בדריכה בגיגיות לצלול היין דרך הסל הרי זו המשכה גמורה ואין חזרתו בתוך חרצנים וזגים או חזרת חרצנים וזגים לתוכו מפקעת ממנו תורת יין ויש מפקפקין בה ואל תחוש לדבריהם:

איסור החרצנים שהזכרנו בפרק שני תלוי באיסור היין כל שנעשה יין ליאסר נאסרו חרצניו ואע"פ שאמרו עליהם בתלמוד המערב דוקא במשלה אותם מתוך הבור לא נאמר אלא לדעת משנה ראשונה ואע"פ שגדולי הפוסקים הביאוה בהלכותיהם לא כיונו אלא ללמוד הימנה לדין משנה אחרונה שהשולה חרצנים ממקום שהאשכולות מעורבים עם היין אינן אסורות:

כל מה שביארנו שמאחר שהתחיל לימשך נקרא יין אם לאסור את של נכרי כל שנמשך בדריכתו אם לאסור את שלנו במגע יראה מלשון גדולי המחברים דוקא בענבים הדרוכים אבל ענבים שלא נדרכו אלא שמתוך שאדם מאסף מהם הרבה בגת נעצרים בעצמם ויין נמשך מתחתיהם אין זה נעשה יין נסך כלל שאין זה אלא כעין מיחל האמור בזיתים ויש חולקים מצד התוספתא שהזכרנו למעלה אלא שאפשר להעמידה בדרוכים:

מה שכתבנו שהיין משהתחיל לימשך נעשה יין נסך נחלקו בו המפרשים לשני שטות מהם מי שאמר שמכיון שהתחיל לימשך נאסר אף מה שלא נמשך הן אם נגע הגוי במה שלא נמשך אע"פ שהיין והאשכולות מעורבין הן שנגע במה שנמשך שנאסר הכל בנגיעה אף מה שלא נמשך אחר שנודע בנצוק שהוא אוסר כמו שיתבאר ועל דרך האמת לשון הגמרא יעיד כן נראין הדברים שכך הוא אומר הואיל והתחיל לימשך נעשה הכל כמהו ואלו לא היה דעתו אלא על הנמשך לא היה לשון התחלה נופל יפה ואף סוגיא שלמטה בגרגותני מוכחת שטה זו לדעת קצת ר"ל שכבר פי' בה שאם החזיר גרגותני לגת אסור וסתם המשנה נגרר אחר הפירוש ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה דוקא במה שנמשך אבל מה שלא נמשך מותר ולא נאסר לא במגע עצמו ולא במגע הנמשך וראייתם שאין התחיל לימשך למשנה אחרונה חמור מירד לבור למשנה ראשונה שאמרו עליה ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר וסתם המשנה אף בשהחזיר גרגותני לגת שהוא נצוק הגמור ואינו נאסר לא במגע עצמו ולא במגע הנמשך מתורת נצוק שאין נצוק אוסר מה שלא נאסר אף במגע עצמו ואע"פ שפרשה רב הונא בשלא החזיר גרגותני הא החזיר הכל אסור וכן בשלא החזיר הגרגותני הוא עצמו מיהא ר"ל הגרגותני אסור ואע"פ שגרגותני לא היה נאסר משום מגע ונאסר משום נצוק למשנה ראשונה לדעת ביאור זה כמו שיתבאר אין הלכה כביאור זה אלא כסתם המשנה ואפילו תפרשה כן מ"מ מתוך שהחמרת במשנה האחרונה לאסרו משהתחיל לימשך הקלת שלא לאסור אלא הנמשך ואינו דומה למשנה ראשונה שאתה אוסר מה שנמשך בגת שהרי מ"מ יש כאן המשך קצת מה שאין כן במשנה אחרונה שאסור מה שלא נמשך הוא בחרצנים וזגים ולשון התחיל לימשך נאמר כן לפרש ולהודיע שלא מהמשכת הצנור הוא אומר אלא מהמשכת הגת וכן נעשה מעשה בלוני"ל שהיו מוציאין מיין הגיגית דרך הברזא בשעת הדריכה ולא היה מה שבתוכה בא לכלל יין נסך ונגע גוי בקלוח והתירו את השאר והוא הדין שהוא מותר אם נגע בהם הגוי אלא שלדעתי מעשה זה אין בו ראיה ולא בקושית היאך המשך גת חמור למשנה אחרונה יותר מירד לבור לראשונה שירידה לבור הוא כלי אחר ולא מגוף הגת ואין נגיעת מה שבכלי אחד ראויה לאסור מה שבכלי אחר וכן מה שיוצא מן הגיגית דרך ברזא אבל הגת כל שנאסר מקצתו אינו אלא כחבית יין שנגע גוי באחד מקצותיה שנאסר כלו ואע"פ שאני נוטה לומר כדבריהם מכח הסברא ראיה מיהא איני רואה בה הכרח ומ"מ גדולי המפרשים פי' לדעת זו שאע"פ שאין הנשאר נאסר במגע ובנצוק שהוא כדין ערוב מ"מ נאסר הוא בתערובת יין ממש אף בשלא נפל לשם שיעור נתינת טעם וכן יראה משמועת גרגותני ודעתם בזה שכל לגבי תערובת מיהא יין הוא נקרא לעשות מין במינו כמו שכתבנו למעלה ויש אומרים לדעת זו לאסרו משום נצוק שעקר איסורו משום עירוב כמו שיתבאר ולא יאסר משום מגע ואין הדברים נראין ועיקר הדברים להקל ואע"פ שהנצוק משום עירוב כמו שיתבאר מ"מ כל שאינו נאסר במגע עצמו הקלו בנצוק שבו אע"פ שיאסר בעירוב ממש ואפילו לדעת האוסרים בנצוק בזו וכן בעירוב עצמו יש לקצת חכמי הצרפתים סברא להתירו מטעם אחר והוא שהיין המעורב בענבים כשנתערב בו יין גמור יש לנו לומר בו סלק את מינו כמי שאינו ונשארים חרצנים וזגים שאינם מינו כמו שיתבאר והם רבים עליו ומבטלין אותו כמו שיתבאר וזה שאסרוהו מפני שלא היה רב הונא סובר דעת רואין את מינו וכו' ומ"מ הלכה כן כמו שיתבאר או שמא אין האיסור מצד היין אלא מצד חרצנים וזגים מעורבים עם היין שבגרגותני שהכל מין אחד עם מה שבגת וכן פרשוה קצת רבני צרפת ויש מכריעין לומר שלא לאסור את שאינו נמשך במגע הנמשך אלא שיאסר במגע עצמו:

גמרא ת"ש דתנן יין משיקפה אע"פ כו' וכן בתוספות בד"ה תריץ נמי להך קמייתא ומתניתין דאע"פ כו' ובד"ה לימא תלתא כו' וא"ת מתני' דמעשר כו' כצ"ל דמתני' היא בפ"ק דמעשרות ע"ש:

תוס' בד"ה ואין בוצרין כו' למתני כ"ש הכא טפי מבמשנה ראשונה כו' עכ"ל הא ודאי האי לישנא אין בוצרין עם ישראל כו' וכ"ש שאין דורכין כדקתני הכא לא איצטריך למתני לעיל כיון דקתני אין בוצרין עם העובד כוכבים כ"ש דאין בוצרין עם ישראל דאיכא תרתי כמ"ש התוספות לעיל אבל ה"מ למתני בהאי לישנא אין בוצרין עם העובד כוכבים וכו' וכ"ש שאין דורכין עם הישראל דאיכא סיוע לטומאה דאורייתא כדקתני הכא ואהא תירצו דתני הכא כ"ש ללמד דטעמא דאין בוצרין עם הישראל נמי אינו משום גורם טומאה אלא משום סיוע כמו באין דורכין מה שאין כן לעיל דקושטא הוא דטעמא דאין בוצרין עם העובד כוכבים משום גורם טומאה ואין דורכין טעמא אחרינא משום סיוע בסוף דריכה הוא כמ"ש לעיל ונראה מדבריהם דטעמא דאין בוצרין משום סיוע הוא שהסכימו כפי' רבי יהודה שמצא כן בפרש"י כמ"ש התוספות לקמן:

ד"ה ר"ע אומר משיקפה וכו' וי"ל דשאני התם דאיכא למטעי וכו'. מקשין התלמידים מאי בעי בגמרא קיפוי דבור או קיפוי דחביות פשיטא דהוי קיפוי דבור דאם איתא דהוי קיפוי דחביות הול"ל עד שיקפה דבשלמא קיפוי דבור לא אצטריך למתני עד משום דליכא למטעי דקודם זה ליכא שום קיפוי ול"נ דלא קשה מידי דכוונת התוס' הכי הוא דבשלמא התם גבי משיפקסו דמדלא קתני עד משמע מיד שיפקסו אפילו קודם שהכניסם לבית חייבים במעשר דאם איתא דבעינן גם כניסת הבית הל"ל עד שיפקסו דהוי משמע אפילו הכניסן לבית אינן חייבין במעשר עד שיפקסו והיינו דקא מתרצי התוס' דשאני התם דאיכא למטעי וכו' אבל הכא ליכא למטעי ר"ל דלא שייך למימר דה"נ ליתני עד שיקפה דיהא משמע אפי' אחר שירד לבור שאינו חייב במעשר עד שיקפה אבל השתא דלא תנא עד משמע מיד שיקפה אפילו קודם שירד לבור חייב במעשר דזה אינו דקודם שירד לבור לא שייך שום קיפוי והשתא לפי זה ל"ק מידי דאפילו אי הוי הכא קיפוי דחבית לא קשה דליתני עד שיקפה דהא אפילו אי תנא עד לא הוי נשמע שבא למעט קיפוי דבור דאין במשמעו אלא שבא למעט קודם שום קיפוי וק"ל. ועוד נוכל לומר דהכי קא מיבעי ליה קיפוי דבור או קיפוי דחבית אבל קיפוי דבור לא מקרי כלל קיפוי וליכא למטעי ביה כלל ולכך לא שייך גם כן למתני עד שיקפה דליכא למטעי בקיפוי אחר כלל וק"ל:

גמרא ת"ש דתניא יין כו'. צ"ל דתנן וכהגהת המהרש"א. ובהגרי"פ ט"ס. והנה מפרש"י כאן משמע דמשיקפה היינו מיד כשצפה אע"פ שלא הסירם. אבל הר"ש פי' משמסיר החרצנים כו' ור"ל שיטול הקפוי (עי' פ"ד דתרומות מי"א) וכ"מ להדיא בב"מ (צב ב) וכ"מ שם דמשישלה פירושו שיסיר השמרים מהחבית מלמעלה. וכ"מ כאן מדמתרץ דמשיקפה דאר"ע בקמייתא היינו משישלה ופרש"י דכאן צ"ע:

שם שאני יי"נ דאחמירו ביה רבנן. כה"ג לקמן (ס"ב ב ע"ב א ע"ג ב):

רש"י ד"ה ואין בוצרין. בשתי תרומות הכ"מ. אמת דדרשה זו איתא בבכורות (לד) לר"א אבל לענין תרומה תלויה ולא לענין טבל דמיירי הכא. וגם שם לא קאי הכי במסקנא:

רש"י ד"ה ש"מ קיפוי דבור. דאי בחבית מה ענינו אצל גת. לכאורה ל"פ דהדיוק הוא דא"ת בחבית הל"ל רבותא טפי דאפי' מן הבור מותר וכ"נ שפי' התוס' ואפשר לכוון גם לשון רש"י לזה:

תד"ה שמותר. וקשיא כו' אלמא כו' וה"נ כו' ולמה לא יעשו בטומאה כו'. הן שם דכבר אירע לה ספק טומאה דליכא תו הפסד כהן להכי שרי אבל הכא איכא הפסד כהן וכ"כ לתרץ בנדה. ואולי לזה כוונו לקמן באכן יש לתרץ והכא לא מקשו אלא על טעם רש"י:

בא"ד ויש שדוחין כו' דכ"ז שהוא קמח א"כ חיוב חלה כלל כו'. וק"ל דהא עד שלא גלגלה משמע דאפי' הטילה כבר את המים. ואז הרי תוכל להפריש החלה כדאיתא רפ"ג דחלה וע"ש בר"ש בשם הירושלמי וא"כ עדיפא עוד מהפרשת מעשר בשבלים:

בא"ד מיהו קשיא כו' שמותר לסייע קודם שתטיל למים כו' ומ"ש מהך דהכא. לכאורה להויש שדוחין שהביאו לעיל אין מכאן קושיא. וכן להאכן יש לתרץ דכיון דאיירי בפירות מוכשרין א"כ תו לא תאכל החלה מפני טומאת ע"ה:

בא"ד ובפרק הנזקין תנן כו' ולפי' ר"ת התם כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד ולדברי ר"ת נוכל לומר לא בוררין ולא טוחנין כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ואע"פ. כדאמר גבי תבואה כו'. הוא לעיל (מא ב):

בא"ד אבל יין שדרכו להכניס בענבים כו'. קשה דהא הכריחו לעיל דדרך גיתות שלהם היו בשדה:

בסה"ד ואע"פ שהכניסם בפיקס שלהם. כצ"ל:

תד"ה לימא. אלא בסיפא רבותא נקט כו' דבקל יבא לטעות כו' דאין זה רבותא דבהא ודאי אין לטעות כו'. נראה דר"ל דזה שכיח דבשגגה ישתה מן הבור דסמיך ליה. אבל לא דיטעה בדין ללמוד היתר מגע בבור ממגע בגת דהכל יודעים כו':

(נו א רש"י) ד"ה משיקפה וכו' שצפין החרצנין על היין כשהוא נח בבור.—עי' פיה"מ להרמב"ם (מעשרות פ"א מ"ז) שפירש: "משיקפה משיעלה עליו קצף". והר"ש שם כתב: "משמסיר החרצנין והזגין מלמעלה". ור"י בן מלכי צדק כתב שם: "ויסיר רתיחתו והחרצנים והזגין מעל הבור".

ואין בוצרין עם ישראל כו'. משום דגורם טומאה הוא ואף ע''ג דסבירא לן השתא מותר לגרום טומאה לחולין כדקתני סיפא ה''מ דעובד כוכבים אבל דישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר וכ''ש שאין דורכין שדריכתן מטמאתן ומסייע ידי עוברי עבירה: יין משיקפה. הוי גמר מלאכה לענין מעשר ליאסר בו שתיית עראי. משיקפה לשון צף כמו קפא תהומא דמסכת סוכה (דף נג.) שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור: ואע''פ שקפה. מה שבבור קולט מן הגת העליונה ושותה שאותו שלא ירד לבור לא נגמר מלאכתו: מן הצנור. מקום דרך מרזב המקלח היין לבור: ש''מ קיפוי דבור קאמר. מדקתני ואע''פ שקפה קולט מן הגת דאי בחביות מה ענינו אצל גת: בדבי ר' אושעיא. במתני' דבי ר' אושעיא: משישלה בחביות. לשון השולה דגים מן הים (חולין דף סג.) משישלה היין מן הבור להנתן בחביות וכן מפרש בב''מ בהשוכר את הפועלים (דף צב:) ולעיל קתני לרבנן משירד לבור ולר''ע משיקפה: אלא מתניתין דקתני עד שירד לבור. הא ירד לבור אע''פ שלא קיפה הוי יין: נימא. כי היכי דקתני לענין נסך ה''נ ס''ל לענין מעשר ופליג אדרבנן ואדרבי עקיבא: תלתא תנאי היא. תנא דידן סבר משירד לבור ולרבנן משיקפה בבור ולר''ע משישלה: שאני יין נסך כו'. אבל במעשר אי כרבנן אי כר''ע:

ואין בוצרין עם ישראל וכ''ש שאין דורכין. פי' ואפילו בסוף דריכה דאיכא סיוע לטומאה דאורייתא והא דאיצטריך למיתני כ''ש הכא טפי מבמשנה ראשונה היינו משום דאי לא תנא הכא כ''ש ה''א טעמא דאין בוצרין אינו משום סיוע אלא משום גרם טומאה וקמ''ל השתא דטעמא משום סיוע כמו בסוף דריכה: שמותר לגרום טומאה לחולין שבא''י. פרש''י ואפילו הכי אין בוצרין עם ישראל דה''מ שמותר לגרום טומאה בשל עובד כוכבים אבל בשל ישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר וקשיא מההיא דמייתי בפ''ק דנדה (דף ו: ושם ד''ה נולד) תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה כו' וקסבר חולין הטבולין לחלה כחלה דמו אלמא אמרינן דקודם גלגול שלא חלה עליה עדיין חיוב חלה אמרינן דתעשה בטומאה והכא נמי אינם ראוים לתרומה עד שיעשו יין ולמה לא יעשו בטומאה כיון שמותר לגרום טומאה ויש שדוחין לומר דשאני התם דכל זמן שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראויה משעה שהיא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים אכן דבר תימה הוא להחשיבה טבול לתרומה קודם מירוח ועוד הקשה רבינו יהודה דבהדיא תניא בתוספתא דחלה (פ''א ע''ש) בתר הך דנולד ספק טומאה כו' וכן פירות שנולד להם ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה ותרומתן תלויה באיזה ספק אמרו בדבר הספק לתרומה אלמא אפילו בפירות נמי אמרינן הכי אכן יש לתרץ דשאני התם שכבר נולד להם ספק טומאה וא''א עוד להיות טהור לגמרי אבל כאן יש לו ליזהר שלא לטמאותה לכתחלה מיהו קשיא מההוא דפרק הניזקין (גיטין דף סא. ושם ד''ה רישא) דקאמר רישא בטומאת חולין פירוש שמותר לסייע קודם שתטיל למים לפי שאין שם אלא טומאת חולין ואף על פי שיבא להפריש לבסוף חלה בטומאה ומ''ש מהאי דהכא ואור''ת דבגיטין ליכא אלא חשדא בעלמא שחשודה לעשות פירותיה בטומאה אבל כאן דודאי עושה פירותיו בטומאה אסור לסייע לו אפי' מתחלה וקשה לפי' זה דמתני' קתני לא לשין ולא עורכין משמע הא ברירה וטחינה שריא ובפ' הניזקין (שם דף סא.) תנן בוררת וטוחנת גבי אשת עם הארץ ופר''ת התם דוקא דאין כאן אלא חשד בעלמא שחשודה לעשות בטומאה אבל אם עושה בודאי בטומאה לא שרינן והא הכא דעושה בודאי בטומאה ומשמע דברירה וטחינה שרי ואומר ר''ת דהכא מיירי בפירות שלא הוכשרו ולכך שרינא בה ברירה וטחינה אף בעושה בודאי בטומאה וההיא דגיטין מיירי בפירות שהוכשרו כבר ולכך ודאי אם עושה בודאי בטומאה אסור אף לברור ולטחון מיהו בירושלמי תני עלה דמתני' לא בוררין ולא טוחנין עמו ופריך מההיא דגיטין דקתני בוררת וטוחנת ומשני כאן בלותת כאן בשאינו לותת פי' הכא מיירי שהוכשרו וההיא דגיטין בלא הוכשרו ואינו יורד לחלק כלל בין חשוד לעושה בודאי ולדברי ר''ת נוכל לומר לא לשין ולא טוחנין כדברי הירושלמי ומיירי בין הכא בין התם בהוכשרו וטעמא דהכא משום דעושה בודאי בטומאה הוא ולכך לא בוררין ורבי יהודה מצא פי' אחד בפי' רבינו שלמה כתב ידו אבל לא בוצרים עם ישראל כו' ואע''ג דסבירא לן השתא דמותר לגרום טומאה לחולין כדקתני סיפא ה''מ דעובד כוכבים או ישראל חבר שלא יאכלם רק בימי טומאתו אבל בישראל רשע עובר עבירה הוא שסופו לשתותו טמא ודריכתה לכך עומדת הלכך אסור לסייעו ע''כ לשונו: רבי עקיבא אומר משיקפה. תימה כיון דר''ע מיקל הוא עד שיקפה מיבעי ליה כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף פח: ושם ד''ה עד) גבי קישואין ודילועין מאי לאו משיפקסו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי עד שיפקסו מיבעי ליה וי''ל דשאני התם דאיכא למיטעי ולמימר פקס דשדה אבל הכא ליכא למיטעי מידי דודאי אין שום קיפוי קודם ירידתו לבור: ואע''פ שקפה קולט מן הגת העליונה פי' אבל מן התחתונה כלומר מן הבור אסור לשתות אף עראי שהרי הוקבע למעשר תימה האי גת היכא קאי אי בשדה הוא כדרך כל גתות שלהם שהיו בשדה כדמוכח בפרק המוכר את הבית (ב''ב דף עא.) דתנן מכר את השדה לא מכר את הגת וגבי בית לא תני ליה וא''כ דבגת שבשדה מיירי לישתרי אפילו מן התחתונה שהרי לא ראה פני הבית ואמרינן (ב''מ דף פז:) אין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית וכ''ת דמיירי הכא בגת העומד בבית והכניס שם הענבים א''כ איך יוקבע שוב למעשר כדאמר גבי תבואה שהכניסה במוץ שלה וי''ל דלעולם אימא לך דמיירי בגת שבשדה וה''ק קולט מן הגת ויכניסנו לבית וישתה שכל זמן שלא ירד לבור לא נגמרה מלאכתן ואין ראיית פני הבית מתחייב במעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל ודאי לא יקח מן הבור ויכניסנו לבית וישתה ואיבעית אימא לעולם מיירי בגת שבבית ולא דמי לתבואה שאין דרכה להכניסה לבית במוץ הלכך כי הכניסה במוץ תו לא מיקבע למעשר אבל יין שדרכו להכניסו בענבים ושם נעשה גרנו ודאי בעשיית גורן שלו נקבע וראיה מקישואין ודילועין דאמרינן פ' הפועלים (שם דף פח: ושם ד''ה לא) דמשיפקסו בבית הוי גמר מלאכתן למעשר ואע''פ שהכניסה בפקס שלהם: תרצה נמי להך קמייתא. ומתני' דאע''פ שקפה דדייקינן מינה ש''מ קיפוי דבור אתיא כרבנן: לימא תלתא תנאי נינהו. תימה אמאי לא קא משני מתניתין עד שירד לבור ויקפה כדמתרץ למתני' קמייתא וי''ל דא''כ אדמפליג בסיפא בין ירד לשאר שבגת ליפלוג בירד נמי בין קיפוי לשאינו קיפוי אלא לאו ש''מ דקסבר מתני' דמה שבבור אף קודם קיפוי אסור וא''ת. (ברייתא) דמעשר (פ''א מ''ז) נמי דתני בה ואע''פ שקפה קולט מן הגת כו' אדמפליג בין מה שבבור למה שבגת ליפלוג וליתני במה שבבור בין קיפוי לשאינו קיפוי וי''ל דאין ה''נ דהא תנא ליה רישא יין משיקפה אלמא אינו נעשה יין עד שיקפה אלא בסיפא רבותא נקט דסד''א כיון שאותו שבבור קפוי ויש איסור גמור לפניו ליגזור על מה שבגת ובצנור אטו דבור דבקל יבא לטעות אם נתיר לשתות מן הצנור שישתה ג''כ מן הבור הסמוך לו אבל במתני' דתני ברישא אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ולא הזכיר קיפוי כלל אם איתא דהוה מפליג בין קיפוי ולא קיפוי הוה ליה למיתנייה ואין לומר דהכא נמי אשמעינן רבותא דאע''ג דמה שבבור אסור איסור גמור מ''מ השאר מותר ולא גזרינן הא אטו הא דאין זו רבותא דבהא ודאי אין לטעות אם נתיר כשנגע העובד כוכבים במה שבגת להתיר גם מגעו בבור שהרי הגרגותני מפסיק ביניהם והכל יודעים שהגרגותני עושהו יין ואדרבה הוה ליה למנקט רבותא לפלוגי בין קיפוי לשאינו קיפוי:

עבודה זרה נו ע"א

דף נו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד