עבודה זרה נז ע"ב

דף נז - ב

ואמרי לה, יש מי שסיים: טהור.

יינן, כאשר הם גדולים - עושין יין נסך, וכאשר הם קטנים - אין עושין יין נסך.

אלו הן גדולים ואלו הן קטנים?

גדולים - שיודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה, קטנים - שאין יודעין בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה.

ועתה מקשה רבה: קתני מיהת, שנינו בברייתא זו: מלו ולא טבלו, ונדייק: מלו ולא טבלו - אין, אכן, עושה יין נסך, ואילו אם מלו וטבלו - לא אין עושין יין נסך.

וקשה על דברי שמואל הסובר שעד שנים עשרה חדש - עדיין עושה יין נסך?

ומתרצינן: תרגמה, נפרש את הברייתא, שמה שמדוייק ממנה, שבמלו וטבלו דינם כישראלים - אבני שפחות, נאמר רק בבני השפחות, הואיל וגדלו בבית ישראל, אין צורך להמתין עד שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם, כיון שאינם רגילים לנסך -

אבל, עבדים הנקחין מן הגוים, ורגילים בעבודת כוכבים, אין די במה שמלו וטבלו, עד עבור שנים עשרה חדש ^[126].

ומקשינן: והא "וכן" קתני בברייתא: "וכן בני השפחות", משמע שדין בני השפחות שוה לדין עבדים, ואין לחלק ביניהם? ולדבריך, אין בני השפחות שווים לעבדים?

ומתרצינן: מה שהברייתא משווה אותם - ארוקן ומדרסן, השוואה זו נאמרה רק לגבי הדין שרוקן ומדרסן בשוק טמא -

ולגבי דין זה שווים בני השפחות שמלו ולא טבלו לעבדים שמלו ולא טבלו -

אבל, לגבי דין יין נסך - שונים הם, בכך שעבדים צריכים להמתין שנים עשרה חדש, אחרי שמלו וטבלו, ואילו בני השפחות אינם צריכים להמתין.

ומקשינן: הניחא, תירוץ זה ניחא, למאן דאמר: טמא, ולדבריו, חידשה הברייתא, שאף בני השפחות, למרות שהם קרובים יותר להיות ישראלים, מטמאים כ"זבים", כל זמן שלא טבלו -

אלא למאן דאמר: טהור: קשה, מאי איכא למימר, לאיזה דין השוותה אותם הברייתא? אם באה להשמיענו, שכשם שעבדים אינם מטמאים כ"זבים", ורוקן ומדרסן טהור, כן בני השפחות - קשה, פשיטא! האם עלה על הדעת לומר שבני השפחות חמורים מעבדים?

האם לא באה הברייתא להשוות ביניהם לגבי הדין של יין נסך, ולומר, שדינם שווים, ושכשם שבני השפחות - אינם עושים יין נסך תיכף אחרי שמלו וטבלו, כן עבדים?

ומתרצינן: אכן, הברייתא משווה ביניהם לגבי דין יין נסך -

אבל, ההשוואה היא לדין אחר:

הא קמשמע לן, דין זה באה להשמיענו:

עבדים דומיא דבני שפחות. מה בני שפחות - גדולים הוא דעושין יין נסך, ואילו קטנים אין עושין יין נסך, שהרי גדלו בבית ישראל, ואין שם עבודת כוכבים שגורה בפיהם, אף עבדים נמי - גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך ^[127].

ומה באה להשמיענו?

לאפוקי, להוציא מדברי רב, דאמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך -

קמשמע לן, משמיעה לנו הברייתא, באמרה "וכן", דלא, ואין עבדים קטנים עושים יין נסך, כשם שבני השפחות אינם עושים יין נסך בקטנותן.

הגמרא מביאה עובדא, בגוי שנגע ביין, ואף שכשך בו, שלא בכוונת ניסוך.

ההוא עובדא דהוה בעיר מחוזא, מקומו של רבא.

אתא, בא עובד כוכבים, עייל, נכנס לחנותא, לחנות דישראל. אמר להו הגוי: אית לכו חמרא לזבוני, יש לכם יין למכור? אמרו ליה בעלי החנות: לא, אין לנו. הוה יתיב חמרא בדוולא, היה שם יין בדלי, שדי ביה ידיה, הכניס בו הגוי את ידיו שיכשך ביה, ביין, אמר להו הגוי: האי לאו חמרא הוא, האם זה אינו יין? ! שקליה האיך בריתחיה, לקח הישראל את היין בכעסו על שהגוי נגע בו שלא ברשות, שדייה לדנא, ושפכו לחבית.

שאלה זו על היין בא לפני רבא -

שרייה רבא לזבוני לעובדי כוכבים, התיר רבא למכור את כל החבית שמעורב בה יין שנגע בו הגוי, ולא ציווה לנכות את דמי היין שבדלי. דהיינו: רבא התיר את היין שבדלי בהנאה.

איפליג עליה, חלקו עליו רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן. [חלקו "עליו", שלא בנוכחותו, מפני שהם לא היו שם בעיר, ולא נחלקו "עמו"].

ומספרת הגמרא: נפקי שיפורי, יצא השמועה דרבא, ושרו, והתירו את היין. ונפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן, ואסרי.

שרייה רבא לזבוני לעכו"ם. פי' רש"י ז"ל ואפי' דמי דההוא דנגע ביה עכו"ם שרא לזבוני לעכו"ם דאלת"ה אמאי לא אמר להו אנא דאמרי כרשב"ג ומשמע דטעמיה דרבא מגע עכו"ם שלא בכוונת ניסוך הוא ומותר בהנאה כדתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר.
ואתותב מהא דתניא גבי אגרדמיס אסור בהנאה משום דאע"ג דאיהו מתכוין לדבר אחר כיון שהוא בכוונת מגע אסור שמא נתכוון נמי לנסכו ה"נ חששנו שמא נתכוון לנסכו אבל מדדו בין ביד בין ברגל דתניא לעיל ימכר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלא נתכוון לנסכו אלא למדוד שלא עשה בו מעשה אחר אלא שהכניס ידו לצורך המדידה והוציאה ואינו מתכוון בכך אלא להנאתו של בעל היין ולא לאוסרו עליו שהוא אינו נהנה באיסורו ושמא יאמר תן לי דמיו שאסרתו עלי אבל כאן למה יגע בו הל"ל והאי דרמי בדולא לאו חמרא הוא מדנגע ביה דילמא נתכוון לנסך כדי להפסידו ממנו או שרצה ללוקחו וכן גבי אגרדמיס דרכן לנסך מה ששותין ואע"פ שזה לידע השער הוא עושה מ"מ חיישינן שהרי מה ששתה שלו הוא ומפני כך נסכו והיינו תיובתא וליכא למימר דהא דאיתותב רבא משום דקי"ל כר' נתן דאמר ביד אסור בהנאה דא"ה אמאי איתותב לימא אנא דאמרי כרבנן וכן נראה מדברי ה"ר אברהם ז"ל.
ואפשר שזהו ששנינו היה מטפח ע"פ החבית מרותחת דהיינו נגיעה ממש ביין אלא שהוא מתכוין למלאכתו והדבר ידוע שאינו מנסך.
אבל רבינו הגדול ז"ל השמיט אותה ברייתא ומשמע דפליגי אהך ברייתא דאגרדמיס וכן דעת חכמי הצרפתים שמפרשים דג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר בין ביד בין ברגל ימכר כיון שאין דעתו לנסך ור' נתן ביד אסור ברגל מותר בהנאה ותנא דאגרדמיס סבר אפי' בפיו אוסר בהנאה ואע"פ שאין דרכן לנסך כן חיישינן והאי דלא אמר רבא אנא דאמרי כת"ק דר' נתן משום דהא עדיפא דקתני זה היה מעשה ואסרוהו וקי"ל מעשה רב ולפ"ז על מרותחת דמתני' שאני משום דאין דרך ניסוך ברתיחות אלא שהוא חיבור ביין כענין ששנינו בטבול יום ורתיחת יין חדש ב"ה אומרים אינו חיבור ומודים בשאר כל הטמאות וכו' כדאיתא לפיכך עשאוהו כאן כנגיעה ע"י ד"א בין ביין חדש בין בישן.
ואין זה מחוור חדא דאפ"ה לא הוה תיובתיה ואע"ג דאשכחן בעלמא תיובתא ותנאי במס' תמורה גבי שיירו משוייר ובפסחים בפ' ערבי נמי תיובתא והדר בשלהי שמעתא תניא כוותיה לא מצינו אלא במקומות שפירשו כן בגמ' ועוד א"כ היכי אקשינן לעיל אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר לימא דהאי תנא דאגרדמיס וא"ל ההיא ודאי לא שמיעא ליה לשמואל דאי הות הך מתניתא בידיה לא הוה משהי לה כלל דאמר דאמעשה סמיך ומסקנא דאמרינן דשמואל שהיה רוצה למשריי' בשתיה כר"ש כיון דלא אשכח הדר אסר אפי' בהנאה דהא הוה עובדא בנהרדעא ואסר שמואל א"נ כיון דאשכח תנא דאגרדמיס דאסר בהנאה אסריה איהו בהנאה אפי' לר"ש דהא לא שמעינן ליה לר"ש דשרי אלא במגעו שלא בכוונת מגע ומשום כללא דלקמן כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתיה קאמרינן דפליג אמדדו ימכר אבל אתנא דאגרדמיס לא פליג כלל וכן יש לתרץ דמעשה דאגרדמיס דמתניתא ועובדי דשמעתא דאקפיה נחמני כולהו עבדי לה תיובתא דלא עדיף סיועא דת"ק דר' נתן בכל הני.
ואכתי ק"ל הא דאמרינן לקמן א"ר פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור משום דמודי [דדמי] עליה כיום אידם הא לא"ה אע"ג דאיכא כוונת יין וכוונת מגע מותר בהנא' כיון דליכא כוונת ניסוך וא"ל כיון דמגעו באונס הוא כמאן דליכא כוונת מגע כלל וטעמא משום דמודי עליה ומתכוין ונגע ומנסך הא לא"ה כמאן דליכא כוונה כלל דמי ומותר בהנאה אלא מיהו רישא דאגרדמיס קתני בתוספתא ירד לשרות החרצנים והזגים מן הבאר זה היה מעשה ובאו ושאלו לחכמי' ואמרו ימכר כולו לעכו"ם אבל לפנינו יש ראיה לדעת רבינו ז"ל ורש"י ז"ל מפרש דמדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה כשלא שיכשך ואינו נכון ובעינא למכתב קמן.

הא דמתרץ שמואל ברייתא דוכן בני השפחות שמלו ולא טבלו לטעמיה. ואסקה דאתיא לאפוקי מדרב דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך, פסק ר"ח ז"ל דהכין הלכתא, דקטן אינו עושה יין נסך עד שידע בטיב ע"ז ומשמשיה, והלוקח עבדים מן הגוים אף על פי שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע שם ע"ז מפיהם, דמדחזינן ר' יהושע בן לוי דמפרש הא דשמואל ואמר עד שתשקע שם ע"ז מפיהם עד כמה עד שנים עשר חדש, שמע מינה כוותיה מסתברא. ובהלכות גדולות (הל' יין נסך) [כתב]: ולית הלכתא כרב. וכן כתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסט) דמדמפרש ר' יהושע בן לוי מלתיה דשמואל הלכתא כוותיה, ואף על גב דהא מילתא אסורא היא וקיימא לן דהלכתא כוותיה דרב באיסורי, משום דבסדר תנאים ואמוראים פסקינן הלכתא כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בפרקא קמא דביצה (ד, א), והשתא רב במקום ר' יוחנן ליתא, במקום ר' יהושע בן לוי לא כל שכן וכי האי גוונא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב) גבי ר' מאיר ור' יהודה. ואף על גב דשמואל נמי לא אצטריך ליה למימר לאפוקי מדרב אלא ללישנא דרוקן ומדרסן בשוק טהור ולא ללישנא דטמא, דלההוא לישנא שפיר מוקמינן וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, מכל מקום משמע דהלכה כלישנא דטהור, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ומכל מקום מגע גוי גדול אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, ואפילו לדברי הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא, דאף על גב דפרכי רב כהנא ורב אסי בההוא עובדא לרב מקטן בן יומו שעושה יין נסך, דמשמע לכאורה דמגעו של קטן ומגעו של גדול שלא בכוונה כי הדדי נינהו וחד דינא אית להו, וכיון דמסקינן בגוי קטן דלא כרב ומותר אפילו בשתיה, הוה לן למישרי אף מגעו של גדול שלא בכוונה ואפילו בשתיה לכאורה, אפילו הכי איכא למימר דרב כהנא ורב (אשי) [אסי] בכל שכן פרכינן ליה לרב מקטן בן יומו, והכי קאמרינן ליה, והא מר הוא דאמר דתינוק בן יומו עושה יין נסך אף על פי דאינו בר כוונה כלל, כל שכן מגע גדול שהוא בר כוונה אף על גב דנגע שלא בכוונה יאסר אפילו בהנאה, ומכל מקום אף על גב דלא קיימא לן כרב בתינוק היינו משום דאינו בר כוונה ודבר הניכר לכל הוא דאינו מתכוין לניסוך והילכך לא גזרו בו, ועוד דכיון דאינו ראוי לנסוך דומה ליין מבושל שלא גזרו בו (ל, א), אבל גדול דבר כוונה הוא ואיכא למיגזר אסור.
ונמצא בתשובות הגאונים ז"ל, דגוים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אסור בהנאה, וכן כתבו הר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל בשם רש"י ז"ל, ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין נסך מגוי בחובותם. ומיהו הקשה (על) [עליהם] רבנו יצחק הזקן בר' שמואל ז"ל דאם כן מגעו של גוי בזמן הזה ביין שלנו יהא מותר אפילו בשתיה, דבשלמא יין שלהם אסור משום חתנות כפת ושלקות (שבת יז, ב) אבל שלנו יהא מותר, דהא בתינוק גוי לית הלכתא כרב מדמסיים ר' יהושע בן לוי מילתיה דשמואל כמו שכתבנו, ומגע של תינוק אינו עושה יין נסך כלל ואפילו בשתיה שרי, אם כן אף מגע גוי גדול בזמן הזה יהא מותר אפילו בשתיה וזה אינו נכון, אלא ודאי מגע גוי אפילו בזמן הזה אוסר אפילו בהנאה, ולא דמי לתינוק בן יומו, דתינוק איו מתכוין אפילו לנגיעה והילכך שרי אפילו בשתיה, אבל גוי גדול דהוא בר נגיעה, לנגיעה מיהא מתכוין ואסור, ועוד דקיימא לן (ביצה ה, ב) דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
והרמב"ן נ"ר כתב דנראין הדברים דרב ושמואל לא פליגו כלל, והלכתא כרב בתינוק בן יומו שעושה יין נסך ליאסר בשתיה, וכדשמואל בלוקח עבדים שעושים יין נסך אף על פי שמלו וטבלו עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, דלא שמעינן להו לרב ושמואל דפליגי אהדדי אלא בתרוצא דברייתא למאן דתני טהור, אבל למאן דתני טמא לא פליגי כלל, דבין לרב בין לשמואל וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, וכיון דלההוא לישדנא לא פליגי, טפי איכא למימר דההוא לישנא עדיף מלישנא דמאן דאמר טהור כי היכי דלא ליפלגו רב ושמואל אהדדי, ואף על גב דקיימא לן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, משום הא לא נטיל מחלוקת בין האמוראים. ורבנו תם ז"ל (הו"ד בתוד"ה לאפוקי) כתב: דרב ושמואל ודאי פליגי מההוא טעמא דכתבינן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וטעמא דטהור טפי עדיף ומסתבר, ואפילו הכי הלכתא כרב בתינוק בן יומו, דכל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, ואי משום ר' יהושע בן לוי, ר' יהושע בן לוי לא קאי על דברי שמואל, דר' יהושע בן לוי קשיש ועדיף מניה ולא מפרש מילתיה, אלא עיקר דברי ר' יהושע בן לוי בפרק החולץ (יבמות מח, ב) ומימרא דנפשיה קאמר, וכדאמרינן התם, אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוים [ולא רצה למול] מגלגל עמו כל שנים עשר חדש, פירוש אולי יתרצה לימול אחר שנים עשר חדש שישתקע שם ע"ז מפיו, לא מל חוזר ומוכרו לגוים, ותלמודא הוא דמייתי מילתיה דר' יהושע אמילתיה דשמואל לומר דשקוע ע"ז הוי אחר שנים עשר חדש, ולאו למימר דפסק ר' יהושע בן לוי כדברי שמואל, דדילמא בעבדים שמלו וטבלו כרב סבירא ליה, ואם כן לדברי רבנו תם ז"ל עבדים שמלו וטבלו מגען מותר מיד, וכן עמא דבר.

ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל גוי בחנותא [וכו'] שרייה רבא לזבוני. פירש רש"י ז"ל (נח, א, ד"ה דמי): שהתיר את הכל בהנאה ואפילו המשוכשך, וטעמא דרבא משום דהוא סבירא ליה דלא נתכוון זה אלא להראות שהוא יין וכדקאמר והא לאו חמרא הוא, והוה ליה כמדדו בוי ביד או ברגל (נז, א) דמוכחא מילתא דלאו לכוונת ניסוך קא נגע אלא למדידה בעלמא ואמרינן ימכר, ומשום הכי איתותב מברייתא דאגר דמים, דאי לא שרי רבא אלא חוץ מדמי ההוא חמרא מאי תיובתא מאגר דמים, לימא אנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל דאמר (עד, א) יין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וקיימא לן כוותיה, ועוד מאי אותביה נחמני מעובדא דשמואל דאמר ישפך, דשמואל ודאי אי אפשר לו דאסר כלה בהנאה ואפילו שאר יין שנתערב בו, דהא שמואל גופיה הוא דפסק בפרקין דלקמן (שם) כרשב"ג דאמר ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו ואפילו יין ביין, אלא ודאי רבא כולי חמרא שרא ואפילו המשוכשך, ומשום הכי איתותב מברייתא דאגר דמים ומעובדא דשמואל, ולא דמי למדדו ביד דאמרינן ימכר, דהתם מוכחא מילתא ודאי דלא לנסוך קא מכוין שהרי להנאתו של בעל הבית קא מיכוין לידע כמה שיעורו של יין, ומאחר שהוא מכוין להנאתו לא יזיקנו מאחר שאינו מתהנה בכך, ועוד שמתיירא שירגיש בו הישראל ויתבע ממנו דמי יינו שאסרו עליו, אבל כאן למה נגע בו אם לאו לנסכו, הוי ליה למימר ומה שבדולא זה לא חמרא, וכן נמי הא דאגר דמים אף על פי שהוא מתכוין לבודקו לעמד על שוויו, מכל מקום מאחר שהוא שותה ממנו ומה שהוא שותה הוא שלו, אינו חושב שיגיע בזה שום הפסד לישראל ומנסכו קודם שישתה. וליכא למימר דעובדא דאגר דמים ועובדא דרבא הוו להו כמדדו ביד ומשום הכי הוה שרי ליה רבא דסבירא ליה כרבנן דמדדו ביד, ואנן קיימא לן כר' נתן דאמר ביד אסור ואפילו בהנאה, (ותגר) [ותנא] דאגר דמים דקא אסר משום דסבירא ליה כר' נתן, דאם כן כי קא מותבינן ליה לרבא לימא אנא דאמרי כרבנן דאמרו ימכר, ואי משום דקתני בברייתא דאגר דמים זה היה מעשה ואסרוהו ומעשה רב, מכל מקום לא הויא תיובתיה, דתנאי נינהו ולא אשכחן תיובתא ותנאי אלא במקומות מועטין דמפרש להו תלמודא בהדיא, כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, ב) תיובתא ובשלהי שמעתא (קב, א) תניא כוותיה, אבל היכא דלא אתפרש בהדיא לא מחוור לדחוקי ולאוקומי שמעתתא בהכי, ועוד דאם כן היכי אקשינן לעיל (עבודה זרה נז, א) לשמואל: אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר, לימא ליה דהא איכא תנא דאגר דמים דאסר אפילו בפה, אלא דבהא איכא למימר דודאי לא שמיע ליה לשמואל ברייתא דאגר דמים, דאי הוה שמיע ליה לא הוי משהי ליה דהא איהו אמעשה סמיך, והדר כי שמע ברייתא אסריה אפילו בהנאה וכדאמרינן הוה עובדא בנהרדעא ואסר שמואל. וההיא דאמר רב פפא לקמן (עבודה זרה ס, ב) לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור משום דמודה עליה ביום אידם, דמשמע דטעמא דמודה עליה ביום אידם הוא דאסור, הא לאו הכי לא אסרינן ליה אף על גב דאיכא מגע ממש כיון דלא מוכחא מילתא דנגע ביה משום כוונת ניסוך והוה ליה כמאן דליכא מגע כלל, דהתם היינו טעמא דכיון דמגעו באונס הוא אי לאו משום טעמא דמודה עליה ביום אידו ומתכוין לנסך כמאן דליכא כוונת מגע כלל הוה דמי ומותר בהנאה. ומכל מקום הכי מסתבר ומחוור, דברייתא דאגר דמים לא פליגא אברייתא דמדדו ביד דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, ועובדא נמי דשמואל דאסר אפילו לברייתא דמדדו ביד אתיא וכטעמא דאמרן, וקיימא לן נמי כברייתא דאגר דמים משום טעמא דחיישינן דילמא על ידי טעימתו מנסכו, וקיימא לן נמי כברייתא דמדדו ביד דאמרו ימכר דמוכחא דמילתא ודאי דלא מיכוין אלא למדידה ולא לכוונת ניסוך. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכן כתב (נה, א ד"ה נפל) בפירוש המשנה (ס, ב) דמתניתין דנקט מדדו בקנה, מעשה שהיה כך היה, דאפילו מדדו ביד ממש והתיז את הצרעה בידו ממש מותר בהנאה, דהא קתני ברייתא בידו ממדש דומיא דרגל ולא קתני בקנה, וטעמא דמילתא משום שכוונתו ניכרת כי למדידה הוא מתכוין או להסיר רותחת מפי החבית, ומכל מקום אסור בשתיה לחומרא, אבל אם לא היה מעשה ניכר כברייתא דאגר דמים, אף על גב דאיכא למימר כי לטעום את היין נתכוון שהוא רוצה לקנותו, אפילו הכי אסור בהנאה, שדרך הגוים לנסך עד שלא ישתו ושמא ניסך. אבל הרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדדו ביד נראה שסובר דפליגא אברייתא דאגר דמים. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל דג' מחלוקות יש בדבר, תנא קמא סבר בין ביד בין ברגל ימכר, ור' נתן סבר ברגל מותר אבל ביד אסור, ותנא דאגר דמים סבר אפילו בפה אסור בהנאה שאף על פי שאין דרכן מנסכין כך חיישינן.

קטנים אין עושין יין נסך. פירוש אין עושין יין נסך כלל ואפילו לאסור בשתיה והכי רהטא כולה סוגיין והיינו דמקשו מינה לדרב והכי קים להו בפירושא דמתנית׳ שזה התנא מחליט מדותיו דבגדולי׳ אוסר לגמרי שעושין יין נסך גמור וקטנים אין עושין יין נסך כלל.

הא קמשמע לן עבדים כבני השפחות כו'. פירוש כי מה שכלל התנא ברישא דמתניתא עבדים ובני השפחו׳ לא בא להשוותם לגמרי אלא על הלוקח סתם עבדי׳ דהיינו גדולים ולא משום גופא דהא פשיטא אלא ללמד על הדוקיא שלהם ולהשוותם בו לבני השפחות דדוקא מלו ולא טבלו הא מלו וטבלו אין עושין יין נסך כלל ולאפוקי מדרב נחמן והכל ואזיל.

ולענין פסק משמע דרב ושמואל בתרתי פליגי דלרב תינוק עושה יין נסך לאסור בשתיה כל זמן שלא טבל ואם טבלו אפילו גדול אין עושה יין נסך כלל ולרב נחמן הוא בהפך ולפי זה נראין דברי רבינו תם דהלכתא כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ודקאמר רבינו חננאל דהלכתא כשמואל משום דרבי יהושע בן לוי כותיה הא ליתא דרבי יהושע בן לוי לא איירי בדשמואל כלל דהא קדים ליה אלא שהתלמוד מביא דבריו שאמר במסכת יבמות הלוקח עבדים מן הגוים מגלגל עמהם כל י״ב חדש כדי שישתקע שם עבודה זרה מפיהם מכאן ואילך אסור לשהותן ובאו ללמוד כאן מדבריו דזמן השתקעות שם עבודה זרה מפיהם י״ב חדש אבל בעיקר דינא דהכא דילמא איהו כרב סבירא ליה כל זה מיסודו של רבינו תם ז״ל ובודאי שנראין דבריו אלא שר הר״מבן ז״ל כתב דכיון דתלמודא לא מוקים פלוגתא בין רב לשמואל אלא לההוא לישנא דתני טהור אנן נקטינן כלישנא דתני טמא והשתא לא פליגי רב ושמואל כלל ואף על גב דהוה לן למינקט כלישנא דתני טהור משום דכל תרי לישני בדרבנן נקטינן לקולא שאני הכא דעדיף לן דלא לשויי פלוגתא בין רב לשמואל הילכך עבדינן כתרויהו ותינוק בן יומו עושה יין נסך לאסור בשתיה וגדולי׳ שמלו וטבלו עושין יין נסך לאסור בשתיה עד י״ב חדש ומה שנהגו עכשיו בגרים שנוגעין ביין אפילו ביום טבילתן היה אומר מורי הר״א הלוי ז״ל שלא אמרו אלא בעבדים שנמולים בעל כרחם כדפרישית במסכת יבמות אבל כל שנמולים לדעתם ולרצונם כגרים הללו הא ודאי אין צריך להמתין כלל שכבר נשתקע שם עבודה זרה מפיהם ויש מן הראשונים ז״ל שהיו מקילין בזמנינו זה לומר דאפילו גוי גדול אינו אוסר יין אלא בשתיה ואפילו נגע בו בכונה שאין הגוים יודעין עתה בטיב עבודה זרה ומשמשיה וכקטנים חשיבי וכן נמצא בתשובות הגאונים ז״ל וכן כתב הרב ר׳ יאודה ז״ל בר נתן ורבינו שמואל בשם ר״שי ז״ל ויש שהיו מפריזין במדה להתיר אף סתם יינם בהנא׳ ושיטול ישראל יינם בפרעון חובותם וכבר דחה דבריהם ר״י ז״ל וגם הר״מבן ז״ל דלא מבעיא ביינם שכבר נגזרה עליו גזירה מוחלטת וצריך מנין להתירו אלא אפילו מגעם ביין שלנו בכונה אוסר בהנאה ומיהו בענין הישמעאלים שאינם עובדין עבודה זרה כלל אפשר לדון להתיר מגעם בהנאה אבל יינם לעולם אסור בהנאה שכולם היו בכלל איסור יינם של גוים ואי אפשר להתירו עד שיעמוד ב״ד ויבטל וכל שכן דקיימא לן די״ח דבר אפילו יבא אליהו ויתיר אין שומעין לו כיון שפשט איסורן ברוב ישראל ויין כבר פשט אסורו והמיקל בזה פורץ גדר ישכנו נחש מורי רבינו.

ההוא עובדא דהוה במחוזא כו׳. המעשה הזה נחלקו בו המפרשים ז״ל הרבה בפירושו ואכתוב קצת מתהומות דבריהם בעזרת השי״ת והנכון מלשון פירושו של ר״שי ז״ל שכתב דלא אפליגו אלא במאי דהוה בחביתא דרבא שרי ליה בהנאה ואידך רבנן אסרי ליה אבל במאי דהוה בדולא דשכשך ביה גוי אפילו רבא מודה דאסור בהנאה וכדאמר ליה רבא לבסוף לרב הונא בריה דרב נחמן כדאיקלע לאתריה אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרי ולא משמע דהדר ביה רבא אלא דמפרש סבריה דהנהו הוו סבור דבכולי פליגא עלייהו ואפילו בהא אקפיה נחמני תיובת׳ מדשמואל ורבי יוחנן דאתא כי האי עובדא לקמיהו ואסרו ופר״שי ז״ל שאסרו כל היין שבחביות וכן ממתניתא דאגרדמיס שאסרוה לכולה חבית וסליק בתיובתא זו שיטת רש״י ז״ל והוא ז״ל גורס וכן היא ברוב הספרים אקלע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא אמר ליה רבא כו׳ על רב הונא לגבי דרבא ואמר ליה כי האי גוונא מאי כו׳ ופירש הוא ז״ל דכי אפלוג עליה לא היו בעיר להתוכח עמו ואקלע בתר הכי רב הונא בריה דרב נחמן למקומו של רבא וא״ל רבא לשמעיה סגור הדלתות כי היה מתירא מרב הונא שיקפחנו בהלכות על דבר מחלקותם ואפילו הכי נדחק רב הונא ובא אצל רבא ואמר לו כי האי גוונא מאי כו׳ זהו יסודו של ר״שי ז״ל בשמועה זו.

ואינו נכון חדא דכיון דאסיקניה לרבא בתיובתא מכלל דלית הלכתא כותיה שלא מצינו תיובת׳ והלכתא אלא במקום שפי׳ התלמוד כן ואלו אנן קיימא לן לקמן כר״שבג בסתם יינם שנתערב ביין שלנו אפילו יין ביין שימכר כולו לגוים חוץ מדמי אסור שבו והא ודאי אפילו אתה דן שכשוך שעשה הגוי ביין שבדולא כמגעו בכונה להחמיר בסתם יינם של גוים לשום צד בעולם. ועוד היאך אפשר דאסר שמואל כל היין שבחבית ואיהו סבר לקמן דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל ועוד כי הקשו ליה לרבא מההיא דאגרדמיס לימא להו ההיא רבנן היא דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל ואנא דאמרי כרבן שמעון בן גמליאל ואי משום דעבדו ביה עובדא ומעשה רב מה בכך אם עשו כדבריהם לחומרא דהא תלמוד פסק כרשב״ג ולא חש למעשה הזה גם מ״ש ר״שי ז״ל כי כשנחלקו עליו לא היו עמו בעיר אינו נראה כן מלשון הגמרא שאומ׳ נפקו שיפורי דרבא ושרו שיפורי דאידך ואסרי ועוד הוא תימה גדול שיאמר רבא שהוא אדם גדול לשמעיה שיסגור הדלתות כדי שלא ישא ויתן בהלכה עם בר מחלוקתו וירצה להעמיד דבריו להקל ויברח ממשא ומתן ועוד לא מצינו לרבא שהזכיר לעיל זה הלשון שאמר וכי שכשוך עושה יין נסך ליתיה בנוסחי דוקני ואלו היה אומרו היה מזכירו התלמיד כיון שעל ידי מעשה היה ועוד כשאמר לו לרב הונא דמי דההוא חמרא מי אמרי היאך שתק לו רב הונא ולא אמר לו כלום שהרי הם חלוקין עליו גם מדמי החבית לכך הנכון בשמועה זו דלכולי עלמא חמרא דחביתא שרי בהנאה כרבן שמעון בן גמליאל ולא נחלקו אלא בחמרא דדולא דשכשך גוי דרבא שרייה לזבוניה כוליה לגוים ואפי׳ מאי דהוה בדולא והכי דייק לישנא דתלמודא דאמר שריה רבא לזבוניה לגוים וכוליה חמרא במשמע ואיפלוג עליה אידך רבנן למימרא דמאי דהוה בדולא מיהת דשכשך גוי אסור בהנאה ואמרו שימכר כולו לגוים חוץ מדמי חמרא דדולא ושמואל ורבי יוחנן גם כן לא אסרו אלא מה ששכשך הגוי בלבד וטעם מחלקותם בזה כי רבא היה סובר דמאי דשכשך גוי מגע גוי שלא בכונא הוא חשוב שאינו אוסר אלא בשתיה דהא לתפסם על דבורם נגע בו והוה ליה כמדדו ביד דקיימא לן כרבנן דאמרי ימכר ואידך רבנן סברי דכיון שלא היה צריך אלא ליגע בו ולומר האי לאו חמרא הוא ושכשך בו יש לנו לחוש שנסכו בחמתו דכל דעביד טפי ממאי דצריך כמגעו בכונה חשיב ואפליגו עליה מההיא דאגרדמיס דאף על גב דבמלאכתו הוא עסוק אפילו הכי כיון שעושה מעשה חשוב לטעום ממנו אנו חוששין שנסכו קוד׳ שיטעום והוא הדין לזה ששכשך בו כדרך המנסכין שיש לחוש וכל דכן נמי הוא דהא שלא לצורך שכשך ועבד נמי ברתחא משו׳ דאמרו ליה שקרא ואף על גב דלית הלכתא כרבנן במאי דאסרוה כוליה דלית להו דרבן שמעון בן גמליאל מכל מקו׳ מדבריהם נשמע לרבן שמעון בן גמליאל ולדידן לענין מה שטעם הגוי שהוא אסור בהנאה ולענין מה שאומר הספר אקלע כו׳ כך הגירסא הנכונה וכן נמצאת בספרים ישנים וכן גורסין בתוספות.

אחר שהתבאר דין איזה גוי עושה יין נסך נתחיל לבאר על איזה דרך עושה יין נסך ויתבאר זה דין מגעו הן בידו הן בפיו הן בשאר איבריו הן על ידי דבר אחר ודין כחו הן כחו הגמור הן כח כחו הן בכונת יין וכונת מגע הן כונת יין בלא כונה וכח הן כונת מגע וכח בלא כונת יין הן בכונת נסוך הן שלא בכונת נסוך מה שאסור מכל אלו אף בהנאה ומה שאסור מהם בשתיה לבד ומה שמותר מהם אף בשתיה והרבה מעשים נזכרו כאן בענינים אלו מהם שאין ישראל יכול לדרוך עם הנכרי בגת של נכרי מפני שהוא משתכר באיסורי הנאה שהרי נוגע בידו ונגיעת יד בדריכה אינה סבה נכרת שאין כונתו לנסוך ומ"מ אם שמרו את ידיו שלא יגע בהם מותר שאין נסוך רגל אוסר בהנאה אחר שאין זה דרך נסוך וכל שכן שהיא סבה הנכרת ומהם במדדו ביד או ברגל שמותר בהנאה ומהם בנפל לבור ומת שמותר בהנאה ואם עלה חי שאסור בהנאה ומהם באחד שעלה לראש הדקל לחתוך את הלולב וכשירד נגע ביין שלא בכונה והתירוהו בהנאה ויש גורסין בה שבראש הלולב נגע בו ולא בגופו ומהם באחד שנכנס לקנות יין ואמרו לו שאין שם יין ונתן ידו בכלי המדה שהיה שם יין כדי לביישם על שהיו מכזבין לו ואמר והאי לאו חמרא הוא וישראל נטלו מידו והחזירו לחבית שהיה בו יין כשר ואסרוהו לימכר אלא בהשלכת דמי אותו יין אלמא שאותו ששכשך בו מיהא אסור בהנאה ולא דנוה כסבה הנכרת שלא לנסך אחר שאף בלא נגיעה ביין היה יכול לביישם ולהראותם שהוא יין ומהם באגרדמיס גוי שקדח במינקת והעלה בפיו והחזירו לחבית שאסרו הנטעם בהנאה ולא דנוה בסבה הנכרת אחר שהיה יכול לבדקו בריח או שכל שנטעם אף לסבה יש לחוש לכונת נסוך ומהם בכחו בגוי שהיה משקה לישראל ומריק מן הכלי לכוס והורו בה שאם בחזקת מים היה מותר בשתיה ואם בחזקת יין אסור אף בהנאה וכן באו למטה קצת שמועות בענינים אלו הן במגע הן בכח וכשצירפנו ענין כלם ראינו לכלול בדינים אלו כלל שלם וכולל כל הדינים הן בדין מגע הן בדין כח וזהו ענין הדברים לפי מה שביררנו והכרענו בדברים אלו:

מגעו של גוי בכונת מגע ובידו ובכונת יין ר"ל שהוא יודע שהוא יין ובכונת נסוך ר"ל באמרי כונת נסוך שאין לנגיעתו סבה אחרת הנכרת אצלנו שלא כיון לנסך כגון שלא היה זה נשפך שיכוין הוא להציל וכל כיוצא בזה אלא שנגע בלא סבה ואע"פ שלא שמענוהו בפירוש שנסך אנו קוראין לו כונת נסוך ונמצאו כאן הרבה דברים להחמיר מגע בכונת מגע ובידו ובכונת יין ובכונת נסוך ר"ל מגע שלא בסבה אסור בהנאה וזהו סתם יינם האמור בכל מקום והוא שאמרו בשאלת אותו תינוק ששאלוהו אם דורכין עם הנכרי והשיב שדורכין ובלבד שיזהרו שלא יגע שם הגוי בידיו שאלו נגע בידיו אחר שנמשך הרי יש שם כונת מגע ביד ובכונת יין ובכונת נסוך ר"ל בסבה הנכרת שהדריכה לענין נגיעת יד אינה סבה הנכרת שעיקר הדריכה ברגל היא והיה אסור בהנאה ולא היה אפשר לדרוך עמו שהרי משתכר בכך באיסורי הנאה וכן עובדא דמחוזא דאתא לחנותא שדא ידיה ושכשך ביה אמר האי לאו חמרא הוא ואסרוה בהנאה שאע"פ שהיה רבא סובר שסבה הנכרת היתה שלא נתכון אלא לביישם הרי היה יכול לעשות כן בלא מגע:

נגע על דרך זה ר"ל בכונת מגע ובכונת יין ובלא סבה הנכרת שלא בידו אלא בפיו אף זה אוסר בהנאה ויתבאר זה ממעשה אגרדמיס גוי שקדח במינקת או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית שאסרו כל החבית משום תערובת היין שהחזיר לחבית וודאי כשאסרוהו בהנאה אסרוהו הואיל ולא אמרו ימכר ואע"פ שזו לדעת חכמים נאמרה שהרי לרשב"ג שהלכה כמותו כל סתם יינן ימכר כלו חוץ מאיסור הנאה שבו מכל מקום למדנו שאף לרשב"ג אותו שבכוס מיהא אסור בהנאה שאין זו סבה הנכרת שהרי אפשר לבדקו בריח ולמדנו מ"מ שאף בפיו עושה יין נסך וכך היא שנויה בתלמוד המערב ששאלו שם מהו שיעשה הגוי יין נסך בפיו ר' אדא בשם ר' זעירא אין הגוי עושה יין נסך בפיו ור' ירמיה בשם ר' אבא אמר הגוי עושה יין נסך בפיו ותני כן אגרדמיס שטעם מן הכוס והחזירו לחבית אסור על דעתיה דר' אדא והוא שהחזיר הגוי על דעתיה דר' ירמיה ואפילו החזירו ישראל שטעם הגוי בפיו נעשה כמגע ביד ואע"פ שזה שאמרו והחזירו יראה שעל הגוי הוא חוזר שהרי הוא אומר אגרדמיס שטעם מן הכוס והחזירו לחבית אסור מ"מ חכמי האחרונים הביאו ראיה לפסוק כר' ירמיה ממה שאמרו בראש השמועה שקדח במיניקת וכן אמרו בתוספתא גוי שקדח במיניקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה כל שהוא אסורה ואוסרת בכל שהו והרי בכאן אין כאן חזרה כלל שתפרשה כשמחזיר גוי ומטעם חזרה כמו שפירשה ר' אדא בטעם מן הכוס אלא מפני שעושה יין נסך בפיו ושמא תאמר היאך לא דנוה בסבה הנכרת והרי כונתו לבדוק ביין אם רע אם טוב יראה שכל שהוא מעלה בפיו לאיזו סבה הרי זו סתם מגע:

נגע בו על דרכים אלו ר"ל בכונת מגע וכונת יין ובלא סבה הנכרת שלא בידיו ושלא בפיו אלא בשאר איבריו כגון רגליו או בראשו או בשאר איבריו מותר בהנאה והוא שאמרו נסוך דרגל לא שמיה נסוך ואע"פ שהדריכה לענין רגל סבה הנכרת היא וכמו שהביאו עליה זו של מדדו בקנה הא כל שלא בסבה הנכרת שמא היו אוסרין אותה מ"מ סתם אמרו לא שמיה נסוך אפילו לא היתה שם סבה הנכרת או שמא עיקר אשמעתיה אע"פ שפעמים נח ועומד מלדרוך ואין כאן סבה הנכרת מותר בהנאה והוא הדין לשאר אבריו ומ"מ אסור בשתיה שאין לך מגע גוי בגופו לעולם שלא דאסור בשתיה ולא נאמר נסוך דרגל לא שמיה נסוך אלא להתיר לדורך עם הגוי את שכרו כל זמן ששמר את ידיו ויש מתירין בשאר איברים לגמרי שלא מצינו אלא יד ורגל ומגע על ידי דבר אחר ויש פוסקים שאף ברגל אסור בהנאה ולא אמר לדעתם נסוך דרגל לא שמיה נסוך אלא במתעסק במלאכתו ומפני שבדריכה לא היתה נגיעת יד צריכה לו אחר שנמשך לא קראוה סבה הנכרת ואסרוה בהנאה אבל דריכת רגל דרכו של אדם ליפש והוצרך לומר שאעפ"כ אין נסוך רגל נסוך במקום שהוא מתעסק במלאכתו הא כל נגיעת רגל בלא שום סבה אחרת אוסרת בהנאה ואף הם אסרוה מטעם זה בדורך בחנם ואין הדברים נראים שאם כן לא היה לו לתלמוד לסתום ולהחליט לומר לא שמיה נסוך ואף לדבריהם למה אסרו בדורך בחנם וכן אין אדם עשוי לסייע בחנם בלא דמים ואם לאו הנאה וכו' אלא שהדברים נראין כשטתנו ויש מכריעין דבגת שלנו אין נכרי אוסר בהנאה ברגל אבל בגת שלו יש לחוש שמא הוא משכשכו ברגל לכונת נסוך ואין נראה לי אלא כדעת ראשון:

נגע בו על דרכים אלו ר"ל בכונת יין ובכונת מגע ובלא סבה הנכרת שלא בפיו ושלא ביד ושלא בשאר איבריו אלא על ידי דבר אחר אסור אפילו בהנאה שהרי לא התירו זה בהנאה אלא בסבה הנכרת כגון מדדו בקנה או התיז את הצרעה קצת חכמי צרפת דנין במגע על ידי דבר אחר כדין כחו וזו של מדדו הם מפרשים אף שלא לסבה אלא דארחא דמילתא נקט ואע"פ שכחו בכונת יין אסור בהנאה כמו שיתבאר מ"מ יוצא להם מזה שאם סייע עמהם ישראל מתירין בשתיה ועשו מזה מעשה באנסים שהיו מחפשים את בתיהם וכלי היין בכללם והיו מסייעין אותם בקנה וכיוצא בו ומביאים ראיה לדבריהם מסכין ארוכה האמורה בראש מסכת חולין שאינו נקרא מגע אצל טומאה והדברים זרים:

נגע אפילו בידו בכונת מגע שלא בכונת יין ר"ל שאינו יודע שהוא יין מותר בהנאה ואסור בשתיה והוא מה שאמרו גוי שהושיט ידו לתוך חבית כסבור של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר ויראה מעובדא דאתרוגא דדוקא שהוציאה ועדין סבור שהוא שמן שאלו קודם שהוציאה הכיר שהוא יין הרי בהוצאתו שכשך בכונת יין וגדולי המפרשים התירו אף בזו ואף מעשה של אתרוגא הנזכר למטה אפשר לפרשו שלא נגע ביין:

נגע בכונת יין שלא בכונת מגע כגון שנתקל או דחפוהו ונגע שם בידו אף זה מותר בהנאה ואסור בשתיה וזהו נפל לבור ומת ימכר כמו שיתבאר ומ"מ אם נמצא נוגע אחר נפילתו כגון שנשאר חי ויצא אסור בהנאה כמו שיתבאר ואע"פ שבזו הוא בהול הרבה וכל שכן בשאר מקומות שאין בהלתו גדולה כל כך:

נגע בכונת יין ובכונת מגע אלא שאין שם כונת נסוך ר"ל שיש שם סבה הנכרת שלא לנסך נתכון אף זה מותר בהנאה ואסור בשתיה וזהו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ויראה לי דוקא שהיה מודד בזרתות דרך טפוח וכשמדד מסלק ידו בלא שכשוך הא אם מדד בהכנסת הזרוע יש לומר שבהעלאתו מנסך אא"כ אחזו ידיו והוציאוהו דרך מטה וכן אם נפל כלי לשם ונגע בו להציל הכלי ומ"מ דוקא שאחר אחיזתו בכלי אחזו את ידיו ועכבוהו שלא לשכשך והוציאו את היין דרך נקב שבשולי הכלי אבל אם לא אחזו ידיו הואיל ונגע אחר שעברה הכונה ר"ל אחר שלקח הכלי בידו חוששין שמא נסך בהעלאתו הואיל ופחד הכלי הלכה לה נמצא שכל סבה הנכרת שהיא מפקעת איסור הנאה דוקא בשהסבה נמשכת מתחלה ועד סוף וכן הדין בכל מה שאנו מתירין מצד שאין שם כונת מגע ויש אומרים שכל שלא שכשך דרך הוצאתו את היד אלא שהוציאה כדרך המוציאים אין זה אלא כעוסק במלאכתו ומותר בהנאה ולא אמרו במעשה האתרוג הנזכר למטה נקטוה לידיה אלא דרך עצה שמא ישכשך כמו שיתבאר ולא אסרו בעלה חי אלא שמודה בהצלתו ומנסך ועיקר הדברים כדעת ראשון ואמרוה בעלה חי וכל שכן בשאר מקומות כמו שכתבנו ומ"מ אף אנו מודים שאם נודע שאם לא שכשך בהוצאתו מותר אלא שאנו חוששין שביציאתו שכשך או עכב ידו יתר מן הצריך:

נגע שלא בכונת יין ושלא בכונת מגע אפילו לא הרגיש בנגיעתו כלל עד שנגע אף זה אסור בשתיה וזהו מעשה שבבירם דסליק לאחותי לולבא וכי קא נחית נגע בחמרא בלא שום הרגש והתירוהו בהנאה וכן היא הגירסא וקצת מפרשים גורסין ונגע ברישא דלולבא וראשונה עיקר כמו שהכרענו בפרושנו וארבעה דינין אלו אף במגע שבשאר איברים כן שכל שהוא מותר בהנאה אין לאסור שתייתו חלוק בין מגע של יד לשאר איברים שהרי מעשה שבבירם לגירסא שכתבנו שמא לא היה ביד:

נגע על ידי דבר אחר בכונת יין ר"ל שיודע שהוא יין ובכונת מגע אלא שאין שם כונת נסוך ר"ל שמחשבתו ניכרת שלא לנסך נתכוין אף זו מותר בהנאה ואסור בשתיה וזהו מדדו בקנה או התיז את הצרעה בקנה ימכר:

נגע על ידי דבר אחר בכונת מגע שלא בכונת יין לגדולי המפרשים שבצרפת אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שאמרו במעשה של ר' יוחנן בן ארזא והא קא נגע בנטלא כלומר שהיו סבורים שהגוי שאב בכוס לתוך כלי שהיין בו והוא מגע על ידי הכוס שלא בכונת יין והיו מקשים מזה למי שהיה מתירו בשתיה אלא שחכמי האחרונים שבהם מתירין אותו אף בשתיה ומפרשים והא קא נגע בנטלא כלומר אי אפשר שבשאיבתו לא יגע בידו ולא יראה לי כן:

נגע על ידי דבר אחר בכונת יין ר"ל שיודע שהוא יין אבל אינו מכוין למגע גדולי המפרשים שבצרפת אסרוהו בשתיה שהם אוסרים אף מגע על ידי דבר אחר שלא בכונת יין ושלא בכונת מגע מפני שהם גורסים במעשה של בירם ונגע ברישא דלולבא לחמרא וגאוני ספרד מתירין אותו בשתיה שהם גורסים בהדי דנחית נגע בחמרא וכן יראה לי ומתירין עמה כונת יין בלא כונת מגע וזהו נטל אבן וזרקו לבור והעמידוהו באתי מיניה וכיון שהוא בחמתו הוא כמגע על ידי דבר אחר שלא בכונה:

נגע על ידי דבר אחר שלא בכונת יין ושלא בכונת מגע מותר בשתיה לדעתנו כמו שבארנו ויש אוסרין בשתיה ואין דבריהם נראין:

נמצא ענין מגע חלוק לשלש צורות כל אחת בעלת ארבעה פנים:

הצורה הראשונה א' כונת היין וכונת מגע וכונת נסוך ר"ל נגיעה בלא סבה הנכרת והוא בידו ב' כונת יין וכונת מגע ונגיעה בלא סבה הנכרת והוא בפיו ג' כונת יין וכונת מגע ונגיעה בלא סבה הנכרת והיא בשאר איברים ד' כונת יין וכונת מגע ונגיעה בלא סבה הנכרת והיא על ידי דבר אחר שלש מהן אסורות אף בהנאה והם הראשונה והשניה והרביעית ואחת בשתיה לבד והיא השלישית:

הצורה השנית א' מגע בידו או בגופו בכונת יין ושלא בכונת מגע ב' כונת מגע בלא כונת יין ג' כונת יין וכונת מגע אלא שאין שם כונת נסוך ר"ל שיש סבה הנכרת ד' שאין שם לא כוונת יין ולא כונת מגע כלן אסורות בשתיה ומותרות בהנאה:

הצורה השלישית א' מגע על ידי דבר אחר בכונת יין שלא בכונת מגע ב' מגע על ידי דבר אחר בכונת מגע שלא בכונת יין ג' מגע על ידי דבר אחר בכונת יין וכונת מגע ושלא בכונת נסוך ר"ל שיש שם סבה הנכרת שלא לנסך נתכון ד' מגע על ידי דבר אחר שלא בכונת יין ושלא בכונת מגע אחת אסור בשתיה לדברי הכל והיא השלישית ושלש מהם יש אוסרין ויש מתירין ואין הכרע גמור ביניהם אלא שהדעה נוטה להתיר בכונת יין שלא בכונת מגע ואין צריך לומר כשאין שם לא כונת יין ולא כונת מגע ולאסור בכונת מגע שלא בכונת יין לפי הראיות:

כל שאתה מחסר במגע כונת יין או כונת מגע אי אתה צריך לבאר שאין שם כונת נסוך שאין כונת נסוך אלא בכונת יין וכונת מגע ומ"מ יש כונת יין ומגע בלא כונת נסוך:

מעתה צריכים אנו לבאר איזו סבה אנו דנין בסבה הנכרת שאינו מתכוין לנסוך ואיזו אין דנין אותה בכך וצריך שתדע שלא מצינו בתלמוד הדברים שוים בענין זה והוא שדבר זה מצאנוהו בתלמוד שהוא קורא סבה הנכרת שלא לנסך במדידה בקנה או ביד ורגל או בהתזת צירעה ביד או בקנה או בטפוח על פי חבית המרותחת להעביר את הקצף או פסולת וגרעינין בין ביד בין בקנה וכן מצאנוהו בכונת הצלה והיא בההיא חבתא דאיפקעא לארכה ובמקום אחר מצאנו כונת הצלה שלא התירוה בהנאה לקצת מפרשים והוא ההיא חבתא דאישתקיל ברזא מנה שכל שעד ברזא אסרו בהנאה לקצת מפרשים ומתוך כך פי' חכמי האחרונים שכל כונת הצלה במקום שהישראל מצוי לשם ומזומן להצלה זו כמהו אין זו סבה הנכרת ושאר דברים שלא הוזכר כיוצא בהם בתלמוד אין סומכין על אומד דעתנו שהרי אגרדמיס גוי שקדח במיניקת וטעם בפיו היה באמדן דעתנו לומר אינו מתכוין אלא לבדיקת היין ואסרוהו בהנאה הואיל ומ"מ היה אפשר לו לבדקו בריח או שיש לדון שמאחר שהוזקק לשתות הוזקק לנסך שאין טועמין בלא נסוך ונמצא שטעם עצמו מביאו לנסך כמו שכתבנו וכן אנס ששאל יין לקנות ואמרו לו שאין שם יין וראה משקה בחבית ושכשך בו ואמר להם וכי אין זה יין היה לנו לומר שלביישם הוא מתכוין ולהכזיבם ואעפ"כ אסרוהו בהנאה במעשה של מחוזא הנזכר בסוגיא זו הואיל ומ"מ בלא מגע היה יכול לאמת דבריו ומ"מ בענינים אלו אני אומר שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שכן בזמנים הללו שאין חבת נסוך תקפה על האמות וסבה כל שהיא יש לדונה בסבה המצלת ואפילו היה ישראל לשם ומעשה זה יש שפירשוהו להתר שתיה כמו שיתבאר ואף לדעת האוסרים אפשר שהיו שם ישראלים הרבה ולא היה הוא מזמן כל כך שיהא נכר שכונתו להצלה והוא שאמרו לדעתו אתא גוי כלומר שלא היה שם ומ"מ כבר ביארנו שהסכימו הגאונים להתיר כל סתם יינם בהנאה:

כל שאמרנו במגע על ידי דבר אחר צריך שתדע שהזורק דבר ליין וכשנגע אותו דבר הנזרק ליין לא היה אותו הדבר מחובר בידו אין זה נכלל בדין מגע על ידי דבר אחר אלא בדין כחו ויתבאר ענינו למטה אבל מגע על ידי דבר אחר הוא שנוגע ביין בדבר שבידו כמקל ורצועה והדומים לזה:

אחר שבארנו דיני המגע דרך כלל נבאר ענין כחו דרך כלל גם כן ואח"כ יתבאר ענינם בפרט בארוכה על סדר הגמרא:

כחו של גוי בכונת יין ובכונת כח ובלא סבה הנכרת כגון שהוא מריק מאשישה לכוס בכונת יין ובכונת הרקה מה שהוריק אסור בהנאה ויתבאר זה ממעשה של בן ארזה הנזכר בסוגיא זו אבל מה שנשאר בכלי מותר בהנאה והוא ענין גוי אדנא וישראל אכובא אסור ר"ל שהגוי שופך מן הדנא שבידו לכובא שביד ישראל ואסור זה לאותו שבדנא מיהא פירושו בשתיה זהו דעת חכמי הצרפתים ומ"מ גדולי המפרשים אסרו אף הנשאר בהנאה ופירשו איסור האמור בדנא באיסור הנאה וכן יראה לי מפני שדרכו של ניסוך כך הוא ויש מחכמי הצרפתים מתירין את הנשאר בשתיה כמו שיתבאר בפרק אחרון ואין הדברים ראויין לשמעם ומ"מ אם קטף ר"ל שנשפך דרך קטוף עד שלא נתחבר מה שבפנים למה שיצא לחוץ יתבאר בפרק השוכר שמותר הנשאר בשתיה:

כח כחו הרי הוא ככחו ואפילו עשרה כחות זה אחר זה אחרון כראשון ויתבאר זה בסוגיא זו משמועת מעצרא זיירא כמו שיתבאר בפרטים:

כחו בכונת יין וכונת הרקה אלא שיש שם סבה נכרת מותרת בהנאה שאין כח חמור ממגע וזה שלא הוזכרה זו בגמרא מפני שאין סבה נכרת מצויה אצל הכח ומ"מ אתה יכול לפרשה כגון ששפך ממנה להעביר הקצף על הדרך שאתה דן במטפח על פי חבית המרותחת מגע שלא בכונה אבל כחו בכונת יין ושלא בכונת כח כגון שהיה נושא חבית ונשפך ממנה מאליה עד שנכר שלא מחמת רוב נדנודו שנתלה את הדבר בכונה אלא דרך הלוכו עד שנגפה רגלו בחבית ונשפך מחמת נקופו מותר בשיפה אפילו הלך מכחו בכלי ואין צריך לומר אם הלך לאבוד:

וכן כחו שלא בכונת יין כגון שהיה מריק מכלי לכלי בחזקת שהוא מים או שכר מותר אף בשתיה ויתבאר להדיא ממעשה בן ארזא הנזכר בסוגיא הא כל שהוא מריק לידע אם יש שם יין אם לאו הסכימו גדולי המפרשים בתשובת שאלה שזהו כחו בכונת יין ואסור בהנאה וקצת אחרונים סעדו בהוראה זו ממעשה של מחוזא שהזכרנו למעלה שהם מפרשים שלא שכשך בידו אלא לראות אם היה שם יין אם לאו ודנוהו כמגע בכונה אלא לפי מה שפרשנו ורמזנו למעלה אין הכרח בכך ומ"מ הדברים נראין ויש מכריעים לומר שאם הוא מריק לידע אם יש שם יין אם לאו אם הוא מחזר אחר היין הרי הוא בכונת יין אבל אם היה מחזר אחר המים ונמצא יין מותר וכן הורו קצת חכמי לוניל ואין הכל מודים בה וגדולי הדורות סוברים בה שמה שיצא הוא בלא כונה ומותר בשתיה ובלבד כשאחזו בידו ולא הניחוהו להחזיר את ידו לאחוריו אבל אם כשראה שיין הוא החזיר את ידיו לאחוריו הרי מה שהחזיר הוא כחו בכונה ואף מה שיצא אסור שהרי נתערב בו מן הקלוח החוזר ורבים חולקים להתיר את הכל שאע"פ שהחזיר את ידו הואיל ולא הוסיף להוציא ממנו משהרגיש מותר אף בשתיה ששכשוך החזרה שכשוך מבפנים הוא ואינו אוסר כמו שיתבאר למטה ומכל מקום מעובדא דאתרוגא יראה כדבריהם אלא שאפשר בדרך אחרת כמו שיתבאר למטה:

כחו שסייע בו ישראל כגון שהיו שניהם מריקים יין מכלי זה לכלי אחר לכתחלה אסור שמא יניחנו כלו לגוי ובדיעבד מותר בשתיה ומ"מ פי' הצרפתים דוקא בשאי אפשר לו לגוי לעשותו אלא בסיוע של ישראל הא אם היה אפשר לגוי לעשותו לבדו מסייע אין בו ממש ויש מחכמי האחרונים מקילים אף בזו שאין הגוי עיקר עד שנקרא את הישראל מסייע אדרבה ישראל עיקר שכל של סופרים להקל ויראה לי שכל שהוא עיקר אצל המלאכה כגון הכתפים וכיוצא בהם נקרא עיקר והמסייעו נקרא מסייע והוא שאמרו בענין דילמא משתליתו ושדיתו עליה ואין לו לדיין בזו אלא מה שעיניו רואות נמצא שכל שאפשר לומר בו שהגוי עקר והוא שהדבר נכר שאפשר ליעשות על ידי הגוי ואי אפשר ליעשות על ידי אותו ישראל לבד אין סיוע הישראל נחשב לכלום ויש לאסרו ככחו של גוי ואף בזו יש מתירין:

דברים אלו בשבריא לישראל שלא הניחו כלו לגוי הא אם הוא מסופק בכך גדולי המפרשים אוסרין בשתיה אף בדיעבד שמא הניחו לו ונמצא כחו של גוי ואם בריא לו שהניחו אסור אף בהנאה ודבר זה יתבאר בפרק אחרון ע"ב ב' ויש מתירין אף במסופק בדיעבד וכן יראה לי מפני שסתם מסייע אינו מניחו כלו לחברו:

הרבה דברים דומים לענין כחו ואינן כחו הגמור כגון מזיגה והולכת ענבים לגת שיש בו יין וזריקת דבר ליין מהם באסור שתיה ומהם בהתר שתיה וכלם יתבארו דרך פרט על סדר השמועות והמעשים הנזכרים בגמרא עם הרבה דברים המתחדשים בפרט יתר על אותם הדברים שביארנו דרך כלל ואלו הם:

דורכין עם הנכרי בגת שלו ובלבד שישמר את ידיו שלא יגע בידו או בפיו הא משהסיח דעתו מזה נעשה יין נסך וכן התבאר בתלמוד המערב כמו שכתבנו למעלה ואין משתכרין באיסורי הנאה ואם דרך הגוי עם ישראל בשל ישראל משנמשך נאסר בשתיה בששמר את ידיו ואם לא שמר נאסר אף בהנאה אע"פ שכונתו לשם דריכה נגיעת יד מיהא אינה סבה נכרת:

כל שאסרנו את היין בהנאה הואיל ולא נודע לנו בפירוש שנסך סתם יינם הוא כמו שכתבנו ואם נתערב ביין ימכר כלו חוץ מדמי אותו היין וביין נסך ודאי נאסר תערבתו אף בהנאה כמו שיתבאר:

שרייה רבא לזבוני לגוים נראה לי דוה סבר רבא דמגע גוי אפילו בכוונה אינו אסור בהנאה כדתנן במתני' דנפל לבור ועלה כו' ולא שני לי' בין מתני' ובין מגע אחר ולא מיתסר בהנא' אלא כשניסכו בבירור ואותי' אביי ממתניתא דאגרדמים דמוכח דמגע גוי בכוונה אסור בהנאה ומתני' משום דהוה עסיק בדבר אחר כדפרישית לעיל וראיתי שהשוה מעשה דאגרדמים למתני' והקשה אמאי לא תירץ רבא דאנא דאמרי כת"ק דמתני' דאמר ימכר והשיב מעשה רב ואין זה כלום אלא דלא דמיא למתני' כדפרישית:

תינוק בן יומו עושה יי"נ בה"ג פוסק כשמואל דאמר אינו עושה ואינו נ"ל דקיי"ל הילכתא כרב באיסורא וכן פסק רבי' יצחק כרב:

רוקן ומדרסן בשוק טמא דודאי גוים הן ואמאי להטהיר דספ' גוים הן וספק טומאה ברשה"ר טהור כך פירש [רבי' שלמה] בן היתו' ועיקר:

בפרש"י בד"ה הא קמ"ל כו' ולאפוקי (מדר"נ) [מדרב] אלא לענין כו' מלו וטבלו ולאפוקי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה והא וכן קתני דמשמע דהכי יש לאסור כו' עכ"ל משום דכל וכן שבתלמוד הוא דמדמה מלתא דבתריה למלתא דלעיל מיניה כמ"ש ג"כ לקמן מש"ה הוכרחו התוספות לפרש דהכי פריך והא וכן קתני דהכי יש לאסור בבני השפחות קטנים כמו עבדים קטנים לפי דבריך דאסרת בעבדים קטנים ודו"ק:

בד"ה הא קמ"ל כו' המ"ל האי וכן כשאר וכן דעלמא מה עבדים גדולים כו' עכ"ל פירוש דלפום האי לישנא דהושוו ג"כ בקטנים לא הוה איצטריך לדחוק להוציא מלת וכן ממשמעו דעבדים דומיא דבני כו' אלא דהוי ככל וכן דעלמא דהכי הוה סברת המקשה בלישנא קמא והא וכן קתני דמשמע אבל אי שרי קטנים בעבדים ניחא ליה וכן ככל וכן דעלמא כיון דהושוו גם בקטנים מיהו בלישנא קמא לא תקשי להו אמאי קאמר עבדים דומיא כו' ולא קאמר מה עבדים מלו ולא טבלו עושין יי"נ אף בני השפחות עושין יי"נ ככל וכן דעלמא דלהא לא איצטריך למימר וכן דבהדיא קתני בכל חד מלו ולא טבלו ולהכי איצטריך למימר דקאי אדיוקא דמלו וטבלו ועבדים דומיא כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה תרגמא אבני השפחות וכו' וא"ת אמאי לא נקיט וכו' ולא קאי מידי איין נסך וכו'. ר"ל הא דקתני ברייתא מלו ולא טבלו לא קתני לה אלא משום רוקן ומדרסן אבל לענין יין נסך אפי' מלו וטבלו עושין יין נסך:

ד"ה הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות נראה דהכי הוה מצי למימר האי וכן כשאר וכן דעלמא וכו'. ר"ל דבשלמא בלישנא ושיטה ראשונה דמשני דוכן קאי לענין מלו וטבלו ולאשמועינן דכשמלו וטבלו אין עושין יין נסך לקולא הוכרח לומר עבדים דומין לבני השפחות דלא היה יכול לומר שפחות דומיא דעבדים דכ"ש הוא דאם עבדים שמלו וטבלו אין עושין יין נסך כ"ש בני השפחות שמלו וטבלו לכך קאמר רבא לאשמועינן וכן להיפוך דמדמינן עבדים לבני השפחות אבל בשיטה זו דקאי לענין גדולים עושים יין וכו' הוי מצי למימר האי וכן כשאר וכן דעלמא ומדמה שפחות לעבדים כמשמעות לישנא וכן בכל מקום דמדמה הסיפא לרישא:

ד"ה לאפוקי מדרב וכו' דלהאי לישנא דאמרי לה טהור לית ליה דרב דאמר תינוק בן יומו וכו' דאל"כ לא אתי האי מתני' כוותיה. צ"ע מנ"ל הא נימא דלעולם שמואל אית ליה הא דרב והא מתניתין מתרץ דהא דקתני מלו ולא טבלו קאי ארוקן ומדרסן ולא קאי מידי איין נסך כמו שהקשו התוס' לעיל ונ"ל דלהאי לישנא ליכא לתרץ דהא דקתני מלו ולא טבלו ארוקן ומדרסן משום דאם מלו ולא טבלו רוקן ומדרסן טהור כ"ש במלו וטבלו ולישנא דברייתא משמע דוקא מלו ולא טבלו אבל מלו וטבלו לא מדלא נקט אע"פ שלא טבלו וא"כ א"א לתרץ אלא דאבני שפחות קאי והא דקתני וכן הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות וכו' לאפוקי מדרב וכו' וק"ל:

רש"י ד"ה וא"ל טהור. דלא שכיחא הוא ול"ג עלייהו. לפ"ז קשה אפי' בבית נמי ולשון הר"ן דתורת ספק טומאה גזרו עלייהו כו':

תד"ה אלא. וא"ת ואמאי כו'. ולעד"נ דעיקר לשון וכן משמעו דבא לאיסור בני השפחות בגדולים דאיתא להדיא כבעלמא. רק משום דמשמעו ג"כ דדמו להדדי ולרב ע"כ ל"ד בקטנים ולשמואל במלו וטבלו. ע"כ מתרץ דלכ"א אשמעינן דדמיין להדדי בדינא דחבריה ודלא כוותיה ובזה מתורץ הוא"ת דבדבור הקודם ודלקמיה. הפוך בה:

תד"ה לאפוקי. בשם אביך. נ"ב בני בנים ה"ה כבנים [יבמות סב ב]:

לאפוקי מדרב דאמר תינוק ב"י עושה יי"נ עיי' תוס' והנה רש"י נדחק בשם הגאונים להשוות נכרים בזה"ז לתינוק ב"י ולא מייתי בקיצור ממדדו ביד כמ"ש תוס' באמת י"ל היינו רש"י לטעמי' דס"ל אי משכשך אוסר בהנאה ממתניתא דאגרדמי משו"ה מדמה לי' לתינוק דאפי' משכשך אינו עושה יי"נ וק' תוס' הא תינוק לית לי' אפי' כוונת מגע צ"ע הא מבואר מבריית' דרוקן ומדרסן דמיירי בתינוק בן ט' שנים לכל הפחות כמ"ש לעיל מש"ס לעיל ל"ז ע"א ואפ"ה קטנים אינם עושים יי"נ לאסור בהנאה עכ"פ דהרי הש"ס הוה בעי למימר דאפי' בשתי' מותר ופריך מיני' לרב ומינה דלרב עכ"פ בהנאה מותר אע"ג דאית לי' כוונת מגע רק הואיל ולא הי' עדיין בר ניסוך מעולם וה"נ בזה"ז:

מ"ש תוס' לא מצינו ראי' פשוטה להתיר מגע גוי ואף לא סתם יי"נ בהנאה משמע לא מיבעי' מגע גוי דחמיר לא מצינו לו היתר אלא אפי' סתם דקיל לא מצינו לו היתר והיינו כמ"ש לעיל בפתיחה דעת רמב"ן דסתם יינם ליכא כ"כ חששא שמא נסכו דאי ס"ד דנסכי' לא הוה מזבי' לי' לישראל משא"כ מגע גוי ביין שלנו קרוב לודאי דשכשך בו לשם ע"ז דמכבד ע"ז שלו בשל ישראל ע"ש ועמ"ש שם עוד בכוונת תוס' שכ' דלא שייך הכא דבר שבמנין ע"ש ועיי' עוד בדבור הסמוך בעזה"י:

והא מר דאמר שיכשוך אין עושה יי"נ מדברי חי' רמב"ן הבנתי דה"פ לפי' התוס' דהשואל שאל לר"נ אם לא תיאסר כל התערובות כדין יין שנתנסך ממש דאפי' לרשב"ג אוסר כלו דהשואל הוה ס"ל מגע גוי ביין שלנו חמיר טפי מסתם יינם והשיב לו ר"נ וכי שכשוך עושה יי"נ ממש חששא בעלמא איכא ומסתיין למיסר ההוא חמרא ולמיזבן לבר מדמי דההוא חמרא ורבא שמע וטעה סבור שר"נ השיב שאיננו עושה יי"נ כלל ליאסר תערובות ואפי' כרשב"ג לא ואר"נ דלאו הכי הוה: