עבודה זרה נח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

מאן דאסר, סבר: מימר אמר, הגוי אומר בלבו: סלקא דעתיה, וכי עולה על הדעת דרבנן, כי הני אנשים מכובדים כמוהם, שיכרא קא שתו, שותים שכר תמרים? ! אלא, חושב הגוי, ודאי, האי חמרא הוא, יין הוא, ונסכיה לעבודת כוכבים. ואף שלא נגע ביין, אלא שפך מקנקן, כמו שמבואר בהמשך, מכל מקום, יש לחשוש שמא נגע ביין, וניסך, ואנו לא שמנו לבנו, ולא ראינו, כיון שהחזקנו אותו לישראל.

מאן דשרי, המתיר - שפיר שרי. וטעמו הוא: מימר אמר, הגוי אמר בלבו: סלקא דעתיה, וכי עולה על הדעת, דרבנן כי הני, אנשים כשרים כמוהם, חמרא קא שתו, כאשר שותים יין, ואמרי ליה לדידי, ואומרים לי "תא אשקינן", בא והשקה לנו?! הלא גם הגוים יודעים שבני ישראל נזהרים ביין שנגע בו גוי. אלא, חושב הגוי, ודאי שיכרא הוא קא שתו, שכר הם שותים, ולא נסכיה, ולא ניסך אותו.

ומקשינן: והא קא חזי, הרי רואה אותו, וניכר אם הוא יין או שכר? ומתרצינן: בליליא, המעשה היה בלילה, באפילה, ולא ראה.

ומקשינן: והא קא מרח ליה, הרי מריחו, ולפי הריח יכול לקבוע אם הוא יין או שכר?

ומתרצינן: בחדתא, זה היה יין חדש, ואין לו ריח.

ומקשינן: והא קא נגע ביה בנטלא, הרי מנענע את יין החבית, בשואבו עם הכלי ששואבים בו ^[132], אף אם נאמר שלא ידע שהוא יין, בחושבו שהוא שכר. והוה ליה, והרי על כל היין שבחבית יש דין של מגע עובד כוכבים שלא בכוונה לנסך - ואסור?

ומסקינן: לא שאב על ידי נטלא, אלא, לא צריכא, המעשה היה, דקא מוריק אורוקי, הטה את החבית ושפך ממנה, והטייה זו הוו ליה כחו [ה"כח" שלו גרם ליין להתנועע, ולא "מעשיו בידים"] שלא בכוונה לנסך. וקיימא לן, כל כחו שלא בכוונה - לא גזרו ביה רבנן, ומותר אפילו בשתייה.

הילכך, שפיר התיר מי שהתיר. ומי שאסר סבר, הואיל ולא שמו לב בתחילה שהוא גוי, ולא נזהרו ממנו, יש לחשוש שמא בכל זאת נגע ביין בידיו, ונסך ^[133].

היין בזמנם היה חזק, ולכן היה דרכם למזוג אותו במים כשהוא בתוך הכוס, לתקנו לשתייה. והגמרא מסתפקת, כשגוי מזג את היין, אם יש לאסרו בשתיה. וצדדי הספק יבוארו בגמרא.

בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: יין שמסכו עובד כוכבים - מהו? האם מותר לשתותו, אף שהגוי מזגו, ונענע את היין ב"כחו".

אמר ליה רבי יוחנן לרב אסי: למה אתה משתמש בלשון "מסכו"? ואימא, יכלת לומר "מזגו"?

אמר ליה רב אסי: אנא כדכתיב קאמינא, הנני משתמש בלשון הכתוב, שנאמר [משלי ט] "טבחה טבחה, מסכה יינה", והוא לשון מזיגה.

אמר ליה רבי יוחנן: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו!

ושאל אותו רב אסי: מאי, מהי ההלכה? אמר ליה: אסור, ^[134] אף על פי שלא נגע בו, הואיל ונענע אותו ב"כחו", גזרו חכמים. ולא מעיקר הדין, אלא משום הרחקה מעבירה, משום, "לך לך", לך והתרחק מן היין אמרין נזירא, אומרים לנזיר האסור בשתיית יין, "סחור סחור" לך סביב לכרם, "לכרמא לא תקרב".

רבי ירמיה איקלע, הגיע למקום ושמו סבתא. חזא, ראה חמרא דמזגי עובד כוכבים, יין שמזגו הגוי, ואישתי ישראל מיניה, וישראלים שותים אותו.

ואסר להו, רבי ירמיה אסר להם לשתותו, משום "לך לך" אמרין נזירא "סחור סחור - לכרמא לא תקרב".

אתמר נמי, וכן שנינו: אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, ויש מי שמסר שמועה זו: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: יין שמזגו עובד כוכבים, אסור, משום "לך לך" אמרין נזירא "סחור סחור - לכרמא לא תקרב".

הגמרא מספרת סיפור דומה, בענין מעשרות ועבודת כוכבים.

ריש לקיש איקלע, הגיע לבצרה. חזא, ראה ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי, האוכלים פירות טבל בלי להפריש מהם מעשרות. ואסר להו, ואסר להם לאכול בלי לעשר, לפי שסבר שהעיר בצרה היא העיר בצר, המוזכרת בתורה [דברים ד]. וכיון שהיא מארץ ישראל, חייבים פירותיה במעשרות.

חזא, ועוד ראה, מיא, מים דסגדי להו עובדי כוכבים, שהגוים משתחוים להם, ושתו ישראל, וישראלים שותים מים אלו. ואסר להו, לשתות מים אלו.

אתא, בא ריש לקיש, לקמיה, לפני, דרבי יוחנן, וסיפר לו שאסר להם אלו שני הדברים.

אמר ליה, רבי יוחנן לריש לקיש: אדמקטורך עלך, בעוד שבגדיך עליך, זיל הדר, חזור אצלם, והתר להם! ולא תשהה אפילו בשביל לנוח מטורח הדרך, כי העיר בצר האמורה בתורה, לאו היינו בצרה. ו"בצרה" חוץ לארץ היא, ופירותיה אינם חייבים במעשרות. ומים שהם של רבים אין נאסרין.

והגמרא מבארת דין מים של רבים.

רבי יוחנן, אמר הוראה זו לטעמיה, על פי סברתו -

הערות

^[132] כן פירש רש"י. והוא לשיטתו [הערה הקודמת] שבאופן זה נקרא נגיעה. ולדעת התוס', יש לבאר, שנוגע ממש ביין בידיו. וכן כתב הריטב"א.

^[133] הקשה הר"ן [בחידושיו על הרי"ף וכדבריו כתבו עוד ראשונים בקיצור]: אם החזיקוהו לישראל, ולכן לא בדקו אחריו וכן משום שהיה בלילה, אם כן, למה התיר מי שהתיר, הלא עדיין יש לחוש שמא נגע בו בלי שיראוהו? ומתרץ: אין דרכם של גוים לנגוע בשכר ובשאר משקין. אדרבה, המוזגין דרכם ליזהר שלא לנגוע במה ששותין. ולכן אין חוששים שמא נגע - מה שאין כן, למי שאסר מפני שהגוי סבר שהוא יין, יש לחשוש שבכוונה נגע במטרת ניסוך, ולכן אסרוהו. התוס' והראשונים דנים עוד, בדין כחו בכוונה - אם אסור בהנאה, ועיין בדבריהם.

^[134] נחלקו הראשונים, האם רבי יוחנן אסר בשתייה בלבד או אף בהנאה. רש"י לפי גירסתנו מבאר שאסר רק בשתייה. ובגירסא אחרת מובאת בתוס' כתב רש"י שאסור אפילו בהנאה, וכן כתב בדף ס א. וראה בתוס' וראשונים.

סבור היה כי מימר אמר [אומר הגוי בליבו]: סלקא דעתיה דרבנן כי הני שיכרא קא שתו [וכי יעלה על דעתך שחכמים חשובים כאלה שיכר הם שותים]? אלא ודאי האי חמרא [זה יין] הוא ונסכיה [וניסך אותו]. מאן דשרי שפיר שרי [מי שהתיר יפה התיר], סבור היה כי מימר אמר [אומר הגוי בליבו]: סלקא דעתך דרבנן כי הני חמרא קא שתו [וכי יעלה על דעתך שחכמים כאלה יין הם שותים], ואמר ליה לדידי "תא אשקינן" [והם אומרים לי, שאני גוי, "בוא והשקה אותנו מן היין"]? אלא ודאי שיכרא הוא קא שתו [שיכר הוא שהם שותים] ולא נסכיה [ניסכו].

ומקשים: והא קא חזי [והרי הוא רואה] אם יין הוא או שיכר! ומשיבים: מעשה זה זה היה בליליא [בלילה]. ושואלים: והא קא מרח ליה [והרי הוא מריח אותו] ויודע שהוא יין! ומשיבים: מדובר היה בחדתא [ביין חדש] שאין ריחו נודף.

ושואלים: ולמרות זאת, מי שהתיר כיצד התיר? והא קא נגע ביה [והרי הוא נגע בו] כששאב אותו מן החבית בנטלא [בספל], והוה ליה [והריהו] מגע גוי שלא בכוונה ואסור! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא משום שמדובר היה במקרה דקא מוריק אורוקי [שהוא רק מריק מכלי לכלי], בלא לנגוע כלל ביין, והוה ליה [והרי זה] כחו של גוי ששופך את היין, ועושה זאת שלא בכוונה, וכל כחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כל איסור, אפילו בשתיה.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: יין שמסכו (שמזג בו מים) גוי, מהו? אמר ליה [לו] ר' יוחנן, ואימא [ואמור] את השאלה בלשון הרגילה: "מזגו", מדוע אומר אתה "מסכו"? אמר ליה [לו]: אנא כדכתיב קאמינא [אני כמו לשון הכתוב אני אומר], שנאמר: "טבחה טבחה מסכה יינה" (משלי ט, ב). אמר ליה [לו]: אכן, לשון מקרא כך היא, אבל לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו, ואין לערבב.

ולגופו של דבר שאל ר' אסי: מאי [מה] ההלכה? אמר ליה [לו]: אסור הדבר, משום הפתגם שאומרים: "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים, לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תקרב]. כלומר, אף שאינו אסור מצד עיקר הדין, ענין של הרחקה הוא.

וכן מסופר, ר' ירמיה איקלע לסבתא [הזדמן לבית מרזח], חזא חמרא דמזגי [וראה יין שמוזג] גוי ואישתי ישראל מיניה [ושותה יהודי ממנו], ואסר להו [להם] משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים, לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תקרב]. אתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יין שמזגו גוי — אסור, משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך אומרים, לנזיר, סביב סביב, לכרם אל תקרב].

ב אגב המעשה בר' ירמיה שנקלע למקום ואסר עליהם דבר, מסופר: ריש לקיש איקלע [הזדמן] לעיר בצרה בעבר הירדן, חזא ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי [ראה יהודים שאוכלים פירות שאינם מעושרים] ואסר להו [להם], חזא מיא דסגדי להו גוים ושתו ישראל [ראה מים שמשתחווים להם הגוים ושותים יהודים] ואסר להו [להם].

אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו את המעשה. אמר ליה [לו]: אדמקטורך עלך זיל הדר [עד שמעילך עליך לך החזר את הדין], והתר להם לאכול פירות בלא לעשרם, כי בצר המנויה במקרא (דברים ד, מג) בין ערי המקלט לאו היינו [אין היא] בצרה, ובצרה אינה ארץ ישראל ולכן אין חובה לעשר בה. והתר להם לשתות את המים, כי מים של רבים אין נאסרין.

ומעירים: ר' יוחנן לטעמיה [הולך לשיטתו] בענין זה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the gentile says to himself: Can it enter your mind that great Sages like these are drinking liquor [shikhra]? Rather, this is certainly wine that they are drinking, and therefore the gentile may have poured it as a libation. Rabbi Yehoshua ben Levi continues to explain that the one who deemed the wine permitted properly deemed it permitted, as he holds that the gentile says to himself: Can it enter your mind that great Rabbis like these are drinking wine and they say to me, a gentile: Come, serve us drinks? Rather, it is certainly liquor that they are drinking, and therefore he did not pour it as a libation.

The Gemara asks: But doesn’t the gentile see whether it is wine or liquor? The Gemara answers: The incident occurred at night. The Gemara asks: But doesn’t the gentile smell it and recognize that it is wine? The Gemara answers: This incident occurred with new wine, whose smell does not diffuse.

The Gemara asks: But didn’t the gentile touch the wine when he drew the wine in the pail, and therefore it is a case of a gentile’s unintentional touch, which renders the wine prohibited? The Gemara replies: No, it was necessary to teach this halakha because the gentile was pouring from one vessel to another without touching the wine, and therefore it was a case where the wine was poured by the force of the gentile’s action, without any intention of offering it as a libation. And in any case where wine is poured by force of a gentile’s action, without any intention of offering it as a libation, the Sages did not issue a decree prohibiting the wine, and it is permitted to drink it.

§ Rabbi Asi asked Rabbi Yoḥanan: With regard to wine that a gentile mixed [mesakho] with water, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Asi: And why not say: Wine that a gentile diluted [mezago] with water, as that is the term that is usually used? Rabbi Asi said to Rabbi Yoḥanan: I say wine that was mixed, as it is written: “She has prepared her meat, she has mixed [maskha] her wine” (Proverbs 9:2). Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Asi: While it is true that this is the language of the Bible, the language of the Torah is a language in itself, and the language of the Sages is a language in itself, i.e., the terminology of the Bible is not the same as the terminology employed by the Sages.

Rabbi Asi repeated his question: What is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Asi: Although the gentile did not touch the wine when diluting it, it is prohibited by rabbinic decree due to the maxim: Go, go, we say to a nazirite, who is prohibited from drinking wine and eating grapes; go around and go around, but do not come near to the vineyard. Although a nazirite is prohibited only from eating produce of the vine, he is warned not even to come into the proximity of a vineyard as a protective measure to ensure that he will not transgress this prohibition. So too, in many cases, the Sages decreed certain items and actions to be prohibited because they understood that if people would use them, they would eventually transgress Torah prohibitions.

Rabbi Yirmeya happened to come to Savta. He saw wine that a gentile diluted with water and then a Jew drank from it, and Rabbi Yirmeya then deemed the wine prohibited to them, due to the maxim: Go, go, we say to a nazirite, go around and go around, but do not come near to the vineyard. It was also stated: Rabbi Yoḥanan says, and some say that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Wine that a gentile diluted is prohibited, due to the maxim Go, go, we say to a nazirite, go around and go around, but do not come near to the vineyard.

§ Reish Lakish happened to come to Bozrah, a town east of the Jordan. He saw Jews who were eating untithed produce and he deemed the produce prohibited to them. He also saw water to which gentiles bowed down and yet Jews drank the water, and he deemed the water prohibited to them.

Reish Lakish came before Rabbi Yoḥanan and told him about the incident. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: While your coat [addemiktorakh] is still on you, go and retract your rulings. This is because the town of Bezer which is mentioned among the cities of refuge (Deuteronomy 4:43) is not the same as Bozrah. Bozrah is not part of Eretz Yisrael, and one is not obligated to separate tithes from its produce. The water is also permitted as it is water that belongs to the public, and water that belongs to the public is not rendered prohibited.

The Gemara notes that Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ויין שמזגו עכו"ם שאסרו משום לך לך אמרי' נזירא. פי' כגון שהיין ביד ישראל ועכו"ם מזריק ביה מיא ומדינא שרי בשתיה דאי משום כחו כיון דבזריקה הוא שרי דהו"ל כמי שזרק אבן לתוך יין שמותר כדאמ' ר' אשי לקמן וליכא למימר הכא חבור הוא למים שבידו שהניצוק חבור וכנגיעה ע"י ד"א דמי שהרי המים נפסקים מידו ומקטף קטופי הוא ואינו חבור ואפי' אין נפסקין אינו קרוי נגיעה אלא כגון שהוא אוחז בידו קנה וכיוצא בו שהוא נוגע בד"א אבל בלח לאו נגיעה היא כלל וניצוק לאו מגעו חשיב שהרי לא יגע בו אלא משום תערובת הוא אסור שכיון שהיין בידו נאסר רואין כאלו נתערב עם החבית אבל כאן מים שבידו אינן נאסרין ועוד דיין במים לא הוי נמי חבור בניצוק הלכך שרי אלא גדר גדרו בו משום לך לך אמרינן נזירא.
ומ"ש רש"י ז"ל ואע"גדלא נגע גזרו ביה רבנן בכוחו וכ"כ גבי עכו"ם אדנא דמוריק אורוקי דהיינו נמי יין שמזגו עכו"ם ואסרנא ליה משום לך לך אמרינן נזירא אינו ברור לי דכיון שמזגו עכו"ם ששפך בו מים כמו שפי' ליכא כחו בחיבורין ולא כל כחו אלא כעין זריקה הוא אבל גבי מוריק אורוקי היין נשפך ומקרקש מכחו.
לפיכך יש מי שאומר שאם שפך עכו"ם לתוך חבית גדולה של יין מעט מים שאין בהם כדי מזיגה או יותר מדאי החבית מותרת שלא אסרוהו אלא משום לך לך אמרינן נזירא שלא יהיה העכו"ם מוזג יינו של ישראל ויהא רגיל אצלו ואתי למנגע ביה אבל כי הא מלתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן.
ומצאתי סעד להוראה זו בירושלמי (ד,יא) ר' ירמיה בשם רב חייא בר בא יין שמזוג בחמין אסור בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי ר' יוסי אזל לצור חמתו שתן חמר וחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון ונראה שכך פירושו יין שמזג עכו"ם בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ואסור משום לך לך אמרינן נזירא כדא"ר ירמיה גופיה בגמרין ואם מזגו במים בצונן מותר שהרי לא תקנו לשתיה שאין דרכן לשתות יין במים צוננין ור' יוסי איקלע לצור וראה אותן שותין חמר בחמימין כלומר יין מזוג בחמין ועכו"ם מזגו ואמר מאן שרא לכון והוא עובדא דר' חייא בר אבא דגמ' דידן הלא למדת שלא אסרו יין במזיגת העכו"ם אלא כשתקנו לשתיה אבל לא כשפסלו משתיה אלא מיהו בין בחמין בין בצונן אסור ולא סמכינן אבני מערבא מדלא מסיימי בה בגמ' דידן אלא מזגו סתם ועוד דהתם נמי אמרינן יבא עלי שלא עשיתי מימי אלמא אסור לעשות כן וכ"ש האידנא דרגילי רובא דאינשי למשתי חמרא מזיגא בצונן ומיהו גמרינן לחבית גדולה שאין דרך בני אדם למזוג שאם זרק שם מעט מים מותר ואפשר שאפי' נתן בה מים כדי מזיגה כראוי לשתיה וכן נראין הדברים אבל בכוס אע"פ שלא שפך שם אלא מעט או אפילו יותר מדאי אסור שהרי עשוי להוסיף עליו מעט מים או יין כדרך המוזגים ועוד שאם אי אתה אומר כן נתת דברי חכמים לשיעורין ואין זו מדתם אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין בו מיחוש.
כללא דנקטינן מהני שמעתתי' דמגע עכו"ם בכוונה אסור בהנאה כל היכא דאיכא למיחש שמא ניסך והיינו אגרדמיס עכו"ם ועובדא דרבא דאיתותב וקי"ל אסור בהנאה מגעו שלא בכונת נסך אע"ג דאיכא כוונת מגע שרי בהנאה כיון שמתוך מעשיו ניכר בודאי שאינו מתכוין לנסך והיינו דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר וקי"ל הכי וזה לפי מה שכתבנו לשון הראשון אלא כיון שדעת רבינו וחכמי הצרפתים ז"ל בזה לאסור אף בהנאה בטלנו דברינו להורות כדבריהם.
אבל מגעו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו מתניתין דתנן נפל לבור ומת ימכר וכן שלא בכוונת יין אע"פ שיש בו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו דתניא חרש [בגמ' - חרס] עכו"ם שהושיט ידו לתוך חבית וכו'.
מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו מתני' דתנן מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר וכן מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה ואקשי' והא קנגע ביה בנטלא והו"ל מגע עכו"ם שלא בכונה ואמר מר אסור פי' דקס"ד (דהא חשיב בנטלה ממנה) [דהוי שאיב בנטלא ממנה] דרמי ביה חמרא ואסרי ביה בשתיה אכל בהנאה מותר דאפי' בכוונת יין ובכוונת מגע תנן ימכר וגם זה לפי לשון ראשון שפירשתי למעלה להחמיר אבל מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל כבר כתבתי למעלה שהדברים מטין שהוא מותר בשתיה אבל רש"י ז"ל אוסר וכ"כ במקצת הנוסחאות כדבריו.
מגעו ע"י ד"א בכוונת מגע ובכוונת יין כגון שהוא מקרקש בקנה ביין שלא לצורך ואפשר שהוא מתכוין לנסך לא מצינו מפורש בגמ' אם הוא אוסר בהנאה ואע"פ ששנינו התיז את הצרעה בקנה דמשמע דוקא כשהוא מתכוין לד"א אבל לא נתכוין לד"א שי"ל לנסך נתכוין אסור בהנאה. א"ל רבותא קמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לנסך ונגיעתו ע"י ד"א אסור בשתי' ולאפוקי מדר"ש דשרי ולמאן דגריס ונגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה משמע דוקא שלא בכוונה אבל בכוונה אסור בהנאה דהתם לאשמועינן היתרא אתו הילכך אי הוה שרי אפי' בכוונה הוו אמרי בגמ' הכי ואפי' למאן דלא גריס לה אפשר שהוא כן וכחו של עכו"ם כגון מוריק אורוקי בכוונת יין ובכוונת מגע אסור בשתיה והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא אליבא דמאן דשרי וכיון שכן שלא בכוונת מגע שהוא מותר בשתיה.
ור"ת השיב מגעו ע"י ד"א שם חדש הוא שקרא לו רש"י ואינו אלא כחו הילכך בכוונה אסור שלא בכוונה מותר נמצא לדעת זו שני דרכים בלבד הן מגעו וכחו מגעו בכוונה אסור בהנאה שלא בכוונה אסור בשתיה ומותר בהנאה לא נגע בגופו כחו היא בכוונה אסור בשתיה שלא בכוונה מותר לגמרי ולעולם כוונת יין וכוונת מגע היינו בכוונהכדעת חכמי הצרפתים שהזכרתי ושלא בכוונת שניהם היינו שלא בכוונה ודעת רש"י ז"ל תתברר לה בסמוך.
ויש מי שפירש ביין שמזגו עכו"ם דדיעבד מותר וטעמיה משום דאמרי' לקמן גבי עכו"ם מהו שיוליך ענבים לגת אסור משום לך לך אמרי' נזירא ואסיקנא דדיעבד מותר וטועה הוא בזה דההיא איתמר לכתחילה דקאמרי' מהו שיוליך והא איתמר בהדיא בדיעבד דקאמרי' שמזגו ודיעבד הוא וא"ל ר' יוחנן אסור ולקמן נמי אמרי' ועל יינן משום יין נסך אלמא דיעבד אסור וטעמא דאינן בני תורה ליתא אלא אתורמוסין אבל יינן אסור אפי' הן בני תורה ואדרבא אי מינה דההיא דמהו שיוליך ענבים לגת היא תיובתיה מדקס"ד מעיקרא דאפילו בדיעבד אסור ואע"ג דלישנא דלכתחילה קאמר עד דהדר איהו ואמר דלכתחילה קאמר ודיעבד מותר וש"מ דגזירה דלך לך אמרינן נזירא בדיעבד נמי הויא אלא דאהדר ליה דבהולכת ענבים לגת לא מיקרב נזירא לכרמה למגזר ביה כולי האי ובדיעבד שרי.

ופי' מהו שיוליך ענבים לגת משום שמא יגע ביין שבגת. וא"ל אסור ואותבינן עלה מדתניא עכו"ם שהביא ענבים בכלים ובדרדורים אע"פ שהיין שבגת מזלף עליהן כשהוא שופכן לגת מותר דהו"ל כזריקה דשרי רב אשי לקמן וגרע מינה נמי ופריק דדיעבד שרי ולישנא דתוספתא דייקא כדפרשי' ודקתני עכו"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים בגת אע"פ שנפצן בגת והיין מנטף ע"ג ענבים מותר והראב"ד ז"ל פי' עכו"ם שהביא ענבים בסלים ובדרדורים ויש יין הרבה בהם וכשהוא שופכן לגת היין נשפך ע"ג הענבים.

לא צריכא דקא מוריק אורוקי. ואף על גב דבישראל מחזקינן ליה והוי בליליא ולא עיינינן ביה אי נגע ביה [לא חיישינן להכי], ומאן דאסר בהנאה משום דחייש דילמא יהב דעתיה לנסך ונגע ביה כיון דקא רמי אדעתיה דחמרא הוא, דרבנן כי הני לא שתו (חמרא) [שיכרא], ולא משום דסבירא ליה למאן דאסר דכחו של גוי אוסר אפילו בהנאה, דלעולם אין כחו של גוי אוסר אלא בשתיה ומשום לך לך אמרינן נזירא, והא דאמרינן לקמן (עבודה זרה ס, א) גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר, בשתיה קאמר ולא בהנאה, ואף על גב דעקר נסוך בכי האי גונא הוא ששופכין יין לפני הע"ז וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כב, א), מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסיך. והרב בעל התרומות ז"ל (סי' קסט) פירש בשם רבנו יצחק זצ"ל דטעמא דמאן דאסר דקא סבר כחו של גוי בכוונת יין אסור אפילו בהנאה שדרכן מנסכין כן בפני הע"ז בשפיכה, ופירש נמי גוי אדנא וישראל אכובא אסור אפילו בהנאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל בפרקין דלקמן גבי מילתא דרב ששת (עב, ב) דאמר במערה מחבית (לחבית) [לבור] דבגוי המערה עסקינן וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דבגואי לא גזרו ביה רבנן. וכתב שם הראב"ד ז"ל: מכל מקום כיון דקיימא לן דנצוק חבור לא איכפת לן בהא דרב ששת, דאף על גב דלא מנסך אלא מה שיצא לחוץ הרי אותו שמבפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור בהנאה, עד כאן. אלמא משמע דסבירא ליה לרב ז"ל [דמה שיצא לחוץ בכוחו אסור בהנאה, דאי לא היאך אפשר דמה שיצא לחוץ מותר בהנאה ומה שנשאר בפנים מותר בהנאה מחמת חבורו, אבל מה שנשאר בפנים רש"י ז"ל מתיר אפילו בשתיה, שהוא ז"ל כתב שם] דהלכה כרב ששת דליכא מאן דפליג עליה ומה שנשאר מותר אפילו בשתיה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שנכתוב שם במקומו בע"ה (שם ד"ה הא). ותמיהא לי לדברי רבנו יצחק והראב"ד ז"ל שכתבו דכחו אוסר בהנאה, דהשתא כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה וכחו בכוונה אסור אפילו בהנאה, ומיהו אינו קשה כל כך דיש לנו כיוצא בה בנגיעה על ידי דבר אחר לפי מה שכתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) דשלא בכוונה כלל מותר אפילו בשתיה ובכוונת מגע אסור אפילו בהנאה.

יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרינן נזירא וכו'. פירוש ואפילו בדיעבד, חדא דמזגו דיעבד משמע, ועוד מעובדא דר' יוחנן דלקמן (עבודה זרה נט, א) דאמר ליה לרב הונא צא והכרז על יינן משום יין נסך. ואף על גב דטעמא קאמר משום לך לך אמרינן נזירא וכו', זימנין דהא טעמא איתיה אפילו בדיעבד וזימנין דליתיה אלא בלכתחלה דוקא, כההיא דאמרינן לקמן (שם) גוי שהוליך ענבים לגת אמר רב כהנא אסור משום לך לך אמרינן נזירא, ואסקה איהו אנא לכתחלה קאמינא. ופירוש מזגו גוי כגון שהגוי נותן מים ביין שביד הישראל, ומדינא שרי אפילו בשתיה מפני שהוא כזורק אבן לתוכו דאמרינן לקמן (עבודה זרה ס, ב) שהוא מותר אפילו בשתיה, דבכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך, ואף על פי שאין המים נפסקין אלא שהקלוח יורד מידו של גוי לתוך היין מותר, ואפילו למאן דאמר נצוק חבור, דנצוק דהוי חבור לאו משום דחשבינן ליה כנגיעה, דנגיעה על ידי דבר אחר לאו נגיעה היא, אלא משום תערובת הוא דכיון שהיין שבידו אסור רואין כאלו נתערב היין התחתון עם היין שביד הגוי, אבל כאן אין המים שביד [הגוי] נאסרין, ועוד דמים ביין לא חבור בנסוך, אלא גדר גדרו משום לך לך אמרין נזירא סחור דילמא אתי למישרי ליה חמרא, אי נמי שלא יהא הגוי רגיל אצל הישראל וימזוג לו יינו, ופעמים שנוגע בו והוא שותה, ולדבר זה חששו לפי שהמזוג קרוב הוא להשקות. ויש מי שאומר דכיון דטעמא דהא מילתא ליתא אלא מהך חששא, אם שפך גוי מעט מים בחבית של יין שאדין במים כדי מזיגה או ששפך בה יותר מכדי מזיגה אינו נאסר, דלא אסרו אלא משום לך לך אמרין נזירא שלא יהא הגוי רגיל אצל הישראל להשקותו ואתי למינגע ביד, אבל כי הא מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. והרמב"ן נ"ר הביא מסעד להוראה זו מדגרסינן בירושלמי (בפרקין הי"א), ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא יין שמזוג בחמין אסור, בצונן מותר, יבא עלי שלא עשיתי מימי, ר' יוסי אזל לצור חמהון שתן חמר דחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון, פירוש יין שמזגו גוי בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ואסור משום לך לך אמרין נזירא כדאמר ר' ירמיה גופיה בשמעתין, ואם מזגו בצונן מותר שהרי לא תקנו לשתיה שאין דרכן למזוג יין במים צונן, משמע מהכא דלא אסרו מזיגת גוי בדיעבד אלא בשתקנו והכשירו לשתייה אבל כשפסלו משתייתו לא. ואף על גב דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננין, חדא דהאידנא רגילי למשתיה בצונן, ועוד דר' ירמיה קאמר יבא עלי שלא עשיתי מימי, ועוד דבגמרא דילן סתם אמרו יין שמזגו גוי אסור לא פליג בין חמין לצונן, מכל מקום נגמר מינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזגה שאם שפך בה גוי מעט מים שמותר, והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה שמותר מאחר שאין דרכן של בני אדם בכך ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו. ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגה או יותר מדאי או פחות ממזיגתו בכל ענין אסור, לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך אמרין, אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש, דלא גרע מכחו שלא בכוונה דלא גזור ביה רבנן ואפילו לשתיה.
כללא דנקטינן מהני שמעתתא במגעו של גוי בגופו ובמגעו על ידי דבר אחר ובכחו ובמזיגתו, מגעו של גוי בידו בכוונה, כל היכא דאיכא למיחש שמא נסך אסור בהנאה, והיינו אגר דמים גוי (נח, א), ועובדא דשמואל (שם), ועובדא דרבא דאתותב (נז, ב), מגעו של בכוונת ניסוך אף על גב דאיכא כוונת מגע אסור הוא בשתיה ומותר בהנאה, והיינו ברייתא (נז, א) דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר, כיון שמתוך מעשיו הוא ניכר שאינו מתכוין הוא לנסך אלא למדידה. ומיהו נראה לי שאנן אין לנו מגע בכוונה אחר ומותר בהנאה אלא אלו שמנו חכמים, דאנן לא בקיאינן בדעותן של בריות ובאומד המעשים אי זה מוכיח לשם מלאכתו ואי זה מספק בניסוך, דהא אגר דמים אף על פי שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו אפילו הכי אומר שהוא אסור בהנאה, וכן בעובדא דרבא דאיתותב מינה, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. והרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדידה והביא של אגר דמים, נראה שהוא אוסר כל מגעו בכוונת מגע אפילו בהנאה, וכן לדעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו למעלה (נז, ב), מגעו שלא בכוונת מגע כלל מותר בהנאה ואסור בשתיה לכולי עלמא, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נפל לבור ומת ימכר, ועובדא דלוליבא (נז, א) לפי גירסת הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה והתירו רב (כהנא), וכן שלא בכוונת יין אפילו שיש לו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו ברייתא דתניא (נח, א), חרש גוי שהושיט ידו לתוך החבית וכסבור שהוא של שמן ואמרו ימכר. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו ידע לאחר שנגע בו שהוא יין ולכשידע משך ידו והוציאה משם מותר בהנאה, ומגעו שלא בכוונה קרינן ביה, דכיון דתחילת נגיעתן לא היו יודעין שהוא יין ומיד שידעו הוציאו ידן משם, כוונתם נכרת שלא לנסוך נתכוונו, ומיהו צריך להתישב בזה מעובדא דאתרוגא (נט, ב). מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין לנסך אלא למלאכתו, מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר, וכן מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה,והיינו דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, א) והא קא נגע בנטלא, ולפי הפירוש (הראשון) [השני] אשר פירשנו למעלה (נז, א סוד"ה ההוא), דמדנגע בגופו של נטלא ביין שבחבית קא פריך, דקא סבר שמגעו על ידי דבר אחר בכוונת מגע ואינם רואין בו כוונת יין אסור בשתיה. מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגעו כלל מותר בשתיה, לפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסי בעובדא דלוליב (נז, א) בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה, אבל לפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס: בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכוונה, משמע דמגעו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, וכבר כתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) שהדברים מוכרעים כדברי הגאונים ז"ל. מגעו על ידי דבר אחר בכוונת יין ובכוונת מגע, כגון שהוא מנתז היין בקנה שלא לצורך ואפשר שהוא מתעסק ולא מתכוין לנסך ואפשר גם כן שהוא מתכוין לנסך, הסברא מכרעת שהוא אסור אפילו בהנאה, ואף על פי שלא הוזכר ענין זה בפירוש בתלמוד, ראיה יש לכאורה מדקתני מתניתין (ס, ב), מדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, שמע מינה דדוקא מדדו או שהתיז את הצרעה שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין אלא למדידה ולהתזת הצרעה הוא דשרינן ליה בהנאה, הא לאו הכי אסור ואפילו בהנאה, ואף על גב דאפשר לדחות דמשום אפוקי מדר' שמעון נקטיה, אפילו הכי כך נראין הדברים יותר, ולמאן דגריס נמי ברישא דלוליבא יש ראיה גמורה מההוא עובדא, דדוקא שלא בכוונה שרא רב לזבוני לגויים הא בכוונה אסור.
וכחו של גוי כגון שמוריק מכלי אל כלי בכוונת יין ובכוונת הרקה, מה שיצא בכחו מן הכלי אסור בשתיה ומותר בהנאה, והיינו דאמרינן (ס, א), גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור, ופירושו אסור בשתיה, וזה לפירוש הראשון שכתבנו בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, ב ד"ה לא), אבל לפירוש רבנו יצחק והראב"ד ז"ל (הו"ד שם) כיון דאיכא כוונת יין וכוונת מגע אסור אפילו בהנאה, דכחו בכוונה עושה יין נסך גמור. ומה שנשאר בכלי, לדברי רש"י ז"ל שפסק כרב ששת בפרקין דלקמן (עבודה זרה עב, ב ד"ה דגואי) שרי אפילו בשתיה, דבההוא דגואי לא גזרו ביה רבנן, ולדברי שאר המפרשים מה שנשאר בכלי אסור בשתיה כאותו שיצא לפי שנאסר בנצוק, ויש אוסרים אפילו בהנאה, ובעל התרומות ז"ל (סי' קעו) כתב כדברי רש"י ז"ל. כחו דלא בכוונת יין אפילו בכונת הרקה מותר אפילו בשתיה לכולי עלמא, והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא דמשמע דלכולי עלמא אי סבר גוי דשכרא הוה מותר אפילו בשתיה במוריק אורוקי, וכל שכן שלא בכוונת הרקה שהוא מותר בשתיה. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל (סי' קעה) שמסתמא הוא הדין אם נושא גוי גיגית מלאה יין במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן [כתב] רבנו שמואל זצ"ל. כחו של גוי אם ישראל מסייעו בשפיכתו, לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל מותר אפילו בשתיה, והיינו דאמרינן בפרקין דלקמן (עבודה זרה עב, ב), אמר להו (רב) [רבא] להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו וסמכיתו עלייהו, אלמא לכתחלה אסור דיעבד מותר. אבל הראב"ד ז"ל אוסר אף בזה בשתייה בדיעבד, דדילמא ארפו ידייהו ושדו ליה עילויה ולאו אדעתייהו, והוה ליה כח גוי לבדו. וכדבריו מצאתי בירושלמי פרק השוכר (פ"ה ה"י)דגרסינן: פשיטא דא מילתא ישראל תופש בפי משפך והגוי מערה דברי הכל אסור, גוי תופש בפי המשפך וישראל מערה ר' אסי אוסר ור' אמי מתיר, גוי תופס בפי הנוד וישראל מערה ר' ירמיה בשם ר' זירא היא המחלוקת, ר' מונא בעא קומי ר' יוסי (הכא) [היידא] מחלוקת, [אמר ליה מחלוקת] ר' אמי ור' אסי, ישראל תופס בפי הנוד וגוי מערה סברי מימר דברי הכל מותר, (אמר) ר' שמואל כל (עמא) [גרמא] אמר שאסור שפעמים שישראל מרפא ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי.
מזיגתו, כגון ששופך מים ביין שביד ישראל בכוונה, בין דמקטף קטופי בין בין שאינומקטף אלא שקלוח המים נוגעין בידו וביין אסור בשתייה משום לך לך אמרין נזירא סחור ואפילו דיעבד, אבל בהנאה שרי, והיינו דר' יוחנן דאמר (נח, ב) יין שמזגו גוי אסור, אבל שלא בכוונה מותר ואפילו בשתיה.
ומיהו בזמן הזה שאין הגוים בקיאים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם אפילו מגען מותר בהנאה, לפי מהש נמצא בתשובת קצת הגאונים ז"ל, ולפי מה שכתבו הרב ר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל ז"ל בשם רבנו שלמה ז"ל, דהאידנא הוו להו כולהו גוים כתינוק בן יומו שמגעו מותר בהנאה כמו שכתבנו למעלה (נז, ב ד"ה הא), ומיהו נראה שאפילו בזמן הזה מגען אסור בהנאה כמו שכתבנו (שם ד"ה ונמצא), דגזרת מגען היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וכן נהגו בדורות האלו. מגע תינוק גוי (עד) שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה לכולי עלמא אינו אוסר בהנאה, ולדברי הפוסקים כשמואל (נז, ב) אפילו בשתיה מותר. מגע תינוק בן השפחות לכולי עלמא מותר אפילו בשתייה,דאפילו לרב דאסר אפילו בתינוק גוי מודה בבן השפחות, והיינו ברייתא דקתני (נז, א), יינן [וכו'] קטנים אין עושין יין נסך. מגע גוי שמל ולא טבל מסתברא שעושה יין נסך בשתיה ולא ליאסר בהנאה.

והא נגע בנטלה כבר פרשתיו לעיל ור״שי ז״ל. פירש כאן על ידי נטלא ויש להולמו בכל אחד מן הפירושים שכתבנו לעיל יין שמזגו גוי מהו אמר ליה אסור משום לך לך אמרינן נזירא כו׳ פירוש דאילו מדינא נגיעה בדבר לח לא שמיה נגיעה וכדפרשתי לעיל ולדעת ר״שי ז״ל אף בהנאה אסרוהו משום לך לך כלומר משום הרחק עבירה שמא יבוא להשקותו ביין בכונה ולאו אדעתיה דישראל וכן נראה מעובדא דרבי יוחנן דלקמן אבל יש אומרים שלא אסרוהו מפני גזרה זו אלא בשתיה בלחוד.

והלשון מוכיח שאפילו בדיעבד אסור מטעם גזירה זו והכי נמי מוכח מעובדא דרבי יוחנן דלקמן דאמר צא והכריז על יינם משום יין נסך ואף על גב דלקמן גבי הולכת ענבים לגת לא אסרו מטעם לך לך כו׳ אלא לכתחילה אין כל הדברים שוין דהכא התקלה קרובה יותר ויותר שהיין לפנינו וינסכנו ומיהו דוקא שמזגו כלומר שנתכוון גוי למזגו אבל אם שפך בו מים שלא בכונה מותר ואפילו בשתיה דאפילו כחו של גוי ביין שלא בכונה מותר בשתיה ואין בזה מיחוש וכן כתב הר״מבן ז״ל ויש אומרים כי מן הטעם הזה אם שפך גוי מעט מים בחבית של יין שאין במים כדי מזיגה או ששפך בה יותר מכדי מזיגה שאינונאסרשלא גורו אלא במזיגה הקרונה להשקות דאיכא למיחש שיבא להשקותו וינעביין כמו שאמרנו אבל לגבי מזיגת חבית כי האי לא שכיחא תקלה והר״מבן ז״ל סעד סברה זו מן הירושלמי שאמרו יין שמזגו גוי בחמין אסור בצונן מותר.

הרי שהתירו מזיגה בצונן לפי שלא היה דרכם בכך ולא גזרו אטו מזיגה בחמין ואף על גב דאנן אסרינן אף מזיגה בצונן לפי שדרכנו בכך וגם שרבי ירמיה נחלק שם ואמר יבא עלי שלא עשיתי כן מימי מכל מקום נגמר מינה לחבית גדולה שאין דרכם של בני אדם למזגה שאם שפך בה גוי מים שמותר והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה מותר בדיעבד מאחר שאין דרכם של בני אדם בכך כלומר למזגו בחבית כדי שתיה ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגת או יותר מדאי או פחות ממזיגתו לעולם אסור לפי שראוי להוסיף עליו יין או מים וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך כו׳ וכן כתב ר׳ הר״מבן ז״ל והסכימו עמו רבותי והיה אומר רבינו הר״אה ז״ל כי מכאן נלמוד דאף על גב דגוי דטלטל יין שבכוס ולא נגב בו ולא שפך ממנו מותר ואפילו שנסכו כדאמרינן גבי גוי דדרי זיקא כו׳ אפילו הכי בישראל שמשמש לפני גוי בדרך זה אסרינן ליה משום לך לך כו׳ אלא שאם עשה כן בדרך מקרה שלא מדעתו של ישראל לא אסרינן ליה.

יין כשר שמזגו גוי שורת הדין להתירו אף בשתיה ואע"פ שלא מזג דרך קטף והשלכה אלא דרך הרקה אע"פ שהקלוח נמשך ומתחבר מיד גוי לתוך היין ואפילו היו המים יוצאים מידו ליין ואין זה כמגע על ידי דבר אחר שלא נקראת נגיעה על ידי דבר אחר נגיעה בדבר לח אלא בדבר היבש כגון קנה וכיוצא בו שבשעה שנוגע ראשו אחד ביין יכול הוא לנדנד את היין בכח ראשו האחר שבידו ודין נצוק אין כאן ואפילו לאוסר את הנצוק משום מגע שנחשוב הנוגע בקלוח כנוגע ביין שלא נאמר כן אלא במין אחד ר"ל יין ויין שנעשה הכל אחד וכל שכן לדעת האומר בנצוק שאיסורו משום ערוב שאין איסור ליין זה אף כשתחשוב מים שביד הגוי כמעורבות עמו אלא אסרו לעשות כן שלא ירגיל להשקותו ויבאו לידי קרוב יותר מדאי ואם עבר ומזג גדולי המחברים מתירין בשתיה מדמיון הולכת ענבים לגת שמותר בדיעבד הואיל ואין הטעם אלא משום לך לך ואין דבריהם נראים שהרי יין שמזגו גוי שאלו בגמרא שמשמעו בדיעבד והשיבו לו אסור והילכך עבר ומזג אסור מ"מ יש לנו עליה שני דינין להקל האחד לדברי הכל שאין הדברים אמורים אלא בשמזגו בכונת מזיגה וכונת יין אבל אם מזג שלא בכונת מזיגה והוא שלא היה סבור שיהא יין באותה חבית שהוא שופך המים לתוכה או שהיה יודע שיש שם יין אבל לא כיון לשפוך לשם מותר בשתיה שהרי אף ביין כחו שלא בכונה מותר בשתיה השני לגדולי הצרפתים שלא נאמרו הדברים אלא במזיגה המכשרת לשתות ושאדם עשוי למזוג כן לשתות הא אם שפך מים לתוך חבית גדולה שאין דרך למזגה אין כאן קרוב הדעת ומותר בשתיה וחכמי האחרונים הביאו סעד לסברא זו ממה שאמרו בתלמוד המערב יין שמזגו גוי בחמין אסור בצונן מותר ודבר זה מפני שבזמנם היתה מזיגתם בחמין והיו קורין למזיגת צונן מזיגה שאינה ראויה ואע"פ שאין נסעדים בו להכשיר מזיגת צונן שהרי עיקר מזיגה אצלנו בצונן הוא מ"מ למדין הימנו למזיגה מועטת בחבית גדולה הא אם מזג בכלי הראוי למזוג בו כגון כוס ואשישה והדומים לו אסור ואם מזג מעט עד שלא הוכשר לשתיה לרוב בני אדם יש מקילין ויש מחמירין מפני שיש כאן קרוב הדעת שהרי כך הענין מצוי תמיד שאדם טועה בכך ומוסיף או גורע מעתה אם שפך לתוכו דבש הצלול או חלב או כל משקה שאינו ראוי למזיגה מותר אף בשתיה וחכמי צרפת התירו אף בסחט אשכול של ענבים לתוכו:

יראה מסוגיא זו שבכאן שמעשר פירות אינו נוהג בחוצה לארץ וכן יראה מסוגית מסכת חולין ו' ב' בסוגיא האמורה שם על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן ובמסכת ברכות ל"ו א' פרק כיצד מברכין בענין קפריסין יראה שאף בחוצה לארץ מעשרין פירות מדברי סופרים ואפילו בפירות שאינו משבעת המינין ומתוך כך פי' חכמי התוספות שלא נאמר בכאן ובסוגיאות הדומות לזו שאין חיוב מעשר בחוצה לארץ אלא בשל דמאי אבל בשל טבל גמור מעשר נוהג אף בחוצה לארץ:

מעשר פירות בארץ ישראל עצמה יראה מסוגיא הנזכרת בפרק כיצד מברכין שהוא מדברי סופרים וכן יראה במסכת יום טוב ג' ב' בסוגיא ליטרא קציעות אף בפירות של שבעת המינין וכן הדבר שגור בפינו תמיד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובתלמוד המערב הביאוה מן המקרא וכל תבואת זרעך וכל לרבות שאר פירות ואם תפרשה על מעשר שני כלך למה שאמרו בספרי ונתת לכהן מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהרי אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים בתרומות ומעשרות אף כל וכו' ומתוך כך תרצו גדולי המפרשים שהמקראות אסמכתא בעלמא הם אלא שראינו לגדולי המחברים שהביאו לשון ספרי וכללום במצות עשה והוא תמה:

מים של רבים אינם נאסרים ומ"מ יש צדדים באסורם וכבר כתבנוה בפרק כל הצלמים:

רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:

בד"ה אלא ודאי כו' דמוריק אורוקי והכיר בו כו' כצ"ל:

בא"ד ור"י פי' ונסכיה שהוריקו בכוונת ניסוך עכ"ל ר"ל דהשתא אפילו בגוואי דמנא אסור דלא אמרו בגוואי דמנא לא גזרו אלא היכא דלא הוי כוונת ניסוך אלא כוונת מגע והיכא דלא הוי אפילו בכוונת מגע אף דבראי שרי כדמסיק הכא דכל כחו כו' מיהו מדברי התוס' לקמן משמע דאף בכוונת ניסוך לא גזור במאי דלגוואי ע"ש:

בד"ה והא נגע כו' אבל ודאי מגע גדול חמור כו' עכ"ל היינו מגע גדול שיכול לבא לידי ניסוך אבל מגע גדול שלא יכול לבא לידי ניסוך כגון עובדי כוכבים בזמן הזה הא מדמי להו רש"י לעיל שפיר לתינוק בן יומו וק"ל:

בד"ה שמסכו שמזגו כו' משום יין נסך אלמא קנס כו' עכ"ל מלישנא דצא והכרז ודאי דאין כאן הוכחה דקנס הוא דהא קאמר נמי צא והכרז על בניהם ממזרים ומדינא קאמר לה כדמסיק ואפשר דלישנא דיין נסך משמע להו לאסור בהנאה ומשום קנס ויש לחלק בין משום יין נסך ובין לישנא דעושה יין נסך דלעיל דמשמע נמי לאסור רק בשתיה כמ"ש התוספות לעיל וברא"ש דקדק לאסור בהנאה משום קנסא מדלא תלי טעמא לפי שאינן בני תורה ע"ש ודו"ק:

בד"ה בצר לאו כו' בשמעתין ובפ"ק דחולין מיירי במעשר ירק כו' עכ"ל לאו דוקא ירק דהא פירי נקט הכא אלא לפום סברתם דהשתא שוים הם כיון דלא מיחייבי אלא מדרבנן ועיין עוד לקמן בזה:

רש"י ד"ה שמסכו שמזגו וכו' אסור אע"ג דלא נגע גזור רבנן בכחו וכו'. פי' בכחו שנגע ביין ע"י המים שיצאו בכחו מהכלי והיינו שכחו נגע ביין:

דלא עדיף מנגיעה ע"י ד"א כצ"ל:

תוס' ד"ה כתב הר"י א"ז בזמן הזה עובד כוכבים ששכשך ביינו של ישראל מותר וכו' אבל אי חזינן לדעתיה דעובד כוכבים שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיסו וכו'. צ"ל דהאי שכשוך ונוגע דקאמר הר"י א"ז בתחלת דבריו אינו ר"ל בידו ממש אלא ע"י ד"א דומיא דזרק העובד כוכבים חפץ לבור דקאמר בתר הכי משום דהא בסוף דבריו כתב וקרוב הדבר בעיני דאפי' אם נגע העובד כוכבים בידו להכעיס מותר בשתיה וכו' מכלל דעד השתא לא איירי בנגע בידו ממש וק"ל:

ד"ה בצר לאו היינו בצרה וכו' אז הודה כי גם בטעות זה יטעה שר של רומי. ר"ל אבל קודם ששמע זה מר"י הוה סבר ר"ל שלא יטעה שר של רומי כ"א בב' טעיות אבל האי דיגלה לבצרה לא הוה חשיב ליה לטעות משום דר"ל נמי הוי ס"ל דבצרה היא בצר בארץ מישור הכתובה בתורה שהיא אחת מערי המקלט:

בא"ד ומשמע מהכא דח"ל לא מיחייב במעשר וכו' מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה וכו' כצ"ל. ור"ל דמסיים שם וסכוה שמן של תרומה משמע שבפומבדיתא שהיא בבבל שהוא ח"ל היו נוהגין להפריש תרומה:

בא"ד ולאשמועינן כל המיקל בארץ וכו'. ע"ש בפרק כיצד מברכין שאין לשון זה שכתבו התוס' לשון הגמרא שם ממש וכן עיין בפ"ק דביצה:

בא"ד אלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום וכו'. משום דבאים מא"י כמבואר לקמן בדבור זה:

גמרא והא קא חזי. כצ"ל בי' וכ"ה ברא"ש ור"ן:

רש"י ד"ה אסור. גזרו רבנן בכחו כו'. פי' בנוגע ע"י קלוח המים שבא מכחו ואף שאין זה מיקרי נגיעה משום לך לך כו' אבל הר"ן לא נתחוור בפירושו וע"ש דאוסר אפי' במקטף קטופי וכ"מ בתוס' לקמן ס"ד ס' בשם ר"מ מקוצי:

תד"ה שמסכו. וה"נ דאמרי' בסמוך כו'. לכאורה נראה דט"ס הוא וצ"ל וא"נ והוא ר"ת ואין נראה:

בא"ד אלמא קנס הוא דקניס להו כו'. נראה משום דרש"י פי' דהמזיגה היא כשנותנים בכוס ולשון צא והכריז על יינם כו' משמע לאסור כל יינם אף מה שבחביות וע"כ משום קנסא:

תד"ה כדכתיב. ההוא מזיגה ביין עצמו. אם ר"ל כמו ששנינו בס"פ הזהב ביין התירו לערב קשה ברך שהוא משביחו ופי' שם הרא"ש דכש"כ רך בקשה הרי סתירה לזה מהא דדרשינן מיניה בסנהדרין (יד ב) ע"ש אם לא דיפרשו כוהי"מ שהביאו שם:

תד"ה כתב. וקרוב הדבר בעיני כו'. כ"נ דצ"ל בו' וכ"מ ממהר"ם:

תד"ה בצר. ומשמע מהכא דח"ל ל"מ במעשר. מה שנדפס בגליון למחוק תיבת דח"ל הוא שבוש:

בא"ד ועוד אמרי' בפ"ק דביצה מוללין כו'. א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה אלמא כו' מצינו תרומה בח"ל. אמת דרבא הוא שהורה כן על מעשה דח"ל. אבל הקושיא דא"כ מצינו תרומה כו' פשוט דנוכל לפרשה דקאי על בארץ דד"ז דמוללין לא ישתנה בין ארץ לארץ וכדמוכח ג"כ מקושיא דאביי מברייתא דהמולל כו' ומהתירוץ. ובר"ש פ"ק דדמאי מ"ג כתב דמשמע קצת משם אבל אינני רואה אפי' משמעות קצת וברא"ש העתיק אושפזיכניה כו' ה"ל כו' דלא מעשרן ול"מ לגירסא זו בשום מקום והוא בעצמו לא העתיק שם כן במקומו:

בא"ד והא דתנן א"ד מתעשרין כו' והכמיהין. הן כמיהין פטורין אפי' מן הודאי ובא"י נמי כדאיתא בר"פ כלל גדול אלא ט"ס הוא וצ"ל והכמון וכ"א בדמאי שם:

בא"ד וא"כ דלמא רשב"ל בהני פירות אסר להו. כ"נ דצ"ל:

בא"ד שלח לי ר' יוסי ברבי. כצ"ל:

בא"ד שהיו או כולם ע"ה. תמוה דזהו עיקר דמאי הנקח מע"ה משום דרובן מעשרין הן ואולי דט"ס הוא וצ"ל כותים:

בא"ד בחג מרביצין עליו מים כו' כדתנן בסוכה. ע"ש (לה ב) ברש"י ותד"ה מפני שמכשירה דמוכח דעל האתרוג לא היו מזלפין מים:

גמ' אקלע לסבתא. נ"ב אפשר נקרא המקום ע"ש סבתה אחי סבתכא [בראשית י]:

שמסכו נכרי מהו וכו' עתוס' ד"ה כדכתי' קאמינא וכו' ההוא מזיגה ביין עצמו וכו' לכאורה משמע כוונתם דיין בלי מים נקרא בלשון הקרא מזיגה ומעורב עם מים נקרא מסיכה וצע"ג בש"ס סנהדרי' י"ד ע"ב ובתוס' שם ובדוכתי טובא דאסור לסנהדרי' לצאת אם לא ישארו כ"ג שליש דכתי' אל יחסר המזג היינו תרי תלת' מים ושליש יין וא"כ צע"ג לכאורה:

ונלע"ד ליישב בא' משני דרכי' או דנאמר דמעשה ופעולה ההתערבות מים ביין נקרא מסיכה ולאחר שכבר נתערבו נקרא יין מזוג ואמנם בלשון חכמים נקרא גם המערב מוזג ולא מוסך. או נאמר וכן משמע מרמב"ם דמערב יין במים נקרא מוזג ומערב מים ביין נקרא מוסך ובלשון חכמים גם שניהם יקראו מזיגה ורמב"ם כ' דגזרי' מזיגת מים ביין אטו יין במים ע"ש ויש לכוון בכוונת התוס' ב' הפירושי' הללו:

ונראה לומר דר' אסי בכיון נקיט לשון הקרא דעיקור ספיקתו לא הי' אי נימא לך לך אמרי' נזירא דא"כ לא הי' צריך ר' יוחנן להשיב טעם משום לך לך שהרי מעיקרא בהא נסתפקו אלא ספיקו היה אי מעיקור דין יש זה בכלל גזירת בנותיהן משו"ה נקיט לשון הקרא טבחה טבחה מסכה יינה שנאמר בפיתוי החכמה שנמשלה לאשה בפסוק הזה המפתה הזכר וקורא לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכיון דנקיט קרא גם עיקור המסיכה מסכה יינה משמע שגם זה בכלל קרבת חיתון או דלמא התם מסכה יינה של עצמה אבל לא מוסך יינו של ישראל ור' יוחנן השיב שאיננו אסור מעיקור הגזירה אלא כגזירה לגזירה לך לך אמרינן נזירא וכבר כ' ת"ח לעיל י"ז ע"א דלך לך סחור סחור לא תקרב רוצה לומר ב' הרחקות גזירה לגזירה וה"נ משום חומר יי"נ וחומר בנותיהן עבדינן הרחקה להרחקה אמנם כל זה הוא משום דבלשון חכמים תרווייהו בלשון מזיגה בין יין לתוך מים ובין מים לתוך יין א"כ הכל בחדא מחתא מחתינהו שאסרו מזיגה של גוי וא"כ לפי' קמא שכתבתי בין הכוס המזוג ובין מעשה המזיגה הכל נקרא מזיגה א"כ לא מחזי כגזירה לגזירה אבל אי הי' זה נקרא מסיכה וזה מזיגה לא הי' יכולי' לגזור כולי האי:

א"ל אסור כ' תוס' בשם ר"ת אסור בשתי' והקשו דהכריז על יינם משום יי"נ משמע י"נ ממש ולפע"ד דברי תוס' צריכים תיקון כרוב תוס' דמס' ע"ז וצ"ל די"ל לעולם כר"ת דמותר בהנאה והא דהכריז על יינם היינו משום קנס שלא שמעו לדברי חכמים עיי' בהרא"ש ותראה כדברי ולפע"ד יש להוכיח דהכריז על יינם איסור הנאה מדינא קאמר דהרי כ' הפוסקים וכן רמז רש"י דמזיגה לא שייך אלא בכוס ששותין אותו מיד ואין דרך למזוג חביות יין בחנות למכור לרבי' וא"נ עביד כן לא גזרו בי' רבנן דמילתא דלא שכיחא היא וא"כ הא דבני גבלא שתו חמרא על שולחנם דמזגו נכרי' ומ"ט הכריז על יינם שהוא יי"נ הא כל יינם בחביותיהם ובחנותם מותר וצ"ל משום שנחשדו על איסור יי"נ דמזגו להו נכרים שוב אינם נאמנים על יין והא תינח אי מזיגת נכרי אסור בהנאה אבל אי אינו אסור אלא בשתי' ה"ל נחשד על איסור קל איננו נחשד על איסור חמור ומ"ט הכריז על יינם לאיסור ולא שייך קנס במידי אחרינא דלא עבדי בי' איסורא אע"כ מזיגת נכרי אסור בהנאה. מ"מ הרמב"ם מתיר אפי' בשתי' ואינו אסור אלא לכתחלה ואנשי גבלא דפרצי ועבדי לכתחלה קנס אותם לאסור כל יינם אפי' בהנאה:

תוס' ד"ה הריא"ז וכו' אין כאן מקומו ושייך לקמן נ"ח ע"ב גבי אמר רב אשי האי נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכונה ע"ש:

איקלע לבצרה וכו' חדא ישראל דאכלי פירי דלא מיעשרי חדא מיא דסגדי וכו' חדא תורמתא וכו' ואסר להו וכו' כן היא גי' תוס' לעיל ל"ח ע"א בסוף הדיבור איכא בינייהו ע"ש, ועיי' בסמוך אי"ה:

מימר אמר. האי עובד כוכבים בדעתיה: סלקא דעתיה דרבנן. חשיבי כי האי שתו שיכרא בתמיה אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה לעבודת כוכבים ואע''ג דמוקמינן דמוריק אורוקי אפ''ה חיישינן דלמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה: ומאן דשרי שפיר שרי מימר אמר. האי עובד כוכבים סלקא דעתיה רבנן כשרים כי הני חמרא הוו שתו ואמרי לדידי תא אשקיין בתמיה: בחדתא. יין חדש אין לו ריח: והא קא נגע בנטלא. ס''ד שהיה שואב היין מהחבית בכלי ששמו נטלא ופריך והא נגע ביה בחמרא ע''י נטלא ונהי נמי דלא ידע דחמרא הוא הוה ליה מגע שלא בכוונה ואסיר: ומשני דקא מוריק אורוקי. וה''ל כחו שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין וכחו שלא בכוונה לא גזור אפילו בשתיה: שמסכו. שמזגו שנתן בו מים לתקנו לשתיה שכן דרך יינם חזק כשהיו נותנין אותו בכוס נותנין בו מים לפי שהוא חזק יין של ישראל שמסכו עובד כוכבים מהו: אסור. אע''ג דלא נגע גזרו רבנן בכחו לאסרו בשתיה משום הרחקת עבירה אבל בהנאה ודאי לא מיתסר דלא עדיף מנגיעה ע''י ד''א שלא בכוונה (לעיל דף נז.) כי ההוא דנגע בלוליבא בחמרא ושריה רב בהנאה: חזא דאכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו. דקסבר בצרה היא בצר במדבר בארץ המישור וכיון דמא''י חייבין פירותי' במעשר: אדמקטורך עלך. בעוד שבגדיך עליך חזור אצלם והתר להם ולא תשהה אפילו לנוח מטורח הדרך:

אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה. פ''ה אע''ג דמוקמינן ליה במוריק אורוקי אפ''ה חיישינן דלמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי משמע מתוך פירושו דבהרקה לבד לא מנסך ליה ליאסר בהנאה וגם ר''ת כתב דבמוריק אורוקי אינו אסור בהנאה וקשה דהא במסקנא דמילתא לקמן בסוף פירקין כתוב ברוב הפירושין כחו של עובד כוכבים כגון דמוריק אורוקי הכיר בו שהוא יין אסור בהנאה מדרבי יוחנן בן ארזא אלמא בההוא עובדא דהכא מטעם כחו ולא משום חשד מגע ולקמן (דף ס.) נמי עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא חמרא אסור ופי' הקונט' אסור אף בהנאה מידי דהוה איין שמזגו עובד כוכבים ועוד אדרבה בכי האי גוונא ע''י הרקה היו מנסכין שהיו מערין יין לספלים וי''ל דמה שהוצרך לפרש נגע היינו לאסור אף מה שבפנים שלא עירה עדיין דהא אמרינן לקמן (דף עב:) גבי עובד כוכבים המערה דנפיק לבראי דמנא גזרו ביה רבנן דגואי דמנא לא גזרו ביה רבנן ור''י פי' ונסכיה שהריקו בכוונת ניסוך: והא נגע ביה בנטלא וה''ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ואסור. תימה אי ר' יהושע בן לוי סבר לה כשמואל דשרי תינוק בן יומו ואף בשתיה א''כ הוא הדין מגע גדול שלא בכוונה ואפילו בידו דהא לעיל מדמי לההוא לישנא דלא גריס רישא דלוליבא וא''כ מאי קא פריך דהא שלא בכוונה הוה שהיה סבור שהוא שיכרא וי''ל דלעיל כי פרכי ליה לרב מתינוק בן יומו בכל שכן קא פרכי' מדאסר בתינוק דאינו בר כוונה כלל כ''ש שיאסר מגע גדול שלא בכוונה שהרי בר כוונה הוא ויכול לבא לידי ניסוך אבל ודאי מגע גדול חמור ואפי' שלא בכוונה ליאסר בשתיה ואפילו לשמואל: שמסכו. שמזגו עובד כוכבים לתקנו בשתיה אסור אף בהנאה ואע''ג דלא נגע משום הרחקת עבירה כדאמרינן לך לך אמרין נזירא כו' מיהו נמצא בפירוש אחרים של רש''י אסור בשתיה משום הרחקת עבירה אבל בהנאה ודאי לא מיתסר דלא עדיף מנגיעה ע''י ד''א שלא בכוונה כי ההוא דנגע ברישא דלוליבא (לעיל דף נז.) וגם ר''ת כ' דכל לך לך לא אסרינן בהנאה וה''נ דאמרינן בסמוך צא והכרז על יינם משום יין נסך אלמא קנס הוא דקניס להו משום לך לך אמרין ובסמוך חזא חמרא דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל ואסר להו נפרש ואסור אף בהנאה מטעם קנס כדפריש' ואע''ג דלא מפרש ליה בהדיא מ''מ הכי הוא מידי דהוה אמיא דסגדי עובדי כוכבים ושתו ישראל דאסר להו בהנאה משום עבודת כוכבים: כדכתיב קאמינא מסכה יינה. ואע''ג דכתיב נמי (שיר ז) אל יחסר המזג ההיא מזיגה ביין עצמו אבל מסיכה הוא תיקון מים ביין: כתב הר''י א''ז בזמן הזה עובד כוכבים ששכשך ביינו של ישראל מותר למכרו לעובדי כוכבים דלא בקיאי בשכשוך כדפרישית לעיל אבל בשתיה אסור ודוקא שלא נתכוין ליגע כדי להכעיס לישראל ולהפסידו אבל אי חזינן לדעתיה דעובד כוכבים שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיסו ולהפסידו ההוא שרי אפילו בשתיה דכה''ג לא גזרו רבנן והיכא דזרק ליה העובד כוכבים החפץ לבור כדי להכעיס ואפילו אזיל מיניה כגון שתפס בו מותר בשתיה וכן איתא בתשובת רב היי בר נחשון גאון ובפסקי ריב''א וכן מוכח הסוגיא קרוב הדבר בעיני דאפי' אם נגע העובד כוכבים בידו להכעיס מותר בשתיה וכ''כ בתשובה פעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין ובא אנס אחד ונתן ידו לתוכו להכעיס והיה שם זקן אחד ירא שמים שסופו נהרג על קידוש השם בעו''ה ושמענו שלקח מן היין בכלי ושתה ממנו בפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר עכ''ל הר''י: אדמקטורך עליך זיל הדר. פי' הקונט' בעוד שבגדיך עליך חזור אצלם והתר להם ולא תשהה אפי' לנוח מטורח הדרך ויפה כוון דאין לפרש שלא תפסיד בגדיך בהוראתך דבשביל שטעית תצטרך לשלם כדאמרינן בפ''ק דסנהדרין (דף ו.) דהא מוקמינן ליה התם בנשא ונתן ביד ועוד דהא רשב''ל מומחה לב''ד הוה ופטור מלשלם: בצר לאו היינו בצרה. והא דאמר רשב''ל בפ''ק דמכות (דף יב.) ג' טעיות עתיד שר של רומי לטעות כו' כסבור שגלה לבצר והוא גולה לבצרה היינו לבתר דשמעה מר' יוחנן דסבר איהו דבצר לאו היינו בצרה אז הודה כי גם בטעות זה יטעה שר של רומי בצר לאו היינו בצרה פי' אלא חוצה לארץ היא ואינה חייבת במעשר ולכך הזקיקו ר' יוחנן להתיר להם ומשמע מהכא (דחו''ל) לא מיחייב במעשר וכן משמע בפ''ק דחולין (דף ו: ושם ד''ה והתיר) גבי ר''מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן כולה על ידו משום דהוה סבר דבית שאן מחו''ל היא וקשה דאילו בכל שאר התלמוד משמע דחו''ל חייבת במעשר דקאמר בבכורות בפ' עד כמה (דף כז.) ובפ''ק דביצה (דף ט.) תרומת חו''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש וכן רבה מבטיל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וקאמר נמי התם רב טובי הוה ליה גובא דחמרא דתרומה ובפ' בנות כותים (נדה דף לב.) מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ויש רוצים לומר דהני מילי בדגן תירוש ויצהר דבארץ גופה מיחייב מן התורה ולכן בחו''ל גזרו רבנן אבל בשמעתין ובפ''ק דחולין (דף ו:) מיירי במעשר ירק דאפי' בארץ נמי לא מיחייב אלא מדרבנן ולכך בחו''ל לא גזור ולא נהירא דהא גבי צלף נמי דלא מיחייב בארץ אלא מדרבנן אמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לו.) דחייב אף בחו''ל דקאמר בצלף של ערלה בחו''ל זורק האביונות ואוכל הקפריסין ונימא הלכה כר''ע אי אשמעינן הלכה כר''ע הוה אמינא אפי' בארץ כו' ולאשמועינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו''ל אי אשמעינן הכי הוה אמינא ה''מ גבי מעשר דבארץ גופה דרבנן אבל גבי ערלה כו' ועוד אמרינן בפ''ק דביצה (דף יב:) מוללין מלילות ומפרכין בקטניות ביו''ט א''כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה אלמא בקטניות שהוא כשאר פירות מצינו תרומה בחו''ל ותירץ ר''ת דהכא ובפ''ק דחולין מיירי בדמאי כדתנן במס' דמאי (פ''א מ''ג) מכזיב ולהלן פטור מן דמאי דבדמאי הקילו ואם תאמר והא דתנן (דמאי פ''ב מ''א) אלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה התמרים החרובים והאורז והכמון וא''כ לימא ליה ר''ש בן לקיש לרבי יוחנן בהני פירות אסרי להו וי''ל דרבי יוחנן היה יודע שלא אסר באותן פירות דוקא מיהו

עבודה זרה נח ע"ב

דף נח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד