עבודה זרה נט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

דאמר רבי יוחנן משום, בשם רבי שמעון בן יהוצדק: מים של רבים, השייכים לרבים, אין נאסרין, כשעבדום לעבודת כוכבים, מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

והגמרא מקשה על דברי רבי יוחנן: מדבריו משמע שרק מפני שהם של רבים לכן אינם אסורים. ונדייק: הא דיחיד, אם הם מים של יחיד הנובעים מאדמתו, ^[135] נאסרין, אם השתחווה להם בעל המים.

ולמה נאסרין? - תיפוק ליה, הלא גם באופן זה מותרים, דהא מחוברין נינהו, שהם מחוברים בטבעם לקרקע, ושנינו לעיל [מה א] שדבר מחובר אינו נאסר?

ומתרצינן: לא צריכא, החידוש בדברי רבי יוחנן הוא: באופן דתלשינהו גלא, גל מים שנתלש ממקום חיבורו, ועתה המים אינם מחוברים. על כן, כשהם של יחיד נאסרים, ואילו כשהם של רבים אינם נאסרים. וזהו חידושו של רבי יוחנן.

ומקשינן: סוף סוף, אף אם נתלשו, אבני הר שנדלדלו נינהו, דינם צריך להיות כמו אבנים שנתלשו ממקום חיבורם, והרי בדין אבני הר שנתלשו, האם דינם כמחוברים, הואיל והיו מחוברים ועתה מאיליהם נתלשו בלי תפיסת ידי אדם, או שדינם כתלושים, כיון שסוף סוף אינם מחוברים, נחלקו [מו א] בני רבי חייא ורבי יוחנן. ושם בסוגיא ההיא לא הוכרע הדבר, מי מהם הוא המתיר, ומי הוא האוסר, ואם כן, וכי תסתיים, האם יוכרע הדבר מכאן, דרבי יוחנן, הוא דאמר: אסורות, כיון שתירצנו דבריו, שבמים של יחיד אסורים מפני שהם עתה תלושים, למרות שנתלשו מאיליהם?!

ומתרצינן: אלא, לא צריכא, דברי רבי יוחנן אמורים, באופן דטפחינהו בידיה, שתלשם בידיו, ולא נתלשו מאיליהם, והשתחוה למים אלו. ואילו היו של יחיד היו אסורים, ובא רבי יוחנן להשמיענו, שאותם המים, על אף שנתלשו בידי אדם, כיון שהם של רבים, הרי הם מותרים.

רבי חייא בר אבא, איקלע, למקום ושמו גבלא. וראה שם שלשה דברים, שלא נראו בעיניו.

חזא, ראה, בנות ישראל דמיעברן, המתעברות מעובדי כוכבים שמלו ולא טבלו.

חזא, ועוד ראה, חמרא, יין דמזגו עובדי כוכבים, ושתו ישראל.

חזא, ועוד ראה, תורמוסא, מין ירק שהכנתו היא על ידי בישול הרבה - דשלקי להו, בישלום עובדי כוכבים, ואכלי ישראל. [ובהמשך יבואר אם יש בהם איסור "בישולי עובדי כוכבים"].

ולא אמר להו ולא מידי, לא אמר להם כלום, לאסור עליהם שלשת דברים אלו.

אתא, בא רבי חייא בר אבא, לקמיה דרבי יוחנן, וסיפר לו את מה שראה.

אמר ליה רבי יוחנן: צא והכרז על בניהם שהן ממזרים, ועל יינן, שהוא אסור משום יין נסך, ועל תורמוסן, שהוא אסור משום בישולי עובדי כוכבים. ואיסור התורמסין הוא משום שאינן בני תורה, ושלא יזלזלו באיסור בשולי עובדי כוכבים ^[136].

והגמרא מבארת: על בניהם שהם ממזרים, פסק כן רבי יוחנן - לטעמיה, כפי סברתו בהלכות גירות והלכות אישות -

דאמר רבי יוחנן: מי שבא להתגייר, לעולם אינו גר - עד שימול ויטבול.

וכיון דלא טביל, עובד כוכבים הוא.

ועוד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עובד כוכבים ועבד כנעני הבא על בת ישראל, הולד, הנולד מביאה זו, ממזר הוא.

(וגזור) על יינם, אסר רבי יוחנן משום יין נסך, משום "לך לך" אמרין נזירא "סחור סחור, לכרמא לא תקרב". כנ"ל.

ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים, לפי שאינן בני תורה.

מלשון זה משמע, שמעיקר הדין אינם אסורים, אלא שהחמיר עליהן. ולכן מקשינן:

טעמא, הטעם שאסר הוא: משום דאינן בני תורה, ומזלזלים באיסור בישול עובדי כוכבים, ונדייק: הא בני תורה, דהיינו מעיקר הדין, שרי, מותרים באכילה, וקשה, והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל מאכל שנאכל כמות שהוא חי, ואינו צריך בישול אין בו משום בישולי עובדי כוכבים, ורק מאכל שתיקונו הוא על ידי בישול, ובשלו הגוי, הרי הוא אסור.

וקשה, הרי תורמוסין אינם ראויים לאכילה אלא על ידי בישול, נמצא שהם אסורים מעיקר הדין, ולא רק מפני שאינם בני תורה?

ומתרצת הגמרא: רבי יוחנן נתן כלל אחר בהגדרת איסור בישולי עובדי כוכבים:

רבי יוחנן כי הך לישנא, סבירא ליה, סובר כמו לשון זו:

דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל מאכל שמחמת פחיתותו אינו עולה לשולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. ותורמוסין אינם עולים על שולחן מלכים. הילכך, כשבישלם הגוי אינם אסורים. ולכן, טעמא, הטעם שאסר על בני גבלא, משום דאינן בני תורה. הא בני תורה, שרי, מותר לאכלם כשבישלם הגוי.

ועתה הגמרא דנה בהלכות מגע גוי ביין.

בעו מיניה, שאלו הלכה מרב כהנא: עובד כוכבים - מהו שיוליך ענבים לגת ^[137]?

אמר להו, רב כהנא לשואליו: אסור. משום "לך לך" אמרין נזירא "סחור סחור - לכרמא לא תקרב".

איתיביה רב יימר לרב כהנא ממה ששנינו בברייתא: עובד כוכבים שהביא ענבים לגת בסלין,

הערות

^[135] ראה תוס'.

^[136] רש"י [יבמות מו א].

^[137] רש"י אינו מפרש את השאלה, וצדדי האיסור וההיתר. ונביא מקצת דברי הראשונים בפירוש הגמרא. א. הרמב"ן ועוד ראשונים מפרשים: כאן עסקינן בגת שיש בו יין, ויש לחשוש שמא יגע הגוי ביין שבגת. ולפי פירוש זה, מה שכתבה הברייתא [בהמשך הגמרא] "היין מזלף עליהן", היינו שיש בגת העליונה כל כך הרבה יין, עד שהוא מזלף על הענבים הנמצאים בגת. וכתב הר"ן שלפי דעה זו - בגתות שלנו שלעולם אין היין מזלף מעל הענבים, או בהולכה ראשונה לגת - אין לחשוש, ומותר אפילו לכתחילה. ב. הר"י בתוס' מפרש כדברי הרמב"ן שמדובר שהיין שבגת התחיל להימשך, אלא שהחשש הוא שמא יזרוק הגוי את הענבים לגת - וצדדי הספק הם: אם אסור, כמו שנאסר מזיגת הגוי מחשש שמא יגע. ומאידך, יש לומר, שאינו דומה למזיגה, כיון שבמזיגה מדקדק הגוי למזגו כראוי כדי שיהא ראוי לשתיה, לכן יש לחשוש שמא יגע, בניגוד להולכת ענבים שזורקם לגת בלי דקדוק כראוי. ולפי פירוש זה - אם לא יזרקם לגת, אלא יוליכם עד לגת - מותר. ג. הר"ן בשם הראב"ד מפרש: אין המדובר בחשש היין שבגת, אלא החשש הוא על היין הזב מן הענבים בתוך סלים וגיגיות שאינם מנוקבים. והטעם לחשוש הוא: שמא יגע הגוי באותו היין בעת ששופך מן הסלים אל הגת. ועל אף שלמדנו [בתחילת הסוגיא] שאינו נקרא יין אף למשנה האחרונה עד שיתחיל להימשך בגת אחרי תחילת דריכתם, ולא בעת הכנסת ענבים לגת, וכל שכן שאינו נקרא יין בעת היותם בסלים לפני שפיכתם לגת - מכל מקום, יתכן שיש להחמיר משום: לך לך אמרין נזירא וכולי. ועיין בראשונים המבארים שלא תהיה סתירה מסוגיא זו על הסוגיא בפרק השוכר [עב ב]. ד. הרשב"ם בתוס', גם כן מפרש שמזלף יין על הענבים בתוך הסלים, והחשש הוא שמא יגע בו הגוי - אלא שהספק הוא אם נקרא יין ליאסר בנגיעה או לא. ולדבריו, לא דנה הגמרא על השכיפה לתוך הגת. ראה בתוס'. וכן עיין בתוס' מה שמבאר הרשב"ם ההבדל בין הלכה זו להמבואר לקמן [ס ב סא א]. וראה עוד קושיות התוס' על שיטתו. ולכל השיטות, אין כאן איסור גמור, אלא חומרא והרחקה מפני חומר איסור יין נסך, כמו שמבואר בגמרא.

שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין. ומעירים: מדברי ר' יוחנן יש להבין כי הא [אבל] במקרה כזה, אם היו המים של יחיד היו נאסרין.

ותוהים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] הלכה זו שאינם נאסרים, דהא [שהרי] מחוברין נינהו [הם], ומחובר שעבדוהו אינו נאסר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דתלשינהו גלא [שתלשם הגל] למקצת המים, ונעקרו מחיבורם, ובמקרה זה אם היו של יחיד היו נאסרים.

ודוחים: סוף סוף הרי בגדר של אבני הר שנדלדלו מעצמן מן ההר נינהו [הם], שנחלקו ר' יוחנן ובני ר' חייא (מו,א) באבנים כאלה, שלא היתה בהן תפיסת יד אדם, האם הן נאסרות כשנעבדו כעבודה זרה או לא, ולא נתברר בגמרא מה סבור כל אחד מהם. ואם כן תסתיים [תוגדר, יתברר מכאן] שר' יוחנן הוא שאמר שאבני הר אלה אסורות?

ודוחים: עדיין יש לומר כי לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של ר' יוחנן אלא במקרה דטפחינהו בידיה [שטפח בהם, במים הללו בידיו]. שלא מעצמם נתלשו, כמו אבני הר שנדלדלו, אלא במגע ידי אדם, ואם היו של יחיד היו נאסרים.

א בדומה למעשה האחרון, ובענין יין שמזגוהו גוים, מסופר: ר' חייא בר אבא איקלע [הזדמן] ליישוב גבלא, חזא [ראה] שם בנות

ישראל דמיעברן [שמעוברות] מגוים שעמדו להתגייר וכבר מלו ועדיין לא טבלו, חזא חמרא דמזגו [ראה יין שמוזגים] גוים ושתו ישראל [ושותים יהודים], חזא תורמוסא דשלקי להו [וראה תורמוס ששולקים, מבשלים, אותו] גוים ואכלי ישראל [ואוכלים יהודים], ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר] לתקן את מעשיהם.

לאחר זמן אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו על הדברים שראה, אמר ליה [לו] ר' יוחנן: צא והכרז על בניהם של אותם גוים שהן ממזרים, והכרז על יינן שאסור משום יין נסך, והכרז על תורמוסן שאסור משום בישולי גוים משום שאינן בני תורה.

ומסבירים: על בניהם שהם ממזרים — ר' יוחנן הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: לעולם אינו נעשה לגר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל [שאינו טובל] — גוי הוא. ולגבי מעמדם של הילדים, גם שם הולך ר' יוחנן לשיטתו, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממנה הוא ממזר.

ומה שאמר לו: וגזור על יינם משום יין נסך — אף שאין כזה איסור בעצם, הרי הוא אסור משום "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב], ולכן צריך להרחיק מזה.

ועל מה שאמר לו ר' יוחנן ועל תורמוסן גזרו משום בישולי גוים, לפי שאינן בני תורה, וצריך להרחיקם מדבר הדומה לאיסור. מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאינן בני תורה, הא [אבל] אם היו בני תורה שרי [מותר]? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים, אבל תורמוס, כיון שהוא מר מאד ודאי אין אוכלים אותו בעודו חי, ואם כן בכלל בישולי גוים הוא!

ומשיבים: ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה [כלשון האחרת סבור הוא] בענין זה, שאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים, והתורמוס אינו מאכל חשוב שיעלה על שולחן מלכים. ולכן, טעמא [הטעם, דווקא] משום שאינן בני תורה אוסרים להם, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [מותר].

ב בעו מיניה [שאלו אותו] מרב כהנא: גוי מהו שיוליך ענבים לגת, אף שאינו עושה בהם דבר? אמר להו [להם]: אסור, משום הטעם של "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב" [לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב]. איתיביה [הקשה לו] רב יימר לרב כהנא ממה ששנינו: גוי שהביא ענבים לגת בסלין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: Water that belongs to the public is not rendered prohibited. The Gemara infers that since water that belongs to the public is permitted, therefore, in a case where gentiles bow to water that is owned by an individual it is rendered prohibited.

The Gemara challenges: But Rabbi Yoḥanan could derive that even water owned by an individual is permitted, as the water is connected to the ground, and worshipping an object that is connected to the ground does not render it prohibited. The Gemara explains: No, it is necessary to derive this halakha from the fact that the water belongs to the public in a case where a wave raised the water and detached it from the ground. In this case worshipping water owned by an individual would render it prohibited.

The Gemara challenges: Nevertheless, the water ultimately falls into the category of objects that were detached without human involvement, such as boulders of a mountain that dislodged on their own. The Gemara (46a) cites a dispute between Rabbi Yoḥanan and the sons of Rabbi Ḥiyya with regard to boulders that dislodged without human involvement and were then worshipped, and does not conclude who deems the boulders permitted and who deems them prohibited. May it be concluded from Rabbi Yoḥanan’s statement that it is Rabbi Yoḥanan who says that the boulders are prohibited?

The Gemara replies: No, even if Rabbi Yoḥanan deems the boulders permitted, his ruling with regard to the water is necessary in a case where one struck the water with his hand and thereby detached it. Since it was detached due to human involvement, if the water was owned by an individual it is prohibited.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba happened to come to Gavla. He saw Jewish women there who were impregnated by gentiles who were in the process of converting and were circumcised but had not yet immersed in a ritual bath. He also saw wine that gentiles diluted with water and Jews then drank the wine. He also saw lupines that gentiles were cooking and Jews were eating. And despite seeing all this, he did not say anything to them to correct their actions.

Later, he came before Rabbi Yoḥanan and told him what he had seen. Rabbi Yoḥanan said to him: Go and declare about their children that they have the status of children born from an incestuous or adulterous relationship [mamzerim]. And decree with regard to their wine that it is prohibited as an extension of the prohibition of wine used for a libation. And with regard to their lupines you should declare that they are forbidden due to the prohibition of food cooked by gentiles, as they are not people well-versed in Torah, and any leniency would be misunderstood and applied too extensively.

The Gemara explains that with regard to declaring about their children that they have the status of mamzerim, Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning concerning two halakhot. The first is as Rabbi Yoḥanan says: One is never deemed to be a convert until he has been circumcised and has immersed. And since the father has not immersed, he is still considered a gentile. And the second halakha is as Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of a gentile or a Canaanite slave who engaged in intercourse with a Jewish woman, the offspring is a mamzer.

The Gemara continues to explain Rabbi Yoḥanan’s second instruction to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And decree with regard to their wine that it is prohibited as an extension of the prohibition of wine used for a libation. Although the gentile did not touch the wine when he diluted it, it is prohibited due to the maxim: Go, go, we say to a nazirite; go around and go around, but do not come near to the vineyard.

Lastly, Rabbi Yoḥanan instructed Rabbi Ḥiyya bar Abba to decree with regard to their lupines that they are forbidden due to the prohibition of food cooked by gentiles, as they are not people well-versed in Torah. The Gemara asks: The reason that the lupines are deemed prohibited is because they are not people well-versed in Torah; but in the case of people who are well-versed in Torah, one can infer that the lupines are permitted. But doesn’t Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak say that Rav says: Anything that is eaten raw is not subject to the prohibition of food cooked by gentiles, even when cooked by them? Lupines are not eaten raw due to their bitterness, and therefore they are subject to the prohibition of food cooked by gentiles.

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with that other version of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak’s statement, as Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says that Rav says: Anything that lacks importance and therefore does not appear on the table of kings in order to be eaten together with bread is not subject to the prohibition of food cooked by gentiles. Lupines are not sufficiently important to be served on the table of kings, and therefore they are permitted even if cooked by gentiles. Consequently, the reason for prohibiting the residents of Gavla from eating them is because they are not people well-versed in Torah. But in the case of people well-versed in Torah, the lupines are permitted.

§ The Sages asked Rav Kahana: With regard to a gentile, what is the halakha concerning the following question: May he bring grapes to the winepress without doing anything else to them? Rav Kahana said to them: It is prohibited by rabbinic decree due to the maxim: Go, go, we say to a nazirite; go around and go around, but do not come near to the vineyard. Rav Yeimar raised an objection to Rav Kahana from a baraita: With regard to a gentile who brought grapes to the winepress in baskets

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דבעו מיניה מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים לגת ואהדר להו דאסור. פירש הראב"ד ז"ל (נח, ב ד"ה אסור) מפני היין הנסחט בדורדרין, כי כשהגוי שופך הענבים נשפך גם היין על ידו, ומשום הכי לכתחלה אסור משום לך לך אמרין נזירא, וגזרינן אטו שפיכת יין גמור, אבל דיעבד שרי ואף על פי שיש יין הרבה מנתז על הענבים, דדיעבד לא גזרינן, לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת יין אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהם ואין דרכן מנסכין כן. ונמצא לפי דבריו שאלו הגויים שבוצרין עכשיו עם ישראל אסור להניחן לתת הענבים לגת שמא יש בדרדורין יין וצריך להזהר בזה. ומיהו אם ישראל מסייעו מותר אפילו לכתחלה, דלא גזרי (עב, ב) דילמא שדו ליה עילויה אלא בחמרא דאי משתלי הוה ליה כחו ואסור אפילו דיעבד, אבל הכא דאפילו כי שפיך גוי לחודיה שרי בדיעבד, אם מסייע ישראל בהדיה לא גזרינן דילמא שדי ליה עילויה. והרמב"ן נ"ר פירש משום שמא נגע הגוי ביין שבגת, והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה עליה אף על פי שהיין מזלף עליהם, יין שבגת קאמר, [וטעמא] משום דהוה ליה כזורק אבן לגת דשרי רב אשי לקמן (עבודה זרה ס ב), דכל שבזב טהור ביין נסך מותר. ולישנא דתוספתא (פ"ח ה"ב) הכין דייקא כפירושו, דקתני גוי שהיה מעלה ענבים בסלין ובדורדרין בגת, אף על פי שנפצן בגת והיין מזלף על גבי ענבים מותר.

הא דיחיד אינם נאסרים. כבר פירשתי לעיל דביחיד שיש לו בהם זכות מיירינן דומיא דמים של רבים שהכל שותפין בו וכי אמרינן דתלשינהו גלא או דטפחינהו בידיה לא בא אלא להוציאו מדין מחוברים כדמוכחא שמעתתא.

ומיהו אי טפחינהו על דעת עבודה זרה אפילו דחבירו נאסרים ואפילו דרבים והכא בדלא טפחינהו על דעת עבודה זרה ודומיא דתלשינהו גלא דהוה אמרינן מעיקרא וכן פירש הר״מבן ז״ל ואף על גב דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרק׳ עולם שאפי׳ הוא שלו אינו נאס׳ אלא בשחופר בו לדעת עבודה זרה וכדפירש ר״שי ז״ל התם הוא במחובר גמור אבל במיא דנידי בתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי וכדפרישנא לעיל וכן נראה כאן מפירוש ר״שי ז״ל.

מהו שיוליך ענבים לגת כו׳. פי׳ שיוליך ענבים ויזרקם לגת ולישנא קלילא נקט ואסיקנא דאסיר לכתחלה משום לך לך כו׳ ופי׳ הר״אבד ז״ל שגזרו מפני משקה היין הנסחט בדרדורין כי כשהוא זורק הענבים לגת אותו היין נשפך לגת על ידן וגזרו בו משום שפיכת יין גמור דעלמא והראוי להתנסך מכחו שהוא אסור ונראה שאף לפירוש זה לא חלקו חכמים ואסרו אפילו בענבים שאין בהם יין נסחט והר״מבן ז״ל פירש טעם הגזרה מפני שלפעמים יש בגת יין נמשך ושמא יגע בו גוי והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה אף על פי שהיין מזלף עליהם יין שבגת קאמר ושורת הדין שהוא מותר שאין זה אלא כזורק אבן לגת אלא שאסרו לכתחילה מפני הגזירה שאמרנו וכפירושו מוכיח בתוספתא דקתני גוי שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורין בגת אף על פי שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר ונראה שגם לפי׳ זה לא חלקו חכמים בדבר ואסרו לכתחילה אף לגת שאין בו יין נמשך אלא שמורי הר״אה ז״ל היה מתיר לפי פירוש זה וכל שסייע ישראל לגוי בשפיכתן מותר אפילו לכתחילה ואף על גב דלקמן גבי שפוראי אסרינן לכתחילה דילמא שדו ליה על ידי גוי לחודיה התם הוא בחמרא מעליא שאוסרת בו כחו של גוי מן הדין ואפילו בדיעבד מה שאין כן בזה שאינו אלא משום גזרה ומותר בדיעבד אפילו זרקם גוי לבדו שאין לנו לאסור לכתחילה כל שישראל מסייעו וכן נהגו.

כל שמל ולא טבל הרי הוא כאלו לא מל אף לענין יין נסך כמו שבארנו למעלה ואם בא על בת ישראל הולד כשר כדין גוי ועבד הבא על בת ישראל שהולד כשר כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במסכתא זו שכל שהוא נאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים ומ"מ במקום שאינן בני תורה והדבר מצוי לבא לידי פרצה חוששין בדבר וחוככין להחמיר וכן בכל כיוצא בזה:

אסור להניח לגוי להוליך ענבים לגת ואם הוליך אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר ודבר זה נחלקו המפרשים בפירוש יש מי שפירש איסור זה אע"פ שאין יין בגת ואיסור זה מפני שאע"פ שלא נדרכו מסתמא כל בוצר לגת כשמניחם בכובי עוצרם מעט ביד והיין מזלף עליהם וכשהגוי שופך הענבים בגת נשפך גם היין על ידו והוא נאסר לכתחלה מגזרת שפיכת יין גמור ונמצא לדעת זה בזמן הזה שהגוים מביאים ענבים לגיגית שאין להניחם להריקם בגיגית אא"כ בסיוע ישראל הא בסיוע ישראל מיהא מותר לכתחלה ואע"פ שביין גמור אסרו כחו של גוי אף בסיוע ישראל אם לכתחלה אם אף בדיעבד לדעת קצת כמו שיתבאר שמא יניחנו כלו אצל הגוי ונמצא כחו של גוי לבד לא גזרו כן אלא ביין גמור ומ"מ עיקר הדברים שאם אין יין בגת להולכת ענבים אין חוששין כלל ואין בזה תורת יין כלל אף בכדי לגזור עליו ליין אחר ואף לכתחלה ודבר זה פירושו בשיש יין בגת והוא נמשך והגיע לכלל יין גמור וכשהגוי מוליך הענבים לשם יין שבגת נתז ואפילו היה שם יין כל כך שהוא מזלף על הענבים מותר מפני שאין זה אלא כזורק אבן לתוכו ולכתחלה אסור שמא יגע ביין או שמא יסחוט אשכול של ענבים ואף בזו אם ישראל מסייע לגוי מותר לכתחלה שהרי ביין גמור לא נאסר אלא שמא ינחנו כלו לגוי ונאסר אף בדיעבד וא"כ בזו שאם הניחו לגוי כלו מותר בדיעבד בסיוע ישראל מותר לכתחלה ואף לענין הולכת היין אם אין דעתו לשפכו והוא רוצה להביא על ידי גוי מותר ולא סוף דבר בסתום שאין הגוי יכול ליגע בו שזו אף בלא שמירה כל שהניחו בחזקת המשתמר מותר אם היא חתימה ראויה אלא שאף בפתוחה כל שישראל הולך עמו ושומר שאינו נוגע אם היא חסרה שאינו יכול ליגע אלא בהורדה מכתפו מותר לכתחלה ואם היא מלאה אסור לכתחלה שמא יגע הגוי ואין הישראל מרגיש וגדולי המפרשים אסרוה אף בדיעבד אלא שלדעתי כל שאומר בריא לי שלא נגע מותר בדיעבד:

תמדים שלנו יש מי שאומר שאין לנו להניח לגוי לשפוך המים לשם אלא בסיוע ישראל ואם עשו כן אם הם בכדי שבהטלת שלש יצאו ארבעה הרי הוא כיין שמזגו גוי ואסור ולדעתנו מותר לכתחלה שאין זה דרך מזיגה ואין בזו קרוב הדעת כמו שבארנו:

לא צריכא דטפחינהו בידי' פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהן דליהוי דיחידאה:

ועל יינא משום יי"נ משום לך לך אמרי' נזירא פי' דמגע לא חשי' דלא הוי הקילוח מחובר לידו כמו הקנה וכחו נמי לא חשיב דאסרן לעיל כחו בכוונה אפילו בהנאה דהתם הוי מוריק ליין בכחו אבל האי לא שפיך חמרא אלא מיא לגו חמרא הילכך לא מיתסר אלא משו' לך לך אמרי' נזירא:

ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:

בא"ד פי' למה (לא) שלח לו בטבל ויחתוך כו' בטבלו מן המתניתין ומתרץ אית לך כו' כצ"ל:

בא"ד ושמא ירק דוקא משום דאין לו אסמכתא כו' עכ"ל ולפי זה לא קשיא מהך דר"מ דאכל עלה של ירק והך דשמעתין בפירות שהורמה מהן תרומה גדולה ולא מעשר ובברכות ל"ג ירק ולא מעשר כו' מתוס' פ"ק דחולין ע"ש:

בד"ה הא דיחיד כו' ואומר ר"י דמיירי במעין היוצא מעצמו כו' עכ"ל ולעיל בפרק כל הצלמים כתבו תירוץ אחר בזה ע"ש:

בד"ה כל שנאכל כו' וכלישנא דכל שנאכל כמות שהוא חי כו' כצ"ל:

בא"ד שפירות קסרין ודאי פי' ודאי טבל שהיו אז כולן ע"ה. ר"ל ולא היו מעשרין כלל או כולם חברים אלא שהיה ידוע שלא עשרו צ"ל דר"ל שאע"פ שהיו חברים היה ידוע שכל הפירות שהיו מוכרים למשולחים להביא משם למקומות אחרים לא היו מעשרין שהיו סוברים כר' יוסי דמתיר לשלוח טבל ודאי כשמודיעו אבל מה שהיו אוכלין בעצמן היו מפרישין שהרי חבירים היו:

כיון שהיה סוכות. פירוש וצריך לצאת בו ואתרוג חסר הוא פסול ומתרץ בחולו של מועד דיוצאים בחסר:

בא"ד ופריך בירושלמי ויעשר ממנו עליו פי' למה שלח לו בטבל וכו' כצ"ל:

בא"ד הא מותר לשלוח אתרוג בטבלו מן הבריי'. לשון זה שכתבו מן הברייתא א"א לי ליישבו וצריך למוחקו:

בא"ד תרגומי' ולא נודע פירושו. ר"ל של תרגומי' ועיין באשר"י שכתב בו שני פירושים:

בא"ד ובמקומות הקרובים נמי מפרש בירושלמי מנהג שהיו עושים וכו' ר"ל ואפי' במקומות הקרובים ואפילו שבטלום הרובים לא מפרישין כל ההפרשות אלא מפרש בירושלמי המנהג איך היו עושין דהיינו רב יהודה בשם שמואל מפרש שאוכל והולך ואח"כ מפריש ור' בא אמר דוקא תרומת דגן תירוש ויצהר ור' אילא אמר שלא היו מפרישין כ"א תרומה גדולה ולא מעשר ובירקות לא היו מפרישין כלל אפילו תרומה ועיין במס' חולין דף ה' בתוס' ושם כתוב דבור זה כולו וכאן מחלק שם מחלוקי ירק ושאר פירות ודגן ותירוש ויצהר ובזה מתורץ כל הקושיות שהקשו התוס' בתחלת הדבור ע"ש:

ד"ה דא"ר יוחנן וכו' ואי רבו היה היה לו למחות וכו' כצ"ל דאי הוי רביה של ר"י רשב"ל היה תלמיד. נ"ל דב' קושיות הן הא' דר"י היה לו למחות בריש לקיש לכבוד רבו ועוד רשב"ל גופיה היאך היה מותר לו להקל בכבודו של ר' שמעון הא כיון שהיה רבו של ר' יוחנן שהוא רבו של ר"ל א"כ גם ר"ל היה תלמיד של ר' שמעון בן יהוצדק וק"ל:

בד"ה מהו שיוליך ענבים לגת רשב"ם פי' וכו' לא מבעיא ליה אם יכול ליתן הענבים בתוך הגת דאם יש יין נמשך וכו'. ר"ל דאין לפרש דמבעיא ליה אם יכול ליתן הענבים לתוך הגת משום דא"כ תקשה לך ממ"נ אי איירי שיש יין נמשך בגת פשיטא דאסור לעובד כוכבים ליתן ענבים לתוכו דאם נותן נאסר כל היין שבגת ואם אין יין נמשך בגת פשיטא דשרי אלא ודאי לא מבעיא ליה אלא אי חשיב יין ההוא שמזלף ע"ג הענבים ונאסר בנגיעת עובד כוכבים או לא:

תד"ה כל. א"ב דגים קטנים וארדי כו'. כצ"ל:

תד"ה אקלע כו' כדאמר כו'. נ"ב היינו משום דהר שעיר נחשב ג"כ לא"י לע"ל עיין קונטרס גדר ישוב א"י במו"ק א"ח (סש"ז) וגם בני ישעי משבט כבשום בימי בית ראשון:

תוס' ד"ה הא דיחיד וכו' נבעי מארעי'. כדאיתא לעיל דף מז ע"א:

הא דיחיד נאסרי' עיי' תוס' ד"ה הא דיחיד וכו' וצל"ע הא בצר לאו היינו בצרה ואיך יחולו תקנת יהושע על קרקפתא דנכרי' בח"ל בשלמא בא"י י"ל אין קנין לנכרי שם להפקיע תנאי' של יהושע וישראל בח"ל נמי י"ל אקרקפתא דגברי מנחי בכל מקום שהם עיי' ש"ע ח"מ אבל נכרים בח"ל לית דין ולית דיין לפע"ד וצל"ע:

משום שאינן בני תורה עיי' מס' שבת קל"ט ע"ב וכן בפ"ק דביצה גבי מת בי"ט דר"ת שלח לבני מילאון בשכר אינן בני תורה ומילאון בני תורה וא"כ לכאורה ה"נ נימא גבלא אינן בני תורה ואנן בני תורה וא"כ איך יתיר ר"ת תורמתא לדידן ומיהו לפי גי' תו' לעיל ל"ח ע"א שהזכרתי לעיל י"ל קצת ויותר נראה דהתם שלחו בני בשכר ללוי ואסר להו א"כ לדידן נמי אסור אבל הכא אפשר אי שאלו בני גבלא הי' מתיר להם אך הם לא שאלו ופרצו גדר בלי הוראת חכם ע"כ אסר להם ע"ד בקעה מצא וגדר בה גדר ומשו"ה לדידן שרי:

(נט א תוספות) סוף ד"ה בצר וכו' אבל ר"י אמר כי לא נתחייבו וכו' אלא וכו' מצרים ובבל מואב ובני עמון וכו'.—הכי משמע בידים פ"ד מ"ג.

דתלשינהו גלא. פעמים שהם נתלשין הלכך אי דיחיד נאסרין: תסתיים דרבי יוחנן דאמר אסורות. בתמיה כלומר מי פשטינן מהכא גבי אבני הר שנתדלדלו דאיפליגו בהו בני ר' חייא ור' יוחנן דהיינו ר' יוחנן דאסר: דטפחינהו. עובד כוכבים בידיה מלמטה ותלשן ואח''כ השתחוה להן הלכך יש בהן תפיסת ידי אדם ולא דמו לאבני הר שנדלדלו מאליהם ואי דיחיד נאסרים: לפי שאינן בני תורה. אתורמוסן קאי דאי הן בני תורה שרי כדמפרש לקמיה תורמוס אינו נאכל חי ואינו עולה על שלחן מלכים:

הקשה הר''ר אלחנן לפי' ר''ת מהא דאמרינן בירושלמי דמס' דמאי מאכילין את עניים דמאי אמר רשב''ג שלח לי ר' יוסי בר רבי אתרוג ואמר לי זה בא מקיסרין ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שהוא טמא שלא בא בידו אחר שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי פי' ודאי טבל שהיו או כולם עמי הארץ או כולם חבירים אלא שהיה ידוע שלא עשרו שהוא טמא שמרביצין עליו מים והוכשר וא''ת הא תנן בשילהי תוספתא דטהרות דאתרוגים אין מזלפין עליהם מים וי''ל ה''מ באותם שמוכרים בעיר אבל בא מדרך רחוקה מסברא זלף עליו מים כדי שלא יכמש עוד י''ל דה''מ בשאר ימות השנה אבל בחג מרביצין עליו מים כדי שיהיה הדר כדתנן בסוכה (דף מב.) וא''ת א''כ מאי האי דקאמר בתר הכי ויעשר ממנו עליו והיאך יכול לעשר ממנו כיון שהיה סוכות וי''ל דבחולו של מועד מיירי כדאמרינן (סוכה לו:) ר' חנינא מטביל ונפיק ושלא בא בידו אחר שאם בא בידו אחר לא היה מודיע לו שהוא טבל אלא מעשר מן האחר עליו וא''ת ואימא דה''נ הוה שבא בידו אחר ומה שהודיעו שבא מקיסרין זהו לפי שהוכשר וי''ל שאם לא שלח אלא בשביל דבר אחד היה לו לפרש ולפי ששני דברים תלוין בו שלח לו סתמא ופריך בירושלמי ויעשר ממנו עליו פי' למה שלח לו בטבל ויחתוך ממנו חתיכה אחת למעשר ומתרץ ואמר אין דרך בני אדם לשלוח לחבריהם דברים חסירים ופריך ולאו מתני' היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו פי' ולמה דקדק דלא היה בידו אחר דאפילו היה בידו אחר הא מותר לשלוח אתרוג בטבלו מן המתני' ומתרץ אית לך למימר דאע''ג דפליג על רבנן לא הוה עביד עובדא כוותיה פי' היה ס''ד שלא יעשה הלכה כמותו אלא כחכמים החלוקים עליו כמו שחושב בירושלמי דברכות כמה תנאים שלא היו עושים הלכה כמותם רבי יוסי בעא קמיה דרבי זירא ולא מפירות המותרות מקיסרי הן ולא רבי התיר קיסרין בתמיה ומסיק רשב''ג קודם לרבי הוה משמע שאחר שהתיר רבי קיסרין שוב לא היה בו שום איסור טבל אפי' בודאי דהא ההוא אתרוג ודאי הוה ונראה לפרש ולא מפירות המותרין בקיסרין דהתם בירושל' בפ''ב דדמאי אומר אלו המינין האסורין בקיסרי פי' משום דמאי משום דאלו המינים באלו המקומות רגילין לבא מא''י והידועים שלא באו מא''י פטורין משום דמאי וחייבין משום ודאי כפירוש ר''ת ופריך והלא אתרוג מפירות המותרין שאין מביאין אותן מא''י אלא בקיסרין עצמו גדל ומודו רבנן דמותר לשלוח ודאי בחו''ל בהודעה ולא נחלקו אלא בטבל בא''י וא''כ מנלן שלא בא לידו אחר ומשני דעדיין לא הותרה קיסרין בימי ר' יוסי והיו מחזיקין אותה בחזקת א''י והר''ר דוד ממיילן תירץ דהכא דחזא דאכלי פירות דלא מעשרין פי' שלא היו מחמירין להפריש בחומרות א''י אבל כקולי ח''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש ולכך אסר להם כי טעה בשם העיר והיה סבור שהוא של א''י וכן ההיא דחולין דרבי שהתיר בית שאן לא לגמרי התיר אלא חומרי א''י התיר להנהיג בה קולות חו''ל כגון ביטול ברוב וכמה קולות השנויות פ' עד כמה בבכורות וכן ההיא דמכזיב דמשמע בירושלמי דפטור בין דמאי בין ודאי פטור מחומרי א''י ומ''מ קולי חו''ל נוהג בכל אותן המקומות ועל תרומות ומעשרות שאין אנו מפרישין עכשיו אף לא כקולי חו''ל אומר ר''ת דקרקעות שלנו משועבדות הם לשרים ודינא דמלכותא הוא שאם לא יתנם שיהו משועבדות ביד עובד כוכבים ומשוקעות לו ולכן אינם שלנו וק' לר''י כי גם בימי החכמים היה להם קרקעות לטסקא כדאמרינן פ' ח''ה (ב''ב דף נד: ע''ש) מאן דלא יהיב טסקא לא ליכול ארעא וע''ק כי אנו יש לנו הרבה קרקעות שאין בהם טסקא ויש לסמוך על דברי הירושלמי דחלה דא''ר יוחנן רבותינו שבחו''ל היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו רובים א''ר זעירי תרגומיא ולא נודע פי' ואם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג לשון ר' יהודה אבל ר''י אמר כי לא נתחייבו בתרומות ובמעשרות אלא הסמוכות לא''י כגון מצרים ובבל מואב ובני עמון כי שם היו רגילים להפריש שלא יבואו להקל במעשר א''י אבל במקומות הרחוקים לא חייבו חכמים שום מעשר ואפי' בדגן ותירוש ויצהר ובמקומות הקרובים נמי מפ' בירושלמי מנהג שהיו עושים קודם שבטלום הרובים רב יהודה בשם שמואל חלת חו''ל ותרומת חו''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש ר' בא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר ר' אילא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד אבל לירקות אף לתרומה גדולה לא חשו מדתני איסי מעשר לירקות מדבריהם משמע מדברי הירושלמי דדבר שהוא מדבריהם בארץ לא הפרישוהו כלל בחו''ל ושמא ירק דוקא משום דאין לו אסמכתא כלל מן הפסוק.: דא''ר יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק. הכא משמע שהיה רבו וכן משמע נמי בכמה דוכתי שאמר שמועות משמו ותימה דבסנהדרין פ' זה בורר (דף כו.) קאמר ר' חייא בר זרנוקי ור''ש בן יהוצדק אזלו לעבר שנה באסיא איטפיל בהדייהו רשב''ל כו' ואי קרי לכו רועי צאן מאי אימא ליה ואי רבו היה לו למחות על כבוד רבו דאי הוה רביה של רבי יוחנן רשב''ל הוה תלמיד: הא דיחיד נאסרין. צ''ל דמיירי כגון דנבעי מארעיה וא''ת והא אמרינן בשילהי מרובה (ב''ק דף פא.) גבי עשר תנאים שהתנה יהושע ומעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין הימנו וא''כ היאך הוו דיחיד ואמר ר''י דמיירי במעיין היוצא מעצמו והכא מיירי בחפר בור א''נ מיירי הכא כגון שכל העיר שלו. איקלע לגבלא. מפרש בערוך הר שעיר וכן תרגום יונתן הר שעיר טורא דגבלא ובתרגום ירושלמי אומר הופיע מהר פארן איתגלי מטורא דגבלהון לבנוי דישמעאל ומיהו לפי האמת משמע יותר שהיא עיר מא''י כדאמר פ''ב דכתובות (דף קיב.) ריב''ל איקלע לגבלא חזא עגלים בין הגפנים כו': עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וא''ת אמאי איצטריך בפ' אלמנה לכ''ג (יבמות דף סח:) ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עה:) לר' יוחנן משום ר' ישמעאל קרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר לאשמעינן דעובד כוכבים ועבד שבאו על בת ישראל שפסולה פשיטא השתא הולד ממזר פוסל בביאתו מיבעיא ואומר' ר''י הא דידיה הא דרביה: כל שנאכל כמות שהוא חי כו'. פסק ר''ת כהני תרי לישני דהא ר' יוחנן ס''ל כהאי לישנא בתרא וקי''ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וללישנא בתרא נמי לא פליג רב עליה וכלישנא דכל שנאכל כמות שהוא חי אית ליה לסתם תלמודא לעיל פ' אין מעמידין (דף לט:) דקאמר דלמאי ניחוש לה אי משום בשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי וכן גבי משחא שליקא קאמר (לעיל לח:) דנאכל כמות שהוא חי אע''פ שהוא עולה על שולחן מלכים וללישנא בתרא דהכא מוסיף להקל דאפי' אינו נאכל חי שרי כיון שאינו עולה כגון תורמוס ובהא ודאי מודי דדבר שנאכל חי אע''פ שהוא עולה שרי תדע דלעיל פרק אין מעמידין (דף לח.) דקאמר איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא שאין נאכלין חיין (. ועולין) על שולחן מלכים ולא קאמר איכא בינייהו דבש ופירות שנאכלין כמו חיין ועולין אלא ודאי בהא ליכא מאן דפליג דכיון שנאכלין חיין אין בו משום בישולי עובדי כוכבים וללישנא בתרא בא להקל ולעולם אינו אסור אם אין כאן שניהם אינו נאכל ועולה: מהו שיוליך ענבים לגת. רשב''ם פי' וז''ל כשבוצרים הענבים ונותנים אותם בסלים להוליכן לגת

עבודה זרה נט ע"א

דף נט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד