עבודה זרה ס ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

ומספרת הגמרא: ההוא חביתא, היה מעשה בחבית דאיפקעה, שנסדקה לאורכה, מלמעלה למטה, ועמדה להתפרק וליפול חציה לצד זה וחציה לצד השני. אידרי ההוא עובד כוכבים, הזדרז גוי ההוא, חבקה, בין זרועותיו כדי שלא ישפך היין לאיבוד, והחזיקה עד שהביאו כלי לרוקן בתוכו את היין -

שרייה, התירה רפרם בר פפא, ואי תימא או שהתירה רב הונא בריה דרב יהושע, לזבוני לעובדי כוכבים, למכרה לגוי, מפני שהגוי לא שיכשך ביין. ועל אף שקירב חצאי החבית זו לזו, ונמצא שהוא נוגע ביין באמצעות החבית, בכל זאת מותר. ואינו דומה לנוגע בקנה [עיין משנה הבאה], כי נוגע בקנה משכשך ביין עם הקנה, אבל כאן לא שיכשך כלל.

ומוסיפה הגמרא: והני מילי, דברים אלו אמורים, כגון דפקעה לאורכה, מלמעלה למטה, אבל, אם פקעה לפותייה, לרוחב החבית, אפילו בשתיה שרי. מאי טעמא? - הואיל ושני חלקי החבית אינם מתפרקים זה מזה, וחציה העליון יושב על התחתון, אף שנוזל ממנה מעט יין. נמצא, שהגוי אינו "מחזיק" את היין ואינו נוגע באמצעות דבר אחר, אלא הוא רק מכביד את חלקה העליון, ובדחיקתו "מעשה לבינה" קעביד, כאילו הכבידו את החבית בלבינה. והגוי לא עשה כלום יותר מאשר לבינה.

ומספרת הגמרא עוד עובדא.

ההוא עובד כוכבים, גוי ההוא דאישתכח, מצאוהו, דהוה קאי במעצרתא, שהיה בגת של ישראל ריקה מענבים ויין.

וכיון שהיתה רטובה מדריכת ענבים ["משקה טופח"] יש לחשוש שמא נגע בה הגוי, ואסר את היין, והיין יבלע בגת ויאסור את הדריכה הבאה ^[150].

וכשאלה זו הובאה לפני רב אשי הוא לימד את השואלים כיצד להכשיר את הגת.

אמר רב אשי: אי איכא טופח להטפיח, אם היין הנשאר בגת היה רטוב בכמות כזו שאפשר להרטיב בו דבר אחר, בעי הדחה, במים, ובעי ניגוב באפר מים ואפר [מבואר בפרק הבא עב ב עה א]. ואי לא, אם אין ביין שיעור טופח להטפיח, אלא טופח גרידא, בהדחה בעלמא סגי ליה, דייה בהדחה ^[151].

מתניתין:

משנתנו דנה בגוי שנתייחד עם היין, בגת של ישראל - האם יש לחשוש שמא נגע ביין, ונסכו.

עובד כוכבים שנמצא, שמצאוהו, עומד בצד הבור של יין -

אם יש לו, לגוי, מלוה עליו, על הישראל, דהיינו שהישראל חייב לו מעות, אסור היין ^[152], לפי שאין הגוי ירא לנגוע בו, מפני שסבר שאם הישראל יתפוס אותו כגנב, ויאשימו על נגיעתו ביין, יאמר לו שיתנהו לו תמורת חובו. ^[153]

ואם אין לו מלוה עליו - מותר, מפני שהגוי ירא לנגוע שמא יתפס כגנב.

המשנה חוזרת לדין נגיעת הגוי ביין ^[154]. והמשנה מבארת דין יין שנגע בו הגוי, שלא בכוונת ניסוך, או שלא בדרך ניסוך.

נפל הגוי לבור של יין ועלה משם, ולא נתכוין כלל ליגע בירידתו, [והגמרא תבאר למה אינו אוסר בעלייתו], או אם מדדו, הגוי בקנה, שהכניס קנה ליין לדעת את כמותו. אף על פי שמתכוין ליין, מכל מקום, אינו מתכוין לנסכו אלא למודדו, ואינו נוגע ממש בידיו ^[155] -

וכן אם התיז את הצרעה בקנה, צרעה שנפלה ליין והגוי הוציאה עם הקנה -

או שהיה מטפיח על פני חבית מרותחת, יין שהחמיץ והעלה קצף, והגוי הכה בידו להוריד את הקצף. אף על פי שנגע בידיו ממש, מכל מקום, אין דרך ניסוך בכך -

בכל אלו היה מעשה, ואמרו, חכמים: ימכר, ואינו אסור בהנאה.

ורבי שמעון מתיר, אף בשתיה.

נטל את החבית, וזרקה בחמתו ^[156] לבור. זה היה מעשה [גירסא אחרת: בבית שאן] והכשירו, את היין אפילו בשתיה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין - אם יש לו מלוה עליו אסור.

אמר שמואל: והוא, במה דברים אמורים? כגון שיש לו מלוה על אותו יין, שעשה לו הישראל את היין אפותיקי, שאם לא יפרענו את חובו יגבה את היין עצמו. הילכך: אסור, כי הגוי סומך דעתו על היין, ואינו ירא ממנו, ונוגע. אבל, אם אין לו מלוה על אותו היין, אף על פי שיש לו מלוה על הישראל, מותר היין בשתיה, כיון שהגוי לא נוגע מיראתו שמא יתפס כגנב.

אמר רב אשי: מתניתין, המשנה הבאה, נמי דיקא, מדוייקת כדברי שמואל.

דתנן, ישראל המטהר יינו של עובד כוכבים, עושה יינו של גוי בגתו של הגוי בהכשר, כדי למכרו לישראל, ואינו נותן מעות לגוי עד אחר מכירתו את היין, ונותנו ברשותו, ומשאיר את היין אצל הגוי ^[157] - והלה, הגוי, כותב לו "התקבלתי ממך מעות", כלומר, הריני כאילו קיבלתי ממך מעות, ואינו מעכב את היין עבור חוב המעות, ואתה יכול להוציא את היין בכל עת שתרצה - מותר.

אבל, כשאינו כותב לו כן, ואם ירצה ישראל להוציאו ואין הגוי מניחו עד שיתן לו מעותיו - זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמים. הואיל ויש לו מלוה על אותו היין, עושה בו הגוי מה שירצה.

ומדייק רב אשי: טעמא, הטעם שאסרו, משום דאין מניחו, הא מניחו, ואילו אם מניחו להוציא את היין - שרי, היין מותר, אף על פי שהישראל חייב לו מעות על הגת ועל היין, מכל מקום, כיון שלא שיעבד את היין בחובו - מותר ^[158].

שמע מינה, משמע כדברי שמואל, האומר: מלוה על אותו יין בעינן, כדי לאסור.

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו במשנתנו: נפל לבור ועלה... ימכר.

הגמרא מבארת, למה אין חוששין שנסך בעלייתו.

אמר רב פפא: לא שנו במשנה, שהיין מותר, אלא שעלה מת ^[159], אבל אם עלה חי - אסור.

מאי טעמא?

אמר רב פפא: מפני דדמי עליה, נדמה לו לגוי, כיום אידם, והולך ומודה לעבודה זרה על נס הצלתו, ומן הסתם מנסך בעלייתו - ואסור בהנאה.

שנינו במשנתנו: מדדו בקנה... כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר.

אמר רב אדא בר אהבה: ינוחו לו לרבי שמעון ברכות על ראשו! כשהוא מתיר - מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר - אוסר אפילו בהנאה. והגמרא פוסקת הלכה:

אמר רב חייא בריה דאבא בר נחמני, אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה, יש מי שמסר שמועה זו: אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כרבי שמעון, המתיר נגיעת גוי ביין שלא בכוונה, או שלא כדרך ניסוך.

איכא דאמרי: אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר חנן: הכי אמר זעירי: הלכה כרבי שמעון.

ומסיקה הגמרא: ואין הלכה כרבי שמעון.

שנינו במשנתנו: נטל חבית וזרקה [בחמתו] לבור - זה היה מעשה והכשירו.

רב אשי בא להגדיר מגע הגוי ביין, מה נקרא מגע ישיר האוסר את היין, ומה אינו נקרא מגע, ומגדיר זאת לפי מה שנקרא מגע לגבי "זב", וכמו שיבואר.

ואין רצונו של רב אשי לדמות לגמרי הלכות נגיעת גוי ביין להלכות זב. ולכן, גוי המסיט יין, כגון שנושאו על כתיפיו, אינו אוסרו, על אף שזב המסיט אדם או כלים מטמאו [וכן מושב הזב מטמא, ואילו גוי שישב על חבית יין אינו אוסר את היין ^[160]]. אלא, עיקר חידושו הוא כאשר "זרק", והיינו, כשם שזב הזורק חפץ על אדם או כלים אינו מטמא אותם, כך גוי הזורק אבן או כל דבר ליין אינו אוסרו.

אמר רב אשי: כל מגע, שבזב טמא, כגון אם נגע בידו או בקנה, הרי בעובד כוכבים הוא עושה יין נסך.

כל שבזב טהור, כגון אם זרק דבר על האדם והכלים, בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך.

ומקשינן: איתיביה רב הונא [גירסא אחרת: רבינא] לרב אשי, ממשנתנו. ששנינו בה: נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה בבית שאן והכשירו.

ומדייק רב הונא: אם זרקו בחמתו, בלא כוונת ניסוך, אלא לשכך חמתו, אין, אכן הכשירו את היין. אך אילו אם זרקו שלא בחמתו, לא הכשירו את היין, אלא למרות שלא נגע ביין שבבור, אסרו. וקשה על רב אשי, שהרי זב שזרק חפץ בכלי, אינו מטמאו!

הערות

^[150] מפורש על פי המאירי והבית יוסף [סימן קכט]. ועיין בחידושי הריטב"א.

^[151] וכתבו התוס': אף אם יש יין טופח גרידא - נקרא עליו שם יין, ולפיכך צריך הדחה - מכל מקום, אין צריך ניגוב. כי בשלמא בטופח להטפיח, מתחבר יין זה האסור לאותו יין הבלוע בדפנות הגת. הילכך צריכה גם ניגוב - אבל כאשר הוא טופח גרידא - לא יתחבר עם הבלוע אלא עם הדריכה הבאה, ודי בהדחה בלבד. והקשה הריטב"א, למה יש לחשוש שהגוי נסך, הרי שנינו בתחילת משנה הבאה, שגוי אינו מנסך בבית הגת כשאין לו מלוה עליו? ומתרץ: יש לחלק בין המשנה, שמצאוהו עומד בצד הגת, לכאן שמצאוהו בתוך הגת. [וראה בחידושי המאירי]. ועוד מתרץ: כאן אין הגוי מפחד, מפני שאינו סובר שמשום נגיעה זו תפסד הגת ותהא צריכה הכשר.

^[152] כתב הריטב"א בשם רש"י [כנראה שהיה כתוב כן בגירסתו] שאסור אפילו בהנאה. ובסיפא באין עליו מלוה, כתב רש"י בגמרא שמותר אפילו בשתיה. ועוד כתב הריטב"א: אפשר: שמה שהתירו באין עליו מלוה, הוא דוקא בנמצא עומד בצד הגת, שכדי לנסכו צריך להתכופף, אבל בחבית, יש לחשוש שמא נגע ביין אם החבית מגולה - ואסור בשתיה.

^[153] כן מבאר רש"י. אבל הרמב"ם [בפירוש המשנה] מבאר: מפני שחושב אותו לממונו, אפשר שימשמש לחפש ולראות את היין ולבדוק את טיבו.

^[154] כתב המאירי: משנה זו היא שלא במקומה. ביאור: הדין הקודם: עובד כוכבים שנמצא וכולי, שייך למשנה הבאה [סא א]. ודין מדדו בקנה וכולי שייך למשנה הקודמת [נה א] הדנה בצורת הנגיעה.

^[155] כן כתב רש"י. והתוס' [נז א ד"ה דאי] סוברים, שהוא הדין אם מדדו בידו. אלא מפני שרבי שמעון המתיר אפילו בשתיה, מתיר רק בקנה, לפיכך כתבה המשנה "בקנה".

^[156] יש גירסאות שאינם גורסים "בחמתו". ראה בתוס' יום טוב.

^[157] עיין ברש"י והגהות הב"ח ותוס', אם צריך שהמפתח או החותם יהיה ביד ישראל, ויבואר בעזה"י בדף הבא.

^[158] כתב הריטב"א: ראיית רב אשי היא מדיוק הסיפא, כמבואר - דאילו מהרישא אין ללמוד דינו של שמואל, כי היה אפשר לפרש שהגוי כותב לו שאין לו עליו תביעה כלל, לא על היין ולא תביעה אחרת. והרש"ש כיון לדברי הריטב"א.

^[159] או קרוב להיות מת, כיון שהוא מטורף בדעתו - אינו מנסך. חידושי הריטב"א.

^[160] תוס'. וכן זב הנוגע באדם וכלים באמצעות קנה, ולא הסיטו - אינו מטמא, ואילו ביין נסך אוסר. [מבואר לפי הר"ן בפירושו על הרי"ף, ועיין רש"ש שצריך להתאים כן הגירסא ברש"י].

דאיפקעה [שנבקעה] לאורכה מלמעלה למטה, אידרי ההוא גוי חבקה [קפץ גוי אחד וחיבק אותה] שלא תיפתח, ושהיין לא יישפך, שרייה [התיר אותה] רפרם בר פפא, ואי תימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, לזבוני [למכור אותה] לגוים, שנאסרה בשתיה אבל לא בהנאה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים שפקעה לאורכה, אבל אם נבקעה לפותייה [לרוחבה] והגוי הידק את החלק העליון על התחתון — אפילו בשתיה גם כן שרי [מותרת], מאי טעמא [מה הטעם]? הגוי שמחזיק את החבית רק מעשה לבינה קעביד [עושה], שאינו עושה מעשה ביין, אלא רק מכביד על החבית כאילו היה לבינה, או דבר כבד אחר.

מסופר, ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי במעצרתא [גוי אחד שנמצא עומד בתוך הגת] עצמה, אמר רב אשי: אי איכא [אם יש שם יין] בכמות כזו שהיא של טופח להטפיח (רטוב עד כדי להרטיב דבר אחר) — בעי [צריך] הדחה של הגת במים ובעי [וגם צריך] ניגוב (ניקוי יסודי יותר. להלן עבודה זרה עד,ב), ואי [ואם] הוא לא טופח להטפיח, גם אם יש שם לחות — בהדחה בעלמא סגי ליה [בלבד די לו].

א משנה נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו כלומר, שבעל הבור חייב כסף לגוי — אסור היין, שאנו חוששים שכיוון שהגוי סבור שיש לו זכות בנכסיו של הלווה לא יימנע מלנגוע ביין. אין לו מלוה עליו — מותר, שאין אנו חוששים שהוא נוגע בדבר שאינו שלו.

נפל הגוי לבור יין ועלה, או מדדו ליין שבבור בקנה בלי לנגוע בו בידו, או התיז את הצרעה בקנה ונגע הקנה ביין, או שהיה מטפיח מסיר קצף מעל פי חבית מרותחת — בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, שהיין מותר בהנאה אבל אסור בשתיה, ור' שמעון מתיר אף בשתיה. נטל הגוי את החבית של יין וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו אף בשתיה.

ב גמרא בפירוש דברי המשנה "אם יש לו מלוה עליו", אמר שמואל: והוא שיש לו מלוה על אותו יין עצמו, שהיין משועבד לגביית חוב זה — אז יש לחשוש למגע הגוי ביין, שאז הוא מרגיש בעלות עליו.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] בפירוש זה, דתנן [ששנינו במשנה הבאה]: המטהר יינו של נכרי ישראל הדורך ענבים של גוי כדי למכור את היין לישראל, ונותנו ברשותו של הגוי עד שימכרנו, והלה הגוי כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — הרי זה מותר, לפי שהיין נחשב כשייך לגמרי לישראל ואין לחשוש שנגע בו הגוי. אבל והיה אם ירצה ישראל זה להוציאו, ואין גוי מניחו עד שיתן לו מעותיו (שישלם לו עבור היין), זה היה מעשה בבית שאן ואסרו.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאין מניחו, שאז אומרים שיש מעין בעלות לגוי עליו, ואז הוא אסור, הא [אבל] אם היה מניחו להוציא את היין שרי [מותר], למרות שהישראל עדיין חייב לו מעות. שמע מינה [למד מכאן] שמלוה על אותו יין בעינן [צריכים אנו], שרק כאשר יש לו מעין בעלות על היין, ולא חובת תשלום יש לחשוש למגעו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג שנינו במשנה: נפל לבור ועלה — יימכר, שאינו אסור בהנאה. אמר רב פפא: לא שנו אלא שעלה הגוי משם מת, שהוציאו את הגוי משם כשהוא מת, אבל אם עלה חי — אסור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב פפא: דדמי עליה [שדומה לו] לגוי הדבר הזה כיום אידם (חגם) שאירע לו נס וניצל, ובגלל שרוצה להודות לעבודה זרה בוודאי מנסך כשיוצא מן הבור.

ד מדדו בקנה... כל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ור' שמעון מתיר. אמר רב אדא בר אהבה: ינוחו לו לר' שמעון ברכות על ראשו, מפני ששיטתו היא שיטה חד משמעית, כשהוא מתיר — מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר — אוסר אפילו בהנאה.

אמר רב חייא בריה [בנו] של אבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון אחרת: אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כר' שמעון. איכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר חנן, הכי [כך] אמר זעירי: הלכה כר' שמעון. ואולם בסופו של דבר מסכמת הגמרא: ואין הלכה כר' שמעון.

ה שנינו במשנה: נטל חבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו. אמר רב אשי: כל שבזב הוא טמא כלומר, כל אופן שמגעו של הזב מטמא, הרי פעולה כגון זו בגוי ביין עושה יין נסך, כל שבזב טהור — בגוי אינו עושה יין נסך.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לרב אשי ממה ששנינו: נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה בבית שאן והכשירו. ונדייק: אם זרקו בחמתו — אין [כן] הכשירו, אם זרקו שלא בחמתו — לא היו מכשירים. ואילו בזב, אם זרק דבר מידו על דבר אחר — אינו נטמא!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that split lengthwise from top to bottom, and a certain gentile jumped up and encircled it with his arms in order to prevent the wine from spilling. Rafram bar Pappa, and some say it was Rav Huna, son of Rav Yehoshua, deemed it permitted to sell the wine to gentiles, as the wine was rendered prohibited only for drinking but not with regard to deriving benefit. The Gemara notes: This statement applies only in a case where it split lengthwise. But where the barrel split widthwise and the gentile held the top and bottom halves together, it is permitted even for drinking. What is the reason that the wine is permitted? The gentile is merely performing the action of a brick by weighing the barrel down, and he is not doing anything to the wine.

The Gemara relates: There was a certain gentile who was found standing in a winepress. Rav Ashi said: If there is enough wine in the winepress that it is moist enough to moisten other items, the winepress requires rinsing and requires a more thorough cleansing, as the Gemara will explain (74b). But if there is not enough wine to moisten other items, merely rinsing is sufficient for it.

MISHNA: In the case of a gentile who was found standing next to the wine collection vat, if there is a loan owed by the owner of the wine vat to the gentile, the wine is prohibited. Since the gentile maintains that he has a right to the owner’s property he has no compunctions about touching the wine. But if there is no loan owed by the owner of the wine vat to the gentile, the wine is permitted, as it is assumed that the gentile did not touch the wine that was not his.

If a gentile fell into the wine collection vat and emerged from it, or if he measured the wine in the winepress with a pole without touching it with his hands, or if he cast a hornet out of the wine by means of a pole and the pole touched the wine, or where the gentile was removing the foam that was on the top of a fermenting barrel of wine; with regard to all these cases there was such an incident. And the Sages said that the wine may be sold to gentiles, as it is permitted to derive benefit from the wine, but not to drink it. And Rabbi Shimon deems the wine permitted even for drinking. In a case where a gentile took the barrel of wine and threw it, in his anger, into the wine collection vat, this was an incident that occurred and the Sages deemed the wine fit for drinking.

GEMARA: The mishna teaches that in the case of a gentile who was found standing next to a wine collection vat, if the owner of the vat owes money to the gentile the wine is prohibited. Shmuel says: And this halakha applies only when the loan includes the qualification that the gentile has a lien on that wine, as only then does the gentile feel that he is entitled to touch the wine.

Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise according to Shmuel’s interpretation, as we learned in the following mishna (61a): In the case of a Jew who renders the wine of a gentile permitted by treading the gentile’s grapes so that the wine can be sold to Jews, and he then places the wine in the gentile’s domain until he sells it, the halakha depends on the circumstances. If that one, the gentile, writes for the Jew: I received money from you in payment for the wine, even though he did not yet receive the actual payment, the wine is permitted. This is because the wine is considered the Jew’s property and there is no reason to suppose that the gentile might touch it. But in a case where the Jew desires to remove the wine and the gentile does not allow him to do so until the Jew gives him the money due to him, this was an incident that occurred in Beit She’an and the Sages deemed the wine prohibited.

Rav Ashi explains: The reason that the wine is prohibited is that the gentile does not allow the Jew to remove the wine, and therefore the gentile is considered to have some degree of ownership of the wine. Therefore, one can infer that if the gentile allows him to remove the wine, the wine is permitted, even though the Jew still owes him money. One may conclude from the mishna that in order for the wine to be prohibited we require the loan to include the qualification that the gentile has a lien on that wine. The Gemara affirms: One may conclude Shmuel’s principle from the mishna.

§ The mishna teaches that if a gentile fell into the wine collection vat and emerged, it is not prohibited to derive benefit from the wine. Rav Pappa says: The Sages taught this halakha only in a case where the gentile emerged from the vat dead. But if he emerged alive, the wine is prohibited. The Gemara asks: What is the reason that the wine is prohibited? Rav Pappa said: Since the gentile was rescued from death, he considers that day like their festival day, and he offers the wine as an idolatrous libation in thanksgiving.

§ The mishna teaches that if a gentile measured the wine in the winepress with a pole, or if he cast a hornet out of the wine by means of a pole, or if he removed the foam on top of a fermenting barrel of wine, with regard to all these cases there was such an incident, and the Sages said that the wine may be sold to gentiles but one may not drink it. And Rabbi Shimon deems the wine permitted even for drinking. Rav Adda bar Ahava says: May blessings rest upon Rabbi Shimon’s head, as his reasoning is clear. When he deems the wine permitted, he deems it permitted even with regard to drinking, and when he deems the wine prohibited, he deems it prohibited even with regard to deriving benefit from it.

Rav Ḥiyya, son of Abba bar Naḥmani, says that Rav Ḥisda says that Rav says, and some say that Rav Ḥisda says that Ze’eiri says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. There are those who say that Rav Ḥisda says: Abba bar Ḥanan said to me: This is what Ze’eiri says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Despite this, the Gemara concludes: But the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

§ The mishna teaches: With regard to the case where a gentile took a barrel of wine and threw it, in his anger, into the wine collection vat, this was an incident that occurred and the Sages deemed the wine fit for drinking. Rav Ashi says: With regard to any form of contact through which a zav renders an object ritually impure, in a case where a gentile has that same type of contact with wine, he renders it wine used for a libation. In the case of any form of contact through which a zav does not transmit ritual impurity, leaving an object ritually pure, a gentile does not render the wine with which he has contact wine used for a libation.

Rav Huna raised an objection to Rav Ashi from the mishna: With regard to the case where a gentile took the barrel of wine and threw it, in his anger, into the wine collection vat, this was an incident that occurred in Beit She’an and the Sages deemed the wine fit for drinking. One may infer that if the gentile threw the wine in his anger, yes, it is permitted. But if it was not in his anger the wine is not permitted, even though in the case of a zav, if he threw an object at a vessel, it does not render the vessel impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טעמא דר"ש דינוחו לו ברכות על ראשו שכשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה. דחושש שמא ניסך לע"ז ואע"ג דלא אמרי' סתם מחשבת עכו"ם לע"ז גבי יין חששו שהיו אדוקין בניסוך א"נ(קולה) [כולה] משום גזירה תולין בו להחמיר ולא להקל ואוסרים נסך דסתם יינן נמי בהנאה חומרא הוא שתולין לומר נסך הוא משום חומרא כדפרישית בפ' אין מעמידין, וכשהוא מתיר שלא בכוונה דליכא למימר נסך מתיר אפי' בשתיי' דליכ' משום בנותיהן אלא ביינן אבל במגען לא ורבנן נמי סברי דמגען נמי בכלל גזירה גזירה שלא יהיה שותה עמה ומרגילתו ומיהו כיון דליכא למיחש לניסוך לא גזרו הנאה משום בנותיהן דומיא דכל בישולי עכו"ם דהוא נמי משום חתנות וכן הפת.

הא דא"ר אשי כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך. לאו כללא הוא לכל מילי שהרי היסט שבזב טמא ובעכו"ם אינו עושה יין נסך כדאמרי' לעיל בזיקא ועוד נגיעה ע"י ד"א כגון קנה שבזב אינו טמא ובעכו"ם עושה יין נסך.
אלא ה"ק: כל שבזב טמא בהיסט כגון קנה בידו והסיט בו את הטהור בעכו"ם עושה יין נסך כלו' כל שבזב נקרא היסטו בעכו"ם נקרא מגעו והיינו כלל לכל דבר שבידו וכל שבזב כגון בזריקה שאם זרק כלים והסיט דבר טהוראינו קרוי היסטו וטהור אף בעכו"ם אם נגע ביין בזריקה כגון זו אינו נעשה יין נסך מ"ט לאו מגעו הוא ואע"ג דגזור רבנן בכחו ה"מ בחבורין כגון מוריק אורוקי וכיוצא בו אבל שלא בחיבורין לא ורב אשי לאפוקי צרורות אתא ודכוותה בב"ק בפ' כיצד ואמרי' עלה ורבא צרורות אתא לאשמועי' ואע"ג דתני' קנה בקוטמו של זב והסיט בו את הטהור טהור אנן הכי קאמרי' כל ענין שבזב טמא עושה יין נסך אבל לא על מקומות דהתם משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמיא ועוד אמרו קנה בקוטמו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואף זה בכלל כל שבזב טמא.
ורבינו הגדול ז"ל השמיטה ונראה שהוא סובר דרב אשי לית ליה גזירה בכחו ביין נסך וכדא"ר אשי לעיל במעצרא זירא ולדידיה מוריק אורוקי אפי' בכוונה שרי הילכך לית הילכתא כוותיה והעכו"ם עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי דכל שבזב טמא היינו היסט גופו ממש כדמוכח במתני' במס' זבים בכמה מילי ותנן נמי זה כלל כל שמכח הרעדה טהורין מכח היסטא טמאין ואמר רבא בפ' כיצד הרגל כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם ובודאי אינו משלם נזק שלם אלא מה שהזיקה הבהמה בגופה ממש אבל מה שהוזק מכחה היינו צרורות ואינו משלם אלא חצי נזק (צרורות) ולמדנו דר' אשי לית ליה גזירה בכחו כלל אלא במגעו הילכך לית הילכתא כוותיה ומ"מ אין לי טעם למה השמיט רבינו מלכתוב כח כחו ככחו דמי וק"ל.

ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה וניגוב. פירוש באפר ומים ואפר, כדאמרינן פרק השוכר (עה, א), ואי לאו בהדחה בעלמא סגי. ואם תאמר ואפילו בטופח על מנת להטפיח אמאי בעיא הכשר של כלים, דהא תנן (לקמן) נכרי שנמצא עומד בצד הגת וכו' אם אין עליו מלוה מותר, יש לומר דהתם בגת מלאה יין שנתפס עליו כגנב, ומשום הכי אמרינן דגוי מזהר זהיר ודאי ולא נגע ביה כלל דלא ליהוי נתפס עליו כגנב, אבל הכא דליכא כלל [יין] לא מירתת גוי למנגע במעצרתא, דאיהו לא ידע דאיכא הפסד של כלים בנגיעתו בקרקעיתו של גת משום משקין נטפחין ששם, כן נראה לי. ואכתי קשה לי למה הפרישו בזה בין טופח על מנת להטפיח לטופח, דאי חשבינן ליה לגת ככלי דאינו מכניסו לקיום לגמרי, אפילו בטופח על מנת להטפיח לא ליבעי אלא הדחה בעלמא, ואי מעלינן ליה טפי מכלי שאינו מכניסו לקיום מפני ריבוי היין שעומד שם כל ימי הגתות כמו שכתבנו בפרק אין מעמידין, אם כן כיון דמחמת דינו של גת הוא דנצרך נגוב, אפילו בטופח לבד ניבעי נגוב, דהא אין הכשרו תלוי בריבוי יין ובמיעוטו. ואם תאמר שטופח על מנת להטפיח יש לו דין יין נסך כיון שיכול לשכשך בו מעט, אבל בטופח שאינו יכול לשכשך בו כלל אין בו תורת יין נסך, אם כן אפילו הדחה נמילא ליבעי. ונראה שהראב"ד ז"ל נשמר מעט מזה, שכתב בעיא הדחה ונגוב מפני שהיין מרובה על פניו לא יסור ממנו היטב כי אם בהדחה ונגוב, אי נמי מפני אותו ריבוי היין שעליו בולע ממנו מעט וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי נגוב. והטעם השני יותר נכון, ואין שניהם מספיקין להוציא מידי ספיקן של קושיות למעיין בהן, ועדיין אנו צריכין לתרוץ אחר כנ"ל.
וגת זה שהזכירו כאן מיירי בשל עץ ושל אבן שאינם מזופתין, ואפילו כשדרך בהן, דהכי משמע לקמן בפרק השוכר (עבודה זרה עד, ב) דבעי נגוב, אי נמי בשל אבן מזופת ובשלא דרך בה, אבל בשל אבן מזופת ודרך בו לא סגי בניגוב עד שיקלוף את הזפת. ושל עץ ושל אבן שאינם מזופתין ולא דרך בהם בהדחה בעלמא סגי להו, ושל עץ מזופת אף על פי שלא דרך בה קלוף בעי, וכדברי רש"י ז"ל וגרסתו דגריס לקמן על משנת הגת של אבן וכו' (שם) אמר רבא לא שנו אלא שזפתה אבל דרך בה לא בעיא נגוב, ופירש הוא ז"ל: דבהדחה בעלמא סגי, ובגת של ישראל שאינה זפותה והיא בלועה מתחלתה מן ההיתר אפילו בהדחה בעלמא סגי ליה. אף כאן לא מיירי אלא בשל אבן זפותה דוקא ובשלא דרך בה. ומה שכתב הראב"ד ז"ל דמיירי בשל עץ חדש שלא נשתמשו בו כי אם פעם ושתים, אבל אם הוא ישן בהדחה סגי דלא בלע, דדבר שאין מכניסו לקיום הוא ובשכשוך סגי להו כחצבי שחמי דארמאי ופתיותא דבי מכסי (לג, ב) לא מיחוור, דאי דבר שאין מכניסו לקיום קרינן ליה אפילו חדש לא ליבעי ניגוב, דאי משום דבלע אם כן אתה מצריך נגוב לכל כלי עץ חדש שנשתמש בו יין ביד גוים, וזה אינו. וכבר הארכנו בזה בפרק אין מעמידין.

אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין, אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן המטהר יינו וכו' והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר. פירש רש"י ז"ל: והוא שיש מפתח וחותם ביד הישראל. ואיכא למידק אם כן מאי קא מייתי מינה סייעתא דאין הנדון דומה לראיה, דשאני התם דאיכא מפתח וחותם ביד ישראל ודין הוא שיהא מותר כיון דלית ליה מלוה על אותו היין ממש. ויש לומר דהכי קא מוכח, דברשותו של הגוי כי איכא מפתח וחותם ביד ישראל מותר אם אין לו לגוי אפותיקי על אותו היין, וכי אין מניחו להוציאו אסור, והוא הדין ברשות הישראל בלא מפתח וחותם אם יש לו לגוי אפותיקי על אותו ין אסור דלא מרתת ונגע ביה, ואם אין לו עליו אפותיקי מותר ואף על פי שהישראל חייב לו מעות.

טעמא דאין מניחו להוציאו הא מניחו להוציאו שרי. קשיא לי אמאי אצטריך ליה למידק מדיוקא דסיפא דטעמא דאין מניחו, בלא דיוקא שמעינן לה מרישא דקתני והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, דאלמא כל היכא דכתב לו שהוא כאלו קבל ממנו מנות היין מותר, ואף על פי שזקפן עליו במלוה, דהתקבלתי הכי משמע שהוא מסלק שעבודו מכאן כאלו קבלם ויהיה עליו חוב ממקום אחר, ולא משמע פרעון, דאם כן למה ליה כתיבתו לימא ופרעו, ומחילה גמורה נמי לא משמע, דלא עביד גוי דמחיל דמי יינו, ור"ח ז"ל נמי פירש והלה כותב לו התקבלתי, (שיש) [שהנכרי] כתב לו התקבלתי ממך מנה והרי הוא עליו כתוב. ויש לומר דאי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות היין וזקפו עליו במלוה ומרוחא ליה זימנא מותר, דכיון דלית ליה אפותיקי על היין וזימנא דמלוה אכתי לא מטא שרי, דהוה ליה כאלו אין לו עליו מלוה כלל, אבל אם הגיע זמנו אף על פי שאין לו אפותיקי על היין כלל אסור, לפי שאינו ירא ליגע דמימר אמר אי אמר לי מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי, ומשום הכי אצטריך לדיוקא דסיפא דדוקא כשאינו מניחו להוציא היין עצמו אסור דהוה ליה כדידיה, הא מניחו שרי, כן נראה לי.

אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך. פירוש בנגיעה ממש בין בידו בין בדבר אחר בחבורין. ולאו כללא הוא לכל מילי, שהרי בזב היסטו אסור ובגוי אינו עושה יין נסך, כעובדא דלעיל (עבודה זרה ס ע"א) דזיקא בין מליא בין חסיר וכובא חסירא דשרי. וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך גם כן אינו כלל לכל דבר, שהרי היסט במגע סתרים בזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור (נדה מג, א) דהיסט של בית הסתרים היא, ובגוי עושה יין נסך, אלא לא בא להתיר אלא זריקה דבשלא חבורין היא ובזב טהור, ובגוי אינו עושה יין נסך אלא בדאזיל מניה ושלא (מחמתו) [בחמתו]. ורבותינו חכמי הצרפתים ז"ל פסקו כי הא דרב אשי, וכן פסק רבנו שמואל ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל השמיטה, וכתב הרמב"ן נ"ר דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך, וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא אפילו בכחו שרי, ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכוונה שרי, ולית הלכתא כוותיה, והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי. וצריכא רבא ואין טעמו של רבנו מספיק בעיני, דהא אמרינן באיכא דאמרי במעצרתא זיירא דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסיר, אלמא במוריק אורוקי מודה הוא דאסור, והכי נמי לא בא להתיר כחו אלא זריקתו כמו שכתבנו.

ההיא חביתא דפקעה לארכה הדרי גוי חבקה. פר״שי ז״ל נסדקה מלמעלה למטה ובבקעה ליטול חציה אילך וחציה אילך חבקה גוי בין זרועותיו וחברה שרייה רפרם לזבוני לגוים דהא לא שכשך ואף על גב שקרב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע על ידי קנה דהתם שכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך ע״כ ושכשוך זה שמזכיר ר״שי ז״ל הוא מפני שסובר שכל שנוגע ביין לשום עסק הצריך ושלא בחנם כיון דבשלא בכונת מגע חנם וניסוך הוא אין לנו לאסור בהנאה אלא כשיש שם שכשוך אבל בשתיה אסור אפילו בלא שכשוך וכן בהנאה כשהיא נגיעה בחנם כן נראה דעתו ז״ל בשכשוך שמזכיר כאן ובשאר מקומות ומכל מקום לענין המעשה הזה קשה קצת לפי מה שכת׳ לעיל בשם ר״י ז״ל למה אסרו אפילו בשתיה כיון שנגע בו על ידי דבר כבד לכך יש לפרש דהכא חשו שנגע בידו או בפיו ביין בשתיה מחבק החבית.

ההוא גוי דאשתכח במעצרתא כו׳. עד ואי לא בהדחה בעלמא סגי לה פי׳ אי איכא טופח על מנת להטפיח הא חשיב יין ונחסר במגע גוי ונאסרה הגת שאף בכלי הגתות דנו בענין זה כדין כלי המכניסו לקיום שגזרו בו אפילו לפי שעה אבל כשאין שם טופח כדי להטפיח נהי דחשיב יין ליאסר במגע ולהצריכו הדחה בכלי שאין מכניסו לקיום מכל מקום לא החמירו בו לגזור בו בכלי הגת לפי שעה ודיו בהדחה ומיהו אילו היה כיוצא בזה בכלי המכניסו לקיום ממש אף בטופח לבדו היה צריך הכשר גדול כנ״ל אבל מורי הר״אה ז״ל היה אומר דכל שאין כאן טופח כדי להטפיח לא חשיב חמרא כלל אלא דלמראית העין הצריכוה הדחה ואפשר שאין זה אוסר בדיעבד אם נשתמשו בלא הדחה.

ואין להקשות כאן אפילו בטופח על מנת להטפיח למה היא צריכה הכשר דהא הוה ליה כנכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה מותר. ושתי תשובות בדבר חדא דשאני הכא שנמצא בתוך הגת עצמו ועוד דהכא לא מרתת שהוא אינו סובר דמשום נגיעה זו תפסד הגת ותהא צריכה הכשר.

מתני׳ נכרי שנמצא עומד בשעת הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור. פי׳ אסור אפילו בהנאה לפי שאינו ירא ליגע כדפירש ר״שי ז״ל דמימר אמר אי אמר לי ישראל מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי ואין לו עליו מלוה מותר פירוש אפילו בשתיה דכיון דהיה נתפס כגנב מרתת ולא נגע כלל ואפילו היה הבור מגולה בלא שום פקק ואפשר דדוקא בצד הבור שא״א לו ליגע עד שיגחן אבל בצד חבית מגולה דאפשר ליגע בהדיא כדקאי אסור בשתיה אלא אם כן יש עליה שום כסוי.

גמרא אמר שמואל כו אמר רב אשי מתני׳ נמי דייקא דקתני המטהר יינו כו'. לקמן מפרשי לה בס״ד.

ג״ה טעמא דאינו מניחו הא מניחו שרי. פירוש דאילו מרישא ליכא למידק מידי דדילמא התקבלתי לגמרי כתב שאין לו עליו שום מלוה ולהכי דייק לה שפיר מסיפ׳ דכל שמניחו אעפ״י שזקפו עליו במלוה היין מותר דמרתת ולא נגע.

לא שאנו אלא שעלה מת. פי׳ או מת ממש או כמת כלומר שהוא מטורף בדעתו.

אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. פירוש אין זה כלל ממש דהא איכא טמא בזב כגון הסיטו ואינו עושה יין נסך כדאמרינן לעיל גבי גוי דדרי זיקא או כובא. ואיכא שבזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו שהוא טהור לפי שהוא מגע בית הסתרים ואלו ביין עושה יין נסך ולא נתכוון רב אשי אלא לומר שהם שוים בזריקה שכשם שזריקה אינה חשובה כנגיעה בזב כך אינה נגיעה ביין נסך כלל.

ורבינו אלפסי ז״ל השמיט מימרא זו ולא ידענו מה היה לו דהא ליכא מאן דפליג עליה והא פריק שפיר מתניתין דהקשו ליה.

ורבינו הר״מבן ז״ל כת׳ במלחמותיו דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא דאפי׳ בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכונה שרי ולית הלכתא כותיה והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במורוק אורקי וצריכה רבא עד כאן. ואין זה מתחויר דאם כן היכי לה פליג רב אשי בההיא דישראל אדנא ועוד דבמעצרתא ללישנא בתרא אוסר רב אשי בכחו וגם ללישנא קמא לא התיר אלא לפי שבכחו הוא נעשה יין נסך ואין דרך המנסכין בכך כלל והנראה לי שלא רצה רבינו אלפסי ז״ל לכותבה כדי שלא ילמדו ממנה שהיא כלל גמור ואי משום התיר זריקה שבא ללמדנו נלמוד אותו מיין שמזגו גוי שלא נאסר אלא משום לך לך כו׳ וכן דרכו של רבינו ז״ל לקצר בדברים כיוצא באלו כדי שלא יבואו להקל וכן הסכים בזה מורי הר״אה ז״ל התם דאזיל מיניה מיניה פי׳ שלא נפרדה החבית מידו והוא נוגע בה אל היין הילכך בכונה אוסר אפילו בהנאה ואף על פי שהוא דבר כבד אבל בחמתו מותר אפילו בשתיה דמגעו שלא בכונה על ידי דבר כבד לא גזרו בו אפילו איסור שתיה והיינו דקתני והכשירוהו דמשמע שהכשירו׳ לגמרי ואפילו בשתיה.

כבר בארנו שמגעו על ידי דבר אחר בכונת מגע ובכונת יין אלא שיש שם סבה הנכרת מותר בהנאה ואסור בשתיה מעתה חבית שנסדקה לארכה אי אפשר שלא התחילו דפני החבית ליפול אילך ואילך והיין מקלח ובא הגוי וחיבקן ועכב את הדפנות מליפול ונתעכב היין בעכובן הרי זה מגע על ידי החרסים ואסור בשתיה ומ"מ בהנאה מותר שהרי יש כאן סבה הנכרת ודוקא בשאין שם ישראל מזומן כמהו או יותר ממנו לדעתנו כמו שביארנו למעלה ואם נסדקה לרחבה והיין מיטפטף והוא מהדקה בכובד גופו אין זה אלא מעשה לבנה ר"ל נתינת לבנה עליה להכבידה שאין כאן נדנוד כלל ומותר אף בשתיה יש מתירין מטעם זה ברזא שהיתה נדודה ובא גוי והכה עליה באבן או באגרוף ולא יראה לי כן שהרי יש שכשוך בתחיבה זו ואפילו היתה נגובה ומ"מ כתבו חכמי הצרפתים מכאן על חביות של עץ שלנו שנשברו אותם הצירקלי"ש או שאינם מהודקים יפה עד שהיין שותת מבין הדפין שמותר להניח את הגוי להדקו בחבל הנקרא טורטו"ר כדי להדקו יפה:

גוי שנמצא בגת של ישראל ולא היה שם יין אלא שהיה לח וטופח אם בשעת נגיעתו היה טופח בכדי להטפיח צריך הדחה ונגוב כמו שיתבאר בהכשר כלי הגת ואפילו לא ראינו שנגע ואע"פ שאין לגוי שיכות בו ואע"פ שביין כיוצא בו מותר יין יש לומר בו מרתת מה שאין בגת שאין לגוי עליו שום יראה וי"מ שמועה זו בראינו שנגע ואין לשון הסוגיא מוכיח כן ואם אינו טופח בכדי שיעור זה אינו צריך נגוב שאין כאן שום בליעה ואין שם יין עליו ומ"מ הואיל ונגע בו והוא לח צריך הדחה ומ"מ גדולי המפרשים פי' שלא נאמר כן אלא בחדש שלא נשתמשו בו אלא באותה הפעם אבל בישן שנתישן בהכשר אף בטופח להטפיח די לו בהדחה ודברים אלו אף בשל עץ ואף בשאינה זפותה הוא אמור ויש מתירין בזו ומעמידין שמועה זו בזפותה ומ"מ בזפותה מיהא אף בשל אבן ומ"מ גת עצמו של גוים צריך הכשר אחר כמו שיתבאר:

כחו של גוי והולך לאבוד מותר ומ"מ דוקא בשכונתו להוליכו למקום אבוד אבל גוי השופך בארץ אימר בכך הוא מנסך כמו שכתבנו בפרק שני:

גוי שעירה יין כשר בתוך התבשיל הסכימו הרבה מפרשים שהכל מותר אין זה דרך נסוך כלל ועוד שכל משקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל וכן כתבו על גוי שסחט אשכול של ענבים לתוך החרדל שהוא מותר מעתה אין אנו צריכין להודיע שיין הנכנס בקדרה ליתן טעם בתבשיל ונגע גוי בתבשיל קודם רתיחת היין בתוכו שהוא מותר:

גוי שזרק אבן או כלי בתוך היין אף בכונת יין ובכונת זריקה יתבאר למטה שמותר בשתיה ואף מתוך ישוב הדעת בפירוש אמרו כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך וזב אינו מטמא בזריקתו כמו שיתבאר במקומו:

היה הכלי נופל מידו ומתגלגל ואוחזו ונשמט ממנו וחוזר ואוחזו ונשמט וכן תמיד עד שמתוך קפיצות הללו מתגלגל לתוך היין אם מתוך ישוב דעתו עושה כן אסור ואם מחמת הכעס מותר:

מה שהשוינו המדות בענין הזב עם ענין יין נסך אין זה כלל לכל דבר שהרי היסט בזב טמא ובגוי אינו עושה יין נסך וכמו שפירשנו בגוי שהוא נושא את הנאד שהוא מותר וכן רוקו מטמא בזב ובגוי אינו עושה יין נסך ומגע בית הסתרים כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ובגוי עושה יין נסך הא לא נאמר דבר זה אלא לענין זריקה בלבד שבזב טהור ובגוי אינו עושה יין נסך גדולי הפוסקים לא הביאו דבר זה בחבוריהם ולמדו משם קצת חכמי הדורות שלפנינו שלא נאמר כן אלא לדעת רב אשי שהיה מתיר אף בכחו כמו שהוזכר בשמועת מעצרא זיירא ואין הלכה כמותו בכחו וכשם שאין הלכה כמותו בכחו כך אין הלכה כמותו בזריקה ואוסרין מכאן זריקת הגוי ביין ואין דבריהם נראין כלל וכן מה שאמרו על רב אשי שהיה מתיר כחו בשמועת מעצרא זיירא לא כך הוא בגמרא שלנו אלא רב אשי אוסר בה ורב פפי הוא המתיר ולא עוד שאף לגרסתם לשון אחרון עיקר וכבר נאמר שבכחו כלם מודים לאיסור ואעפ"כ בזריקה הוא מתיר וכן הלכה:

מה שהתרנו בגוי בחמתו לא סוף דבר בשכעס על אחרים אלא אף בשכעס על בעל היין ואין אומרים הואיל וכעס עליו שמא כיון לנסך וכן היא בתלמוד המערב מעשה היה לפני גדולי המפרשים בגוי שנטל הברזא בכעס ונשפך היין והתירו את הנשאר מטעם זה ואע"פ שאין בזה התר אלא בכחו אבל לא למגעו שאין זה פחות ממגע שלא בידיעת יין ובזו הרי נגע ביין בהוצאת הברזא לא נגע אלא בקלוח היוצא ואין ביין החבית אלא איסור נצוק ואם כחו בחמתו מותר כל שכן נצוק בחמתו וגמרו את הדין שכל שהוא בחמתו הרי הוא כשלא בכונה אם למגע בחמתו לאיסור שתיה ואם בכחו בחמתו להיתר שתיה:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין נכרי שנתיחד עם היין והוא שכבר ביארנו בפרק שני שאין מפקידין יין אצל הנכרי ולא מיחדין אצלו בביתו אא"כ בשני חותמות או במפתח וחותם על הדרך שביארנו שם וכבר בארנו שלא דברנו שם אלא בשייחד או הפקיד יינו אצל הנכרי אבל כשהיין ברשותו של ישראל ונתיחד הגוי אצל היין הדבר חלוק להרבה דינים מהם שיהא אסור שיהא מפתח וחותם בידו ומהם שמותר בלא מפתח וחותם ופרטים שבדבר זה נכללים תחת ארבעה סוגים האחד שיש לו לגוי שיכות ביין ולא בבית השני שיש לו שיכות בבית ולא ביין השלישי שיש לו שיכות בשניהם הרביעי שאין לו שיכות באחד מהם והתחיל במשנה זו להודיע דין שיש לו שיכות ביין ולא בבית ואמר על זה נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש עליו מלוה אסור אין לו עליו מלוה מותר אמר הר"ם יש לו עליו מלוה כלומר על אותו יין אבל על האיש לא יעשה יין נסך לפי שכשיש לו על אותו יין מלוה הוא חושב אותו ממונו ואפשר שימשוך ידו לחפש ולראות היאך הוא כיון שהוא כמונו:

אמר המאירי נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין והוא ברשותו של ישראל שהיה אותו גת בתוך ביתו של ישראל שאין לגוי שום שייכות בבית אם יש לגוי זה מלוה על אותו היין ופי' בגמ' שעשה לו את היין אפותיקי ר"ל אפותיקי סתם ואין צריך לומר במפורש אסור בשתיה הואיל ואין ישראל עמו באותו בית שכל שיש לו טענה אצל היין נפקע ממנו תורת נתפש כגנב ותורת חזקת המשתמר ופי' רוב המפרשים אע"פ שלא נמצא עומד בצד היין ממש הואיל והוא בבית שהגת שם ואפילו חביות סתומות הואיל ולא היה שם ישראל בכדי שישתום ויסתום ואפילו פתח פתוח לרשות הרבים ואפילו ישראל דר בבית אחר שבחצר ואפילו היה שם חותם אחד עד שיהא שם מפתח וחותם או שני חותמות כמו שביארנו בפרק שני הא אם לא נמצא באותו בית מותר בלא שום חותם אע"פ שאינו פתוח לרשות הרבים ואע"פ שאין ישראל דר באותה חצר וכן אם היה ישראל עמו באותו בית מותר ועכשו בא להשמיענו דין מי שאין לו שיכות לא ביין ולא בבית ואמר אין לו עליו מלוה ר"ל שאין יין זה נעשה לו אפותיקי אע"פ שיש לו מלוה אצל בעליו ואפילו בשטר ואפילו הגיע זמן המלוה מותר אפילו נמצא בצד היין כל שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין בפרט אע"פ שיש לו טענה אצל הבעלים ירא הוא מליגע ופי' בה רוב המפרשים אפילו היה עומד סמוך ליין עד שאפשר לו ליגע בפשוט ידים ואפילו בחביות פתוחות ופירשוה רבותי אע"פ שאין ישראל באותה חצר ואפילו גוי דר שם בחצר ומ"מ דוקא כשיש ישראל בעיר אבל בעיר שכולה גוים אסור הואיל ונמצא שם ויש מחמירין בזו אף לא נמצא שם שכל שהניח יינו בעיר שכולה גוים בלא מפתח וחותם אסור וכן מחמירין אף בישראל דר באותה העיר שבלילה אסור אא"כ דר באותה חצר ולדעתי בכל אלו מותר משנתנו בסתם נאמרה כל שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין מתירא הוא מאימת מלכות אע"פ שאין ישראל בעיר ואפילו בלילה ואם נכנס נבהל הוא לצאת ואפילו אם הגוי דר באותה חצר ומ"מ גדולי האחרונים פרשו שאם החצר נעול אסור הואיל והוא דר באותה חצר ונראין דבריהם:

זהו ביאור המשנה ונתבארו בה שני חלקים והן יש לו שיכות ביין ולא בבית ושאין לו שייכות לא ביין ולא בבית וכולה על הצדדין שבארנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ומה שנתגלגל בה מענין המטהר יינו של נכרי יתבאר למטה במשניות שאחריה:

המשנה העשירית נפל לבור וכו' ומשנה זו נשנית שלא במקומה והוא מענין מה שהזכרנו למעלה בענין מגע שלא בכונה ואמר נפל לבור ועלה מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפיח על פי חבית המרותחת כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר ור' שמעון מתיר נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירו אמר הר"ם אמרו נפל לבור ועלה כשעלה והוא מת אבל כשעלה חי אסור בהנאה לפי שהוא משבח לפסלו על שנצל והוא כאלו הוא מאידיהן של גוים ור' שמעון מתיר בשתיה ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי נפל לבור ועלה מותר בהנאה ואסור בשתיה ופי' בגמ' דוקא שעלה מת ולנגיעה שבשעת נפילה אין לאסרו בהנאה שהרי סבה נכרת היא ואונס גמור אבל אם עלה חי אסור בהנאה שמא בעלייתו נסך ואע"פ שהוא בהול הרבה מתוך שהוא מודה על הצלתו מנסך ואין צריך לומר בשאר דברים שסבתם נכרת שאם אין הסבה נמשכת עד שהוציא את ידיו שחוששין לה לאיסור הנאה על הדרך שביארנו ולא הוצרכנו בזו לטעם הודאה אלא שמתוך בהלתו אלמלא חשש הודאה לא היה בדין מגע בכונה וי"מ דוקא בזו שמתוך הצלתו יש לחוש בכך הא לשאר סבות הואיל ותחלת הענין סבה נכרת אע"פ שאינה נמשכת נפקע הוא מאיסור הנאה וסוגיא שלמעלה מתבלבלת מאד בענין זה וכשאתה מפרשה על הדרך שבארנו יצא לך ביאור הסוגיא על אפניו כמו שרמזנו בפרטים:

מדדו בקנה וכו' פירוש והוא הדין ביד כמו שהתבאר אלא שמעשה שהיה כך היה וכן בהתיז את הצרעה בקנה וכן אם היה מטפח על פי חבית מרותחת והיה נוגע ביין עצמו על ידי הקצף אלא שאין כונתו אלא להעביר הקצף הואיל ומעשיו נכרים מותר בהנאה ומ"מ בשתיה אסור ור' שמעון מתיר בשתיה הואיל ומגע על ידי דבר אחר היא ושלא בכונת נסוך ואין הלכה כדבריו כמו שכתבנו:

נטל את החבית כלומר שאין בה יין וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והתירוה בשתיה ויתבאר בגמרא שאפילו היה מגלגלו וידו קופצת עליו תמיד כן ואין גוזרין שמא היתה ידו מחוברת בשעה שנגע ביין שכל שעושה כן דרך כעס דרכו להפילו ברחוק מועט ואינו ממתין עד שיהא סמוך כל כך שיהא צד אחד של כלי נוגע בידו וצד אחר ביין הא כל שעושה כן שלא בחמתו חוששין ומ"מ אם זרקה זריקה גמורה ולא היה הוא מגלגלה אף שלא בחמתו מותר כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה היא ומה שנתגלגל עליה בגמרא כבר התבאר למעלה בסוף סוגיא של משנה שמינית:

אם אין לו עליו מצוה מותר עיין מ"ש בפירקין דלקמן.

נפל לבור ועלה פי' האי הוי מגע שלא בכוונה דומיא דלוליב' והכי אמר בין אם נגע שלא בכוונה כגון נפל לבור ועל' בין אם נגע בכוונה אלא שעסקו לדבר אחד כגון מדדו בקנה והי' מטפח על פי חבית מרוחתחת אסור בשתיי' ומותר בהנאה אבל אם היה מגע בכוונה ולא נתעסק לדבר אחר אסור אפילו בהנאה כמעשה דאגרדמי':

כל שבזב טמא בגוי עושה יי"נ נתן סימן על נגיעת הקנה אע"פ שלא נגע בידו אלא נענעו בקנה ונגע בו דומיא דזב שניענע הטהור בקנה וכל שבזב טהור נתן סימן על הזריקה:

שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:

פרק השוכר

בד"ה כל שבזב טמא כו' או אדם מטמא בזב אף היין נעשה כו' אף היין שנגע בו העובד כוכבים בין בידו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי איכא טופח כו' לקמן טופח שלא ע"מ להטפיח כו' כצ"ל:

בד"ה דיקא נמי כו' פ"ה כאן אם יש שם מפתח כו' עכ"ל ר"ל דכאן פי' כן כפירושים הראשונים של רש"י אבל לקמן במתניתין פרש"י כמהדורא בתרא דאיירי באין מפתח וחותם וק"ל:

ד"ה אי איכא טופח ע"מ להטפיח וכו' דהכי אמרינן לקמן טופח שלא ע"מ להטפיח ליכא למיחש וכו' כצ"ל:

במשנה זה היה מעשה והכשירו. בהגרי"פ דצ"ל בבית שאן ושכ"א בהרא"ש. הן בגמרא לקמן בסה"ע ג"כ איתא בב"ש אלא שהתוי"ט צדד לומר דההיא ברייתא היא ודבמתני' ל"ג בחמתו. ודע שהר"ן העתיק הגמרא ול"ג שם ג"כ בב"ש ודפרכי' מדתנן כו':

גמרא אר"א ב"א ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו. לכאורה לשון זה לא נופל אלא על אדם חי ויהיה מכאן ראיה לפירוש הא' שברש"י קדושין (דף עב רע"ב) וע"ש בתוס' ושם ויהיה ע"כ ג' ראב"א:

רש"י (בגמרא) ד"ה זה היה מעשה. דקתני רישא כו'. וכן התוס' דייקי מרישא אבל הגמרא לא דייקא אלא מסיפא. ונראה משום דרישא יל"פ דמחל לו לגמרי החוב:

רש"י ד"ה כל שבזב. לא איירי ר"א בהסיט כו' אדם הנוגע בזב כו' בין בקנה טמא. תמוה דהא אפי' אדם הנוגע בזב אינו מטמא אדם בחבורין כדאיתא ברפ"ה דזבים כש"כ כלים שא"מ אפילו כלים. ועוד דקנה אינו בר קבולי טומאה הוא דהוא פשוטי כ"ע. ודוחק לומר דיכוון על קנה דשבת (קכג ב) במשנה או לקנים דפי"ז כלים מט"ז. ועי' בר"ן שהעתיק לשונו בסגנון נכון:

תד"ה כל שבזב. וגם אם ישב על החבית כו' ובזב טמא. ר"ל בכה"ג כגון שישב על משכב ומושב אבל על חבית דהיא של חרס אף אם יחדה לישיבה אינה מתטמאה במושבו כדאיתא בשבת (פד א) ובמגע א"מ מגבה אם לא שהיה בתוכה מו"מ שהן מתטמאין אפי' תחת אבן מסמא ע"ש בדף (פב ב) בתד"ה באבן:

גמ' איתיביה ר"ה לרב אשי. נ"ב איזה ר"ה אחרון היה:

תוס' ד"ה כל וכו' כל עיקרו. כעין זה בתוס' ב"ק דף יז ע"ב ד"ה כל:

בעי הדחה ובעי ניגוב כ' תוס' הדחה דקודם ניגוב הוא ללא צורך אמנם מסתימת רמב"ם וש"ע משמע דבעי הדחה תחלה שלא נגרום ע"י חריפות האפר להבליע עתה מה שהוא בעין אעפ"י שהאפר חוזר ומפליט מ"מ מה לנו ולצרה הזאת ע"כ ידיח תחלה:

נפל לבור ועלה מסקינן עלה מת וצ"ע למה תנן ועלה אדרבא ה"ל למיתני נפל לבור ולא עלה מזה נראה כמ"ש הריטב"א דעלה משוגע ומבולבל הוה כמו עלה מת, וצ"ל דטרדת נפילה לבור דומה לטרדת מדדו בקנה דאי הוה דומה לטרדת אתרוגא לא הוה צריך ר"פ למימר דמי ליום אידם עיי' לעיל נ"ט ע"ב תוס' ד"ה נקטוה וכו' ועמ"ש ט"ז בזה והנלע"ד כתבתי:

מדדו בקנה וכו' מדלא נקיט מדדו ביד שמע מיניה לתנא קמא אסור בהנאה דליכא למימר כמ"ש תוס' לעיל דף נ"ז ע"א ד"ה דאי משכחנא וכו' דה"ה מדדו ביד ימכר ונקט בקנה משום ר"ש דביד לא פליג ר"ש דז"א דהא ינוחו לו ברכו' על ראשו כשאוסר אוסר בהנאה וכו' א"כ ה"ל לת"ק לאשמעי' כח התירא ביד ור"ש פליג ואוסר בהנאה ביד ומתיר בשתי' בקנה אע"כ לת"ק אסור בהנאה ביד ולזה נתכוון מהרש"א שם בדף הנ"ל ואמנם ניסוך דרגל העליתי לעיל לפע"ד נהי כי ציירי' לידי' ולא מצי לנסך ביד הוה שמי' ניסוך אם נגע בלא טרדת צריכה מ"מ בלא צייני' לידי' ויכול לנסך ביד אז ניסוך דרגל לא שמי' ניסוך ודרך בזיון הוא וגרע משבידו וכמ"ש תוס' לעיל נ"ז ע"א ד"ה אי אשכחנא תנא דשרי כר"ש וכו' ע"ש:

נטל את החבי' וזרקו בחמתו וכו' הרמב"ם פסק דימכר וכולל ד' דיני' אלו ביחד היינו מדדו בקנה והתיז צרעה וחבי' מרותח' וזרקו בחמתו וצ"ע מ"ט פליג להו מתני' ולהגירסא זה הי' מעשה בבית שאן אפשר דג' מעשי' הראשונים היו בבית שאן אבל למאי דלא גרסי' כן כמ"ש תי"ט ק' עכנ"ל דס"ל לרמב"ם דסיפא אדר"ש קאי כי היכי דג' עובדי דרישא הי' מעשה ועבדו רבנן כשמעתיהו ימכר דלא כר"ש ור"ש מתיר ומעשה הי' כיוצא באלו שזרק בחמתו לבור והכשירו ר"ש בשתי' ומכלל דלרבנן נמי ימכר ולא התירו בשתי':

והנה בש"ע סתר עצמו בסי' קכ"ד סעי' י"ט בזרק חבי' בחמתו אוסר בשתי' כהרמב"ם ובסי' קכ"ה סעי' ה' פסק בזרק אבן או חפץ בחמתו מותר בשתי' ותי' ב"ח דחביו' שהוא ארוך וגדול הוה כעין נגיעה טפי מחפץ ואבן קצרים דהוה זריקה בעלמא והנה בודאי משמע כן ברמב"ם מדנקיט חביו' דבמתני' מעשה שהי' הכי הי' אבל הרמב"ם ה"ל למינקט חפץ אע"כ יש לחלק אלא מנ"ל להוציא חלוק זה מן הש"ס י"ל רמב"ם לטעמי' דפסק בגוי שמבי' ענבי' בדרדורי' לגת לכתחלה לא יעשה כן ובדיעבד שרי לגמרי וק' הלא הוא אינו מחלק בין אזיל מיני' וכשיטת הרי"ף וא"כ מ"ט לא יאסר בשתי' לכל הפחות כמו בחמתו אע"כ בחפץ קצר כמו ענבים קיל מחביו' וטרדה דהולכה לגת הוה כמו חמתו והואיל אינו ארוך כחביו' לא הוה כעין נגיעה וכהב"ח:

ינוחו לו ברכו' על ראשו וכו' כ' הראשונים דהוה סד"א מגעו ביין שלנו לא יאסר אלא משום חתנו' ויהי' אסור בשתי' ולא בהנאה קמ"ל כשהוא בכונה אוסר אפי' בהנאה ואני אוסיף נופך דהוה סד"א ר"ש דס"ל ס"פ הערל במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ לית בי' משום לתא דע"ז כלל וכריב"ב וריב"ב לעיל נ"ט ע"ב קמ"ל דבגוי אוסר דבר שאינו שלו:

(ס סע"ב) אמר רב אשי כל שבזב וכו'.—בשו"ת מהרי"ק סי' ס' העתיק "א"ר אסי", אבל מזה שכתב שם בשם רמב"ן דרב אשי לטעמיה במעצרתא זיירא מוכח שהעיקר כנוסח שלפנינו "רב אשי", ולפ"ז יש להגיה כאן "איתיביה רבינא לרב אשי"^*וגם בר"נ כאן איתא "רב הונא" והוא ט"ס [ובכ"י ספרד הוצ' ביהמ"ד לרבנים בנ"י: איתיביה ר' חייא בר אשי לרב אשי.]. והוא רב אשי חבירו של רבינא, שהרי לעיל במעצרתא זיירא חולק רב אשי על רב פפי, וברור שזהו רב אשי חבירו של רבינא^*אבל בסה"ד ע' רב אשי הקדמון כתב דרב אשי דהכא הוא רב אשי הקדמון מדמותיב ליה רב הונא. וכבר נתבאר שאין זה נכון. ובכלל כל ענין של רב אשי הקדמון שחידש סה"ד אין לו יסוד כל עיקר, וכבר השיג עליו בס' דורות הראשונים ח"ב עמ' 548 וע"ש)..

דאיפקעה לאורכה. כשהיא יושבת זקופה נסדקה מלמעלה למטה וביקש חציה ליפול אילך וחציה ליפול אילך: חבקה. בין זרועותיו וחיברה עד שהביאו כלי: לזבוני לעובדי כוכבים. דהא לא שכשך ואפילו שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין ע''י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי: אבל לפותייה. הואיל ואין נבדלות זה מזה שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והעובד כוכבים הכבידן זו לזו ולא הוי נוגע ודחק יין החבית: אלא מעשה לבינה. בעלמא קא עביד כלבינה הנתונה ע''פ החבית ומכבידתה: דהוה קאי במעצרתא. דישראל ולא היה בה יין אלא משקה טופח עליהן: ניגוב. אפר ומים ואפר כדמפרש לקמן בהשוכר (דף עה.): מתני' אם יש לו עליו מלוה. על ישראל אסור לפי שלא ירא ליגע דסבר אי אמר לי מידי אמינא ליה תניהו לי בחובי: נפל. העובד כוכבים בבור מלא יין אע''פ דנגיעה ממש הואיל ושלא בכוונה הואי: מדדו בקנה. אע''ג דנתכוין הואיל ולדבר אחר נתכוין והא נגיעה לאו ממש היא אלא ע''י הקנה: או שהיה מטפיח כו': המרותחת. שהיתה מחמצת ומעלה רתיחות וטיפח בידו ממש על הרתיחות אין דרך ניסוך בכך ומותר בהנאה: זה היה מעשה. והכשירוהו אף בשתיה: גמ' על אותו יין. שעשה לו ישראל את היין הזה אפותיקי לגבות הימנו דהשתא סמכה דעתיה ונגע ולא מירתת אבל לא היתה לו מלוה על אותו יין אע''פ שיש לו מלוה על בעליו מותר בשתיה דמירתת ולא נגע: המטהר יינו של עובד כוכבים. ישראל שדרך ענבים של עובד כוכבים בהיתר כדי למכרו לישראל ואין נותן מעות לעובד כוכבים עד שימכרנו לאחר זמן ונותן ברשותו של עובד כוכבים: והלה כותב לו התקבלתי. אם כותב לו העובד כוכבים התקבלתי ממך מעות כלומר הריני כאילו קבלתי מעות שאיני מעכב בידך להוציא יין מרשותי בכל עת שתרצה: מותר. אם יש מפתח או חותם ביד ישראל: זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. דכיון דיש לו מלוה על אותו יין מאי דבעי עביד אבל מלוה שאינה על אותו יין כמי שאין לו עליו דמי דקתני רישא הלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר והא הכא דיש לו מלוה דמי היין עליו וקתני דכיון דלאו על אותו יין הוא מותר: דדמי עליה כיום אידם. ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה: ומסקנא דמילתא. מסיק תלמודא ואין הלכה כר''ש: כל שבזב טמא. לא איירי רב אשי בהיסט כלל אלא במגע ולא אתא לאשמעינן אלא זרק בעובד כוכבים דלא אסר וה''ק כל מגע שבזב טמא כגון בחבורין בין בידו בין בקנה שאם העובד כוכבים זב והיין כלי או אדם מטמא בזב אף היין נעשה בכך יין נסך כגון אדם הנוגע בזב בין שנגע בו הזב ממש בין בקנה טמא אף היין שנגע בו עובד כוכבים בין בידו בין בקנה נעשה יין נסך וליכא למימר דרב אשי אהיסטו של זב נמי קאי דאמר רב אשי לעיל (עמוד א) זיקא בין מליאה בין חסירה שרי ודכוותה בהיסט של זב טמא: שלא בחמתו לא. אלמא זרק העובד כוכבים עשה יין נסך ואילו זב שזרק חפץ בכלי לא טימאו:

מעשה לבינה קעביד. ואף בשתיה נמי שרי פי' רשב''ם וז''ל עובד כוכבים המהדק מגרופות של גיגית מלא יין כדי שיתחברו סדקין שבאו בה מלמעלה למטה אין זה כמחבק חבית לאורכה דחבית מבוקעת מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך וכשהוא מחבקה מחבר כל היין זה לזה אבל גיגית יין במקומו עומד ע''י הדוקו הראשון וסדק קטן יש שם והוא מהדקו וכן בחביות של עץ שלנו אבל דבר זה אסור להיות עובד כוכבים תוחב נעורת או מטלית בסדק ובחבור השוליים לסתום מפני שנוגע ביין עכ''ל ור''י היה אומר דמותר להיות העובד כוכבים תוחב נעורת סביב השוליים במקום שמתחברין אל דופני החבית ומשם היין זב ויוצא כי הנעורת שתוחב אינו כנגד יין שבפנים לפי שראשי השוליים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב ואפי' באמצע חיבור השוליים נותן בו העובד כוכבים הנעורת ובלבד שלא יהא שם חלל ורבינו שמואל אומר דאם יש חבית שמטיפה דרך שוליים יכול העובדי כוכבים להדוק שם נעורת בסדקין דהוי כמו לפותייה ומעשה לבינה אבל אם הוא שותת הרבה יש ליזהר כי אז נוגע העובד כוכבים ביין ומיהו אם אינו נוגע ביד אלא בסכין כיון שאינו מתכוין רק לסתום ולא ליגע ביין הוי ליה מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע''י ד''א ושרי לפירוש ר''ת וטוב שישים הישראל המטלית או הנעורת עד שיסתם קצת והעובד כוכבים יהדקנו בהיתר כר''ת שכתבתי למעלה: בעיא הדחה ובעיא ניגוב. בחנם הזכיר הדחה דכל ניגוב צריך שיתן מים תחלה אלא לפי שהיה רוצה לומר ואי לא בהדחה סגי נקט הדחה כתב רשב''ם ומיהו אנן לא עבדינן ניגוב בגתיות של עובדי כוכבים אלא הדחה בעלמא וסמכינן אראיות שבפרק אחרון (לקמן דף עד: ד''ה דרש) דלא בעיא ניגוב: אי איכא טופח להטפיח. תימה היכא דליכא טופח ע''מ להטפיח אי חשיב יין לגבי ניסוך א''כ הדחה וניגוב בעי ואי לאו יין הוא הדחה נמי לא ליבעי ופרשב''ם דפשיטא דיין הוא ושייך בו ניסוך אבל מ''מ הוא אינו חבור לאותו הבלוע בתוך הגת דהכי אמרי' לקמן טופח [שלא] ע''מ להטפיח ליכא למיחש משום איסור בלוע: דיקא נמי דקתני כו' והלה כותב לו התקבלתי. שעתה אין לו כלום על היין אע''פ שיש לו מלוה חוב דמי היין מותר פ''ה כאן אם יש (שם) מפתח או חותם ביד ישראל וכן פר''ת וקשיא דא''כ מאי ראיה היא לכאן שאני התם דיש מפתח או חותם ביד ישראל אבל הכא שעומד בצד הבור בלא מפתח וחותם שמא יש לאסור וי''ל שסברת התלמוד כך כי היכי דברשות העובד כוכבים כי יש מפתח וחותם חשוב יינו של ישראל כשהעובד כוכבים מניחו להוציאו כך ברשותו של ישראל אף בלא מפתח וחותם מיקרי יינו של ישראל כיון שאין לו מלוה על היין אע''פ שהישראל חייב לו מעות: כל שבזב טמא כו'. כל עיקרו של כלל זה לא בא אלא להתיר זריקה שהרי זב המסיט יין נטמא או אם נושאו על כתפו אפי' בכלי אבנים טמא ובעובד כוכבים היסט מותר כדאמרינן גבי זיקא בין מליאה בין חסירה שרי וגם אם ישב על החבית לא מנסכו ובזב טמא וכן כלל כל שבזב טהור לאו דוקא שהרי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ואילו בעובד כוכבים עושה יין נסך וכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפילו בכוונה שהוא מותר בשתיה כן הורה ר' יוסף טוב עלם וכתב הרב רבי משה מקוצי דה''ה שאם זרק לתוכו מים שלא בכוונת מזיגה שיהא מותר בשתיה:

דף ס - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד