עבודה זרה סא ע"ב

דף סא - ב

ב. ואם הישראל דר בחצר אחרת - מותר, והוא, רק בתנאי, שמפתח וחותם בידו.

עד כאן עסקה הברייתא ביין של ישראל הנמצא בחצרו של הגוי.

עתה עוסקת הברייתא ביינו של הגוי וישראל טיהרו ומניחו בביתו של הגוי. ודין יין זה חמור מיינו של ישראל בחצרו של הגוי, הואיל והיין שלו, אינו מפחד כל כך.

ג. המטהר יינו של עובד כוכבים ברשותו, של הגוי -

וישראל דר באותה חצר - מותר, והוא, רק בתנאי שמפתח וחותם בידו.

וטרם שמביאה הגמרא את כל הברייתא, מפסיקה הגמרא ואומרת:

אמר ליה רבי יוחנן לתנא, למי ששנה לפניו את הברייתא הזאת: תני שנה את הברייתא כך: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו - מותר. כיון שהישראל דר באותה חצר, הרי הוא שומרו, וכשם שהמשנה התירה בשומר, כן בישראל זה הדר שם.

ד. המטהר יינו של גוי, וישראל דר בחצר אחרת - אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו.

אלו הם דברי רבי מאיר.

וחכמים אוסרין עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין.

ומשמעות דברי חכמים היא שהשומר והממונה באים לעתים קבועות. ובהמשך מקשה הגמרא: אדרבה! אם יש לו שעה קבועה, אין הגוי מפחד בשאר השעות, ויגע ביין.

ומקודם מבארת הגמרא את דברי חכמים, על איזה מארבעת דיני הברייתא חולקים חכמים על רבי מאיר.

חכמים - אהייא, על איזה דין דבריהם מוסבים?

אילימא, אם נאמר אסיפא, על הדין הרביעי שאמר רבי מאיר, שכאשר הגת והיין הם של הגוי והישראל דר בחצר אחרת אסור אפילו כשהמפתח וחותם בידו -

קשה, מה חידשו חכמים ואסרו? הלא תנא קמא נמי, מיסר קא אסר? [ואין לומר שבאו לחדש היתר ביושב ומשמר, דפשיטא, דלכל הדעות ולכל האופנים - מותר כאשר מעמיד שמירה].

ואלא, אם תאמר, שחכמים באים לחלוק ארישא דסיפא, על הדין השלישי, כשהיין והגת הם של גוי, וישראל דר באותה חצר, שרבי מאיר התיר בתנאי שמפתח וחותם ביד ישראל. ועל היתר זה באים חכמים לחלוק, ולאסור -

לא משמע כן, והא קאמר ליה רבי יוחנן לתנא: תני! אף על פי שאין מפתח וחותם בידו, משמע, שבאופן זה פשוט לו לרבי יוחנן להקל, הואיל וישראל דר אתו בחצר -

ולא מסתבר לומר שחכמים חולקים מן הקצה אל הקצה ויאסרו על אף שמפתח וחותם בידו, כל זמן שאינו מעמיד שמירה.

ומסקינן: ואלא, חכמים חולקים אסיפא דרישא, על הדין השני, ביינו של ישראל הנמצא בחצר של גוי והישראל אינו דר באותה חצר -

דקאמר תנא קמא, שהתנא קמא סובר: בחצר אחרת מותר, והוא, בתנאי שמפתח וחותם בידו, משום שהגוי מפחד לזייף את המפתח או את החותם, שמא ירגיש בו הישראל, אף שדר בחצר אחרת -

על דין זה שנתה הברייתא: וחכמים אומרים: לעולם אסור, ואף שמפתח או חותם בידו - עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין.

ותמהינן: ממונה הבא לקיצין, לעתים קבועות? ! אדרבה, גריעותא הוא, דבר זה רק מגרע את השמירה, שהגוי יודע גם את העתים שהשומר אינו משגיח עליו, ואז יגע ביין?

ומתרצינן: אלא, צריך לתקן את לשון הברייתא, ^[168] ולומר כך: עד שיבא ממונה שאינו בא לקיצין, אלא לעתים מזדמנות בלתי קבועות, ומפחד ממנו הגוי בכל שעה ושעה.

שנינו במשנתנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא.

משנתנו עוסקת באופן שגם הבית וגם היין שייכים לגוי אחד. ועליו חייבה המשנה שמירה מעולה, כיון שהוא מרגיש את עצמו לבעל היין, יש לחשוש שינסך.

עתה דנה הגמרא, באופן שהישראל עשה את היין בענביו של גוי אחד, והפקיד את היין בביתו של גוי אחר. והנה, על הגוי שהפקידו אצלו אין כל כך חשש שינסך, הואיל ואינו בעל היין, ומפחד ליכנס שם למקום היין, מפני שאם יתפסוהו שם ייראה כגנב ^[169].

אלא, נשאר חשש שמא הגוי בעל הבית ירשה לבעל היין ליכנס ולנסך, בכוונה של "גומלין", כלומר, שבפעם הבאה, אם יקנו ממנו את היין ויפקידו אותו בביתו של גוי השני, ירשהו לנסך כשם שהוא מרשה לו, ו"יגמול" עמו טובה עבור טובה.

והגמרא מבארת דעתו של רבי שמעון בן אלעזר, ובמה חולק על התנא קמא.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה: רבי שמעון בן אלעזר, האם חולק הוא להקל על דברי תנא קמא, או להחמיר. וכמו שיבואר.

ופשטינן: רב יהודה אמר בשם זעירי: להקל.

ואילו רב נחמן אמר בשם זעירי: להחמיר.

ומבארינן: רב יהודה אמר זעירי להקל. והכי קאמר תנא קמא, רבי שמעון בן אלעזר הבין את דברי התנא קמא שהוא סובר בעיר שכולה גוים אסור להניחו בבית הגוי שהוא בעל הגת, ועוד סובר התנא קמא כשם שברשותו של גוי זה אסור, כך ברשות עובד כוכבים אחר, נמי אסור, וחיישינן לגומלין, כמבואר.

ועל דברים אלו של התנא קמא חולק רבי שמעון בן אלעזר, ואומר: וכי רשות עובד כוכבים אחת היא?! אלא, הואיל והיין אינו בבית בעליו, לא ירשהו בעל הבית לנסך, כי מפחד לעשות כן, ולא חששו חכמים ל"גומ לין".

הילכך: רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים? בעיר שכולה גוים אסור להניח היין אצל הגוי, ברשותו, אם מניחם ברשות בעל היין. אבל, כאשר הניחם ברשות עובד כוכבים אחר, שאינו בעל היין מותר, ולא חיישינן לגומלין.

רב נחמן אמר זעירי: להחמיר. והכי קאמר תנא קמא: במה דברים אמורים? ברשותו, אבל ברשות עובד כוכבים אחר - מותר, ולא חיישינן לגומלין.

ועל דברים אלו חולק רבי שמעון בן אלעזר, ואומר: כל רשות עובדי כוכבים אחת היא, ואסור, כי חיישינן לגומלין.

תניא, שנינו ברייתא, כוותיה, כדברי דרב נחמן אמר זעירי - להחמיר:

אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל רשות עובדי כוכבים אחת היא, מפני הרמאין, הגומלין זה לזה.

ובברייתא זו נאמר מפורש "מפני הרמאין".

והגמרא מביאה עובדא, שהפקידו יין של גוים בביתו של "אריס", והוא היה אריסו של הגוי בעל היין. והגמרא דנה אם יש חילוק בין אריס לסתם גוי.

דבי, אנשיו של גוי אחד ששמו פרזק, והוא היה רופילא, משנה למלך בבל בימי האמוראים, וישראל עשה אצלם יין בכשרות, והם אותיבו חמרא גבי אריסייהו, הפקידו את היין אצל אריסיהם, גוי כמותם.

שאלה זו על היין הובאה לישיבתו של רבא.

סבור רבנן קמיה דרבא למימר, סברו החכמים שישבו לפני רבא, לומר כי חיישינן לגומלין, במה חששו חכמים לאסור מטעם "גומלין", הני מילי, דברים אלו אמורים, היכא דקא מותיב האי גבי האי, בסתם גוים שהאחד מפקיד אצל השני, ובפעם הבאה מפקיד השני אצל הראשון. אבל הכא, במקרה דידן, כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה, אין דרכו של האריס לחזור ולהפקיד אצל בי פרזק רופילא, על כן, לגומלין לא חיישינן, והיין מותר בשתייה.

אמר להו רבא לחכמי ישיבתו: אדרבה! אפילו למאן דאמר: לא חיישינן לגומלין, הני מילי, דברים אלו אמורים, היכא דלא מירתת מיניה, שאין גוי אחד מפחד מהשני, ואם בעל היין יגע, ולא ימצא חן בעיניו, יתכן שבעל הבית ילשין ויעיד עליו. אבל הכא, כיון דמירתת מיניה, האריס מפחד מן אדונו, לא ילשין עליו. ויותר מכך, אף אם פרזק רופילא יגע מחפי עליה זכותא, יחפה עליו לזכותו, ויעיד עליו שלא נגע.

לכן סובר רבא שבאופן זה - אסור לכל הדעות.

והגמרא מביאה עוד עובדא בנדון זה ^[170].

ההוא כרכא, בעיר גדולה אחת, דהוה יתיב בה חמרא דישראל, שהפקידו שם יין של ישראל. אשתכח, נמצא שם עובד כוכבים, דהוה קאי ביני דני, העומד בין החביות.

אמר רבא: אם הוא גוי חלש, כלומר: אינו בעל שררה, ומפחד משופטי העיר, ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב, ויחייבוהו לשלם - חמרא שרי, מותר היין אפילו בשתייה, כי אפשר לסמוך על אימתו משופטי העיר. ואי לא, אם אינו מפחד מהשופטים - אסור היין, אפילו בהנאה.

הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

ענין המעשה של פרזק רופילא כך הוא: שטהרו יינו של פרזק והניחוהו בבית האריס בחותם או מפתח בשביל האריס עצמו וא"ל רבא שצריך לחוש לפרזק עצמוכאלו היה ברשותו וצריך שומר. ויש לפרש שהיה הבית אוצר מיוחד ליין אבל לא היה היין בחצרו של עכו"ם אלא שהיה שלו ואלמלא חשש פרזק עצמו לא היה צריך אפילו מפתח שהרי אין היין שלו ולא גרע מרישא דסיפא דכתב לו התקבלתי אלא דחששו לזיוף פרזק עצמו מפני שמחפין עליו ושתי הלשונות הללו אמת הן שניהם.
ויש להקל ולפרש בכל המטהר יינו של עכו"ם שאמרנו דצריך שומר דחותם בתוך חותם כשומר דמי וראיה לדברי מדקתני ברייתא דלוקח ושוכר בית בחצירו של עכו"ם ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת מותר וחכ"א לעולם אסור עד שיושיב שומר כדקתני מתני' במטהר ואפ"ה אמרי' בפ' אין מעמידין ור' יוחנן אמר אפי' יין משתמר בחותם בתוך חותם לרבנן אלמא שומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד (בתוך חותם) אבל שתי חותמות כשומר הוו ואף אנו נאמר בשומר דקתני מתניתין במטהר דה"ה לשני חותמות ואין כן דעת הראשונים ז"ל אבל מצאתי כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל.

יינו של גוי ברשותו. פירוש כגון שטהרו ישראל וישראל דר באותה חצר, ויכול לראות משם כל היין לפירושו של הראב"ד ז"ל, מותר, והוא שיש מפתח וחותם בידו, דסבירא ליה להאי תנא דדירתו של ישראל לא מהניא לגמרי, דמשום שייכות גדולה שיש לו בבית וביין דילמא נגע אי לאו דאיכא חותם ומפתח.

ואמר ליה רבי יוחנן תני ואף על פי שאין המפתח וחותם. דדירתו של ישראל בחצר הוה ליה כשומר, ונכנס ויוצא מותר לכולי עלמא. בחצר אחרת אף על פי שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר, כלומר הוא נכנס ויוצא, דמשום שייכות גדולה שיש לו עליו אם אין הישראל דר שם או שיהיה שומר יושב ומשמר שובר הוא כמה חותמות, דסמכא דעתיה דלא ידע ישראל בכך, ואם ידע יאמר ליה מאי איכפת לך דידי הוא, הילכך בעינן שימור.

כל רשות הגוים אחת היא. רב יהודה אמר זעירי להקל, דשמעינהו ר' שמעון בן אלעזר לרבנן דאמרי דהוא הדין נמי למטהר ינו של נכרי ונתנו ברשות גוי אחר שהוא אסור אפילו במפתח וחותם עד שיהא יושב ומשמר, ואמר להו וכי כל רשות הגוים אחת היא, בתמיהא, הא אינו אחת דלא חיישינן לגומלין, ואי איכא מפתח או חותם שרי. ורב נחמן אמר להחמיר, דרבנן לא חיישי לגומלין, ובמפתח וחותם סגי ברשות גוי אחר, ואמר איהו דלגומלין חיישינן, וכל רשות הגוים [אחת] היא, והרי היא כאלו היין עדיין עומד בביתו של גוי בעל היין, ובעינן שיהא שומר יושב ומשמר. ותניא כוותיה דרב נחמן וכתנא קמא והילכך ברשות גוי אחר אי איכא מפתח וחותם שרי, דלגומלין לא חיישינן.

דבי פרזק רופילא אפקידי חמרא גבי אריסייהו וכו'. יש מי שפירש שטהרו ישראל יינו של פרזק ונתנוהו ברשות אריסיה דפרזק שהיה גוי כמותו, ואותו האריס היה דר שם, והיה מפתח או חותם ביד הישראל [וסברו דאין לחוש] בשביל האריס עצמו, ואמר להו רבא צריך לחוש לפרזק עצמו [שהוא] מנסכו, דהא מסתפי מיניה ואי נגע מרתת ממנו ומחפי עליה, ואינו מותר עד שיהא שומר יושב ומשמר. ויש מי שפירש שברשות המיוחד שלא היה האריס דר בו העמידו, אלא שהיה האוצר של אריסו דפרזק, ואי לא שחששו לזיוף פרזק עצמו מפני שמחפין עליו היה מותר, דאי משום חשש האריס כיון שהוא רשות מיוחד לא היה צריך מפתח וחותם, שהרי אין לו שייכות ביין כלל, והוה ליה כסופא דמתניתין דכתב לו התקבלתי שהוא מותר בלא מפתח ובלא חותם, ואסיק רבא שהוא אסיר. ושני הפירושים הללו (אחת) [אמת]. כתב הרמב"ן נ"ר, יש להקל ולפרש בכל מטהר יינו של גוי שאמרנו שצריך שומר, דחותם בתוך חותם כשומר דמי, וראיה לדברי מדקתני בברייתא דלוקח ושוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת, חכמים אומרים לעולם אסור עד שיושיב שומר, כדקתני במתניתין במטהר, ואפילו הכי אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא, א) ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם לרבנן, אלמא שומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד, אבל שני חותמות כשומר הוו, ואף אנו נאמר בשומר דקתני במתניתין במטהר דהוא הדין בשני חותמות. ואין כן דעת הגאונים ז"ל, אבל מצאתי כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל, עד כאן לשונו.

ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, וגוי וכו', אמר רבא אם נתפס עליו וכו’. פירש רש"י ז"ל: אם גוי חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע יתפשוהו כגנב חמרא שרי בשתייה, ואם לאו אסור אף בהנאה דודאי נגע. ולדברי רש"י ז"ל עכשיו אם שופטי העיר לא יחייבו את הגוי על נגיעתו אסור להניח נכרי בחנותו ואף על פי שאינו מודיעו שהוא מפליג. ויש בזה פירוש אחר לגאון ז"ל כתבו הראב"ד ז"ל בפירושיו, אם נתפס עליו כגנב, כלומר שהמקומות חלוקין במחיצה עשרה זה ליינו של גוי וזה ליינו של ישראל ואין לגוי רשות ליכנס אצל יינו של ישראל לפי שאין לו שייכות לא ביין ולא בבית, מותר, ואם לאו אסור. ופירוש זה צריך לי עיון, דהא אמרינן בפרק השוכר (ע, ב) דחצר שחלוקה במספס טהרותיו טמאות ובגוי אינו עושה יין נסך, אלמא לא בעינן ביין אלא חלוקה במספס ולא מחיצה עשרה, ואפילו למאן דמפרש לה התם דמשום חומרא דיין נסך נקט, וכל שכן למאן דמפרש התם דלא נקט אפילו חלוקת מסיפס משום יין נסך, דאפילו בלא חלוקה נמי אינו עושה יין נסך אלא דאם כן נמצא הגוי לפנים מן המסיפס, ומשום הלכתא דטהרות נקט מספס לומר דאין מספס מציל בטהרות.

ישראל דר בחצר אחרת והוא שמפתח או חותם ביד ישראל דלא גרע ממפקיד יינו ביד גוי דסגי ליה בהכי לרבי אליעזר אבל בלא מפתח וחותם ודאי אסור כיון שהגוי דר שם ולא ישראל ומיהו דעת הר״אבד ז״ל דדוקא בזה שיש צד שייכות לגוי בבית לפי שהיה כבר שלו ואדם נכנס לפעמים במה שמכר או השכיר אבל אם לא היה שלו מעולם הרי זה מותר אף על פי שאין ישראל דר שם וגוי דר שם בלא מפתח ולא חותם ובלבד ביום אבל בלילה אסור וכן הסכימו עמו רבותי יינו של גוי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר אסקה רבי יוחנן אפי׳ בלא מפתח ולא חותם ובלא פתח פתוח לרשות הרבים דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג הא הוי כשומר יוצא ונכנס ומרתת דילמא חזי ליה ולא זבניה מיניה בחצר אחרת אף על פי שמפתח וחותם בידו אסור פירוש מפתח או חותם ובשאינו פתוח לרשו׳ הרבים דאלו פתוח לרשות הרבים הא שרי ליה ברישא דמתני׳ לפי הפירוש הנכון וכן אם יש שם מפתח וחותם שניהם דעת מורי הר״אה ז״ל שהם כשומר כדמוכח בסמוך אלא דאיידי דמיירי בישראל דר נקט שומר אבל יש אומרים דכל שהבית והיין של גוי כיון דשייכות גדולה יש לו לא סגי לן אלא בפתוח לרשות הרבים או בשומר יוצא ונכנס או בישראל דר שם דאי לא שובר הוא כמה חותמות וזה דעת מורי הר״שבא נר״ו ולפיכך הוא אוסר יין שמביא גוי ממקום למקום למכור בספינה אם אין שם ישראל.

ת״ק נמי מיסר אסר. פירוש דהא קתני אף עפ״י שמפתח וחותם בידו ואפילו שניהם במשמע וזה סיוע לדברי מורי הר״שבא נר״ו דביינו של גוי ברשותו לא סגי בשני חותמות אבל לפי׳ מורי הר״אה שהוא מפרש דת״ק מפתח או חותם קאמר כההיא דרישא שהוא מתפרש כן ואף על גב דשרי בשני חותמות אם כן היינו שומר דקאמרי רבנן דהא כי הדדי נינהו.

אלא הסיפא דרישא כו׳. עד וחכמים אומרים כו׳ מכאן הביא רבינו ז״ל ראיה דשני חותמות דינם כשומר דהא לא שרו רבינו הכא אלא בשומר ואילו בפרק אין מעמידין אמר רבי יוחנן יין משתמר חותם בתוח חותם ואוקימנא כרבנן אבל יש לומר דהני מילי ביינו של ישראל אבל ביינו של גוי וברשותו שומר בעינן או ישראל דר בחצר או פתוח לרשות הרבים וראוי בו להחמיר אבל העם נהגו היתר כדברי מורי הר״אה ז״ל. וכל שיש שני חותמות ביין שלנו לדברי הכל ואפילו ביין שלו לדברי מורי הר״א הלוי ז״ל אין חוששין לנקיבת הנוד וכיוצא בו וכרבן שמעון ן׳ גמליאל דלא חייש לשתומא.

שמא שאינו בא לקיצין. פירוש דמאי דקתני שהוא בא לקיצין לא לקץ מסוים אלא לקיצין הרבה שאינם קבועים ורב נחמן אמר זעירי להחמיר דרבנן לא חיישי לגומלין וברשות גוי אחר הרי הוא כיינו של ישראל ברשו׳ וגוי דעלמא דסגי במפתח או חותם לרבי אליעזר ולא חיישינן לגומלין ור״|שבא מחמיר דחייש לגומלין ושומר בעי ותניא כוותיה דרב נחמן הילכך הילכתא כוותיה וכרבנן דשרו.

אותיבו חמרא בי ארישייהו. פירוש ואם האריס דר שם היה שם מפתח או חותם אחד דלא סגיא בלאו הכי משום אריס גופיה ואם לא היה דר שם אפילו לא היה שם חותם כלל ולא מפתח אלא שהיה פתוח לר׳ הרבים כדין משנתינו ומיהו אפליגו בהאי חיישינן לגומלין או לא והלכתא כמאן דאמר דכיון דאריסיה הוא ומרתת מיניה מחפי עליה.

ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי פירו׳ כל אחד בחבית שלו אשתכח גוי דהוה קאי ביני דני ולא היה שם חותם כלל אלא שהיה הפקק עומד עליהם.

אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסיר. פר״שי ז״ל אם נתפס עליו כננב אם גוי חלש הוא ויש עליו אימת שופטי העיר ואם ימצא נוגע יתפס כגנב חמרא שרי אף בשתיה ואם לאו אסור אף בהנאה דודאי נגע עכ״ל.

ומורי הר״אה ז״ל היה אומר בשם רבותיו שלא היה צריך לכך אלא אפילו הוא במקום שאין עליו אימת שופטי העיר ממש כגון בזמן הזה כיון שהוא בענין שיהא דומה לגנב ואית ליה כיסופא בהכי סגי וכן שמעתי מפי רב צרפתי בשם רבותיו הצרפתים ז״ל אבל הר״אבד ז״ל כתב בשם גאון ז״ל אם נתפס עליו כגנב שהמקומות חלוקין שיש מחיצה עשרה בין יינו של גוי ליינו של ישראל ואין לגוי רשות ליכנס ליינו של ישראל לפי שאין לו שייכות לא בבית ולא ביין מותר ואי לא אסיר ע״כ ואין צורך לפירוש זה וגם לפירושו לא היה צריך לומר מחיצה עשרה דבמסיפס בעלמא סגיא כדאיתא לקמן בפרק השוכר גבי חצר חלוק במסיפס. ולענין מה שכתב ר״שי ז״ל אם נתפס כגנב כשנמצא נוגע משמע שהוא סובר דכל שנתפס על הנגיעה היין מותר. ואעפ״י שאינו נתפס על הכניסה ולא כן כתב לקמן בפרק השוכר גבי אית ליה לאשתמוטי כו׳ דבעינן שיהא נתפס כגנב על הכניסה והוא הנכון והכא הכי פירושה אם נתפס כגנב על הכניסה שאין לו שייכות בבית ולא טענה בכניסה היין מותר אפילו בשתיה ואף על פי שנכנס שם שלא מדעת חברו דהשתא ודאי מרתת ולא נגע כלל אבל אם אינו נתפס כגנב על הכניסה שיש לו שייכות בבית או משום טענה על הכניסה ויכול לומר לכך נכנסתי אף על פי שנתפס על הנגיעה היין אסור אפילו בהנאה דודאי נגע ולא דמי למניח נכרי בחנותו דהתם כיון דעל ברשו׳ וידעי׳ למאי על לא חיישינן אבל הכא דעל שלא ברשות ויש לו טענה על הכניסה והיין מוכן לפניו ליגע בלא שבירת חותם ראוי הוא לחוש לו וכן נראה מתוך פירוש הר״אבד ז״ל שכתבנו אלא שאין לנו צורך לפרשה על ידי טעם מחיצה או מסיפס.

היה ישראל דר בחצר אחרת ונכרי דר באותה חצר אסור אא"כ במפתח וחותם אע"פ שלא נמצא שם מה שאין כן אם היה של ישראל לגמרי שלא לקחה מן הגוי ואם אין הנכרי דר באותה חצר גם כן מותר ואם נמצא בצד היין אסור לדעתנו כמו שבארנו במשנה ובשני חותמות מותר בכל ענין ומפתח וחותם כשני חותמות:

יינו של גוי ברשותו של גוי שזהו שיכות בית ושיכות יין אם ישראל דר באותה חצר מותר שזהו כשומר יוצא ונכנס ואפילו גוי דר שם ואם הוא דר בחצר אחרת אסור בלא שומר או יוצא ונכנס או ממונה שאין לו שעה קבועה לביאתו או פתח פתוח לרשות הרבים וישראלים דרין בעיר כמו שפירשנו במשנה:

כלל הדברים אין לו שיכות לא ביין ולא בבית אפילו נמצא סמוך לחביות ואפילו בפתוחות ואפילו אין שם פתח פתוח לרשות הרבים ואפילו אין ישראל בעיר מותר שאין פנאי לנסך מתוך שהוא נתפס עליו נבהל הוא לצאת והוא דלית ליה לאשתמוטי ר"ל שאע"פ שאין לו רשות בבית אם יש לו טענה שיוכל לומר עליה שלכך נכנס כגון מחמת יראה ידועה וכיוצא בה אין זה נתפס כגנב ואסור בפתוחות מיד הא כל דלית ליה לאישתמוטי מותר וזהו מעשה הנזכר בסוף פרק זה בההוא כרכא וכן נמי מתניתין דאין עליו מלוה והתר זה אף הוא כן לדעתנו במשאיל ומשכיר ולא חששו אלא בדר באותה חצר כמו שכתבנו אע"פ שגדולי המפרשים מחמירים בגוי אם נמצא שם ויש מחמירין בה כשאין ישראל בעיר וכן יש מחמירין בלילה ובכלם נראה לי להתיר אא"כ בלילה ושננעל מבפנים:

יש לו שיכות ביין ולא בבית אם נמצא שם אסור בכל ענין ואפילו פתוח לרשות הרבים ואפילו ישראל דר באותה חצר הואיל ואינו עמו בבית ואפילו הניחו בחזקת המשתמר אין הנחה בחזקת המשתמר עושה לו כלום במקום שיש לו טענה על היין עצמו והינו רישא דמתניתין יש עליו מלוה אסור ופרשנוה שיש לו מלוה על אותו היין ואם לא נמצא שם מותר בלא חותם בכל ענין אפילו אינו פתוח לרשות הרבים ואפילו אין ישראל דר באותה חצר וגוי דר בה:

יש לו שיכות בבית ולא ביין כגון שוכר בית בחצרו של גוי והגוי דר שם או מניח נכרי בחנותו או בקרון וספינה אם נמצא שם אסור בכל ענין ואפילו פתוח לרשות הרבים ואפילו ישראל דר באותה חצר אא"כ הניחו בחזקת המשתמר שהוא חושב עליו עכשו יבא כמו שיתבאר ואם מסר לו שמירת הבית אסור אף בחזקת המשתמר אלא שמסירת המפתח אינו כלום ודבר זה יתבאר בפרק אחרון ויש מקילין אף בנמצא מטעם שהוא נתפש כגנב על היין ואין זה כלום תפישה כגנב נאמרת על שאין לו שיכות אפילו בבית וחזקת המשתמר על שאין לו טענה אצל היין אפילו היה לו שיכות בבית הא מ"מ אם יש שם חזקת המשתמר מותר אף בנמצא ואם לא נמצא אם שניהם דרים בחצר או שניהם אין דרים מותר בכל ענין ובלבד שיהא ישראל דר בעיר לדעת גדולי המפרשים ואם אין ישראל דר שם וגוי דר בה אסור בכל ענין ושני איסורין אלו במפתח וחותם מותר:

היה לו שיכות ביין ובבית כגון מטהר יינו של נכרי ברשותו ולא כתב לו התקבלתי אע"פ שייחד בית בחצרו לאותו יין אם נמצא שם אסור בכל ענין בפתוחות מיד ובסתומות בשהיה כדי פתיחה והחזרה בלא הכר ואם לא נמצא אם ישראל דר באותה חצר אע"פ שהגוי דר בה הרי הוא כשומר אע"פ שאינו אותו ישראל בעצמו אלא אחר אלא שגדולי המפרשים כתבו דוקא כשעומד היין בבית הא אלו עומד בחצר הוה ליה כיושב עמו על השלחן ומה שעל השלחן אסור אף בשהניחו בחזקת משתמר ואין נראה כן דאוכל עמו על השלחן היין קבוע לפניהם בהרשאת שתיה אלא אף בחצר כן ואם אין ישראל דר בה אע"פ שאין הגוי גם כן אינו דר בה אסור אא"כ בפתוח לרשות הרבים ושישראלים דרים בעיר או שאינה עיר דלתים ובריח על הדרכים שביארנו והיינו ברייתא דיינו של גוי ברשותו וישראל דר בחצר אחרת אסור ובזו אפילו שני חותמות אין מספיקין לה אלא בשומר וכל שיש שומר דיו ביוצא ונכנס ומ"מ חותמות המובהקים כגון אותיות שכל זיוף שלהם נכר אין אחריהם כלום:

ואיסורין אלו כלם בשתיה הא בהנאה לא נאסר אלא במפקיד אצלו בלא חותם כמו שאמרו המפקיד אצל הנכרי בפירותיו וגדולי הרבנים אוסרין בהנאה בכל אלו והוא שבכל אותם המעשים שהוזכרו בפרק אחרון כתבו כל מאי דאמור בסוגיא שרי פירושו שרי בשתיה וכל מאי דאתמר אסור פירושו בהנאה:

כל מקום שהתרנו בישראל דר באותה חצר לא באותו ישראל לבד אלא אף בישראל אחר כמו שהתבאר בענין רוכלים המחזרים בעיירות:

יש בענין זה שטות אחרות לקצת מפרשים מהם בחומרא על מה שכתבנו ומהם בקולא ומה שכתבנו ביררנו מדברי המפרשים מה שנסעד מהם בראיות יותר ובפרק השוכר יתבארו הרבה דברים שהם נכללים תחת סוגים אלו בנכרי שעומד בביתו של ישראל ברשותו וברצונו ואין לו שיכות ביין או שהיה מעביר לו כדי יין ממקום למקום או שהניח יין בקרון ובספינה והלך לו שכל אלו וכיוצא בהם יש לו שיכות בבית ולא ביין ושם יתחדשו מהם הרבה ענינים ויתבאר הכל שם בארוכה בע"ה:

מה שביארנו במשנה שכל שהוא ברשות גוי אחר אין זה נקרא שיכות אצל גוי אחר דוקא בשאינו משועבד לו הא אם היה משועבד לו כגון אריסו ושכירו ולקיטו וכיוצא בזה הרי הוא כאלו היה בשלו וכיש לו שיכות בבית שאינו מתירא מכיוצא בזה כלל:

מה שהתרנו בנמצא בשאין שם שיכות לא ביין ולא בבית לא כל השערים שוין בה שאם זה הנמצא אדם תקיף ושאינו נכנע תחת שבט ממשלה אסור מעשה היה ונמצא גוי בין חביות של ישראל ולא היה לו שיכות לא בבית ולא ביין וצוו לבדוק אחריו שאם אין אימת שופטי העיר עליו אסור ואם הוא כשאר בני אדם להיות אימת מושל עליו מותר ועקר הדברים שכל סתם בני אדם אימת מלכות עליהם ושמועה זו הם מפרשים אותה דוקא בשנעל אחריו בודאי וכבר כתבנו בדומה לה בענין שיכות בית בלא שייכות יין ויש מי שפירש שלא תקפו של אדם מפקיעו מאימת נתפש כגנב אלא מה שאמרו בכאן אם נתפש כגנב מותר פירושו שהמקומות חלוקים במחיצה עשרה זה לגוי וזה לישראל והם גורסים בשמועה זו חמרא דישראל וגוי ונמצא שנתפש כגנב על הבית ורצו בזה שאם יש לו שיכות בבית אע"פ שאין לו טענה אצל היין אסור לדעת גדולי הרבנים מפני שאינו חזקת המשתמר שלא נאמר לדעתם חזקת המשתמר אלא בגוי שנכנס מדעת ישראל ולדעת גדולי המפרשים שקורין לזו חזקת המשתמר דוקא בנעילת דלת שנעילת דלת מפקעת חזקת המשתמר על הדרך שיתבאר ואם אין לו שיכות בבית כלל בהול הוא על עמידתו והיין מותר וכן עקר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

דקא אסיל מיני' מני' הילכך דמיא קצת לזריקה וקצת לנגיעה דקנה נגיעה ממש לא הוי דבקנ' נגע והקנה בידו אבל האי נגע בחבית ושבקי' ולא נקיט לה בידיה הילכך בחמתו שרי וזריקה ממש לא הוי דהתם לא ממטי לה בידיה על חמרא. אבל האי דממטי לה על חמרא בידי' מיחזי כמגע הילכך שלא בחמתו אסור:

מסקנא דהילכתא מגע של גוי בין בידו בין ע"י דבר אחר אם בכוונה נגע ולא הי' עסיק בדבר אסור אף בהנאה ממעשה דאגרדמים ומדיוקא דמתני' דמדדה בקנה והי' מטפח על פי חבית מרותחת ואמרו ימכר דוקא מפני שהי' עסוק בדבר אחר. הלא"ה אף בהנאה הוה מיתסר וכן נמי מעשה דלוליבא דנגע בחמרא ושריא רבא לזבוני' לגוים דוקא שלא בכוונה הא בכוונה אסור בהנאה. ואם נגע שלא בכוונה בין אם נתכוין ליגע אלא שהי' עסוק בדבר אחר בין ביד בין ע"י ד"א בין אם לא נתכוין ליגע כלל אסור בשתיי' ממעשה דחרם גוי וממעשה דלוליבא וממעשה דאתרוגא. וממתני' דנפל לבור ועלה כו' ומגע דרגל וה"ה לכל גוו לא חשיב מגע. ובין בכוונה ובין שלא בכוונה אסור בשתיי' ומותר בהנאה וכחו של גוי שמוריק היין מכלי אל כלי ואניו נוגע אם בכוונה עשה וידע שהוא יין במגעהו אסור אף בהנאה ואם שלא בכוונה עשה שלא ידע שהוא יין גרוע ממגע ושרי אף בשתיי' ואם מזג מים ביין אסור בשתיי' משום לך לך אמרי נזירא. ומסתברא דשרי בהנאה. ואם זרק שום חפץ ביין אפי' ברצון לא מיתסר כלל החבית. ואם הגיע החפץ בידו ביין ולא הי' תופסו בידו אלא הניחו ליפול ביין אם מרצונו עשה אסור בשתיי' ואם בחמתו עשה מתר:

פרק השוכר

בפירוש רש"י בד"ה ארישא דסיפא יין של עובד כוכבים ברשותו וישראל דר כו' ובד"ה מסקנא דמלתא כו' ממתניתין דאגרדמים עובד כוכבים כו' כל שבזב טהור בעובד כוכבים אינו עושה יי"נ כך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד שיהא שומר יושב ומשמר תימה היינו רישא דישראל ועובדי כוכבים דרין בה ואין לומר דאיצטריך ליוצא ונכנס כו' עכ"ל תמיהתם לפירוש רש"י במהדורא בתרא אבל לפר"ת אין [כאן] מקום תמיה דההיא דישראל ועובדי כוכבים דרין בה לא שרי אלא במפתח וחותם וביוצא ונכנס שרי אף בלא מפתח וחותם כדמוכח מפ"ק דחולין כמ"ש התוס' לעיל:

ד"ה עד שיהא יושב ומשמר תימה היינו רישא וכו'. ע"כ דיבור זה שייך במתני' דלעיל וא"כ מאי מקשין התוס' ליתרץ דלהכי קתני עד שיהא השומר יושב ומשמר כדי ליתני עלה ואין השומר וכו' אלא אפילו יוצא ונכנס לאשמועינן דיוצא ונכנס מותר אפי' לכתחלה אפי' בלא מפתח וחותם כמו שכתבו התוס' לעיל בדבור המטהר יינו ויש ליישב דהתוס' רוצים ג"כ לתרץ לפי סברת התנא דתני קמיה דר' יוחנן ישראל דר באותה חצר והוא שמפתח וחותם בידו וא"כ היה סבר ג"כ דביוצא ונכנס צריך ג"כ מפתח וחותם וא"כ לפי מה דס"ל היאך היה מתרץ מתניתין דקתני עד שישב ומשמר היינו רישא דישראל ועובד כוכבים דרים דמ"ל דרים ומ"ל יושב ומשמר אבל אה"נ לפי מה דקאמר ליה רבי יוחנן אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר אין אנו צריכין לתירוץ של התוס' אלא כמו שפירשו התוס' לעיל דאתא לאשמועינן דביוצא ונכנס סגי אפילו בלא מפתח וחותם כמו בשומר גמור וק"ל:

השוכר פרק חמישי :

גמ' אלא עד שיבא ממונה שאינו בא לקצין. נ"ב לאו דוקא אלא מעיקרא סבר דר"ל שבא לעתים ידועים קבועים פריך שפיר גריעותא הוא להכי מפרש שאינו בא לקצין ידועים אבל לעולם בא הוא לקצין כדקתני אלא שאינם ידועים וקבועים בשוה פעמים ממהר לבא בזא"ז ופעמים מתאחר. וזה ג"כ משמע בלישנא דבא לקצין שיש לביאתו קצין אלא שאינם שוין:

(סא ב תוספות) ד"ה ההוא וכו' שהיה היין מונח בתוך הרחוב וגם היה שם יין של גוים וכו'.—כן משמע בירושלמי סוף פרקין, דהכי איתא התם: "ישראל וגוי שכנסו יינן בהפרכיא של עיר אפי' שומרים גוים אפי' חביות פתוחות מותרות שאין מנסכין כן".

בחצר אחרת. ישראל דר בחצר אחרת: ה''ג יינו של עובד כוכבים ברשותו. אם היין של עובד כוכבים וטהרו ישראל ונתנו ברשות העובד כוכבים עצמו וישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח וחותם ביד ישראל אבל אין מפתח וחותם בידו אע''פ שישראל דר באותה חצר אסור כיון שהיין שלו דלא מרתת כולי האי: תני אע''פ שאין מפתח וחותם בידו. כיון דישראל דר באותה חצר כשומר היוצא ונכנס דמי דאמרינן במתני' שמותר: או עד שיבא ממונה הבא לקיצין. שיהא שומר ממונה לשמרו אבל הולך ויוצא ויש לו שעה קבועה לבא או עד שיבא כלומר עד שיהא ממונה עליהם שיתיירא זה מביאתו ולקמן פריך הבא לקיצין גריעותא הוא: ארישא דסיפא. יין של עובד כוכבים ברשות עובד כוכבים וישראל דר באותה חצר דקאמר ר''מ מותר והוא שמפתח וחותם בידו ואתו רבנן למיסריה: והאמר ליה רבי יוחנן לתנא כו'. אלמא פשיטא ליה לרבי יוחנן כי האי גוונא לקולא הוא דבעינן למיזל: אלא אסיפא דרישא. היכא דיין של ישראל הוא וקתני ישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו דכיון דיין דישראל הוא מירתת עובד כוכבים לזייף שמא ירגיש בו ישראל הדר בחצר אחרת: גריעותא הוא. דכיון דיש לו שעה קבועה לביאתו לא מירתת עובד כוכבים: להקל או להחמיר. להקל דקאמר ת''ק בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור להניחו בבית העובד כוכבים שהוא בעליו והוא הדין בבית עובד כוכבים אחר וקאמר רבי שמעון בן אלעזר וכי כל רשות עובדי כוכבים אחת היא בתמיה כלומר הואיל ואינו בבית בעליו מותר דהאי עובד כוכבים מירתת או להחמיר קאמר ובניחותא איתמר דתנא קמא דוקא בבית בעליו קאמר ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר הוא הדין בבית העובד כוכבים אחר דחיישינן לגומלין אע''ג דהאי עובד כוכבים שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל ולא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעובד כוכבים חבירו בעל היין דלא מירתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עובד כוכבים זימנא אחרינא ומפקיד ליה גבי ההוא דלישבוק ליה לנסוכי: לגומלין. הנח לי ואגמול לך כיוצא בזו: רבי שמעון בן אלעזר כו'. ואחת היא דמתניתין אתמוהי מתמה: מפני הרמאין. גומלין זה לזה: פרזק. שם האיש: רופילא. שני למלך: אותיבו חמרא. יין כשר דזבני ישראל באשראי: גבי אריסייהו. עובדי כוכבים כמותם אריסא מירתת ממריה ואי נמי נגע מסהיד עליה דלא נגע: כרכא. כרך: אם נתפס עליו כגנב. אם עובד כוכבים חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב: חמרא שרי. בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע:

עד שיהא שומר יושב ומשמר. תימה היינו רישא דישראל ועובדי כוכבים דרין בה ואין לומר דאיצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה ולא שיהא נותן עיניו בעובד כוכבים כל היום וי''ל דה''א עד דאיכא ישראל טובא קמ''ל דאפילו בחד סגי: ההוא כרבא כו'. מתוך הלשון משמע דנקט כרכא שהיה היין מונח בתוך הרחוב וגם היה שם יין של עובד כוכבים שעתה אין העובד כוכבים נתפס כגנב על הביאה רק על הנגיעה ואפילו הכי חמרא שרי כיון שנתפס על הנגיעה והא דאמרינן לקמן פרק בתרא (דף ע.). דההוא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל כו' וקאמר רבא אי מצי לאישתמוטי חמרא אסור ואף על פי שנתפס כגנב על הנגיעה היינו משום דבבית שיכול ליכנס שם אינו ירא כל כך ומנסך אבל אי נתפס כגנב על הביאה ודאי חמרא שרי ולהכי מייתי עלה ההיא דנעל הפונדק: