עבודה זרה סב ע"ב

דף סב - ב

כדתנן, כעין מה ששנינו במסכת מעשר שני (פרק ג' משנה א'): "לא יאמר אדם לחבירו  העלה לי פירות הללו, של מעשר שני, לירושלים, לחלק. כלומר, על מנת ליטול מהם חלק בשכרך. שהרי אסור לפרוע חובו בפירות מעשר שני. ^[20]

אבל אומר לו, כלומר, מותר לומר לו, העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים. שהרי הוא כמזמינו לאכול עמו ביחד, ובאופן זה, שנותנין זה לזה מתנה של חנם, אין איסור".

ואף כאן, השמיענו התנא שיכול לתת לפועלים מפירות שביעית כמתנת חינם. ^[21] ורבא אמר: לעולם הברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכת איסור בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו דשכרם קדוש בקדושת שביעית.

ודקא קשיא לך, אם כן מדוע שכר פועל שעשה מלאכה בפירות שביעית לא נאסר?

יש לחלק: פועל דלא נפיש אגריה [שכרו מועט], לא קנסוהו רבנן. ^[22] אך חמרין דנפיש אגרייהו [שכרן מרובה], קנסו רבנן בהו. ^[23] וזהו הקנס שקנסו חכמים בחמרין. ^[24]

ומתניתין, כלומר, מדוע ביין נסך קנסו גם פועל שאין שכרו מרובה?

אלא, משום חומרא דיין נסך, שאני. וקנסו אף פועל.:

במשנה מבואר, ששכר עבודה ביין נסך אסור בהנאה.

מסתפקת הגמרא: איבעיא להו, שכרו ל"סתם יינן" ^[25] מהו? האם שכרו מותר בהנאה, או לא? ^[26]

וצדדי הספק: מי אמרינן כיון דאיסורא ד"סתם יינן" חמור כדיין נסך, ובשניהם אסור בהנאה, שכרו נמי אסור.

או דלמא, הואיל וטומאתו קיל, שאינו מטמא כמת, אלא טומאת משקין בלבד, אף שכרו נמי קיל.

פושטת הגמרא: תא שמע, [בא ושמע מה ששנינו בבריתא בענין זה]: דההוא גברא דאגר ארביה [השכיר ספינתו] לעבודה בסתם יינן, ויהבו ליה חיטי באגרא [נתנו לו חיטים בשכרו], אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: זיל קלינהו וקברינהו [לך, תשרפם, ותקברם].

ומוכח, שאף שכר עבודה ב"סתם יינן", אסור בהנאה כיין נסך. ^{[27] [28]}

מקשה הגמרא: מדוע חייבו רב חיסדא לשרוף את החיטים, ולימא ליה בדרינהו [יאמר לו לפזרם כמות שהם]?

מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דילמא אתו בהו לידי תקלה. שמא אחר שיפזרם ילקטום אנשים אחרים ויהנו מהם.

ועדיין קשה, מדוע חייבו גם לקוברם, ליקלינהו וליבדרינהו [ישרפם, ויפזר את אפרם]?

מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דלמא מזבלי בהו. שמא ישתמשו באפר כדי לזבל, ונמצא שנהנו מאותם חיטים. ^[29] ועדיין קשה, מדוע חייבו גם לשורפם, לקברינהו בעינייהו [יקברם כמות שהם]?

ואם תאמר, אכתי יש לחוש שמא יוציאום מהאדמה וישתמשו בהם, מי לא תנן [וכי לא שנינו (סנהדרין מה' ב')] גבי היוצא להיהרג: "אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו, כולם אסורים בהנאה, ^[30] ונקברים עמו", ואין חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם, ומדוע כאן לא סגי בקבורה? ^[31]

מתרצת הגמרא: התם, ביוצא להיהרג, דקא קברי אותו ואת החפצים ששמשו להריגתו בבי דינא, מוכחא מילתא דהרוגי בית דין נינהו, ולכן לא חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם.

אך הכא, לא מוכחא מילתא, ויש לחוש שמא ימצאום אנשים אחרים, ואימר [ויאמרו], אינש גנב, ואייתי קברא הכא. ^[32]

דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים, בני משפחתו של רבי ינאי לוו פירות שביעית מהעניים קודם זמן הבעור, ופרעו להו כסף בשמינית. נמצא, שהיו העניים אוכלים בשמינית, אחר זמן הביעור חליפי פירות שביעית. ^[33]

אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, ושאלוהו אם מותר לעשות כן.

אמר להו, יאות הן עבדין [עשו כראוי]. כיון שבאותה שעה ששילמו להם על פירות השביעית, כבר לא היו הפירות בעין, ^[34] אין התשלום נחשב כחליפי פירות שביעית, ולא חלה עליו קדושת שביעית. ^{[35] [36]}

וכנגדן באתנן מותר. כלומר, אף ב"אתנן זונה", שנאסר להקרבה למזבח, שנאמר (דברים כג' יט') "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך", אם בא על הזונה ואחר כך נתן לה את האתנן, מותר. כיון שלא נתנו לה בשעת ביאה הרי הוא כמתנה בעלמא, ולא חל עליו איסור "אתנן".

ומנין למדנו דין זה? דתניא בברייתא: "נתן לה את האתנן ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן לה, אתננה מות ר".

מקשה הגמרא: אם "נתן לה ולא בא עליה", פשיטא שהאתנן מותר, כיון דלבסוף לא בא עליה, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה? ומה התחדש בברייתא?

ותו, אם "בא עליה ולא נתן לה", הא לא יהיב לה ולא מידי? וכיון דלא נתן לה כלום, מאי "אתננה מותר"?

אלא ודאי, הכי קאמר [כך כונת הברייתא לומר]: נתן לה ואחר כך בא עליה, ^[37] או בא עליה ואחר כך נתן לה, אתננה מותר. ומכאן המקור לדינו של רב יוחנן, שאם נתן לה את האתנן לאחר שבא עליה, אתננה מותר.

מקשה הגמרא: אם נתן לה את האתנן, ואחר כך בא עליה, מדוע אתננה מותר,

---

ולימא להו וכו' דילמא מזבלי. א"ל הכא והא קי"ל כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ולכתחלה נמי אמר הכי דתנן שוחק וזורה לרוח וא"ל ודאי ר' יוסי דיעבד קאמר לכתחילה לא אמר דתנן אין נוטעין אגוז של ערלה והא דאמר שוחק וזורה לרוח היינו טעמא משום דלאבוד אזיל ודילמא לא מזבלן וא"נ מזבלן ליכא למיחש לאיסורא דזה וזה גורם הוא אבל הכא ודאי מזבלן הילכך חיישינן דילמא מזבל להו ואתי בהו לידי תקלה ולא מורינן לכתחלה למעבד הכי א"נ אפר חטים הוא עצמו נעשה זבל ושמא ימכרנו ויהנה בו בגורם אחד.

יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. מצאתי בתוס' למקצת רבותינו הצרפתים שדקדקו מכאן שאם היה יין נסך וע"ז ביד ישראל ועבר ומכרן לעכו"ם בהקפה הדמים מותרין דעכו"ם משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אף ע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שעבודיה לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מתפסי דמים ול"מ אי ליתיה ליין נסך בעולם דהייני פירי דבי ר' ינאי אלא אפי' איתיה ברשות עכו"ם מותר כדאמרינן באתנן בטלה זה הא מחסרא משיכה.
ואני חוכך בזה, דילמא שאני ביאה דליתא בעולם אבל יין נסך דאיתיה בעולם בשעת פרעון דמים שמא תופס הוא ומיהו לא מוקמינן צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך כשפרע קודם אכילה אלמא לעולם מותר וצ"ע דמ"מ בדמי ע"ז הם אצלו ומצינו דמים לע"ז ומשמע מסקנא דפועל דכל דאתי ליה הנאה בסרך ע"ז אסרו ועוד רוצה בקיומו אוסר בדמיו אע"פ שאין נתפסים ביד עכו"ם. ואני תמה עוד א"כ משך ממנו פירות שביעית ואח"כ נתן לו מעות אינן נתפסין ואנן דרך מקח וממכר קאמרינן אלא משמע כדאמרן דכל דאיתיה בעולם נתפס הוא והאי דלא אוקמה לברייתא בהכי משום דלא משמע ליה דבעל הבית הולך עם הפועלים לחנוני ויאמר להם צאו ואכלו ואני פורע עכשיו קודם אכילה דלדידהו הוה יהיב להו אלא כשמקדים לו דינר או מאחר.

הא דאמרינן חמרין דנפיש אגרייה קנסינהו רבנן. פירש הראב"ד ז"ל: דלאו קנס ממש קאמר מחמת איסור כשכר יין נסך דהא לא עבדין איסורא, אלא קנס הוא שקנסו שלא ירגילו עצמן בכך דילמא אתי למיעבד בהו סחורה, כגון דאמר להו ליקנו לכו בדינר או בשנים דכי האי גוונא אסור. ובפירושי הרמב"ן נ"ר מצאתי דבירושלמי (ריש ה"א) אמרו בפירות עבירה היא מתניתא. כלומר, בפירות שביעית לאחר הביעור, והיינו קנסא.

כיון דאסוריה חמור כיין נסך. פירוש: בעינו, דשניהם אסורים בהנאה, אבל על ידי תערובת הא אמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה עד, א) דיין ביין בסתם יינם ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו, ויין נסך גמור אוסר את הכל אפילו בהנאה.

ולימא ליה זיל קלינהו ובדרינהו דילמא מזבל להו. (ואע"פ) [ואסור, כמו] ששנינן בפרק בתרא דתמורה (לד, א) כל (הנזרקין) [הנשרפין] אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש. ואיכא למידק אשמעתין דהא תנן (מג, ב) שוחק וזורה לרוח ומשמע אפילו לכתחלה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר' יוסי (שם) הא קיימא לן (מט, א) כר' יוסי דזה וזה גורם [מותר]. ותירץ הראב"ד ז"ל דדיעבד קיימא לן כר' יוסי, אבל לכתחלה כרבנן עבדינן ויוליך הנאה לים המלח. ואי נמי קיימא לן כוותיה ואפילו לכתחלה דלמא הכא קנסא דקנסינן משום דאגר ארביה. והרמב"ן נ"ר תירץ דר' יוסי גופיה לא קאמר אלא בדיעבד, וכדתנן (ערלה פ"א מ"ט) אין נוטעין אגוז של ערלה ור' יוסי היא. והא דקאמר שוחק וזורה לרוח דמשמע אפילו לכתחלה, התם היינו טעמא דדבר מועט הוא ואזיל לאיבוד ודילמא לא מזבלא, ואפילו מזבלא זה וזה גורם מותר, אבל הכא דודאי מזבלא אסור לכתחלה.

אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. פירוש: דהנהו פירות דפרעי להו לא הוו מייחדין לפרעון בההיא שעתא דיזפי פירות שביעית, והילכך לא חל עלייהו איסור שביעית למפרע, ולא אמרינן כי פרעי להו איגלאי מילתא למפרע דהני פירי דמי שביעית הן ויאסרו אחר הביעור.

וכנגדן באתנן מותר. וכתבו בעלי התוספות ז"ל דמהא שמעינן דישראל שמכר ע"ז או יין נסך באשראי לגוי, כשיפרענו הגוי הדמים מותרים, דגוי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא לא מייחד שעבודיה דישראל, הילכך כי פרע ליה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע דדמי יין נסך נינהו. ולא מיבעיא אי ליתנהו לע"ז ויין נסך בעולם בשעת פרעון שהוא מותר דהא ליתנהו בעולם ולא מיתפסי אהני דמים והיינו דר' ינאי, אלא אפילו איתנהו ברשות גוי מותר, כדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה סג, א) באתנן בטלה זה הא מחסרא משיכה, אלמא אף על גב דמייחד שעבודא שרי כיון דמחוסר משיכה בשעת מכירה.וכתב הרמב"ן נ"ר דצריך עיון דמכל מקום בדמי ע"ז הן בידו, ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן של ע"ז עצמה אסרו. ועוד בדמי יין נסך של גוי אסרו כל היכא דרוצה בקיומו, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה סד, א) באמכור יין נסך ואביא לך שהוא אסור ואף על פי שאין נתפסין ביד הגוי. וקשיא לי גם כן אם לפירות שביעית באנו לדמותם נתיר להם אפילו לכתחלה, דהא אמר ר' יוחנן יאות הן עבדין. אלא ודאי כל הנאת יין נסך וע"ז והנאת גרמתן קנסו ואסרו, וכדאמרינן לעיל (עבודה זרה ע, א) קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, דחמיר להו טפי משאר איסורין. [עוד קשיא לי מהא דלקמן] אמר רב אשי מנא אמינא לה, מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו וכו', דאי לא אעבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו, אלמא אסור לעשות כן, ואפילו דיעבד דמי יין נסך קרי להו, ואם כדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל לאו דמי יין נסך מיקרו.

רבא אמר לעולם כו'. פירוש אביי ורבא לא פליגי כלל ומשום דתלמודא לא הוה משכח לה בתרי ניחא ליה לאוקומה בתרוייהו אוקמתי ודרבי יוחנן דברי הכל היא ואפילו אביי מודה בה.

שכרו לסתם יינם מהו. פירוש דאף על גב דבכמה דוכתי קרי ליה תנא לסתם יינם בלשון יין נסך כדתנן בפרק אין מעמידין במשנת אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה. ולקמן בפרקין יין נסך שנפל אומנין ששלח להם נכרי כו׳ שאני התם דהוי חומרא וקנסא דרבנן וס״ד שלא קנסו אלא ביין נסך ודאי שהוא כע״ז וא״ה אסיקנא דאף סתם יינם בכלל.

מעתה הוא הדין להא דתנן יין נסך אוסר בכל שהוא שאף סתם יינם בכלל ושלא כדברי ר״ת ז״ל זיל כלינהו כו'. פירוש לפי ששכר עבודה זרה ויין נסך אסור לכל העולם כעבודה זרה ממש ואפילו שכר כליו נמי כדאמרינן הכא והוא הדין למשכיר רשותו לכך דמה לי קרקעות מה לי מטלטלין ובהמה אלא ודאי כדאמרן כו׳ מ״ר.

וליקלינהו וליבדרינהו ופרקינן דילמא מזבל בהו. פירושו ודכולי עלמא זה היה גורם לכתחלה ומסתב׳ לי דקושיין ופירוקין לדברי הכל ומעיקרא קס״ד דאפילו לרבנן דאסרי בעבודה זרה לשחוק ולזרותא לרוח לכתחלה התם בעבודה זרה עצמה דחמירא ואסירא דאורייתא. ופרקינן דאדרבא אפילו לרבי יוסי דשרי התם אסרינן הכא דילמא מזבל בהו בכונה משום דהאי אסורה דלא הוי אלא קנסא קיל ליה ואתי לזלזולי ביה מה שאין כן התם דלא חייש ר״י להא כנ״ל.

מי לא תניא כו׳. פי׳ אלמא בכי הא לא חיישינן לתקלה ואפילו באיסורא דאורייתא ופרקינן דהתם מוכחא מילתא לכל מאן דמשכח להו דאסור הוא אבל הכא מאן דמשכח להו תלי בהתרא ואמר דאיניש גנבינהו וקברינהו ואם תאמר אם כן הא פריש מינייהו מטעם גזלן של בעלים יש לומר דסתמן נתיאשו הבעלים וגנבים נמי כיון דלא הדור ושקלינהו ולהכי לא תלו באיניש דעלמא דאצעינהו התם ולא אייאוש שאין דרך לעשות כן אלא גנבים שמצניעין שם לפי שעה כנ״ל ושמע מינה שכל דבר הנמצ׳ בבית הקברו׳ אם הוא דבר הראוי לצרכי המת אסור.

דבי רבי ינאי יזפי פירות דשביעית מעניי ופרע להו בשמינית. פי׳ והיה נראה לנו דפירות שמינית נתפסין לחלופי פירות שביעית ואיכא איסורא לעניי דאכלי להו לאחר הביעור כן פר״שי ז״ל ובתוספות הקשו מדתניא בתוספתא הגיע זמן הביעור עניים אוכלין בתחלה ויש מתרצין דההיא בתוך שנה שביעי׳ אבל כשהגיע שמינית הכל חייבין לבער ויש שפי׳ דאיסורא דהכא היינו דלא אכלי עניי הנהו חליפין בקדושת שביעית אלא דעבדי בהו סחורה.

אמר ליה יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. פי׳ דכיון דהנהו פירי דפרעי בשמינית לא היו מצויין ומיוחדין לכך בשעה שנוטלין פירות שביעית לא חייל עלייהו אסור שביעית למפרע וכדאשכחן לקמן גבי אתנן שאינו נתפס במאי דלא מיחד בשעת ביאה. ואם תאמר ותיפוק לי דהוה ליה אבק רבית יש לומר דעל שער שבשוק הוו יזפי דשרי כדאיתא התם אי נמי דלפי דמים היו משלמין ולא סאה בסאה.

ה״ק נתן לה ואחר כך בא עליה כו׳. פי׳ דמאי דקתני ולא נתן לה לומר שלא נתן לה לאלתר או שלא בא עליה לאלתר כדרך נותני אתנן וכן פר״שי ז״ל.

אף מעשר שני אין פורעין ממנו את החוב ולא שכירות הפועל פירוש שכר החמר המביאו לירושלם אינו נפרע ממנו ואפילו היתה לו שכר מגוף אותן הפירות שהוא מביא עד שאם יאבדו נפקע שכרו שהיה לנו לומר בכגון זה שהן כשלו אעפ"כ אסור מעתה לא יאמר אדם לחברו העלה לי פירות אלו של מעשר שני בירושלם לחלק ר"ל שתטול מהם חלקך בשכר הבאתך שהרי נמצא פורע שכר הבאתו במעות מעשר שני אבל מותר לומר לו העלם שנאכל ונשתה מהם ביחד בהיותנו שם שזה אינו אלא כעין מתנת חנם וכבר אמרו אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו וכו' ונותנין זה לזה מתנות חנם ולא סוף דבר לר' מאיר שאמר אין מתנה כמכר אלא אף לרבנן והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב אמר ר' יוסא ודברי הכל כהדא דתני אדם אומר לחברו בירושלם מה אכלת היום אם אומר לו קיץ הוא יודע שהוא בכור מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור אמר לו מן הוא יודע שהוא מעשר שני מה המן נתן במתנה אף מעשר שני נתן במתנה ר"ל במזמין את חברו לסעוד אצלו ומ"מ אין מוציאין אותו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואפילו לדבר מצוה כמו שיתבאר במקומו אבל שאר דברים אפילו צרכי גופו כגון מלבושיו אסור והוא שאמרו בתלמוד המערב לא נתתי ממנו למת מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי למת לא כל שכן ויש שואלין בה אם כן מהו שאמרו במסכת קדושין נ"ו א' שאין לוקחים מהם בהמה טמאה ועבדים ר"ל שאינן צרכי גופו דאלמא כל שהוא צרכי גופו מותר ואפילו מלבושים פרשוה בתוספות שזו מן התורה אלא שמדברי סופרים גזרו עליה וגדולי המחברים כתבו אף מן התורה וזו של מסכת קדושין פרשוה קצת מפרשים לדעתם לדעת האומר מעשר ממון הדיוט:

מה שאסרנו שכר יין נסך בהנאה לא סוף דבר יין נסך ודאי אלא אף סתם יינן דינו כיין נסך לענין זה אע"פ שלענין טומאה אינן שוין כמו שהתבאר בפרק שני הואיל והוא שוה לו לענין איסור הנאה ולאיסור משהו הרי הוא שוה לו גם כן לאיסור שכרו וכן נמי שנאסר שכר גופו וחמורו כך הדין אם השכיר בו שאר כלים ששכרו אסור כגון שקו וקנקנו וספינתו וכיוצא באלו ולהשאילו מותר שהרי לעתותי ערב אמרו למטה שמותר להעביר לו חבית יין נסך הואיל ואין כאן שכירות הא כל שבשכר אסור ואפילו הטעהו ושכרו לדבר אחר כל שנודע שיין הניח שם שכרו אסור וכן קצת מפרשים אוסרים מכאן למכור חרצנים שבגיגית לגוים לתמד בהם אף על דעת שיכשיר את הגיגית לאחר כן שהרי נאסרו התמדים במגעו של גוי ונמצא משתכר באיסורי הנאה ואף למה שסמכו בזמן הזה להתיר סתם יינן בהנאה מכל מקום דרך הצלה אבל דרך סחורה לא:

אחר שביארנו ביין של גוים ששכרו אסור מה יעשה בשכר זה אם מעות הם שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואם פירות יוליך הנאה לים המלח ולא די לו בשריפה לבד שהרי יהנו באפרם לזבול ואע"פ שזה וזה גורם מותר מ"מ לכתחלה אסור או שמא קנס הוא שקנסו בו שהרי במוצא כלים או ע"ז דיו בשוחק וזורה לרוח אלא שאף בזו יש פוסקים דוקא בדיעבד כמו שהתבאר ואפילו פזרם מ"מ מתוך שאפרם מרובה יפול ממנו הרבה במקום אחד וכן קברם בעינם שמא ימצאם אחר ולא ירגיש ויהנה בהם מצד שיחשוב שאיזה גנב גנבם וקברם ומ"מ אם רוצה לשרפם ולקבור האפר בבית הקברות או במקום שאין זורעין בו רשאי ואף זו לא בעינם כמו שביארנו ומ"מ הרוגי בית דין אחד עץ שנתלה עליו ואחד אבן שנסקל בה ואחד סיף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו שאסורין בהנאה נקברין עמו בעין ואין חוששין שהדבר מוכיח עליו וכל המוצאן פורש מהן וכן בשר קדשים שאמרו עליה בקצת ענינים שנקבר ואין חוששין שלא לקברה בעין אין זה אלא מפני שהבשר אין דרך הצנעתה תחת הקרקע והדבר נכר למוצא ולפי דרכך למדת מסוגיא זו ששכר יין נסך לא סוף דבר שנאסר לאותו ישראל אלא אף לכל האחרים עמו:

גדולי המפרשים כתבו מאחר שבתערובת איסורי הנאה פסקנו בפרק שלישי כר' אליעזר שאמר יוליך הנאה לים המלח ופרשנו שם אף חבית בחבית אף בזו כשאמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות יוליך הנאת פרוטה לים המלח והשאר מותרין וחכמי האחרונים חולקים בזו הואיל ודרך קבלנות הוא וזו מעכבת על כלן ולא עוד אלא שאפשר שאלו אמר לו תחלה שלא יעביר לו אותה חבית היה זה נמנע מלשכרו כלל נעשה הכל כזה ואין הולכת הנאה מועלת בו ואין הדברים נראין:

אע"פ שאין עושין סחורה בפירות שביעית כמו שביארנו מוכר אדם מהם על יד על יד לאכילה ולוקח מן הדמים דבר מאכל ויאכל בקדושת שביעית:

היו לו פירות שביעית שנלקטו לאכילה ורואה שיש לו מהם הרבה עד שיותיר לאחר זמן הביעור והרי שמשהגיע זמן הבעור אסור לאכול מהם אף לעניים ומה שאמרו בספרא פרשת בהר סיני עניים אוכלים לאחר זמן הבעור אבל לא עשירים ור' יוסי אומר אף עשירים ענינו מזון שלש סעודות ואף זו לא ראיתיה לאחד מן הפוסקים אלא כלם רגילין לומר שאין אוכלין אחר הבעור כלל ואומר עכשו שאם רואה שיש לו הרבה מלוה מהם בתוך זמן הבעור לחברו וחברו אוכלן בתוך זמן הראוי ר"ל קודם הבעור ואם לא פרעו עדין פורעו בשמינית וחשש רבית אין כאן שמן הסתם הפירות בזול בשמינית יותר מבשביעית ואין לפירות של פרעון זה תורת שביעית להטעינן בעור מפני שהפירות אחר שנאכלו אין להם קדושה ואותן הפירות שפרע לו לא היו מיוחדות לכך בשעה שפירות שביעית היו קיימות עד שנאמר עליהם שחליפי פירות שביעית הם והילכך אין על אלו דין חליפי שביעית לאסרם עליו הואיל ועבר זמן הביעור ואף בשביעית עצמה אם פרע לו בשר או דגים או שאר פירות בשביל פירותיו וכבר נאכלו הפירות אין קדושה חלה עליהם מכאן סמכו רבים שאם הלוה ישראל לחברו ככר חמץ קודם הפסח שיכול להחזיר לו ככר אחר של חמץ לאחר הפסח ואין צורך מזו שאין בזו שום סרך איסור כלל וכן הורו מכאן להלוותו לגוי קודם הפסח שיחזיר לו חליפיו אחר הפסח אלא שבתוספות הקלו בכיוצא בו בע"ז ויין נסך כמו שיתבאר למטה ואין הדברים נראין:

כל שהתנה עם זונה גויה או שפחה כנענית או שהתנה עם זונה ישראלית שאיסור ביאתה עליו בלאו לבא עליה ובסמוך לביאה הן קודם ביאה הן אחר ביאה כל שהוא סמוך לה בכדי שעור המוכיח להיות אותה מתנה על שם אותה ביאה אמר לה הא לך דבר זה בשכרך הרי זה אתנן ויש פרטים הרבה בענין זה אם להתר אם לאיסור כיצד נתן לה טלה באתננה ונשמט הדבר ונדחית העברה מכל וכל ומ"מ מתנה הוא בידה אע"פ שלשם עברה נתן לה מותר להקריבו ואיסור אתנן אין כאן הואיל ונשמטה העברה ושמא תאמר היאך יכולה להקדישו אחר שלא קנאתהו הואיל ולשם ביאה נתנו לה ואין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו וכל שכן מה שאינו שלו ושלא זכה בו ענינה בשלא נתן לה על תנאי לגמרי אלא שהוא מתנה בידה מעכשו בלא תנאי עברה אע"פ שהזכיר לה באיזה צד העברה בשעת המתנה בידים מוכיחות שאותה מתנה נתנה על שם אותה ביאה וי"מ אותה בעל מנת ומפרשים שכל שבעל מנת אין האתנן נקרא שכר ביאה ואין הדברים נראין כמו שיתבאר:

דילמא מזבל כו' ואע"ג דקי"ל כר"י דאמר זה וזה גורם מותר הכי מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור לזבל כדפרישית בפ' כל הצלמים:

מי לא תניא אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו כו' פירש מש"ה מקשה מברייתא ולא מקשה ממאי דתנן בתמורה אילו הן הנקברין נפילה שליא תיקבר ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער הנזיר ופטר חמור משום דלא הני מיתקלקלי בקבירתן ולא אתי בהו לידי תקלה אבל חיטי דלא מיתקלקלי אתו בהו לידי תקלה:

וכי בא עלי' ליחול עלי' איסור אתנן פי' דהכי אמר לה הרי לך טלה זה על מנת שאבוא עליך הילכך כל זמן שלא בא עלי' לא קנאתו אלא לכשיבוא עלי' ולכשיבוא עלי' הרי אית עליו איסור אתנן ואמאי מותר אמר ר' אלעזר כשקדמה והקריבתו. פי' בודאי אלו הוה קיים בשעת ביאה חייל עלו' איסור אתנן אלא דיהיב לה פי' ה"ד מילתא דר' אלעזר דאמר כגון שקדמה והקריבתו. אי דאקני' ניהל' מעיקרא כגון דיהב ניהל' במתנה מעכשיו ולא אמר לה ע"מ שאבוא עליך אלא הקנהו לה בלי שום תנאי אבל מיהו סמך עליה שלא תמרוד בו מלהיבעל לו. אי הכי מתנה בעלמא היא דיהבי' ניהלייתו ואע"ג דהוא קיים בשעת ביאה כיון שאם תרצה למאן שלא תיבעל לו אינו יכול לתובעה בדין ליקח ממנה הטלה אשתכח דלא הוי אתנן אלא מתנה בעלמא אטו כל מתנה דיהיב אינש לזונה בלא על תנאי ביאה מי נאסר לגבוה וה"נ היכי דמי כיון שאינו יכול להוציאו בדיינים אם לא תיבעל לו ואי דלא אקנייה ניהלה מעיקרא היכי מציא מקרבא לי' פי' אם לא הקנה לה אלא על מנת שיבוא עלי' היכי מציא מקרבא לי' קודם ביאה והא לא הוי דיד' ולכשיבוא עלי' חייל עלי' אתנן למפרע. לא צריכא דאמר לה ליהוי גבך כו' וקשיא לי אמאי אידחק ר' אלעזר לכולי האי ואוקמה כשקדמה והקריבתו ולא אוקמה כדאמרן כגון דאקניי' ניהלה מעיקרא דאע"ג דבא עלי' לא מיתסר כיון דאינו יכול להוציאו מידה אם לא תיבעל לו:

רבא אמר דקדוש שכרן כו' הם הם דברי ר' יוחנן יש לומר דאביי ורבא לא שמעו דברי ר' יוחנן. אלא חילקו לפרש קושיות הפועל והחמרין והתלמודא היא שחיבר דבריהם אחר דברי ר' יוחנן שאלו שמע רבא דברי ר' יוחנן לא הי' צריך לומר כלום שלא הוסיף על דבריו כלום

אי דאקנייהו ניהליה מעיקרא מתנה הוא דיהבי לה פי' שאמר הילך טהל זה ע"מ שאבא עליך ותעשי בו מיד מה שתרצה נמצא שמתנה היא אצלה ואם לא תיבעל לו תיפטר עצמה בטלה אחר אבל ודאי אי הוה קיים בשעת ביאה הוה חייל עליו שם אתנן אע"ג דאקנייה ניהל' מעיקר' דהא איקיים בי' תנאה ולא כמו שפירשתי במה"ק:

כשהקדים לו דינר ובא לחלק בין נתינת דינר ליד' לנתינת דינר ליד חנווני וכן כשנטל ונתן ביד בא לחלק בין נתינת דינר לנתינת פירות:

בד"ה שכרו לסתם יינן מהו לכתחלה כו' דלא שרי לדרוך עם העובד כוכבים כו' עכ"ל לכאורה נראה ממה שפירשו התוספות לעיל בפר"י דעל ידי מעשה שאלו מהו לדרוך כו' דהיינו בדיעבד וא"כ הוא סותר מה שפירשו כאן ויש ליישב דבריהם דהתם לפי דבריהם דהכא דר"ל על ידי מעשה שאלו דהיינו שבא ישראל עם העובד כוכבים דהוה צייר לידיה ושאל הישראל אם מותר לו לכתחלה לדרוך עם עובד כוכבים זה ולקבל שכרו ממנו והשיב מותר כיון דצייר לידיה דעובד כוכבים אבל אי הוה שאל לפסוק הלכה כיון דסתם שאל לו ולא פירש בדצייר לידיה ה"ל להשיב אין דורכין כמשנה אחרונה דהיין אסור בהנאה ואסור לכתחלה להשתכר בסתם יינן ודו"ק:

בד"ה לקלינהו ולבדרינהו פירוש בלא בי קברי ומשני אתי לזבולי והא דלא כו' עכ"ל כצ"ל פירוש דהשתא דלא אסיק אדעתיה אתי לזבולי אף בלא בי קברי פריך ובתר דמשני אתי לזבולי הא דלא הדר פריך כו' י"ל דההיא כו' אבל הכא בי קברי קרקע עולם כו' דהשתא בהך שינויא אתי לזבולי איתרצא נמי הך וקושטא הוא דמעיקרא דפריך לקלינהו ולבדרינהו בבי קברי נמי הוה פריך ליה ודו"ק:

בד"ה אתי לזבולי וא"ת כו' פסקינן לעיל כר"י דאמר זה וזה גורם מותר בנביה כו' עכ"ל אדרבה בנביה קאמר ר"י לאיסורא אלא תלמודא קאמר דלדבריהם דרבנן קאמר לה ובפשיטות הל"ל דפסקינן כר"י בהך דשוחק וזורה לרוח ובהך מלתא גופיה הוא שכתבו שחולקין רבנן עליו דאמרי אף הוא נעשה זבל אבל בנביה לא פליגי רבנן וקרוב בעיני דמלת בנביה ט"ס הוא בתוס' ודו"ק:

בד"ה ולקברינהו בעינייהו כו' וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך כו' ולאחר שנעשו עפרא כו' עכ"ל דמה"ט דבשר ושער מוכח מלתא דרך עתה לקבור בכורות בלא בי קברי בעינייהו לחומרא בעלמא כתבו דנראה שצריך לקוברן מעט בעומק כו' ואפשר משום חפישת הכלב ור"ל לאחר שנעשה עפרא כו' בין הכא דאמר לקלינהו ולקברינהו וביו התם דקברינהו בעינייהו ונעשו עפרא אין לחוש שמא יקחום לזבל כו' מיהו ק"ק לפי זה אכתי מ"ש הכא דבעי בי קברי ומ"ש התם דסגי בלא בי קברי ודו"ק:

בד"ה יזפי פירות כו' עושים מהם מלוגמא או סחורה ולפיכך הקפידו כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז אמאי קאמר ופרעי להם בשמינית דאם כן בשביעית היה להם להקפיד דמלוגמא וסחורה אסור בה ודו"ק:

גמ' א"ל זיל קלינהו וקברינהו בי קברי וכו'. יש להקשות דאף לפי המסקנא אינו מתורץ דלימא דלקלינהו ולקברינהו בלא בי קברי בכל מקום שהוא דהא על כרחך צריך לומר דעפר דהאי בי קברי מותר ליהנות דאל"כ לקלינהו ולבדרינהו בי קברי כמו שכתבו התוס' ולכך צריך דלקברינהו דהשתא לא אתו לזבולי דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל כמו שכתבו התוס' ד"ה ולקברינהו וע"כ ר"ל בכל מקום אין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל אפילו שלא בבית קברות שהרי שור הנסקל ועגלה ערופה וכו' ובכור קוברין אפילו בלא בי קברי ולא חיישינן פן יבאו לחטט אחריהם לזבל אחר שנעשו עפר וא"כ ה"נ הל"ל דלקלינהו ולקברינהו בלא בי קברי ויש לישב דכדי לפרסומי מלתא דשכר סתם יינם אסור בהנאה עביד הכי דכה"ג איתא בפ' אלו טרפות רף נ"ג גבי ההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב חנקינהו ושדינהו בנהר ופריך וליחנקינהו ולישדינהו לאשפה ולטעמיך ליחנקינהו ולישדינהו לכלבים אלא לפרסומי מלתא דאסורה ופרש"י וכדאזיל לנהרא אוושא מלתא טפי ע"ש אלא שיש לתמוה שהתוס' לא נתעוררו לזה:

תוס' ד"ה וליקברינהו וכו' וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקבור מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם וכו'. צ"ל ע"כ אין ר"ל פן יבואו בני אדם לחטט אחריהם ויהנו מהן שהרי כבר כתבו לעיל מזה כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מלתא אלא ר"ל פן יבאו הכלבים וכיוצא לחטט אחריהם ויתגלו וק"ל:

גמרא מי אמרי' כיון דאיסוריה חמור. כצ"ל כבפרש"י:

תד"ה העלה (בסופו). לכנל"פ כו' היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כמו כו' מי שיש לו סלע של שביעית כו'. דבריהם מגומגמים בעיני הסתומות באין הבנה ה' יאיר עיני [ועמש"כ בב"מ נ"ג בתד"ה והן נ"כ] :

תד"ה ולקברינהו. פרק שני דתמורה. היה כתוב בר"ת פ"ב והכונה בפ' בתרא:

בא"ד ושער נזיר וכו' דקברי כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה יזפי. כדתניא בתוספתא כו'. גם במשנה פ"ט מ"ח איתא להא ע"ש:

ליקלינהי כ' תוס' מושלך עפרה אל קבר בני העם צע"ג אי איכא ראי' מהאי פסוק וצריך לחלק בין קבר בנין לקרקע עולם א"כ התם בסנהדרי' מ"ט לא פריך ש"ס מיני' ופריך מברייתא אע"כ צ"ל קבר בני העם היינו קרקע שנתלש והחזירו על הקבר דה"ל כתלוש ובאמת פליגי בזה הרא"ש ורבנו ישעי' ז"ל עיי' שעי"ד סי' שס"ד ובחולין סוגי' דרבוצה הארכתי בזה:

מזבלי משמע בתוס' נהי לר' יוסי שוחק וזורה לרוח והלכתא כוותי' בזוז"ג מ"מ לכתחלה לא מבטלי' ע"ז בשוחק וזורה לרוח ומשו"ה הוקשה ללח"מ אהרמב"ם דפוסק שוחק וזורה לרוח כר' יוסי ואפ"ה פסק הכא כר"ח וצ"ל דרמב"ם מתרץ ק' תוס' כמ"ש ר"ן בשם הרמב"ן ולא הבנתי דברי הרמב"ן ולא דברי הר"ן אלא מהריטב"א למדתי כוונתו דהכא חיישי' דאותו הפועל דקיבל שכרו ועל כרחו קנסי' לי' לזרות האפר לרוח הוא יטריח ויקבץ ויזבל בי' או ימכר הזבל לאחרי' וצ"ע א"כ מאי פריך מעץ שנתלה בו התם ליכא בעלים שיחפשו בקרקע להוציא העץ מהקרקע. ואמנם לפירש"י לעיל מ"ח ע"ב דפירוש דמשום ביטול ע"ז נגעו בי' ותוס' שם ד"ה סתם ע"ש א"כ לק"מ דהכא מיירי מאיסור תקרובות ע"ז דלית לי' ביטול עיי' וק"ל:

מי לא תנן א' אבן וכו' לא הו"מ לשנויי' בחומרא דע"ז מחמרי' טפי ז"א כיון דע"ז גופי' לא אתי' אלא מזבחי מתים א"כ ליכא למימר דחמיר ממת ולפ"ז מה שהקשו תוס' ד"ה ולקברינהו וכו' עיקר קושי' מעגלה ערופה כיון דע"ז ממת ומת מעגלה ערופה אתי' לא יתכן להחמיר בתקרוב' ע"ז טפי ממת ועגלה ערופה:

דבי ר' ינאי יזפי וכו' יאות עבדין וכו' לשון רש"י כיון דההוא שעתא לא הוה הנך בעין ולא איחלפי הני בהני וכו' עיי' בפנים, הנה בדבי ר' ינאי לא ראו פירי שביעי' את פירי שמיני ולא פירי שמיני ראו פירי שביעי' ובדאכלי פירי שביעי' לא הו"מ למיחל קידושי' אפירי שמיני כי לא הי' בעולם וכי באו פירי שמיני לא מצי להמשיך עלייהו קדושה מפירי שביעית כבר נאכלו והוה סד"א דוקא כי האי גוני לאו חליפי' נינהי לכן כ' תוס' דלאו דוקא דהרי כן מוכח מסוגי' דאתנן דפריך והא קמחסרא משיכה משמע דאע"ג דהטלה כבר בעולם בשעת ביאה מ"מ כיון דעדיין לא נקנה לה עד שחלפה עברה הביאה מ"מ לא מיתפס בי' ולשון הברייתא משמע כן בא עלי' ואח"כ נתן לה משמע שהטלה כבר ברשותו אלא שנתן לה אחר שכבר בא עלי' וא"כ הה"נ הי' דבי ר' ינאי יכול לפרע אפי' בשביעי' עצמו אלא מעשה שהיה כך הי' דהעניים לקטו פירות שביעי' הרבה ולכשיגיע זמן ביעור יתבערו, ע"כ לגמילות חסד יזפי מהם דבי ר' ינאי אותן פירות לאוכלם בשעת היתר ואלו הי' רוצים לפרוע במעות הי' יכולי' לפרוע בשביעי' עצמה כנ"ל אלא שרצו לשלם פירות תחת פירות סאה בסאה ע"ד היתר כמ"ש תוס' ואם יתנו להם פירות בשביעי' לא ירויחו העניים דסוף סוף יתבערו בשעת הביעור ע"כ פרעו להם בשמיני' ומעשה שהיה הכי הי' ורש"י פי' לפי הענין שהי' אבל אין קפידא בכך רק שהאיסור לא יהיה בעולם בשעת חליפי ההיתר ואתא רבינו אלחנן והוסיף דלאו דוקא שהאיסור לא יהי' בעולם כלל רק שלא יהי' ברשות הקונה בשעת חליפי ההיתר ורק אם מכר כבר לאחר שוב מותר הישראל ליקח חליפי היי"נ מיד הגוי ולכאורה זו מוכרח מדאיבעי' לי' הקדישה מהו מי אמרי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי א"כ מוכרח דבמסירה להדיוט פשיטא לי' דלא הוה אתנן והא דאר"א בשקדמה והקריבתו ולא אמר בשקדמה ומכרה לאחר משום דהוא פשוט יותר מביעא בכותחא כיון דהמכירה קיימת כיון שקנתה מעכשיו לכשתצטרך איך ס"ד דאח"כ אם יבוא עלי' יחול אתנן על מה שאינו שלה ושמכרה לאחר אבל אם היא עצמה הקריבתה ה"א דמאיס ולא לרצון יהיה לה אבל לעולם מכירה לאחר מועיל שלא תיאסר חליפיו ולפ"ז באתרוג דפ' לולב הגזול אם הי' כאן שני חברים הצריכים אתרוגי' יקנה זה מהע"ה וימכרנו מיד לחבירו החבר ושוב יקנה זה מבע"ה אתרוג אחר וימכרנו לחברו ואח"כ יפרעו דמי האתרוגים לבע"ה אלא דלא מיירי משני חברי' ע"כ צריך להבליע דמי אתרוג בלולב זו היא שיטת ר' אלחנן:

והוסיף הר"י קולא אחרת דאפי' האיסור עדיין ברשות המקבל רק כיון שיצא מרשות המוכר טרם שימשיך ההיתר לא נעשה חליפי' ודע כי לא עלה על הדעת דכשמחליפי' זה בזה וזה מושך האיסור קודם שוב אין ההיתר נעשה חליפיו ישתקע הדבר דא"כ תיקשי אתרוג מ"ט לא יקנה החבר האתרוג וימשוך תחלה האתרוג וכמדומה לי שלכך נתכוון הרמב"ן וכ' שהרי רוב מקח וממכר כך הוא שתחלה לוקח הפירו' ואח"כ נותן המעו' וכן מבואר במס' שבועות מ"ח ע"א וע"ש תוס' ד"ה ר' יהודה וכו' אלא בודאי כל שזה עומד וחליפיו בידו אסור אפי' ימשוך האיסור תחלה ולא מיירי אלא במקיפו ולאחר שעה יביא חליפיו דכיון שקודם שזה פורע כבר לקח זה היי"נ תו לא נעשה חליפיו והתם באתרוג אין הע"ה רוצה להקיף אפי' לשעה קלה ומשו"ה כי הקשה רמב"ן אשיטה זו מהשוכר הפועל מ"ט שכרו אסור גזירה אטו דמי יי"נ הא בדמי יי"נ גופי' אשכחן התירא להר"י והסביר הר"ן הקושי' דקיי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה אשראי ושכירתו הוה כמקיף משו"ה הוקשה לרמב"ן ואפ"ה תי' הר"ן נהי דהאמת דשכר הוה כמקיף מ"מ לא משמע לאינשי בכך וקנסו משום מראית העין דהוה כמחליף בהדי' ובש"ע י"ד סי' קל"ב סעי' א' סתם והי' לו לפרש, והנה כ' שם דעכ"פ להמחליף אסורי' החליפי' והוא פשוט דכל הפעולו' הללו הם שלא יהי' תפיסת דמי' וא"כ בשלמא פירו' אין עבירה להחליפם רק שלא יהי' דמיו נתפסי' ושוב מותרים לעניים בשמיני' אבל ביי"נ נהי דיועיל שלא יהיה המהוה ממנו כמוהו מ"מ לא יהי' אלא ערלה וכלאי הכרם שגם אינו תופס דמיו ומ"מ כיון דעביד איסורא אסור להמחליף וה"נ דכוותי' ופשוט:

והנה הר"ן הקשה לשיטת הר"י מדגרסי' בש"ס פשיטא הא ליתי' בשעת ביאה משמע טעמי' דליתי' אבל איתי' בעולם אפי' קדם ומשך או מכר לאחר לא הנה הראשונים ז"ל מפרשי הש"ס נתן לה כפשוטו שנתן לה לחלוטי' ע"כ קשי' לי' אך התוס' פירשו דכל הסוגי' לא מיירי נתן לה לחלוטי' אלא פי' בהדי' הרי לך לכשאבוא עליך ואלו לא אמר מעכשיו הרי זה אתנן גמור דקאי בחצרה טלה זה אלא מיירי שאמר קני מעכשיו וכשאבוא עליך אעפ"י שאינו מפורש בש"ס שאומר לכשאבוא עליך מ"מ סתמא בהכי מיירי ולרש"י משמע דסתמא הכי הוא ודברי' שבלב כאלו הוה דברי' דכל כונתו שלא יהי' קנוי' לה אלא לכשיבוא עלי' ואי לא אמר נמי מעכשיו היינו אתנן גמור טלה זה בחצרה אך אמר מעכשיו ולכשאבוא עליך ומתחיל הקנין מעכשיו וגומר והולך לכשיבוא עליה ולכשיבוא עליה נקנה למפרע מעכשיו וקדוש למפרע והוה קרבן למפרע ובהכי ריהטא כולי' שמעתא לרש"י ותוס' וממילא לק"מ מה שהקשה רשב"א אהש"ס דקאמר אי דלא אמר מעכשיו הא אינו ברשותו והקשה רשב"א כיון שפסק הביאה בעד הטלה ואח"כ משכה הטלה אף עפ"י שלא נתנו חליפיו היינו הביאה מ"מ כיון שפסק דמי' ומשך קנאה הטלה לחלוטי' וכ' ריטב"א ק' עצומה היא וגמגם בתירוץ וכל זה לפי שהבינו דנתן לה סתם ולא אמר או שלא נתכוון שלא יחול הקנין עד שיבוא עלי' אבל לפי מה שפירשו רש"י ותוס' שפי' עד שאבוא עליך וא"כ אי לא אמר מעכשיו לא הוה שלה ולא ברשותה אלא פקדון בעלמא עד שעת ביאה מ"מ לתוס' ורש"י מיירי שהתנה בהדי' שלא תקנה עד שאבוא עליך אע"ג דאמר מעכשיו מ"מ אי הוה בשעת ביאה ולא קדמתה והקריבתה למאי דמשכה לרשותה לא הי' מועיל כיון דעדיין תלוי' בביאה אבל בעלמא במוכר בלי תנאי ע"ז או יי"נ כיון שמשך זה את האיסור מרשותו של מוכר בהקפה שוב אין הפרעון חליפיו:

והנה בטא"ח רס"י ת"נ כ' וז"ל כ' רש"י ישראל שלוה ככרות מחברו קודם פסח צריך לפרעו אחר הפסח ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח כיון שלא היה בעין בשעת איסור ויש בו משום גזל אם אינו פורעו עכ"ל וכ' הרב"י כן הוא בהגה' מיי' פ"א מחמץ ומצה ומרדכי פ' כל שעה ומייתי ראי' מדבי ר' ינאי ע"ש ובאמת כן הוא שם אבל לא כתבו שצריך לפרעו אלא שמותר לפרעו דפשיטא דצריך אם מותר לפורעו, מ"מ הדבר צ"ע מה צריך מדבי ר' ינאי הא חמץ אינו תופס דמיו כשביעי' וע"ז וגם לא עביד שום איסור בהלואתו קודם פסח בשעת התירא א"כ מה צריך ללמוד מדבי ר' ינאי ותו שכ' כיון שלא הי' בעין משמע אם הי' בעין הי' אסור, זה משמע דלא כשיטת הר"י בתוס' הנ"ל דלמאי דקיי"ל כר' ינאי מכיון שמשכו הלויים את הככרות אפי' יהי' בעין מ"מ לא נעשו חליפי' אפשר רש"י בתשו' לא ס"ל כהר"י מ"מ קו' ראשונה קשי' ואולי ע"ד הדוחק י"ל כיון דלמאן דלית לי' דר' ינאי ס"ל אפי' כבר ליתי' לפירות שביעי' בעולם בשמיני' מ"מ עתה בשמיני' כשמשלם פירות שמיני ה"ל כאלו ישנם לפירות שביעי' בעין ונתפסי' אלו בדמיהם ואסורי' במלוגמא וסחורה. ומשו"ה אתו וא"ל לר' יוחנן וא"כ אע"ג דלא עביד איסורא כלל בהלואות הככרות קודם פסח כלל מ"מ כל זמן שלא פרע חליפיהן כל מקום שהם אפי' כבר נאכלו הוה כאלו הם בעין וברשות המלוה הם עד שיפרע חלופיהם ומעתה בתוך הפסח אפי' רצו לפרוע ככרות מצות נהי דחמץ אינו תופס דמיו מ"מ כיון שהדמיון החמץ בעין בפסח והוא ברשות המלוה עדיין א"כ אסור בפסח לקבל חליפי ולשיטת רש"י פ"ק דחולין ד' ע"ד אפי' אי עבר והחליף אסור להמחליף, א"כ לפ"ז משנכנס פסח פקע חובו ככל חמץ שאינו ברשותו ולאחר הפסח אינו יכול לתובעו עוד לכופו לפרוע משו"ה כ' רש"י דקיי"ל כר' ינאי דלכל הפחות כל שאינו בעין לא הוה הפורע כמחליף עכשיו נמצא גם בפסח הי' יכולים לפרוע ככרות מצה בחליפי חמץ דליתנהו בעולם ונהי בתוך ימי הפסח אין אנו יכולים לכופו לפרוע כי יאמר חמץ הלויתני וחמץ אפרע לך ולא מצה מ"מ אם שניהם רוצים במצה יכול לפורעו בפסח ולא פקע הלואתו א"כ כופי' אחר הפסח לפרוע כנלע"ד ומי שדעתו רחבה מדעתינו יסביר הענין בטוב יותר ועד שידי הכהה מגעת כתבתי:

לחלק. שתטול שם חלק בהם דאסור לפרוע חובו ממעשר שני ואע''ג שגם זה אוכלו בירושלים: ומתני'. דיין נסך דקניס נמי פועל דלא נפיש אגריה חומרא דיין נסך שאני: דאיסוריה חמור. דאסור בהנאה כיין נסך ממש: דטומאתן קיל. כדאמרינן באין מעמידין (לעיל דף ל:) שלש יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית: ארביה. ספינתו: בי קיברי. בית הקברות: ליבדרינהו. יפזרם כמות שהם ל''ל לשרפן: אתו בהו. אינשי לידי תקלה דהדרי ומלקטי להו: ולקברינהו. הכי בעינייהו: כולן נקברין עמו. דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו אף העץ במשמע והכי אמרינן בפרק נגמר הדין עץ שומע אני בין תלוש בין מחובר ת''ל כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קבורה ותלישה אלמא עץ גופיה איסורי הנאה וקברי ליה בעיניה ולא חיישינן לתקלה: שאני התם כיון דקברי בבי דינא. בבית הקברות המתוקנים בבית דין מוכחא מילתא לכל מאן דמשכח להו התם ידע דמהרוגי ב''ד הוו ופירש: יזפי פירי שביעית. קודם זמן הביעור: ופרעי להו בשמינית. אשתכח דאכלי עניים בשמינית אחר הביעור חליפי פירות שביעית: יאות הן עבדין. כיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו: וכנגדו באתנן. בא עליה ואח''כ נתן לה אתננה מותר להקרבה דכיון דלאו בשעת ביאה יהביה ניהליה כי הדר יהב לה ההוא טלה מתנה בעלמא הוא: נתן לה ולא בא עליה כו'. מפרש ואזיל: אלא ה''ק נתן לה ולא בא עליה. עכשיו אלא לאחר זמן: או בא עליה. ולא נתן לה עכשיו אלא לאחר זמן:

העלה לי פירות לירושלים לחלק. דהוי כמוכר מעשר שני ואסור למכור מעשר שני והרבה משניות מוכיחות במסכת מעשר שני דאסור לעשות סחורה במעשר שני ומסתבר דכל מידי דאין מתחלל עליו זהו סחורה האסורה בו ואינו מתחלל אלא על דבר אכילה ושתיה כדתנן (מע''ש פ''ב מ''א) מעשר שני ניתן לאכילה שתיה וסיכה וקשה דהא תנן בסוף פ''ק דמעשר שני אין לוקחין ממעות מעשר שני בהמה טמאה (ומעשר) כו' משמע הא מלבושין מותרין ועוד תנן התם (פ''ה מי''ב) ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין הא (לאו) [לחי] דומיא דמת מותר ויש לומר דכל אותם משניות המתירות היינו מן התורה אבל רבנן אסרו כל עניני סחורה לפי שמצוה לעשות ממנו שלמים ואסרו גם לפרוע בו שכר הפועלים והא דאיתא בירושלמי שאסור ג''כ לחי דומיא דמת ומפיק לה מקרא אסמכתא בעלמא הוא ור' יהודה היה מקשה על זה דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:) מקרא דונתתה הכסף דדריש כללי ופרטי ולא מרבינן אלא פרי מפרי וגדולי קרקע לאכילה אבל דבר שאינו של אכילה לא אשכחן דאיתרבי לכן נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר ליקח ממנו שום דבר היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כמו גבי שביעית פ' לולב הגזול (סוכה דף מא.) מי שיש לו סלע של שביעית כו' דבעינן שתהא שביעית ביד הלוקח וכ''מ שמצינו איסור מקח במעשר היינו דרך חילול להיות המעות חולין ביד הלוקח: חמרין דנפיש אגרייהו. פי' ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה: שכרו לסתם יינן מהו. לכתחלה ודאי אסור להשתכר בסתם יינם כדאמרינן לעיל (דף נו:) דלא ' שרי לדרוך עם העובד כוכבים בגת אי לא ציירי לידיה אלא מיבעיא ליה אם השכר מותר בדיעבד או לא: דאגר לארביה לסתם יינן. תימה מאי ראיה מביא מארבא לפועל שאני התם דנפיש אגריה ודמי לחמרין י''ל כי לא היה השכר כי אם מעט לעבור נהר קטן והוי כפועל: ליקלינהו וליבדרינהו. פי' בלא בי קברי ומשני אתי לזבלו והא דלא הדר פריך וליקלינהו וליבדרינהו בי קברי דהתם לא שייך אתי לזבולי כדכתיב (מלכים ב כג) וישלך את עפרה על קבר בני העם וי''ל דההיא בקבר בנין שאסור בהנאה אבל הכא בי קברי קרקע עולם שאינו נאסר וכן משמע בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מז:) קבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא: אתי לזבולי. וא''ת ומה בכך הא פסקינן לעיל (דף מט.) כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר (בנביה) דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר ויש לומר שלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו דאמרי אף הוא נעשה זבל: ולקברינהו בעינייהו. ומסיק לא מוכחא מילתא ואסור וא''ת מאי שנא מכל הנקברין דחשיב פ''ב דתמורה (דף לג:) שור הנסקל ועגלה ערופה ושער נזיר וכל דקברי בעינייהו אף בלא בי קיברי וי''ל כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מילתא אבל חיטי אין קבורתן מוכחת דאיכא למימר איניש גנב וקבר ואייתי הכא וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם ולאחר שנעשו עפרא אין לחוש שמא יקחום לזבל בהם דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל: יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להם בשמינית. אישתכח דאכלי . עניים בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית צריך לפרש שהאיסור היה מה שהיו אוכלים אותם בחזקת שלהם דאילו בתורת שביעית אפילו הפירות עצמן יכולין עניים לאכול לכ''ע כדתניא בתוספתא (פ''ח דשביעית) הגיע שעת הביעור עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור אי נמי העניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה ולפיכך הקפידו עליהם אותם שבאו ואמרו לרבי יוחנן: יאות הן עבדין. דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לא חליפין נינהו ולא חייל עלייהו קדושת שביעית ולפי זה אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו פירות שביעית וההיא דאמרינן בלולב הגזול (סוכה דף לט.) דמבליע דמי אתרוג בלולב ה''ה בלא הבלעה אם היה עם הארץ רוצה להקיף עד שיכלה האתרוג ולא היה כאן דמי שביעית ומכאן דקדק הרב רבי אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ודברים האסורים ומכרן לעובד כוכבים בהקפה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרין בדיעבד ואע''פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפי' לא מכרם העובד כוכבים אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי''ל (לקמן עא.) משיכת עובד כוכבים קונה והוי כמו בא עליה ואח''כ נתן דאתננה מותר כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה וה''נ לא היתה עבודת כוכבים ברשותו בשעת פריעת המעות ומטעם רבית לא היה לאסור דאותן דבי רבי ינאי היה להם תבואה בביתם וסאה בסאה מותר ביש לו: אלא ה''ק נתן לה ואח''כ בא עליה אתננה מותר. פי' דכגון דאמר לה הילך טלה מעכשיו ובשעת ביאה תהא נגמרת מתנתה ופריך וליחול עלה איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ומסיק כשקדמה והקריבתו קודם הביאה ופריך היכי דמי בשאמר לה הילך טלה מעכשיו איזה לשון אמר לה אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה אבל לשון גירסת הספרים מתנה הוא דיהיב לה קשה קצת דהא לא מתנה הוא שהרי אמר לה לכשתבעל תהא נגמרת כדפרישית ובתמורה (דף כט.) נמי אינו בספרים ואי גרסינן ליה נפרש כן כמו מתנה הוא כיון שהקריבתו כבר: