עבודה זרה סד ע"א

דף סד - א

שהרי שנינו: "אין עודרין [חופרים] עם העובד כוכבים בכלאים, ^[54]  אבל עוקרין עמו זרעי כלאים, כדי להשליכם לאיבוד, כדי למעוטי את התיפלה".

ואף על פי שהפועל רוצה בקיום הכלאים, שלא יעקרו מאליהם, אלא יעקרם הוא, כדי שיטול עליהם שכר, בכל זאת מותר, כדי למעט את התיפלה.

סברוה, סברו בני הישיבה לומר, הא דאמרינן "אבל עוקרין עמו", מני, רבי עקיבא היא.

כלומר, אפילו לדעת רבי עקיבא, דאמר, "המקיים בכלאים לוקה", כדלהלן, בכל זאת מותר לקיים על מנת לעקור ולמעט את התיפלה.

והיכן נשנו דברי רבי עקיבא:

דתניא בברייתא: "המנכש, והמחפה [אחר הזריעה, חופה עליהם עפר], בכלאים, אף על פי שלא זרעם, כיון שרוצה בפעולה זו להצמיח פירות כלאים, לוקה.

רבי עקיבא אומר, אף המקיים פירות כלאים, ^[55] לוקה.

מבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא שאסר אף קיום כלאים בלא זריעה?

אמר קרא (ויקרא יט' יט') "שדך לא תזרע כלאים".

אין לי איסור אלא על ה"זורע", איסור על ה"מקיים" מנין?

תלמוד לומר: "לא כלאים".

כלומר, נאמר בפרשת כלאים "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", ודרשינן את המילה "שדך" גם לפניה וגם לאחריה, כאילו נכתב "כלאים שדך לא", ^[56] ומשמעו, שבא הכתוב להזהיר שלא ימצאו כלאים בשדה. ^[57]

מכל מקום משמע, גם לדעת רבי עקיבא שאסור לקיים כלאים, היינו דוקא כשרוצה בקיומם ממש, ואילו בא למעוטי תיפלה, שרי.

דוחה הגמרא: לא.

הא דאמרינן "אין עודרין עם העכו"ם בכלאים, אבל עוקרין עמו", מני? רבנן היא. הסוברים שאין איסור קיום בכלאים. ולכן מותר לעקור עם הגוי כלאים. וממילא אין להוכיח מכאן שמותר לשבור עם הגוי יין נסך.

מקשה הגמרא: אי כדעת רבנן, מאי איריא "עוקרין", אפילו קיומי נמי שפיר דמי?

כלומר, מדוע הברייתא חידשה לנו רק שמותר לעקור כלאים, הרי לשיטת רבנן מותר אף לקיימם?

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון דקא עביד בחנם [שעקר את הכלאים בחנם].

ור' יהודה היא, דאמר "ליתן להם מתנת חנם אסור". והתחדש בברייתא, דמכל מקום למעט את התיפלה מותר אף בחנם. ^[58]

מסיקה הגמרא: מכל מקום מדברי רבי יהודה, נשמע לרבי עקיבא. ונוכיח, שגם במקום שיש איסור לקיים, אם מקיים על מנת לעקור ולמעט את התיפלה, מותר.

וכך ההוכחה: לאו [האם לא] אמר ר' יהודה "אסור ליתן להם מתנת חנם", אבל בכל זאת, אם עובדו כדי למעוטי תיפלה, שפיר דמי?!

אם כן, לדעת רבי עקיבא נמי, אף על גב דאמר רבי עקיבא "המקיים בכלאים לוקה", אם מקיים על מנת למעוטי תיפלה, שפיר דמי. ^[59]

והוא הדין ליין נסך, מותר לעבוד עם הגוי לשבור כדי יין נסך, ושכר הפעולה מותר בהנאה.

ומסקינן: תו לא מידי. אין להסתפק יותר בדין זה.

הדור יתבי וקמבעיא להו [עוד ישבו והסתפקו]: דמי עבודת כוכבים, הנמצאים ביד עובד כוכבים, כגון שמכר עבודת כוכבים שלו, מהו? האם מותר ליהנות מהם?

וצדדי הספק: מי [האם] עבודת כוכבים תופסת דמיה ביד עובד כוכבים, או לא?

אמר להו רב נחמן: מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מותרין. ^[60] וראיה לדבר: מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, [עובדי כוכבים שבאו להתגייר לפני רבה בר אבוה], אמר להו: זילו זבינו כל מה דאית לכו, ותו איתגיירו [לכו, תמכרו את כל האלילים שברשותכם, ואזי תבואו להתגייר].

מאי טעמא?

ודאי משום דקסבר, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין. ^[61] ולכן, אם ימכרו את אליליהם קודם שיתגיירו, יוכלו להנות מדמיהם אחר הגירות. ^[62]

מקשה הגמרא: ודלמא, שאני התם דכיון דדעתיה לאיגיורי, ודאי בטלה, וכיון שגוי יכול לבטל עבודת כוכבים, ^[63] דמיה מותרים, ואין להוכיח מכאן שדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרים בהנאה? ^[64] אלא ראייתו מהכא: שנינו בברייתא, "ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר הגוי עבודת כוכבים שלו, והביא לו את דמיה, או מכר יין נסך שלו, והביא לו את דמיו בחובו, מותר לישראל להנות מהם.

אבל אם אמר לו, "המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, או עד שאמכור יין נסך ואביא לך, אסור". (^[65])

ומוכח, שמותר להנות מדמי עבודת כוכבים שנמצאו ביד עובד כוכבים.

והנה, אמנם פשטנו את הספק מדברי הברייתא, אך עדיין צריך לבאר את דברי הברייתא: מאי שנא רישא, דשרי להנות מדמי עבודת כוכבים, ומאי שנא סיפא דאסור?

אמר רב ששת, בסיפא, אסור להנות, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו. שהרי היהודי רוצה בקיום העבודה זרה עד שימכרנה הגוי. אך ברישא, שקדם הגוי ומכר בלי ידיעת היהודי, מותר להנות מדמיה. כדלעיל.

מקשה הגמרא: וכי אם רוצה בקיומו כהאי גוונא, מי [האם] אסיר?!

והתנן בקידושין (יז' ב'): "גר ועובד כוכבים שירשו את אביהן עובד כוכבים, והיו בנכסיו מעות, ופסילי עבודת כוכבים.

גר יכול לומר לו לאחיו הגוי, טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, או טול אתה יין נסך, ואני פירות.

ואף על פי שהגר רוצה בקיום האלילים, כדי שיוכל ליטול כנגדם את חלקו.

אך, אם משבאו לרשות הגר, אסורים בהנאה, ואסור לגר להחזירם לאחיו הגוי, על מנת ליטול כנגדן מעות או פירות". ^[66]

על כל פנים מוכח, שמותר ליהודי ליטול מעות כנגד עבודת כוכבים שביד הגוי, אף על פי שהוא רוצה בקיומה.

מתרצת הגמרא: אמר רבא בר עולא, מתניתין, בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה.

כלומר, המשנה שהתירה לגר ליטול כנגד עבודת כוכבים של אחיו, עוסקת בעבודת כוכבים העשויה זהב או כסף, ויש לה שוי אף אם תישבר. ולכן, כיון שלא אכפת לגר אם תישבר, ואינו רוצה בקיומה, מותר לו ליטול כנגדה מעות.

ואכתי קשיא: תינח [תרצת את קושייתנו] מעבודת כוכבים, אך יין נסך מאי איכא למימר? הלא ודאי שרוצה בקיומו שלא ישפך, ובכל זאת מותר לו ליטול כנגדו פירות?

מתרצת הגמרא: המשנה עוסקת בחרס הדרייני. כלומר, חרס שבלוע בו יין נסך, וכאשר משרים אותו במים חוזר ופולט את היין הבלוע בו.

ובכהאי גוונא, אין הגר רוצה בקיומו. שהרי אף אם ישבר אפשר לחזור ולהוציא ממנו את היין.

ואכתי קשיא לן: והלא גם אם נאמר כדבריך, שמדובר בעבודה זרה המתחלקת לפי שבריה, ובחרס הדרייני, עדיין הגר רוצה בקיומו, שלא יגנובו ושלא יאבדו, ומדוע מותר לו ליטול פירות או מעות כנגדם?

אלא אמר רב פפא: ירושת הגר קאמרת?! כלומר, אין להקשות מירושת הגר,

דשאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן, והתירו אף אם רוצה בקיומו. גזירה שמא יחזור לקלקולו.

אך בעלמא, אם רוצה בקיומו, אסור.

זיל זבינו כל דאית לכו. פי' בין ע"א בין יין נסך דדמי כולן ביד עכו"ם מותר והא דדחינן משום דכיון דדעתיה לאיגיורי בטלה הא לא"ה אסורה ולא מוכחינן מיין נסך דלית ליה ביטול משום דסתם יינן הוה ולא רצו לגזור בו דמים ביד עכו"ם א"נ משום מצוה דגר. פי' בין ע"א בין יין נסך דדמי כולן ביד עכו"ם מותר והא דדחינן משום דכיון דדעתיה לאיגיורי בטלה הא לא"ה אסורה ולא מוכחינן מיין נסך דלית ליה ביטול משום דסתם יינן הוה ולא רצו לגזור בו דמים ביד עכו"ם א"נ משום מצוה דגר.

אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך או יין נסך ואביא לך אסור. י"מ כגון שעשאו לו אפותיקי שהוא רוצה בקיומו להנאתו אבל בלא אפותיקי אין זה רוצה בקיומו שזו היא ששנינו (לקמן עבודה זרה ע"א ע"א) מות' שיאמרו לו תן לנו דמיה ואין זה נכון דא"ה ל"ל למיתני רישא מכר לו ע"ז והביא לו ליפלוג וליתני בהמתן עד שאביא גופיה.
אלא שאני מתני' שאין אומר לו למוכרה וליתן להם דמיה אלא אומנין הם שעשו אצל עכו"ם ולא פסקו עמו ושלח להם חבית של יין נסך בשכרן מותר לומר לו עד שאתה נותן לי חבית שוה עשרה בשכרינו תן לנו העשרה עצמן וזה היתר גמו' שאין כאן דמי יין נסך כלל. והר"א ז"ל הורה כי נ"ל דוקא בשהיה בידו לנוגשו ולפרוע ממנו מיד ומדעתו המתין עד שמכרן אבל אם לא היה בידו לנגשו וע"כ הוא מרחיב לו הזמן אע"פ שא"ל העכו"ם איני יכול לפורעך עד שאמכור ייני ואפרע אותך מותר.

זילו זבינו כל מאי דאית לכו. פירוש בין ע"ז בין יין נסך דדמי שניהם ביד גוי מותר. ודחינן דילמא שאני גר כיון דדעתיה לאיגיורה בטליה. דאף על גב דקיימא לן לקמן בסמוך (עבודה זרה סד ע"ב) דגר תושב אינו מבטל ע"ז, דאיגרע מגש תושב דאכתי לא מל ולא טבל ולא קבל עליו עול מצות. ואם תאמר אמאי לא מוכח מיין נסך דלא מהני ביה בטול ואיהו סתמא קאמא להו כל מאי דאית לכו דמשמע אפילו יין נסך. יש לומר דמשום מצוה דגר התירוהו, ודוקא סתם יינן. אי נמי דלמא סתם יינן לא רצו לגזור דמים ביד גוי.

אבל אם א"ל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור. פירוש: משום דרוצה בקיומו. ויש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו, אבל בלא אפותיקי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ומביאין ראיה לדבריהם מדתנן לקמן (עבודה זרה עא, א) אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש מקשין לפירוש זה, דאם כן אדמפליג במכר והביא והמתן עד שאמכור, ליפלוג בהמתן עד שאמכור, אלא לא שנא. ומתניתין אומנין נינהו שעשו מלאכה אצל נכרי דלא פסקו עמו כלום, ושגר להם חבית של יין שוה עשרה דינרין, [מותר שיאמרו לו] תן לנו הי' דינרין עצמן, ואין בזה שום צד איסור שהרי הם לא אמרו לו למוכרה. והראב"ד ז"ל כתב, נראה דדוקא כשהיה בידו לנגשו וליפרע ממנו מיד, ולדעתו המתין עד שמכרן, אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן, אף על פי שאמר לו הגוי איני יכול לפרעך עד שאמכור ייני ואפרע לך שרי. וכבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נז, ב) שעכשיו בזמן הזה לדברי הגאונים ולדברי רש"י ז"ל שאמרו דאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו בהמתן עד שאמכור ואביא מותר, [ונכון] להזהר. ולענין דמי ע"ז ביד גוי הכין הלכתא דמותר, כדמוכח בהא ברייתא, וכן פסק רבנו הגדול ז"ל בהלכותיו. וכבר הארכנו בזה בריש מכילתין בשמעתא דעטליזא של עזה (יא, ב), ובפרק אין מעמידין גבי ישראל ההולך ליריד (לג, א).

טול אתה ע"ז ואני פירות. אוקימנא לה בפ"ק דקדושין (יז, ב) משום [דגר] אינו יורש את אביו דבר תורה אלא מדברי סופרים.

המקיים בכלאים לוקה. פר״שי ז״ל שעשה להם גדר וסייג כדי לקיימן ויפה כיון דאי לא הוה ליה לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי רבנן מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי שרי נראה לומר דבשל גוי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת.

לר״ע נמי כו׳. והא דלא דייק סייעתא דרב נחמן מדרב יאודה גופיה ומייתי לה על ידי גלגול מדר׳ עקיבא יש לומר משום דהא דרבי עקיבא דמיא ממש לדרב נחמן דאית בהו איסור קיום דאוריתא ולמעוטינהו שרי אי נמי דכיון דמעיקרה אתינן לסיועי מדרבי עקיבא ניחא לן לקיומה ותו לא מידי כיון דדעתיהו לאיגיורי ודאי מבטלי לה פי׳ לאו דמבטלי לה קודם מכירה דאם כן הוה ליה למימר להו זילו בטלוה אלא הכי פירושו דמסתמא מבטלי לה כי מזבני לה ואפילו לרבנן דאמרי דמכירתה אינו בטולה דהתם בגוי אבל האי ודאי מבטל לה והא דלא אמר להו דלבטלוה משום דכי איתא בעינא הוו דמיה יקרים טפי כנ״ל ואם תאמר תינח עבודה זרה יין נסך דלית ליה ביטול מאי איכא למימר ויש לומר דסתם יינם דרבנן הוא ובכי הא לא גזרו ואמרו שיהו דמים ביד גר מיהת מותרין.

אלא מהכא דתניא כו׳. וכן הלכתא דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם אמר לו המתן עד שאמכור עבודה זרה והביא לך יין נסך והביא לך דמיו אסורין ופרישנא טעמא מפני שרוצה בקיומו ויש שפירשו דדוקא דשוויה ניהליה אפותיקי. ולא נהיר חדא דטעמא דרוצה בקיומו הכי נמי איתא אף ע״ג דלא שויה ניהליה אפתקי כיון שהבטיחו לפרעו מדמיו ועוד דאם כן הדלא קתני היתרא אלא במכר והביא לו לתנייה אפילו באומר לו המתן וכגון דלא שוויה ניהליה אפותיקי והא דתנן לקמן אומנין שעשו מלאכה אצל גוי ושלח להם חבית של יין נסך בשכרן עד שלא באת לידם מותר שיאמרו לי תן לנו את דמיה. ההיא תן לנו שוויה עכשיו אמרו לו ולא שיתן להם דמיה כשימכרוה וזה ברור וכן הסכימו רבותי ומיהו נראין דברי הר״אבד ז״ל שאם אין ישראל יכול לנגשו או שיש לו איבה אם לא ימתין שהוא מותר דהא אנוס הוא ואין כאן רוצה בקיומו כי היכי דלקנוס דמיו ועל זה סמכו בדורות האלו וכן הסכימו רבותי.

יכול לומר גם לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות. פי׳ וסבר לה דיש ברירה אבל לדידן דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה אסור ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחלת ירושה האי ניחא ליה בעבודה זרה והאי ניחא ליה במעות וכמבורר מתחלתו דמי וצ״ת.

אסור לעדור עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו אף בשכר אע"פ שרוצה בקיומן עד שיעקרם הוא ויטול שכר על הדרך שביארנו בחביות של יין נסך וגדולי המפרשים פירשו עקירה אחת מתוך שתים כדי שהנשאר יגדל יותר וזה תמה אלא שלשון הסוגיא מעיד עליו:

כלאים שנזרעו ונכש בהם והוא ענין לקוט העשבים הרעים כדי שיצמיחו האחרים ביותר או שחפה בהם בעפר לוקה מן התורה שזהו כזריעה שהרי מתכוין להצמיח כזריעה עצמה אבל המקיימן אע"פ שעשה מעשה כגון שגדר לפניו לשמרו הואיל ולא עשה מעשה בגוף הכלאים אינו לוקה ומ"מ אסור לעשות כן וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן:

כבר ביארנו בפרק שני ל"ג א' שע"ז ביד גוי אע"פ שלא בטלה במכירתו מותרין לא נאמר שתופסת דמיה אלא מרשות ישראל שדמיה ודמי משמשיה ותקרובתה ביד ישראל אסור ואף חלופי חלופיה לדעת קצת כמו שהתבאר והוא הדין לדמי יין נסך או אפילו דמי סתם יינן אבל ביד גוי מותרין מעתה ישראל שהלוה לגוי מנה ומכר ע"ז או יין נסך והביא לו מותר ומ"מ אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור מפני שרוצה בקיומו ודבר זה יש שפירשו דוקא שעשאן אפותיקי הא כל שלא עשאו אפותיקי מותר וממה שאמרו למטה אומנין ששלח להם נכרי חבית של יין רשאים לומר לו תן לנו דמיה ואין הדברים נראין שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכיר התר בשלא עשאו אפותיקי ולומר סתם שבהמתן ואביא לך אסור וזו של אומנין אינה ראיה שהרי זו דמים הוא חייב להם ומתוך כך רשאין לומר עד שאתה נותן לנו חבית תן לנו דמיה שהרי דמים אתה חייב לנו ומ"מ כתבו גדולי המפרשים דוקא כשהיה בידו לנגשו ומרצונו המתין לו הא אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו מרחיב לו מותר והדברים נראין וכן יש שפרשוה דוקא שאין לגוי לפרוע מצד אחר שאין לו ערב וכיוצא באלו מן הצדדין שכל הבטחתו של זה אינה אלא על אותו יין ומ"מ לדעת הגאונים שהתירו מגעם בהנאה בזמנים הללו עכשו נוהגין התר אף בהמתן ואביא לך הואיל והדמים ביד גוי אלא שראוי לילך בה דרך צניעות ולא בפרסום ומכאן נהגו מקצת חסידים כשאומר להם הגוי המתן לי עד שאמכור את ייני ואפרעם שאומר אין לי וליינך כלום אלא אני ממתינך עד יום פלוני אע"פ שפיו ולבו שוים על סמך היין:

גר אינו יורש את אביו גוי דבר תורה אלא מדברי סופרים שמא יחזור לסורו תקנו שיהא יורשו ומאחר שלא הוחזקה ירושה זו מן הדין והקלו בו בעקר הירושה הקלו בו עוד מטעם זה שיהא רשאי לומר לאחיו גוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות ואין ע"ז זו חלפי חלקו אחר שאינו זוכה בירושה זו מן הדין ואם באו ע"ז ויין נסך ברשות הגוי מצד חלקו הואיל ובאו לידו זכה בהם ואסור להחליפם לו ואין מקילין לו מצד חזרת סורו שאם יחליפם אין לך חזרת סורו גדול מזה ומ"מ גוי וישראל שנשתתפו ויש בשתוף ע"ז ויין נסך אסור לומר לו טול אתה ע"ז ואני פירות אלא ישתדל עמו לבטלה ויחלקו והיין נסך אין לו תקנה ויש אומרים כן אף בע"ז הואיל וישראל שותף בה כמו שאמרו בפרק רביעי לא נצרכה שיש לו שותפות בה אלא שיש לחלק ביניהם שזו נזדמנה לשתוף במקרה ולא לכונת ע"ז:

כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי ביטלה פי' אע"ג דגוי שמכר ע"ז לא ביטלה בהכי גר וודאי מבטלה במכירה זו ליתן רשות ולבטל רשות שניהם דבר אחר הן שהביטול הוא שנוי בעירובין בכמה מקומות פעמים בלשון ביטול עמים בלשון נתינה:

בפרש"י בד"ה ת"ל לא כלאים כו' ולא תזרע שדך כלאים שמע מיניה כו' ובד"ה ותו כו' מידי כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' עקיבא כו' שפירש מקיים בהנחה דכלאים כו' כצ"ל:

בד"ה זבינו כל מאי כו' והא דאמרינן לעיל פרק ר"י מכרה לעובדיה לא בטלה שאני הכא כו' עכ"ל הוצרכו לזה לדברי המקשה דבעי למתני טעם דהיתר משום ביטול אבל לפום סברא דהשתא משום היתר דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים נגעי בה כמו ביין נסך דלא שייך ביטול וק"ל:

ד"ה מדרבי יהודה נשמע לר"ע ה"ה דמדר"י היה יכול להוכיח וכו'. ר"ל היה יכול להוכיח ולפשוט הבעיא דמותר להשתכר ביין נסך מדרבי יהודה גופיה בלא ר"ע אלא הכי הל"ל לאו אר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תיפלות שפיר דמי ה"נ גבי יין נסך למעוטי תיפלות שפיר דמי אלא הואיל ומתחלת הסוגיא התחיל לפשוט מר"ע בעי לאסוקי למלתיה על ר"ע:

ד"ה זבינו כל מה דאית לכו וכו' והא דאמרינן פרק ר' ישמעאל וכו' לא בטלה. ר"ל וא"כ מאי משני בגמרא שאני התם וכו' ודאי בטלה הא כיון דלעובדיה היו מוכרים א"כ לא הוי ביטול ותירץ שאני הכא וכו' והוי ביטול אפילו כשמוכרה לעובדיה ולכך משני בגמרא שפיר וק"ל:

גמרא אם משבאו לרשות הגר אסור. עמש"כ לקמן (עא א):

תד"ה ר"ע. וא"ת כו' אבל הכא אין כאן מעשה כו' וי"ל כו' דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון כו'. הט"א במגילה (י"ג ב) בד"ה ועל הכלאים הניח דבריהם בקושיא ע"ש:

תד"ה ודלמא. והשתא ליכא למיתלי כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ר"ע וכו' דהא פ"ב דמכות דף כא . צ"ל פ"א דמכות דף ד' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה הא:

בא"ד וא"ת היאך ס"ד. קשה לי הא מ"מ איסורא דאורייתא בלא מעשה אלא דאין לוקין וא"כ מדמותר לעקור מוכח דלמעט תיפלה שרי וצ"ע:

סברוה הא מני ר"ע היא פי' מדקשי' דיוקא אהדדי דרישא משמע אין עודרי' הא מקיימי' ובסיפא משמע אבל עוקרים אבל מקיימי' לא ואע"כ ה"ק אין עודרי' אפי' לרבנן אבל עוקרי' אפי' לר"ע הא במקיימי' פליגי ומסיק דלא הכי אלא כולי' רבנן ואמר אין עודרי' אפי' בשכר אבל עוקרי' אפי' בחנם הא מקיימי' בשכר מותר ובחנם אסור משום לא תחנם. והנה לפירש"י דשמעתין לא מיירי ר"ע אלא מעביד מעשה גודר גדר דאל"ה אינו לוקה אבל לכאורה מודה רש"י אפי' אינו עושה מעשה עובר בלאו דשדך כלאים לא וא"כ דברי תוס' שהקשו לפירש"י מנ"ל להוכיח וכו' התם הוא עושה מעשה וכו' ולק"מ הא גם באינו עושה מעשה איכא לאו אלא שאינו לוקה והרגיש בזה שעה"מ בה' כלאים ותירץ דהכי הקשו כיון דעכ"פ לא מיירי ר"ע אלא ממעשה שהרי אמר לוקה וא"כ מנ"ל דאוסר כלל מן התורה במקיים בלא מעשה דלמא קרא מיירי דומי' דזריעה דהוה מעשה ה"נ כלאים בשדך לא ע"י מעשה דוקא ע"ש ולפי הנ"ל לק"מ דהרי ע"כ מוכח כן מדיוקי דרישא וסיפא דר"ע לא בעי דומי' דזריעה ואוסר מן התורה אפי' בלא מעשה וא"כ מאי מקשה תוס' וצ"ל אמסקנא ק' להו דדיוקא דברייתא אלא תחנם קאי א"כ שוב מנ"ל דלר"ע אסור בלא מעשה דלמא בעי דומי' דזריעה ואיך קאמר ש"ס מדר"י נשמע לר"ע מנ"ל כלל דר"ע אוסר מקיים בלי מעשה וממילא ליכא איסור ברוצה בקיומא ומתרץ תוס' אה"נ דאינו אסור מן התורה אלא במעשה ורוצה בקיומו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוה כמעשה:

ודע דעכ"פ צ"ל למסקנא דאתי' כרבנן איכא איסור דרבנן במקיים כלאים דאל"ה מאי למעוטי תיפלה איכא דהא מכיון שנזרע כלאי זרעי' שוב אין בו איסור ותיפלה כלל אע"כ תיפלה מדרבנן הוה והתירו לעבור קום ועשה דלא תחנם דאורייתא למעט תיפלה דרבנן והוה סייעתא רבא:

והנה הר"ן פ' השולח כ' דמשו"ה דחינן מ"ע דלעולם בהם תעבודו משום קיום מצוה דעיקור טעמא משום שלא לשחרר עבדו במתנת חנם אבל כיון שעי"ז נעשה מצוה ה"ל כמוכרו לו ומייתי לי' מג"א סי' צ' סק"ל והקשה בס' באר יעקב בהלכות עבדי' מדמשמעתין דהא ישראל ממעט התיפלה וממילא ליכא לאו דלא תחנם דה"ל כנוטל שכר דקיום המצוה למעט התיפלה היינו שכרו והי' נ"ל דלא אמר הר"ן הנ"ל שיהיה עבד דומה לגוי ממש ז"א אלא דמיון בעלמא והרחק רב ביניהם דבגוי אפי' אין הישראל מפסיד מ"מ כל שהגוי מרויח עובר על לא תחנם וכן מבואר ממ"ש תוס' חולין קי"ד ע"ב ד"ה עד וכו' ומשו"ה אע"ג דישראל מרויח למעט תיפלה מ"מ הי' עובר על לא תחנם אי לאו דלמעוטי תיפלה ענין גדול הוא ודוחה לא תחנם משא"כ בעבד כנעני לא הקפידה תורה אלא היכי דמפסיד ישראל כל דמי עבדו להרויח להעבד זהו אסור אבל אם ישראל אינו מפסיד דהמצוה שוה לי' כל כך אעפ"י שהעבד מרויח לית לן בה וא"ש:

אך המג"א הקשה שם מדפריך ש"ס בברכות מצוה הבאה בעבירה היא ולהר"ן לא מצוה הבאה בעבירה דהוה כמוכרו לו ומאז אמרתי (עיין לעיל סי' פ"ו ד"ה בנ"ץ) דעכ"פ מה לו לקיים מ"ע של תפלה בצבור ולעבור על מ"ע שלעולם בהם תעבודו מאי אולמא לי' האי מהאי אי לאו דרוצה לעשות נחת רוח להעבד והדר ה"ל מצוה הבאה בעבירה ופריך שפיר ומשני מצוה דרבי' שאני ומרויח הישראל שמקיים מ"ע דרבים בתילוף עבירת מ"ע דיחיד וא"ש כך אמרתי מאז אך לפמ"ש לעיל דבעבד אין איסור להרויח רק שלא יפסיד הישראל א"כ אין כאן מצוה הבאה בעבירה והדר' ק' לדוכתין, ואולי י"ל מ"מ פריך שפיר דאין לו לעבור על לעולם בהם תעבודו בקום ועשה ואי לא הי' משחררו ולא הי' מתפלל בעשרה לא הי' אלא שב ואל תעשה ובכי האי גוני אפי' לעבד אסור לולי עשה דרבים וק"ל:

ונראה היינו דמסיק ותו לא מידי וק' פשיטא דתו ליכא לאקשויי דק"ו השתא לא תחנם דאורייתא בקום עשה שרי' למעוטי תיפלה דאיסור דרבנן לרבנן דר"ע רוצה בקיומו דע"ז להעביר גלולי' מן הארץ ותקרובתי' ומה הי' לן להשיבו אע"כ הי' לו להשיב כקו' באר יעקב הנ"ל קמ"ל דתו לא מידי דאין להשיב וכתירוצינו הנ"ל:

תלמוד לומר לא כלאים הנה במס' מכות פירש"י דה"ל למכתב שייך כלאים לא תזרע והיינו מדכתי' כן בסיפא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ה"נ ה"ל למכתב שדך כלאי' לא תזרע אבל פירש"י דשמעתין צ"ע מה"ת דלא למסמך כלאים דבהמתך לשדך וי"ל דמהקישא דזריעה לכלאי' בהמה ילפי' נמי הרכבת אילן מה בהמה בהרבעה אף שדה בהרכבה ונוהג אפי' בח"ל ובשל גוי אמנם זרעי' ממועט בח"ל משדך ולא ח"ל א"כ לא ה"ל למסמך כלאי בהמה דילפי' מיני' הרכבה לא ה"ל למסמך לשדך דממעטי' מיני' ח"ל אע"כ למימר כלאים שדך לא:

מסתברא דמי ע"ז ביד נכרי מותרי' יש כאן ג' שיטות להתוס' כשהנכרי מחליף סתמא דמילתא מוכר על מנת ליקח ע"ז בדמיו ואז גזרו על הדמי' ואפי' אח"כ בא ליקח מהדמי' בהמה וכלים לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע שמכר ע"ז שלא ע"מ ליקח אחרת בדמי' לא אמרי' כן אלא אמרי' השתא הוא דנמלך והדמי' אסורי' ומשו"ה לעיל ל"ג ע"א בהולכי' לתרפות אי לאו דתלינן גלימא זבין הי' דמיו אסורי', ושיטת הרז"ה דלכתחלה לשאת ולתת עמהם לעולם אסור ובשמעתין כמציל מידם לפרוע חובו או להקל על המתגייר התירו ושיטת הרי"ף דאביי לעיל י"ב ע"א דאמר משום דמי ע"ז פליג אדר"נ דשמעתין ואליבי' קאמרי' ל"ג ע"א גלימא זבין אבל להלכתא לר"נ דשמעתין לא צריכי' אפי' אי ההולך לתרפות ע"ז זבין מ"מ דמיו מותרים:

ולכאורה י"ל במאי פליגי דהרי ודאי קרא כל אשר אתה מהיה ממנו בישראל הוא דכתי' ומנ"ל לאסור בנכרי הנה בירושלמי ומייתי לי' ר"ן ר"פ ובפ"ק דחולין ובספ"ב דקידושי' דס"ל כל איסורי הנאה דחליפי' מותרי' מסברא דאין להם דמי' ובע"ז גז"ה הוא והוה סד"א למילף כל איסור הנאה מע"ז ע"כ הוצרכו בספ"ב דקידושי' ב' כתובי' או מיעוטא כי חרם הוא עיי' קידושי' נ"ח ע"א, נמצא לפ"ז הא דאיצטריך כל מה שאתה מהיה ממנו כמוהו היינו משום דלא נימא אין לו דמי' וא"כ בע"ז של נכרי שמוכר ג"כ לנכרי בין במוכר בין בלוקח יש לו דמי' ונעשה חליפי ע"ז ואסורי' לישראל ולא צריך קרא כל אשר אתה מהיה ממנו דמסברא חצונה תופס דמיו וזו היא סברת אביי לעיל י"ב ע"א, אמנם תוס' וכל הפוסקים לא ס"ל כהירושלמי אלא אי' הנאה יש להם דמי' דאל"ה א"א שתהי' האשה מקודשת בחליפי אי' הנאה דה"ל מקדש בגזל אע"כ הוה דמיו והא דחליפיו מותרים ואפ"ה אינו תופס דמיו דגז"ה הוא שאינו אסור בהנאה חליפיו רק בע"ז דכתי' כל מה שמהיה נמי וא"כ ה"ה ע"ז של גוי מותר חליפיו בשארי אי' הנאה והיינו סברת ר"נ דשמעתין:

וצ"ע אהרמב"ן דפסק כהירושלמי דאין דמי' לאי' הנאה כאשר מבואר לעיל בדברינו כמה פעמים א"כ מ"ט דמי ע"ז ביד נכרי מותרי'. וצ"ל כיון דקיי"ל ב' כתובי' הבאי' כא' אין מלמדי' א"כ כבר מוכח משני כתובים ע"ז ושביעי' דכל אי' הנאה דמיהם מותרים ולא נילף מע"ז ושוב אייתר מיעוטא כי חרם הוא למעוטי אפי' דמי ע"ז ביד נכרי:

כיון דדעתי' לאיגיורי' ודאי בטליה פירש"י קודם משמע דלא סגי במה שמכרו כמשמע מלשון תוס' אלא שבטלו בפועל וא"כ קשה ק' תוס' למכור אחר גירות ע"כ נלענ"ד עפ"י מאי דאמרי' לעיל מ"ד ע"ב והתנן רק בפני' וכו' ומשני התם לפי שעה רתח עלי' והדר מפייס לה וכו' ע"ש א"כ י"ל הכא דדעתי' לאיגיורי' אי רק בפני' וגם מכרה אח"כ והדר מגייר עצמו נתבטלה ע"י רקיקה כצ"ל ונ"ל הא דאמר ר"נ לקמן דלא פלח לא מבטל ומשמע לאו דוקא גר תושב שקיבל בפני ג' אלא אפי' לא קבל כמ"ש הפוסקים דלא צריך קיבל אלא להחיותו אבל לשאר מילי לא בעי קיבל ועיי' רמב"ם וכ"מ פי"א ממ"א ומשמע דוקא אומה שלימה שאינם עע"ז כגון ישמעאלים הני לא בעי' קיבול לפני ג' אבל יחיד אפי' אינו עע"ז כל שלא קיבל בפני ב"ד עושה יי"נ ואפשר דה"ה לענין מבטל ע"ז נמי הדין כן וא"ש אבל נ"ל בלא"ה לק"מ דע"כ לא קאמר ר"נ אלא נכרי דלא פלח ע"ז מכבר זמן רב ובא עכשיו לבטל ע"ז אמרי' דלא פלח לא מבטל אבל הא דבא עתה להתגייר וביטול ע"ז של עכשיו הוא עצמו פרישתו מע"ז זה יכול לבטל ע"ז:

ומכר ע"ז והבי' לו יי"נ והבי' לו וכו' כ' תוס' דביי"נ הוה פשיטא להו טפי מדמי ע"ז והיינו כמ"ש לעיל ריש פרקין דביי"נ ותקרובות ע"ז ס"ל לרמב"ם דלית בי' לאו דלא תביא תועבה אל ביתך וממילא לית בי' נמי משום והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהיה ממנו כמוהו וחליפיו מותר מן התורה רק מדרבנן אסור דומי' דע"ז וע"כ פשיטא להו להקל טפי מדמי ע"ז ממש:

כי רוצה בקיומו הקשה רמב"ן לשיטת רבנו אלחנן לעיל ס"ב ע"ב תוס' ד"ה יאות וכו' ק' לא יהא שמכר ע"ז לגוי וחזר ומוכרו לאחר מותרי' דמיו לישראל מכ"ש משום רוצה בקיומו והגוי כבר מכר לאחר וק' עצומה ונדחק הר"ן מאוד ולכאורה לק"מ דהא מודה רבנו אלחנן דלהמחליף אסור רק החליפי' אינם אסורי' דכיון שכבר מכר הע"ז לאחר תו לא נתפסו חליפיו והוה ע"ז כערלה וכלאי הכרם ובערלה וכלאי הכרם נמי אסור להמחליף וכן פסק בש"ע וא"כ לק"מ ק' רמב"ן דהכא מותר להרוצה בקיומו עצמו ושפיר פריך ש"ס אלא רמב"ן לטעמי' דס"ל כל דלא תפיס מותר אפי' לבע"ד עצמו מפני שאינו דמיו וכהירושלמי ומשו"ה הקשה אבל לדינא לק"מ:

ירושת הגר קאמרת שאני ירושת הגר דאקילו בי' רבנן שלא יחזור לקלקולו בפ"ק דקידושי' דבעי להוכיח דירושת הגר דרבנן דאי דאוריי' ה"ל חליפי ע"ז ואסור מן התורה ולא שייך אקילו בי' רבנן להתיר לו אי' דאורייתא שלא יחזור לקלקולו חלילה להתיר שום אי' לפושעים שלא ימיר ימיר וימיר ואנחנו תורת אלקינו נשמור ונגדור פרצת גדרי' אע"כ הירושה עצמה דרבנן והם אמרו שלא יקנה הגר עד אחר חלוקה כדי שלא יהי' חליפי ע"ז ולא יחזור לקלקולו, אבל הכא בשמעתין שקיל וטרי נהי חליפי ע"ז לא הוה מ"מ הא הגר רוצה בקיומו ועל זה מסיק כיון דאיסור רוצה בקיומו דרבנן הוא אקילו בי' רבנן שלא יחזור לקלקולו:

אקילו בי' רבנן משום דגר אין לו יחוס עם אביו כן פירש"י בקידושי' ורמב"ם בדמאי פי' שהדת הפריד ויגעתי הרבה ולא מצאתי מנ"ל לרבנן הא דכקטן שנולד ומותר באחותו ובתו ואמו והלא פ' גזל הגר אפשר דקאי אשתוקי ואסופי ישראל או עבד משוחרר דמעיקרא חמור והשתא אדם כדאי' בקידושי' ס"ב ע"ב ואפשר ה"ה למ"ד גוי אינו מטמא באהל א"כ מעיקרא אינו אדם ועכשיו פנים חדשות ודוחק ומכ"ש לרבנן דלית להו דרשא אתם קרוים אדם צע"ג: