עבודה זרה סד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

וכן תניא בברייתא נמי הכי: ^[67] "במה דברים אמורים, שירשו. אזי הקילו רבנן, והתירו לו ליטול מעות או פירות כנגד העבודה זרה, או יין הנסך, שמא יחזור לקלקולו, כנ"ל.

אבל גוי ויהודי שנשתתפו [עשו שותפות ביניהם, ובאו לחלוק את שותפותם] אסור ליהודי ליטול מעות כנגד עבודה זרה או יין נסך".

הדור יתבו וקמיבעיא להו [שוב ישבו והסתפקו]:

לעיל (נב' ב') שנינו: "עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חברו. וישראל אין מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים".

ויש להסתפק: גר תושב, שאינו עובד עבודה כוכבים (כמו שיבואר להלן), אך בשאר הדינים הוא כגוי, מהו שיבטל עבודת כוכבים? האם דינו כישראל, שאינו יכול לבטל עבודת כוכבים של גוי, או שמא דינו כגוי?

ושורש הספק: דפלח מבטיל [האם רק מי שעובד עבודה זרה בעצמו, יכול לבטלה], אך גר תושב, דלא פלח [שאינו עובד עבודה זרה] לא מבטיל.

או דלמא, כל דבר מיניה מבטיל [כל מי שהוא בן מינו של הגוי יכול לבטל עבודת כוכבים], והאי גר תושב, הגם שאינו עובד עבודת כוכבים, מכל מקום בר מיניה של הגוי הוא.

אמר להו רב נחמן: מסתברא, רק מי דפלח [שעובד עבודה זרה] מבטיל [יכול לבטלה]. אך גר תושב דלא פלח [שאינו עובד עבודה זרה] לא מבטיל.

הקשתה הגמרא: מיתיבי, שנינו בברייתא: "ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק, עד שלא באתה לידו, אומר לעובד כוכבים, ומבטלה. ואחר שביטלה, יכול לזכות בה.

אך משבאתה לידו, וזכה בה, ^[68] שוב אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה.

והטעם: מפני שאמרו, עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו, בין עובדה ובין שאין עובדה". ולכן כל זמן שלא זכה בה, יכול לומר לגוי לבטלה.

מדייקת הגמרא: מאי "עובדה" ומאי "שאינו עובדה"?

אילימא, אם תבאר את הברייתא, ותאמר, אידי ואידי עובד כוכבים, כלומר, בשני המקרים מדובר בעובד כוכבים, וקא משמע לן, שיכול לבטל גם עבודת כוכבים שלא עבד לה מעולם.

אין לפרש כך. כיון דהיינו "שלו ושל חבירו". כלומר, דין זה שמענו כבר מהרישא, שיכול לבטל עבודת כוכבים של חבירו, דהינו עבודת כוכבים שלא עבד לה מעולם. שאם עבד לה, הרי היא גם עבודת כוכבים שלו.

אלא לאו, ודאי כונת הברייתא לומר, "עובדה", היינו עובד כוכבים. ומאי "שאינו עובדה"? גר תושב שאינו עובד עבודת כוכבים.

ושמע מינה, גר תושב נמי מבטל, ולא כדברי רב נחמן?

מתרצת הגמרא: לא.

לעולם אימא לך, אידי ואידי עובד כוכבים.

ודקאמרת, ומה שהקשנו, אם כן היינו "שלו ושל חבירו", ומה התחדש בסיפא?

יש לומר, ברישא מדובר, כשזה וזה עובדים לפעור, או זה וזה עובדים למרקוליס. אך כל אחד מהם יש לו פעור או מרקוליס משלו. וקא משמע לן, שיכול לבטל אף את הפעור או המרקוליס של חברו.

אך בסיפא מדובר, כשזה עובד לפעור וזה למרקוליס. וקא משמע לן, אפילו במקרה זה יכול עובד הפעור לבטל את המרקוליס.

אך בגר תושב, שאינו עובד עבודה זרה כלל, שמא אינו יכול לבטלה, כדברי רב נחמן.

עוד הקשתה הגמרא על דברי רב נחמן: מיתיבי: שנינו בברייתא: גר תושב מצווים אנו להחיותו, ^[69] שנאמר (ויקרא כה לה) "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך". (ועיין בבא מציעא קיא' ב').

אך איזהו גר תושב? ^[70] אם תאמר, כל גוי שאינו עובד כוכבים הרי הוא כגר תושב, הרי אף הגויים נצטוו על עבודת כוכבים, ואין בכך שום רבותא שאינו עובד עבודה זרה.

אלא, כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים. הוא הנקרא "גר תושב". דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח.

אחרים ^[71] אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב. שהרי כל הגויים הצטוו על שבע מצות בני נח.

אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות, שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות. דיניו של גר תושב: מייחדין אצלו יין. כלומר, מותר ליהודי להניח בחנותו יין לזמן קצר, כגון עד שילך כדי מיל, ואין לחוש למגעו, כיון שאינו עובד עבודה זרה, וכן בזמן מועט אין לחוש שמא יחליפו ביינו.

ואין מפקידין אצלו יין לזמן מרובה, שמא יחליפו ביין שלו, שאסור בשתיה, מגזירת חכמים, שגזרו איסור שתיה על "סתם יינם". ואפילו בעיר שרובה ישראל יש לחוש לאיסור זה.

אבל מייחדין אצלו יין לזמן קצר, ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים. ולא חוששים שיתן לגוי הנכנס לחנותו, לגעת ביין. כיון שאין לו הנאה בכך, לא יתן לו לגעת ביין.

שמנו אסור כיינו.

במאמר המוסגר, הקשתה הגמרא: שמנו אסור כיינו, סלקא דעתך?!

וכי תעלה על דעתך לומר ששמנו של גר תושב אסור?

שמן מי קא הוי כיין נסך?!

אלא ודאי כונת הברייתא לומר: יינו מותר בהנאה כשמנו. אף על פי שאסור בשתיה. ^[72] ממשיכה הברייתא לפרט את דיני גר תושב: ולשאר כל דבר, כיון שלא מל, חשוד הוא על כל התורה, והרי הוא כעובד כוכבים.

רבן שמעון אומר: אף יינו, יין נסך. כיון שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים. וחוששים שנגע עובד כוכבים ביינו ונסכו.

ואמרי לה [ויש אומרים], יינו מותר בשתיה.

עד כאן הברייתא.

מדייקת הגמרא: קתני מיהא, "ולשאר כל דבריו הרי הוא כעובד כוכבים".

למאי הלכתא? למאי נפקא מינא בכך שדינו כעובד כוכבים?

לאו, האם אין כונת הברייתא לחדש דמבטל עבודת כוכבים של חברו כעובד כוכבים?! ומכאן קשה לדברי רב נחמן, שאמר לעיל, "דפלח מיבטיל, דלא פלח לא מבטיל"?

אמר רב נחמן בר יצחק: לא. לעולם, אינו יכול לבטל עבודת כוכבים. וכדברי רב נחמן.

אך דינו כעובד כוכבים, ליתן רשות או לבטל רשות בשבת. כדלהלן.

הקדמה נחוצה להבנת הברייתא: מעיקר הדין, חצר סגורה, המשותפת לכמה דיירים, מותר לטלטל בה בשבת, ולהכניס ולהוציא מהבתים לחצר, וממנה לבתים.

אך חששו חכמים, שמא יטעו, ויבואו להתיר לטלטל אף ברשות הרבים, ולכן גזרו, שלא יטלטלו דיירי החצר מבתיהם לחצר, ומהחצר לבתיהם אלא אם עשו "עירוב". היינו שכל הדיירים נותנים מערב שבת מאכל בביתו של אחד מהם, ועל ידי כך נמצאת רשותם מעורבת. וכאילו כולם נמצאים באותה דירה שבה נמצא העירוב, וכל החצר היא רשות אחת.

אך אם אחד מהשכנים לא השתתף בעירוב, נמצא שיש בחצר זו שתי רשויות, ושוב אסור לכולם לטלטל בה.

ברם, יכול אותו דייר לבטל את רשותו לשאר הדיירים, ואפילו בשבת, ואז כולם מותרים לטלטל בחצר.

אך אם גר באותה חצר גוי, תקנו חכמים, שאסור לשאר הדיירים לטלטל באותה חצר, אפילו על ידי עירוב, ואפילו אם יבטל את רשותו, עד שישכרו ממנו את הרשות שיש לו באותה חצר.

וטעם התקנה, כדי שימנעו מלגור בשכנות לגויים.

וכדתניא, "ישראל מומר, אם עדיין משמר שבתו בשוק [כלומר, שאינו מחלל שבת בפרהסיא], מבטל רשות. דהינו, יכול לבטל את הרשות שיש לו בחצירו, ושוב מותר לטלטל בה.

אך ישראל מומר שאין משמר שבתו אפילו בשוק, דינו כנכרי, שאין מבטל רשות.

והטעם, מפני שאמרו, ישראל נותן רשות, דהיינו, יכול להשתתף בעירוב, וכן מבטל רשות. אם שכח להשתתף בעירוב יכול לבטל את רשותו בלא קנין. ^[73]

ובעובד כוכבים, והוא הדין ישראל המומר לחלל שבת בפרהסיא, גזרו חכמים שאינו מבטל רשותו בחנם, עד שישכור ממנו את רשותו.

וכיצד ישראל מבטל את רשותו?

אומר לו: רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך, קנה. ואין צריך לזכות. עד כאן הברייתא.

ולפי זה, מתרץ רב נחמן בר יצחק, גר תושב, דינו כגוי ואינו יכול להשתתף בעירוב, או לבטל את רשותו, עד שישכרו ממנו.

הגמרא הביאה נידון נוסף בדין "גר תושב":

כבר התבאר בתחילת המסכת, שאסור לשלוח לגוי שלשה ימים לפני ימי אידיהם, כל דבר שעלול לשמש אותו לעבודה זרה.

ברם, לגר תושב, שידוע לנו שאינו עובד עבודה זרה, מותר לשלוח.

הערות

^[67] התוספות מבארים: אלמלא ה"תנאי נמי הכי", היה מקום לפרש ולומר, שהותר לגר ליטול כנגד עבודת כוכבים מטעם ברירה, שהוברר הדבר למפרע שזהו חלקו, ולא כדברי רב פפא, שטעם ההיתר משום שהקילו בירושת הגר שמא יחזור לקילקולו. ולכן, הובא ה"תניא נמי הכי", להוכיח שאין להתיר מטעם "ברירה" שאם כן, אף ב"נשתתפו" יהיה מותר. הגאון רבי אהרן משה טויבש, בעל הקרני ראם, הקשה על דברי התוספות: הרי אם יש איסור ב"רוצה בקיומו", מה יועיל לנו דין "ברירה", והלא אף אם יתברר הדבר למפרע שזהו חלקו, מכל מקום, הרי הגר רוצה בקיום העבודה זרה, כדי שתחול הברירה על חלקו, ושוב אסור מצד "רוצה בקיומו"? ותירץ, כונת התוספות לומר כדלהלן: בתוספות לעיל (סב' ב', ד"ה יאות) מבואר, שבכל מקרה שמשך את העבודת כוכבים לפני שקיבל את הדמים, לא חשיב כ"חליפי עבודה זרה", ומכל מבואר שם בר"ן, שאסור מדרבנן. והנה על איסור זה מועיל דין ברירה, כיון שיש ברירה באיסור דרבנן, אלא שעדיין אסור מצד "רוצה בקיומו", ועל זה הביא "תניא נמי הכי", להוכיח, שאין להתיר "רוצה בקיומו", שאם כן, אף "נשתתפו" היה מותר, משום ברירה, כנ"ל, אלא ודאי ש"רוצה בקיומו" אסור, ובגר שאני, שמא יחזור לקלקולו, כדברי רב פפא.

^[68] לכאורה קשה, הרי עבודה זרה אסורה בהנאה, ואין בה דין ממון, ואם כן איך זכה בה? וכתב הר"ן, אף על פי שאין בה דין ממון. מכל מקום כיון שיכולה להתבטל על ידי גוי, יכול לזכות בה. ומכאן למדנו לחמץ של גוי בפסח, שאפשר לזכות בו בפסח, ושוב הוי חמץ של ישראל, ואסור בהנאה לעולם.

^[69] הקשו התוספות, כיצד אפשר להחיות גר תושב, והלא קודם שקיבל על עצמו להיות גר תושב, ידאי עבר על אחת משבע מצות בני נח, וברגע שעבר על אחת משבע מצות בני נח, חייב מיתה, אפילו בלא עדים והתראה, ד"אזהרתן זוהי מיתתן" (כמבואר בסנהדרין נז' א') ? ותרצו: כל זמן שלא דנוהו בי"ד וחייבוהו, אינו חייב מיתה, ולכן יכול להתקבל ולהיות גר תושב. בתוספות לעיל (כו' ב' ד"ה ולא מורידין), כתבו מקור לכך, דכתיב "והיו לך למס ועבדוך", הרי שהותר להשאירם בחיים, אף על פי שמסתמא עברו על שבע מצות בני נח.

^[70] דיני גר תושב בזמן הזה, עיין רמב"ם (איסורי ביאה פרק יד' הל' ח'), ובראב"ד שם.

^[71] בדרך כלל, בכל מקום שנזכרו "אחרים" הכונה לרבי מאיר. כמבואר בהוריות (יג' ב'). התוספות בסוגייתנו, מעירים, ש"אחרים" שנזכרו בברייתא, ודאי אינו רבי מאיר, שהרי רבי מאיר חולק כאן על דברי אחרים. ברם, התוספות בסוטה (יב' א', ד"ה אחרים), כתבו באור מהפכני: ודאי "אחרים" היינו רבי מאיר בכל מקום. אלא שרבי מאיר חזר בו מכמה דברים שאמר קודם שקראוהו "אחרים". ולכן הובאה בברייתא דעת "אחרים", דהיינו רבי מאיר המאוחר, ודעת "רבי מאיר", הוא רבי מאיר המוקדם, לפני שנקרא אחרים.

^[72] במשנה לעיל (לה' ב') מבואר, שדניאל גזר איסור שתיה על שמנו של העכו"ם, אף על פי שמותר בהנאה, ורבי ובית דינו התירו את השמן אף בשתיה. בברייתא דידן, מדובר קודם שהתירו את השמן בשתיה, ולכן אמרו, "יינו כשמנו", שמותר בהנאה ואסור בשתיה. רש"י.

^[73] עיין בפירוש המשניות לרמב"ם (עירובין ריש פרק "הדר"), המפרש כדברינו, ש"נותן רשות", פירושו משתתף בעירוב, ו"מבטל רשות", פירושו מבטל את רשותו בחצר. אמנם, ברש"י בסוגייתנו, משמע, שגרס "מפני שאמרו ישראל נותן רשות ונוטל רשות", וכן הגירסא בעירובין (סט' ב'). ולכן מפרש, "נותן רשות", היינו אומר "רשותי קנויה לך", (דהיינו ביטול רשות"), וחברו נוטלה ממנו, ומוציא לחצר. ובשיטה מקובצת (חולין ו' א'), הביא גירסא נוספת בברייתא: "מפני שאמרו ישראל מבטל רשות", ולא גרסו "ונותן רשות".

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: במה דברים אמורים שמותר לגר ולגוי להתחלק ברכוש משותף שיש בו עבודה זרה? ברכוש שירשו, אבל אם נשתתפו כלומר, אם היתה שותפות ביניהם — אסור.

א ושבים לחבורת החכמים שישבו יחד, רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, עם ר' חייא בר אמי. הדור יתבו וקמיבעיא להו [שוב היו יושבים ונשאלה להם] שאלה: שנינו שגוי יכול לבטל עבודה זרה של גוי, גר תושב (שהוא גוי שאינו עובד עבודה זרה) מהו דינו לענין שיבטל עבודה זרה? וצדדי השאלה: האם אנו אומרים שדווקא מי דפלח [שעובד] עבודה זרה — הוא מבטיל (יכול לבטל) אותה, דלא פלח [שאינו עובד אותה] — לא מבטיל אותה, או דלמא [שמא] כל דבר מיניה מבטיל, והאי בר מיניה הוא [כל שהוא בן מינו מבטל, וזה בן מינו הוא] שהרי הוא גוי?

אמר להו [להם] רב נחמן: מסתברא [מסתבר לומר], דפלח [מי שעובד] — מבטיל [מבטל], מי דלא פלח [שאינו עובד] — לא מבטיל [אינו מבטל].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: ישראל שמצא עבודה זרה בשוק, עד שלא באתה לידו — אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו — אינו אומר לגוי ומבטלה. ויכול אדם לומר לסתם גוי לבטלה, מפני שאמרו חכמים: גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו בין עובדה ובין שאין עובדה.

ונברר: מאי [מה פירוש] "עובדה", ומאי [ומה פירוש] "שאינו עובדה"? אילימא אידי ואידי [אם תאמר זה וזה] גוי, אלא "שאינו עובדה" הוא זה שעובד עבודה זרה אחרת, אם כן היינו [הרי זה] מה שנאמר קודם לכן שגוי מבטל שלו ושל חבירו! אלא לאו [האם לא] נפרש כך: "עובדה" — פירושו גוי, ומאי [ומה פירוש] "שאינו עובדה"? גר תושב, שאינו עובד כלל עבודה זרה, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי גר תושב נמי [גם כן] מבטל!

ודוחים: לא, לעולם אימא לך [אומר לך] בפירוש "עובדה" ו"שאינו עובדה": אידי ואידי [זה וזה] מדובר בגוי, ודקאמרת [ומה שאמרת]: היינו "שלו ושל חבירו" שנאמר בתחילה! יש להסביר: רישא [בתחילה] מדובר ששניהם עובדים לאותה עבודה זרה, כגון זה וזה עובדים לפעור, וכן זה וזה עובדים למרקוליס, ואומרת הברייתא שביכולתו לבטל עבודה זרה השייכת לאחר. סיפא [בסוף], בחלוקה בין "עובדה" ל"שאינו עובדה", מדובר שזה עובד לפעור וזה למרקוליס, לומר שאף על פי שאינו עובדה כלל, מכל מקום יכול לבטלה. אבל על כל פנים הוא צריך להיות עובד עבודה זרה, מה שאין כן גר תושב.

מיתיבי [מקשים על כך] מברייתא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים כלומר, אנשים כשרים בישראל שלא לעבוד עבודה זרה, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצו‍ת שקבלו עליהם בני נח.

אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא עדיין הם בגדר גוים. אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות, שקבל עליו לקיים כל מצו‍ת האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

על כל פנים, ככל שתהיה הגדרתו של גר תושב, מייחדין (מניחים לבד) אצלו יין לזמן קצר, בלא שיהא שם ישראל משגיח, ואין מפקידין אצלו יין לזמן מרובה, ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים. שמנו דינו כיינו.

ותוהים: שמנו כיינו סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שמן מי קא הוי [האם הוא נעשה] יין נסך? ואם כן, כיצד יכול להיות שמנו כיינו? אלא יש לתקן: יינו דינו כשמנו, שמותר בהנאה ואסור באכילה.

וממשיכה הברייתא: ולשאר כל דבר הרי הוא כגוי. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא אומר שיינו מותר בשתיה. עד כאן הברייתא.

קתני מיהא [שנה על כל פנים]: ולשאר כל דבריו הרי הוא כגוי, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא] שמבטל עבודה זרה כגוי? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, לענין ליתן רשות ולבטל רשות בדין עירובי חצרות בשבת.

וכדתניא [וכמו ששנויה ברייתא]: ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק כלומר, שעדיין שומר שבת בפרהסיא — מבטל רשות שיש לו בחצר המשותפת, כדי שיוכלו לטלטל בתוכה, כדין רשות היחיד. אבל ישראל משומד שאין משמר שבתו בשוק אלא מחלל שבת בפרהסיא — אין מבטל רשות, מפני שאמרו: ישראל נותן רשות ומבטל רשות, והנתינה הזו מועילה לענין עירובין בשבת, שאם לא נשתתף בעירוב החצר יכול לבטל רשותו ויהו דיירי החצר מותרים לטלטל בה.

ואולם בגוי אין הדבר מועיל — עד שישכור ממנו הישראל את רשותו בחצר. כיצד ישראל נותן רשות ומבטל רשות? אם אומר לו למי שדר עמו בחצר: "רשותי קנויה לך", או "רשותי מבוטלת לך" — קנה, ואין צריך לזכות על ידי קנין אחר.

מסופר, רב יהודה שדר ליה קורבנא [שלח לו מתנה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is also taught in a baraita: In what case is this statement, that a convert and a gentile are permitted to divide up common property that includes objects of idol worship, said? This is said with regard to property that they inherited; but if they were partners, it is prohibited.

§ The Gemara mentions another discussion among Rav Naḥman, Ulla, Avimi bar Pappi, and Rav Ḥiyya bar Ami. They were sitting again and a dilemma was raised before them: With regard to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav], including the prohibition against engaging in idol worship, what is the halakha with regard to the possibility that he can revoke the status of objects of idol worship? Is it the case that one who worships idols can revoke the status of one, but one who does not worship them cannot revoke the status of one? Or perhaps should it be reasoned that anyone who is of the same kind as idol worshippers, i.e., a gentile, can revoke its status, and a ger toshav is of the same kind as idol worshippers?

Rav Naḥman said to them: It stands to reason that one who worships idols can revoke the status of one, but one who does not worship them cannot revoke the status of one.

The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: In the case of a Jew who found an object of idol worship in the marketplace, as long as it has not yet come into his possession, he can tell a gentile, and the gentile can revoke its idolatrous status. Once it has come into his possession, he cannot tell a gentile and have the gentile revoke its status. This applies to any gentile, because the Sages said: A gentile can revoke the status of his own object of idol worship or that of another gentile, whether he worships it or whether he does not worship it.

What is meant by the phrase: Worships it, and what is meant by the phrase: Does not worship it? If we say both this and that are referring to a gentile, this is the same as the previous statement in the baraita, that a gentile can revoke the status of his own object of idol worship or that of another gentile, i.e., an object that he worships or one that another gentile worships. Rather, isn’t it to be understood that the phrase: Worships it, is referring to a gentile? And what is the meaning of the phrase: Does not worship it? It is referring to a ger toshav, who does not worship any idols. And learn from it that a ger toshav can also revoke the status of objects of idol worship.

The Gemara rejects this explanation. No, actually, I will say to you that this phrase and that phrase are both referring to a gentile, and with regard to that which you say, that this is the same as the statement concerning his object of idol worship or that of another gentile, it can be explained as follows: The first clause is referring to a case where both gentiles worship the same idol, e.g., this one and that one both worship Peor, or this one and that one both worship Mercury, and the baraita is teaching that one can revoke the status of an idol that belongs to the other. The latter clause, which distinguishes between one who worships it and one who does not worship it, is referring to a case where this one worships Peor and that one worships Mercury, indicating that an idolater can revoke the status of an idol that he does not worship at all, but only if he is himself an idolater, as opposed to a ger toshav.

The Gemara raises an objection from a baraita: Who is a ger toshav? It is anyone who has accepted upon himself before three ḥaverim, i.e., people devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, not to worship idols. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: Anyone who has accepted upon himself observance of the seven mitzvot that the descendants of Noah accepted upon themselves is a ger toshav.

Others say: These have not entered the category of ger toshav. Rather, who is a ger toshav? This is a convert who eats unslaughtered animal carcasses, which are not kosher, but who has accepted upon himself to observe all of the mitzvot that are stated in the Torah except for the prohibition against eating unslaughtered carcasses.

The baraita continues: Whatever the definition of a ger toshav, the following halakhot apply to him: One may leave him alone with wine briefly without Jewish supervision with no concern that he might use it for a libation, thereby rendering it forbidden to Jews, as he is not an idol worshipper. But one may not deposit wine with him for an extended period of time, lest he exchange it with the wine of a gentile, which is forbidden. And this applies even in a town that has a Jewish majority. But one may leave him alone with wine briefly without Jewish supervision even in a town with a majority of gentiles. His oil is treated like his wine in terms of its permissibility.

The Gemara interjects: His oil is like his wine? Can this enter your mind? Does the oil of a gentile become, i.e., assume the status of, wine used for a libation? Rather, the baraita should be emended as follows: His wine is like his oil. It is permitted to derive benefit from it, but not to consume it.

The baraita continues: And with regard to all other matters, a ger toshav is treated like a gentile. Rabban Shimon says: His wine is treated like wine used for a libation. And some say he says: Even drinking it is permitted.

The Gemara comments on the baraita: In any event, the baraita teaches: And with regard to all other matters, a ger toshav is treated like a gentile. With regard to what halakha is this stated? Is it not teaching that he can revoke the status of an object of idol worship as a gentile can? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: No, it is stated with regard to giving away rights in a domain or renouncing rights in a domain in the context of the halakhot of joining houses in courtyards for Shabbat.

And this is as it is taught in a baraita: An apostate Jew who nevertheless observes his Shabbat in the marketplace, i.e., in public, can renounce his rights in a shared domain so the other Jews in the domain may carry in it on Shabbat, but an apostate who does not observe his Shabbat even in the marketplace cannot renounce his rights in a domain, because the Sages said that only a Jew can give away rights in his domain or renounce his rights in his domain, and this applies in the context of joining houses in courtyards on Shabbat.

But with regard to a gentile, this is not effective unless the Jew leases his domain in the courtyard. How so? A Jew may say to another Jew: My rights in this domain are hereby acquired by you, or: My rights in this domain are hereby renounced to you, and the other Jew thereby acquires those rights, and it is not necessary for him to take possession of it through a formal act of acquisition.

The Gemara relates: Rav Yehuda sent a gift

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אוסר יינו כשמנו. פירוש: יינו מותר בהנאה ולא בשתיה, כשמנו שמותר בהנאה ואסור באכילה, וקודם שהותר השמן באכילה נשנית ברייתא זו. מכאן למדו הגאונים ז"ל למגען של ישמעאלים הללו שאינם עובדים ע"ז שהוא מותר בהנאה, דכל דלא פלח לע"ז אין מגעו אסור בהנאה,וכן כתב הרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות יא, ז). ואף על גב דאסור מגע בהנאה הוא דבר שבמנין כדתנן (כט, ב) ואלו אסורין ואסורן אסור הנאה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה, ב). יש לומר דמעיקרא לא אסרו אלא במגע המסתפק שהוא לכוונת הניסוך, שהרי מגעו שלא בכוונת ניסוך התירו בהנאה, כגון למתעסק במלאכתו ושאר עובדי דבסוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) אם כן הישמעאלים שידוע שאינם מתכוונים לנסך, מותר בהנאה ואפילו בשתיה. ומכל מקום סתם יינן אסור, (דאפילו), דעיקר תקנתא בסתם יינן לא היתה אלא משום בנותיהן והני בכלל שאר גוים נינהו לאסור חתנות. ויש לומר דאפילו בהנאה הן אוסרין במגען, דבגר תושב שאמר דיינו כשמנו שמותר בהנאה כל שקבל עליו דוקא קתני, אבל לא קבל עליו לא. ומיהו זו אינה ראיה דלא אמרו כאן כל שקבל אלא לרבותא, לומר דאפילו קבל עליו יינו אסור בשתיה, אבל להיתר הנאה אפילו לא קבל מותר. והראיה מדאקשינן לקמן לדרב יהודה דשדר קורבנא לאבראורבן ביום אידו ואמר קים לי דלא פלח ע"ז, והא תניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' עדים שלא לעבוד ע"ז, ופרקינן כי תניא ההיא להחיותו, אלמא משמע דדוקא להחיותו צריך קבלה, אבל לשאר דבריו כלם אין צריך קבלה.
ולפי פירוש זה, הא דאמרינן (נז, א): הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו גדולים עושים יין נסך, ליאסר בשתיה דוקא קאמר, אבל בהנאה מותר, דמל ולא טבל לא גרע מגר תושב דקים לן דלא פלח ע"ז. עוד מסתבסרא לי דבמלו ואף על פי (שטבלו) [שלא טבלו] לכולי עלמא יינו כשמנו ואינו אסור בהנאה, שהרי (טבלו) [מל] ובפני בית דין של שלשה וקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ועוד מקבל עליו עול מצות בשעת מילה, אם כן על כרחין לא גרע מגר תושב. וכבר כתבתי כן למעלה במקום בפרק ר' ישמעאל (שם).
ואפשר דכיון דאותן ישמעאלים לא מנסכי מיחדין אצלן יין כגר תושב, אבל אין מפקידין אצלם כי אם בשני חותמות כגוים גמורים, דאף על גב דאינהו לית להו חיבת ניסוך, וכל מידי דלית ביה חיבת ניסוך משום חלופי בחותם אחד סגי, כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי חומץ שלנו ביד גוים (כט, ב), מכל מקום כיון דלא קפדי אמגע גוי וגוי טרח ומזייף משום חבת ניסוך, חיישינן דילמא אתא גוי וזייף ונסך ולא מעכב ביה, וכדאמרינן התם (לא, ב), השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, דאלמא אף על גב דכותי גופיה לא מנסך, כיון דלא קפיד אמגע גוי חיישינן דילמא אתא גוי וטרח, וכותי זה לא מעכב ביה, הכא נמי לא שנא, כן נראה לי.

ודלא פלח לא מבטל וכן הלכתא הילכך ישמעאל אינו מבטל עבודה זרה ועבודה זרה שלהם יש לה בטלה כעבודה זרה של גוי וכן דמי עבודה זרה או יין נסך שבידם מותרים.

אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב זה גר אוכל נבלות. פר״שי ז״ל אלו אינן בכלל גר תושב שיהו ישראל מצוין להחיותם שהרי אף גוים גמורים נצטוו על עבודה זרה ועל שש מצות אלא איזהו גר תוש׳ כל שאוכל נבלות ושאר כל המצות מקיים ע״כ.

ומיחדין אצלו יין. פי׳ שמניחו בחנותו בלא חותם ואפילו הודיעו שהוא מפליג מה שאין כן בגוי כי הוא אינו אוסר במגעו ואין מפקידין אצלו יין בלא חותם לפי שאינו מקפיד על מגע גוי.

יינו כשמנו. פירוש שאינו אסור בהנאה אלא בשתיה כשמנו קודם שהותר שמן של גוים וכן הלכה ונראה שדעת המפרשים ז״ל דאפילו יינו ממש קאמ׳ שלא גזרו איסור הנאה בסתם יינם אלא באותן שעובדין עבודה זרה ושייך בהו יין נסך של תורה אבל בגוים שאינן עובדי עבודה זרה ולית בהו אלא משום חתנות לא אסרוהו אלא בשתיה כשמנו ופתו.

ולפי זה יין של ישמעלים מותר בהנאה אבל מורי הר״א הלוי ז״ל היה אומר שלא חלקו בגזירת יינם של גוים כלל ואפילו בשאינם עובדי עבודה זרה כיון דאית משום חתנות והכא למגעם ביין שלנו קרי יינם דבהא ודאי לא גזרו על מגעם איסור הנאה אלא במי שדרכו לנסך ודעת הר״מבם ז״ל כלשון ראשון.

נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו ואע"פ שזה עבודתו לפעור וזה למרקילוס כמו שהתבאר אבל גר תושב אע"פ שאינו בכלל ישראל הואיל ומ"מ אינו עובד ע"ז אינו מבטלה:

ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא באת לידו משתדל עם הגוי שיבטלנה בטול המכשיר על הצד שהתבאר משבאת לידו זכה בה ואין לה בטול כדין ע"ז של ישראל:

בתוספות כתבו שישראל שיש לו ע"ז או יין נסך ומכרן לגוי בהקפה ופרעו לאחר זמן הדמים מותרין ולא סוף דבר בשאותו יין נסך או אותה ע"ז אינה בעולם בשעת הפרעון שהרי זו היא שהתרנו כיוצא בה למעלה בשביעית אלא אף כשהן בעין מפני שהגוי קנה משמשך ולא נתיחדו לישראל דמים אלו באותה שעה לפרעון זה והילכך אין נקראים דמי ע"ז ויין נסך וזו השניה ודאי ישתקע הדבר דכל דפרע ליה ודאי דמי ע"ז ויין נסך פרע ליה ואף הראשונה קשה ועמל היא בעיני שאם כן מצינו התר לדמי ע"ז ויין נסך במכירת אשראי ולא עוד אלא אף לכתחלה שהרי זו של שביעית לכתחלה הותרה וא"כ היאך אפשר שלא הוזכרה בתלמוד אלא ודאי כל שבע"ז ויין נסך החמירו בהם לאסור דמיהם על כל פנים ואין בזו פקפוק ולדבריהם היה לו לומר למטה דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי וכו' הוה ליה לסיומי ואי לא קדמיתו לא תשקלו זוזי בההיא שעתא אלא ודאי דברים בטלים הם ועל כל פנים אסור:

גר תושב מיחדין אותו אצל היין ברשותנו ואף בעיר שרובה גוים שאינו מנסך ועומד לו זמן ארוך עם היין ובחזקת שאין משתמר ואינו נאסר שהרי למגעו אין לחוש מאחר שאינו מנסך אינו נוגע ולמגע גוי אין לחוש שהרי ברשותנו הוא אבל מ"מ אין מפקידין אצלו יין בביתו אף בעיר שרובה ישראל מפני שאינו מקפיד על מגע גוי ושמא נכנס אצלו אחד מעובדי ע"ז ונסך ואם הפקיד הרי הוא כיין שלו שאסור בשתיה ומותר בהנאה:

מהו נקרא גר תושב לענין זה כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז וחכמי ספרד הסכימו כלם שאף ישמעאלים אינם עובדין ע"ז ומיחדין אותם אצל היין בביתינו אלא שאין מפקידין אצלם אבל שאר עממין אע"פ שאמרו עליהם מנהג אבותיהם בידיהם מ"מ מנסכים הם ואף אלו ר"ל גר תושב ודומיהם יינם מ"מ אסור משום בנותיהם ואע"פ שנודע לנו שלא נגע גוי בהם ומ"מ דוקא בשתיה ויין המופקד אצלם בלא חותמיו אסור בשתיה גם כן:

לפי דרכנו למדת שגר תושב אוסר במגעו אלא שאין חוששין לו שנגע בביתנו הא אם נגע אסר מעתה נמצא במקום שיש לחוש במגעו על הצדדין שהתבאר אחר שכל שנאסר חתונו נאסר יינו וכל שנאסר יינו נאסר מגעו וגזרה ראשונה שמשום בנותיהם בכל שנאסר חתונו היתה אבל איסור הנאה של בית דין אחרון מחבת הנסוך שראו בדורם לא היתה אלא בעובד ע"ז וכן הסכימו גדולי המחברים והגאונים בישמעאלים לעשות מגעם כמגע גוי שלא בכונת נסוך ויש מורידין אותם מדרגה כמו שבארנו ומ"מ קצת מפרשים נראה שנוטים בגר תושב להתיר מגעו בשתיה שמאחר שלא נאסר יינם אלא משום חתנות לא נאסר מגעם וכן כתבוה בתוספות ומזו למדו על ידי מעשה בגר שמל ולא טבל להתיר מגעו בשתיה מקל וחומר של גר תושב ואע"פ שבבני השפחות שמלו ולא טבלו אמרו גדולים עושין יין נסך טעם הדברים מפני שלא שבו מלב ומנפש אלא מחמת רבן ואף גדולי המפרשים נוטים להקל במגע גר תושב ויש אומרין כן בישמעאלים אלא שישתקע הדבר ולא עוד אלא שיש שמשוה אותם לשאר עממין מכל וכל לאסור את ייחודם וכבר רמזנוה למעלה:

אע"פ שלענין זה כל שנודע שאינו עובד ע"ז נקרא גר תושב לענין מצוה להחיותו לא נקרא גר תושב עד שיקבל עליו בפני שלשה שבע מצות אע"פ שלא מל ולא טבל שסתם גר תושב בקיום שבע מצות הוא כמו שאמרו בפרק שני ארונה גר תושב היה כלומר ולא נחשד על הרביעה שהרי בכלל שבע מצות היא וכן פסקוה גדולי המחברים אף לענין זה ר"ל לענין יין נסך ואין נראה כן ושם תושב הוא על שם שאנו יכולים להשיבו בינינו בארץ ישראל ויש פוסקין שהוא גר אוכל נבלות לתאבון ופי' בה גדולי הרבנים שמקיימין כל המצות וגדולים המפרשים פירשו שאינו נזהר על חייבי לאוין שלא יעבור עליהם בשעת יצרו אבל נזהר הוא על חייבי כרתות והדברים נראין כדעת ראשון וכדברי חכמים שהם רבים:

ישראל משומד לקצת עברות ואף לחלל שבת הואיל ואינו מחללו בפרהסיא והוא הנקרא משמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל לענין מבוי שאם לא עירב עם האחרים שנמצא אוסר הוצאתם מבטל להם רשותו או נותנו ודיו והוא שאומר לכל אחד מהם רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך ואין צריך לזכות בקנין והמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי ואוסר להם עד שישכיר להם את רשותו כמו שיתבאר במקומו וגר תושב הרי הוא כגוי לענין זה וגדולי המפרשים כתבו שאף לענין בשולו ורקו ומדרסו הרי הוא כגוי וכן בהרבה דברים:

בפרש"י בד"ה הרי הוא כעובד כוכבים כיון דלא מל חשוד כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אין מפקידין כו' היו לנו לאסור דע"כ בהודיעו כו' דלא פלח ולא נגע ולא מנסך ולגנוב כו' אע"פ שרוב עובדי כוכבים מצויין שם כיון שאין מניחו כו' כדפירש בקונטרס בהג"ה עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק בפירושו דמזכה שטרי לבי תרי דממה שכתב אע"פ שרוב עובדי כוכבים מצויין שם כיון שאינו מניחו אלא לפי שעה משמע דאם היה מניחו לזמן מרובה ניחוש למגע עובד כוכבים שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים כפירוש הראשון של רש"י וממה שכתבו שוב אין מפקידין הטעם כדפירש בקונטרס בהג"ה דהיינו משום אחלופי אבל למגע עובד כוכבים לא יחוש אפילו לזמן מרובה דמקפיד על מגע עובד כוכבים ויש ליישב דס"ל דודאי ברוב עובדי כוכבים ניחוש למגעו לזמן מרובה דאינו מקפיד על מגעו אבל גבי אין מפקידין דאפילו ברוב ישראל לא היה לנו למיחש למגע עובד כוכבים אפילו לזמן מרובה אי לאו משום איחלופי והוא דחוק דאין זה אלא דברי נביאות לפירושו לפלוגי בהכי ויותר נראה לי דהאי כיון שאין מניחו אלא לפי שעה אינו טעם דלא ניחוש למגע עובד כוכבים אלא דמה"ט לא ניחוש לאחלופי וכפירוש הקונטרס בהגה"ה ודו"ק:

ד"ה תניא נמי הכי וכו' ומש"ה בפ"ק דקידושין וכו'. ע"ש דשם הסוגיא קצת מה בענין אחר וז"ל הגמרא שם אמר רבא דבר תורה עובד כוכבים יורש אביו וכו' גר את העובד כוכבים אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתניא גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים גר יכול לומר לעובד כוכבים טול עבודת כוכבים ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל דמי עבודת כוכבים קא שקיל אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור:

ד"ה אין מפקידין וכו' ונראה שרש"י חזר בו מטעם ראשון משום דמדתלי איסור יינו בשמנו וכו'. מקשין העולם דל"ל לתוס' לזה הטעם נימא דרש"י חזר בו מפירושו הראשון מחמת שהיה קשה לו קושיות ר"ת דלעיל מזה שהקשה על פרש"י הראשון ונראה לי לתרץ דס"ל לתוס' דאם איתא דבשביל קושית ר"ת חזר בו רש"י הוה קשה ארש"י מתחלה מאי סבר ולבסוף מאי סבר דלא שייך למימר שמתחלה לא הרגיש בקושית ר"ת דהא דין דמייחדין אצלן מבואר בהדיא בברייתא ואי טעם דאין מפקידין הוה מטעם דאין מקפידין על מגע עובד כוכבים מ"ש דמייחדין וע"כ גם בתחלת פירושו היה צריך לחלק בין מפקידין למייחדין באיזה סברא ואפשר שהיה מחלק כמו שמחלקין התוס' בתר הכי דבזמן מועט לא חיישינן למגע עובד כוכבים דאין רגילין כ"כ בביתו וא"כ למה חזר רש"י מפירושו שדוחק הוא לומר שלבסוף חזר בו מסברא זו לכך כתבו התוס' שחזר בו מטעם אחר משום דר"ל דתלי יינו בשמנו וכו':

בא"ד אבל רבינו יצחק כתב וכו' רבותא קמ"ל דלא חיישינן שמא יגע וכו' כיון שאין מניחו אלא לפי שעה. נ"ל שלא לגרוס זה אלא בכל ענין ס"ל דלא חיישינן למגע עובד כוכבים דאל"כ אלא דוקא לפי שעה לא חיישינן אבל לזמן מרובה חיישינן א"כ גבי אין מפקידין למה הוצרך לפרש הטעם כדפרש"י בהג"ה כמו שכתב בתר הכי דהיינו משום דחיישינן לאחלופי ה"ל לפרש משום דחיישינן למגע עובד כוכבים ודו"ק:

גמרא שמן מי קא הוי נסך. כצ"ל ומלת יין למחוק וכן ברש"י ליתא:

שם רשבג"א יינו יי"נ. כצ"ל וכ"ה בר"ן ובכ"מ פי"א מהל' מ"א הל"ז:

תד"ה תנ"ה. דה"א דבדין הוא מטעם ברירה. עמש"כ בקדושין שם ע"ד:

תד"ה אין (בסופו). ועוד בש"ס הלך אחרי המיקל כו'. תמוה דהא קי"ל כרבים אף בד"ס וכדמשמע לעיל (ז) והכא הרי ת"ק דנחשב כרבים פליג על תרוייהו לישני דרשב"ג ואמר דיינו כשמנו וכ"פ הפוסקים והרמב"ם שם. ונ"ל דמזה יהיה ראיה להש"ך בחו"מ סי' קע"א סק"ט בדעת התוס' לפסוק כרשב"ג אף בברייתא הגם דמה שהביא מדבריהם מפ' א"נ תמוה דשם נאמרו דבריו ג"כ במשנה (סט ב) מ"מ מזלי' חזי:

תד"ה אחרים לאו היינו ר"מ דהא פליגי. נ"ב נ"ל שלאחר דאסקוהו בשם אחרים חזר בו [וכ"כ התוס' בסוטה] אעפ"כ משנה לא זזה ממקומה ושנו גם דבריו שאמר בתחלה בעוד שנקרא שמו ר"מ כמו ששמעו תלמידיו אז מפיו:

שם סד"ה אין. לא רצה ר' יצחק להקל. נ"ב לעצמו. א"נ דוקא בדיעבד התיר מ"מ לא רצה להקל להורות כך לכתחלה:

גמ' איזהו גר תושב. עיין סנהדרין דף צו ע"ב ברש"י ד"ה גר תושב ובבאר שבע שם:

תני' נמי הכי עתוס' ועיקור דבריהם אסוגי' דקידושין ואגב גררא דהתם מייתי נמי הכא תנ"ה, והנה כ' תוס' דה"א מטעם ברירה וצ"ל עפ"י מ"ש בתי' רשב"א התם בקידושי' דאע"ג דקיי"ל בשני מיני' לא שייך ברירה כמבואר בבכורו' פרק מעשר בהמה בחלקו גדיים נגד טלאים לא שייך ברירה מ"מ אעפ"י שהאמת כן מ"מ הוה ס"ד הכי דגם בשני מיני' שייך ברירה ע"כ מייתי תנ"ה, והנה הרשב"א מייתי ראי' דאיכא מ"ד דבשני מיני' שייך ברירה מתמורה למ"ד דאמרי' במחיר כלב ולברור חד מינייהו וכו' והתם ב' מיני נינהו ודבריו מאוד תמוהים אדרבא משם מוכח דלא אמרי' ברירה משני מיני' דא"כ אין כאן מחיר כלב כלל דהוברר דעשרה טלאים שלו מעיקרא ואין להם חלק בכלב אע"כ אין ברירה וע"כ מחירו של כלב מעורב בין העשרה טלאי' ושוב בוררי' חד מינייהו דהוה מין א' בעצמו וצ"ע, מ"מ יכול לומר כן מסברא דש"ס חייש דילמא איכא מ"ד ברירה אפי' בשני מיני' ע"כ מייתי תנ"ה אבל צע"ג איך אפשר לומר כן הא במשנה שלפני זאת המשנה איתא חבר ועם הארץ שירשו יכול לומר לו טול חטים במקום פלוני ואני חטים במקום פלוני אבל לא יאמר לו טול אתה חטים במקום פלוני ואני יין במקום פלוני וע"כ היינו משום בשני מיני' אין אומרים ברירה ונ"ל רק אקדים דהוברר לא שייך אלא שחלקו או בגורל או ברצונם אבל כל כמה שלא עמדו לחלוק חלוקה גמורה זה כנגד זה לא שייך ברירה ברצונו של א' מהם. והנה במשנה שלפני זאת המשנה איתא אריסי' ושותפי' ויורשי' יוכל לומר טול חטין במקום פלוני וכו' ע"ש וכ' רמב"ם בפי' המשנה הכא לא בחבר וע"ה מיירי אלא אפילו שניהם שוים ובדיני ממונו' מיירי שאם חטין אלו במקום פלוני קרובים למקומו של א' מהם ואחרי' רחוקי' ממנו ולהשני אין נפקותא יכול לומר לו על כרחו טול חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני וכופי' על מדת סדום אבל אם הם שני מיני' אין יכול לכופו אלא יחלקו כדין חלוקת שותפים זו היא כוונת הרמב"ם ע"כ נלע"ד דגם משנה שאח"ז דמיירי מחבר ועם הארץ שירצו אע"ג דלענין איסור והיתר מתני' מ"מ תלי' בהנ"ל ובין במין א' ובין בשני מיני' שייך ברירה אך היינו אחר שנתרצו לחלוק וחלקו בגורל וכדומה אבל הכא מיירי זה אומר על כרחו טול במקום פלוני כיון שכופי' על מדת סדום א"כ היינו הגורל ומשמיא זכו לי' והוברר שזהו חטים שלו אבל חטים ויין כיון דלא שייך מדת סדום אסור עד שיחלוקו כדין ע"י גורל או שום השויה ואז באמת נאמר ברירה ולעולם הוה סד"א בשני מיני' נמי יש ברירה משו"ה קאמר תני נמי הכי:

ועיי' תוס' חגיגה כ"ה ע"ב ד"ה חבר וכו' שדבריהם תמוהים בתחלה כ' חטים ויין ב' מיני' לא אמרי' ברירה ושוב כ' ע"ז ומעות משום ברירה נגעו בי' ובס' טורי אבן דוחה דבריהם כדרכו ונלפענ"ד לקיים דברי רבותינו ולא שייך ב' מיני' אלא בשחלקו מין כנגד מין אבל אם חלקו בשיווי טול אתה מאה מנה ואני מאה מנה והניחו חפצם שוים מאה מנה בצד זה וכן בצד זה והטילו גורל אז לא הוה ב' מיני' ובהכי מיירי ע"ז ומעות ושייך ברירה וס"ל התוס' דשקלא וטרי' דש"ס אחטין ויי"נ קאי דהוה ב' מיני' ולא שייך ברירה ע"כ מסיק אקילו בי' רבנן וזה דוקא ביי"נ דקיל מע"ז ממש אבל בע"ז ממש לא אקילו רק משום ברירה אתאינן עלה דע"ז ומעות שחלקו בשיווי ואז הוה מין א' ושייך ברירה:

ועיי' תוס' קידושי' שהקשו ארבא דלמא משום ברירה ותירצו א"כ אפי' באו לרשותו נמי ותמה פנ"י ומורי במקנה נדחק ע"ש דבאו לרשותו בלא תורת חלוקה ע"ש, ולפע"ד ס"ל כהנ"ל והוקשו להו דלמא גם חטין ויי"נ היינו בשיווי ומשום ברירה ותי' תוס' א"כ אם נטל הגוי מאה מנה וישראל כנגדו ע"ז ויי"נ דלא שוה כלום הרי לא הגיעו מאה מנה ואין כאן חלוקה ודומי' דהכא לקמן ע"א ע"ב גבי גרוטאות מקח טעות ע"ש אע"כ לא מיירי בשיווי אלא זה מין זה כנגד מין זה ולא שייך ברירה עיי' וק"ל:

משבאתה לידו אינו אומר לנכרי ומבטלה ז"ל הר"ן פ' כל הצלמים ואעפ"י שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר ישראל לזכות בו והוה חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל פי' כיון אלו לא זכה בה הי' אפשר להתבטל יש בו דין ממון דיש בו זכי' ועי"ז נאסר ואין בו עוד דין ממון והוא דבר חידוש ויליף מזה לחמץ בפסח שכל זמן שהוא של גוי יש בו דין ממון שיש לו היתר אחר הפסח ומשהגבי' ישראל וזוכה בו נעשה חמצו של ישראל ואפי' לר"ש דחמץ אחר הפסח מותר מן התורה מ"מ ביד ישראל אין בו שום דין ממון כיון דמחוייב לבערו ושיהוי אסורה ומ"מ כיון טרם שיזכה בו היה של גוי והיה ראוי לאחר הפסח והיה בו דין ממון ע"כ יש בו זכי' ומיד נאסר לעולם אם אינו מבערו אי מדינא לר' יהודה אי מקנסא לר"ש (עיין ח"ס חלק או"ח סי' ק"פ):

(סד ב תוספות) ד"ה אין וכו' אעפ"כ לא רצה ר' יצחק להקל.—לפ"ד יש לתקן: אעפ"כ לא רצה ר' י ה ו ד ה להקל.

גר תושב. אינו עובד עבודת כוכבים ובר מיניה של עובד כוכבים הוא בכל שאר עבירות: אי נימא אידי ואידי עובד כוכבים. קאמר דזה מבטל יראתו של זה ואע''פ שהמבטל לא עבד את זו מעולם כי אם שלו הוא עובד: היינו שלו ושל חבירו: זה וזה לפעור. זה יש לו פעור שלו וזה יש לו פעור שלו ואשמעינן רישא דזה מבטל פעורו של חבירו וזה מבטל פעורו של חבירו וסיפא אשמעינן דאפילו זה לפעור וזה למרקוליס מבטל זה את של חבירו: אלו לא באו לכלל גר תושב. שיהו ישראל מצווים להחיותן שהרי אף עובדי כוכבים גמורים נצטוו על עבודת כוכבים ועל שאר המצות: כל שאוכל נבילות. ושאר כל המצות מקיים אין מפקידין אצלו יין בביתו לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שהוא אסור כדקתני סיפא יינן כשמנן: אבל מייחדין אצלו יין. ישראל מניח בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר מה שאין כן בעובד כוכבים דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עובד כוכבים דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ולאחלופי בזמן מועט ליכא למיחש: שמנו כיינו. משמע שמנו אסור כיינו ולהחמיר בא: ושמנו מי הוי נסך אלא יינו. מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה קאי אבל בשתיה אסור: יינו יין נסך. דאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים: הרי הוא כעובד כוכבים. דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה: ליתן רשות. שאינו יכול ליתן רשותו לישראל אא''כ שכר ממנו מערב שבת: משמר שבתו בשוק. בפרהסיא ואע''פ שהוא מומר לחלל שבת בצינעא: נותן רשות. אם היה פתח ביתו פתוח לחצר שישראל דרין בה ושכח ולא עירב עמהן מבטל להם את רשותו של חצר ואם לא ביטל אסור להוציא מבתיהם לחצר דהוה להו מוציאין מרשות המיוחדת לכל אחד לרשות שיש לזה חלק בה וחכמים גזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו: כיצד. ישראל הנותן רשות אומר רשותי קנויה לך וזה נוטלה ממנו ומוציא לחצר: קנה. הנוטל באמירה בעלמא בלא מתן מעות: ואין צריך לזכות. על ידי קנין: קורבנא. תשורה:

תניא נמי הכי. פי' כמו שמתרץ רב פפא דירושת גר אקילו בה רבנן דאילו מרישא דגר ועובד כוכבים שירשו דיכול לומר טול עבודת כוכבים ליכא למשמע לזה דהוה אמינא דבדין הוא מטעם ברירה אבל מברייתא דנשתתפו מייתי שפיר דודאי אין טעם ההיתר מכח ברירה דאם כן אף בשנשתתפו היה מותר ומשום הכי בפרק קמא דקידושין (דף יז:) אחר שהוכיח ירושת גר דרבנן מההיא דגר ועובד כוכבים הוצרך להביא תניא נמי הכי שלא תדחה ראייתו אצל טעם ברירה: מסתברא דפלח מבטל דלא. פלח לא מבטל. והא דאמרינן לעיל פרק כל הצלמים (דף מב.) שישראל היה יכול לבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים אי לאו טעמא דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה היינו דוקא לרשב''ל ור' יוחנן פליג עליה: איזהו גר תושב כו'. במסקנא קאמר דהיינו להחיותו וא''ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה י''ל דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן. העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין: אחרים אומרים כו'. על כרחך אחרים דהכא לאו היינו ר''מ דהא פליג עליה וכן מצינו בכמה מקומות אחרים במחלוקת אצל ר''מ וי''א אצל ר' נתן: אין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל. פירש רש''י לפי שאין מקפיד על מגע עובד כוכבים והקשה ר''ת על זה דא''כ אפילו ליחד נמי לפי שעה עד שילך כדי מיל או יותר כמו שפירש בקונטרס עצמו היה לנו לאסור דע''כ בהודיעו שהוא מפליג מיירי דאי לא הודיעו אף בעובד כוכבים מותר ואם כן למה לא ניחוש למגע עובד כוכבים הרגיל בחנותו כיון שאינו מקפיד לכן נראה לר''ת כמו שפירש רש''י והגיה בפירושים שלו ומחק הטעם לפי שאינו מקפיד וכתב אין מפקידין לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שאסור כדקתני סיפא יינו כשמנו ונראה שרש''י חזר בו מטעם ראשון משום דמדתלי איסור יינו בשמנו משמע שאין לאוסרו כ''א מטעם חתנות ואי לא היה מקפיד על מגע עובד כוכבים היה לאסור איסור גמור אבל מייחדין אצלו יין ישראל מניחו בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר מה שאין כן בעובד כוכבים דהא כיון שלא פלח לעבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך עד כאן היה כתוב בפירושיו והוסיף רש''י והגיה ולמגע עובד כוכבים דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אין מניחו ליגע ולאיחלופי בזמן מועט ליכא למיחש ולפי זה הפירוש אין להוכיח בבירור שיהא מותר מגע גר תושב ביינו של ישראל להתירו בשתיה ויש ליישב פירוש הקונטרס ראשון דאין מפקידין בביתו יין לפי שאינו מקפיד על מגע שרגילין העובדי כוכבים ליכנס בביתו אע''ג דיינו כשמנו אלמא שמקפיד על מגע עובד כוכבים מדשרי בהנאה היינו בשל עצמו אבל בשל ישראל אינו מקפיד א''נ הא דיינו כשמנו בידוע שלא נגע בו העובד כוכבים אבל מייחדין יין בחנותו אפילו הודיעו שמפליג כדי מיל או יותר בזמן מועט ליכא למיחש למגע עובד כוכבים שאין העובדי כוכבים רגילים ליכנס בתוך החנות ולמגע עצמו לא חיישינן כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולגנוב נמי כדי לשתות לא חשיד כיון שקבל עליו שבע מצות מיהו לר''מ שלא קבל עליו אלא שלא לעבוד עבודת כוכבים צריך לומר אע''פ שגזרו על יינו לא גזרו על מגעו ביין של ישראל אבל רבינו יצחק כתב מייחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים פירוש דמותר מגעו בשתיה והא דלא תנא בהדיא מגעו מותר דרבותא קמ''ל דאפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים לא חיישינן שמא יגע בו עובד כוכבים אע''פ שרוב עובדי כוכבים מצויין שם כיון שאין מניחו אלא לפי שעה ואין מפקידין כו' הטעם כדפיר' בקונט' בהגהה כתב רבינו יהודה מעשה היה בגר אחד שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביינו והתירו רבינו יצחק בשתיה כפירושו דגר תושב מגעו מותר בשתיה כל שכן זה שמל וקבל עליו מצות ואע''ג דאמרינן לעיל עבדים ובני שפחות שמלו ולא טבלו עושין יין נסך היינו לפי שאימת רבן עליהם ואינם מתגיירין בלב שלם כדפירש לעיל (דף נז.) גבי שיקוע עבודת כוכבים ועוד ראיה דאמרינן לעיל (דף נט.) גבי גרים שמלו ולא טבלו צא והכריז על בניהם שהם ממזרים ואע''פ שמסתמא נוגעין ביין לא היה מקפיד על יינם כמו במזגו עובדי כוכבים ושתו ישראל ועוד בשל סופרים הלך אחר המיקל בסתם יינם בשתיה וה''ה במגען ואפילו ללישנא דקאמר יינן כשמנן היינו משום חתנות אבל על מגעו בשל ישראל לא יקפיד אע''פ כן לא רצה רבינו יצחק להקל:

עבודה זרה סד ע"ב

דף סד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד