עבודה זרה סו ע"א

דף סו - א

אם נפל חמרא עתיקא [יין ישן], בענבים מבוקעות, כיון שטעמו ניכר, וגם שמו שונה, לדברי הכל אוסר את הענבים בנותן טעם. ^[112]

אך אם נפל חמרא חדתא [יין חדש, שעדיין לא תסס] שטעמו כטעם הענבים, בענבים מבוקעות,

אביי אמר: אוסר אפילו במשהו. כמו שיבואר להלן.

ורבא אמר: אף הוא אינו אוסר אלא בנותן טעם. ^[113]

מבארת הגמרא: אביי שאמר שהיין אוסר אפילו במשהו, סבר, בתר טעמא אזלינן [כשיש לפנינו תערובת דבר היתר באיסור, וצריך להגדיר את מהות התערובת, הולכים אחר הטעם].

וכיון שאידי ואידי [היין והענבים] חד טעמא הוא, אוסר במשהו, משום דהוה ליה כתערובת מין במינו. ומין במינו אוסר במשהו. ^[114]

כמבואר להלן (עג' א') "זה הכלל, מין במינו במשהו, ושלא במינו, בנותן טעם".

ורבא, שאמר, אינו אוסר אלא בנותן טעם, סבר, בתר שמא אזלינן, [כשצריך להגדיר את מהות התערובת, הולכים אחר שמם של הדברים המעורבים], ובתערובת יין בענבים, הגם שטעמם שוה, מכל מקום האי שמא לחוד, והאי שמא לחוד, זה שמו "יין", וזה שמו "ענבים", וממילא, הוה ליה כתערובת מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו אינו אוסר אלא בנותן טעם. ^[115]

הגמרא מקשה: הרי תנן במשנתינו: "יין נסך שנפל על גבי ענבים כו', ואם היו מבוקעות, אסורות".

בפשטות הבינה הגמרא: קא סלקא דעתך, מדובר בכל האופנים, ואף אם נפל חמרא חדתא [יין חדש] בענבים מבוקעות.

והקשתה: מאי לאו, האם אין כונת המשנה לומר, שהיין אוסר את הענבים רק כשיש בו בנותן טעם?!

ואם כן, מבואר במשנה כדברי רבא, שאף על פי שהיין שוה בטעמו לענבים, מכל מקום אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

אך יש לדחות: לא. כונת המשנה לומר, שהיין אוסר אפילו במשהו, וכאביי, שאמר "בתר טעמא אזלינן", וכיון שטעמם שוה, דנים את התערובת כ"מין במינו", ואוסר אפילו במשהו.

מקשה הגמרא: הא מדקתני סיפא, "זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם, אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר", משמע מכלל זה, דכשאמרו במשנה "אסורות", אין הכונה לאסור אפילו במשהו, אלא בנותן טעם עסקינן! ^[116]

ואם כן, נראה מדברי משנתינו כדעת רבא, שאף על פי שהיין שוה בטעמו לענבים, מכל מקום כיון ששמם שונה, דנים את התערובת כ"מין בשאינו מינו", ואינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

ואביי יבאר את המשנה, באופן הבא: מתניתין, במשנתנו מדובר במקרה שנפל חמרא עתיקא [יין ישן] בענבים, וכיון שטעם היין הישן אינו כטעם הענבים, אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

כעת תביא הגמרא מקרה הפוך, שבו לדעת אביי אסור רק בכדי נתינת טעם, ולרבא, אסור אפילו במשהו:

חלא דחמרא, וחלא דשיכרא, [חומץ בן יין, שהתערב בחומץ בן שיכר], אחד מהם היה של איסור, והשני של היתר.

או, חמירא דחיטי וחמירא דשערי [מחמצת העשויה מחיטים, שהתערבה במחמצת העשויה משעורים], וכגון שהיה אחד מהם של תרומה, והשני של חולין,

אביי אמר: אינם אוסרים זה את זה אלא בנותן טעם. משום ד"בתר טעמא אזלינן", וכיון שהאי טעמא לחוד, והאי טעמא לחוד, [טעם חומץ בן יין, אינו כטעם חומץ בן שיכר], והוה ליה כתערובת מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו אינו אוסר אלא בנותן טעם.

ורבא אמר: אוסרים זה את זה אפילו במשהו.

משום ד"בתר שמא אזלינן", וכיון שהאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי. [גם חומץ בן יין, וגם חומץ בן שיכר נקראים "חומץ"], וכן, האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי [גם מחמצת חיטים וגם מחמצת שעורים, נקראות "מחמצת"]. והוה ליה כתערובת מין במינו. וכל מין במינו אוסר אפילו במשהו. ^[117]

אמר אביי: מנא אמינא לה [מהו המקור לדברי] ד"בתר טעמא אזלינן"? דתניא, ^[118] המתבל את התבשיל בתבלין של איסור, משנים ושלשה שמות והן מין אחד [כלומר, משנים או שלשה סוגי תבלינים, שהם מין אחד, כגון פלפל לבן, פלפל שחור, ופלפל ארוך], ^[119] או מין ג' [כלומר, משלשה מיני תבלינים, כגון פלפל בצל וחומץ] אף על פי שאין בכל אחד מהם כדי לתבל, אסורין, ומצטרפין לאסור את התבשיל.

ואמר חזקיה, הכא במיני מתיקה עסקינן, ומדובר שכל התבילנים טעמם מתוק, והואיל וראוין למתק בהן את הקדירה, מצטרפים זה לזה לאסור.

ומכאן הוכיח אביי: אי אמרת בשלמא "בתר טעמא אזלינן", מובן מדוע שלשת סוגי התבלינים מצטרפים, כיון שכולי חד טעמא הוא.

אלא אי אמרת "בתר שמא אזלינן", מדוע מצטרפים לאסור, והלא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד?!

אלא ודאי מוכח, ש"בתר טעמא אזלינן".

ורבא אמר לך, אין להוכיח ממשנה זו. דהא מני? רבי מאיר היא! כדלהלן: דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה לאסור דבר שהתערבו בו, אף על פי שבשמם ובטעמם שונים הם זה מזה?

שנאמר (דברים יד' ג') "לא תאכל כל תועבה", כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

אבל אנו, שאין אנו סוברים כדעת רבי מאיר, ודאי "בתר טעמא אזלינן".

הגמרא מביאה נידון נוסף בהלכות תערובות:

חלא [חומץ] של איסור, שנפל לגו חמרא [לתוך יין], דברי הכל אינו אוסר אלא בנותן טעם. שהרי שמו, וטעמו, שונים. והוי כ"מין בשאינו מינו" שאינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

אך, חמרא לגו חלא [יין איסור, שנפל לתוך חומץ]:

אביי אמר: אוסר אפילו במשהו. כדלהלן.

ורבא אמר: אינו אוסר אלא בנותן טעם. מבארת הגמרא: אביי אמר במשהו, כיון שיין הנופל לתוך חומץ, משעה שהגיע לאויר הכלי השתנה ריחו לריח החומץ, נמצא שקודם שהתערבו כבר היה ריחם שוה.

הא דאמר רבא בחמיר' דחיטי ודשערי דבתר שמא אזלינן. ק"ל הא דתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ המתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא [שאור בעיסה] מין במינו והא לאו חדא שמא הוא לרבא ולא חד טעמ' לאביי ונ"ל דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי חמץ מ"ה הו"ל מין במינו מהשתא.

הא דתנן תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד. פי' רש"י ז"ל כגון פלפל ארוך ולבן ושחור ולפ"ז ששנינו בסיפא רש"א ב' שמות ממין א' או ב' מינין משם אחד אינן מצטרפין משכחת לה כגון דלעת מצרית והיונית והרמיצה שהן ב' מינין וכלאים זה בזה ושם א' הן שהכל דלעת שמן אלא שכל אחת יש לה שם לוויי נוסף על שמה ובמיני מתיקה נמי כגון כרפס של גנה וכרפס של אפר שם אחד הן וב' מינין.
וקושיא דאתינן עלה מיהא לרבא לאו מרישא דלגבי מין במינו וציריף שם א' הן שכולן פלפלין שמן (ודאי) [ודמי] לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דקרי לה רבא שם א' אלא קושיא מסיפא דקתני או מין שלשה כלומר וג' שמות ואמר חזקיה במיני מתיקה שלו אלמא בתר טעמא אזלינן וקושיא לאו מדחזקיה דהא מתרץ לה רבא כר"מ ולא מודה בהא דחזקיה כלל אלא אביי הוא דאמר דחזקיה לא תיקשי ליה לדידיה גופא דמתני' [] וא"ת כיון דרבא לית ליה לחזקיה לומא מאי מין ג' דקתני ושם אחד. א"נ ג' שמות דומיא דרישא שהן שם אחד לגבי צירוף ומין במינו כדפרישית. וא"ל כיון דקתני מין ג' ולא פירש סתם מינין חלוקין בשמותיהן לגמרי, כך דרך פי' רש"י ז"ל.
ופריק רבא הא מני ר"מ היא ודחזקיה ליתא אלא אע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין דכל איסורין שבתורה לר"מ מצטרפין פי' בשהיה שיעורן שוה כגון הערל' וכלאי הכרם ואפי' הן ב' מינין כגון חטים של ערלה ושעורים של כלאי הכרם אבל היכא דאין שיעורן שוה אפי' מין אחד אינו מצטרף ואפי' לקל שבהם דלא פליג ר"מ אמתני' דערלה דקתני ערלה וכלאי הכרם מצטרפין. אבל לא ערלה ותרומה לענין ק' וע"כ ר"מ היא דר"ש פליג עליה ולא אשכחן תלתא תנאי בצירוף.
וה"נ תניא בברייתא פ"ק דכריתות דחלב ודם אינן מצטרפין לר"מ והיינו מפני שאין שעורן שוה ששיעור חלב בכזית ושיעור דם ברביעית שזה אוכל וזה משקה ואע"פ שיכול לקרוש ולעמוד על כזית השתא מיהו לא מצטרפי תדע שהרי אמרו במסכת מעילה (דף י"ז ע"א) אלה הטמאין מלמד שמצטרפין ואפי' שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות מפני ששיעורן בכעדשה וכשם שמצטרפין בפני עצמן למלקות כך הם מצטרפין לאסור תערובתן.
ויש לפרש דהג' שמות דמתני' חלוקין הן אף לענין צירוף ומין במינו כגון הני דתנן במס' כלאים (א,ג) הלפת והנפוס והתורובתור התרדים והלעונים הוסיף ר"ע השום והשמנית הבצל והבצלצולי התורמוס והפסלוס אינן כלאים זה בזה וכיוצא באלו תמצא בתבלין שמות חלוקין לגמרי והן מין אחד ואפשר שאף הפלפלין נמי חלוקין הן לגמרי בשמות ולא דמי לחמירא דחיטי ודשערי דהתם עבידי אינשי דקרו ליה חמירא סתם אלא ממי שמסתפק אומרים לו דחיטי או דשערי אבל פלפלין זה נקרא ארוך וזה שחור וזה לבן וזה אדום ואין אדם קורא אחד מהן סתם וקושיין לרבא אפי' מרישא דקתני ג' שמות מצטרפין וכי היכי דלא תיקשי סיפא לאביי מייתי דחזקיה לתרוצה לטעמיה.
ור"ח ז"ל פי' שנים ושלשה איסורין כגון ערלה וכלאי הכרם ותרומה כענין ששנינו במעילה הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שתי שמות אלמא שמות לאוין הן ובמס' קינין לידה ולידה משם אחד וכו' וכן שנינו שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין ומתני' גופא ל"ק לרבא דמצי לאוקומה במין שלשה ושם אחד כגון חלא דשכרא וחלא דחמרא גופיה אחד של ערלה וא' של כלאי הכרם אלא מדחזקיה הוא דמסייע אביי לנפשיה דאוקמה במיני מתיקה ומשום טעמא מצטרפי.
וק"ל, דילמא טעמיה דחזקיה דאמר מיני מתיקה לאו משום מין (מתיקה) א' דמתני' במין ג' ושם אחד היא כדרבא אלא ה"ט דכיון דמתני' בתבלין שנפלו בקדרה היא ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל (אלמא) [אלו] אינן מיני מתיקה ואינן נותן טעם [אינם בדין] שיצטרף.
וא"ל (דאצטרך) [דאצטרף] טעמה של קדרה לשבח [שע"י התבלין] מתובלת היא ואי בשם אחד מצטרפין הם אע"פ שאין טעם כולן למתוק אלא לתבול קדרה הילכך דחזקיה אתיא כאביי.
ופריק רבא הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שלכך כללן הכתוב בלאו אחד ולדידיה אפי' שני מינין נמי מצטרפין. ומיהו מפרש חזקיה דלא אמר ר"מ אלא במיני מתיקה הכי משום דהו"ל דומיא דמין אחד דכל דדמו להדדי בחד צד מצטרפין לר"מ אבל אם היו ב' מינים לגמרי בשמא ובטעמא כיון דב' שמות הן אינן מצטרפין והאי דקאמר רבא הא מני ר"מ היא לאו למימרא דלאביי לאו ר"מ היא אלא ה"ק כיון דמתני' ודאי ר"מ היא אין צירוף ראיה דאיהו מרבה בצירוף טובא.
ולהאי פירושא הא דאר"מ בחלב ודם שאין מצטרפין משום דהוו ב' לאוין וב' מינין שאינן שוין לא בטעם ולא בשם ולית ליה לר"מ צירוף בשם לאוין אלא במין אחד דהיינו שוין בטעם ול"נ דקס"ד דמצטרפין דקתני מתני' אפי' לרבנן היא דאע"ג דשני לאוין לא מצטרפי למלקות לאסור את הקדרה מצטרפין ופריש חזקיה במיני מתיקה שנו דג' איסורין וג' מינין חלוקין לגמרי הן ואין טעם מין זה כטעמו של זה הואיל וראויין למתק את הקדרה וכשירדו לתוכה חזרו להיות טעם אחד מצטרפין דכחד מינא הוו ומתרץ הא מני ר"מ היא דכיון דלאו א' הן מצטרפין הן למלקות וכ"ש לאסור את הקדרה וליתא לדחזקיה ולא בעי לאוקומה כרבנן ומאי מין שלשה דוקא בשם אחד כגון חלא דשכרא וחמרא דמתני' ג' מינין קתני בחלוקין לגמרי וזה פי' נכון לפי שיטתו של ר"ח.
והר"א ז"ל השיב על פי' זה דהא דקתני לקמן התבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך קדרה לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסורין לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר ועוד היכי פסיק למלתי' דמצטרפין לאסור לכל הא איכא כהנים דשרו להו דהא מינייהו תרומה הוא ולאו קושי' היא דאנן כגון קאמרי' ויש בכלל משנתנו איסורין השוין בכל כגון ערלה וכלאי הכרם וטבל ושביעי' וכיוצא בהן ומתני' תני והדר מפרש בתרומה.
עוד הקשה מפני מה שינה הלשון ולא שנאן בשמותיהן כי כולה מתני' וא"ל לישנא קלילא נקט משום סיפא דלא ליצריך לארווחי בה טפי ובירושלמי בא במסכת ערלה לשון ר"ח ז"ל מפורש.

חמרא עתיקא כו׳. מסתמא בחמרא של גוים מיירי וכאידך דחלא בגו חמרא דחלא של יין נסך גמור לא שכיח ושמע מינה דאפילו סתם יינם וחומץ של גוים אוסר במשהו ושלא כדברי ר״ת ז״ל חמירא דחטי פירוש דאיסורא ופר״שי ז״ל חמירא דתרומה ולא נהירא דתרומה באחד ומאה היא אפילו מין במינו כדאיתא בכל דוכתא אלא הכא בחמירא של טבל או של תקרובת עבודה זרה או כל דבר שיש לו מתירין דקיימא לן מין במינו במשהו מין בשאינו מינו בנותן טעם.

תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד. פר״שי ז״ל שלשה שמות ומין אחד כגון פלפלין פלפל ארוך פלפל שחור פלפל לבן והוא ז״ל גורס או מין שלשה אסור ומצטרפין ופי׳ ז״ל או מין שלשה ושלשה שמות אבל אנן אשכחן בעיקר נוסחי או מין שלשה והן שם אחד וגם בסיפא קתני רבי שמעון אומר שני מינין משם אחד אין מצטרפין והא לא משכחת לה לפי׳ ז״ל לכך הנכון כפי׳ ר״ת ז״ל דהני שמות דקתני פירושו איסורין חלוקין כדאמרינן התם שלא השם המביאו לידי מכות ואמרינן בפרק איזהו נשך עובר בכל השמות האלו והכי פירושו שלשה איסורין והן מין אחד כגון פלפלין של תרומה וכלאי הכרם וערלה או מין שלשה והם איסור אחד כגון פלפל וזנגבי״ל וכמון של תרומה.

אסור ומצטרפין. פי׳ רשי ז״ל אם נפלו בקדרה ואין באחד מהן כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והם של איסור מצטרפין לאוסרה עד כאן ולפי זה קשה אמאי קתני תרתי אסור ומצטרפין ור״ת ז״ל פי׳ דקתני אסור אם נפלו בקדרה שהוא לח בלח וקתני ומצטרפין דאפילו יבש ביבש דלא יהיב טעמא נמי מצטרפין ובעינן שיהא בהיתר שיעור לבטל שניהם דכיון דלח בלח מצטרפין יבש היבש מצטרפין נמי שהרי סופם לבא לבשול ולמתק הקדרה ולפי׳ רש״י ז״ל קושיין הכא מסיפא וכן פירש הוא ז״ל דאילו רישא הרי הם טעם אחד ושם אחד כחמירא דחטי וחמירא דשערי דחשיבי חד שמא והוא הדין לפלפל ארוך ופלפל לבן אבל לפי׳ ר״ת ז״ל קושיין אפילו מרישא דהא אפשר דהוו להו שלשה שמות חלוקין לגמרי במין אחד.

חמרא לגו חלא. פירוש חמרא דאיסורא לגו חלא דהיתרא ודרך יין הנופל בחומץ כי משעה שנכנס לאויר הכלי נהפך ריחו לריח חומץ וכשנתערבו כבר הם שוים בריח אלא שאינם שוין בטעם והוה ליה חמרא ריחיה חלא וטעמיה חמרא.

כבר ביארנו שהיין נסך שנתערב במינו שעורו במשהו ובשאינו מינו בנותן טעם ובארנו שהיין אצל הענבים והחרצנים והזגים מין בשאינו מינו הוא ואפילו ביין חדש ואע"פ שהטעם שוה הואיל והשמות משתנים ואינו אוסר אלא בנתינת טעם ואפילו היה שם במקום שנתערב יין נמשך מעורב עם החרצנים יש התר ממקום אחר והוא שרואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הואיל ואין כאן בכדי נתינת טעם בענבים המבוקעים שאלו היה שם כך אינו ניתר בטעם זה שאין אחר טעם לשבח כלום:

חומץ של גוים שנפל בחומץ של שכר של ישראל ולא נתן בו טעם אסרו מין במינו הוא שהרי אחר השם אנו דנין והכל נקרא חומץ ואפילו היה מים בתוך השכר אין אומרין בזו רואין את מינו וכו' שאין השכר שכר אלא בדרך זה ר"ל תערובת מים ומיץ הפרי שממנו נעשה השכר ושאר התערובות ואלו בטלת את שאינו מינו לא היה נקרא חומץ שכר שתערובת כל אותן הדברים עושתו שכר והן הן סבה שהוא חומץ שכר ושהוא נעשה מינו של חומץ יין ואין אומרין רואין אלא באותו דבר שנתערב שאינו מינו אינה צריכה לעיקר מה שנתערב בה ואינה סבה מסבות הויתו כגון מים שנתערב ביין ואח"כ נתערב שם יין נסך בלא שיעור נתינת טעם:

אף הטבל שוה ליין נסך בזו שבמינו במשהו הואיל ובידו לתקנו בשאינו מינו בנותן טעם מעתה אחר שביארנו שהדברים נדונין אחר השם ולא אחר הטעם חמץ או עיסה של חטים של טבל שנתערב עם של שעור המתוקן או בהפך הואיל ולשניהם שם חמץ או עיסה מין במינו הוא ואסור הכל במשהו עד שיפריש מה שראוי להפריש מן התערובת:

אע"פ שבארנו ששווי השמות עושה את הדברים מין אחד להקרא תערובת שלהם מין במינו לענין צרופם ר"ל שאם אין באחת כשיעור לאיסור ונצטרף בו האחר והשלים את השעור אינו כן אלא אע"פ שהדברים חלוקין בשמות מצטרפין לאסור את תערובתן ואפילו היו חלוקין בשם ובטעם ובמין ובשעור איסור כיצד תבלין של אסור שאין בהם כדי לתבל את הקדרה ונצטרפו עמהם תבלין אחרים של איסור גם כן ותבלו את הקדרה בין שהיו שוות בשם ובמין וחלוקים בטעם כגון פלפל לבן פלפל ארוך פלפל שחור בין שהיו חלוקות בשם ובמין ובטעם כגון פלפל וזנגביל וכמון אע"פ שאין כלם באים למתק את הקדרה אלא זה בא למתק ולהטעים את התבשיל בערבות וזה בא להטעימו בחריפות הואיל ומ"מ בין כלם נמצא התבשיל מתובל הכל אסור וכן שאור של חטים ושל שעורים של איסור שנצטרפו וחמצו וכן הדין בשני תבלין משני איסורין כגון של ערלה ושל תרומה אע"פ שאין שיעורן שוה ואם היו תבלין אלו אחד של איסור ואחד של התר מותר מעתה אם היו תבלין אלו של תרומה ושל כלאי הכרם וכן שאור זה של תרומה וזה של כלאי הכרם הואיל ואין באחד מהם לתבל ולחמץ מותרת לכהנים ואסורה לישראל ולגדולי המחברים בענין זה שטה אחרת שהם מצריכים בזו שם אחד או מין אחד וכן מצריכים בשאור שיהא לשניהם טעם אחד ואין זה נראה כן היתה העיסה מחומצת או התבשיל מתובל ונפלו שם אח"כ שאור או תבלין של איסור אם יש בהם בכדי לחמץ או לתבל אלו לא היתה עיסה זו מתחמצת ולא תבשיל זה מתובל הכל אסור ואם לאו בטלים בשיעורם תרומה באחד ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים כמו שיתבאר במקומו מגדולי המפרשים פי' בענין זה שכל שאין שעורן שוה אין מצטרפין לאסור אף כקל שבשניהם הא אם היה שעורם שוה אם הוא מין אחד או שם אחד או טעם אחד מצטרפין אע"פ שהם שני איסורין כגון ערלה וכלאי הכרם היה איסור אחד כגון ערלה או כלאי הכרם אע"פ שהם שני שמות ושני מינים ושני טעמים מצטרפים:

כל שאנו מזכירין בתלמוד תבלין לא סוף דבר הסמים אלא כל שאדם מתבל בו את הקדרה ומטעימה אפילו בצל או שומין או מלח וכן כל כיוצא בהם:

אע"פ שהאיסורין מצטרפין לאסור את תערובתם בכל איסורין שבתורה על הדרכים שביארנו לפי שטתנו לענין מלקות מ"מ אין האיסורין מצטרפין אלא איסורי נזיר וכן נבלה וטרפה ר"ל שאם צירף מעט חלב ומעט דם ומעט נבלה והרבה כיוצא באלו עד שקבץ בין כלם כזית ואכלו אינו לוקה אלא שעומד באיסור חצי שעור אבל כל הנבלות מצטרפות וכן כל עופות טמאים וכן כל דגים טמאים וכן כל בהמות טמאות שכל הנכלל בלאו אחד מצטרפין אבל הנכללים בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה שהרי הנבלה תחלתה טרפה:

חמשת מיני התבואה יתבאר במקומו שהם מצטרפין לאיסור חמץ וחדש ומגדולי המחברים סוברים שכל החייב בתרומות מצטרף לכזית לענין טבל שהטבל אע"פ שאוסר תערבתו במשהו אוכלו מיהא אינו לוקה אלא בכזית ואינו דומה בזו ליין נסך שודאי לוקה במשהו שהיין משום ע"ז הוא ביין נסך ודאי וכל שהוא משום ע"ז נאמר בו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

יש מי שאומר שבתבלין הואיל ומצטרפין לאיסור מצטרף למלקות שהרי אמרו כאן תבלין שלשה שמות וכו' אסור ומצטרפין ומפרשים אסור לאסור תערובתן ומצטרפין למלקות ולענין פסק אין נראה כן אע"פ שלענין פירוש יראה לפרש כן וגדולי המחברים סוברים שערלה וכלאים מצטרפין אף למלקות וכן יראה ממסכת מעילה ולשטת גדולי המפרשים איני יודע אם אלו ר"ל כזית המצטרף בין חלב ונבלה ודם ודומיהם מצטרפין לאסור את תערובתן הואיל ואינם איסור אחד ולא שם אחד ולא מין אחד ולא טעם אחד וכל שכן בפחות מכזית שכל אלו שהושלם בפחות מכעדשה מכשרץ שנסתלק השווי אף בשעור הואיל וכל אחד מהם מתבטל בו אע"פ שכשתצטרף את כלם אין כאן ששים ואף לשטתנו יש אומרים שלא נאמר צרוף בלא שום שווי אלא בתבלין ויראה לי הטעם מפני שהתבלין מ"מ כלם מתבלין ואע"פ שזה למתק וזה ליתן חריפות מ"מ התבול אחד הוא אבל זית זה אינו מצטרף לטעם אחד וכן נראה לי ברור ובתלמוד המערב שבמסכת ערלה אמרו שסאה המצורפת בין חלה ובכורים ותרומה גדולה ותרומת מעשר שנפלה לתשעים ותשעה סאין נעשה הכל מדומע וכן רביעית יין הבא מערלה וכלאי הכרם שנפל לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה וזה פשוט:

ולענין ביאור הסוגיא גדולי הרבנים פי' שנים ושלשה שמות ממין אחד כגון פלפל לבן ופלפל שחור ופלפל ארוך או שנים ושלשה מינין והם שלשה שמות כגון בצל ופלפל ושום וקשה לפירושם מה שאמרו בסופה בשני של ערלה ר' שמעון אומר שני שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד אין מצטרפין ולשטה זו היאך נפרש שני מינין משם אחד וכל שכן שקשה למי שגורס או שלשה מינין והם שם אחד אלא שהם אין גורסין אלא או משלשה מינים ומפרשים אותה אף בחלוק שמות ומ"מ י"מ שנים ושלשה שמות שלשה איסורין והם ממין אחד כגון בצל של שביעית ושל ערלה ושל כלאי הכרם או משלשה מינין והם שם אחד זנגביל ופלפל וקנמון וכלם של ערלה ואף בזו קשה לפרש היאך לא אמר בהדיא תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם וכמו ששנו שם שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ועוד היאך חזרו וחלקו בשאור של תרומה ושל כלאי הכרם והיינו הך ומתוך כך פי' גדולי המפרשים שני שמות במין אחד כעין שאתה אומר חטין וזונין ושם אחד בשני מינין כגון דלעת מצרית ודלעת יונית שהם שם אחד של דלעת וחלוקה במין מצרית ויונית וכל שדוגמתן כך בתבלין מצטרפין:

חומץ ויין שני מינים הם ואף לדעת גדולי המחברים שפסקו לענין התורם מזה על זה ששניהם מין אחד הם בזו מיהא שני מינים הם שהרי אין השם שוה בהם ולא הטעם מעתה חומץ של יין שנפל לתוך יין כשר שיעורו בנותן טעם ואם נתן בו טעם ימכר כלו חוץ מדמי איסור שבו ובתוך חומץ הכשר במשהו ונמצא החומץ חמור בזו מן היין שמא תאמר חומץ שנפל לתוך היין אף בנותן טעם מפני מה אסרו והלא ודאי פגמו אין זה פגם שהרי שני מינין הם וזה מופלג לענינו ומתבקש לקצת דברים יותר מן האחר וכמו שאמרו למטה הואיל וראויה לחמץ בו וכו' ועוד שהרי אמרו במקום אחר איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא:

יין שנפל לתוך חבית גדולה של חומץ והרי יין זה למעוטו עם הפלגת חוזק ריח החומץ קודם שנפל לתוכו נקלט בו ריח החומץ ונעשה ריחו חומץ וטעמו יין אעפ"כ הואיל וטעמו יין נדון כיין והרי הוא מין בשאינו מינו ושיעורו בנותן טעם:

חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט רבא אמר במשהו פי' חמירא דחיטי וחמירי דשערי חד דתרומה וחד דחולין ונתערבו זה בזה ואי קשיא היכי מיפלגי בתרומה דחד אמר בנ"ט וחד אמר במשהו והא קי"ל דתרומה עולה בא' ומאה תשוב' היכא אמרי' דתרומה עולה בא' ומאה הנ"מ בדבר יבש שלא נן טעם זה בזה כגון חיטין בחיטין או תאנים בתאנים וכן שאר מיני פירות דתנן בתרומו' סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין כו' התם ודאי דלא יהבא טעמא תרומה בחולין אמרי' דתרומה בטלה לאחד ומאה וסמכוה רבנן אקר' דכתיב את מקדשי שהסאה מקדשת צ"ט סאין אבל בדבר לח כגון משקין של תרומה במשקין של חולין או בדבר המתבשל או נ"ט כגון תבלין של תרומה שנתנן בקדרה של חולין או שאור של תרומה שנתנו בעיסה של חולין או עדשים ותרומה שנתבשלו בגריסים של חולין הרי הן כשאר כל האיסורין שדינן בנותן טעם ואם הוא מין במינו במשהו ולא אזלי' התם בתר מאה ואחד דתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חיטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות במאה ואחד אסור אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין שאין בו כדי לחמץ אסור פי' היכי דיש בו כדי לחמץ אלינן בתר טעמא ואע"ג דהוא בא' ומאה לא בטיל ואע"ג דחטין בחטין בטלי בא' ומאה הנ"מ בדבר יבש דלא יהיב טעמא אבל האי דיהיב טעמא אזלי' בתר טעמא ולא בטל בא' ומאה ואם אין בו כדי לחמץ הדרינן לדין התרומה שעולה באחד ומאה ורואין אם אין בו לעלות באחד ומאה אסור ואם יש בו לעלות באחד ומאה מותר כדין חטים בחטים וזה החומר שאנו נותנין לו שאע"פ שאין בו כדי לחמץ אם אין בו כדי לעלות באחד ומאה אסור דוקא מפני שהוא מין במינו דהיינו שאור של חטים ועיסה של חטים. אבל אם היה מין בשאינו מינו כיון שאין בו בנותן טעם היה מותר אע"פ שאין בו כדי לעלות באחד ומאה והוא שוה לכל איסורין שבתור' כדקתני סיפא להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומאה אסור. אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומא' מותר נמצא עכשיו בעבור שאין האיסור בעין אלא נתן טעם בהיתר ובטל ממשו שוה לשאר האיסורין שבתורה שאם יש בו בנ"ט אע"פ שיש בו לעלו' באח' ומאה אסור ואם אין בו בנותן טעם אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה מותר שאלו הי' ממשו ולא נתן טעם כגון יבש ביבש אע"פ שהוא מין בשאינו מינו לא הי' בטל בפחות ממאה ואחד אם לא הי' ידוע האיסור כדתנן בפ"ד דתרומות ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלים אם הלבנו' והלבנות מעלות את השחורות עגולי דבילה גדולים מעלים את הקטנים. והקטנים מעלים את הגדולים העגולים מעלים את המלבנים והמלבנים מעלים את העיגולים ור' אליעזר אוסר ר"ע אומר בידוע מה נפלה אין מעלות זו את זו וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשי לבנות נפלה שחורה השחורות אסורות והלבנות מותרות נפלה לבנה הלבנות אסורות והשחורות מותרות בשאין ידוע מה נפלה מעלות זו את זו ונ"ל דאפילו ר' יהושע ור"ע דמקילין הני מילי בתאנים שחורות ולבנות שכולן מין תאנים הן אבל הרבה מיני פירות שנתערבו זה בזה ואחד מהן תרומה אין מעלין זא"ז ואין ממשה של תרומ' בטל אלא באחד ומאה במינו אבל כשבטל ממשו ונתן טעם ונימח בהיתר אם אין בו בנ"ט אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה מותר כשאר כל האיסורין שבתורה ורישא מפני שהוא מין במינו אע"פ שנימח האיסור ואינו בעין ואין בו בנ"ט אינו בטל עד שיהא בו באחד ומאה. כדין אם הי' ממשו קיים מפני שהוא מין במינו והייא מין במינו דתנן ברישי' דההיא מתני' לא דמי לההוא מין במינו דפליגי בי' אביי ורבא דהתם תנן אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ אסור טעמא דאין בו לעלות באחד ומאה הא אם יש בו לעלות באחד ומאה ואין בו בנ"ט מותר והכא אמרי' מין במינו בכל שהוא. ואפילו באלף לא בטל אלא אותו מין במינו דמתני' הוא חטי בחטים אבל שאור ועיסה אינו שוין לא בשמא ולא בטעמא אבל חמירי דחיטי ותמירי דשעי הן שוין בשמא והילכך הוי דינו בכל שהו כדין מין במינו במשהו אבל שאור ועיסה אינו מין במינו והילכך אם אין בו בנ"ט בטל באח' ומא' לא קרא' התנ' מין במינו אלא מפני ששניה' מין חטי' וצרי' להעלותו באחד ומאה ולאו משום האי קושי מפרישנ' הכי דהא ל"ק ולא מידי דהך מתני' רבנן היא דלית להו מין במינו לא בטיל ורבא ואביי דאמרי כר' יהודא אלא משום דחזינא דאביי אזיל בתר טעמא ורבא בתר שמא והכא לאו שוו לא בטעמא ולא בשמא ובחלא לנו חמרא נמי דלא שוו לא בטעמא ולא בשמא מודים שניתן בהם שני מינים והה"נ בשאור ועיסה כדפרישית בפ' כל שעה במהדורא בתרא עיין במהדורא תליתאה שפירשתי דשאור ועיסה הן מין במינו וזה מה שאנו אומרים בתרומה שעוהל באחד ומאה זה החומרא אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא כל איסור שבעולם שנתערב בהיתר ואין ידוע האיסור וההיתר אע"פ שממשו קיים בטל חד בתרי כדתנן בפ' ג"ה גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שהוא מכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אינו מכירן כולן אסורין והרוטב בנ"ט והוינן בגמרא על מה דתנן ואם אינו מכירו כולן אסורין מפני שממשו של איסור קיים ואין ידוע אי זהו וניבטל ברובא אע"ג דאין מכירו ותירץ ברי' שאני והה"נ הוינן בחתיכה של נבלה ותיבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר ותירץ שאני חתיכה הואיל וראוי' להתכבד בה בפני אורחים אלמא כל איסור שנתערב בהיתר וממשו קיים ואינו ניכר אם לא נתן טעם בהיתר בטל ברוב ומה שאמרנו גבי גיד ברי' שאני וגבי חתיכה מפני שראוי' להתכבד בה בפני האורחים ואינן בטלים ברוב הם חומרא דרבנן וכן כל דבר שדרכו לימנות שאינו בטל מפני חשיבותו הכל הוא חומרא דרבנן ואע"ג דדרשי' את מקדשי וכן התרומה שאינה בטלה ברוב אלא באחד ומאה היא חומרא דרבנן ואע"ג דדרשינן את מקדשי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא דהכי אמרי' בנדה בפ' יוצא דופן המדומע פטור מן החלה ואמרי' חלה בזה"ז דאורייתא לא אתי מדומע דרבנן ופטר לחלה דאורייתא עיין מ"ש בפ' ואלו עוברין בפסח במהדורא בתרא אלמא המדומע אינו אסור אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל וחכמים החמירו בתרומה להצריכה אחד ומאה ואע"פ שאינו דבר שדרכו לימנות או דבר הראוי להתכבד בו כגון סאה של חטין בצ"ט סאין אחרים וזה חומר החמירו בתרומה משא"כ בשאר האיסורין וכך נ"ל נמי ערלה וכלאי הכרם שצריכין אחד ומאתים מדרבנן הוא דסמכו אקרא דיחזקאל דכתיב ושה אחד מן המאתים אבל מן התורה היו בטלים ברוב והכי אמרי' בפ' הניזקין גבי ערלה וכלאי הכרם מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן וא דגזור והיכא דנימח האיסור ונתבשל בהיתר שאיסורו בנ"ט הוא מדאורייתא כדאמרי' לקמן בפירקין א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ובזה השוו חכמים כל האיסורין ולא החמירו בתרומה ובערלה יותר משאר האיסורים שאם יש באיסור בנ"ט אסור ואם לאו מותר אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה חוץ ממין במינו בתרומה שצריך אחד ומאה אע"פ שאין בו בנ"ט כדתנן להחמיר מין במינו והיא חומרא דרבנן. רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן. והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ובמשהו ק"ל דהכא אמרי' קסבר רבא מין במינו במשהו ובפ' גיד הנשה אמרי' אמר רבא אמור רבנן בטעמא. ואמור רבנן בקפילא ואמרו רבנן בששים כו' עד מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה אי נמי מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא דטעים בששים הכא ס"ל כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל והכא ס"ל כרבנן דאמרי בטל ותו דבמסכת זבחים ב' כל הזבחים שנתערבו אמרי' אמר רבא אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן ברוב' ואמר רבנן בחזות'. מבשא"מ בטעמ' מין במינו ברוב' והיכא דאית לי' חזותא במראה אלמא ס"ל דמין במינו בטל ברוב כיון שאין אדם יכול להבחין טעמו ויש לומר דאמור רבנן קאמר ולפרושי מילתייהו קאתי ולי' לא ס"ל אלא כדאמרי' בהלכתין מין במינו בכל שהו וצריכין עיון וכך מצאתי בתוס' כתוב ואע"ג דרבא גופי' קאמר בפ' גיד הנשה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים האי אליבא דמאן דאמר מין במינו בששים אמרה ולי' לא ס"ל ורבי יצחק מפאס זצוק"ל פסק התם דשמנוניתו דגיד הנשה משערינן ליה בששים כדרבא כו' וקשיא דידי' אדידי' דהכי פסק מין במינו בששים. ולקמן בהאי פירקא פסק מין במינו במשהו. וגם המורה פי' התם במילתי' דרבא אמור רבנן בששים בפ' בתרא דע"ז פסקי' הילכתא בכל איסורין שבתורה בששים. דמשמע מאי דפסקי בע"ז בששם אפילו במין במינו פסקי' הכי וגם במילתא דר' חייא בר אבא דאמר כל איסורין שבתורה בששים. פירוש היכא דבדקינ' ולא יהיב טעמא. אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו דאלמא ס"ל למורה דמין במינו בששים. וקשיא דידי' אדידי' דהמורה פסק בפסחים בפ' כל שעה דכל איסורין שבתורה מין במינו כל שהוא כדכתבית לקמן. בפירקין הילכך ליכא לפרושי האי בששים אלא מין בשא"מ. ומילתי' דרבא נמי אמור רבנן קאמר והן חכמים דפליגי אדר' יהודא ולי' לא ס"ל אלא כר' יהודא דאמר מין במינו במשהו כדאמר הכא בפירוש ענין מה שכתבתי במהדורא תנינא בסוף מסכתין:

חמירא דחיטי וחמירא דשערי מה שכתבתי במהדורא קמא דשאור של חטים בעיסה של חטים הן מין בשאינו מינו בין לאביי בין לרבא משום דלא שוו לא בשמא וא בטעמא דמי לחלא וחמרא אינו נ"ל אל אמין במינו הן לכ"ע דע"כ ל"פ אלא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ואמר רבא דהן שני מינין אבל שאור חטין ועיסת חיטין מודה דמין במינו הוא כדתנן בתרומות ולא דמי לחלא וחמרא דודאי חלא וחמרא אע"ג דחלא הוה יין מעיקרא חשובין שני מינין שאין דרך העולם לערב חומץ ביין אבל שאור בעיסה דלהכי היא דעביד ליתן טעם בעיסה מין במינו הוא וממתני' דתרומות דמשער להו בנ"ט לא קשיא דהא סתמא הויא רבנן דאפילו מין במינו ס"ל בנ"ט אי נמי עד כאן ל"פ אביי ורבא אלא בטבל בלחוד דהוי מין במינו בכל שהו אבל בתרומה לא כדבעינין לפרושי לקמן:

תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין בריש פ"ב דערלה תנן התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והיכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זע"ז פי' אפילו ר' שמעון דפליג לקמן בערלה ובכלאי הכרם מודה בהני דערלה וכלאי הכרם הן שני שמות אבל כל הני שם אחד הן דכולהו מקרי תרומה הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זה עם זה ר"ש אומר אין מצטרפין פי' דערלה וכלאי הכרם הן שני שמות דלאו אחד מיוחד לערלה ולאו אחד מיוחד לכלאי הכרם וכי היכי דחלב ודם לא מצטרפי הה"נ ערלה וכלאי הכרם לא מצטרפי ות"ק דאמר מצטרפי נ"ל דע"כ לא אמר אלא במין אחד כגון יין של ערלה ויין של כלאי הכרם וקסבר שני שמות ומין אחד מצטרפין אבל שני מינין מערלה ומכלאי הכרם כגון ענבים של כלאי הכרם ותאנים של ערלה לא אמר דמצטרפי דהכי תנן בכריתות בפ' אמרו לו אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד חייב על כל א' וא' זה חומר במינין הרבה ממין אחד וחומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור. פי' משני מינין ומשני שמות כגון חלב ודם אינן מצטרפין והאי מתני' ליכא דפליג עלה דהכי אמרי' בגמרא פשיטא ואם איתא דסבר ת"ק דערלה וכלאי הכרם מצטרפין אפילו בשני מינין היכי אמר פשיטא אלא וודאי לא אמר ת"ק דמצטרפין ערלה וכלאי הכרם שהן שני שמות אלא במין אחד דהיינו ענבים וענבים אבל בענבים ותאנים מודה דלא מצטרפי ור"ש סבר כיון שהן שני שמות אע"פ שהן מין אחד אינן מצטרפין והה"נ אשכחן דפליגי בההוא פירקא בשני שמות ומין אחד דתנן שאור של תרומ' ושל כלאי הכר' שנפלו לתוך העיס' ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים פי' התרומה וכלאי הכרם הן שני שמות של איסורין לגבי זר אבל לגבי כהן התרומה מותרת הילכך הוה אמר ת"ק דאסור לזרים דאע"פ שהן שני שמות כיון שהן מין אחד מצטרפין ור"ש הי' מתיר אף לזרים דקסבר שני שמות אפילו ממין אחד אינן מצטרפין והכי נמי תניא התם גבי תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה והכי תני נמי התם גבי חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות של חולין דת"ק אסור לזרים ואע"פ שהן שני שמות קדשי קדשים ופיגול כיון שהן מין א' מצטרפין ור"ש היה מתיר אף לזרים דקסבר שני שמות לא מצטרפי אפילו במין אחד שזה בשר וזה בשר והתם תנן תבלין שנים ושלשה שמות ממין חאד או משלשה אסור ומצטרפין ר"ש אומר שני שמות ממין א' או שני מינין משם א' אינן מצטרפין ומה שפי' המורה שלשה שמות כגון פלפל שחור ולבן וארוך אינו נ"ל אלא מצאתי שר"ת זצוק"ל פי' שלא יאמר שם אלא על האיסור כדתנן במכות שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין והיא העיקר שהלאוין נקראין שמות בכל מקום והכא שלשה שמות ממין אחד כגון שהיו תבלין של ערלה ושל תרומה ושל כלאי הכרם אע"פ שהן שמות מוחלקין כיון שהן ממין אחד אמר ת"ק דמצטרפין ועוד הוסיף לומר או משלשה פי' מינין שאע"פ שהן שלשה שמות ושלשה מינין הוה אמר דמצטרפין וזאת היא הפרזה גדולה שהרי שנינו בכריתות דשני מינין משתי שמות אינן מצטרפין והכא קאמר דמצטרפין מש"ה איצטריך חזקי' לומר במיני מתוקה שאני הוא דראויין למתק בהן את הקדרה אלמא אע"פ שהן שלשה מינין חלוקין בשמות בני אדם בקריאתן לאו בתר שמא אזלי' ולמיחשבינהו שלשה מינין אלא בתר טעמא וכמין אחד הן חשובין ורבא תירץ לעולם בתר שמא אזלי' [ולא בתר טעמא] וכיון שנקראין בשלשה שמות שלשה מינין הן וא"ת א"כ הו"ל שלשה שמות ושלש' מינין והיכי אמר ת"ק דמצטרפין הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין ואפילו חלב ודם ופליג אמאי דתנן בכריתות משני מינין פטור עיין בקונטרשי בשבת בפ' ר"ע במהדורא תליתאה ור"ש פליג בסיפא ואמר שני שמות ממין אחד אינן מצטרפין כמו שפירשנו לעיל חלוקתם ועוד הוסיף לומר או שני מינין משם אחד כגון תאנים וענבים ושניהן של ערלה אינן מצטרפין ורבנן אף על גב דלא מיירי בכל האיפירקא בשני מינין משם אחד אשכחן בדוכתא אחריתי דאמרי מצטרפין דהכי תנן במעילה בפ' קדשי מזבח חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר והחלב והסולת והיין והשמן. אלמא אע"פ שהן הרבה מינים כיון שהן שם א' מצטרפין ותנן נמי התם כל הפיגולים מצטרפין זע"ז. וכל הנותרות מצטרפין ע"ז וכל הנבילות מצטרפות זו עם זו וכל השרצין מצטרפין זע"ז מכל הני משמע דשני מינין ושם אחד מצטרפין ותנן נמי התם הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות ונ"ל דבשני מינין מיירי כגון בשר ולחם אבל בשר פיגול ובשר נותר שהן מין אחד אע"פ שהן שתי שמות מצטרפין דמ"ש מערלה וכלאי הכרם דתני בההיא פירקא דמצטרפין א"ו הא במין אחד והא בשני מינין ואמרי' בגמרא אמר רב יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לטומא' ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו פי' אע"ג דכל איסורין שבתורה לא מצטרפי פסול הקדשים מצטרפי דלאו אחד נכתב על כולן. וכסברא דר"מ שהי' אומר בכל איסורין שבתורה שנכתב לאו אחד בכולן ותנן נמיהתם הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ר' שמעון אומר אין מצטרפין. וקשיא לי דמוכח מהתם דלא פליג ר"ש אלא גבי ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ר' שמעון אומר אין מצטרפין. וקשיא לי דמוכח מהתם דלא פליג ר"ש אלא גבי ערלה וכלאי הכרם שהן שני שמות ממין אחד כדפרישית אבל גבי כל השרצים וכל הנבלות ופיגולין ונותרות מודה לת"ק דמצטרפי מפני שהן שם אחד. ואע"פ שהן שני מינין ובערלה אמר דשני מינין משם אחד אין מצטרפין ויש לומר לפי הדחק דהאי דתני במעילה דר' שמעון אין מצטרפין. אכולהו דתני בההוא פירקא קאי דאפי' שני מינין משם א' אינן מצטרפין ובגמרא מקשה ומי צריך ר"ש לצרופי והא תניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות בפ' אלו הן הלוקחין בה' כמה יאכל מן הטבל ובפ' שבועות בתרא בה' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא אמרי' דסבר ר"ש כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן אלמא בכל שהו ס"ל דלוקה והיאך הי' אומר כאן אין מצטרפין להשלים השיעור ולא לקי עלייהו למימרא דלא לקי עד שיאכל כשיעור כזית ומשני תני אין צריכין לצרף פי' דכל צירופין דהאי פירקא הוא איסור באיסור להשלים השיעור ולא מיירי כשנתערבו במידי דהיתרא כדתנן חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה. כל השרצין מצטרפין זה עד זה. כל הנבלות מצטרפות זע"ז וכו' וכולהו משמע להשלים השיעור להיות לוקה עליהם ואכולהו קאי ר"ש ואמר אין מצטרפין. כלומר אין צריכין צירוף דבלא שיעור לקי עלייהו אבל הני צירופין דערלה דמיירי כשנתערבו בהיתר ואין שיעור באחד מן האיסורין לאסור את ההיתר ואמרי רבנן דמצטרפין שני האיסורין ואוסרי את ההיתר שנתערב בהן ואמר ר' שמעון דאינן מצטרפין ההוא ודאי מתפרש כמשמעו דיאן מצטרפין לאסור את המותר כדתנן התם הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז שאין להם כח לאסור אלא עד מאתים ואם אין שיעור בערלה לבד מצטרפי כלאי הכרם להרבות האיסור ולאסור ההיתר עד מאתים וכן שאור של תרומה ושל כלאי הכרם וכן חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתערבו עם חתיכות של היתר ואין באחד מהן שיעור לאסור את ההיתר מצטרף חבילו עמו לאסור את ההיתר ור' שמעון אמר בכולהו שאין מצטרפין באיסורין זה עם זה לאסור את המותר אלא כיון שאין באחד שיעור לאסור ההיתר מותר:

בפרש"י בד"ה וכל מין במינו במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי כו' עכ"ל לא ידענא היכא אי משום דלקמן בפרקין תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל דאמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנתינת טעם חוץ מטבל ויין נסך הכי נמי ת"כ דרב ושמואל דמין במינו במשהו ובפרק כל שעה ובפרק כ"ה פסק רש"י כרב ושמואל דמין במינו במשהו וע"ש בתוס' ודו"ק:

בד"ה תבלין שנים כו' פלפל שחור פלפל ארוך או כו' ובד"ה חלא כו' חלא דאיסור לגו כו' ריח החומץ עד שנתערבה לתוכו כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מכלל כו' דגרסינן במשהו כרב כו' היינו בפרק כל שעה וע"ש בתוס':

בד"ה תבלין של ב' כו' על תערובת דמאי א"ה כו' ובד"ה ורבא כו' שתעבתי לך כו' ה"מ כשהאיסורים כו' לחייב אפילו אינם שוים במתיקה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מכלל דרישא בנותן טעם עסקינן וכו' אלא מדמפליג בסיפא. יש לדקדק הא סיפא דקתני זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור והוי פירושו נ"ט לשבח וכיון דהשתא ס"ל להתוס' דבמשהו נמי יש חילוק בין נ"ט לשבח ובין לפגם אם כן סיפא נמי דמחלק בין לשבח לפגם מצי מיירי במשהו וי"ל דסיפא ע"כ לא איירי במשהו דהא איירי נמי ביין שנפל על גבי תאנים וגרוגרות ולהכי נקט לישנא כל שבהנאתו בנ"ט ולא נקיט כל שבהנאתו לשבח אלמא בנתינת טעם עסקינן וק"ל:

ד"ה תבלין של ב' וג' שמות וכו' והא דטעמא לא בטיל לא בעי למימר דלא בטל כלל וכו'. כתבו זה משום דקשה להו לתוס' דכיון דמידי דלטעמא עבידא לא בטיל מאי צריך לצירוף הא אפילו משהו לא בטיל לכך כתב דלא בעי למימר דלא בטיל כלל כו':

ד"ה ורבא אמר הא מני ר"מ וכו' ה"מ כשהאיסורים בעין וכו'. ר"ל דהכי משני רבא דלעולם לענין מין במינו ושאינו מינו לא אזלינן בתר טעמא אלא בתר שמא וכן לענין צירוף לא הוי טעמא דמצטרפין משום דבתר טעמא אזלינן והוי כאילו הוי חד איסורא וחד מינא אלא טעמא הוי דאפילו הרבה איסורים והרבה מינים מצטרפים לשיעור דכר"מ אתי אלא דאי לא הוי כולהו ראויין למתק אלא שזה היה חזק וזה מתוק לא היה אפשר לצרף לשיעור נתינת טעם האיסור כיון שאין הטעמים שוין לכך אצטריך לדחוקי הואיל וראוין למתק הקדירה אבל כשהן בעין ואוכל האיסורים בעין שלא ע"י תערובת דלא תלי האיסור בטעם מצטרפין כל האיסורים לשיעור ואפי' אין הטעמים שוין וק"ל:

רש"י ד"ה וכל מב"מ במשהו. לקמן פסקינן כו'. עי' מהרש"א והגב"ח והגרי"פ. ולפלא בעיני על השליטים הללו שלא העלו על זכרונם פרש"י לקמן (סט) ד"ה ה"ג וכן כל איסור שבתורה שכ' דמב"מ במשהו ע"ש. שוב ראיתי להר"ן בפלוגתת רו"ש וריו"ח ור"ל דלקמן (עג ב) שכ' בסופו בשם רש"י גבי עכברא בשיכרא דפסק דמב"מ בטל בס' וזה אישתמיט ג"כ מן המגיהים והמפרשים:

תד"ה תבלין. וקשה כו' ולישנא דמתני' משמע. כצ"ל:

בא"ד גבי יש אוכל כו' וח"ע ד' חטאות. כצ"ל:

בא"ד כגון פלפל דכלאים. אם כוונתם על כלאים דהרכבה הלא מותרין הם אף באכילה רמב"ם פ"א מהל' כלאים ה"ז ועי' בתוס' ב"ב צ"ד ד"ה סאה. (ולכן לקמן (עד) ד"ה הא שחשבו באה"נ כלאים וכה"כ נ"ל למחוק חד דאה"נ אינו אלא בכה"כ בלבד) ואם יכוונו על פלפל דכה"כ וכמש"כ ג"כ רש"י לקמן (עד) על אגוזי פרך ורימוני בדן אם של כה"כ הן וכן הרע"ב בפ"ב דערלה מ"ד ובפי"ז דכלים מ"ה. הלא מיני אילנות אינן כלאים בכרם רמב"ם שם פ"ה הל"ו וכדאיתא להדיא בעירובין (לד ב) ובברכות (לו) גבי צלף. ועי' תוס' סוכה (לה) בסד"ה ללמדך. ואין לומר שכוונתם שהרכיב ענף של פלפלין או של רמון בגפן של כה"כ. דזה ג"כ שרי מטעם זוז"ג כדלעיל (ר"ד מט) ובתוס' שם. וכן הט"א בר"ה (ט ב) מוקי לה לההיא דהמרכיב דתניא התם דמונין ג"ש מהרכבה. בהרכיב באילן של אשירה ע"ש ואפ"ה בכלות שני ערלה שרי. ודע שבר"ש ליתא דכלאים: ומש"כ עוד ופלפל דתרומה וכ"א ברש"י לכאורה תמוה דהא פלפלין אין מיטמאין ט"א כדאיתא בנדה (נא ב) וממילא פטורין גם ממעשרות כדאיתא שם (זה י"ל במה שכתבתי בס"ד בטבו"י פ"א מ"ה ע"ש. ואזלי דבריהם בכאן לסתמא דמתניתין דשם) ובחולין (ו') ד"ה אינו כתבו דכל התבלין פטורין מהמעשר. ולכאורה זה תמוה מאד דבפ"ב דערלה מט"ו תנן תבלין של תרומה. ובפ"י דזבחים מ"ז ותבלי תרומה ובגמרא דפסחים (מד) הנח לתרומת תבלין דרבנן ולקמן (ר"ד סט) ודילמא כתבלין של תרומה (אך מדבריהם שם משמע דל"ג של תרומה) ובתוספתא פ"א דמע"ש תבשיל כו' שתבלו בתבלין של מע"ש וכן איתא בירושלמי שם פ"ב הביאו הר"ש שם במ"א. ועי' בתוס' יומא (פא ב):

גמ' והן מין אחד או שלשה מינין כצ"ל. ונ"ב כה"ג הנכונה:

תוס' ד"ה מכלל וכו' שלא יהא טפל חמור מעיקר. תמוה לי דנראה מדבריהם דהיכא דשלא במינו במשהו ראוי לאסור גם נותן טעם לפגם דמ"מ הוי כמו משהו אבל היכא דמדין מב"מ במשהו אתינן עלה אין נטל"פ אסור ומש"ה כתבו דבחמץ כיון דהטעם אטו מינו לא חמיר ממינו ונטל"פ מותר. אבל לא זכיתי להבין דמה הפרש בזה דגם במין במינו במשהו נימא בנטל"פ אסור דמשהו מיהו הוי. למה דכתבו תוס' מתחלה ועוד דבמשהו מב"מ וכו' זהו ניחא. דשיעור דבריהם דאף דאם נימא נטל"פ הוי כמשהו מ"מ הכא דפרכינן לאביי דבתר טעמא אזלינן ממילא בנטל"פ דאין טעמן שוה לא הוי מין במינו. אבל לדינא דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן ל"ש כן דמה בכך דע"י הפגם אין טעמן שוה מ"מ הא שוה בשמא ואם כן מה חילוק בין היכא דמין בשא"מ משהוא להיכא דמין במינו במשהו לענין נותן טעם לפגם וצע"ג:

ד"ה ורבא אמר וכו' דהתם איכא לישנא אחרינא. שם אינו אלא בדריב"ל דקאמר תחילה דהוי חלאא ולדרומאי גם ריב"ל ס"ל דהוי חמרא אבל ודאי ס"ל דהוי חמרא ולולי דמסתפינא היה נ"ל דצריך למחוק כ"ז וצ"ל רק סתם דהתם איכא לישנא אחרינא דדרומאי דריב"ל ס"ל ג"כ חמרא:

חמרא חדתא בעינבי הא דלא פליגי בחמרא עתיקא בחדתא כדפליגי בחמירי דחיטא ודשערי משמע כמ"ש רמב"ן ומביאו הר"ן דשאור של חטין בעיסת חטין מבואר במשנת ערלה דהוה מב"מ אע"ג דאין שמא שוה דהאי שאור והאי עיסה מ"מ כיון דעיסה נעשה שאור מאליו כשיניחנו ה"ל עם שאור מב"מ ע"ש וה"נ בחמרא חדתא בעתיקא דהרי החדתא נעשית עתיקא ממילא:

בתר טעם אזלי' הא דאביי סברא נוטה דדם הפר והשעיר שוים בטעמם ומהיכי תיתי לתלות ההשויה בשמא אבל לרבא קשי' ומיהו בתמורה ה' ע"ב לא מפיק לי' רבא מדם הפר אלא מדכתי' בבכור ומעשר הם ע"ש ומשמע בדם כל מיני קדשי' שנתערבו זב"ז והתם איכא דם עוף כבש ואיל דודאי טעמם חלוק זה מזה ע"כ אזל בתר שמא אלא לפי"ז הא דשמא וטעמא תלי' בהך פלוגתא דלמ"ד מערבי' לקרנות ויליף מפר השעיר אזיל בתר טעמא וזה דוחק ע"כ נלע"ד דס"ל לרבא בדם פר ושעיר דלזריקה עומד אזלי' בתר חזותא ולא בתר טעמא ומאי דעביר טעמא באיסור והיתר עביד הכא חזותא ודם הפר ודם השעיר אין מראיהן שוה דהרי פירש"י בפ' וישב וישחטו שעיר עזים ויטבלו כתנת בדם מפני שדם שעיר דומה לדם אדם משמע דם פר אינו דומה לדם אדם וא"כ כיון שמראיהן חלוק זה מזה ההשויה הוא מה ששויה בשמא:

ועיי' מס' סוטה י"ו ע"ב תוס' ד"ה מבי' וכו' שדבריהם צ"ע שהקשו ממין שאינו מינו למב"מ דדם ציפור מצורע במים הוה אינו מינו וחזותא דדם ציפור ניכר ולא בטיל משא"כ דם הפר בדם השעיר שאינו ניכר והי' ראוי שיתבטל חד בתרי ומדקרי לי' דם שעיר ש"מ לא בטיל ומאי מקשו תוס' ודוחק לומר דמקשו בפשיטות למ"ד דאמרי' רואי' את הדם כאלו הוא מים איך יכלו להקשות בכח כל כך ולהנ"ל דדם שעיר ניכר בדם פר דאין חזותא שוה א"ש:

והנה שם תי' תוס' דלא מיקרי חזותא ניכר אלא כשממשות דם ניכר ולא חזותא בעלמא וכ"כ תוס' חולין פ"ז ע"א ד"ה רואי' וכו', ולכאורה עדיין קשה תינח לר' ישמעאל דם ציפור ברביעי' איכא ממשא אבל לרבנן רביעי' בשני לוגי' דליכא אלא מראה דיהה וקרי לי דם צפור קשי' ודוחק לומר לרבנן אה"נ לא ילפי' מדם הפר אלא מבכור ומעשר דכתי' בהו הם בתמורה ה' ע"ב זה דוחק וי"ל דלק"מ דלרבנן הכי קאמר קרא תקח דם הצפור ותערבנו עם מים החיים וקר' לי' דם צפור קודם שנתערב ומעיקרא לא קשי' להתוס' אלא לר' ישמעאל דמפרש דקרא אמר תערובות קאי שיהיה דם צפור ניכר ולר' ישמעאל שפיר תי' תוס' דהוה ממשות הדם ולא רק חזותא בעלמא:

מתוך הדברי' למדנו דמדקרי לי' קרא מים החיים אעפ"י שממשות הדם נתהפכו לאדום מ"מ כיון דרובא נינהי נהי דרבייתן אינו מבטל שם דם הצפור כיון שממשתו ניכר מ"מ גם שם מים חיים לא בטיל ותרווייהו שמם עלי':

ומב"מ במשהו פירש"י לא קיי"ל הכי אלא בטבל ויי"נ ולא ניחא לי' לרש"י דגם אביי ורבא מיירי ביי"נ משום דפליגי נמי בחמירי דחיטי וחמירי דשערי ואי בטבל הרי הש"ס דילן לקמן ע"ב ע"ב נותן טעם דטבל משום כהתירו בחטה א' כך איסורו ולא מפורש טעם הירושלמי דהוה דשיל"מ עיין לקמן בתוס' שם ולאותו הטעם תינח חטי' בחטי' ושעורים בשעורי' אבל חטי' בשעורי' שאין מפרישי' מזה על זה ואין התירו בחטה א' ממנה א"כ גם איסורו אינו במשהו אא"כ בעלי' בעיר ומשום דשיל"מ וזה לא נזכר בש"ס דילן וא"כ אביי ורבא לא משום חומרא דטבל נגעו בי' אלא דס"ל בכל התורה מב"מ לא בטיל ולית הלכתא כוותי':

אמנם בחולין ק"ט ע"א כ' דהלכתא כר' יהודה ורבי דמב"מ לא בטיל דגם רב ושמואל לקמן ע"ב ע"ב ס"ל ותני' כוותי' ואע"ג דר"י ור"ל פליגי ותני' נמי כוותי' מ"מ אביי ורבא נמי ס"ל לא בטיל גבי חלא לגו חמרא ע"ש וצ"ע דמייתי מחלא לגו חמרא ולא מחמרא בעינבי דרישא עכנ"ל רש"י ס"ל להכריע וליישב סתירת ב' ברייתות תני' כוותי' דרב ושמואל ודתני' כוותי' דר"י ור"ל וס"ל לרש"י נהי דאביי ורבא ס"ל מב"מ לא בטיל בחד שיווי או בטעמא ולא שמא למר או בשמא ולא טעמא למר אנן לא קיי"ל כוותי' בהא והיינו בריית' דתני' כוותי' דר"י ור"ל אבל בשוה בתרווייהו בטעמא ובשמא כי האי מב"מ דמיירי בי' ר' יהודה ורבי בסוגי' דטפת חלב בזה מיירי ברייתא דתני' כוותי' דרב ושמואל והלכתא כותייהו בהא ומייתי מחלא לגו חמרא דכ' ריטב"א בשמעתין דאי ריחי' חלא וטעמי' חמרא הוה חמרא הוה שמו חמרא כיון שמברכי' ומקדשי' עליו ע"ש נמצא הך פלוגתא הוה שוה בשמא ובטעמא ובהא הילכתא כוותי' זהו נלע"ד ביישוב סתירת רש"י:

והנה בש"ע י"ד סי' צ"ח דכיון דקיי"ל מב"מ בטל חד בתרי מן התורה ומדרבנן הוא דבעי ס' אם נשפך הוה ספיקא דרבנן ולקולא וכ' הרמ"א דבתר שמא אזלי' ותמה הש"ך סק"ו הא כיון דלא שוו בטעמא א"כ טעמא לא בטיל וטכ"ע דאורייתא עוד שם דרשב"א ס"ל סלק שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ומקילי' בנשפך גם על זה תמה ש"ך הא באינו מינו נשאר טעמא וטעמא לא בטיל ע"ש סק"ח וק' זו י"ל בפשיטות דכיון באינו מינו לא ניכר טעם האיסור דהרי גם היתר יש כאן ע"ד משל בקדרת בשר וירק נפל לתוכו כזית נבלה שאין מרגישי' בהירק טעם נבלה דוקא בברור שהרי גם טעם בשר כשר יש בו וטע"כ כזה לא אסור מן התורה וסברא כזו נמצא בט"ז סס"י ק"ט ע"ש ולק"מ אהרשב"א וממילא י"ל גם הרמ"א עפ"י מ"ש רשב"א בשם רמב"ן בחולין פג"ה וקרוב לודאי שזהו דעת רש"י דששי' דאורייתא היכי ליכא למיקם אטעמא כגון מב"מ בטעמו ואינו מינו בשמא דכיון דהוה אינו מינו לא בטיל חד בתרי ומדהוה מב"מ בטעמא ליכא למיקם אטעמא ובהא הוה ס' דאורייתא ועפי"ז י"ל כיון דבשר כחוש ושומן הוה ב' מיני' בטעמא ומב"מ בשמא דחלב ושומן מיקרי בשר כמו שהוכיח הראב"ד מדחייב עליו משום בשר מן החי נמצא אם נפל לקדרה בשר כזית שומן כשר וכזית שומן נבלה דאז אין בבשר שבקדרה משום טעכ"ע דאוריי' דהא אין טעם שומן נבלה ניכר בו כיון דאיכא נמי שומן כשר ומ"מ אי לענין מב"מ אזלי' בתר טעמא כיון (שעכ"ע) [שטכ"ע] שומן ובשר אין טעמן שוה אעפ"י שאין טעמו ניכר בו מ"מ בעי' ס' מן התורה כיון דהוה מין בשאינו מינו אבל כיון דאזלי' בתר שמא ה"ל מב"מ וחד בתרי בטל ומדרבנן בעי' ס' ע"כ יש להקל בנשפך וצדקו דברי רמ"א:

ועתי"ט פ"ט דכלאים דתנן התם צמר רחלי' וגמלי' בטל ברוב וכן קנבוס ופשתן וכ' תי"ט דמאחרי רבים ילפי' בטול רוב למב"מ ואזיל בתר שמא ע"ש וצ"ל דס"ל דרוב דהאי מתני' רוצה לומר כל א' ברוב שלו היינו צמר גמלי' ורחלי' דמב"מ בשמא מיהת בהא סגי ברובא חד בתרי מאחרי רבים להטות ופשתן וקנבוס דהוה אינו מינו בשמא צריך רוב דילי' היינו ס' כצ"ל ומ"מ צ"ע מאי טעם יש להצריך ס' בכאן וצ"ל כמ"ש הש"ך בשם או"ה דס"ל דטעם יבש ביבש אינו מינו בעי ס' משום כיון דאיננו מינו הוה קצת כאפשר להכיר האיסור ועד דאיכא ס' דאז הוה מיעוטא כל כך אבל פחות מזה הוה כמכיר האיסור ואמנם רוב הפוסקים חולקים וס"ל הטעם משום דלכשיבשלם יתן טעם עש"ך הנ"ל סק"ו וס"ל להתי"ט מ"מ היכי דלא שייך לכשיבשלם יתן טעם כגון פשתן בקנבוס מ"מ בעי ס' מטעם הנ"ל דהוה קצת כמכיר האיסור ומב"מ בשמא לא גזרו והניחו על דין תורה אחרי רבים להטות אך צל"ע מה ענין בתר שמא וטעמא גבי חד בתרי בטל בשלמא לענין באלף לא בטיל דנפקא מדם פר ושעיר י"ל דבעי' שיווי טעם או שמא אבל לענין אחרי רבים להטות הוא כולל כל רוב שבעולם ואפי' אינו מינו כלל בטל ברוב מהאי קרא אלא דגילה קרא דהטעם נמי הוה כמו עיקור א"כ כל זמן שהטעם נרגש הרי הוא כעיקור עד שיהי' ס' ואז עד נ"ט נרגש הטעם והחלק האחרון השישיים הנוסף בהיתר הוא מרבה עליו ומבטלו מאחדי רבים להטות ומה ענין שמא וטעמא לביטול חד ברובא וצ"ע:

זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט וכו' הנה דעת יש מפרשי' שבתוס' דכל שאי' במשהו גם נטל"פ אסור מ"מ מודי' דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה ושוב כשנתערב עם מינו אינו אוסר שכבר הותרה אלא קאי אטעם הבלוע בדופני קדרה או כגון חומץ שנפל לתוך גריסי' אם יארע כן במב"מ דבעין אינו פוגם וס"ל כרשב"א והר"ן לקמן דכל פגמי' כאלו ראוי' לגר רק כיון שאינו אלא נתינת טעם כל שהוא אינו אוסר ועפי"ז יוצדק סברתם כיון דאפי' טעם אחד באלף אוסר ה"ה טעם גמור אלא שפוגם ואמנם תוס' דפליגי אהך סברא משום דמב"מ מתחזק הטעם דבריהם יוצדק לאביי דהשקלא וטרי' אזלא אליבי' אבל להלכתא אליבא דרבא ס"ל אפי' אינו שוה בטעם וכבר נתבטל ועבר ובטל מן העולם ומ"מ כיון דשוה בשמא לא בטיל בזה לא יוצדק לומר הטעם מתחזק אם לא יאמרו עכ"פ השם מתחזק והולך ותורה הקפיד' על שמא משא"כ פגם בטל שמו שהרי נבלה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה ובטל שמו וא"כ תינח אי אמרי' דגם בדופני הקדרה הוה אינו ראוי לגר אבל לשיטת רשב"א הנ"ל ליתא לזה וא"כ תלי' פלוגתתם בהנ"ל:

ומ"ש תוס' מחמץ בפסח שלא יהי' טפל היינו אינו מינו חמור מעיקור היינו למאן דגרס במשהו כרב וס"ל מב"מ לא בטיל ובחמץ גזרי' אינו מינו אטו מינו אבל למאי דקיי"ל מב"מ בטיל ומשום חומרא דחמץ מחמרי' בין במינו בין שלא במינו ואין כאן עיקור ולא טפל א"כ שפיר י"ל דגם פגם אסור וכן כ' רשב"א בהדי' בתשו' וכן כ' ב"י בשמו סי' תמ"ז בא"ח ע"ש:

ובתשו' שב יעקב סי' ל"ב הקשה השואל דהרא"ה ס"ל דקדר' שבשל בה בשר ואינו ב"י מותר לכתחלה לבשל בה חלב כיון דהתירא בלע ורשב"א במשמרת הבית חלק עליו מקדרות בפסח ישברו והקשה השואל הנ"ל הא רשב"א ס"ל בחמץ נטל"פ אסור ואפי' נפגם קודם פסח חוזר וניעור כמו משהו לרשב"א וא"כ מאי מייתי מקדירות בפסח ותו קשי' אהרשב"א הא איהו ס"ל חמץ כיון ששמו עליו ה"ל איסורא בלע. ולפענ"ד ליישב דהא צ"ל מה טעמי' דהרא"ה דלא נגזר אטו קדירה ב"י וצ"ל כיון דכבר סרוח מעיקרא שהרי נפגם קודם דאתי לכלל אסור וס"ל פגם בדופני הקדרה אינו ראוי לגר ואין לחכמי' לאסור מה שהתירה תורה להדי' דלכל הפחות מיירי קרא מסרוח מעיקרא אבל להרשב"א דס"ל דפגם בדופני הקדרה ראוי לגר ואיננו סרוח מעיקרא אין מקום להנ"ל דעכ"פ נגזר אטו קדרה ב"י והשתא מוכיח רשב"א מקדרות בפסח אי ס"ד דבדופני קדרה הוה סרוח מעיקרא לא אתי מעולם לכלל חמץ דהרי חמץ בעין שנפסל מאכילת כלב קודם פסח מותר בפסח אלא בחמץ בעין בעינא שיפסל מאכילת כלב משום אם נפסל רק מאכילת אדם ראוי לחמע בו עיסה וה"ל שאור אבל הנפגם בדופני קדירה אי ס"ד דהוה סרוח א"כ לא יחול עליו שם חמץ ומדאמר ישברו ש"מ איננו כסרוח וממילא ליתא לדהרא"ה וק"ל:

חלא דחמרא וחלא דשיכרא וכו' אע"ג דאית לכל א' שם לווי בפ"ע מ"מ חד שמא מיקרי שהרי דם הפר ודם השעיר נמי יש לכל א' שם לווי בפ"ע ורק בעיקור השם הם שוים ולקמן בתבלין דפריך אביי האי שמא לחוד והאי שמא לחוד היינו השגת הראב"ד על הרמב"ם פי"ו ממ"א הל' י"ד בכרפס דנהרות וכו' וכן לרש"י בפלפלי' לבן ושחור וצ"ל אינהי הוו בקיאי טפי שאין עצמיותן של אלו דומי' לדם פר ושעיר כמו דדמי לי' חלא דחמרא וחמירי דחטי:

חמירי דחיטי וכו' ע"ש ברמב"ם הנ"ל מ"ש כיצד שאור של חטין וכו' נראה דהוה קשי' לי' מ"ש לעיל דכיון דקיי"ל מב"מ בטיל חוץ מטבל ויי"נ והאי דחטי ושערי כיון דאין להפריש מזה על זה איננו במשהו א"כ לא איירי הכא בביטול זה בתוך זה אלא שניהם של איסור ונפלו לתוך עיסת חטין וחמצוהו ואלו הי' כלו חטין ה"ל מב"מ עם העיסה ונאסר ואלו הי' כלו שעורי' הוה מין בשא"מ עם העיסה יש לו ביטול כי כן ס"ל לרמב"ם ועתה שנתערבו שני השאורי' של איסור וחמצו העיסה כיון דשאור שם א' הוא מצטרף השעורי' עם החטי' ונעשו א' ואוסרי' העיסה אם יש בו טעם חטי' עכ"פ ומדאיירי הכא מצירוף מב"מ פריך אביי מצירוף דתבלין וכאשר יבואר אי"ה בדבור הסמוך:

תבלין ב' וג' שמות ראיתי לבאר הסוגי' בעזה"י כי ראיתי גדולי האחרונים במח"כ לא יי"ח ביאור ולא ירוו צמאון התלמידים כמוני ע"כ יגעתי ומצאתי בעזה"י. הנה בין לרש"י בין לפירשב"ם אין פלוגתא אלא בפי' אסורי' ומצטרפי' רש"י פי' מצטרפי' לאסור ור"ל בין הקדרה בנ"ט בין יבש ביבש במאתיים או במאה כערלה ותרומה מב"מ ביבש ולא רצה רש"י לפרש אסורי' הקדרה ומצרפי' ביבש במאה או מאתיים משום תרתי למה לי אע"כ חדא קאמר מצטרפי' לאסור ורשב"ם ס"ל תרתי קאמר אסורי' הקדרה ומצרפי' ור"ש דסיפא לא פליג אאיסור נ"ט בקדרה אלא אצירוף ביבש אבל בעיקור הדין לא פליגי ובין למר ובין למר לא הוקשה לחזקי' אנ"ט בקדירה דטעמא לא בטיל אך הוקשה צירופם ביבש לאסור למעלה מנ"ט במאה ומאתיים ואמר הואיל וראוי למתק הקדרה אע"ג דאיננו עתה בקדרה דביבש איירי מ"מ הואיל וראוי' ה"ל מב"מ, ושיטת ר"ח בתוס' מס' שבת הוא שיטת תוס' דשמעתין דשמות ר"ל איסורי' ומיירי ב' שמות ערלה וכלאים ותרומה וע"ז ואיסורי' היינו לאסור הקדרה ומצטרפי' ר"ל חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפי' ללקות דאע"ג דחלוקי' במיניהם הם לא מצטרפי דלית להו לא תאכל כל תועבה בדשוו בשום שיווי' מ"מ מצטרפי' ללקות הכא ומשו"ה הוצרך חזקי' לומר דהשיווי הוא המיתוק. אלא דקשי' להו להתוס' אי מיירי בצירוף ללקות איך פליג ר"ש בסיפא הא לר"ש כ"ש למלקות והוצרכו לומר כרבינו יקיר לקמן ס"ח דבתערובות לא אמר ר"ש כ"ש וא"כ הך צירוף נמי מיירי בקדרה שיש בו שומין ובצלי' לצרף בכדי א"פ והשתא כיון דהכל מיירי בקדרה מ"ט אמר חזקי' הואיל וראוי למתק הרי ממתיקי' ע"כ כ' תוס' בשבת צ' ריש ע"א דר"ל ממתיקין והיינו לר"ח אבל לרש"י ורשב"ם לא צריך לזה, יהי' איך שיהי' בין למר ובין למר לא קאי חזקי' אלא אצירוף אבל לאסור הקדרה לא צריך לדחזקי' ולא הקשה אביי כלום דטעמא לא בטיל ורבא אמר הא מני ר"מ היא היינו חילוקא דצירוף יבש או צירוף ללקות אבל לאסור הקדרה לא פליגי אביי ורבא וע"כ התחכם רמב"ם פי"ו ממ"א וכ' מצטרפי' לתבל והיינו לתבל הקדרה שהם בו דטעמא לא בטיל אבל לצירוף יבש להצריך מאה ומאתיים לא קאמר ולק"מ ק' כ"מ שם:

למתק הקדרה אין הכוונה אלא לומר שפועלי' פעולה א' ה"ה אם הם מיני' שוים לחזק הקדרה נמי אלא שא"כ הי' פוגם הקדרה ואפי' למ"ד נטל"פ אסור מ"מ אין דרך לפגום הקדרה ע"כ מוקי לי' במיני מתיקה שדרך לצרפם למיתוק ולזה נתכוונו תוס' בשבת צ' ריש ע"א:

חלא לגו חמרא וכו' כ' ריטב"א לעיל גבי חמרא חדתא וכו' דמהכא משמע דסתם יינם במשהו דחלא שנתנסך לע"ז ממש לא שכיחא נלע"ד כוונתו דלפמ"ש רמב"ן לעיל פ"ב דיין שנתנסך ממש בשל גוי לא שכיח דאחר שנסכו לע"ז לא יתננו לישראל ולא משכחת יין שנתנסך אלא גוי שנסך יינו של ישראל דמוסר נפשו על זה לנסך יינו של ישראל ע"ש וס"ל לריטב"א דלא שכיח שיעכב ישראל אותו היין ששכשך גוי לע"ז ונאסר משום תקרובו' לא יעכבנו אצלו עד שיעשה חלא ולא משכחת אלא בסתם שקנה מהגוי חלא שהי' תחלתו יין ונאסר משום סתם יינם ומדהכא סתם יינם ה"ה כל הסוגי' מיירי בהכי ומ"מ צריך להבין מ"ט הוכיח כן מולא הוכיח כן מחלא דחמרא וחלא דשיכרא דקדים וצ"ל התם י"ל דלאו בביטול בנ"ט מיירי או במשהו אלא מיירי בצירוף כמו שפי' רמב"ם הך דחמירי דחטי ודשערי ונצטרפו וכמו תבלין ב' וג' שמות מצטרפי' ה"נ אבל מביטול לא מיירי כלל לכן מייתי מדמיירי מביטול איסורי' ומוכיח דמיירי מסתם יינם. מיהו נלע"ד דלר"ת לק"מ דלעיל כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי משום אינסוכי וכו' העלה ר"ת דכל זמן שאיננו חומץ חזק עודנו מנסיכי' לע"ז ופשוט דמ"מ לענין שייך בי' פלוגתא דאביי ורבא וא"כ מיירי שפיר גוי ששכשך חלא דישראל שאינו חזק כלל ונפל לגו חמרא או בהיפוך וק"ל:

לגו חמרא הקשה הרשב"א בתה"א הא הוה נטל"פ ותי' בשני מיני ולא שייך פגם דאיכא דניחא לי' בחלא וטוב לו שיתהפך היין לחומץ ע"ש ונ"ל לפ"ז אם הוא בטל בס' ואע"ג דאח"כ עדיין מריחי' ריח החומץ מתוך היין מ"מ מותר אפי' למ"ד ריחא מילתא משום דהשתא הוה לפגם כיון דיש ס' פעמים יין והרי הוא יין ולא יתהפך לחומץ שוב לא שייך לומר איכא דניחא לי' בחלא וה"ל הריח הזה לפגם בהיין ומותר ובזה ניחא דנקיט סתם חלא לגו חמרא דמשמע חלא דאיסורא מועט לגו חמרא דהתירא מרובה ולא נקיט רבותא טפי חלא דהתירא המרובה לגו חמרא דאיסורא המועט מ"מ אין החומץ המרובה יכול להפך ריח היין כיון שהוא למטה במקומו בכלי וכמ"ש הר"ן ע"ש והוה רבותא טפי ולהנ"ל ניחא דקמ"ל כיון דליכא נ"ט שרי אע"ג דעדיין מריחין ריח החומץ מתוך היין משום דהוה נטל"פ וק"ל:

חמרא לגו חלא וכו' מסקו תוס' דרבא בתרא הוא ס"ל כדרומאי ודהכי הלכתא ואמנם פ"ק דנדה ובפ' עשרה יוחסי' דרמי ש"ס חביות אמקוה ע"ש מוכח דלא כדרומאי דאל"ה לא פריך מידי דבשלמא מקוה לא הוה למקוה ולטהרות שנעשו ע"ג לא הוה חזקת טהרה אפי' שעה א' דדילמא עם סילוק ידיו חסר ואתאי מוקמי' גברא אחזקת טומאה משא"כ חביות כיון דג' ימים הראשונים ודאי יין ויש לחביו' חזקה ג' ימים שבדין הופרש ממנו תרומה א"כ אע"ג חזקת טבל עדיף מיני' מ"מ ודאי לא הוה אלא ספק ומאי רומי' דמקוה אחביות אע"כ סתמא דש"ס אליבא דלישנא קמא לריב"ל דמיד הוה ספק וג' ימים אחרונים ודאי חומץ אפ"ה לא הוה ודאי טבל ורמי שפיר מקוה וחביות אהדדי וצ"ל אעפ"י כן הלכה כדרומאי כיון דקאי רבא כוותי' ומ"מ מיושב פסק הרמב"ם דפסק כחביות וכברייתא דמקוה אע"ג דלכאורה סתרי אהדדי ולהנ"ל ניחא וק"ל:

אביי אמר במשהו הסביר הריטב"א כיון דלמ"ד חמרא מקדשי' עליו ומברכי' עליו בפה"ג ממילא הוה נמי שמא חמרא ובזה מיושב ק' תוס' דב"ב צ"ה ע"א ד"ה נותן לו יין הנמכר בחנותו ע"ש שהניחו בקושי' וי"ל נהי דרמאי' המוכרים בחנות קרי לי' חמרא ברמיותי' מ"מ אנן לפום דינא דאורייתא אזלי' אי מקדשי' עליו ומברכים בפה"ג זהו שמו לעולם וזכרו לדור דור:

(סו א רש"י) ד"ה חמירא דחיטי וכו' וחד דתרומה.—עי' מ"ש לקמן סט א.