עבודה זרה סח ע"ב

דף סח - ב

וכי תימא, ואם תאמר, הכא נמי יש לדחות  כדברי רבי זירא דלעיל, שאמר: "שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות", וממילא אין להוכיח מכאן שנחלקו אף בפוגם מעיקרו, תא [בא] ושמע ראיה מסיפא ^[153] דברייתא: "היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור, ורבי שמעון מתיר".

והא הכא נמי, דפגם מעיקרא, ובכל זאת פליגי.

וביין, לא שייך לתרץ כדברי רב זירא.

וכי תימא הכא נמי יש לדחות, כדשני ליה עולא לרבי חגא לעיל, שמדובר כשהשביח ולבסוף פגם, אך בפוגם מעיקרו לא נחלקו.

ומי פליגי [האם אפשר לומר שנחלקו] כשהשביח ולבסוף פגם?!

והא קתני ברישא, "נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור", וגם רבי שמעון מודה שאסור, כיון שבתחילה השביח ורק לבסוף פגם.

אלא לאו, שמע מינה, בפגם מעיקרא מחל וקת!

ומסקנת הסוגיא: אכן שמע מינה! שנחלקו בפוגם מעיקרו.

מקשה הגמרא: הני תלתא בבי דקתני, [שלשת המקרים שהובאו בברייתא, בענין פגם, שנים בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה, ויין שנפל לתוך עדשים] ^[154] למה לי?

בשלמא בבא דסיפא, היינו, יין שנפל לתוך עדשים, קא משמע לן, שבפוגם מעיקרא מחלוקת. כדלעיל.

ובבא מציעתא ["נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור"] נמי גם כן באה ללמדנו, שבהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור.

אלא בבא דרישא, שנפלו שאור של תרומה ושל חולין בבת אחת, ונחלקו בה רבנן ורבי שמעון, למה לי?

וכי צריך ללמדנו שרבנן אוסרים במקרה זה?! הלא קל וחומר הוא, השתא, ומה אם בסיפא, שנפל יין לתוך עדשים, דלא קא משבח כלל, ובכל זאת אסרי רבנן,

רישא, דקא משבח [שהתרומה השביחה בתחילה את העיסה, ורק לאחר מכן פגמה] מיבעיא [וכי צריך לומר שרבנן יאסרו במקרה זה] ?! אמר אביי, רישא, לרבי שמעון אצטריך. כלומר, ברישא התחדש שרבי שמעון מתיר במקרה זה, למרות שבתחילה השביח ורק לבסוף פגם.

וכך הוא באור המחלוקת:

והכי קאמרי ליה רבנן לרבי שמעון, עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות, מי גרם לה שתחמיץ בשעה אחת? איסור! ואם כן, השאור האסור, השביח, ורק לאחר מכן פגם. ובמקרה שהשביח ולבסוף פגם אף רבי שמעון מודה שאסור.

ור' שמעון סבר, כשהשביחו, שניהם השביחו, ולא האיסור לבדו השביח. ולאחר מכן כשפגמו, שניהם פגמו.

וכיון שהאיסור לא השביח אלא בצירוף דבר היתר, מותר.

מקשה הגמרא: לרבי שמעון, ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי, ^[155] וליתסר?

מתרצת הגמרא: רבי שמעון לטעמיה. דאמר, אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפים לאסור. כדלהלן. וכל שכן היתר ואיסור.

דתנן, במסכת ערלה (פרק ב' משנה א'): "הערלה וכלאי הכרם ^[156] שנפלו ביחד לתוך דבר היתר, ואין מאתים מההיתר כנגדם, מצטרפין לאסור. רבי שמעון אומר: אין מצטרפין". ^[157]

הגמרא הביאה נידון נוסף, בדין דבר איסור שנתן טעם בדבר היתר:

ההוא עכברא, דנפל לחביתא דשיכרא, ^[158] אסריה רב לההוא שיכרא.

אף על פי, שהעכבר נותן טעם לפגם בשיכר, בכל זאת אסרו רב.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים את דברי רב לפני] דרב ששת,

ושאלוהו: נימא קסבר [האם יש ללמוד מכאן, שרב סובר] נותן טעם לפגם אסור? ^[159] אמר להו רב ששת: לא. בעלמא סבר רב, נותן טעם לפגם מותר.

והכא, חידוש הוא, דהא עכבר מימאס מאיס, ואף בלא אזהרת הכתוב, בדילי אינשי מיניה, ואפילו הכי אסריה רחמנא. ולשם מה אסרו? ^[160] ודאי בא לומר שגם אם נתן טעם לפגם אסור. הלכך, עכבר הנותן טעם לפגם, נמי אסור.

אמרו ליה רבנן לרב ששת: אלא מעתה, לפי דבריך, שאיסור עכבר "חידוש הוא", ובא ללמדנו לאוסרו אף כשנתן טעם לפגם, ליטמא טומאת נבילה בין שהוא לח ובין שהוא יבש? ^[161] אלמה תנן (נדה פרק ז' משנה א'), "הזוב והניע והרוק והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע, מטמאין לחים ואין מטמאין יבשים"?

מתרצת הגמרא: ולטעמיך, לפי דבריכם, שאתם מדמים איסור אכילה, לדין טומאה, שכבת זרע תטמא לח ויבש? שהרי שכבת זרע ודאי חידוש היא, שהרי מאוסה היא, ובדלים ממנה, ובכל זאת מטמאה.

אלמה תנן, "מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין"?

אלא מאי אית לך למימר, "שכבת זרע" ^[162] אמר רחמנא, ללמדנו שאינה מטמאה אלא בראויה להזריע. אך שכבת זרע יבשה, אינה ראויה להזריע, ולכן אינה מטמאה.

הכא נמי, יש לומר לגבי טומאת שרץ, "במותם" ^[163] אמר רחמנא, ללמדנו, שאינו מטמא אלא כעין מותם, דהיינו טרם שיסריח, אך לאחר שהתיבש, והתקלקל, אינו מטמא.

מה שאין כן לענין אכילה, כיון ש"חידוש הוא", אסור אפילו אם נתן טעם לפגם.

מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס?! האם עכבר מאוס הוא? ! והלא עולה על שלחן של מלכים?

אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא. הא בדדברא [עכבר שדה], ^[164] הא בדמתא [עכבר הנמצא במקומות ישוב].

כלומר, עכבר שדה, הוא העולה על שלחן מלכים, ואינו מאוס.

אך עכבר הנמצא במקומות ישוב מאוס הוא. וכיון שכללם הכתוב בלאו אחד, ואסרם, התחדש שגם אם נתנו טעם לפגם אסורים. ^[165]

אמר רבא, הלכתא, נותן טעם לפגם מותר. ואפילו בשרצים כגון עכבר. ולא סבר כדברי הגמרא לעיל, ש"חידוש הוא", ואסור אפילו אם נתן טעם לפגם.

ועכברא בשיכרא, לא ידענא מאי טעמא דרב שאסרו, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה, ואם כן, להלכה: עכבר בשיכר מותר.

אי משום דקסבר נותן טעם לפגם מותר, ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ואם כן, אף לדידן, עכבר בשיכר אסור. ^[166]

הא דאמרי' ר"ש לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן וכו'. ק"ל הא איתמר עלה בגמ' במס' מעילה פ' קדשי מזבח ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני אין צריכין לצרף וכיון דאין צריכין לצרף קתני ולמלקות מנלן דלר"ש לא מצטרפי לענין מתבל ומחמץ וא"ל דהכי קתני ר"ש אומר אינן מצטרפין שאינן ראויין להצטרף ואינן צריכין להצטרף והכל בכלל ויותר נראה שהוא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות כאן סברו דלצירוף מתבל ומחמץ קאמרינן דודאי צריכין לצירוף ואין מצטרפין ממש קאמר ושם סברו דלגבי... <חסר כאן קצת עלין וחבל על דאבדין>.

ומי פליגי והא קתני נפל של תרומה תחלה וכו', אלמא במשביח ולבסוף פגם לא פליגי וכו'. תימא אם כן מעיקרא כשתרץ לו הכא נמי כר' זירא, אמאי לא אקשי ליה הכי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור, וצריך עיון.

אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקא סבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה וכו'. ואם תאמר והא בפלוגתא דרב ושמואל דאפליגו באיסורו של שמן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לה, ב), משמע דסבירא ליה דרב לכאורה דנותן טעם לפגם מותר, מדקאמר רב התם דשמן דניאל גזר עליו, ואי אית ליה לרב דנותן טעם לפגם אסור, אתא דניאל וגזר אמאי דנאסר כבר מדאורייתא. יש לומר דדילמא ההוא טעמא דקאמר רב התם דדניאל גזר עליו, לא אצטריך אלא בשמן שנודע לנו שנתבשל בכלים חדשים, דמשום זליפתן של כלים אסורים ליכא, ואפילו הכי אסור משום גזרתו של דניאל, ומשום הכי מספקא ליה לרבא הכא טעמיה דרב מאי ניהו, כן נראה לי.

תא שמע מסיפא כו׳. והך סיפא עיקר פירכיה ולא פריך מרישא אלא להצעת דברים משו׳ דבעי למרמא הא ודכוותא בתלמודא ואיכא נוסחי דגרסי וכי תימא הכא נמי כדרבי זירא תא שמע מסיפא כו׳ ואם תאמר והא לעיל איבעיא להו בדרבי יוחנן אי פליגי בפוגם מעיקרו בלחוד או אף בשהשביח ולבסוף פגם וסלקא בתיקו ואמאי לא פשטוה מהא ברייתא דקתני בהדיא דמודה רבי שמעון בשהשביח ולבסוף פגם ויש לומר דכי אבעיא בי מדרשא לא שמיעא להו הא מתניתא ובתר הכי שמיע להו ומפשטא ממילא ודכוותא בתלמודא.

רישא לר״ש אצטריך והכי קאמרו ליה רבנן לר״ש כו'. פירוש רישא רבנן נקטוה כסבורין להכריח לר״ש דמודה להו בגווה.

ג״ה מי גרם לה שתחמע בשעה אחת איסור ואינו. כלומר מי גרם לה השבח הזה שנתחמעה בשעה אחת ריבוי שאור דאיסור אלא שהלך לו בשבחו ואינו כלומר שחזר ופגם לאלתר ומכל מקום השביח ולבסוף פגם הוא שאתה מודה בו לאסור.

ור״ש כשהשביחו שניהם כו׳. לומר שאין אני מודה אלא כשהוא לבדו משביח ואחר כך פוגם אבל זה שהשביח בסיוע באחרים פוגם מעיקרו אני חושבו.

ולר״ש לצטרף היתר בהדי איסור וליתסר. פי׳ שיהא כאלו הכל אסור דהא בעלמא היתר מצטרף לאסור והכא נמי לצטרף ולתסר משום משביח ולבסוף פגם.

ר״ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפין. פירוש שאם נפלו שניהם לפחות ממאתים מכדי שניהם אוסרין אותו אף על פי שיש בו יותר ממאתים לכל אחד בפני עצמו.

ר״ש אומר אין מצטרפין והקשה ר״ת ז״ל דהא במסכת מעילה דאיתא להא מתני׳ פרישנא בגמרא דלאו בבטול אסורין מיירי אלא לענין מלקות ומאי אין מצטרפי׳ דקאמר ר״ש שאין צריכין צירוף דכל שהוא למכות. ותירץ דהא לאו מתני׳ דמעילה היא אלא משנה אחרת שהיא במסכת ערלה בלישנא אחרינא והכין איתא התם התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולין׳ באחד ומאתים ומצטרפי׳ זה עם זה ואין צריך להרים ר״ש אומר אין מצטרפין ע״כ והתלמוד הביאה בכאן בקוצר שלא בלשונה וכן דרכו במקומות הרבה כדכתיבנא בבבא בתרא.

ההוא עכברא דנפל בשכרא פירו׳ וסלקוהו דכל איסו׳ ניכר אין לו ביטול אלא שנשאר שם טעמו ולא היה שם שיעור לבטלו דכי אמרינן דבריה לא בטלה הני מילי היא גופה כשנפלה במינה בענין שאינה ניכרת אבל פליטתה מתבטל הוא בנותן טעם ומה שאמרו בירושלמי דאורי רבי יוחנן בעכברא באלף מחמיר היה בביטול טעמו דקסבר דיהיב טעמא טובא.

אי נמי דטעמיה גוי והוה ביה טעמא וקיימא לן דטעמא לא בטיל בנ״ל. ויש אומרין דעכברא שם מקום הוא ובאיסורי משהו הוה עובדא.

לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור. פי׳ דסביר׳ ליה כר״מ אלא מעתה ליטמא לח ויבש פר״שי ז״ל אם איתא דמאיס והתורה חייבה עליו לענין טומאה נמי נימא הכי דהא בדילי אינשי ממגעו ויהא מטמא אפילו יבש ומדתנן דאינו מטמא יבש שמעינן דלא מאיס שרץ ולאו חדוש הוא ואצטריך לאזהורי עליה משום דגוים אכליה ליה ומהדרינן וליטעמיך כלומר שאתה מדמה טומאה לאיסורא.

שכבת זרע יהא מטמא יבש דהא לכולי עלמא מאיס ובדילי אינשי ממגעו אלא מאי אית לך למימר דטומאה חדוש הוא והכין טמא רחמנא מדכתיב שכבת זרע בראויה להזריע הכא נמי דרשינן במותם כעין מותם.

ולעולם אמר לך דממאס מאיס ולגבי איסור אכילה אוסר אף על פי שפוגם ופרכינן ומי מאיס והלא עולה על שלחן מלכים כו׳ ופרקינן ההיא בעכברא דדברא דלא מאיס אבל בשאר עכברים דבתים טעמו אסור דהא אכלהו אזהר רחמנא. זו שיטת ר״שי ז״ל והיא הנכונה.

ונראה ממנה דהני רבנן מודו ליה לרב ששת דכל היכא דאמרת מאיס שאפילו נותן טעם לפגם שלו אסור דהא חדוש הוא ומיהו רבא לית ליה הכין דאמרינן אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם בשרצים מותר כן הגירסא בספרים שלנו ואפילו מאן דלא גריס בשרצים הכי נמי פירושה דלהכי אייתי לה תלמודא הכא והיינו מאי דאתא לחדותי הפיסקא דאמוראי דלעיל. והכי פירושה נותן טעם לפגם אפילו בשרצים מותר ועכברא בשפרא לא ידענא כו׳ ואף על פי שלא נתפרש יפה טעם דעתו של רבא בשרצים אם הוא משום דסבירא ליה דאפי׳ עכברא דבתים לא מאיס ולית בהו חדוש או משום דסביר׳ ליה דלא פליג רבנן לענין ביטול טעמו דהוי דרבנן ואפי׳ במשהו מאוס בטעמו וחייב עליה רחמנא שרו רבנן בטעמו כיון דנותן טעם לפגם ולית ליה סוגיא דלעיל כלל יותר נראה לי לומר כטעם האחרון ולהכי פסיק ואמר נותן טעם לפגם בשרצים מותר כלומר בין שיהא מאוס הוא בעצמו או שיהא מושבח ועד כאן לא פליגי אלא לענין טעמו אבל לענין איסור עצמו הכל מודים דבכל שרצים ורמשים אזהר רחמנא ועל כלם לוקין ולא אמרינן דלא אזהר רחמנא אלא באותן שהם משובחים. והכי מוכחא סוגיא דלעיל דאף על גב דאיכא עכברא דדברא שעולה על שלחן מלכים אמרינן דעכברא דבתים נמי אזהר רחמנא וטעמו אוסר לרב. וזה פשוט הוא בעיני אלא שראיתי אחד מהגדולים מהנדז בדבר זה. מעתה הא דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ארבע כו׳ בכל נמלה ובכל צרעה וכל פוטיתא פוטיתא היא ואפילו בהני דמאיסי.

ערלה וכלאי הכרם שנתערבו ונפלו בתבואה ויש בהתר כדי לבטל אחד מהם אבל אין שם כדי לבטל את שניהם מצטרפין לאיסור וצריך לאחד ומאתים שבשניהם:

יש מי שאומר כן בכל שני איסורין שנפלו בתבשיל ודוקא במין אחד אבל אם היו האסורין חלוקים בשם ובמין לר' מאיר מצטרפין ולרבנן אין מצטרפין ויש פוסקים כר' מאיר שסתם משנת תבלין השנויה למעלה הולכת על שטתו ויש חולקים בה וכבר נסתפקנו בענינים אלו למעלה בקצת דברים:

אסור והיתר של מין אחד שנפלו לקדרה ויש בכל אחד מהם ליתן טעם בשהיית שעה אחת ונצטרפו והטעימו בחצי שעה הואיל ומ"מ יש בשל איסור בכדי נתינת טעם יראה מכאן שהוא אסור אע"פ שהוציאוהו משם לחצי שעה:

כל מה שכתבנו בנותן טעם לפגם הוא בדברים המשובחים בעצמם וכשנתערבו פגמו את שנתערבו בהם ומאחר שנשתנה משבח לפגם דין הוא להתירם ויש דברים שאף מצד עצמם הם פגומים ומאוסים ונפשו של אדם קצה בהם כגון שרצים ונמלים וזבובים וכיוצא בהם והיה לנו מקום לומר הואיל ולא פסקה פגימתן ואעפ"כ אסרן הכתוב אף תערבתן נאמר ואע"פ שפגם שהרי בפגמו אסרו הכתוב אל תטעה בזו אלא כל שנתערב ופגם מותר אפילו נמוח גוף האיסור מעתה שרץ או כל שכיוצא בו שנפל לתוך התבשיל אע"פ שאין שם ששים הותר אפילו נמוח שם גוף האיסור מ"מ יש מי שאומר דוקא בשיש שם רוב התר ולדעתי אף כל שיש מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור כל שכיוצא בזה גוף איסור הוא ודברים אלו כלם בשנמוח גוף האיסור ואם לא נמוח והכירו וזרקו אפילו פלט כמה הכל מותר הואיל ופגם:

חידוש היא דקא מאיס ובדילי אינשי מיני' פי' והו"ל נבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא ואפ"ה אסרי' רחמנא אלא מעתה ליטמא לח ויבש פי' כיון דלא חזי לאכילה מיקרי שרץ יבש דלא חזי לאכילה לא מקרי שרץ דומיא דנבלה אלא אי אמרת דלח נמי לא חזי לאכילה ליטמי לח ויבש כדם הנדה ובשר המת ולטעמך שכבת זרע הטמא לח ויבש פי' הרי שכבת זרע דלא חזיר לאכילה כלל ואפ"ה חילק בה בין לח ויבש והה"נ בעכבר אע"ג דלא חזיא לאכילה כלל חילק בו דגזירת מלך היא ולאו משום טעמא דבעי' דחזי לאכילה כנבלה:

ותלתא בבי דקתני בגוה למה לי בשלמא בבא דסיפא קמ"ל דבפגום מעיקרא מחלוקת פירש המורה תלתא בבא דרישא היכא דנפלו כאחת דאשמעי' פלוגתא. מציעתא נפל של תרומה תחלה סיפא יין שנפל לתוך העדשים ואינו נ"ל

כח גוי מדרבנן הוא ההוא דנפיק לבראי גזרו בי' רבנן דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן מ"ש במהדורא קמא שאין עיקר הניסוך אלא בשיכשך ידו בתוך הכלי ולא כשמערה ממנו אינו כלום שכבר הוכחתי למעלה בשלהי פ' ר' ישמעאל ובפ' אין מעמידין שעיקר הנוסיך היא לערות מכלי אל כלי אלא ה"פ כח גוי מדרבנן הוא דכל כמה לא שמעיני' דנתכוין לנסך מן הדין להיות מותר דהא קיי"ל סתם מחשבה נכרי לע"ז לא אמרי' ועוד דהוי שלא בפני ע"ז אלא חומרא דרבנן הוא דאמרי' דילמא ניסך והילכך בההוא דנפק לבראי גזרו בי' רבנן אבל בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן:

אמר להו רבא להנהו שפוכאי אי שפיכתן חמרא לגוים לא תשבקו גוים לסייע בהדיינו דילמא מישתלותו ושדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכחו אסור. פי' המורה פועלם ישראל רגילים לערות יין מכלי אל כלי מפני השמרים או מפני שהכלי רע ומחמיץ היין ואינו מתיישב בלבי שנראה לפי פירושו שהיין היה של גוים וא"כ מה היה חושש דקא אתי מכחו נו"ל לפרש זה כדפרישית ההוא דלעיל דהוה שפיך חמרא לגוים ה"נ מוכרים היו יין לגוים בקנקניהם ושופכין אותם מן הקנקנים לנודות חדשים שלהם ודמי היין היו מותרין שקודם שנעשה יי"נ נתחייבו ליתן להם דמי יין כשר אבל אם היו הגוים מערין היה נאסר בכחו של גוי והו דמיו דמי יי"נ וכך מצאתי שפירש ר' חננאל זצוק"ל כי שפכיתו חמרא לגוים לא ליקרב גוי לסייע לנו בנשיאת הכלי של מדה דילמא מישתליתו ושדיתו לי' לההיא כלי של מדה עלי' ונמצא הוא השופך יין וכיון דאתי מכחו נאסר לכו למישקל דמי' דנאסר קודם שיקנהו הגוי בכליו:

גמרא אי משים דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ת"ש מסיפא מהך דנפל של תרומה תחלה היה יכול לפשוט כו' עכ"ל אע"ג דמהך לחוד לא היה יכול לאוכחי דבפגם מעיקרא פליגי דהך דשל חולין תחלה איכא לאוקמא כדר' זירא מ"מ כיון דמהך דשל תרומה תחלה מוכח דבהשביח ולבסוף פגם מודה ר"ש דאסור ע"כ הא דפליגי לעיל ר"מ ור"ש בנט"ל בפגם מעיקרא הוא וק"ל:

בד"ה ר"ש לטעמיה כו' אבל היכא דלא שייך ביטול כו' כצ"ל:

בד"ה דהא כו' ואפ"ה אסריה רחמנא אף כל נט"ל דשרצים אסור כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רבא כו' ועכברא כו' אי משום נט"ל דקסבר אסור אף בשאר שרצים ולית הלכתא כוותיה פירוש דפגם מותר כו' עכ"ל כצ"ל ופירוש אף בשאר שרצים דלא בדילי אינשי מיניה ולא הוה חידוש אסור משום דכל נט"ל בעלמא אסור וק"ל:

ד"ה והני תלתא בבי וכו' ואע"ג דבשאור איכא תרי בבי וכו'. ר"ל בבא דמציעתא לחוד דהיינו נפל של תרומה תחלה ונפל של חולין תחלה איכא תרי בבי בלא רישא דאיירי בנפלו ב' בבת אחת והא דקאמרו התוס' בתר הכי דמשום דנפל של תרומה תחלה מסיים לפרושי נפל של חולין תחלה לאשמועינן דאפילו בפוגם מעיקרא קאסר ת"ק אינו פוגם מעיקרא ממש דההוא מבבא דסיפא שמעינן מחומץ שנפל לתוך הגריסין אלא ר"ל נפל של חולין תחלה ואח"כ נפל של תרומה דכבר יש שיעור להחמיץ בדחולין קרי ליה לתרומה פוגם מעיקרא לאפוקי רישא דאיירי שנפל ב' בבת אחת אבל לפי האמת אפי' נפל חולין תחלה אינו פוגם מעיקרא גמור כדר' זירא ופוגם מעיקרא גמור שמעינן מדסיפא וכ"ש נפל של חולין תחלה ולא נקט לה אלא אגב דנקיט נפל של תרומה תחלה נקט נמי דין נפל של חולין תחלה דלא נשמע מרישא דאיירי שנפלו ב' בבת אחת וק"ל:

ד"ה דהא מאיסא ובדילי אינשי מיניה וכו' לכך צ"ל דהא בדילי אינשי מיניה וכו' דכל נט"ל בשרצים אסור וכו' כצ"ל:

תד"ה ר"ש. ותירץ ר"ת כו' היינו מתניתין דהתם (ר"ל דבמעילה גופה) דאמרינן נמי כו'. כצ"ל ותיבות דמס' ערלה למחוק:

בא"ד וההיא דמייתי הכא לאו היינו מתני' דמעילה אלא היינו מתני' דמס' ערלה דמיירי בתערובות כו'. כצ"ל. ועי' בר"ש רפ"ב דערלה ותמצא כן. ומשמע דהיה הגי' לפניהם בערלה אסורין ומצטרפין כמו במ"י שם גבי תבלין וכדאייתא הגמרא לעיל (סו) וע"ש בתוס'. וגם מדברי ר"א שם בסיפא מצטרפין בנו"ט אבל לא לאסור מוכח דאיירי בתערובות כנ"ל נכון. ובזה תפול ההגהה דעה"ג דלהתוס' הגי' דתניא וכן מה שהעיר הגרי"פ ע"ד:

בא"ד דכיון דאיכא מאתים דהיתר נגד ערלה לחוד ונגד כה"כ לחוד מותר אע"ג דליכא מאתים נגד כולם. כצ"ל:

בא"ד דהיינו דוקא באיסור בעיניה. כצ"ל:

הערלה וכלאי הכרם מצטרפי' ר"ש אומר אין מצטרפי' עיין תוס' דמייתי מס' מעילה פריך הא לר"ש לא בעי צרופי ע"ש ולא תיקשי לרבנו יקיר מאי פריך דלמא נפקא מיני' היכי שכבר מעורב חצי זית ערלה עם היתר ואח"כ חצי זית כלאים דבעי צירוף די"ל דכל הני מתניתא דהך פירקין דמעילה דמיירי מצירופי פגול נותר וטמא בגד ושק וכדומה לא מיירי בתערוב' מילי אחריני ובנזיר ל"ח ע"א פריך לר"ש מכל אשר יעשה למה לי ושם מייתי תוס' לדרבנו יקיר לא תיקשי א"כ מאי פריך ש"ס דלמא מכל אשר יעשה מגפן היין מיירי שאוכל זג מעורב עם לחם וחרצן מעורב עם לחם שצריכים שיעור ומצטרפי' דז"א דלא יעלה על דעת דהפסוק מיירי מצירוף ועירוב היתר פלא קרא דמשרת דמיירי מהיתר או ענבים במים או פת ביין אבל אסוק מכל אשר יעשה מגפן היין מאן דכר שמי' דהיתר בהך קרא מצירוף כל אשר יעשה מגפן היין מיירי ולא מדבר אחר:

ושמעתי בשם הגאון מהר"מ ברבי זצ"ל דרבנו יקיר לא לקושטא דמילתא אמר אלא הכי קאמר אי לאו ג"נ ה"א טעם אינו כעיקור וממילא ה"א אפי' תערובת חד בחד מיגרע גרע ובעי שיעורא וה"א אהא קאי משרת אבל השתא דכתי' ג"נ וילפי' מיני' טע"כ בכל התורה מכ"ש חד בחד ותו לא אמרי' דבעי צירוף אלא מוקמי' משרת ללקות אטע"כ בנזיר דאג"נ אין לוקין כך שמעתי סתם וצריך לומר כפירש"י בדרבנן דכותח הבבלי דמוקמי' להיתר מצטרף לאיסור אפי' לא ידעי' טע"כ ודלא כסוגי' דפסחים וא"כ לפמ"ש אני עני לעיל דר"ע לשיטתו ע"כ ליכא לאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור טרם ידעי' טע"כ א"כ לר"ע ליכא למימר כס"ד דרבינו יקיר ומיושב בזה סוגי' דשבועו' דלא תיקשי אדרבנו יקיר וק"ל:

האי עכברא דנפל לשיכרא כ' הרא"ש דצונן אינו אוסר מדברי אותו רשע נפל זבוב לכוסו של א' מהן זורקו ושותהו ע"ש ומיהו להרא"ה בבד"ה דדברי' המאוסי' מותרי' בעינא לכתחלה ולא פליגי אלא בעכברא דמפורש בהדי' בקרא ע"ש א"כ אין ראי' מזבוב ובפשיטות ה"ל לאתויי' ראי' מדאמרי' גבי בב"ח חדוש הוא אי תרו לי' כולי' יומי' בחלבא שרו משמע שארי איסורי' נמי אינם נאסרי' בצונן אלא בנכבש זמן מה כדלקמן אי"ה מיהו מדברי רא"ש נלמד דבעלי חיים נמי פולטין ואוסרי' אי נפלו לקדירה והוציאו חי מ"מ נאסר הקדרה. מיהו לענין בליעתן יש לעיין כגון דג שנפל למשקה של ערלה וכלאי הכרם או דם או יין שרף חמץ בפסח והוציאו חי דאפשר לומר אע"ג דבלע מ"מ חום הטבעי מהפכו לבשרו ומותר כאלו אכל איסור אם לא נתפטם כל ימיו באיסור עיי' ש"ע י"ד סי' ס' ובש"ך שם סק"ה ע"ש, או דילמא בבני מעיו נעשה עיכול ולא הנבלע בשארי איבריו:

דנפל לשיכרא כ' תוס' דנכבש בתוכו יום או יומים וכבוש כמבושל קושטא דמילתא הכי קיי"ל דכבוש כמבושל אבל אה"נ למאן דס"ל כבוש אינו כמבושל מ"מ כרותח הוה וצריך ס' נגד הקליפה ומיירי שלא הי' השכר ס' נגד הקליפה ועוד אסרי' רב לאו דוקא דאסרי' באמת אלא חשבי' לאיסורא ושוב שיער בו ולאפוקי דלא התירו להדי' משום פגם:

ודכ' תוס' יום או יומים רוב הפוסקים ס"ל שיעור כבישה יום שלם מדאמרי' אי תרו לי' כולי' יומא בחלבא וכו' ואמנם תוס' שם בחולין ק"ח ע"א כ' תרו לי' משום דחלב לח והבשר רך ע"כ כשמונח בתוכו זמן רב כמו יום שלם נמשך מהחלב לתוך הבשר הרך ולא מטעם כבוש דלפ"ז אם נכבשו שני דברי' יבשים וקשים במים א' איסור ואחד היתר לא נאסרו זה מזה ועיין כן במג"א סי' תמ"ז סק"ט ע"ש ונראה זה דעת תוס' כאן שכ' יום או יומים ולא ברירא להו דנעשה כבוש ביום א', וזה דעת המרדכי דבעי' ג' ימים ויליף מעירוי דכלי יין ועיי' לעיל רא"ש פ' אין מעמידין אמנם רש"י פי' בכל מקום כבוש בחומץ דוקא וקשי' משמעתין במה נאסר עכברא בשיכרא. והנה לעיל ל"ה ע"ב במתני' כבשין שדרכן לתת לתוך חומץ ויין פירש"י כבשין לכבוש דגים וכו' בחומץ והקשה תי"ט אי נכבשו בחומץ מאי האי דתנן שדרכן לתת לתוכן חומץ ויפה כ' הגאון בכנפי יונה סי' ק"ד דאין כוונת רש"י בשום מקום שאין כבוש אלא בחומץ אחר ששופך לתוכו אלא הכבישה עצמה היא החמוץ כי כשכובשין ירק במים או מלפפוניות שקורין ארקיס נעשין המים חומץ והם מתרככי' בתוך החומץ ההוא כידוע והיינו דפירש"י כבשין שכובשי' הדגי' בחומץ היינו במים או משקה שמתחמץ ע"י הכבישה ואם דרכן לתת לתוכן חומץ ממש ג"כ נאסר משום יי"נ ולפע"ד זה ברור ואמת וא"ש מתני' דורד ישן שכבשו בשמן חדש או בהיפוך שהשמן מתחמץ ע"י הכבישה ואש"נ בשמעתן דהעכבר הי' בתוכו שיעור הכבישה שנתחמץ השכר על ידו ואין רחוק דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא נמי מהאי טעמא דידוע בשר השוהה בתוך חלב יום שלם תתחמץ החלב ותתגבן ומי החלב יהי' חמוצים:

ולפ"ז י"ל מאי דקיי"ל כרוב הפוסקים דכבוש יום שלם הוה כבוש נמי מהאי טעמא דקים להו רבנן דבכ"ד שעות יגרום לו כח חמוץ אפי' אינו נרגש עדיין מ"מ יש לו כח להבליע ולהפליט מכח חימוצו אשר בתוכו ולפ"ז א"ש מה שנתקשו ש"ך וט"ז ומג"א איך שייך איסור כבישה בכלי הא כבר נפגם בדופני הכלי אחר מעל"ע וי"ל דחמוצו מחלי' לשבח ואם יש בו כח להבליע ולהפליט מכ"ש שיהיה בכחו להשביחו, ועיי' י"ד רס"י ק"ה:

דהא מימאס מאיס וכו' רוצה לומר דהא כל הולך על גחון וכל מרבה רגלים מימאסי וסרוח מעיקרא דכי האי גוני בכל אי' שבתורה לכולי עלמא לאו אוכל הוא והכא כתי' לא תאכלום א"כ אפילו פגם בתבשיל אחריני נמי אסר רחמנא ולפ"ז אפי' עכברא דדברא דלא מאיס מ"מ כיון דבחד לאו כיילי' רחמנא נטל"פ שלו נמי אסור. ודעת רא"ה בבד"ה דלא אסרה תורה אלא המשובחים בהם ולא פרעוש ויתוש ואותן אפי' בעיניהו שרו ויפה הקשה רשב"א מלעיל כ"ו ע"ב אכל פרעוש א' או יתוש א' ה"ז מומר להכעיס ע"ש ש"מ מיירו בפגומי' אפ"ה אסורים מן התורה ולא נמצא יישוב על זה:

ובדילי אינשי מיני' לשון זה משמע כפירש"י דלהתוס' לא ה"ל למימר אלא מימאס מאיסי ומ"ט אסרן הכתוב הא הוה סרוח מעיקרא והאי בדילי אינשי שפת יתר הוא אבל לרש"י עיקור ק' הוא בדילי אינשי ומאי צורך לאוסרו הא בלא"ה בדילי אמנם יפה הקשו תוס' דעכ"פ בעי למיסרי' בלאו ללקות האוכלו והנה במשנה שלהי מכות אר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ופירש"י דשקצים דבלא"ה בדילי מיני' ולא היה צריך לאוסרן אלא לזכותם שהמקיימם מקבל שכר, והנה לפי' תוס' דשמעתין י"ל נהי חד לאו איצטריך למכתב ללקות העובר מ"מ קשי' לי' לר"ח בן עקשי' הרבה לאוי' למה לי בדבר שאין בני אדם להוטי' אחריהם ובדילי מיני' כגון אכל פוטיתא לוקה שש למה לי לרבו' בלאוין אלא לזכות ישראל, ומ"מ קאמר הכא חידוש הוא מ"ט לאוסרן כלל הא הוה נבלה סרוח מעיקרא אלא חידוש הוא אבל לרש"י קשי' כיון דכל ק' הש"ס אינו אלא למה צריך לאוסרן הרי בלאה"נ בדילי מיני' ק' מלבד ק' תוס' דהא בעי למיסרי' בלאו עור ק' הא על מדוכה זו ישב ר"ח בן עקשי' ותי' למען יגדיל תורה ויאדיר לזכות ישראל ואמנם דקאמר ש"ס ולטעמיך שכבת זרע ליטמא לח ויבש הא לרש"י ניחא דקאמר ולטעמיך בעית להוכיח דלא בדילי אינשי מיני' מדלא מטמא יבש ולטעמיך הא ש"ז בודאי בדילי ואפ"ה אינו מטמא יבש אבל להתוס' ק' מאי קאמר ולטעמיך וכו' אה"נ כל זה נכנס בקושי' שרצים וש"ז שסרוחי' מעיקרא ומטמאי' וחדוש הוא זה דהרי נבלה סרוח מעיקרא אינו מטמא א"כ בין שרץ בין ש"ז ליטמא לח ויבש ומאי ולטעמיך דקאמר:

ע"כ נלע"ד דרש"י ותוס' עולי' בקנה א' משום דקשי' לי מאי חידוש הא מצינו כיוצא בזה בחרצני' וזגים דנזיר שנדר היום ויש חרצנים וזגים דהוה לגבי' דידי' סרוח מעיקרא ומבואר בפ"ב דשבועות דכעפרא בעלמא הוה וכנבלה סרוחא ואסרי' רחמנא א"כ מאי חידוש דשרצים וי"ל בשלמא התם דלא בדילי אינשי מיין ושכר ע"כ עשתה תורה סייג לאסור אפי' הסרוח מעיקרא אבל שרצים דבדילי אינשי מיני' ולא צריך סייג א"כ מה"ת לאסור סרוח מעיקרא נמצא תרווייהו צריכא אי אמר מאיסי וחדוש הוא לאסור הסרוח מעיקרא ה"א חרצנים וזגים נמי נאסרו סרוח מעיקרא ואי אמר בדילי מיני' ולא צריך לאוסרם י"ל כק' תוס' עכ"פ רצה לאוסרם בלאו אבל מכח שניהם פריך כיון דלא בדילי ולא בעי סייג מה"ת לאסור סרוח מעיקרא אלא חדוש הוא ועל זה בא להוכיח דלא בדילי כולי האי ושפיר בעי סייג כמו חרצן דאלת"ה לענין טומאה נמי הא נבלה סרוח לא מטמא והכא מטמא וחידוש וליטמא לח ויבש אע"כ לאו חידוש הוא דמטעם סייג אחמור בי' רחמנא דלא בדילי מיני' וע"ז הדר קאמר ולטעמיך ש"ז ודאי בדילי כולי עלמא ולא בעי סייג והרי הוא סרוח מעיקרא ומטמא וה"ל חידוש וליטמא לח ויבש אע"כ בראוי להזריע אמר רחמנא ה"נ במותם א"ר וא"ש, ולק"מ נמי מר"ח בן עקשיא דאיהו קאי אהרבה לאוין שהרבה עליהם הקב"ה וכנ"ל:

אי משום דקסבר נטל"פ מותר וכו' הנך תיבות נטל"פ מותר צריך למחוק והגירסא אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח משמע כהרא"ה דרב ס"ל ולא רבא דלא מספקא לי' כלל באשבוחי משבח אך להרשב"א ורוב הפוסקים לא גרסי' דקסבר אלא אי משום אשבוחי משבח וגם אנן ס"ל כוותי' ודע לפמ"ש רש"י בסוגי' דזרוע בשלה דלרבא טע"כ רק בקדשי' אסור מן התורה ולא בחולין מ"מ א"ש הכא דברי רבא אפי' אדאורייתא דלרש"י אפי' היכי דליכא טעמא כלל מ"מ ס' דאורייתא כאשר מבואר שם וכבר כתבנו מזה לעיל:

והתוס' הקשו מרב אמר קולף ובפסחים גבי קדרו' בפסח תי' תוס' לחלק בין משביח בעין לפוגם בעין ע"ש ובתוס' חולין ח' ע"ב מייתי תוס' הך סברא ואפ"ה הקשה אדרב וכבר נתקשה בזה בס' באר יעקב ונלע"ד דס"ל לתוס' דחולין ודשמעתין דרב ע"כ לא ס"ל לחלק בכך דא"כ לא היה נדחק לומר שמן דניאל גזר עיי' לעיל ל"ו ומ"ט לא אמר זליפתן של כלי' אוסרתן אע"כ קשי' לי' דבש ולית לי' לחלק בין פוגם בעין למשביח בעין ושמואל הוא דס"ל לחלק בכך ולא רב וא"ש עיי' תוס' חולין הנ"ל ותבין כי הקצרתי: