עבודה זרה סט ע"א

דף סט - א

הגמרא מסתפקת: איבעיא להו: עכבר  שנפל לגו חלא [לתוך חומץ] מאי? האם יש לחוש שהעכבר נותן מעט טעם לשבח בחומץ, או שמא, טעם החומץ קשה, ואין העכבר משביחו? ^[167] אמר ליה רב הילל לרב אשי, הוה עובדא בי רב כהנא [כך קרה בבית רב כהנא], ואסר רב כהנא את החומץ.

אמר ליה, אין להביא ראיה משם, דההוא אימרטוטי אימרטט. [העכבר התפורר לתוך החומץ], ולכן אסרו רב כהנא, שמא ישתה חתיכה מהעכבר יחד עם החומץ. ^{[168] [169]} רבינא סבר לשעורי במאה וחד, כלומר, אם יש מאה חלקים חומץ, כנגד העכבר, מותר.

אמר, לא גרע מתרומה שהתערבה בחולין, המותרת אם יש מאה חלקים חולין כנגדה. ^[170]

דתנן במסכת תרומות (פרק ד' משנה ז'), "תרומה שהתערבה בחולין, עולה [כלומר, מותרת] במקרה שיש חלק אחד תרומה, וכנגדו, מאה חלקים חולין".

אמר ליה רב תחליפא בר גיזא לרבינא, מנין לך לדמות "עכברא בחלא" לתערובת תרומה יבש ביבש, דלמא כתבלין של תרומה שנפל בקדירה דמי, דלא בטיל טעמייהו באחד ומאה, אלא כל זמן שנותן טעם בקדירה אסור, וכמו כן העכבר, שמא נותן טעם בחומץ אף אם יש מאה כנגדו?.

רב אחאי שיער להתיר עכבר שנפל בחלא [בחומץ] בחמשין [אם יש חמשים כנגדו מותר], וסבר, שאינו משביח בו כל כך, ולכן אין צריך אפילו שישים כנגדו.

רב שמואל בריה דרב איקא, שיער להתיר עכבר שנפל בשיכרא, בשיתין.

והלכתא, אידי ואידי בין נפל בחומץ, ובין בשיכר, ^[171] בטל בשיתין [בששים]. ^[172]

וכן כל איסורין שבתורה, אם התערב מין בשאינו מינו, ^[173] ונתן טעם לשבח, בטל בששים:

והלכתא אידי ואידי בשתין. פירוש: בין בשכרא בין בחלא, דקסבר נותן טעם לשבח הוא, והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא אזלינן ביה בששים דמשביח הוא בהכי, אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר. וכן כתב בהלכות הרי"ף ז"ל: והלכתא אידי ואידי בשתין, דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ושכרא.
הא דאמרינן הכא וכן לכל איסורין שבתורה, לאו למימרא שהולכין בכל איסורין בתר נתינת טעם, שהרי יש אוסרים במה שהן, אלא הכי קאמר, וכן לכל איסורין שהולכין בהם בנתינת טעם משערין בהן בששים, ולא בחמשים ולא כתבלין בקדרה, וכן עיקר.

מתני': נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר. פירוש: שלא הודיעו שהוא מפליג, אף על פי שנתרחק ממנו הרבה ונתעלמו עיניו מהן מותר, דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג מרתת ואמר השתא אתי ליה. וכי קתני מותר אפילו בחביות פתוחות, דומיא שהיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולבקי דקתני שהוא מותר, ולגין שעל הדולבקי אינו סתום אלא פתוח כלגין שעל השולחן. וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור, חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות , אלמא רישא אפילו בפתוחות קאמר שהוא מותר.ועוד דקתני בתוספתא (פ"ח ה"ב), פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין, אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב [ומשמרן] מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דקתני סיפא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום דמשמע דבסתומות מיירי, לאו למימרא דכולה מתניתין מיירי בסתומות, אלא הכי קאמר, ואם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דחביות סתומות אסורות, אם יש שיעור בהפלגתו כדי שישתום ויסתום ותגוב. ועוד דכל הני עובדי דשרינן בשמעתין משום חזקת משתמר בפתוחות ודאי מיירי, דאי בסתומות אפילו בחזקת שאינו משתמר היה מותר, כיון דקיימא לן (בע"ב) כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא. וכתב הרמב"ן נ"ר דמיהו משמע שיש בהן פקק של עץ, אבל בפתוחות לגמרי לא, דכיון שהן על כתפו והוא יכול ליגע בהן להדיא חיישינן דילמא נגע, ואף על גב דמתניתין סתמא קתני, משום דלאו ארח ארעא להעביר חביות ממקום למקום פתוחות לגמרי בלא פקק. והראב"ד ז"ל (ע"ב ד"ה והא) כתב דחביות פתוחות דשרינן בזמן שהם בחזקת משתמר דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן, אבל במעביר חביות, סתומות דוקא אבל פתוחות אסורות, שהרי אפשר לפשוט ידיו לתוכה וליגע אם היא מלאה, והיינו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, א) גוי דרי כובא וישראל אזיל בהדיה, מליא אסור משום דילמא נגע, ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור, משום שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ותפס עליו הרמב"ן נ"ר ואמר דודאי נראין דברי הראב"ד ז"ל בטעם, אבל משמע לכאורה דכולה מתניתין בחדא גוונא מיתנייא,ורישא דנכרי שהיה מעביר, כסיפא דקתני שעל הדולבקי מותר. ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"ד) אמר ר' שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי ר' אבהו ואסר, אמרי בפתוחות הוה עובדא, ואמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר, פירוש טרף ביין בכתפו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו, נראה מכאן דכל היכא דיכול ליגע ביין כשהוא על כתפו כיון שנתעלם מעיניו אסור, אבל להורידה מכתפו מרתת. ואם תאמר ולהדין פירושא דמפרש דאפילו בפתוחות איירי מתניתין, כי לא הודיעו שהוא מפליג מאי הוי, והלא הגוי רואה דרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע. הא מסקינן בגמרא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם ויש שם דרך אחרת שיכול לבוא עליהם דרך עקלתון, והילכך מתיירא שמא בעוד שיסלק הפקק ונגע בו יבא עליו בעליו דרך עקלתון. ולפי הענין הזה נראה שאם היו שנים או שלשה פועלים שיוכל כל אחד מהם להסתכל בדרך אשר בו יכול לבוא אסור, שהרי חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואין יכול לבוא עליהם עוד בדרך עקלתון שלא יראו אותו בבואו.

ואם הודיעו שהוא מפליג אסור. פירש הראב"ד ז"ל ודוקא שהודיעו מקום הפלגתו, אבל אם לא הודיעו אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו ממנו מותר, משום דמרתת ואמר שמא לא ירחיק כדי שאוכל לשתום ולסתום ולנגוב, ואף על פי שלענין טהרות אמרינן שאם אמר להם לכו ואני אבוא וכו' כיון שנתעלמו עיניו טמאות, התם בחביות פתוחות או אוכלין מגולין דבהרף עין יכול ליגע בהן ואינו ניכר במגעו, אבל כאן דחביות סתומות [אינן] אסורות עד שיודיענו מקום הפלגתו. ודוקא נמי בשאמר להם אני אבוא אחריכם דסמכא דעתיה, אבל אם לא אמר להם כך, אם יש שם דרך אחרת קרובה יותר שיוכל לבוא בה קודם משיעור שתימה וסתימה ונגוב מותר, דמרתת דשמא יבוא עליהם דרך עקלתון, ואף על פי ששהה הרבה מותר, דמכל מקום מרתתי אינהו השתא אתי השתא אתי, ומימנעי ולא נגעי.

המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בפקונדרי. כלומר שלא ידעו באי זו דרך הלך, ופירש הראב"ד ז"ל: דנראה דמשום הכי נקט הכא והלך בפקונדרייא, לומר שלא הודיעו שהוא נכנס למדינה למרחץ, שאם הודיעו כן אף על פי שלא הודיעו באי זו דרך יבא אסור, כיון שיש שיעור בכניסת העיר ורחיצת המרחץ כדי שישתום ויסתום ותגוב. אבל כשהלך בפקונדרייא שלא ידעו הם שהלך לרחוץ, אף על פי ששהה הרבה מותר, דמרתתי השתא אתי. והא דקתני נמי בחנות יוצא ונכנס, לאו למימרא שאם שהה כדי שתימה אסור ואף על פי שלא הודיעו הפלגתו, אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בעל הבית להניח חנותו לגוי ולהפליג, ויוצא ונכנס נמי דקתני, לאו למימרא שיצא ונכנס בתחלה ואחר כך יצא והפליג, אלא אפילו יצא והפליג פעם ראשונה מותר, כיון שדעת הגוי שהוא יוצא ונכנס, כלומר שלא הודיע שהוא מפליג.

גמרא: היכי דמי בחזקת משתמר וכו'. תימא מאי קא מיבעיא ליה, דהא מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג אסור, אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כשלא הודיעו שהוא מפליג. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב במתניתין גבי הלך בפקנדריא משמע דאיהו ז"ל מפרש לה הכי, דהשתא מספקא לן הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג אם הוא הפך מחזקת משתמר ולומר דכל זמן שלא הודיעו הוי בחזקת משתמר, או דילמא הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג קאי אחזקת משתמר, ולומר שאם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דהניחו בחזקת משתמר אסור, וחזקת משתמר לאו היינו שלא הודיעו שהוא מפליג, אלא מילתא אחריתי היא, ומשום הכי מיבעיא בעי לה היכי דמי האי חזקת משתמר. ומדברי הרמב"ן נ"ר נראה דמפרש: מידע ידעי דלא הודיעו שהוא מפליג חזקת משתמר קרינן ליה, [אלא] דאחביות פתוחות קא מיבעיא ליה טעמא מאי, אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג אמאי מותרות, והלא הגוי רואה הדרך לפניו שאין שם בעלים ויכול הוא ליגע, ומסקנא בבא להם דרך עקלתון.

ההוא אמרטוטי אמרטט. פר״שי ז״ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ אסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ עכ״ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשם מקום דמדמי איסור לטומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכוית ועוד אפילו הוי שיעורו בכזית אם החתיכו׳ הדקות הן שם ולא נסתננו דכולי עלמא אסור לשתתו שמא יבלע ממנו דהא איכא איסורא דאוריתא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה ואפילו למאן דאמר שאינו אסור מן התור׳ איסורא דרבנן מיהא איכא והנכון כמו שפי׳ בתוספות ההוא שערו היה נמרט ולא היה פוגם כי אם על ידי לכלוך שערו הוא פוגם ודילמא כתבלין בקדרה כלומר אם אתה בא להחמיר בטעמו מפני שנותן טעם הרבה אימא כתבלין בקדרה דלא בטיל טעמיה לעולם.

והלכתא אידי ואידי בשתין. פי׳ בין בשכרא בין שנותן טעם בהם לשבח והורו רבותי הצרפתים ז״ל הלכה למעש׳ דדוקא בחלה ושכרא בעינן ששים מפני שהוא משביח בהם אבל בשמן ויין ושאר משקין הרי הוא מותר דפוגם הוא וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז״ל והלכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלה ובשכרא עד כאן. וכן כל איסורין שבתורה בששים קשיא להו לרבנן ז״ל דהא איכא כמה איסורין שהם במשהו לדברי הכל ותירצו לאו דוקא ולא בא אלא לאפוקי מהנהו דלעיל דאיכא דמשער בחמשין או כתבלין בקדרה והכי קאמר וכן כל האיסורין שבתורה שהולכין בהם בנתינת טעם משערים אותן בששים ולא בחמשים ושיעורא אחרינא ועדין אין זה מספיק דאכתי איכא איסורין שהם בנותן טעם שהם במאה ואחד או במאתים ואחד לדברי הכל לכך נראה לי דהכי קאמר וכן כל איסורין שבתורה כיוצא בזה שהם מין בשאינו מינו כולם בששים והשתא הוו כללא דוקנא אפילו באיסורי משהו דעבודה זרה וכל דבר שיש לו מתירין וכל נותני טעמים ואין לך יוצא מן הכלל הזה אלא חמץ בפסח לדעת הגאונים ז״ל דאמר רבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ופירשו הגאונים ז״ל שאסור במשהו משום דאיכא עליה בליראה ובל ימצא ומורי הר״א הלוי ז״ל קלסני בפירוש הזה מאד.

מתני׳ נכרי שהיה מעביר כדי יין לישראל ממקו׳ למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ובגמרא מפרש היכי דמי בחזקת משתמר וכל מקום שאמרו בענין זה מותר פירושו שהוא מותר אפילו בשתיה וכן מה שאמרו אסור נראין דברי האומרים דאסור אפילו בהנא׳ אף על פי שהוא ספק מגע חדא דהכי משמע לישנא קצת ועוד דכיון שאתה חושדו שנגע בכונה אי אפשר שלא לאסור בהנאה.

ואם הודיעו שהוא מפליג. פרש״י ז״ל וחביות סתומות הוי שמורן בכדי שיסתום כו׳ ומלשונו זה נראה שהוא ז״ל סובר דרישא מיירי אפילו בפתוחות ואפילו הכי כיון שהוא בחזקת המשתמר ולא הודיעו שהוא מפליג דמרתת למגע דאמר השתא אתי ודומיא דהיה אוכל על השלחן והניח לגין לפניו שעל הדלבקי מותר וההיא בודאי בפתוח מיירי דומיא דלגין שעל השלחן וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדלבקי אסור. חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות דילמא רישא אפילו בפתוחות וקאמר שהוא מותר אבל הר״אבד ז״ל כתב דדוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן שרינן בחביות פתוחות כשהן בחזקת משתמר אבל במעביר חביות דוקא סתומות מותרות אבל פתוחות אסורות שהרי אפשר לפשוט ידיו וליגע ביין אם היה מלאה וכדאמרינן לעיל בפרק רבי ישמעאל גבי גוי דדרי חמרא דבמליא אסיר אפילו היכא דאזיל ישראל אחוריה ואף בחסרה גם כן יש לחוש במשנתינו לאסור דכיון שנתעלמו עיניו ממנו שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואמר לנוח מעט הוצרכתי עד כאן והר״מבן ז״ל אמר כי בודאי נראין דברי רבינו הר״אבד ז״ל בטעם אלא שמשנתינו מכרעת שהיא אפילו בפתוחות מסיפא דהיה אוכל עמו כו׳ וכדכתיבנא וכך יש לפרש דמשנתינו בחסרות הרבה שאינו יכול ליגע בהן אף על פי שירכין את החבית.

אי נמי במלאות אלא שהפקק עליהן כסתם מעבירי כדים דהשתא לא מצי נגע אלא בכונה לסלק הפקק או להורידה מעל כתפו ובהא ודאי מרתת דילמא אתי וחזי ליה ואף על פי שנתעלמו עיניו ממנו הא פרישה בגמרא דמיירי בבא להם דרך עקלתון פתאום הא כל שאין עליהם פקק והם בענין שיכול ליגע בהם בידיו או בהרכנה מעט אסורות דבהא לא מרתת שהרי הדבר קל ליגע כשנתעלמו עיניו ממנו וכל שכן אם הן מלאות ממש דאיכא למיחש ממגעו שלא בכונה או שיגע בכונה ואינו ירא מפני שיוכל לומר דשלא בכונה הוה וכההיא דפרק רבי ישמעאל וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם אמר שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אתא עובדא קומי רבי אבהו ואסר אמרי בפתוחות הוה עובדא.

אמר רבי זריקה לא סוף דבר מלאות אלא אפי׳ חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר. פי׳ שירכין החבית מעט על כתפו ויגע ביין ויחזירנה כמות שהיה וש״מ דלמיגע בהרכנה חשו אבל להורידה מכתפו לא חשו דמרתת וזה נכון ועיקר מ״ר.

ואם הודיעו שהוא מפליג. פי׳ הר״אבד ז״ל דדוקא שהודיעו שיעור הפלגתו ויש בו כדי לזייף אבל לא הודיעו כן אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך אפילו הכי מירתת שמא לא יוכל לזייף ונראין דבריו למה שהוא מפרש משנתינו בחביות סתומות אבל בחביות פתוחות כל שאמר לו לך ואני אבוא אחריך אסורות דלא מירתת אף להורידה מכתפו וליגע וכדאמרינן בגמרא גבי טהרות וכן פירש הוא ז״ל.

גמרא היכי דמי בחזקת משתמר מקשו רבנן ז״ל מאי קא בעי דהא מדקתני סיפא ואם הודיעו שהוא מפליג אסור אלמא בחזקת משתמר היינו כל שלא הודיעו שהוא מפליג וליכא למימר נמי דבעי כמה שיעור הרחקתו של ישראל שיהא בחזקת משתמר בשלא הודיעו שהוא מפליג וכמו שפירשו בשם ר״שי ז״ל חדא דהא נמי מסיפא משמע דקתני שאם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיכול לזייף הסתומה אסור מכלל דרישא שלא הודיעו שהוא מפליג והוא בחזקת משתמר אף על פי שהרחיק כדי שיוכל הלה לזייף כרצונו מותר ותו דלישנא דהיכי דמי בחזקת משתמר לא משמע כן.

והנכון בעיני דתלמודא לא משמע ליה דבחזקת המשתמר יהא כשלא הודיעו שהוא מפליג חדא דלישנא לא דייק הכין דקתני מעיקרא לשון סתום ופסוק אם הוא בחזקת המשתמר מותר והדר קתני ואם הודיעו שהוא מפליג אדרבא משמע כי להוסיף בה כי אפילו שהוא בחזקת משתמר אם הודיעו שהוא מפליג אסור דאי לא איפכא הוה ליה למיתני המעביר כדי יין לישראל ממקום למקום אם הודיעו שהוא מפליג אסור כו׳ ואם לאו הרי הוא בחזקת שהוא משתמר ומותר ותו כי לפי מה שפירשנו אפילו בחביות פתוחות היאך יהא בחזקת משתמר מפני שלא הודיעו שהוא מפליג והלא כשנתעלם ממנו מרחוק כדי מיל או יותר יוכל להורידה מכתפו וליגע ולהחזירה לכך שאלו היכי דמי שיהא בחזקת משתמר בפתוחות ומה ענינו של לשון זה ואמרינן דחזקת המשתמר כדתניא כו׳ והמסקנא סמכינן דאוקימנא לההיא בבא להם דרך עקלתון לומר דהיינו חזקת המשתמר האמור במשנתינו וכל מאי דשקלינן וטרינן הכא בפירושה דההיא מתניתא ואמרינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הכל הוא לברר את הבריתא בעצמה כדי שנלמוד ממסקנא דידיה פי׳ משנתי׳ וכן הסוגיא הזאת עצמה עליה במסכת חגיגה ואף על גב דלא אדכרנא התם למתני׳ דהכא כלל והרי הוא כאילו אמרינן והוינן בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כו׳ אלא שהתלמוד קיצר וסמך על המבואר כנ״ל ומדברי מורי הר״א הלוי ז״ל בשם רבו הר״מבן ז״ל למדתיה אלא שהוא ז״ל פי׳ דאנן שפיר ידעינן דחזקת המשתמר היינו כל שלא הודיעו שהוא מפליג אלא דתלמודא שאל כדרך בעיא על חביות פתוחות היכי דמי בחזקת המשתמר כלומר טעמ׳ מאי מותרות אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג והלא הגוי רואה את הדרך שאין שם בעלים ויכול ליגע ופרקי׳ דהכא מיירי בבא להן דרך עקלתון וכדתניא כו'. ולשון היכי דמי בחזקת המשתמר אינו נח בעיני לפי זה.

הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין כו׳. עד מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כו׳ פי׳ רישא הוא דקשי׳ ליה וכאלו אמר מאי שנא רישא מסיפא ודכוותא טובא כדכתיבנא בפרק חזקת בס״ד וכן פר״שי ז״ל רישא נמי הא לא חזי להו דנגעי דקתני טעונין טהרות והני לאו חביות נינהו שיהוא סתומות ומסוגיין נראה לי סיוע לדברי ר״ת ז״ל שכתב בגטין ונדה שלא גזרו על עם הארץ טומא׳ היסת אף על פי שעשאוהו כזב לענין צנורא שלו וגם למדרסו לדעת הר״ש וכדכתיבנא התם בס״ד דקס״ד השתא דבסתם חמרין עמי הארץ שהם טמאים עסקינן והלא אפילו אין כאן חשש נגיעה ויהיו חביות סתומות הם טמאו׳ בהיסט דהא עם הארץ טומאת זיבה גזרו עליו אלא ודאי כדאמ׳ וכבר ביררנו כן במקומו בס״ד.

נפל בהתר שיש לחוש בו שמא השביחו כגון שנפל בדברים החריפים כגון שכר וחומץ וכבר ידעת שהחריפות מפליט כמו שבארנו במסכת חולין קי"א ב' ואע"פ שלא פרשנו שם כן אלא בחומץ מתובל שמא בכאן בחומץ ושכר חמין נאמר או שמא שהה שם זמן מרובה ומתוך החריפות עם סיוע שהייתו פולט ושמא מ"מ מתוך עפושם הם ממעטים את החריפות ונמצאו אלו מתמתקים מצד עפושם ופחיתותם אסור וכן כל שיש לחוש בכיוצא בזה:

נתדקדק השרץ ולא נמוח ויש לחוש שמא יבלע ממנו בעין כעדשה שהוא שעור איסורו לדעת קצת כמו שבארנו בשלישי של חולין אף במה שלא נאסר מחמת פליטה כגון יין ושמן ושאר משקין שאין חריפין ואפילו היו חמין מ"מ הואיל ונדקדק צריך להעבירו במסננת ואחר כך מותר:

שכבת זרע הפורשת מן האדם הן של זב הן של שאר בני אדם טמאה אף לאחר כמה והוא שתהא לחה הא אם יבשה כחרש טהורה ויתבאר במסכת נדה נ"ד ב' שאם יכולה לחזור ללחותה על ידי שריית מים פושרין מעת לעת טמאה וכן בשר השרץ שיבשה כחרס טהורה ואם יכולה לחזור ללחותה על ידי שריית מים פושרין מעת לעת טמאה:

המשנה השלישית והכונה להשלים בה ענין מי שיש לו שיכות בבית או במקום שהיין לשם אבל אין לו שיכות ביין כמו שיעדנו השלמת ביאור ענין זה בפרק רביעי וכבר רמזנו שם שכל שיש לו שיכות בבית ולא ביין אם הניחו ישראל בחזקת המשתמר ר"ל בצד שהגוי חושב עליו השתא אתי השתא אתי מותר ואפילו נשתהה כמה ואם לא הניחו בחזקה זו כגון שהודיעו שהוא הולך למקום פלוני ויש שעור באותו מקום שהגוי יכול ליגע ביין ולהחזירו על הצד שהיה בשעה שהלך הישראל בלא הכר אסור ואין אימת תפישת גנב על היין מועלת אע"פ שאין לו שיכות ביין הואיל ויש לו שיכות במקום שאין תפישת גנב אלא בשאין לנכנס רשות ליכנס לבית או לעמוד שם אם מצד הבית אם מצד היין הא כל שיש לו טענה על המקום הן מחמת הבית הן מחמת היין אין אימת גנבה על מגע היין אלא אימת כעס הבעלים אם אין לו שיכות ביין ומפני זה נאמר בכל מקום טענת גנב במי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין וחזקת המשתמר במי שאין לו שיכות ביין כמו שהתבאר ולהשלמת ביאור ענינים אלו באה משנה זו ואמר נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב המניח נכרי בחנותו אע"פ שיוצא ונכנס מותר אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב המניח יינו בקרון או בספינה בחזקת המשתמר מותר הלך לו בקפנדריא ונכנס למדינה ורחץ מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב היה אוכל עמו על השלחן והניח לגין על השלחן ועל הדולבקי ויצא שעל השלחן אסור שעל הדולבקי מותר ואם אמ' לו מזוג ושתה אף שעל הדולבקי אסור חביות פתוחות אסורות סתומות כדי שיפתח ויגוף ויגוב אמר הר"ם בחזקת המשתמר הוא שיאמר לגוי העבר ואני אבא עמך כי אע"פ שנתעכב הרבה יירא לשלוח יד אל החבית ואם הודיע לגוי שיתאחר ממנו זמן שיוכל לנקוב הכסוי שעל פי החבית ויוציא ממנו היין ויסתום אותו הנקב וייבש מקום הסתום והוא יין נסך ורשב"ג לא חייש לשיתומא וישים הזמן כדי שיפתח פי החבית כלו ויוציא היין ממנה ויסתום פי החבית וייבש כל הכסוי כלו וזה הזמן ארוך מן הזמן שאמ' תנא קמא לפי שרשב"ג אומר לא יוכל לנקוב הכסוי ולסתום אותו הנקב לפי שיראה ממנו אז מכל הכסוי שעל פי החבית וחכמים אינן חולקים על רשב"ג שכשיהיה כסוי החבית מטיט שהוא כדי שיפתח ויגוף ויגוב לפי שלא יוכל לחפור בטיט ולסתום בטיט הלח לפי שהוא נכר בשנוי צבעי העפרים אבל מחלוקתם כשיהיה פי החבית סתום בסיד שאי אפשר לחפור בו ומין הסיד כלו אחד והוא ממהר ליבש גם כן וישתום הוא גזור משתום העין שהוא ענין פתיחה והלכה כרשב"ג קפנדריא הוא כשיכנס משער זה ויצא מן השער שכנגדו כמו שבארנו פעמים וכאלו אמר כשנכנס מפתח העיר לעשות דרכו לשם במהירות והם ממתינים אותו שיחזור והוא יצא משער אחר ונכנס לעיר ועשה מה שזכר והתמהמה והשמיענו מחלוקתם בשלש הלכות בשעור זמן ההפלגה לפי שאפשר בכל אחת מהן קולא וחומרא לפי שהדרך ביבשה שיכול לבא לו דרך עקלתון ולפיכך יירא ולא ינסך ואע"פ שהתמהמה אבל בים לא אלא כיון שהפליג יתנסך או נאמר בהפך שביבשה כיון שנסתר ממנו ולא ראהו יתנסך ובים שאינו יודע אם רואהו יאמר שמא חברו יראני ואפי' יתמהמה ממנו יותר מזה הזמן לא יתנסך וכמו כן כשיהיה בחנותו יכול הוא לסגור פתחו ויעשה מה שהוא רוצה ולפי' יתנסך בפחות מזה הזמן או בהפך נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שיהיה יין נסך בזה הזמן אבל בחנות אפי' היה נסתר יותר לא יתנסך לפי שהוא ירא שיראו הבעלים ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו ולפי' הודיעך ששיעור הזמן אחד לדעת חכמים בכל ולדעת רשב"ג גם כן והלכה כרשב"ג בכל דולבקי כלי זולתי השולחן שיהיו עליו כלים באוכלין ומשקין וממנו לוקחין ומניחים על השלחן ואין הנכרי יכול לשלוח ידו לדבר שהוא על הדולבקי עד שיתן אותו בעל הבית על השלחן ואמרו חביות פתוחות אסורות ר"ל החביות שיש בבית שהניחו שם וזה סתם על דעת רשב"ג:

אמר המאירי נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו' פירוש ישראל זה שכר את הנכרי להוליך עמו חביות בדרך ממקום למקום והיה הישראל הולך עמו ונפרד ישראל ממנו ושהה זמן רב והניח הנכרי עם היין והרי שהנכרי זה יש לו רשות לעמוד אצל היין והוא הוא שיכות המקום אבל אין לו רשות ליגע ביין ויש בנגיעתו אימת כעס הבעלים עליו וחביות אלו סתומות אם הניחן בחזקת המשתמר מותר פירוש שבשעה שהלך הישראל לא הודיעו לגוי להיכן הוא הולך והרי הגוי סבור עליו שיבא לאלתר וכל שהוא כן לבו נוקפו ליגע מתירא שמא יבא ויראה בנגיעתו ואף אם הוא רואה הדרך לפניו ואינו רואהו בכמלא עיניו מ"מ מתירא הוא אם יגע שמא יבא קודם שיחזיר הסתימה על הדרך שהיתה ומפני זה מותר ואפילו עמד זמן מרובה ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב ר"ל אם כשנפרד הישראל ממנו אמר לו הריני הולך למקום פלוני והרי הגוי האמין בו מיד אם יש עד אותו מקום שהודיעו שיעור שיוכל הגוי לשתום ר"ל לנקוב מלשון שתום העין ופירושו שיוכל הגוי לנקוב נקב אחד במגופת החבית ולסתמה שתנגב ותהא על תכונה ראשונה בשיעור הליכתו לשם וחזרתו ושלא יהא שם דרך קצרה לפחות משיעור זה אסור אחר שכך שיער הגוי בלבו וכך שהה הא אם לא שהה כל כך אע"פ ששער הגוי הואיל והכיר סתימתו מותרת וכן אם אמר שמפליג ואינו אומר לו היכן מותר ואפילו אמר לכו ואני אבא אחריכם שלא החמירו בזו בטהרות אלא בפתוחות וכן בהודיעו המקום אלא שיש שם דרך קצרה אבל אם הודיעו מקום שמפליג בו ויש שם שיעור זה בלא דרך קצרה אחר שכך שיער הגוי וגם הוא שהה בשיעור זה אסור ורשב"ג אינו חושש לנקוב המגופה שאי אפשר לנקוב המגופה שלא יהא איזה הפרש בין אותה סתימה לשאר שטח המגופה ואינו אסור עד שיהא שיעור זה בכדי שיפתח כל המגופה שאי אפשר ליטלה בלא שבירת כלה ויגוף ר"ל שיעשה מגופה חדשה ותנגב עד שתהא נראית כבראשונה ובשיעור זה אסור והלכה כדבריו למדת מ"מ שכל שהגוי אינו יודע להיכן הישראל הולך והוא סבור עליו שיבא מיד מותר בחביות סתומות כמו שבארנו ומקצת חכמי הדור נוטים בזו ר"ל במעביר על ידי גוי חביותיו והם סתומות שאף בהודיעו שמפליג אם הוא בזמן שעוברי דרכים מצויין כעין מה שבארנו בבין הגתות מותר מתיירא הוא מעוברי דרכים ואם היו החביות פתוחות יראה מסוגיית הגמרא שאם לא הודיעו שהוא נפרד כשיעור נגיעה שלא יהא אפשר לו לראות המגע מרחוק אע"פ שאינו רואה את הישראל כמלא עיניו אם יש דרך שיוכל לבא עליהם פתאום בעקלתון מותר מתוך שלבו עליו בכל שעה ושעה מדמה עליו שיבא ובתלמוד המערב אף בלא דרך עקלתון והוא שאמרו שם זמנין דו חמי סייגין כובין והוא סבור דאינון בני נש ומבעית ודוקא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הא אם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הרי זה כהודעת הפלגה וכל שנתעלם מעינו של גוי אסור וכן אפילו לא אמר להם כן אם אין שם דרך עקלתון כל שאינו רואהו כמלא עיניו אסור הא בשלא הודיעו שמפליג ולא אמר להם לכו וכו' ויש שם דרך עקלתון מותר אף בפתוחות ואם הודיעם מקום הפלגתו סומכים הם עליו ואפילו ביש שם דרך עקלתון אסור ומ"מ פי' גדולי המפרשים שאף בלא חשש עקלתון דוקא בשיש שם פקק של עץ או איזו סתימה אע"פ שאין להסרתה ולחזרתה הכר הא פתוחות לגמרי אם מלאות הן או שאינן חסרות כל כך עד שלא יוכל ליגע בלא הרכנה והטייה אסור כל שאינו רואה ישראל סמוך לו נוגע אחר שנושאם על כתפו וכמו שביארנו בשמועת כובא חסירא ואף להורדה שיש לחוש שמא יאמר לנוח הוצרכתי וכן הדברים נראין ובמקום אחר כתבו שלא הותרו חביות פתוחות אלא בקרון וספינה אבל במעביר ודאי אסור הואיל ויש לו רשות ליגע בחביות וזו אינה נראית שכל המשניות ראויות לדון בדין אחד ומאחר שבשאר המשניות הותרו אף הפתוחות אף במעביר כן ועוד שאם לא כן מה הוא שאמרו בגמרא על זו של קרון וספינה וצריכה הא ודאי צריך וצריך דאלו בקמייתא חביות פתוחות אסורות ובזו מותרות אלא ודאי אף בפתוחות מותרות בשניהם ומ"מ בתלמוד המערב נראה כדבריהם שאמרו שם מעשה היה בנכרי אחד שהיה מעביר כדי יין עם ישראל ממקום למקום אתא עובד קומי ר' אבהו ואסר אמרין בפתוחות הוה עובדא אמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דוטריף ונגע והדר כלומר מרכין את החבית ונוגע ואח"כ מחזירה ומ"מ למדנו שבמעביר בפתוחות אסורות ואפשר שפירושה בקצת הודעה כגון לכו ואני אבא אחריכם או שמא בשאין שם דרך עקלתון ושלא כדעת תלמוד המערב ומ"מ למדנו הימנו שלהורדה מכתפו מיהא אין לחוש בדרך שכתבנו ויש מי שאומר שאם היו שם חמרים רבים אין דרך עקלתון מצלת שהרי אפשר לאחד לראות ושני לו ליגע ואין נראה כן שהרי בבריתא אמרו שהיו חמריו וכו' והרי שתפשה אף בלשון רבים:

המניח יינו בקרון או בספינה וחביותיו סתומות ויש לשם גוים עמו ונפרד הוא משם והלך לו בקפנדריא ר"ל בדרך קצרה ובהוה דבר ואף אם הלך בארוכה מותר כל שלא ידע הגוי להיכן הוא הולך או שמא כל כיוצא בזה סתמו לעיר הוא נכנס ואם היה בביאה לעיר וחזרתו כשיעור זה אסור אבל כשנכנס בדרך קצרה אע"פ ששהה מחמת מלאכתו מותר והוא שאמר ועמד זמן מרובה עד שנכנס לעיר ורחץ הואיל ולא ידע הגוי להיכן הלך מתירא הוא שמא קודם שיעור הצריך לו ואינו נוגע ופי' בגמ' צורך משנה זו מתוך שמא היינו טועים לומר שנחוש שמא יפליג ספינתו כשיעור הצריך לו ויגע ופי' מכאן גדולי המפרשים שאם היה כן ר"ל שהפליג ספינתו כשיעור זה אסור וכן התבאר בתוספתא המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אפילו שהה זמן מרובה מותר הודיעו שמפליג או שהפליגה ספינתו אסור ויש חולקין בזו ומ"מ בקרון אע"פ שהפליגה מותר ואינו דומה להפלגת ספינה והוא שאמרו בתלמוד המערב מעשה בקרון אחד משל בית ר' שהפליגה יותר מארבעת מילין אתא עובדא קומי רבנין ואכשרון ואם הודיעו וכו' על הדרך שביארנו בראשונה והלכה כרשב"ג ובפתוחות אף בזו יראה מסוגיית הגמרא שכל שאפשר לו לבא עליהם פתאום מותרות אם לא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם הא כל שאמר כן או שלא אמר ואי אפשר לו לבא פתאום שלא יראו הם את ביאתו מרחוק כל שאינו כמלא עיניהם אסור הא כל שהוא כמלא עיניהם מותר בפתוחות לגמרי בלא שום פקק ואע"פ שהחמירו בה בראשונה אין זה דומה לזו שהרי בזו אין לזה שום טענה אצל היין כראשונה שהרי נושאו על כתפו:

המניח נכרי בחנותו ר"ל שהיה הנכרי עומד שם ברשותו ונפרד הישראל ממנו והלך לו ולא הודיעו שהוא מפליג אע"פ שאינו יושב ומשמר אלא שיוצא ונכנס מותר ולאו דוקא יוצא ונכנס אלא שדבר בהווה שכל שהגוי חושב עליו שיבא לשעתו מותר אע"פ שלא בא עד זמן מרובה ואם הודיעו וכו' על הדרך שביארנו בשלפניה והלכה כרשב"ג ופי' בגמ' צרך משנה זו שמא היינו טועים לומר שנחוש שמא יסגור הגוי בעדו ויעשה כחפצו ולמדו מכאן גדולי המפרשים שאם היה כן ר"ל שנעל מבפנים אסור אם נעל בדרך שאין ישראל יכול לבא עליו פתאום כגון שנעל במנעול וכמו שביארנו בקרון וספינה הא מספק אין חוששין ואפילו ראינוה סגורה כל שלא ידענו שנעל במנעול מבפנים אין חוששין כמו שנבאר למטה ומה שאמרו בגמרא אי אחדיה לדשא באפיה חמרא אסיר דוקא בשנודע כן בבירור הא כל שנודע כן אסור ובתוספתא אמרו המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אע"פ ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו שמפליג או שנעל עליו פונדק אסור ויש חולקין בזו כמו שכתבנו בספינה לומר שאע"פ שנודע שהפליג או שנעל מותר בסתומות ואע"פ שהדעת נוטה להקל בחנות הואיל ויש לו להתירא שיבא ויקשקש על הדלת והוא צריך לפתוח מ"מ יכול להשמט ולומר ישן הייתי וכן נראה ממה שאמרו אחד השוכר ואחד הלוקח בית בחצרו של גוי אם אין ישראל דר באותה חצר אסור ואע"פ שאלו בא ישראל אצל יינו אין הגוי יכול למנעו ומ"מ בישראל דר באותה חצר מותר וגדולי המפרשים אוסרין אף בזו הואיל ונעל מבפנים ואין דבריהם נראין ומ"מ בזו מה שהתירו אף בפתוחות התירו שהרי חנות אדם בא פתאום והוא כדרך עקלתון שהזכרנו באחרות ונמצא שלש משניות אלו שיש בין כלן איזה הפרש על הדרך שביארנו היה הנכרי אוכל עם הישראל בביתו של ישראל והלך לו הישראל והניחו לגוי על השולחן והניח לגין על השלחן ולגין על הדולבקי והוא ספסל גבוה שחוץ לשלחן שבו מניחין כלי זכוכית ולגינין וכוסות את שעל השלחן אסור שהרי הוא כמורשה עליו ואת שעל הדולבקי מותר וכל זה בפתוחות ויראה מתלמוד המערב שעל השלחן אסור אף כשהוא חוץ לפשוט ידים ורגלים ושעל הדולבקי מותר כשהוא חוץ לפשוט ידים הא בתוך פשוט ידים אף שעל הדולבקי אסור כשם שנתנו פשוט ידים לטהרות כך נתנו פשוט ידים ליין נסך וכל שהוא בפשוט ידים אחר שיש לו מעט טענה בו מחמת אכילתו הרי הוא כנושאו על כתפו שכל שאינו רואה ישראל סמוך לו אע"פ שהוא כשיעור השגת מראיתו או בחשש ביאה פתאום נוגע ואינו חושש ואם אמר לו הוי מוזג ושותה והוא כעין הרשאה למזוג מ"מ הראוי למזיגה אף מה שעל הדולבקי אסור בפתוחות מיד ובסתומות אם שהה בכדי שיפתח וכו' ויש מתירין בסתומות אא"כ בהודעה שמפליג ויראה לי שאם הזהירו שלא ליגע אף בשעל השלחן מותר אף אותו שעל השלחן חוץ לפשוט ידים כשם שאתה מדקדק לו להחמיר בשאמר לו מזוג ושתה כך אתה ראוי לדקדק לו להקל בשהזהירו ופרט לו שלא יגע אף בשעל השלחן:

הודעת הפלגה שכתבנו כבר ביארנו שאם הודיעו שמפליג ואינו יודע להיכן מותר ומ"מ יש חולקין בזה אלא שאין דבריהם נראין מ"מ צריך שתדע שאם אין באותו מקום כשיעור פתיחה וסתימה ונגוב אלא שאמר לו הריני הולך למקום פלוני לעשות כך וכך ויש בין המהלך ושיעור עשיית אותו דבר שהוא אומר לו לעשות כשיעור זה אף זו אסור וזה כיון לרמוז במה שאמר ונכנס לעיר ורחץ כלומר שאלו הודיעו כך אסור אחר שהיה בין מהלך העיר ורחיצת המרחץ כשיעור המיוחד לאיסור זה:

זהו ביאור המשנה וכבר ביארנו פסק הדברים דרך ביאורה אלא שיש חלק אחד בגמרא בפסק זה והוא שאע"פ שלא הודיעו שמפליג אם אמר לו שמור הרי הורשה בכל ונוגע בכלן בטענת שמירה וכל ששהה בפתוחות כדי העלמת עין ובסתומות כדי שיפתח ויגוף ויגוב אסור ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא אלו הם:

מי שהיה מוליך טהרותיו על ידי חמרים עמי הארץ שמגעם מטמא טהרות אלא שהוא טיהרן והטבילן אם הפליג מהם שלא בהודעה אע"פ שאינו כמלא ראיית עיניהם טהרותיו טהורות ובלבד שיהא באפשר לו לבא דרך עקלתון שאם לא כן טמאות הן מפני שאין מקפידין על מגע חביריהם שלא טהרו הא באפשר לו לבא עליהם פתאום נזהרים בכך ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם כל שנתעלם מהם אע"פ שאפשר לו לבא עליהם פתאום דעתם סומכת שלא לבא בעקלתון ונטמאו טהרותיו וכבר בארנו דבר זה במסכת חגיגה:

חזקת המשתמר כבר ביארנו ענינו במשנה שהוא כל שלא ידע הגוי מקום הפלגתו ומה ששאלו בגמרא היכי דמי חזקת המשתמר עיקר השאלה לענין פתוחות כלומר היאך חזקת המשתמר מועלת בפתוחות אחר שהגוי רואה הדרך לפניו שאין הבעלים במלא ראיית עיניו ופירשה בחשש ביאה דרך עקלתון ובשלא אמר לכו ואני אבא אחריכם על הדרך שביארנו:

פיסקא המניח נכרי בחנותו כו' וכי מאחר דקי"ל הלכה כרשב"ג דלא חייש לשתימה כוותי' כר"א דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא בי גוים פירש והמורה הלכה כר"א דלא חיישי' לזיופא דחותם א' ואינו נ"ל דהא פסקי' הלכה לעיל בפ' אין מעמידין דיין צריך חותם בתוך חותם ואם ר"א התיר בחותם א' א"כ קשיא הילכתא אהילכתא א"ו לא התיר ר"א אלא בחותם בתוך חותם ומגופת החביות שהוא טוחה בטיט יפה כחותם בתוך חותם דמי והלכך ליכא למיחש שמא יפתח ויגוף אבל השחימה אינו דומה כחותם בתוך חותם ואי לאו דקי"ל כר"ש לא הוי שמעי' לה מר"א א"נ מאי דאמרינן הכא מ"ט מ"ט לא מותבי' חמרא בי גוים אפילו בחוץ חותם קאמר. לעולה מגופת החבית לבד לא יקרא חותם בתוך חותם ועיין בקונטרס תשובותי ובמהדורא בתרא:

האי אימרטוטי אמרטיט אי קשיא ואע"ג דאכיל עני' לישתרי משום נבלה שהסריחה שאין לומר דס"ל דחידוש היא דא"כ אמאי קא מבעי' לי' נפל לנו חלא מאי כיון דחידוש הוא אע"ג דלא משבח לי' אסור תשובה י"ל דס"ל דלאו חידוש היא וחזי לאכילה והכא משום דחומץ צומתו ולא מסרח א"נ יש לומר נבלה סרוחה שריא מדאורייתא ואסורה מדרבנן אבל נ"ט לפגם שרי אפילו מדרבנן והיא דאסתייע לעיל מנבלה סרוחה ה"ק כיון דנבלה סרוחה שריא מדאורייתא נטל"פ שרי אפילו מדרבנן כיון שאין ממשיתו של איסור קיים:

נכרי שהי' מעביר נו' מסיפא דתני מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלפקא מותר מוכיח שאף הפחותות מותרות ביוצא ונכנס והאי דנקט בכולהו בבי סתומות לאשמעי' פלוגתא דרבנן ורשב"ג בשתימה שכך מועיל בכל מקום יוצא ונכנס כיושב ומשמר. סתומות ול"ש פתוחות דהא סתם קתני ואע"פ שיש עליו מצוה שרי ביוצא ונכנס וההיא דתנן נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מצוה אסור שלא הי' יוצא ונכנס ואפ"ה אם אין לו עליו מלוה מותר מפני שלא הי' יוצא ונכנס ואפ"ה אם אין לו עליו מלוה מותר מפני שלא הי' שם נכרי שהי' צריך הבור שימור שבכר' ישראל הי' הבור ולא הי' צריך שימור ואירע הדבר ונמצא הגוי שם. ותדע דקתני נמצא ולא קתני המניח. הוצרך אם אין לו עליו מלוה מותר דמירתת אבל אם הניחו מדעת והודיעו שהוא מפליג אע"פ שאין לו עליו מלוה אסור דסמכה דעתי' ואמר ליכא ישראל אחריני דחזי לי דהאי היא דהוה משמר לי' והרי הפליג עיין מה שכתבתי בפסקי:

בפרש"י בד"ה ה"ג וכן כו' בשאינו מינו בס' אבל מין במינו במשהו חוץ מחמץ דאפילו בשאינו מינו מוקמינן כו' שבתורה מין במינו במשהו ובחמץ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איבעיא להו כו' וא"ת מ"ש משאר איסורים וכמו בשיכרא וי"ל כו' עכ"ל פירוש דתרתי קשיא להו דמאי שנא עכברא בחלא משאר איסורים בחלא ומאי שנא עכברא בשיכרא מבחלא ותירצו דיש לומר דהך איבעיא אזלא לפום הסברא דעכברא נט"ל בשיכרא ומבעיא ליה בחלא שמא אגב חורפיה נתינת טעם לשבח הוא ולקמן שכתבו התוספות דקסבר דבחלא לא אשבח כמו בשיכרא היינו לפום הסברא דאשבוחי אשבח ומפירוש רש"י שפירש נפל לגו חלא כו' טעמו קשה כו' לתת בו טעם נראה דהך אבעיא אזלא לפום סברא דעכברא בשיכרא אשבוחי אשבח ואם כן קשה מ"ש דקמבעי ליה טפי בעכבר מבשאר איסורים וק"ל:

בד"ה היכי דמי כו' ואי ר"ל כגון שלא הודיעו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מ"ש רישא ומאי שנא כו' כדתניא אם הניחו בחזקת משתמר מותר והיינו כשלא כו' עכ"ל פי' דהא אמתניתין לא קשיא ליה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דודאי רישא איירי בלא הודיעו אלא אלישנא טפויי בחזקת המשתמר דקתני במתניתין קשיא ליה ה"ד והכא בברייתא כיון דלא קתני בה האי לישנא טפי שפיר מצי איירי בפשיטות הרישא בלא הודיעו ולא תקשה רישא לסיפא וק"ל:

ד"ה בתבלין ופלפלין וכו' כדאמר לעיל וכו' אסור ומצטרף ר"ל ומדבעי צירוף מכלל דאינו אסור במשהו דאם לא כן למה לי צירוף וק"ל:

ד"ה היכי דמי בחזקת המשתמר וכו' ואי ר"ל כגון שלא הודיעו שמפליג לישתוק כצ"ל:

ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' וא"ת לישני דרישא מיירי בלא הודיעו שמפליג כדתנן אם הניחו וכו'. ר"ל ולמה ליה לאוקמי במטהר חמריו ופועליו לכך אבל עכ"פ היה צריך לאוקמי בדרך עקלתון דהא מתני' נמי מדקתני בחזקת המשתמר לא סגי בלא הודיעו שמפליג לחוד כדדייקי התוס' בדבור שלפני זה ולא הקשו התוס' הכא אלא שלא היה צריך לאוקמי במטהר פועליו וחמריו לכך וק"ל:

רש"י ד"ה ה"ג. וכן כל איסור שבתורה. עי' מש"כ לעיל ס"ו בס"ד:

תד"ה סבר. תימה כו' בדבר לח בטל בס'. לכאורה מוכח בפ"ב מ"ו וז' ובש"מ דאין חילוק בין לח ליבש רק בין מינו לשא"מ. במינו בעי ק' ושלב"מ בנו"ט דהוא ס':

בא"ד לכך לא ילפינן מיניה שרצים כו'. כצ"ל:

תד"ה כתבלין. כצ"ל בכ':

במשנה עובד כוכבים שהיה מעביר ע"י כדי יין כו'. הרא"ש בשם הרמב"ן כ' דלא מיירי בפתוחות לגמרי דודאי יש לחוש דלמא נגע ע"ש. והתוי"ט לקמן מ"ז ד"ה המערה תמה דתיפוק ליה משום נדנוד כו' ע"ש. וא"כ תימא כלל. דבכלי רחב אינו נאסר מפני נדנוד דרך הילוכו. עי' בט"ז סי' קכ"ה סקי"ג ובש"ך סקי"ט:

רש"י ד"ה סתומות מותרות. וסתמא כרבן שמעון מדל"ק שישתום. כצ"ל וכ"ה בר"ן וברש"י שם:

תד"ה מ"ש. כדתנן אם הניחו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אימרטוטי וכו' בכעדשה. ע' יבמות דף קיד ע"ב תוס' ד"ה משום:

נפל לגו חלא מאי לא בעי רש"י לפרש דאי פגום הוא יהי' חלא מחלי' לשבח כפי' תוס' דלא משמע שיהי' מחלי' לשבח דבר שהוא סרוח ופגום בעין רק מצינו כן בחילתת שמחלי' להבלוע בסכינא אבל לא דבר בעין ע"כ פירש"י דס"ל עכברא משבח בשיכרא וחלא אך חוזק חריפות החומץ מעכבו ולפ"ז לא הו"מ לפרש אימרטוטי אימרטוט שמחוזק החומץ נמרטו שעריו דא"כ אדרבא פשיטא שמעכבו מלהכניס טעמו ע"כ פי' אימרטוטי לחתיכות קטנות מאוד ופי' ש"ך דמיירי במרק עבה שא"א להעבירו ואולי י"ל דידוע במסננת דהחומץ החזק כלו מתולע אלא כל זמן שלא פירשו מותרי' ואם יעבירו אפי' במסננת בגד עבה כמו לבד מ"מ יתמצו התולעי' כי דקי' הם מאוד כידוע בנסיון ונמצא ע"י מסננת יהיה התולעים פירש ואסור ע"כ א"א להעביר חומץ במסננת אא"כ בשלו קודם שימותו התולעים:

והנה שיטת רש"י אפי' שרצים טהורים נמי בכעדשה אע"ג דבמעילה אמר רבא אליבא דר' יוחנן דוקא בשרצים המובדלי' אמרי' כן וכן הקשו תוס' יבמות קי"ד ע"ב מ"מ ס"ל לרש"י דסתמא דתלמודא דזבחי' ק"ו ע"ב פליג אדר' יוחנן והלכתא כסתמא דתלמודא וממילא ל' ק' נמי מריסק ט' נמלי' דהתם נמי רבא אליבא דר' יוחנן קאי ע"ש כנלע"ד. והנה פשוט דה"ה כל האיסורי' דאימרטוטי אפי' בפחות מכעדשה נמי אין לו תקנה אם א"א לסנן דחצי שיעור אסור מן התורה אך הכא בשרצים ס"ל לרש"י כיון דחדוש הוא דפגומי' הם אין לך בו אלא חדושו כשיעורו ולא בחצי שיעור כ"כ בכנפי יונה סי' ק"ר ולפע"ד ראי' ברורה מס"פ גיד הנשה חלקו מבחוץ מהו משום דאבמה"ח חידוש הוא לא מצטרף ללקות ונהי התם אסור מן התורה עכ"פ משהו בשר שעליו דהוה חצי שיעור מבשר מה"ח אבל הכא אפי' איסורא ליכא, וי"ל אפילו דדברא דעולה על שולחן מלכי' מ"מ כיון דבחד לאו כייל המאוסי' והמשובחי' א"כ כדינו של זה כך דינו של זה. ועוד נ"ל כי היכי דילפי' איסור מטומאה להחמיר בשיעורו בכעדשה ה"נ דון מינה ומינה להקל בחצי שיעור דהרי הנוגע בשני חצאי זיתים אפי' מחוברי' בקיסם אינו מטמא דחיבורי אדם אינו חיבור כמבואר פ' העור והרוטב א"כ אין כאן איסור בח"ש משו"ה דקדק דשיעורו בכעדשה. ועש"ך סי' ק"ד והנלע"ד כתבתי:

שיער בחלא בחמשין לשיטת הסוברים דס' דאורייתא אפי' לא יהיב טעמא צ"ל דשיעור טעם המשובח שבעכברא סגי בחמשין נגד כולו יהי' ס' נגד טעם המשובח שבו וסברא כזו הוזכרה בסי' פ"ד בדברי' הפגומי' ע"ש:

וכן כל אי' שבתורה בס' מייתי תוס' ירושלמי ששיער באלף ולית הילכתא פי' ממ"נ אי קאי הירושלמי לבטל הברי' באלף א"כ הוא נגד ש"ס פג"ה דברי' לא בטלה כלל וכ"כ הרא"ש שם ואי קאי ירושלמי לבטל פליטתו א"כ הוא נגד סוגי' דשמעתין ולעולם לית הילכתא כוותי:

נכרי שהיה מעביר כדי יין ממקום למקום כ' רמב"ן דסתמא מיירי שיש פקק כדרך שמעבירי' כדים ממקום למקום אבל פתוח ממש לא כיון שהוא בידו של פועל אבל אינך דמתני' קרון וספינה ומניח נכרי בחנותו מיירי אפי' בפתוח דומי' דשולחן ודולבקי דסיפא ולח"מ הקשה א"כ איך עביד צריכותא בש"ס מרישא לקרון וספינה הלא לא דמי' להדדי ולק"מ דהש"ס לא עביד צריכותא מבבא דשולחן ודולבקי וכיון דתנן נכרי שהיה מעביר דסתמי' בפקק וגם תנן שולחן ודולבקי בפתוח ממילא נדע האמצעי' קרון וחנו' אי לאו צריכותא דש"ס:

אם הי' בחזקת המשתמר פירש"י בגמ' מפרש אעפ"י שהפליג מיל וכ"כ רמב"ם מיל וכ' ב"י שכך הי' גרסתו דאלו יותר ממיל אין לו גבול אפי' כמה פרסאו' ע"ש והקשו עליו דהרי בהל' משכב ומושב גבי טהרו' כ' יותר ממיל עכנלע"ד דהרי דחוק מאוד פי' התוס' דק' הש"ס הוא למה צריך לומר חזקת המשתמר הלא מדיוקא דסיפא נדע כל שלא הודיעו שהפליג א"כ חזקת משתמר למה לי ועל זה מסיק דומי' דברייתא דבא בדרך עקלתון כך היא כוונת תוס' וצע"ג אטו בברייתא מפורש דרך עקלתון רק מדיוקא דסיפא שלא אמר להם ואני אבוא אחריכם אמרי' רישא מיירי בבא דרך עקלתון א"כ במתני' נמי הו"מ לדיוקי כן ומיהו ברמב"ן משמע ההיפוך מאני אבוא אחריכם הוא ביאה דרך עקלתון מ"מ הכל דוחק ע"כ הי' נראה לרמב"ם דהא דתני' אפי' יותר ממיל רוצה לומר לא מבעי' מיל שכל זמן ההוא הוה בחזקת משתמר כיון שלא הודיעו שמפליג אלא אפי' יותר שאז מתיאש הפועל ואומר מדלא אתא עד השתא ש"מ הפליג מאוד מ"מ טהרותיו טהורות. ואמנם במתני' גבי יי"נ בעי' חזקת המשתמר ובעי היכי דמי חזקת המשתמר ומייתי ברייתא דמשם משמע עד מיל הוה חזקת המשתמר וביותר ממיל לא הוה תו בחזקת משתמר ומשו"ה כ' רש"י ורמב"ם ביי"נ שיעור מיל דוקא, אמנם בטהרות תני' בהדי' אפי' יותר ממיל והנה על זה פריך ש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא גם ברישא ביותר ממיל לא הוה בחזקת המשתמר כמבואר במשנתינו ואוקמא במטהר פועליו ובבא דרך עקלתון ורמב"ם בהל' משכב ומושב לא הזכיר מזה כלום, ונראה לכאורה ק' ש"ס לא ק' כל כך דנהי בחזקת משתמר לא הוה מ"מ בחזקת טומאה נמי לא הוה מיהו ביי"נ דגוי מוסר נפשו לנסך וכל שמוצא שום טצדקי ליגע נגע א"כ ביותר ממיל מתיאש מהבעלי' ונוגע משא"כ בעם הארץ וכי מוסר נפשו ליגע אלא שאינו מקפיד אבל כל זמן שאימת בעלי' עליו אפילו ביותר ממיל אינו מוסר נפשו ליגע ומה לו לצרה הזאת ולק"מ ק' מ"ש רישא מ"ש סיפא וגם ק' ש"ס חגיגה כ' ע"ב דשפיר הוה משומר ע"י הפועל עצמו שאימת רבו עליו והוא בעצמו משמרו כמו במסקנא בדרך עקלתון ה"ל שמירת עצמו שמירה ה"נ בהס"ד דלכמה פוסקים דלמסקנא לא צריכי' תו לשינויי' דמטהר פועליו אלא שמירת עצמו מהני הואיל ואימת הבעלי' עליהם ה"נ בהס"ד לענין יותר ממיל והא דשקיל וטרי ש"ס הכא והתם בחגיגה היינו משום דאביי לקמן ע' ע"ב דס"ל אלימי טהרות מיי"נ וה"נ ס"ל לרב שם אבל לא קיי"ל הכי וא"כ י"ל כנ"ל ולא צריכי' לאוקמתא דדרך עקלתון ולא למטהר פועליו לכך כנלע"ד:

מ"ש רישא מ"ש סיפא ערש"י ותוס' ובחגיגה פירש"י כתוס' דשמעתי' דמיירי בחביות פתוחות ויפה כ' שיח יצחק שם דהתם המקשה דפריך אדר' יוחנן מברייתא להוכיח דאדם משמר מה שביד חברו ע"כ הוה ס"ל דלא מיירי שהטהרות להדי' ביד ע"ה שאינו טהור דאל"כ מה שייך שימור ביד חברו ע"כ ידע המקשן בחביות פתוחות מיירי והכא לשון הק' מ"ש רישא משמע דפשיטא לי' ברישא בידו ממש ואה"נ הו"מ לשנויי דמיירי בחביות פתוחות וכק' תוס' אלא משום דאכתי הוה ק' לי' הא אין אדם מה שביד חברו ע"כ תי' מיד במטהר פועליו לכך ע"ש ונכון הוא:

(סט א) רב אחאי שיער וכו' רב שמואל בריה דרב איקא שיער וכו'.—כנוסח שלפנינו כ"ה גם ברי"ף, אבל בה"ג הל' יין נסך הנוסח "ר' שימי בריה דר' אבהו" וברא"ש כאן "ר' שמואל בריה דר' חייא" [וכ"ה בכ"י ספרד, הוצ' ביהמ"ד לרבנים בנ"י], וכ"ה בתוס' רי"ד מהדורא קמא, ובשם רה"ג העתיק תוס' רי"ד שם וכן בס' המכריע סי' לו: ר' שמואל בריה דר' אבהו" [וכ"ה בכ"י מינכן], וכ"ה הנוסח באו"ז ע"ז סי' רסג, וכן עיקר. וכעין זה נצטרפו יחד רב אחאי ורב שמואל בריה דר' אבהו בחולין נט ב, ושניהם הם מרבנן סבוראי כמבואר בס' כריתות שער ד'. ור' שמואל בריה דר' אבהו מכונה בקבלת הראב"ד "ר' שמואל בר אבא", וכ"ה ביוחסין ובהקדמת המאירי לאבות. ובארש"ג שביוחסין [= נוסח ספרד] מכנה אותו "ר' שמואל בר יהודה דמן פומבדיתא" ונפטר לפי רש"ג תתי"ז לשטרות (= ד"א רס"ו ליצירה לפי מנייננו), ולפי קבלת הראב"ד-רע"ח ליצירה. ורב אחאי המכונה אצל רש"ג ביוחסין "רב אחאי ב"ר הונא" ונפטר לפי דבריו תתט"ז לשטרות (= ד"א רס"ה ליצירה), ולקבלת הראב"ד - רע"ה ליצירה.

ודע שבאגרת רש"ג (לפי נוסח חופש מטמונים = נוסח הצרפתי) נמצא עוד אחד מרבנן סבוראי ששמו רב אחא בריה דרבא בר אבהו או רב אחאי מבי חתים, אבל אין זה רב אחאי בן מחלוקתו של רב שמואל בריה דר' אבהו מאחר שמצינו בגיטין ז א (לפי נוסח רש"ג שם וערוך ע' צקלג) מפורש "רב אחא מבי חתים", אבל בר פלוגתיה דר' שמואל בריה דר' אבהו מובא כאן ובחולין "רב אחאי" סתם; לכן מוכרח שאחר הוא, והוא רב אחאי ב"ר הונא (וזה שלא כס' דורות הראשונים ח"ג דף כ"ט, ע"ש).

ועל אודות רב שמואל בריה דר' אבהו מבואר בחולין (מט א), שאביו רב אבהו היה ראש כלה אצל רפרם, והוא רפרם השני שמלך^*לפי ארש"ג שבס' סדר החכמים לנייבוער, אבל בנוסח האגרת שביוחסין חסר הרבה. בפומבדיתא משנת תשמ"ד לשטרות עד תשנ"ד (מן ד"א ר"ג עד ד"א רי"ג ליצירה, וכ"ה בקבלת הראב"ד).

(שם תוספות) ד"ה ההוא וכו' עצמות החמור טהורות וכו'.—עי' מ"ש ע"ז בפלפולא חריפתא על הרא"ש פ"ה אות ל"א.

(סט א תוספות) ד"ה סבר וכו' דתרומה וכו' בדבר לח בטלה בששים וכו'.—פלא שהם סותרים דברי עצמם לקמן (עג א ד"ה שני) דמבואר דאף לח בלח אינה בטלה אלא בק"א, והכי מוכח בפסחים (כא א)^*ומצינו להיפך במנחות כב ב תוס' ד"ה ורבי, שר"ת רצה לומר דתרומה לח בלח אוסרת בכל שהוא, ואח"כ חזר בו מהא דפסחים הנ"ל., אבל עיקר הטעם שאין מצריכים בקדירה שיעור ק"א היינו משום דאין בקדירה תרומה בעין אלא טעם תרומה, לכך בטל בששים. וכן אם נתערב תרומה מין בשאינו מינו ה"ז בנותן טעם כמו ששנינו בערלה פ"ב מ"ז. והא דאיתא לעיל (סו א) דחמירא דחיטי בחמירא דשערי לרבא במשהו, משום דה"ל מין במינו לאו בתרומה מיירי כפירש"י שם, אלא בטבל, וכ"ה מסקנת תוס' רי"ד מהדורא ג' שם. ומ"ש עוד בתוס' כאן, דלר' יהודה דמין במינו אינו בטל אף בתרומה כן הוא - דוחק גדול לומר דכל המשניות ששנינו בהן דתרומה בטלה מין במינו הן דלא כר' יהודה. לכן נראה דר' יהודה מחלק בין דבר שאסור לכל ובין דבר שאינו אסור לכל כתרומה שיש לה היתר לכהנים.

נפל לגו חלא מאי. מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם: אימרטוטי אימרטט. לחתיכות דקות קטנות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דלמא בולע חתיכות שרץ בהדי חומץ: בחמשין. כיון דחומץ טעמו קשה לא בעי שתין לבטוליה דאפילו בחמשין לא יהיב ביה טעמא: ה''ג וכן כל איסור שבתורה. בששים וכן הלכה רווחת בישראל דמין בשאינו מינו בששים חוץ מחמץ אבל מין במינו מוקמינן בפסחים (דף ל.) הלכתא במשהו כרב וטעמא משום דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ובחמץ גזירה שאינו מינו אטו מינו: מתני' אם היה בחזקת המשתמר. מפרש בגמרא שאע''פ שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר דמירתת עובד כוכבים כל שעתא השתא אתי: ואם הודיעו שמפליג. שמתרחק וחביות סתומות היו: שיעורו בכדי שישתום ויסתום ויגוב. אם שהה כדי שיקוב העובד כוכבים נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור: רשב''ג אומר. אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא''א לנוטלה שלא תשבר כולה: ויגוף. ויעשה מגופה אחרת חדשה: ותיגוב. ותיבש אבל לשתימת חור לא חששו משום דמינכרא ושתום לשון שתום העין (במדבר כד) עין פתוחה דשפיר חזי: המניח יינו בקרון או בספינה. עם העובד כוכבים: והלך. ישראל בקפנדריא דרך קצרה: ונכנס למדינה ורחץ. במרחץ מותר כיון דעובד כוכבים לא ידע דשהי מרתת ולא נגע: דולבקי. משנויי''ר: מה שעל השולחן אסור. דמימר אמר עובד כוכבים זה ישראל זה זמנני לאכול ולשתות ונגע: שעל הדולבקי מותר. דאין מוכן לסעודה זו: ואם אמר לו הוי מוזג ושותה. הואיל וחיזק את ידיו ברשות במקצת סמכא דעתיה ונגע בכוליה: חביות פתוחות. שבבית אסורות: סתומות מותרות. עד שישהא שיפתח ויגוף ויגוב וסתמא כרבן שמעון מדלא קתני שישתום: גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. הא קא חזו להו דנגע דקתני טעונין טהרות והני לאו חביות נינהו שיהו סתומות: במטהר חמריו. שהטבילן ומגען טהור: על מגע חבירו. הפוגע בו בדרך ולא נטהר לכך: רישא נמי. כיון שהפליג איכא למיחש הכי:

דאף בשאר שרצים פגם מותר אי משום דאשבוחי קמשבח וא''ת וליפשוט ליה טעמיה דרב מההיא דפ''ק דחולין (דף ח: ושם ד''ה השוחט) השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח ואע''ג דסתם כלי עובדי כוכבים אינם בני יומן דהשתא הוי לפגם וי''ל דהתם מיירי בידוע שנשתמשו בו ביום א''נ התם טעמא משום שמנונית דאיסור הנדבק בדופני הסכין שהוא בעין והוי לשבח גם כשאינו בן יומו וא''ת מאי קאמר הכא לא ידענא אי אשבוחי משבח ליטעמיה קפילא ארמאה וי''ל דשמא עכברא בשיכרא מחזק את השכר ומחמצו והשתא כשנתחזק השכר אין ידוע אם מחמת השכר עצמו וקי''ל כרבא דאמר נותן טעם לפגם מותר אף בשרצים ונפקא מינה דכשאינו בת יומו וכיוצא בו מותר אף בשרצים: איבעיא להו נפל לגו חלא כו'. וא''ת מ''ש משאר איסורין כמו בשיכרא וי''ל משום דחלא חזק מאד ואגב חורפיה נותן טעם לשבח כמו גבי חילתית או דלמא מעט השרץ נגד המשקה וא''כ אין לנו לאסור כל כך ולכך היה שואל מה יהיה ממנו: ההוא אימרטוטי אימרטט. יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש ואף על גב דהוי פגם מ''מ השרץ עצמו דאיפגם מיתסר לכ''ע לכ''נ לר''ת דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא העצמות טהורים דתנן במס' (. טהרות פ''א) עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור והא דאמרי'. אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ היינו לענין טומאה וכגון דאיכא בשר עלויה הא לאו הכי טהורין ולענין אכילה שפיר דמי: סבר לשעורי בק''א אמר לא גרע מתרומה כו'. תימה נהי דתרומה נינהו כשהוא בקדרה בדבר לח בטלה בס' כדאמר פרק גיד הנשה (חולין דף צז.) קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ''ט וי''ל דס''ל כיון שטעמו חזק בשכר יש לדמותו לתרומה לדבר יבש וא''ת אמאי לא בטיל באחד ומאתים כמו ערלה וכלאי הכרם וי''ל דשאני התם משום דהוו איסור הנאה לכך לא ילפינן מיניה שרצים דשרו בהנאה אבל תרומה שרי בהנאה: כתבלין ופלפלין דלא בטיל טעמייהו. לא בס' ולא בק' שהרי מעט תבלין נותן טעם בקדרה גדולה אבל אין לומר דלא בטיל כלל דהא בהדי נותן טעם חשבינן ליה ולא בהדי אוסרין במשהו כדקאמר לעיל (דף סו.) תבלין של שלשה שמות אסור ומצטרף כו': שיער בחלא בחמשין. תימה מ''ש דלעיל רוצה להחמיר בו אפילו יותר מס' וק' וכאן מיקל בו וי''ל משום דקסבר דבחלא לא אשבח כ''כ כמו בשיכרא: אידי ואידי. פי' בשיכרא וחלא בשיתין בה''ג ובירושלמי קאמר דשרץ לא בטיל כי אם באלף ותלמודינו עיקר דבטל בששים כשאר איסורים: היכי דמי בחזקת המשתמר כדתני' הרי שהיו חמריו כו'. דמתוקמא בבא להם דרך עקלתון וה''נ הכא כגון שיבא לו דרך עקלתון ותימה מאי בעי היכי דמי והא מדקתני סיפא ואם הודיעו שהוא מפליג מכלל דרישא בלא הודיעו שמפליג והיינו חזקת המשתמר דידיה וי''ל דאדרבה מדקתני סיפא ואם הודיעו אסור משמע ליה דא''כ רישא דתני בחזקת המשתמר היינו שימור חשיב טפי מלא הודיעו שמפליג מדתני בחזקת המשתמר ואי ר''ל כגון [שלא] שהודיעו שמפליג לישתוק מלישנא דבחזקת המשתמר ומכללא דסיפא שמעינן ליה אלא ודאי בא לומר שאף לא הודיעו שמפליג יש לחוש בדבר כיון שרואהו העובד כוכבים שמתרחק ותדע דצריך שם חזקת שימור אחר וקבעי מאי הוי ומשני כדתניא כו' כגון שיוכל לבא עליו דרך עקלתון: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פי' דרישא אמאי לא הוי טהרותיו טמאים כמו בסיפא וא''ת לישני ליה דרישא מיירי בלא הודיעו שהפליג ולכך שרי כדתניא אם הניחו בחזקת המשתמר מותר והיינו כשלא הודיעו שהפליג ותירץ רש''י דלא דמי למתני' דהא מיירי בטהרות כגון פירות שהוא מחזיק בידיו ונוגע בהם בכל שעה ולכך פריך דאין לחלק ומ''מ קשה דלוקמא בחביות ולא תקשי מידי דהא טהרות משמע נמי בחביות ועוד קשה דאי מיירי כמו שפירש הקונטרס א''כ לא הוה ליה למיפרך מרישא לסיפא אלא הוה ליה למיפרך מרישא מיניה וביה בהדיא מ''ט דרישא טהרותיו טהורות כיון שהוא מחזיק בו ונוגע בהם כדפ''ה לכ''נ לר''י דלעולם מיירי בחביות מיהו בפתוחות שקל ליגע בהן לכך לא מצי לשנויי בלא הודיעו שהפליג מ''מ ליתסר ולא דמי למתני' דשרי גבי יין בלא הודיעו שהפליג דמתני' מיירי בחביות סתומות וא''ת אכתי לוקמא בסתומות כמו מתני' ולא תקשה רישא לסיפא וי''ל דעל כרחך לא מיתוקמא ברייתא בסתומות מדקתני כיון שנתעלמו ממנו טהרותיו טמאות ואי בסתומות הא בעינן כדי שישתום ויסתום ויגוב אף בהודעה שהפליג כדקתני במתניתין: