עבודה זרה סט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

אמר רבא: מדובר במקרה שבעל הבית יכול לבא להם דרך עקלתון [היינו, שיכול להופיע פתאום בדרך קיצור] ולכן הסבלים חוששים מפניו, ואינם מניחים לאף אחד לגעת בטהרות. ^[182]

מקשה הגמרא: אי הכי, בסיפא נמי, מדוע טהרותיו טמאות, הרי בעל הבית יכול להופיע בכל רגע?

מתרצת הגמרא: כיון דאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו, ואינם חוששים שמא יופיע פתאום.: ^[183]

שנינו במשנה: "המניח עובד כוכבים בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה" ^[184] כו':

הגמרא מבארת, מה התחדש בכל מקרה שהובא במשנה.

וכך הוא באור המשנה:

צריכא, ישנו חידוש בכל אחד מהמקרים!

דאי תנא, אילו שנינו רק את המקרה האמור ברישא, "עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין", היינו אומרים, שרק במקרה זה אם היין בחזקת המשתמר מותר, משום שהגוי חושש לגעת ביין, דסבר, דלמא אתי וחזי לי [שמא יבא היהודי, ויראני].

אבל "המניח יינו בקרון או בספינה", אימא, היינו אומרים, שהיין אסור בכל מקרה, כיון שהגוי אינו חושש מהבעלים היהודי, דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי [שהרי יכול להפליג בספינתו ולעשות ביין מה שירצה].

ואי תנא, ואילו שנינו רק "המניח יינו בקרון או בספינה", היה מקום לומר, רק במקרה זה אם הניחו בחזקת המשתמר מותר, משום שהגוי חושש לגעת ביין, דסבר, דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי [שמא יבא הבעלים בדרך אחרת, ויעמוד במקום גבוה ויראני מרחוק].

אבל "המניח עובד כוכבים בחנותו", אימא, היינו אומרים, שהיין אסור בכל מקרה, כיון דאחיד לה לבבא ועביד כל דבעי, [הגוי יכול לסגור את דלת החנות, ולעשות מה שירצה, ואינו חושש מהבעלים].

ולכן, קא משמע לן [השמיענו התנא] שבכל המקרים, אם הניחו בחזקת המשתמר, מותר. ^[185]

שנינו במשנה: "ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתו ויגוב. רבי שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח את החבית ויגוף, ותיגוב".

הגמרא מבארת, במה נחלקו חכמים ורבי שמעון בן גמליאל:

אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: מחלוקת חכמים ורבי שמעון בן גמליאל אינה אלא בחביות הסגורות בפקק של סיד לבן, ורק אז לדעת חכמים יש לחוש שמא יעשה חור בפקק, ויסתמנו. כיון שכל הסיד לבן, לא ניכר בו אם סתמו מחדש.

אבל בחביות הסתומות בפקק של טיט, שהוא שחור בתחילתו, ואינו מלבין אלא אחר זמן, לדברי הכל אין חוששים שמא יחורר את הפקק ויסתמנו, כיון שהסתימה ניכרת לעין. ולכן אין לאסור את היין אלא אם שהה שיעור זמן המספיק כדי שיפתח את הפקק לגמרי, ויגוף [יעשה במקומו מגופה חדשה] ויגוב [הפקק החדש יתיבש].

מקשה הגמרא: מיתיבי, שנינו בברייתא: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לחכמים, מדוע הנכם חוששים שמא יחורר את הפקק ויחזור ויסתמנו, והלא סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה?"

מדייקת הגמרא מדברי רבי שמעון: אי אמרת בשלמא בפקק של טיט מחלוקת, היינו דקתני "סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה".

אלא אי אמרת בפקק של סיד מחלוקת, בשלמא למטה, ידיע, [כלומר, הסתימה ניכרת, כיון שאי אפשר להשוותה לפקק], אלא מלמעלה כיון שיכול להשוותה לפקק הישן, הא לא ידיע?

מתרצת הגמרא: לעולם אפשר לומר כדברי ר' יוחנן, שבפקק של טיט יודו חכמים לרבי שמעון שאין לחוש שמא ישתום ויסתום, ^[186]

אך רבן שמעון בן גמליאל הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי בשל טיט קאמריתו, הרי סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, כנ"ל.

ואי בשל סיד קאמריתו, נהי דלמעלה לא ידיע, כיון שאפשר להשוות את הסתימה לפקק הישן, אך למטה, כשיפתחו את הפקק, מיהא ידיע [הסתימה ניכרת].

ורבנן סברו, כיון דמלמעלה לא ידיע, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה [היהודי לא מעלה בדעתו לבדוק את הפקק כאשר יפתחנו].

אי נמי, זימנין דחלים [לעיתים, הנקב מתמלא כראוי אף מלמטה, ואינו ניכר כלל].

אמר רבא, הלכה כדברי רבי שמעון בן גמליאל. הואיל ותנן בסיפא דמשנתינו סתמא כוותיה. ^[187]

דתנן במשנתינו, "היה אוכל עמו על השולחן, והניח היהודי לגינין [כד יין] על השולחן, ולגין על הדולבקי [מזנון המשמש לשמירת דברי מאכל], והניחו הישראל את הגוי לבדו ויצא.

מה שעל השולחן אסור. כיון שדרך הסועדים ליטול בעצמם יין מהכד המונח על השלחן. ויש לחוש שמא נגע בו הגוי. אך הכד שעל הדולבקי מותר. כיון שאין דרכם של הסועדים ליטול מהאוכל המונח על הדלפק.

ואם אמר לו היהודי לגוי: "הוי מוזג ושותה", והניחו לבדו בבית ויצא, אף הכד שעל הדולבקי אסור.

כיון שנתן לו רשות למזוג, הגוי מורה היתר לעצמו למזוג מכל כד הנמצא בחדר.

ולכן, כל חביות יין פתוחות שהיו באותו חדר, אסורות. שמא נגע בהן הגוי.

אך אם היו שם חביות יין סתומות, מותרות.

ואם שהה שם בכדי שיפתח ויגוף ותיגוב, אסורות". ^[188]

מקשה הגמרא: פשיטא! הרי משנה מפורשת היא כדברי רשב"ג. וכי רבא בא ללמדינו משנה מפורשת?

מתרצת הגמרא: מהו דתימא, אילולי דברי רבא היה מקום לומר שכולה רבי שמעון בן גמליאל קתני לה. כלומר, שאין כונת התנא לסתום כדברי רבי שמעון, אלא הסיפא היא המשך לדברי רבי שמעון בן גמליאל שנשנו לעיל בתחילת המשנה.

קא משמע לן רבא, שהסיפא נידונית כ"סתמא דמתניתין", וממילא למדנו שהלכה כדברי רבי שמעון בן גמליאל.

מקשה הגמרא: וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבי שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא [אינו חושש לנקיבת חור בפקק החבית],

ומאידך, לא קיימא לן כדבריו, במה שחשש שהגוי יפתח את החבית לגמרי, ויסתמה בפקק חדש, אלא הלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלעיל (לא' א') דלא חייש לזיופא, [אינו חושש לזיוף חותם אחר, כיון שטירחה גדולה היא],

אם כן, האידנא, מאי טעמא לא מותבינן חמרא [מדוע אסור להניח חבית יין סגורה] ביד עובדי כוכבים? הרי, מחד, אין אנו חוששים ל"שמא ישתום ויסתום", ומאידך, אין חוששים שמא יעשה לחבית פקק חדש?

מתרצת הגמרא: אכתי יש לחוש משום שייכא ^[189] [נקב קטן שעושים במגופת החבית על מנת להריח את היין], וחיישינן שמא יקדח הגוי מעט באותו נקב וישאב משם יין. ^[190]

הגמרא דנה במקרים נוספים, בהם היה גוי אצל היין, מתי חוששים שנגע ביין ונסכו.

אמר רבא: זונה עובדת כוכבים, וישראל מסובין אצלה, והביאו עמם יין, חמרא שרי [היין מותר].

הערות

^[182] הרמב"ן כתב, שאם היו שם כמה סבלים, שיכולים להסתכל לכל הכיוונים ולהתריע מפני חזרת הבעלים, לא תועיל "דרך עקלתון", ובכל מקרה טהרותיו טמאות.

^[183] התוספות מבארים, שלמסקנת הסוגיא, "בחזקת המשתמר" פירושו באופן שיכול לבא להם בדרך עקלתון. אך בלאו הכי, אפילו אם לא הודיעם שהוא מפליג אסור. וכן כתב הרא"ש. אמנם, הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יב' הל' טז) לא הזכיר דין "דרך עקלתון". ומאידך כתב, "נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, והוא הולך אחריהן לשמרן, אפילו הפליגו ממנו כדי מיל מותרות:. ". וצריך באור, מנין למד הרמב"ם את שיעור "כדי מיל"? ומבאר החתם סופר, לדעת הרמב"ם, הגמרא מדייקת מהברייתא "הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל טהרותיו טהורות", משמע, דוקא התם, שלא נאמר שעליו להשאיר את הטהרות "בחזקת המשתמר", אזי אם הפליג יותר ממיל טהורות, אך ביין, שעליו להשאירו בחזקת המשתמר, בעינן שלא יפליג יותר ממיל. ומכאן מדייק הרמב"ם, ש"בחזקת המשתמר" פירושו שלא יפליג יותר ממיל. ועיין עוד בכסף משנה (שם), המבאר שלדעת הרמב"ם לא נאמר דין "דרך עקלתון" אלא בטהרות, המונחות בחביות פתוחות, ונטמאות בנגיעה בעלמא. אך בחביות יין נסך, שאינן פתוחות, ומה גם שאין היין נאסר בנגיעה בעלמא אלא על ידי שיכשוך, לא הצריכו "דרך עקלתון".

^[184] על פי גירסת המשנה שלפנינו, צריך לומר להיפך: "המניח יינו בקרון או בספינה, וכו', המניח עובד כוכבים בחנותו". הגהות הב"ח.

^[185] כתבו הראשונים (ראה רמב"ן, ורשב"א), שאין להתיר אלא במקרה שהגוי לא סגר את הדלת או הפליג בספינה, ורק אז לא חיישינן שמא נגע ביין. אך אם ידוע לנו שהגוי סגר את הדלת או הפליג בספינה, חיישינן שמא נגע, והיין אסור.

^[186] אמנם אין הכרח לומר כך בדברי חכמים, והיה מקום לומר שנחלקו בפקק של טיט, כפי שנראה מפשטות הברייתא. אך לרב יוחנן היתה מסורת שמחלוקת רשב"ג וחכמים היא בפקק של סיד, ולא בפקק של טיט. ולכן נדחק לבאר את הברייתא כדבריו. תוספות. התורת חיים הקשה על דברי התוספות, הרי ודאי שחכמים לא נחלקו בפקק של טיט, שאם כן, הרי שפיר טען להם רשב"ג, דסתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה?. והניח בקושיא.

^[187] מדברי רבא נראה, שרק במקום ש"סתמא דמתניתין" כדברי רשב"ג, אזי ההלכה כמותו. ברם, יעויין בגמרא (בבא בתרא קעד' א'): "אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן, כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". אך כבר כתב הרשב"ם (שם קלג' ב' ד"ה ת"ש), שרבא לא סבר כרבה בר בר חנה, ולדעתו, אין ההלכה כרשב"ג אלא במקום שסתם לן התנא כמותו.

^[188] התוספות הקשו, מדוע חביות סתומות שהיו באותו חדר, אסורות, הרי בגמרא להלן (ע' א') מבואר, שבכל מקום שהנכרי "נתפס עליו כגנב" [דהיינו, שאין לו שום הוראת היתר לגעת ביין, ואם יתפסוהו נוגע ביין ידונו אותו כגנב], אין חוששים שמא נגע, ואם כן, בנידון דידן, הרי אין לו שום הוראת היתר לפתוח חביות סתומות שהיו באותו חדר? ותרצו: כיון שהיהודי החזיק את ידו והתיר לו למזוג לעצמו יין מהחביות הפתוחות, אינו חושש כל כך, ומתיר לעצמו לפרוץ אף את החביות הסתומות.

^[189] יש שגרסו [עיין בתוספות שהביא את גירסת הערוך (לא נמצא כך בערוך שלפנינו), ובריטב"א בשם הגאונים והרי"ף] "שיבא", דהיינו, נקב הנמצא במגופת החבית, ולפעמים נותנים בו מינקת (קש) ושואבים ממנו מעט יין, לטועמו. ועל שם זה נקרא "שיבא", מלשון "שאיבה ".

^[190] עיקר הסוגיא, אימתי סומכים על חותם אחד ביין, ומתי צריך חותם בתוך חותם, נשנה לעיל לא' א', יעויין שם וכאן בדברי התוספות. ואין כאן המקום להאריך בה.

בבא להם בדרך עקלתון (מתפתלת) שהוא יכול לבוא בדרך עקומה, מסביב, באופן שהם אינם יכולים לדעת מהיכן הוא בא, ולכן הם מתייראים. ומשיבים: אי הכי [אם כך] שבאופן כזה מדובר, סיפא נמי [בסוף גם כן] מדוע לא נאמר שהם מתייראים? ומשיבים: כיון שאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו [סומכת דעתם] שלא יפתיע אותם.

א שנינו במשנה כמה דינים דומים: המניח נכרי בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה כו'. ומעירים: וצריכא [ונצרכה לומר] משנה זו על כל המקרים המתוארים בה, אף שלכאורה כולם עניינם דומה, דאי תנא [שאם היה שונה] רק במקרה של נכרי המעביר חביות היינו אומרים: שם אין חוששים, כיון דסבר [שהגוי סבור]: דלמא אתי וחזי ליה [שמא יבוא בעל הבית ויראה אותו], אבל בקרון או בספינה — אימא [אמור] שמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי [שמרחיק את ספינתו ועושה מה שרוצה] באופן שאין הישראל יכול לראות אותו.

ואי תנא [ואם היה שונה] בקרון או בספינה, היינו אומרים: שם הוא חושש משום דסבר [שסבור]: דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי [שמא הישראל בא בדרך אחרת ועומד על גדת הנהר ורואה אותי], אבל נכרי בחנותו אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי [אמור שאוחז, סוגר, את הדלת ועושה מה שהוא רוצה] ואינו חושש שמא יראוהו, קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל המקרים הדין שווה, ואין לחשוש לכך אם לא הודיעו שמפליג.

ב על המחלוקת במשנה מהו פרק הזמן שבו נאסר היין אם הודיעו שהוא מפליג, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו אם הוא זמן של עשיית נקב במגופת החבית וסתימתו עד שיתייבש (כדעת חכמים), או זמן ארוך יותר של פתיחת המגופה ועשיית מגופה חדשה עד שתתייבש (כדעת רבן שמעון בן גמליאל), היא רק במגופה של סיד, שאין סתימה של חור ניכרת בה, אבל בשל טיט שסתימה חדשה ניכרת בה — דברי הכל אין היין נאסר אלא עד כדי שיפתח ויגוף ויגוב.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו ממה ששנינו בברייתא, שאמר רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: והלא סתומו (סתימתו) של הנקב ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, והגוי ירא לעשות זאת.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] גם בשל טיט מחלוקת, היינו דקתני [זהו ששנינו שטוען רבן שמעון בן גמליאל]: סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בשל סיד מחלוקת, בשלמא [נניח] למטה ידיע [ידוע] המקום שסתם, לפי שאינו יכול למלא בסיד את כל החור, ונשאר חלל למטה, אלא למעלה הא לא ידיע [הרי אינו ידוע] כשסותמו בסיד!

ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל הוא שלא ידע ולא היה בטוח מאי קאמרי רבנן [מה אומרים, במה מדברים, חכמים], והכי קאמר להו [וכך אמר להם]: אי [אם] בסתימה של טיט קאמריתו [אתם אומרים], הרי בזה סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, ואי [ואם] בשל סיד קאמריתו [אומרים אתם], נהי [אם אמנם] שלמעלה לא ידיע [ידוע], למטה מיהא ידיע [על כל פנים ידוע]! ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים לטענה זו? הם סבורים כי כיון שמלמעלה לא ידיע [ידוע] שהיה שם נקב, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה [מעלה הגוי על דעתו שהישראל יהפוך ויראה אותו]. אי נמי [או גם כן] זימנין דחלים [פעמים שמתרפא ומתמלא הנקב] ואי אפשר לדעת שעשאו.

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה [ושנינו במשנה סתם כשיטתו].

דתנן [ששנינו בסוף המשנה]: היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי והניח ויצא — מה שעל השולחן הוא אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו: "הוי מזוג ושותה" — אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. אם כן, פסקה המשנה במפורש שהשיעור הוא כדי שיפתח ויגוף.

ואומרים: פשיטא [פשוט הוא], הרי הדבר נאמר במפורש במשנה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: את הפסקה הזו כולה רבן שמעון בן גמליאל קתני לה [שנה אותה] והיא עדיין המשך דבריו הקודמים, ולא דברי סתם משנה, קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שאין הדבר כן.

ושואלים: וכי מאחר דקיימא לן כוותיה [מאחר שמוחזק לנו כשיטתו] של רבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא [שאינו חושש לעשיית נקב בחבית], ומצד אחר אף לדברי רבן שמעון בן גמליאל, שחושש לפתיחה והחזרה של המגופה, אין אנו חוששים, שהרי אנו אומרים כי הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר' אליעזר דלא חייש לזיופא [שאינו חושש לזיוף], שבמקום שיש טרחה יתירה, כגון ביצירת מגופה חדשה, אין חוששים שיבוא הגוי לזייף, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא [בזמן הזה מה טעם אין אנו משאירים יין] שבחביות סתומות ביד גוים? ומשיבים: משום שיש בהן שייכא [הנקב הקטן שבמגופת החבית] ואנו חוששים שהגוי ירחיבנו קצת וישתה ממנו.

ג אמר רבא: זונה גויה, וישראל מסובין אצלה — חמרא שרי [היין שנמצא שם מותר], נהי [אם אמנם] שתקיף (חזק) להו יצרא [להם יצר] העבירה של זנות, ולכן הם נמצאים אצלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is a case where he came to them in a roundabout way, such that they would not know from where he might appear, and they would be afraid to tamper with the goods because he might catch them in the act. The Gemara objects: If that is so, this can apply to the latter clause also. The Gemara answers: In the case of the latter clause, since he said to them: Go and I will come after you, their minds are at ease that he will not surprise them.

§ The mishna teaches similar cases, including the case of one who left a gentile in his shop, and the case of one who placed his wine in a wagon or on a ship. The Gemara explains: And it is necessary for the mishna to cite all these cases, even though they appear similar, as, had the mishna taught only the case of the gentile transporting a Jew’s barrels, one might assume that the reason there is no concern that the gentile used the wine in that case is because he thinks that perhaps the owner will come and see him. But in a wagon or on a ship, one might say that he can take his ship far off and do what he desires in such a way that the owner cannot see him.

And had the mishna taught only the case where the Jew placed his wine in a wagon or on a ship, one might assume that the concern there is because the gentile thinks: Perhaps he will come on a different road or stand on the bank of the river and see me. But in the case of a gentile in his shop, one might say that he can hold the door closed and do whatever he desires with no concern of being seen. Therefore, the mishna teaches us that in all of these cases the same ruling applies, and there is no concern unless the Jew informed the gentile that he is going a great distance away.

§ There is a dispute in the mishna with regard to the length of time that causes the wine to be rendered forbidden if the owner notified the gentile that he is going off some distance. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute is only with regard to the case of a stopper made of lime plaster, in which a hole can be sealed without being detected; but with regard to the case of a stopper made of clay, in which a patch would be detected, everyone agrees that the wine is forbidden only if there was enough time for the gentile to open the barrel by removing the stopper entirely, stop it again with a new stopper, and for the new stopper to dry.

The Gemara raises an objection to this explanation of the dispute from a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said to the Rabbis: But isn’t the sealing of the hole noticeable both from above and from below, and therefore the gentile will be wary of doing so?

The Gemara explains the objection: Granted, if you say that the dispute is also with regard to a stopper made of clay, this explanation is consistent with that which the baraita teaches as to the response of Rabban Shimon ben Gamliel: Its sealing is noticeable both from above and from below. But if you say that the dispute is with regard to a stopper made of lime plaster, granted, the location of the sealing is noticeable from below, as it is impossible to fill the entire hole with lime plaster, and an empty space remains below it; but the resealing is not noticeable from above.

The Gemara answers: It was Rabban Shimon ben Gamliel who did not know what the Rabbis were saying, and this is what he is saying to them: If you are speaking of a stopper made of clay, its sealing is noticeable both from above and from below. And if you are speaking of a stopper made of lime plaster, granted, it is not noticeable from above, but it is noticeable, in any event, from below. And how would the Rabbis respond to this claim? They maintain that since it is not noticeable from above that there is a patch, it does not occur to the gentile that the owner will turn the stopper over and see the patch. Alternatively, the Rabbis could answer that sometimes it seals firmly and is not detectable.

Rava says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, since we learned an unattributed mishna in accordance with his opinion.

This is as we learned in the last clause of the mishna: If a Jew was eating with a gentile at the table, and left jugs of wine on the table and a jug on the side table, and he left it and went out, what is on the table is forbidden, as it is likely that the gentile handled it, whereas what is on the side table is permitted. But if the Jew said to the gentile: Mix water with the wine and drink, even the jug that is on the side table is forbidden. Similarly, open barrels are forbidden, but sealed barrels are permitted unless the Jew was out of the room for sufficient time for the gentile to open the barrel by removing the stopper, stop it again by making a new stopper, and for the new stopper to dry.

The Gemara asks: Isn’t it obvious? This ruling is stated explicitly in the mishna. The Gemara answers: Lest you say that Rabban Shimon ben Gamliel teaches the entire clause, and this is the continuation of his previous statement and not an unattributed statement of the mishna, Rava teaches us that this is not so.

The Gemara asks: And since we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who is not concerned about a bored hole in the barrel, and even though there is a concern that the gentile may have opened and replaced the stopper the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who is not concerned with forgery of the seal, because excessive effort is required to forge a seal (see 31a), therefore, nowadays, what is the reason we do not place wine in sealed barrels in the possession of gentiles? The Gemara answers: It is because of the bunghole, the hole in a barrel through which one smells the wine, which the gentile might widen a bit to drink from it.

§ Rava says: In the case of a gentile prostitute, where Jews are dining at her table, the wine at the table is permitted. Granted, their passion for the sin of harlotry overwhelms their judgment,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל בקרון או בספינה מפליג ליה לספינתא ועביד מאי דבעי. פירוש סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי מפליג ועביד מאי דבעי, אף על גב דלא חזא ליה דאפליג נמי אימא ניחוש דילמא איפליג, קא משמע לן דלא חיישינן, וכן בחנות. אבל ודאי אי חזי ליה דאפליג בספינתו, אי נמי דאחיד דשא דחנותא, אי אית ליה לאשתמוטי בהכי אסור, ואי לא מותר. והכי תניא בתוספתא (פ"ח ה"ה) המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אף על פי ששהה לזמן מרובה מותר, ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור. המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אף על פי ששהה לזמן מרובה מותר, אם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור. וכתב הראב"ד ז"ל (ע, א ד"ה מאי) אין לנו לזוז משם דכל שלא נתפס עליו כגנב ונעל הגוי בפניו אסור בכל ענין, כיון שיש לו רשות בבית או ביין, ואפילו בבית שישראל דר בתוכה או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה,ואף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג, ומעתה ההוא לישנא דתיגרא (ע, א) דשרייה רבא לחמרא דישראל אף על גב דאחדיה גוי לדשא, מפרשי ליה משום דאף על גב דהוו שתיין תרווייהו חמרא, מכי נפקו מביתא מיהא לא הוה ליה רשותא לגוי למהדר בביתא בלא רשותא דישראל ונתפס עליו כגנב הוא בכך ולית ליה לאשתמוטי. וההוא מעשה דביזעא (שם) אף על גב דהוה ישראל דר באותו הבית ולא הודיעו שהוא מפליג מיתוקם, דכיון דאשכח (דרך) [דשא] נעול בפניו, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור, כיון שיש לו שייכות בבית, דחמריה הוה יתיב בגויה.

אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הואיל ותנן סתמא כוותיה וכו'. והכי קיימא [לן] דלא חיישי לשיתומא. והני מילי היכא דלא חזינן, אבל היכא דחזינן כגון שהעביר את המגופה מפי החבית והכיר בה מלמטה מקום שיתום וסתימה אסור אפילו בהנאה, דהוה ליה ודאי מגעו, כן כתב הראב"ד ז"ל (במתניתין סד"ה רש"א).

אי הכי סיפא נמי כו׳. כל הני אי הכי שאלות הן לפרש משנתינו ולא מיתפרשי באי אמרת בשלמא ויש כיוצא בהם בתלמוד וכמו שביררתי במסכת גטין בס״ד.

כיון דאמר להו כו׳. כלומר דתרתי בעינן שלא הודיעו שהוא מפליג ושיהא דרך עקלתון וכן הלכה וכתב רבינו הר״מבן ז״ל שאם היו שנים או שלשה גוים או פועלים שיוכל כל אחד להסתכל בדרך אשר בו יבא ולהרגיש אם הוא קרוב או רחוק שיוכל לזייף הרי אלו כאלו אין כאן דרך עקלתון שכבר חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואינו יכול לבא עליהם פתאום.

מתני׳ המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא. פר״שי ז״ל בדרך קצרה ונראה שתפס לשון זה במקום חזקת המשתמר האמור לעיל להשמיענו שהוא בחזקת משתמר מפני זו הקפנדריא אבל הר״אבד ז״ל פירש שלכך תפס לשון זה כאן לו׳ שלא הודיעו שהוא נכנס לרחוץ שאילו הודיעו כן אף על פי שיש כאן דרך עקלתון אסור שהרי זה כאילו הודיעו שהוא מפליג כי בודאי יש בכניסה לעיר ורחיצה כשיעור שיוכל לזייף אבל כשהלך בקפנדריא כלומר פתאום בלא ידיעתם ולא ידעו שהלך לרחוץ אף על פי ששהה הרבה מותר והפי׳ הראשון נראה יותר נכון ומיהו דברי רבינו ז״ל נכוחים הן בדין דמיירי כשלא הודיעם היכן הלך ואין זה צריך ביאור וכן התיר אף הרב ז״ל אפילו בחביות פתוחות ממש כדכתיבנ׳ לעיל אבל נראין דברים דבהא נמי פקוקות בעינן ושיהא שם דרך קפנדריא דהיינו עקלתון.

המניח נכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. פירוש ואפילו בחביות פתוחות בלי פקק שהרי יש כאן שומר ואף על פי שכבר למדנו לעיל בפרקים דאפי׳ במטהר יינו של נכרי ברשו׳ סגי בשומ׳ יוצ׳ ונכנס אשמועי׳ הכא דאף על גב דלא הוחזק בשומר סגי לן והא דקתני המניח בדיעבד לאו דוקא דהוא הדין אפילו לכתחי׳ כדאית׳ בפרקים דלעיל אלא דנקט לה אגב רישא אי נמי דלא הוה לישנא מעליא למיתני מניח נכרי בחנותו וכדכתיב׳ בשמעת׳ קמייתא דחולין בס״ד.

וכל שלא הודיעו שהוא מפליג או דשרינן ביוצא ונכנס אף על פי שיצא ונכנס כמה פעמים והפליג הרבה בראשונות וחזר ויצא נמי מותר דאכתי מירתת דאף על גב דאפליג טובא בקמייתא דילמא לא מפליג בבתרייתא וכן כתב הר״אבד ז״ל ואם אמר לו מזוג ושתה אף שעל הדלבקי אסור פירוש דהשתא הרי הוא כאלו נתן לו רשות על הדלבקי דאלו במה שעל השלחן בלאו הכי נמי יש לו רשות ולהכי לא אצטריך למיתני בהאי בבא ואם הודיעו שהוא מפליג כדקתני באינך דמאי דאמר ליה מזוג ושתה חמיר מהודיעו שהוא מפליג ואינו חושש שיהא נתפס כגנב.

גמרא וצריכא דאי תנא כו׳. אבל ספינתא מפליג לה לספינתא ועביד מאי דבעי קא משמע לן פי׳ אבל ספינה הוה ס״ד דכיון דאי בעי מפליג ועביד מאי דבעי דניחוש להכי ואף על גב דלא חזינן ליה דאפליג קא משמע לן דלא חיישינן להכי מסתמא והכי נמי אמרינן דבחנות לא חיישינן דילמא אחיד דשא ועביד מאי דבעי הא כל היכא דחזינן ליה דאפליג ספינתא או דאחד דשא אסור והכי מוכח לקמן בעובדא דחמרא דההוא ביתא דהגוי יתיב בתחתונה והכי תניא בתוספתא המניח יינו בפונדקי ונכנס לכרך אף על פי ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אף על פי ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור ע״כ וכן כתב הר״אבד ז״ל ודעת מורי הר״שבא נר״ו שאף בזו אי לית ליה לאשתמוטי על נעילת הדלת מותר והכי משמע לקמן בעובדא דאושפיזא.

פשיטא. פירוש דהא סתם לן תנא כותיה ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם והא דפרכינן הכי בפשיטותא ואף על גב דאיכא מאן דלית ליה הני כללי הא כתיבנא בפ״ק דה״מ דאיכא דלא קפיד אהני כללי לגמרי דלא למפסק דלא כותייהו אבל מן הסת׳ הלכה הם והכל מודים בהם.

והשתא דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא. כלומר לעשות נקב במגופות וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא כלומר דחותם אחד אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים פי׳ בחותם אחד על המגופה כרבי אליעזר וקשיא לי אפילו לא קיימא לן כרבי אליעזר איכא למקשי נמי אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים בשני חותמות על המגופה דהא אפילו לרבנן יינו של ישראל ברשו׳ גוי בשני חותמות הוא מותר כדאיתא בפרק אין מעמידין ונראה לי כי מנהגם היה שלא להקפיד חבית של יין ברשות גוי אף על פי שיש חותם במגופה עד שיתנו עליו חותם אחד המכסה את פי החבית כגון דיקולא ומיהדק דהוי חותם בתוך חותם ועל אותו מנהג שאלו אמאי דהא בלאו דיקולא נמי היינו יכולין להתיר בחותם אחד שעל המגופה מכיון דקיימא לן כרבי אליעזר וקיימא לן כרבן שמעון ן׳ גמליאל ופרקינן משום שיבא דהשתא לא סגיא מבלי שנניח עליו דיקולא שמא יוציא הגוי היין או יגע בו על ידי דבר אחר דרך אותה שיבא ואף על פי כן לא היו סומכין על הדיק לא לבדה דההוא סימנא לא חשיב כחותם אלא היכא דאיכא חותם אחר חשוב בר מיניה דחשיב האי להצטרף לו ולעשותו חותם בתוך חותם לרבנן אבל עליה בלחוד לא סמכינן ואפילו לרבי אליעזר וכדפרישנא בפרק אין מעמידין וכן פרשתי לפני מורי הר״א הלוי ז״ל.

שיבא. פר״שי ז״ל שהוא נקב דק מאד שעושין במגופת החבית כשגפין אותה כדי שיצא משם הבלו של יין והגאונים ז״ל כתבו כי לפעמים נותנין בו קנה חלול כעין מניקת ועל שם כן ניקרא שיבא ששואבין היין דרך שני וכן פירש רבינו אלפסי ז״ל.

אמר רבא זונה גויה. פר״שי ז״ל דכל שרי דאמרינן בהאי ענינא שרי בשתיה וכל אסיר אסיר בהנאה ובכלהו הלכתא כרבא.

וישראל מסובים חמרא שרי. פירוש אי הוי חמרא דידהו ואפילו הוא בלי שום פקק דיצרא דיין נסך לא תקיף להו ולא שבקי לה למיגע כלל.

כבר ביארנו במשנה שהלכה כרשב"ג צריך שתדע שלא כל השעורין שוים בזו והכל לפי תכונת המגופה שבשל סיד נוח לזייף סתימת נקב יותר משל טיט שהסיד חוזר לצבע הסיד שבצדו בנקל יותר מן הטיט וכן כל כיוצא בזה כללו של דבר כל שהפקק אפשר להעבירו ולהחזירו כשהיה בלא הכר בשיעור מקום שהודיע בו הפלגתו אסור וכל שאי אפשר להעבירו ולהחזירו על התכונה שהיה מותר ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ונמצא שיעור זה בבקבוקים שלנו כל שאפשר לנדד הברזא ולהחזירה ולהנגב מה שיצא לחוץ מן היין או שיהא באפשר להעביר המגופה ולהחזירה בלא הכר ומ"מ אין מפקידין אצל הגוי ברשותו אע"פ שהחבית מגופה עד שאין יכול להעבירה בשיעור שהיתה בידו בלא הכר עד שיהא שם חותם בתוך חותם בפי החבית ובכל נקבים שבה ומפתח וחותם כשני חותמות ומחשש שיבא וכבר בארנו ענין זה בפרק שני:

זונה גויה העומדת במעמד ישראלים הזונים אחריה ויש יין במעמדם היין מותר שאע"פ שיצרם תוקף לעברה אינו תוקף ליין נסך שיהיו שותים ממנו אם היא נוגעת בו ומתוך כך אימתם עליה שלא ליגע הא זונה ישראלית במעמד גוים היין אסור ואין שמירתה מועלת מתוך שהיא נגררת אחריהם אין אימתה עליהם ונוגעים ואינה מקפדת:

וכי מאחר דקיי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתימה כו' פי' מכח חד מנייהו ליכא למשרי דאי כרשב"ג נהי דלא חיישי' לשחימה כיחוש לפתיחת כל המגופה שהרי עכשיו יש לו כמה שהות וניחוש נמי לחלופי דבשלמא בכולי מתני' ליכא למיחש לחלופי שכשהיה מעביר חביות עמו בדרך או בקרון או בספינה לא שכיחי בהדי' דמצי לחלופי וכשהניחו בחנותו נמי מירתח לצאת ולהביא ולהחליף דילמא חזו לי' אבל הכא איכא למיחש לחלופי ואי כר' אלעזר נהי דלא חייש לזיופי דחותם התינה בנוד דליכא למיחש שמא ינקוב במקום אחר. אבל בחבית דאיכא למיחש שמא ינקב שלא במקום החותם אסור הילכך בענין הלכה כרשב"ג דלא חייש לשחימה וכר"א דלא חייש לזיופא ופתרון המורה נ"ל דאע"ג דסבר דפתיחת החבית הויא זיופא ולא חיישינן לזיופא נהי דלזה ליכא למיחש איכא למיחש לחלופי אלא ודאי כדפרישית הוא:

בד"ה היה אוכל על כו' וכן על השלחן מה"ט אסור כו' כדי שישתום ויסתום כו' עכ"ל כצ"ל פי' דעל השלחן אף בלא א"ל הוי מוזג ושותה מה"ט אסור דה"ל כמי שהחזיק ידו למזוג ולשתות דמימר אמר כו' כפרש"י במתני' וק"ל:

בד"ה והאידנא כו' שזהו קל יותר לעשות מסתימה שאין בו טורח כו' עכ"ל ר"ל דקל יותר לזייף דלא מינכר משא"כ סתימה דמינכר כפרש"י וק"ל:

בד"ה מ"ט לא מותבינן כו' חמרא ביד עובדי כוכבים ש"מ דהוי כו' דרך שם ולתפוס הכוס כו' כצ"ל:

תד"ה היה. וכן בסיפא כו' כדי שיפתח ויגוף ותיגוב כו'. כצ"ל ובמהרש"א ט"ס:

תד"ה מ"ט. ע"ש ברזא כו' אותו בה. כצ"ל:

בא"ד מדקאמר דוקא משום שייכא כו'. כצ"ל:

בא"ד או שכח היאך חתמו כו'. לכאורה למה יגרע זה מלא הלך כלל לראותו. ואולי זהו הריעותא דאם היה החותם מכוון כמו שעשאו ודאי היה נזכר בראותו אותו עתה לומר שהוא הוא שעשאו וכן יעיד הנסיון:

בא"ד ומיהו אין נכון כו' דאז ודאי אינו מותר כו'. כצ"ל:

בא"ד ולתת חשוק כו' סביב השולים במקום כו'. כצ"ל וכ"ה לעיל (לא ב) בדבריהם:

בא"ד מיהו אין לאסור ג"ז בדיעבד. נראה למחוק כ"ז מכאן ולהציגם לקמן אחר או שיחזור:

גמ' אמר רבא הלכה כרשב"ג. עיין ב"ב דף קלג ע"ב ברשב"ם ד"ה ת"ש:

פשיטא מהו דתימא כולהי ר"ג היא יל"ד דטפי ה"ל למימר סד"א כולי רבנן היא ורישא בשל סיד ובבא דשולחן בשל טיט דמודו רבנן וצ"ל דגמירי להו דכולהי בבא בשל סיד איירי וכמ"ש תוס' ד"ה רשב"ג וכו' ע"ש:

אמר רבא זונה נכרי' וכו' הרי"ף לא מייתי זה נ"ל דס"ל דוקא בימיהם שהיה עע"ז ומנסכי' לע"ז ע"כ חמרא שרא דלא תקיף להו יצרא דיי"נ אבל בזה"ז דליכא ביי"נ אלא משום בנותיהן וכיון דתקיף לי' יצרא דבנותיהן כ"ש יינן משום בנותיהן א"כ יינן אסור וממילא לא הי' צריך לאתויי' אידך דזונה ישראלי' דפשוט דאסור דרבא נמי לא אמרו אלא משום דהתיר יין של זונה נכרי' הוצרך לאסור דשל זונה ישראלי' אבל הרי"ף לא צריך להשמיענו:

בבא להו דרך עקלתון. כשבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי: דאי תנא עובד כוכבים. עובד כוכבים שהיה מעביר כדי יין: ועביד מאי דבעי. ואפי' לא הודיעו שהפליג ליתסר: מחלוקת בשל סיד. במגופה של סיד שהיא לבנה הוא דחיישי רבנן לשתומא דכיון דלבן הוא לא מינכר בין חדש לישן: אבל של טיט. שהוא שחור בתחלתו ואע''פ שהוא נגוב אינו מלבין עד יום או יומים דברי הכל לא חיישינן לשתומא דמינכרא שתימת החור כשאר המגופה ואינו אסור עד שישהא כדי שיפתח ויגוף מגופה חדשה ותנגוב: והלא שתומו ניכר. אם היה נוקב חור הרי הוא ניכר: בין מלמעלה. שזה חדש והמגופה ישנה: בין מלמטה. כשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה לפי שלמעלה מירח העובד כוכבים והשווה סתומו אבל למטה לא יכול למרח וניכר: אלא אי אמרת בשל סיד. קאמרי רבנן הא לא ידיע שתומו מלמעלה והיכי קתני בין מלמעלה בין מלמטה: דחלים. מתמלא הנקב מלמטה כלמעלה חלים סלדי''ר בלע''ז: פשיטא. דתנא סתם לן כוותיה ורבא מתני' אתא לאשמועינן: מהו דתימא. הא בבא דהיה אוכל עמו על השולחן סיפא דמילתיה דרבן שמעון והוא קתני לה והכי קתני מתני' רבן שמעון אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב היה אוכל עמו כו' ולא סתמא היא קמ''ל רבא דסתמא היא: והשתא דקבעינן הלכתא כרבן שמעון דלא חייש לשתומא. לנקיבת חור שהוא בלא טורח משום דמינכר ולפתיחת חבית כולה נמי דחייש לה רבן שמעון לא קיימא לן כוותיה דהאי זיופא דטירחא הוא ואנן קבעינן באין מעמידין (לעיל דף לא.) הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד האידנא אמאי לא מותבינן חביות סתומות ביד עובדי כוכבים: משום שייכא. נקב דק מאד שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת ויטעום מן היין:

היה אוכל עמו על השולחן כו' תימה דע''כ מיירי בלא הודיעו שמפליג מדשרי על הדולבקי וא''כ כי א''ל נמי הוי מזוג ושותה אמאי אסור וי''ל דמ''מ כיון שהחזיק ידו למזוג ולשתות לא מירתת כלל וכן על השולחן מהאי טעמא אסור וכן בסיפא דקתני חביות סתומות כדי שיפתח וישתום ויסתום ויגוב אסורות ואע''ג דנתפס עליו כגנב על הזיוף ואמר לקמן (דף ע.) דנתפס עליו כגנב מותר מ''מ הכא שאני שא''ל הוי מזוג ושותה ולכך לא מירתת כל כך כיון שהחזיק ידיו למזוג ולשתות: רבן שמעון בן גמליאל הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן. וא''ת ולימא ר' יוחנן דפליגי בשל (סיד ובשל) טיט ויהא רשב''ג כמשמעו וי''ל דגמר' גמירי ליה הכי: והאידנא דקים לן כר' אליעזר ולא חייש לזיופא. ופרש''י כרשב''ג דלא חייש לשתומא תרוייהו צריכי הא דקים לן כרבי אליעזר וקים לן כרשב''ג דאי קי'ל כר' אליעזר לבד ולא כרשב''ג ה''א דנהי דלא חיישינן לזיופא דהיינו שיסיר כל המגופה ויעשה אחרת תחתיה כר' אליעזר דאמר לא טרח ומזייף מ''מ איכא למיחש לשתומא דליכא זיופא ואי קי''ל כרשב''ג לבד ה''א דנהי דלא חיישינן לשתומא מ''מ איכא למיחש לזיופא שיסיר כל המגופה ויעשה אחרת תחתיה שזהו קל יותר לעשות מסתימה שאין בו טורח והלכך נקט תרוייהו כרשב''ג וכר' אליעזר: מאי טעמא לא מותבינן חמרא משום שייכא. רש''י גריס שייכא בכ''ף משום דהיין נמשך ויוצא דרך שם ובערוך גריס שיבא בבי''ת על שם ברזא קטנה שסותמין אותו בהו כמו שיבא דכשורא (סנהדרין דף ז:) והוא נקב קטן שעושין להריח ריח היין דרך שם וקורין לו שותיא''ל ומכאן משמע דמגופת חבית לבד הוי חותם אחד מדקאמר ודוקא משום שייכא לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים ש''מ דהוי חותם אחד סתימת החבית כמו שהיא מגופה בטיט וכן משמע לעיל בסוגיא דאין מעמידין (דף לא.) דקאמר אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם משמע הא שריקא לחוד הוי חותם אחד אבל רבינו יצחק בן יהודה שלח לרש''י דוקא לחביות שלהם שהיו של חרס סגי בחותם אחד שעל פי החבית אבל בחביות שלנו שהם מנסרים מחוברים זה לזה אף כי יש חותם אחד על פי החבית מכל מקום יש לחוש שמא יתחוב העובד כוכבים חודו של סכין בין הנסרין או בין השוליים או אפי' באמצע הנסר עצמו ולהוציא היין דרך שם ולתחוב הכוס נגד הנקב ומיהו נראה לר''י שאין לחלק בין החביות שלנו לחביות שלהם שהרי לא מצינו שהקפיד התלמוד אפילו מאן דחייש לשתומא לא חייש אלא לנקיבה דמגופת החביות אבל לנקיבה דדופני החבית לא חיישינן וליכא למימר דהיינו דוקא במגופה שהיתה של טיט היה יכול לעשות הנקב אבל לא בשל חרס דהא מגופה איירי במגופה של חרס אלא ודאי היינו טעמא דלא חיישינן לקלקול לדופני החביות ה''ה בחביות שלנו מותר לשלוח יין בחותם אחד על פי החבית ודוקא כשחוזר ורואהו ומכיר את החותם אבל אם שלחו לחבירו והוא אינו חוזר ורואהו צריך חותם בתוך חותם ומיהו אם שולח כתב ידו והודיע לחבירו ענין החותם סגי בכך כמו בהכרת החותם דהעובד כוכבים מרתת מכתב כאילו היה הוא חוזר ורואהו ומכירו וכן משמע לעיל ואע''ג דקים לן כרבי אליעזר דסגי בחותם אחד מ''מ בעינן הכרת חותם משום דקשיא לן דרב אדרב כדפי' לעיל פ' אין מעמידין (שם. ד''ה דאמר) וכן משמע נמי בברייתא דקתני פ' אין מעמידין (שם:) השולח יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד עובד כוכבים אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור אלמא בעינן הכרת חותם ואע''ג דר''ת מוקי לה לעיל כרבנן מדלא נקט יין גבי עובד כוכבים כדפ''ל מ''מ מדרבנן בציר ומורייס נשמע לר' אליעזר ביין והא ציר ומורייס לרבנן קתני בהך ברייתא דסגי בחותם אחד ואפ''ה בעי הכרת חותם ה''ה נמי יין לרבי אליעזר דאע''ג דסגי בחותם אחד מ''מ בעינן הכרת חותם ועוד יש ליישב הברייתא כרבי אליעזר כדפ''ל לפי' רש''י הלכך שמעינן מיניה דאף לר' אליעזר בעינן הכרת חותם מיהו מדקאמר הכא בשמעתין דקיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא משמע לישנא דלא חיישינן לזיופא כלל דסגי בחותם אחד אפילו בלא חוזר ומכירו דודאי לא טרח ומזייף כלל וגם מנהג העולם היה בשכבר לשלוח יין בחותם א' בלא חוזר ומכירו ואע''ג דלרב ודאי בעינן הכרת חותם כדפ''ל פ' אין מעמידין (שם. ד''ה דאמר) דאל''כ קשה דרב אדרב מ''מ לא קי''ל בהא כרב אלא קים לן כסתמא דתלמודא דשמעתין וכדפרישית וברייתא דלעיל נמי דציר ומורייס שהבאתי יש ליישב דלא אסרה הברייתא אפילו בלא הכרת חותם דהא דקתני בברייתא אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור אינו רוצה לומר אם לאו שהלך הישראל ראשון להכירו דאסור אלא ה''ק ואם לאו שהלך לראותו ולא הבין שהוא כמו שעשאו או שכח היאך חתמו ואינו יודע אם הוא כמו שחתמו אם לאו אסור ואז הוא גרוע טפי מאילו לא הלך כלל לראותו שהרי עתה שרואהו ואינו מבחין אם הוא כמו שעשאו יש הוכחה קצת שזייפו העובד כוכבים אבל ודאי אם לא הלך ואינו רואהו כלל הישראל ראשון אחרי שחתמו אלא שהישראל שני מצאו

עבודה זרה סט ע"ב

דף סט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד