חולין מד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

והעושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל בשתי חומרות סותרות - עליו הכתוב אומר [קהלת ב] "הכסיל - בחושך הולך".

אלא, אי עביד כבית שמאי, ליעביד כקוליהן וכחומריהן, ואי עביד כבית הלל, ליעביד כקוליהן וכחומריהן!

ותיקשי לרבא, שנקט שתי חומרות דסתרי אהדדי.

שמצד אחד נקט חומרא דרב שנקובת תורבץ הוושט היא בכל שהוא, ומאידך נקט כחומר דשמואל, שאמר לאו מקום שחיטה הוא! והרי הני תרי חומרי סתרי אהדדי, כי לפי רב מקום שחיטה הוא, ואמאי מטרפינן כשהתחיל לשחוט בתורבץ הושט והמשיך בוושט עצמו!?

ועתה מבארת הגמרא את הא דתניא, לעולם הלכתא כבית הלל, וכל הרוצה כדברי בית שמאי עושה, וכל העושה כדברי בית הלל עושה.

והוינן בה: הא גופא קשיא! אמרת, לעולם הלכה כדברי בית הלל, והדר תני: והרוצה לעשות כדברי בית שמאי, יעשה?!

ומשנינן: לא קשיא!

כאן, דאמרינן יכול לעשות כבית שמאי - קודם בת קול שיצאה משמים והודיעה שהלכה כבית הלל.

כאן, דאמרינן לעולם הלכה כדברי בית הלל - לאחר בת קול.

ואי בעית אימא, לעולם איירי אף לאחר שיצאה בת קול שהלכה כבית הלל. והא דקתני הרוצה לעשות כבית שמאי עושה - רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול! כי "לא בשמים היא", ומשניתנה תורה לבני אדם, דעת חכמים היא הקובעת בעניני הלכה, ואין בכח בת קול להתערב להכריע כנגד דעת חכמים.

והדרינן לקושיין: מכל מקום, קשיא, כיצד נקט רבא כשתי חומרות סותרות!?

ומשנינן: אמר רב טבות: לא כך היה המעשה. שלא אמר רבא דרמינא עליה בין חומרי דרב ובין חומרי דשמואל. אלא כולה - כרב, שהילכתא כוותיה באיסורי, עבדא.

ומה שהטריף רבא מחמת שהתחיל לשחוט בתורבץ הושט, הוא משום שגם אליבא דרב אין תורבץ הוושט מקום שחיטה.

דכי אתא רמי בר יחזקאל, אמר: לא תצייתו להו, להני כללי, דכייל יהודה אחי משמיה דרב! והיינו, אל תקבלו את מה שאמר רב יהודה אחי משמו של רב [שסתם שמועה בשם רב שנאמרה בדורות שאחר רב, רב יהודה אמרה], וגם מה שנאמר לעיל כאילו הטיל רבא על הבהמה את חומרי רב שהנקב בוושט ובכל שהוא, ולפי רב אין זה מקום שחיטה - לא זו היא שיטתו של רב!

אלא, הכי אמר רב: וושט - נתנו בו חכמים שיעור עד היכן הוא כשר לשחיטה. ומעבר למקום זה הרי הוא פסול לשחיטה, כדין קנה, שיש לו מקום מסוים ומוגדר ששוחטים בו, ומעבר למקום זה, כל השוחט בו פסולה שחיטתו מדין הגרמה.

והיינו, שפסול הגרמה הנוהג בקנה, נוהג גם בוושט, שאם שוחט מעל המקום הראוי לשחיטה, נפסלת שחיטתו, מהלכה למשה מסיני, הנקראת "הגרמה".

ודייקינן: מדקאמר וושט נתנו בו חכמים שיעור למקום השחיטה, מכלל זה אתה למד דתורבץ הושט, שהוא בסוף הוושט, לאו מקום שחיטה הוא [כי אם גם הוא היה מקום שחיטה, נקיבתו מטריפה במשהו! בדומה לגרגרת, שאין חילוק בין מקום שחיטה לבין מקום שאינו ראוי לשחיטה, שבשניהם שיעור הנקיבה הפוסלת שווה [ובגרגרת שיעורו ברובא].

והיינו דעביד רבא כרב בלבד, שפסל את החיתוך במשהו בתורבץ הוושט, על אף שאין הוא מקום שחיטה.

והוינן בה: השוחט, ובא לחתוך את הוושט, אם בא לשחוט למעלה, לצד הראש, עד כמה, עד איזה גובה בצואר הבהמה יכול הוא לשחוט?

אמר רב נחמן: עד כדי "תפיסת יד". צריך להניח מצד הראש שיעור של ארבע אצבעות.

ואם בא לשחוט ולחתוך את הוושט למטה, בחלקו התחתון של הוושט, לצד הגוף, עד כמה יכול הוא לשחוט?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: עד כדי שישעיר. והיינו, עד המקום שיש בו שיער [שלאחר שחיטה גוררים את השיער המצוי בפנים, באיזור החיבור של הוושט והכרס. ועד מקום השיער מיקרי וושט, ומשם ואילך מיקרי כרס].

ופרכינן: איני! והאמר רבינא אמר גניבא משמיה דרב: טפח בוושט, בסמוך לכרס, זהו "כרס הפנימי"?!

והיינו, שמניחה הגמרא עתה שהשיער נמצא רק בתוך הכרס עצמה, ולא בוושט, ואם כן תיקשי: אמאי אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה שאפשר לשחוט את הוושט עד מקום השיער, והיינו את הוושט כולה, עד מקום חיבורה לכרס [שבה נמצא השיער]? והרי אמר רב שהטפח האחרון בוושט, הסמוך לכרס, דין כרס לו, ואין זה מקום שחיטה, ואם כן, כי קא שחט במקום הטפח האחרון, בכרס קא שחיט?!

ומשנינן: אימא הכי: טפח בכרס שהוא סמוך לוושט, זהו כרס הפנימי האמור במשנתנו, שנקיבתו היא בכל שהוא. וקרי ליה "פנימי" משום שהוא נחבא בין צלעות החזה. ואילו שאר הכרס, מטפח ואילך, הרי הוא הכרס החיצון, שנידון בקריעת רובו.

איבעית אימא: כי קאמר רב שטפח בוושט נקרא "כרס", בתורא - דמשעיר טפי. שיש שוורים גדולים ששערות הכרס נכנסות מהכרס לתוך הוושט בשיעור טפח. ובשוורים אלו מקום שחיטתם הוא עד למקום שנכנסים השערות, ולא במקום השערות.

אמר רב נחמן אמר שמואל: תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי - כשר. ולקמיה פריך שניתוק זה של תורבץ הוושט מחיבורו אל הלחי מיקרי "עיקור סימנים", ואמאי כשר.

ותנא תונא [ותנא דמתניתין דידן מסייע לו]: ניטל לחי התחתון - כשר! והרי כיון שניטל הלחי התחתון, שהוא מקום חיבור הסימנים אל הלחי, ניתקו הסימנים ממקום חיבורם. והיינו דאמר שמואל, תורבץ הוושט שניטל, וניתקו הסימנים, הרי הוא כשר.

מתקיף לה רב פפא לרב נחמן: והאיכא פסול של עיקור סימנים, שהרי בנטילת תורבץ הוושט, נעקרים הסימנים מחיבורם!?

ופרכינן לאתקפתיה דרב פפא: ולרב פפא - קשיא מתניתין?! שהרי קתני בה "ניטל לחי התחתון - כשר", ומשמע שלא איכפת לן מניתוק תורבץ הוושט ללחי, שהרי כשניטל הלחי התחתון מתנתק החיבור של תורבץ הוושט אליו, ואפילו הכי הכשיר התנא דמתניתין.

בשלמא מתניתין לרב פפא לא קשיא, כי הא דפסל רב פפא הוא כשניטל תורבץ הוושט, דאיעקור איעקורי, שעקירת תורבץ הוושט נחשבת עיקור סימנים, שניתקו הסימנים לגמרי בין מהלחי ובין מהבשר שהם מעורים בו.

ואילו הא דהכשיר תנא דמתניתין כשניטל לחי התחתון, הוא כאשר נשארו הסימנים מחוברים לבשר, דאיגום איגומי הלחי מעילוי סימנים, שנגמם הלחי בצורה שהוא עצמו אמנם ניתק מהסימנים, אבל היה הניתוק מעל הבשר שהסימנים מעורים בו, ונמצא שעדיין מעורים הסימנים בבשר, שלא נותקו הימנו בנטילת הלחי התחתון, ובכהאי גוונא לא הוי "עיקור סימנים".

אלא, לשמואל, שהכשיר אפילו בניטל תורבץ הוושט כולו, קשיא, שהרי תורבץ הוושט הוא מקום החיבור של הוושט הן ללחי והן לבשר, ומשניטל תורבץ הוושט מתנתקת הוושט במקום חיבורה, בין מהלחי ובין מהבשר שהיתה מעורה בו, ואם כן, הוי עיקור סימנים, וכיצד הכשיר זאת שמואל!?

ומשנינן: לא תימא דקאמר שמואל ניטל תורבץ הוושט כולו כשר, אלא אימא ניטל רובו של תורבץ הוושט. ובמקצת שנותר איכא חיבור של הוושט ללחי, ודיינו במיעוט זה.

ופרכינן: והאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים שנדלדלו ברובן טרפה! והכא, משנעקר תורבץ הוושט ברובו נמצא שנעקרו הסימנים ברובן!?

אמר רב שישא בריה דרב אידי: הא דקאמר שמואל שבתורבץ הוושט שניטל רובו ונשתייר מקצתו מהני מיעוט הסימנים המחוברים, איירי דאקפל איקפולי. שנקלפו רוב הסימנים מעל הבשר, ונשארו מיעוטם, דבכהאי גוונא מבריאה הבהמה וחוזרים הסימנים ומתחברים, ולפיכך לא הטריפה שמואל אלא הכשירה.

ואילו התם, בפסול עיקור סימנים, איירי דאפרוק אפרוקי, שמיעוט הסימנים המחוברים אינו מחובר ביחד, אלא מפוזר, ומיעוט סימנים שכזה אינו מבריא. ולישנא ד"איפורקי אפרוקי" הוא דימוי לדבר המתפרק על ידי שנעקר בכח ממקומו, שהחיבורים הנשארים אינם במקום אחד, אלא משתיירים כמה חיבורים קטנים בפיזור.

שנינו במשנה: ופסוקת הגרגרת: תנא: כמה הוא שיעורה של פסוקת הגרגרת? ברובה!

וכמה הוא רובה?

את חלל הקנה [גרגרת] מקיף דופן, ומידת עוביו של הדופן משתנה. כלפי חוץ הוא דופן עבה, וכלפי פנים הוא דופן דק. ומעתה, כשאנו באים למדוד את פסיקת רוב הקנה, הרי אם חתך רובו של הקנה מהצד החיצון, יתכן והחתך שנחתך ברוב הקנה יגיע רק למיעוט חלל הקנה. כי, כאמור, הצד החיצוני של הדופן הוא עבה, ונמצא, שאפילו יחתוך בו את רובו של הקנה, עדיין לא יגיע החיתוך אלא לתחילת חלל הקנה. [עיין ציור בספר שיחת חולין].

וזוהי בעיית הגמרא מה נקרא פסיקת רובה של הגרגרת: האם משמעותו היא פסיקת רוב עוביה של הגרגרת, על אף שאין פסיקה זאת כוללת את חיתוך רוב החלל הפנימי של הגרגרת. או שמא פסיקת רוב הגרגרת משמעותה פסיקת רוב חללה הפנימי, וכל שלא נחתכה הגרגרת עד שייחתך רוב חללה הפנימי, אין זה "פסיקה ברובה".

מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחושך הולך" (קהלת ב, יד), אלא אי [או] שעושה כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן, אי [או] כבית הלל כקוליהן וכחומריהן. ודנים בברייתא זו.

הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שהרי אמרת [אומר אתה] מתחילה: לעולם הלכה כדברי בית הלל, והדר תני [וחוזר אתה ושונה]: והרוצה לעשות כדברי בית שמאי — יעשה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שכל אחד רשאי לעשות כפי השיטה שהוא בוחר בה, מדובר קודם שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל, כאן לאחר בת קול.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], אף לאחר בת קול יכול אדם לבחור את השיטה, ודעת ר' יהושע היא, שאמר: אין משגיחין בבת קול.

ומעירים: מכל מקום קשיא [קשה] על רבא, כיצד נהג כשתי שיטות סותרות במי שהחל שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט!

אמר רב טבות: כולה [את הכל] כדעת רב עבדא [עשה], דכי אתא [שכאשר בא] רמי בר יחזקאל, אמר: לא תציתו להו להני כללי דכייל [אל תקשיבו לאותם כללים שכלל, קבע] יהודה אחי (הוא החכם רב יהודה) משמיה [משמו] של רב! שלא אמר רב שנקובתו של תורבץ הוושט היא במשהו מפני שהוא מקום שחיטה, אלא הכי [כך] אמר רב: וושט נתנו חכמים שיעור עד היכן ראוי הוא לשחיטה, שלא כולו כשר לשחיטה, ומכלל הדברים אתה לומד שתורבץ הוושט בוודאי לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ומצד אחר קאמר [הוא אומר] שטריפתו היא במשהו, בלא קשר לשאלה האם מדובר במקום שחיטה.

כיון שנזכר שנתנו חכמים שיעור לוושט לענין שחיטה, שואלים למעשה: למעלה עד כמה? עד היכן אפשר לשחוט בוושט בחלקו העליון? אמר רב נחמן: עד שיישאר למעלה כדי תפיסת יד, שניתן לאחוז בוושט. ועוד שואלים: למטה עד כמה ניתן לשחוט בוושט? אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: עד כדי שישעיר, עד פתח הכרס, שיש בדפנותיה כעין שערות. ותוהים:

איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבינא אמר החכם גניבא משמיה [משמו] של רב: הטפח האחרון בוושט, הסמוך לכרס — זהו הקרוי כרס הפנימי. ואם כן אמאי [מדוע] אמר רב נחמן שיכול לשחוט ממש עד מקום שיער? והרי לדעת רב, כי קא שחט [כאשר הוא שוחט] בטפח האחרון — בכרס עצמה קא שחיט [הוא שוחט]!

ומתקנים, אימא [אמור] כך בדברי רב: אותו טפח בכרס שהוא סמוך לוושט — זהו כרס הפנימי, ואינו מקום שחיטה, אבל הוושט עצמו — כולו מקום שחיטה, וכפי שאמר רב נחמן. איבעית אימא [אם תרצה אמור], כי קאמר [כאשר אומר] רב שטפח בוושט סמוך לכרס נחשב ככרס — הרי זה בתורא [בשור], דמשעיר טפי [ששעיר יותר], והשיער מצוי גם בוושט עצמו, בטפח האחרון שלו, ושם דינו ככרס, שאינו מקום שחיטה.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי (הלסת התחתונה) — כשר; ותנא תונא [וכן שנה החכם שלנו] במשנה להלן: ניטל לחי התחתון כולו — כשר, והרי אם ניטל הלחי התחתון נתלשים עמו הקנה והוושט, שהם מחוברים אליו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: כיצד אמר שמואל שתורבץ הוושט שניטל כולו — כשר? והאיכא [והרי יש] בכך עיקור סימנים ממקומם, עושה טריפה!

ועל כך מקשים: ולרב פפא קשיא מתניתין [קשה משנתנו], ששנינו שאם ניטל לחי התחתון — כשר!

ומשיבים: בשלמא מתניתין [נניח משנתנו] לרב פפא לא קשיא [אינה קשה], הא [זה] שעיקור סימנים עושה טריפה, הוא במקרה דאיעקור איעקורי [שנעקרו הסימנים] מבשר הלחי; הא [זה] שניטל לחי התחתון, שהוא כשר — דאיגום איגומי מעילוי סימנים [שהלחי התחתון נחתך מעל מקום חיבור הסימנים], והסימנים עצמם נשארו מחוברים לבשר הלחי. אלא לשמואל קשיא [קשה], כיצד תורבץ הוושט שניטל כולו מן הלחי כשר? והרי יש בכך עיקור סימנים!

ומשיבים: לא תימא [אל תאמר] בדברי שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו כשר, אלא אימא [אמור] שניטל רובו, ומקשים:

והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים (קנה או וושט) שנדלדלו ברובן — טרפה, ואם כן, אפילו ניטל רובו הריהו טריפה! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הא [זה] שאמר שמואל שכשר כשניטל רובו, הוא במקרה דאקפל איקפולי [שהתקפל, נקלף] התורבץ מבשר הלחי, ונשאר המיעוט מחובר במקום אחד, שבאופן כזה יכול המקום להבריא. התם [שם] שאמר שמואל שאם נדלדלו סימנים ברובם טריפה, הוא במקרה דאפרוק אפרוקי [שהתפרק, שהוושט נעקר בכח], והמיעוט שנותר מחובר מעט כאן ומעט כאן, ובכגון זה אין המקום יכול להבריא.

ב שנינו במשנה: ופסוקת הגרגרת שנחתך הקנה לרוחבו — טריפה. ועל כך תנא [שנה החכם]: כמה פסוקת הגרגרת שעושה אותה לטריפה? ברובה. וכמה רובה? איך קובעים מהו רובה? רב אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one who wishes to adopt both the stringencies of Beit Shammai and the stringencies of Beit Hillel, with regard to him the verse states: “The fool walks in darkness” (Ecclesiastes 2:14). Rather, one should act either in accordance with Beit Shammai, following both their leniencies and their stringencies, or in accordance with Beit Hillel, following both their leniencies and their stringencies.

The Gemara objects to the wording of the baraita: This baraita itself is difficult. First you say that the halakha is always in accordance with the statement of Beit Hillel, and then you teach that one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Shammai may do so.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, the statement that a person may act as he wishes was made before the Divine Voice emerged and announced that the halakha is always in accordance with Beit Hillel. There, the statement that the halakha is always in accordance with Beit Hillel was made after the Divine Voice issued this ruling.

And if you wish, say instead that even the statement that a person may act as he wishes was made after the Divine Voice announced that the halakha is in accordance with Beit Hillel, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who says: One disregards a Divine Voice that attempts to intervene in matters of halakha. According to him, the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel has not yet been decided.

The Gemara notes: In any case, Rava’s ruling is difficult. How could he rule in accordance with two contradictory stringencies in order to deem the animal a tereifa?

Rav Tavut said: Rava acted entirely in accordance with the opinion of Rav. As when Rami bar Yeḥezkel came, he said: Do not listen to those principles that Rav Yehuda, my brother, formulated in the name of Rav. Although Rav holds that a perforation of any part of the entrance of the gullet renders an animal a tereifa, this is not because it is a location fit for slaughter. Rather, this is what Rav said: The Sages gave a measure defining the portion of the gullet that is valid for slaughter. By inference, one learns that the entrance of the gullet is not a location fit for slaughter. And nevertheless, he says that a perforation in any amount renders the animal a tereifa.

Since it was mentioned that the Sages gave a measure defining the portion of the gullet that is valid for slaughter, the Gemara asks: How far up the gullet is the upper boundary for valid slaughter? Rav Naḥman said: It is until the point that there remains only sufficient space for a hand to grip the gullet. The Gemara asks: How far down is the lower boundary? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Until the gullet becomes hairy, i.e., until the opening of the rumen, whose lining is hairy.

The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Ravina say that Geneiva says in the name of Rav: The lowermost handbreadth in the gullet, adjacent to the rumen, this is the inner rumen? If so, why does Rav Naḥman permit slaughter until the opening of the rumen? When one slaughters within the bottom handbreadth, he is slaughtering in the rumen, and his slaughter should be invalid.

Rather, say that Rav’s statement should be amended, as follows: The uppermost handbreadth in the rumen, adjacent to the gullet, this is the inner rumen, which is not a valid location for slaughter. By contrast, the lowermost handbreadth of the gullet is a valid location for slaughter. And if you wish, say instead that when Rav says that the lowermost handbreadth of the gullet is considered the rumen, he is referring specifically to a bull, which is especially hairy, and hairs appear even within the lowermost handbreadth of the gullet itself. By contrast, in other animals, the entire lower gullet is a valid location for slaughter.

§ Rav Naḥman says that Shmuel says: If the entrance of the gullet was completely detached from the jaw, the animal is kosher. And the tanna of the mishna also taught this later (54a): If the lower jaw was detached entirely, it is kosher.

Rav Pappa objects to this: How can Shmuel say that if the entrance of the gullet is detached the animal is kosher? But isn’t there ripping of the simanim, the gullet and the windpipe, from their place? This should render the animal a tereifa.

The Gemara interjects: But according to Rav Pappa, the mishna is difficult as well, since it states: If the lower jaw was detached, it is kosher. If the lower jaw is detached, the windpipe and gullet will necessarily be detached as well, since they are attached to it.

The Gemara responds: Granted, the mishna is not difficult for Rav Pappa. This halakha, that the ripping of the simanim renders the animal a tereifa, applies only when the simanim are completely ripped from the jaw. That statement of the mishna, that an animal whose jaw is detached is kosher, is referring to a case where the lower jaw is severed above its connection to the simanim, which themselves remain connected to the remaining flesh of the jaw. But the halakha that the ripping of the simanim renders the animal a tereifa is difficult for Shmuel. How can an animal remain kosher when the entrance of its gullet is removed, if this entails the ripping of the simanim?

The Gemara responds: Do not say that Shmuel deems the animal kosher if the entrance of the gullet was completely detached. Rather, say that he deems it kosher only if it was mostly detached.

The Gemara asks: But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Shmuel says: Simanim that were detached in their majority render the animal a tereifa? Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: This statement of Shmuel, that the animal is kosher even if the simanim are mostly detached, applies only to a case in which the entrance of the gullet was peeled off from the flesh of the jaw, such that the connected tissue is concentrated in one area. In such a case, the animal might recover. There, where Shmuel deems the animal a tereifa, he is referring to a case in which the simanim were forcibly separated [de’ippruk ipprukei] from the jaw and are connected only by a few discontinuous pieces of flesh. In such a case the animal cannot recover.

§ The mishna states: Or an animal with a cut windpipe, cut across its width, is a tereifa. With regard to this the Sages taught: How much must the windpipe be cut to render the animal a tereifa? In its majority. And how much is its majority? Rav says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול בבבא מציעא פרק הזהב:

לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמע דרב כו' דהכי סברינן מה דאיתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא רב יהודה היא דאמר משמיה דרב:

למעלה עד כמה עד מקום תפיסת יד קרוב לראש והשאר כשר לשחיטה:

עד מקום שישעיר מקום יש בכרס שמולגין אותו מפני השער שמגרדין. ואיכא דגרסי יסעיר לשון רונזיד בלע"ז דכויץ:

והא רבינא אמר גניבא משמע דרב טפח בושט כו' והיאך אמרת דכשר לשחוט עד מקום שישעיר:

ואיבעית אימא כי איתמר ההיא דרב כו' כלומר לעולם עד מקום שישעיר ומה דאמרת טפח בושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימי:

בתורא דנפיש שערתיה אבל בבהמה בינונית חשוב ושט:

תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר כלומר מבלעתא:

הא דאיתעקור איתעקורי. כלומר איתעקור איתעקורי איכא ודאי עיקור סימנין אבל איגום איגומי. כלומר שנחתך מעילוי סימנין ליכא עיקור סימנין. אלא לשמואל קשיא לשמואל דאמר שנטל כולו מלחי. האיכא עיקור סימנין לא קשיא^א)גירסת רבינו היא כמו גי' הס"א שהביא הב"ח כאן בהגהותיו דגרסי והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו הא דאינקוב וכו'. התם דאינקוב אינקובי כלומר מה דאמר שמואל ברובו טרפה דאינקוב אנקובי הכא דאמר כשר דאידלדל אידלדולי כלומר שלא ניקבו אלא נדלדלו ברובא:

התם דאיתפריק איתפרוקי. כלומר שנתפרקו הסימנין עצמן [טרפה] והא דאמרינן שנדלדלו ברובן [כשרה] שנדלדלו מן הלחי ולא נתפרקו:

הא דתניא הרוצה לעשו' כב"ש כקולהון וכחומריהון עושה או כב"ה כקולהון וכחומריהון. ק' לי, והא קי"ל א' מטמא וא' מטהר א' מתיר וא' אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בפ"ק דע"ג וי"ל מתוך שמחלוקתם של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה ונעשית להם תורה כב' תורות (דרשו) [דרשות] לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות וכיון שכן זה הרוצה להיות עם ב"ש ולעשות כדבריה' לעולם רשאי הוא.
ומיהו בפ"ק דעירובין (ז,א) אמרינן ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר לא תעבי' לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי דמר וכחומרי עביד אלא י"ל דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומר' למר וקולא וחומר' למר כגון מבוי עקום וכגון שור זה וקס"ד אע"ג דלא סתרן ומסקנ' והוא דסתרן הא לאו הכי כדברי המחמיר.

ה"ג: הא דאינקב אינקובי הא דאקפל אקפולי. וזה קיצורו של דבר ניטלו עם הבשר שבלחי היינו ניטל הלחי התחתון וכשרין דממתחי וקיימי ניקבו בגופן של סימני' היינו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת נעקרו בסופן ממקום חיבורן בבשר הלחי היינו עיקור סי' ואם עקורן במקום א' ומיעוטן הם מצד שני כשר נעקרו בכל היקף שלהן כאן מעט וכאן מעט עקירה שלהן מצטרפת לרובן וטרפה ובשעת שחי' נבלה.

אלא כקוליהון וכחומריהון דבית שמאי או כקוליהון וכחומריהון דבית הלל. מר בר רבינא דהוה מותיב תיובתא כלפי שנאיה דרבא, הוה סבירא ליה דלעולם רבא לא טעי בהכי דתיסוק אדעתיה דלא סתרן אהדדי, אלא משום דמנקיט חומרי הוא, ומשום הכי מותיב ליה הכין, ולדידיה לא הוה משלם אף על פי שנשא ונתן ביד כמ"ש. והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה.וכן נמי משמע במסכת עירובין פרק קמא (ז, א) גבי מבוי עקום, דאמרינן התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וקולי דמר וקולי דמר אלא או כקולי או כחומרי דמר עבדי או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא, כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדרה וגולגלת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא (דילפי') [אמרינן] בריש פרק קמא דעבודה זרה (ז, א) היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו. ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל.

למעלה דלא חזי לשחיטה

עד כמה אמר ר' נחמן כדי תפיסת יד. כמה נתחבטו בשיעור זה ולא עלו בידינו דבר מבורר, דרש"י ז"ל פירש בו ב' לשונות אחד בג' וד' אצבעות, וזה נראה לי עיקר. ולשון אחד כדי חודי צרפנים. ובעל הלכות ז"ל [כתב] כדנקיט אינש בתרתי אצבעות, גם שיעור זה סתום. ובתוס' סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הם, ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעות אפילו כל דהו. ושמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צדי הצואר, וזהו רחב אצבע, והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ו) כתב שזהו השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו, ולצאת ידי ספק כל מה שיכול להרחיק מרחיק לחוש לכל השיעורין היכא דאפשר.

הא דאמר שמואל תורבץ שנטל כולו מלחי כשר. כתב רבינו אלפסי ז"ל והוא דאפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות דאפרוק אפרוקי בלי "י" כמו אידלדל דבסמוך) אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא, דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. נראה שרבינו ז"ל מפרש סימנין שנדלדלו ברובן מן הלחי ותורבץ הושט שנטל מעל הקנה קאמר, כלומר שנפרקו זה מזה. ולפי דבריו נראה דגרסינן אלא אמר ר' שישא בריה דרב אידי אתם דאיפרוק איפרוקי וכאן בטל כל הני פירוקי דפרקינן ואוקי מלתיה דשמואל דתורבץ הלחי שנטל איפרוק באפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות ה"ב" לפני איפרוק "באיפרוק אפרוקי") ולא (כלין) [כן] נמצא בנוסחאות. ועוד דתמיה דאם כן מאי קאמר שמואל תורבץ הושט שניטל מלחי, הא לאו מלחי ניטל, אלא מעל הקנה, ומאי תנא תונא דאמרינן.ורבי שלמה ז"ל נראה דלא גריס כלל האי קושיא דתורבץ הושט ברובו, אלא הכי משמע דגריס והאמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן הא דאיקפל איקפולי הא דאפרוק אפרוקי, כלומר ההיא דתורבץ שניטל מלחי בשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט מחובר במקום אחר, אבל סימנין שנפסקו בכח מכאן ומכאן ואותו מיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד טרפה, לפי שאפילו אותו המיעוט אינו חבור ולא הדר בריא.
ויש לדקדק קצת כיון שאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו, ומיעוט זה לא אמרו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר בשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן משנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח, [ו]מה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא, אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה, הלכך הוי חברו והדר בריא. ואם כן היא גרסתו של רש"י ז"ל ניחא לי, דאי גרסינן והאמר שמואל תורבץ הלחי ברובו כמו שנמצאו ברוב הנוסחאות תקשי לן מאי קא מדמי ריעותא הנולד בגופו של סימן עם עקירתו ממקום חבורו וגופו קיים, נמצא לפי פירושו של רש"י ז"ל דעיקר סימנין לא הויא אלא בשנעקרו מן הלחי ומן הבשר כולו או רובו בהרבה מקומות שהמיעוט הנשאר נדלדל ואינו חבור יפה, אבל נקלף רובו של סימן במקום אחד ומיעוט מחובר במקום אחד כשירה דעדיין הסימן נמתח וחוזר ומבריא, וכן כל שהוא מחובר עדיין הבשר שעל הלחי כשירה וכדאמרינן מתני' לרב פפא לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין, אבל לפי פירושו של רבינו אלפס ז"ל אפילו ברובן מיטרפא ואף על פי שמקצתו נשאר מחובר חבור יפה במקום אחד. אבל במעוטן כשירה וסימנין שנפרקו זה מזה לדברי רש"י ז"ל אפילו כולן כשירה, שטרפות זה לא נזכר בגמרא כלל לפי דבריו. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל אפשר דבכולן טריפה, דהא מוקמינן הא דשמואל דתורבץ הושט שניטל מלחי בשנפרקו זה מזה, וכבר פריקנא לא תימא כולו אלא אימא רובו, והשתא נמי דפריקנא לה בשנפרקו זה מזה אפשר דההיא פירוקא דלא תימא כולו אלא אימא רובו כדקאי קאי, ואיכא למימר נמי דכולהו פירוקי איבטלו להו, והשתא דפריק רב שישא בריה דרב אידי פירוקא אחרינא אימר דלעולם (כ)[ב]כולו קאמר ובשנתפרקו זה מזה.

תרבץ הושט שניטל כלו מן הלחי וכן הקנה אם נעקרו כלן מן הלחי ומן הבשר ואינן מסתבכין אף בבשר שבלחי אע"פ שמסתבכים במפרקת או באיזה חוט או באיזה דבר או שנעקר האחד ומסתבך בחברו שלא נעקר והוא ענין האמור עליו כאן דאיעקור איעקורי טרפה ויש מי שאומר שאינה בכלל טרפות אלא שהיא אסורה מ"מ מצד שאין שחיטה בסימנין עקורים כמו שביארנו בענין עקור לא נעקרו מכל וכל אלא שנידלדלו ברובן אם נתפרקו בכח עד שנעקרו במקומות רבים עד שאף המיעוט הנשאר אינו במקום אחד אלא בשנים ושלשה מקומות והוא האמור עליו כאן דאיפרוק איפרוקי אף זו טרפה או אסורה שהרי אף המיעוט אינו מחובר כראוי נעקר רוב הסימן מצד אחד ונשאר מיעוטו מחובר במקום אחד והוא האמור עליו כאן דאיקפול איקפולי כשרה שהמיעוט עם מה שהם מעורים בכל הצואר מעמידין אותה וכל שכן אם כל הסימן מחובר בבשר שבלחי אע"פ שניטל הלחי עצמו מכל וכל והוא האמור עליו כאן דאיגום איגומי מעלוי סימנין כשרה:

פסוקת הגרגרת שביארנו במשנה ששיעורה ברובה לא ברוב עביה אלא ברוב חללה וענין זה הוא שכבר ביארנו בפרק ראשון שהקנה עשויה טבעות טבעות וכלם אין מקיפות את הקנה מכל וכל חוץ מטבעת גדולה אלא רצועה שכעין קרום חזק הולכת לאחורי הגרגרת לצד העורף שבה מתאחזים עגולי הטבעות מעתה אם נפסקה הגרגרת באמצע טבעת כשנפסק רוב עביה המשוער מתחלת עובי הטבעת עדין רוב חללה קיים וכשרה אבל נפסק רוב חללה טרפה:

גמרא למעלה עד כמה כו' דבחייה א"א לעמוד אסימנא דקאמר לעיל כל שחותכו ועומד במקומו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה והאיכא עיקור סימנים כו' ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא ל"ק הא דאקפל אקפולי הא דאדלדול כו' אבל לספרים דגרסי בתר והאמר שמואל ברובו ל"ק הא דאנקוב כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל גבי מתניתין לרב פפא ל"ק כו' ולספרים דגרסי כו' ולעיל ל"ג הא דאקפל כו' אלא כגירסת ספרים שלנו עכ"ל ואני לא אבין למאי דגרסי נמי בתר והאמר שמואל ברובו כו' והא דאקפל כו' (א) למה לא נגרוס גבי מתניתין לרב פפא ל"ק הא דאקפל כו' והא דאדלדול כו' וע"ק דאם ניחא ליה לאוקמי מתני' באדלדול שאינו כשל רבה בב"ח ועיקור סימנים דהיינו באקפל כו' כמ"ש התוס' אמאי לא ניחא ליה נמי לאוקומא מלתיה דשמואל נמי הכי דמיירי בדלדול שאינו (כשר) כשל רבה בב"ח והנראה לי בכונת התוספות דעיקר הגירסא כך היא בשלמא מתני' כו' הא דאיגום איגומי מעלוי סימנים אלא לשמואל קשיא לא תימא כולו אלא רובו והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן אמר רב שישא התם דאקפל אקפולי הכא דאדלדל אדלדולי והוא דאפריק אפרוקי כך נראה הגירסא מדברי בעל הערוך והרשב"א כתב דאהא דאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו לא קשיא ליה משום דההוא בטריפות גוף התורבץ קמשתעי ולא איירי כלל בעיקור סימנין ולפי עיקר גירסא זו הקשו לפי' התוס' וכתבו מיהו לאית ספרים דלא גרסי בדרב שישא אלא התם דאפרק אפרוקי ומעיקרא דקאמר אלא לשמואל קשיא לא גרסי לא תימא כילו אלא רובו אלא דגרסי הכי לא קשיא הא דאקפל אקפולי כו' הא דאדלדל כו' פי' דעיקור סימנים באקפל כו' ושמואל איירי אפי' בדלדול כולו אלא שאינו כשל רבה בב"ח והשתא י"ל שידע המקשן כו' אבל לספרים דגרסי והאמר שמואל ברובו ל"ק הא דאנקוב כו' א"כ ע"כ דלא גרסי מעיקרא לאוקמי מלתיה דשמואל בדלדול שאינו כשל רבה בב"ח דא"כ לא הוה פריך מידי מהא דאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו ולא הוה אצטריך ליה לאוקמי באנקוב כו' דשפיר מצי מיירי באקפל כו' דהיינו בעיקור סימנים אלא ע"כ דגרסי' כגירסת ספרים שלנו לא תימא כולו אלא רובו ושמואל איירי נמי באקפל דהיינו בעקירת סימנין ברובו דהשתא פריך שפיר מהא דאמר שמואל תורבץ כו' ואם כן הדרא קושית התוס' לדוכתי' לפי' ה"ג תיקשי ליה ברבה בב"ח גופיה כו' וזה ברור ודו"ק:

זה הרואה טרפה לעצמו. עיין פרש"י ועי"ל הרואה טרפה לעצמו ואינו מאמין לאחרים על הטרפות הרי כי מזמנים לו לא אזיל והרי הוא מקיים שונא מתנות יחיה ואהא מייתי ההיא דר"א דכי הוה מזמנין ליה לא אזיל ואמר לא קבעי מר דאיחי כו' וק"ל:

הרואה טרפה לעצמו כו'. עיין פרש"י ושמעתי פירוש הפסוק בזה שאומר אשרי כל ירא ה' ההולך וגו' ר"ל מי שבא לידו ספק טרפות והוא ירא את ה' ומחמיר על עצמו מספק לאכלה הנה אשריו בעה"ב שמנע עצמו מספק טרפה אבל יגיע כפיך כי תאכל וגו' יש לו מעלה יתירה דהיינו שמיגע עצמו וכפיו למצוא היתר לספקו עד שאוכלה הנה זה שזוכה ב' עולמות דכתיב ביה אשריך בעה"ז שהרי אוכלה וטוב לעה"ב שהתיגע נפשו בתורה וק"ל:

בגמ' מתקיף לה רב פפא והאיכא עיקור סימנים וכו' לא תימא כולו אלא אימא רובו וכו'. המשך פשט הסוגיא כך הוא ר"ל דבנעקר כולו הוא עיקור אבל נעקר רובו לא מקרי עיקור וכשרה ופריך והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו א"כ ש"מ דברובו נמי טרפה ומשני הא דאקפל איקפולי הא דאינקב אינקובי פי' הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דברובו כשרה היינו היכי דנקלף תורבץ הוושט ממקום חבורו מהבשר המחובר ללחי והא דאמר שמואל לעיל תורבץ הוושט ברובו היינו היכי דנעשה נקב בתורבץ הוושט לא שנפרד למעלה מעל הבשר שבלחי ופריך והאמר רבה בב"ח וכו' סימנים שנדלדלו ברובן ולשון נדלדלו הוי פירושו שנפרדו למעלה מבשר הלחי וברובו הוי טריפה ומשני התם דאפרוק אפרוקי פי' הא דאמר רב נחמן דכשנקלפו מהבשר שבלחי דכשר ברובו היינו היכי דמוכח שנקלף בנחת כגון שאנו רואים שמיעוט הנשאר הוא במקום אחד והא דאמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טרפה היינו דאפרוק אפרוקי שאנו רואים שאפי' אותו המיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד כדבר הנעקר בכח דאפי' מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הלכך לאו חבור הוא ולא הדר בריא ולכך הוא טרפה ומפרש"י משמע דלא גריס קושיית והאמר שמואל תורבץ הוושט ברובו וכו' אלא הכי גריס לא תימא כולו אלא אימא רובו ופריך והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה ומשני הא דאקפל אקפולי הא דאפרק אפרוקי והדין עמו דאיך יעלה על דעת המקשה להקשות מהא דאמר שמואל לעיל תורבץ הוושט ברובו דפשיטא דלעיל לא איירי בתורבץ הוושט שניטל מהלחי אלא בניקב איירי דוגמת מה שאמר רב תורבץ דוושט במשהו שר"ל בנקב משהו בוושט עצמו ועליה קאי שמואל ואמר ברובו ומ"מ לפי שיטה דשמעתין הוו ג' חילוקי דינים בתורבץ הוושט שניטל ונעקר מהבשר שבלחי דבאיגום איגומי הלחי מעל הבשר והסימנים נשארו מחוברים בבשר כשר בכל ענין אפי' ניטל הלחי כולו אבל אם נעקר הוושט מהבשר המחובר בלחי אם נעקר כולו היינו עיקור ואם נעקר רובו באקפל אקפולי דהיינו שנעקר בנחת באופן שנשאר המיעוט מחובר במקום אחד כשרה והיינו מימרא דרב נחמן אמר שמואל ובאפרוק אפרוקי דהיינו שנעקר בכח שלא נשאר המיעוט במקום אחד טרפה והיינו מימרא דרבה בר בר חנא סימנים שנדלדלו ברובן טריפה:

בתוס' ד"ה כולה כרב עבדא והא דאמרי' לעיל רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל היינו למאי דס"ד. ר"ל הא דקאמר לעיל אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל לפי האמת לא אמר רבא הכי אלא אמר רבא כולהו כרב עביד אלא לפי מאי דסלקא אדעת החכמים שהיו חולקים על רבא דהיינו ר' אבא ומר בריה דרבינא דמותיב עליה שהיו סבורים דטעמו של רבא דטריף לההוא תורא היה הטעם דרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל קאמר גמ' הכי לעיל אמר רבא רמינא עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ר"ל דסלקא דעתייהו שאמר רבא הכי וק"ל:

ד"ה והאיכא עיקור סימנים לפי' הקונטרס דפ"ק דבעיקור סימנים הוי טרפה. ועיין לעיל בתוס' (חולין דף ט') ד"ה כולהו תנינא וכו':

בא"ד ע"כ אינו נטרף בנקב בעלמא. ר"ל משום דהא השתא לשמואל קיימינן דס"ל דתורבץ הוושט לא הוי דינו כושט:

(ד"ה) [בא"ד] וכ"ת דלא גרע משמוטת הגרגרת דטריפה וכו'. פירוש ושמוטת הגרגרת עצמו שמעינן מדקתני במתני' דאלו טרפות פסוקת הגרגרת ואע"ג דלפי פרש"י צריך לפרש פי' דמתני' דהיינו ששחט בסכין פגומה כדאיתא בתוס' שם בפ"ק בדבור הנזכר מ"מ ה"ה דבנפסק ונשמט בלא סכין דטריפה דמאי שנא וזהו דוחק גדול ר"ל משום דהיאך נילף שמוטת תורבץ הוושט דלא גרע וושט מגרגרת דשמא תורבץ הוושט כיון דאינו וושט כלל הוא גרע מגרגרת ועוד דקאמר בהדיא שהוא גרע שהרי קא משני בסמוך דבתורבץ הוושט ברובו כשר אע"פ דבפסוקת הגרגרת תנן ברובו טריפה:

בא"ד ומיהו לספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא הא דאקפיל אקפולי והא דאדלדל אדלדולי י"ל שידע המקשה כדמסיק לבסוף. לגירסא זו א"א ליישב דברי התוס' מכמה טעמים אשר תקצר היריעה מהכיל והעיקר נ"ל דט"ס הוא וכך צ"ל ומיהו לספרים דגרסי והא דאדלדול אידלדולי י"ל שידע דמקשה וכו' והא דאיתא בתוס' הא דאקפיל אקפולי מיותר הוא וט"ס הוא ור"ל דגרסי' בגמ' הכי לא תימא כולו אלא אימא רובו ופריך והא אמר שמואל תורבץ הוושט ברובו ל"ק הא דאנקב אנקיבי הא דאדלדול אדלדולי ופריך והאמר רבה בב"ח אמר שמואל סימנים שנדלדלו ברובן טריפה ומשני הא דאקפול אקפולי הא דאפרוק אפרוקי וה"פ הא בכולהו דעיקור הוא כשנעקר כולו ואז אין שחיטה מועלת בו אבל אינו טריפה אבל כשנעקר רובו כשרה ופריך והא אמר שמואל וכו' ומשני הא דאנקיב אנקיבי והא דאדלדול אדלדולי דר"ל שנפרד הוושט מהלחי אז הוא כשר ופריך והאמר רבה בב"ח וכו' דסימנים שנדלדלו ברובן לא לבד שאין השחיטה מועלת בהן אלא דאפי' טריפה הוי ואת אמרת דבאדלדול אדלדולי ברובו הוי כשרה ומשני הא דאקפול אקפולי שנפרד בנחת אז היא כשרה והא דרבה בב"ח איירי דאפרוק אפרוקי בכח והשתא לפי גירסא זו י"ל דשפיר ידע המקשה כדמסיק בסוף דרבה בב"ח דאמר טרפה איירי באפרוק אפרוקי בכח ועיקור סימן דקי"ל דלא הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו היינו באקפול אקפולי ר"ל שנפרד בנחת ואע"ג דהשתא לרב נחמן נמי איכא לשנויי הכי דבנעקר בכח הוי טריפה ברובו דהיינו מימרא דרבה בב"ח אבל באקפיל אקפולי יש חילוק דבנעקר כולו זהו עיקור דאינו טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו ובנעקר רובו הוי כשרה והיינו מימרא דרב נחמן אמר שמואל מ"מ פריך מלשון דלדול דרבה בב"ח אלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל דאמר הא דאנקוב אנקובי והא דאדלדול אדלדולי שר"ל שר"נ איירי באדלדולי דכשרה ורבה בר בר חנא אמר דלדול דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן טריפה שהיה ס"ד דלשון דלדול שהזכיר המתרץ ולשון דלדול שהזכיר רבה בב"ח הוה הכל א' ופי' שניהם שוה וחזר המתרץ ואמר הא דאקפול אקפולי וכו' ר"ל שלשון דלדול שזכרתי לעיל אמלתי' דרב נחמן לא הויא פירושו כשל רבה בב"ח אלא ההוא דלדול דלעיל שאמרתי איירי באקפול אקפולי בנחת ולכך בנעקר כולו זהו עיקור דלא הוי טריפה אלא שאין השחיטה מועלת בו ובנעקר רובו הוי כשרה לגמרי וגם שחיטה מועלת בו וההיא דרבה בב"ח איירי באפרוק אפרוקי בכח ולכך הוי טרפה לגמרי אלא שיש קצת דוחק לפי זה דנימא דכשנעקר רובו של וושט בכח הוי טריפה וכשנעקר כולו באפרוק אפרוקי לא הוי טריפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ובמה גרע שנעקר בנחת דשמא נעקר בכח כיון שנעקר כולו בפנינו ואפשר שגם כשנעקר כולו יש היכר במקום הנעקר כשנעקר בכח וק"ל אבל לספרים דגרסי לעיל הא דאנקיב אנקובי הא דאקפל אקפולי ולא גרסי לעיל לשון דלדול קשה דאי ידע המקשה כדמסיק בסוף דרבה בב"ח איירי באפרוק אפרוקי א"כ מאי פריך ארב נחמן וכן לפי' ר"ח וכו' ואפי' לספרים דגרסי לעיל לשון דלדול קשה דאי ידע המקשה האמת כדמסיק לבסוף דרבה איירי בסימנים שנפרדו זה מזה לא היה פריך מידי דליכא למימר דאלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל פריך דהא ע"כ לשון דלדול דלעיל אי אפשר לפרש בסימנים שנפרדו זה מזה דהא אמלתיה דר"נ אמר שמואל קאי דאמר תורבץ הוושט שניטל מהלחי וע"כ צריך לפרש דר"ל שנעקר הסימן מהלחי וא"כ מאי פריך וליכא למימר שהמקשה לא היה מפרש מלתיה דרבה בב"ח בסימנים שנפרדו אלא בסימנים שנעקרו מהלחי בכח ומ"מ פריך מלשון דלדול דרבה בב"ח אלשון דלדול שהזכיר המתרץ לעיל כמו שפירשנו לעיל והמתרץ השיב לו במסקנא דרבה בב"ח איירי בסימנים שנפרדו זה מזה דהיינו דאפרוק אפרוקי לפי' ר"ח דא"כ תקשה לך למה היה צריך המתרץ לחזור מאותי פי' שהיה ס"ד דמקשה שרבה בב"ח איירי שנעקר בכח לא היה לו להשיב אלא דלשון דלדול הוי פירושו דאקפול אקפולי בנחת ולא בכח אלא ודאי לסברת ר"ח אין שום חילוק בין נעקר בכח בין נעקר בנחת לא לפי דעת המקשה ולא לפי דעת המתרץ וליכא לפרושי ההיא דרבה בב"ח דטריפה אלא בסימנים שנפרדו זה מזה כדמסיק לבסוף דאפרוק אפרוקי לפי' ר"ח וא"כ אם היה יודע המקשה האמת כדמסיק לבסוף לא היה פריך מידי אדברי התרצן דלעיל אלא ע"כ צ"ל דהוה מצי למימר וליטעמך וכו' כן נ"ל לשיטת התוס' ולפי פירושינו עולה הכל כהוגן בלי שום גמגום ודברי פירוש ספר חכמת שלמה בדבור זה אינם מובנים לי ולא אוכל ליישבם ולא נהירין לי כלל וכלל ודו"ק:

גמ' והאמר שמואל חורבץ הוושט ברובו הא דאקפל אקפולי הא דאינקב אינקובי נמחק. ונ"ב כל זאת אינו בגרסת רש"י אלא פריך והאמר רבה ב"ח אמר שמואל כו' ומשני הא דאקפל אקפולי הא דאפרוק אפרוקי וכן פי' הרשב"א להדיא וכן הוא באשר"י:

תוס' בד"ה כולה כרב עבדא והא דאמר לעיל רמינן עלה כו' כצ"ל:

בד"ה והאיכא עיקור כו' ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא כו'. נ"ב פי' גבי בשלמא מתני' לרב פפא לא קשיא כו':

בא"ד הא דאקפל אקפולי כו'. נ"ב פי' ולעיל ל"ג הא דאקפל כו' אלא כגירסת הספרים שלנו ודו"ק:

רש"י ד"ה תונא. כמו תנא דידן. עיין מה שכתבתי בב"מ (ג) ומש"כ מסייעא ליה נ"ל דצ"ל לי:

רש"י ד"ה הא דאיגום מעילוי סימנים כו'. מן הבשר שמוטל על הסימנים כו'. הוא כמו שפרש"י ביבמות (קג) בד"ה מעל רגלו. "משמע מדבר שהוא על רגלו כו'":

רש"י ד"ה דאקפל. אקפל כמו נקלף כו'. ומצינו במעשרות פ"א מ"ו משיפקל שמובנו כמו משיקלף ע"ש:

תד"ה כדי. כמלא בטדא כו' דהיינו ארבע אצבעות. רש"י פי' שם אצבע. וכן לקמן (עו) פי' ארבע בטדי ארבע אצבעות. אבל הרי"ף כתב על כמלא בטדא איכא מ"ד ארבע אצבעות. וכן הרא"ש הביא בשם הרמב"ם שם על הא דארבע בטדי שהם ט"ז אצבעות. אך מה שהביא שם עוד דכן פרש"י לעיל כמלא בטדא ד' אצבעות הוא תמוה וסותר א"ע למה שהביא בשמו בפ' א"ט סי' ל"ב. ונ"ל דבפ' בהמה המקשה הוא ט"ס וצ"ל וכן פי' הרי"ף ז"ל לעיל כו':

רש"י ד"ה בתורא וכו׳ שחיטה הוי בושט עד מקום כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ורבי יהושע וכו׳ אבל ב"ק דר"א רבנן פליגי עלי' כצ"ל:

ד"ה והא איכא וכו׳ אע"ג דפסוקת הגרגרת כצ"ל:

לֹא קַשְׁיָא כָּאן קֹדֶם בַּת קוֹל כָּאן לְאַחַר בַּת קוֹל. מקשים כיון דמשנה זו של הרוצה נשנית קודם בת קול, למאי נפקא מינה סדרו אותה עם המשניות והלא מה דהוה הוה ומסדר המשניות הוא רבינו הקדוש שסידר המשניות לאחר בת קול?
ונראה לי בס"ד דשפיר נפקא מינה גם לאחר בת קול וכגון שטיהרו בית שמאי לפי סברתם למקום אחר קודם הבת קול ועשו הוראה על פיהם שהכניסו בו טהרות הנה גם אחר הבת קול ישאר המקום בטהרתו על פי הוראת בית שמאי כי כיון שהותר מקודם על פי בית שמאי הותר וכמו שאמרו במכלתין (דף יז.) בבשר נחירה כיון שהותר הותר וכן כיוצא בזה אתמר בשאר דוכתי ולכן הוצרך ללמדנו דקודם בת קול מה דעביד כבית שמאי עביד דנפקא מינה גם לאחר בת קול תשאר הוראת המעשה ההיא כאשר היתה.

תורבץ ושט שנעקר כלו מלחי כשר וכו'. דע כי רש"י גרס כמ"ש לפנינו בש"ס אך התוס' גרסו והאמר שמואל תורבץ ושט שנפסק ברובו. ובתי' הש"ס יש ב' גרסאות בנוסחא א' הא דאינקב אינקובי הא דאיכפל איכפולי ובנוסחא א' הא דאיקפל אקפולי הא דאידלדל אידלדולי. ואין שום הפרש ביניהם בענין המכוון כי הכוונה הוא לחלק בין נפסק באמצע פסול ברובו ובין נעקר מלמעלה כשר ברובו. וכ' רשב"א דגירסא זו מיותרת דקארי לי' מאי קארי לי' ואיך ס"ד הואיל ונעקרו מעיקרו יהי' גם נפסק ברובו כשר אע"כ מחוורתא כגי' רש"י:

והנה התוס' הקשו על פירש"י דעיקור סי' טרפה א"כ מאי פריך מעיקור סי' אתורבץ שאינו מהסימנים ואין לומר דלא גרע מקנה. הלא כדמשני הא בכלו הא ברובו הרי דגרע מקנה. והנה ק' זו לגי' תוס' הנ"ל א"כ בהס"ד הא בכלו הא ברובו הוה אפי' נפסק רובו כשר ומשו"ה הדר פריך והאמר שמואל תורבץ ושט שנפסק ברובו. ויפה הקשו תוס' לפירש"י דהרי קמן דתורבץ גרע מקנה שהרי נפסק רובו כשר ובקנה פסול ה"נ י"ל עיקור סי' טריפה אבל עיקור תורבץ כשר. אבל רש"י לא גרס הך ק' משום דקארי לי' מאי קארי לי' פשיטא דנפסק ברוב' טרפה בתורבץ והרי הוא ממש כמו קנה ושפיר פריך אם נעקר מלחי ה"ל עיקור סי' ומשני עיקור סימני בין תורבץ בין קנה דוקא כלו אבל ברובו שניהם כשרים ובנפסקו הדין שוה בשניהם לק"מ ק' תוס' אפירש"י. שוב הקשו תוס' אפי' הג' דבלא סוגיתינו ה"ל להקשות ארבב"ח. ועל זה כ' לפי נוסח תי' הש"ס הא דאיקפל הא דאידלדל פריך מלשון דלדול אלשון דלדול:

והנה הרשב"א מפרש כה"ג וגרס כגי' רש"י אלא שכ' דסי' שנדלדלו נמי מטעם עיקור ואינו טרפה אלא שאין הכשר שחיטה מועיל בו. ונ"ל שהוכרח לזה מפני שאינו גורס בש"ס קו' מתורבץ ושט ולא תי' הא דאיקפל הא דאידלדול. וא"כ ק' ק' תוס' אשיטת בה"ג תיפוק לי' בל"ז תיקשי אדרבב"ח דאמר טרפה ע"כ פי' הוא דטרפה דקאמר לאו דוקא אלא אסורים ואין בו הכשר שחיטה לכן פריך הכא דאין עיקור אלא בנעקר כלו ברובו ומשני הא דאידלדל בכח כאן וכאן מעט אז הוה עיקור אפי' רק ברובו:

והקשה הרא"ה בבד"ה איך שייך טרפה הל"ל אסורה בשלמא במתניתין כולל גם טרפות עם נבלות נקט לשון טרפה וכוונתו אסורות אבל הכא ליכא אלא אין בו הכשר שחיטה לא שייך לשון טרפה. וגם ש"ך סי' כ"ד הקשה מאי פריך ש"ס לעיל וליחשב נמי סי' שנדלדלו הא לא הוה מי"ח טרפות אלא שאין בו הכשר שחיטה:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר לפמ"ש רשב"א בחידושיו בשיטת הרי"ף ע"ש י"ל דלשון סי' שנדלדלו כולל ב' מיני דלדול הן שנתפרקו זה מזה כר"ח שבתוס'. וכולל נמי שנדלדלו מעיקור גדולן בלחי ועל שניהם אמר טרפה אעפ"י שעיקור סימני אין בו הכשר שחיטה מ"מ נקט לשון טרפה דקאי נמי אסי' שנפרדו זה מזה שהוא טרפה ע"כ אסורים קאמר יש ממנו טרפה היינו שנפרדו זה מזה ויש מהן אין בו הכשר שחיטה הייני שנעקרו מעיקרן. ושייך שפיר טרפות במקום אסורות. ובשמעתין הקשה מרבב"ח אעיקור סי' דברובו כשר והאמר נדלדלו ברובן אין בהן הכשר שחיטה היינו דלדול דעיקור מעיקרן. ולעיל פריך דלחשב נמי דרבב"ח שנדלדלו ונפרדו זה מזה דטרפה ממש הוה ודרבב"ח שאמר נדלדלו סובל וכולל ב' הענינים וא"ש ובש"ע הזכיר הך דנפרדו זה מזה בסי' ל"ג סעיף מ"ד ע"ש ובסי' כ"ד פסק כרשב"א הנ"ל וא"ש לע"ד:

והנה לפירש"י דעיקור סי' טרפה א"ש דתנן בואלו כשרות ניטל לחי התחתון כשר לאפוקי דלא נימא דהוה עיקור סימנים דטרפה היא. אלא לבה"ג דעיקור סי' אינו טרפה אלא דלית בי' היתר שחיטה א"כ מאי שייטי' דניטל לחי התחתון בואלו כשרות שהוא ההיפוך מואלו טרפות ומאי שייטי' בהאי פרקא ולעיל פ' השוחט ה"ל למתני ע"כ נלע"ד מכאן ראי' לפסק רמב"ם דבכלל הריאה שניקבה במתניתין קמייתא יש בכלל זה ניטל לחי העליון שעי"ז תתקרר הריאה וימות בעל חי וכי היכי דכל לקותא דריאה וכולהו סירכות ויתרת הכל בכלל הריאה שניקבה ה"ה לחי העליון נמי בכלל זה וה"א ניטל לחי התחתון נמי נכנס הרוח ותתקרר הריאה קמ"ל בסיפא דניטל לחי התחתון כשרה עש"ך סי' ל"ג סק"ג. מיהו הרמב"ם מפרש ניטל לחי התחתון שנגמם ומ"מ נשאר במקומו וכמ"ש בחי' רשב"א בשמעתין א"כ לא שייך שפיר תתקרר הריאה וצ"ע:

וכמה רובא כ' בת"ח דב"פ ברוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה לא מבעי' לי' כמה רובא דלענין שחיטה פשיטא לי' דבעינן רוב חללה רק לענין טרפה קאמבעי' לי'. וי"ל משו"ה מספקא לי' משום דקודם חזרה הוה ס"ל לר"ע פסוקת הגרגרת טרפה הוה לו"ק תיפוק לי' דה"ל ניטלה הריאה והלב דע"י פסוקת הגרגרת ה"ל כמונח בדיקולא אע"כ דלענין טרפה סגי ברוב עובי' והכשר שחיטה כמונח בדיקולא לא הוה אלא ברוב חללה ולמאי דקיי"ל גם ענין טרפה הוה ברוב חללה צ"ל דמ"מ לא הוה הנך בני מעים כמונח בדיקולא כיון שעדיין מעורים בבשר וכ"כ הראשונים וכבר כתבתי בזה לעיל ל"ב ע"ב:

דף מ״ד ע״א גמ׳ למעלה עד כמה, עד כדי תפיסת יד, ופליגו רש״י ובה״ג ז״ל בהאי שיעורא אי אצבע אחת או ד׳ אצבעות, ולי קשה טובא דנחזו כמה הוא, דהא תורבץ ניכר בסימניו כמו שאמרו למעלה, ואיך יפליגו פלוגתא רחוקה כזו, מאחת עד ארבע, ומכש״כ לפי פרש״י דלעיל דיונה אמר מבלעתה דיונה שם חכם ושיעור התורבץ פחות משערה ועדיף מחטתא, איך אפשר דבחוץ יהי׳ שיעור זה ד׳ אצבעות, וצ״ע.

תוס׳ ד״ה ור״י היא דאמר אין משגיחין בב״ק, תימא וכו׳, וי״ל דשאני התם שלא יצא אלא לכבודו של ר״א ועוד דב״ק דב״ה מסייע קרא, דאחרי רבים להטות וכו׳ עכ״ל האי ועוד שכתבו הוא כמו ועוי״ל, או כמו א״נ דהא שני תירוצים המה, דלתירוץ קמא גם נגד רבים משגיחין בב״ק ושאני ב״ק דר״א דלכבודו יצאה, אבל להאי ועוד אין משגיחים בב״ק, אלא במקום דרבים סוברים כן נגד מיעוט דחריפי טפי דהסברא בלא״ה קלישתא דהרי הרבים שומעים חריפותם של המועטים, וכיון דמ״מ חולקין עליהם מסתבר לפסוק כרבים אלא דקשה טובא, כיון דקרא מסייע לב״ה וארל״ה בלא״ה משמע בין שהמיעוט שוין או חריפים טפי הלכה כרבים איך קאמר הרוצה לעשות כדברי ב״ש עושה דאפילו אין משגיחין בב״ק אקרא דארל״ה ליכא ליפלוגי, אבל לפע״ד דמה שאמר הרוצה לעשות וכו׳ אין הכוונה דברצונו תלי׳ מלתא או בהטלת גורל חלילה לומר כן, דהרי אנו מחמירים בדאורייתא, במקום שאין כאן הכרעה, אבל הכוונה הרוצה להכריע כב״ש, והוא בר הכי להכריע, ואז לא בעי לחוש על ב״ה הרבים מפני שרק לדורו מהני הכרעת הרבים, אבל דור הבא אחריהם יכול לסתור הכרעתם, כי אין לך כהן אלא שבימיך, ואין דור זה משועבד לדור שלפניו וכמבואר במתני׳ דעדיות פ״א משנה ה׳ ולמה מזכירין דברי יחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כמרובים, שאם יראה בי״ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו׳, ועיין בפי׳ הראב״ד שם שכ׳ שיכול בי״ד האחרון לקבוע הלכה כדברי היחיד שבדורות הקודמים, כמו שמצינן באמוראים אחרונים, שהם קבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע״פ שהמרובים חולקים עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו יכולים האחרונים, לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן, לפי שאין בי״ד יכול לבטל וכו׳ עכ״ל, ולפי דברי הראב״ד לא הי׳ צריכין להתוס׳, דהב״ק יצא נגד הסברא דמחודדין טפי, אלא דהב״ק יצא לקבוע הלכה כב״ה, גם לדורות הבאים, שלא יבא מי שיכריע נגד ב״ה, ויתלה את עצמו על ב״ש המועטים, אבל גוף דברי הראב״ד נפלאים ממני, דאם אין בי״ד יכול לבטל דברי הבי״ד שקדמו להם בזמן, מה תת כח האי יחיד או מיעוט החולקים, שנסמוך עליהם לבטל דברי בי״ד שגדול בחכמה ובמנין, אבל באמת הרמב״ם חולק ע״ז, וכ׳ בפ״ב מממרים, דעל דרשות המקראות, יוכל גם בי״ד קטן לחלוק על בי״ד הגדול ממנו שהי׳ לפניו בזמן, כי על זה נאמר אל השופט אשר יהי׳ בימיך, ורק בתקנות וגזרות אמרו, דאין בי״ד יכול לבטל וכו׳, ועיי״ש בכ״מ ועיין היטב בהקדמה שלי אריכות דברים בזה ודו״ק.

ד״ה והא איכא עיקור סימנים, לפי הק׳ דבעיקור סימנים הוה טרפה, תימא דהיכי פשיטא לי׳ דהוה טרפה וכו׳, וכי תימא דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טרפה, דזה דוחק גדול ועוד קמשני דברובו כשרה, אע״פ שבפסה״ג תנן ברובו טרפה, עכ״ל ועיין מהרמ״ל, דמפרש דשמוטת הגרגרת אנו יודעים מפסה״ג, וזה לכאור׳ פלא, דהא איכא תוספתא מפורשת מובאה לעיל דף י׳ ע״א, דנשמט הגרגרת ואח״כ שחט את הושט פסולה ולמה לן לתלות שמוטה בפסוקה, וממילא דלא קשה כלל מה שהקשו בתוס׳ דהא ע״כ גרגרת גרע דטרפה ברובו, ובתורבץ שניטל מלחי ברובו כשר, דהא גם בגרגרת שנשמט ברובו י״ל דכשר, וכאשר באמת פסקינן כן ביו״ד סי׳ כ״ד סעיף ט״ז, דדוקא נשמט כולו, אבל כוונת התוס׳ הוא, דניהו דתני בתוספתא, דשמוטת הגרגרת טרפה, מ״מ אין זה אלא מכללא, דהאי תוספתא לאו בדיני טרפות מיירי, אלא לאשמעינן אתא לבה״ג דין עיקור שפוסל בשחיטה, ולרש״י נמי דבספק נשמט קודם או לאח״ש, שהוא להחמיר ומטעם שביארנו שם, עיין לעיל בחדושנו, אבל לא ללמד לן דין דשמוטת הגרגרת טרפה, וע״כ לומר דעיקר טרפות שמעינן מפסה״ג דקתני במשנה, ותדע דאם נאמר דלא נשמע נשמט מנפסק, ולא נזכר דין דשמוטת הגרגרת רק בהאי תוספתא, ממילא דשיעורא בכולו ולא ברובו, דנשמט כולו משמע וכתורבץ, דבעינן ניטל כולו מלחי, וא״כ הוה טרפות בפ״ע במקומו ושיעורו ולמה לא פריך הש״ס לעיל בין בסג״ר, והא איכא שמוטת הגרגרת, אלא ודאי דהוה בכלל פסה״ג וברובו ודוקא לבה״ג דאין בשמוטה טרפות, בעינן כולו, וא״כ בתורבץ הושט כיון דבאמת רובו שניטל מלחי כשר, כולו דטרפה מנ״ל.

ודע דלרש״י הא דלא פריך לעיל, והא איכא תורבץ הושט שניטל כולו מלחי, משום דכבר פריך והא איכא סימנים שנדלדלו ברובן, והוא כאשר מפרש כאן, באיפרק אפרוקי בכח, ומטעם דהוה כניטל כולו, ובזה נמצא יישוב נכון לקושי׳ שהנחתי לעיל בצ״ע, דלפרש״י הוה סימנים שנדלדלו שתי טרפיות, בושט ובגרגרת, בכל אחד ואחד לחוד ולמה מנאן לחדא, אבל לפי האמור לק״מ דהא בגרגרת גם אם לא איפרק בכח, טרפה ברובו, משום דהוה בכלל פסה״ג, ורק בושט בעינן בכח, משום דבעינן כולו וזה נכון מאד ודו״ק.

בא״ד ומיהא ספרים דגרסו מעיקרא לא קשי׳ וכו׳ עיין מהרמ״ל, שמפרש דקאי על מה דמקשה הש״ס, והא אמר שמואל תורבץ הושט ברובו, ואני תמה, איך אפשר שבה״ג גרס קושי׳ זו כלל, דכמו דנתקשו בתוס׳ לדעת הבה״ג, מה פריך מרבב״ח, תקשה לדנפשך איך סימנים שנדלדלו ברובן טרפה, אם עיקור כולו כשר, ה״נ קשים מה פריך משמואל דאמר תורבץ ברובו אדשמואל דאמר ניטל מלחי ברובו כשר, תקשה לדנפשך, איך אפשר דפסוקת התורבץ ברובו, כיון דגם זל כולו מלחי כשר, אלא שאין שחיטה מועלת בו, ולא עוד אלא דיותר קשה לרב דאמר תורבץ במשהו, והא ניטל כולו נמי כשר, אלא ודאי דלא גרס הבה״ג האי קושי׳ בתורבץ הושט ברובו כלל, אם לא לפי מה שתירצו בתוס׳ דהוול״ל ולטעמיך, ולכן העיקר כמו שפי׳ המהרש״א ודו״ק.

(מד רע"א) כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול וכו'.—[עי' בנספח "בית שמאי ובית הלל", להלן עמ' 309 ואילך, ועי' בשתא"י עמ' 140-143.]

דין תורבץ הושט שנעקר רובו מן הלחי והמיעוט מחובר במקום א' כשר אבל אם המיעוט המחובר אינו במקום א' אלא כאן מעט וכאן מעט טריפה ואם נפרדה הקנה מן הושט ברוב ארכו טריפה וניטל לחי התחתון או העליון כשר והוא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ואם אינה יכולה לחיות ע"י המראה כו' טרפה ואם נחתך חרטום בעוף אם יכול להלעיטו ולהאכילו כשר:

אמר ר"נ אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר מתקיף לה ר"פ והא איכא עיקור סימני' לא תימא שניטל כולו אלא שניטל רובו ועיקור סימנים היינו שנעקרו לגמרי והאמר רב"בח אר"י סימני' שנדלדלו ברובן טרפה א"ר שישת ברי' דר"א הא דאיקפל איקפ' והא דאיפר' אפרוקי' פי' האי דתורבץ שניטל מלחי היינו כשנקלף הרו' במקום א' והמיעוט המחובר במקום א' אבל סימני' שנפרקו בכח מכאן ומכאן והמיעט הנשאר אינו מחובר במקום א' טרפה דאותו מיעוט לא הוי מחובר ולא הדרא בריא זו היא גירסת הספרים וגירסת רש"י ל"ג והאמר שמואל תורבץ הושט ברובו דפשיטא דלא קשה מיניה דשם איירי בניקב והרי"ף כת' תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרוק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דא"ש סימנים שנדלדלו ברובן טריפה והיינו שמהפך הלשונות כי מה שחשב רש"י באיפרוקי הוא מפרש באיקפל ומוסיף נמי דלדול דהיינו שנפרדו הסימנים קנה מן הושט ברו' אורכן טרפה והוא דעת ר"ח וכן הביאו התוספות ותפסו רוב המחברים את דבריו. והרמב"ם כתב ניטל לחי העליון טרפה:

וכתב הטור (בסי' ל"ג) ואני תמה על מה שאסר ניטל לחי העליון כיון שאינו מפורש וכי להוסיף על הטרפות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טרפה דלגופיה איצטריך לאשמועי' אף ע"פ דסימנים מחוברים בו וכ"ש בעליון ע"כ וכן חכמי לוני"ל הוקשה להם דבריו (זאת השאל' ומה שהשיב הרמב"ם עליו עיי' בב"י סי' ל"ג באריכו') וכת' הרשב"א בת"ה שדברי הרמב"ם נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתינו ולא נזכר בגמרא ע"כ והנה מה שהשיב מיתלה הסימנים עד שנחוש לעיקו' כו' א"כ הוא מכחיש התלמוד שהרי סתמ' דתלמוד מקשה אר"פ ותיקש' לך מתני' דקתני ניטל לחי התחתון כשר אלמא דלא חיישינן לעיקור ומשני בשלמא ר"פ אמתני' (ל"ק) הא דאיעקר איעקורי הוי עיקו' הא דאיגום איגומי שנגמם הבשר מעילוי הסימנים עד שלא נקרע התורבץ מן הבשר המחובר בלחי אלא הבשר נגמם מעל הלחי אלמא דסתמא דתלמודא הוי מדמי לעיקור הסימנים והוצרך התנא לאשמעי' דכשר וכ"ש לחי העליון דכשר ומה שרצה להוסיף מחכמת הרפואות ולהוכיח שאינה חיה תמה אני עליו הלא הוא בעצמו כ' וז"ל ואין להוסיף על טרפות אילו כלל כל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאילו שמנו חכמים דורו' הראשונים והסכימו עליהם בב"ד ישראל איפשר שתחיה ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן שאנו אומרים שהן טרפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואות שבידינו שמקצתן אינם מתים ואפש' שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמי' שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"כ ולכן אני אומר אף שהרשב"א כת' שדבריו נראים אם היה בא מעש' לידי הייתי מתירו ומ"מ דוקא כשיכול' לחיות ע"י המראה והלעטה שהרי אפי' בניטל לחי התחתון כ' הגאונים דוקא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה הא ל"ה טרפה והרא"ש הבי' דברי הגאונים לפסק הלכה כתב הרוקח אם נחתך לעוף החרטו' ויכול להלעיטה ולהאכילה כשרה:

דין פסוקת הגרגרת ברובה ואינה נטרפת אלא ברוב חללה ודין חכם שאסר שאין חבירו רשאי להיתר אפי' יש לו קבלה וגמרא להתיר אפ"ה אינו רשאי אבל חכם שהתיר יכול חבירו אח"כ לאסור וגם בארנו דרשאין חכמים לסמוך על קבלתן ולאכול דבר שהתיר מחמת קבלתו אע"פ שראוי לת"ח שלא לאכול מדבר שהורה בה חכם ועוד בארנו שת"ח שהתיר איזה בשר או איזה דבר שנמכר במשקל מותר לו לקנות ממנו במשקל כשנותן המעות מיד ליכא חשדא ואף ע"פ שנותנין לו חלק יפה מותר אם הוא ת"ח שרגילין ליתן לו בלא"ה חלק יפה האידנא שבעו"ה נתמעט כיבוד חכמי' בעיני ההמון אסור ליקח חלק יפה ודבר הנמכר באומד אינו רשאי לקחת כלל משום חשדא:

פיסקא פסוקת הגרגרת תנא פסוקת הגרגרת ברובה וכמה אמרי לה משמיה דרב ברוב עביה וא"ל ברוב חללה וה"פ רוב עבי' כלומר כי משערי' רובא משערי' הרוב בעובי הקנה מלמעלה עד למטה לצד הצואר ובשיעור הזה נמי נמדד עובי התנוך שעב למעלה ויורד והולך כלה לצד שלמטה א"כ כשיהיה רוב עוביה נקרע למעלה אפשר דהוי עדיין ר"ח קיים למטה או החצי' והלכתא כמ"ד בר"ח דהאי פסוקת הגרגרת דאתי' לקמיה דרב יתיב רב ובדיק לה בר"ע א"ל ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו בר"ח שדרי' לקמיה דרבב"ח בדק בר"ח ולא הוי ר"ח ואכשרה וזבין מיניה בתליסר פשיטי דהיינו סלע מדינה שהן י"ג חצאי דינרין ופריך תלמודא והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אוסר אין חברו רשאי להתיר פי' כשלא טעה בדבר משנה שאני הכא דרב נמי לא אסר' אלא שרצה להחמיר ולא הניחוהו תלמידיו ופריך וכיון דאורי בה חכם היכא אכיל מיניה והכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגומ' ומאי רבותי' ד דיחזקאל אלא ה"ק והנה נפשי לא מטומא' שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומא' בלילה נבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס ר"ל שחוט שחוט מהר קודם שתמו' היינו מסוכנת ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ותרווייהו קושטי נינהו ומשני ה"מ מילתא דתלי' בסברא אבל ר' בב"ח אגמרי' סמיך שקיבל מרבותיו דמשערי' בר"ח ודעת רש"י שחזר התלמוד משינוייא דלעיל דרב לא אסר מיסר אלא אפי' אם היה רב אוסרו היה רבב"ח מתירו משום דאגמרי' סמיך שהרי פי' במס' נדה בפ"ב גבי ילתא דאייתא דמא לקמיה דרבב"ח וטמי לה ואייתה לקמיה דר"י בר יהודה ודכי לה ופריך לשם כה"ג מהא דחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא נמי בעי ר"י לטמויי לה כיון דאמרה ליה רבה בב"ח נמי כל יומא ויומא הוה מדכי לי וההוא יומא חש בעיני' הוי שלא היה יכול לראו' היטב דכי לה והדר בעי תלמוד' למיפשט מהאי עובדא דילתא דנאמנת אשה לומר כזה התי' לי חכם ודחי שאני הכא דר"י אגמריה סמיך ופי' שם דהדר בה מאידך שינוייא דשני לעיל ר"י נמי מעיקרא טמויי מטמי לה כו' כיון דאגמרי' סמיך רשאי להתי' שפיר מה שאסר חבירו וכן תפס הרא"ש עיקר ור"י בעל התו' לא פי' כן אלא ס"ל דבעי נמי הא דרב דלא מיסר אסר' אבל אי אסר' אין חבירו רשאי להתיר בשום ענין אפי' אם סומך אקבלתו דסתמ' קתני בבריית' חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר ולמה גבי סמפונות דכבדא דחד אוסר וחד שרי ואפשר דשניהם היו בב"ה ונשאל' השאלה לפניה' או לא ידע שאסר חבירו וכן נר' עיקר דהא לא משני אלא רבב"ח אגמרי' סמיך וכן המסקנ' בפסקי תו' ובפסקי מהר"ם ומ"מ כ' שם שאם חבירו התיר תחילה שיכול הוא לאסור אח"כ נרא' בעיניו בין (בשיקול) הדעת בין היכא שיש לו קבלה לאיסור ובמרדכי כת' וז"ל חבר שטמא אין חבירו רשאי לטהר דוקא מחמת חומר איסור ובקעה מצא וגדר בה גדר אבל בלא מעשה אפשר לחלוק עליו כדאיתא פ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר שיפורי דר"ה בר חנינא ושרי ע"כ וצריך אני להולמו דאינו ר"ל דוקא כשהאחד מחמיר משום בקעה כו' כה"ג אין לסתור דבריו אבל היכא דלא עביד משום חומרא שרי לחלוק עליו א"כ מאי פריך תלמו' הכא וכן בפ"ב דניד' והתניא חכם שאוסר כו' לישני דמיירי היכי דלא עביד משום חומרא ועוד אי הוה רב בא לאסור משום בקעה לא הוי אמרי ליה ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו כ' דהא משום חומר' עביד כך אלא ה"פ דוקא היכא שבא החכם לאסור משום חומר' איסור כי בקעה מצא אין לסתור דהא אף הוא דשרי אלא מפני חשש בקעה הוא דעבד אפי' לא בא עדיין המעשה לידו וכ"ש היכא שבא המעשה לידו דפשיטא אין להתיר מה שזה אוסר לאפוקי בלא מעשה ובלא בקעה אלא שחולקי' בסברת עצמן או בקבלת' יכולי' שפיר לחלוק ולהתי' מה שזה אוסר ומ"מ ראוי להחכם (לומר לשואל) חכם שכנגדי אוסר ואני מתיר כדי שידע שואל מה לעשות וכן משמע מדברי ר"ת כאשר כתב בספר הישר וכל מה שמזהירים שאל יתיר מה שחבירו אוסר היינו דוקא לחכם אבל לא לשואל וז"ל התוס' בס"פ כל היד והא דאמר בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר י"ל דלא קפדינן אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טעה ויצא הדבר לאור מ"כ וכ"כ בפ' הגוזל קמא גבי וטימא את הטהור שיכול לשאול השואל לחכם אחר אולי יתיר לו אף שהראשון אוסרו וכן איתא בפיסקי התו' ופריך ס"ס היכי אכיל מיניה משום חשד' דתניא דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב או אסר והתיר או עדים שהעידו כולן רשאי' ליקח והטע' דתרווייהו לא חשדי כו' כדאי' ביבמו' פ"ב סי' כ' ושם הארכתי ומשני ה"מ מידי דמיזבן בשומ' אבל הכא מתקלא מוכח פירש"י שהכל רואים שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרי' ונותן המעות מיד משמע מפי' שאם אין נותן המעות מיד איכא חשדא אף היכא דליכא חילול השם כגון במקום שהדרך הוא שהטבח שואל הקפותיו ומסיק נמי כי הא דרבא שרי טריפתא וזבין מינה אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכר' ע"י מום ולא זבין מיניה א"ל התם מזדבין בשומ' לפי שאין הבכור נמכר בחנות ובליטרא כשאר בשר משום ביזוי קדשי' הכא מתקלא מוכח מא"ל משום אומצא מעלייתא כל יומא נמי חולקים לי כבוד ומאומצא מעלייתא זבנו לי וכ' הא"ז וז"ל הלכך האידנא נמי כגון בעיר ווינא שמוכרין הבשר קוורט"א וחצי קוורטא היינו כמו מתקל ושרינן למיזבן מיניה לת"ח וליכא חשדא ואע"פ שהתיר ואפי' היכא שמוכרין בשומא שרי לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו וקש' היאך החזנים לוקחים הטבחי"א הא איכא חשד (שמשום) הטבחייא הוא מתיר ע"כ ונראה דוקא כה"ג קוורט"א וחצי קוורט"א שחולקי' הטבחים בשוה וליכא חשדא אבל במקומות שמוכרין (באומד כמו) האידנא איכא חשדא לקנות משום אומצ' דליכא למי' כל יומא יהבו לי הכי שבורחים עכשיו ההמון מכיבוד חכמים ויותר חולקי' כבוד לעשירים ומ"ש דשרי לטעום ממנו מעט נרא' שאפי' מנהג יפה (הוא) וכמדומה שראיתי כך מבעלי הורא' ומה שתמה על החזנים כו' נראה בעיני דליכ' חשדא אלא לחכם שצריך להתיר במה שנפל בו ספיק' אבל דבר הפשוט היתירו ליכא חשד וא"כ ידוע שהחזנים שהם טבחים אינה מתירי' שום ספיקא כי מראים לחכם שבעירו ובזה ליכא למיחש לחשדא שיתירו הטרפות להדיא בעבור הטבחיי"א:

דין מצוה על ת"ח כשנולד ספק טריפ' בבהמתו ויש בו פנים לאסור ולהתיר מצוה עליו שיטריף לעצמו ולא יחוס עליה ובארנו דכל ת"ח בפרט המרביץ תורה בישיבה מותר ליהנות משל ציבור א"ל שיש לו כבר הרבה מעות שיספיק לו אם ילוה בריבית לכותים אז אסור ליהנות מהקהל והקהל מחוייבים ליקח מעות של ת"ח להרויח בהם לת"ח:

אמר ר"ח אי זהו ת"ח שמחזירים לו אבידה בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו וא"רח איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש מר זוטרא משמיה דר"ח כל מ' שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש ת"ח עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר זוכה ונוחל ב' עולמות הע"הז והע"הב אשריך במ"הז וטוב לך לע"הב פירש"י רואה טרפה לעצמו כשנולד לו ספק טרפה בבהמתו ונר' בו טעם לאיסור וטעם להתי' ואינו חס עליה ואוסר' א"כ על שלו אינו חומד כ"ש שאינו חומד ממון של אחרים כת' הר"ן וז"ל אחרים פי' איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל שיודע לפרש איזו כשר' ואיזו טרפה וכדי לסמוך על עצמו וא"צ להראות לאחרים ומ"ה קאמר דעליו הכתוב אומ' יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיע' לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק ע"כ ולפי פשוטו הוא כפירש"י ר"א כי הוו משדרי לי' מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא קבעי מר דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה ר"ז כי הוו משדכי ליה לא שקל וכי הוו מזמני ליה אזל אמר איתייקורי הוא דמיתייקרי בי והנה המחברים השמיטו הא דר"א והא דר"ז לפי שאין הכרע בדבר מאן דקפיד קפיד שהרי לא כת' בקרא ואוהב מתנות ימות אלא ר"ל שבטוח בה' ושונא מתנות ומשענתו על המקו' אל תאמר שהוא חייב ונאבד שהו' כמאבד עצמו לדעת אלא יחיה מפי ה' ובוטח בה' חסד יסובבנו מ"כ וז"ל מי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים וק' מאלישע שנהנה וכי לא ידע השם ועוד (מסתמא) היה לו אף ר' זוז אלא ש"מ דוק' אסור ליהנות דרך צדקה אבל דורון דרך כבוד אפי' לעשי' דילמא שרי עכ"ל וכן בתשובת מהר"ם וכן בא"ז והג"א פ"ק דברכות ודומה לזה כ' בפרק מציאת האשה סי' י"א ואף שהזהיר הרמב"ם על ככה וכ' כל המשי' על לבו שיעסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל השם כו' ולאו דוקא צדקה קאמר שהרי אמר אח"כ לפי שאסור ליהנות מד"ת בע"הז כו' וכן הביאו הטור (בי"ד סי' רמ"ו) הרמב"ם אזל לטעמיה וכאשר כ' במסכת אבות וקרא תגר על הלומדים הגדולים שנהנים מן הבריות ועל ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים והאריך שם ולא השגיחו בו חכמי התורה בדורו ואף הבאים אחריו ושמעתי שחכם א' נקרא הרשב"ץ הארי' בתשובתו לחלוק עליו ולסתור את דבריו והחזיק ידי הפירושים בראיות ברורות וכדאיתא בפ"ב דכתובות שהדיינים והמלמדים העוסקים במלאכת שמים היו נוטלי' שכר מתרומ' הלישכה וה"ה לדידן ואמת שאל"כ כבר היתה בטלה תורה מישראל כי א"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו כמו שהוא יגע בענייני הרפואות ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים וא"א לו שילך מביתו כ"א לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפי' יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה להרויח כדי לפרנס את ביתו בוזיבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי א"א שיבטל מלימודו אכן אם יש לו ממון כבר המספי' לו לחיו' את עצמו (ולהלוות) בריבית לכותים והדומה לו שאין ביטול תורה כלל אז עון בידו ליהנות משל ציבור אלא יגיע כפו יאכל ומה שמקבל מן הצבור יוצי' להוצאת ת"ת ואם מוסיף משלו מוסיפין גם מחוייבים הקהל ליקח מן החכם את מעותיו ולהרויח בהם וזהו שאמרו רבותי' המטיל מלאי לת"ח כו' וכל מ"ש בענין ת"ח בעבור תורת' ללמוד וללמד אבל בע"א לא יהנה כלל ויסבול חיי צער וכמ"ש בפ' הנשרפין סימן ט':

דין גרגרת שניקבה נקבים דקים זה אצל זה כנפה אז מצטרפין כל הנקבים וכל השלם שבין הנקבים שאם יש בין הכל רובן טרפה ודוקא כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף גם השלם ודין זה בנקבים שאין בדם חסרון אבל יש בהם חסרון מצטרפי לכאיסר ואם ניקבה כנפה בעוף יש לו שיעור אחד שחותך מקום המנוקב עם השלם שבין הנקבים ואם יש באותה חתיכה לכסות רוב של חלל הקנה טרפה ואם נפתחת כדלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד אז משערי' כדי שיכניס איסר לרחבו והוא שיעור גדול יותר מכאיסר ואם נסדקה לאורכה אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשר והוא שיהיה השיעור במקום שחיטה:

אמר ר"י נקבה הגרגר' כנפה כלומר שאם נקבה נקבים דקים כנקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף כל הנקבים ומה שביניהם לרובא ודוקא נקבים שאין בהם חסרון אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכאשר פי' הוא דעת רש"י והרא"ש והר"ן להדיא ולא כדעת הסמ"ק שכ' שדוקא הנקבים ולא מה שביניה' היכא דליכ' חסרון בעופא מאי רש"י פי' נקבים בחסרון בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר בכמה שיעורו מקפל פי' חותך למט' מן נקבים ע"נ בצידיהן עד שיוכל לקפל את הרצועה הנקובה ע"פ קנה ומניחו ע"פ הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"פ שבנקבים גרידא ליכא רובא טריפה הואיל ויש בה חיסרון:

תו מסקינן נפתחה כדלת פירש"י נפתח' כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף כדלת במזוזתו אמ' ר"נ כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעי' נכנס ויוצא משו' דאין כאן חיסרון שהדלת סות' את הנקב פי' לפיכך בעינן נקב גדול כדי שיכנס ויצא בו לאפוקי כאיסר מצומצם כשרה ודוקא לרחבו של איסר שיושיבו שם על רחבו ויכנס ולא מן הצד וכ' הרא"ש אבל לדעת הרי"ף משמע דהא דקאמרי' בעופא לא קאי אניקבה כנפה אלא קאי אשיעור חסרון דגרגרת ומיבעי' ליה בעוף שאין בגרגרת שלו כאיסר מה שיעור חסרונו ומפרש כשיעור חסרונו בחפיית רוב הקנה שהרי כ' אותו בתר אם ניטלה הימנו רצועה מצטרפת לכאיסר ואין זה הכרע:

תו כתב הרא"ש ובנפחתה כת' ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר ר"נ אין אומרין אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולפי שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת מצטרף בשיעור קטן פי' לפי' ומה שקאמר לרחבו היינו עוביו של איסר והוא שיעור קטן וכ"כ הטור (בסי' ל"ד) והקש' הרא"ש לפי' דהי' בעי' היה לתלמוד לקיבע' אמתני' דלקמן עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר ועוד מאי קא מיבעי' ליה האי שיעורא היאך משערי' בעוף טפי מבשאר איסורין כיוצא בו כגון חסרון דגולגולת שהוא כמלא מקדח ולב"ה כסלע ושיעורא דכבד שהוא כב' זיתים ובעוף שאין בכבד שלו ב' זיתים מאי שיעורי' א"ו מילתא דפשיטא הוה דכל הני שיעורין בבהמה גדולה ובברי' קטנה משערי' לפי קוטנ' כמ"ש הרי"בם גבי תפיסת יד הלכך גר' כפירש"י ומיבעי' ליה על כנפה דמשערין השלם עם הנקבי' לכאיסר כשהן מקורבי' בנקבי הנפה שסופן ליחסר ומיבעיא ליה בעוף דכי משערי' שיעור חסרון שלו כנגד איס' בבהמה גדולה קטן מאוד שיעור חסרונו אי מחמירין בשיעור קטן כזה לצרף השלם עם החסרון ומשני דלא אלא שיעור א' נתנו לו חכמים מקפלו ומניחו ע"פ הקנה ע"כ ופי' רש"י עיקר גם הל' של נפתח כדלת משמע כפירושו דלפי' הרי"ף הול"ל נפתחה כארובה:

תו מסקינן נסדק' לארכה אר"י אפי' לא נשתייר ממנה אלא כ"ש למעל' ולמטה כשרה וכ' הטור (שם) והוא שישתייר המשהו במקום הראוי לשחיט' שממקו' שאינו ראוי לשחיטה ואילך נידון כריאה שנקובתו במשהו והיינו דמסקינן בסוגיא אינקב למטה מן החזה נידון כריאה והיינו שנקובתו במשהו ויראה מפי' הא למעלה בקנה אף שאינו מקום שחיטה סגי לשם אם נשתייר משהו דהא לשם פסוקתו ברובא ול"נ דלמעלה ממ"ש ולמטה אין שם גרגר' עליו ובעינן שיעו' משהו בגרגרת וגדולה מזו נר' אפי' למעלה מטבעת גדול' דהיינו משיפוי כובע ולמט' דהוי מ"ש אפ"ה לא מהני שם שיור דאין שם גרגרת עילוי' והלכתא כר"י לגבי רב ולא בעינן שיור חוליא למעלה ולמט' אלא במשהו סגי ותימא על ספר תרומה שפסק כרב לחומרא דהא הלכה פסוקה בכל התלמוד כר"י לגבי רב ושמואל:

מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל. מפרש בפ''ק דעירובין (דף ז.) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב''ש כשרה והוו להו ב''ש לקולא וב''ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב''ה ובטומאה כחומרי ב''ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון והני דרבא נמי סתרן אהדדי דכיון דאמר נקובתו במשהו טעמא משום דמקום שחיטה הוא וחומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא ואשתכח דסתרן מילתיה דרבא אהדדי: בת קול. בפרק קמא דעירובין (דף יג:) יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל: דרבי יהושע. בבבא מציעא בהזהב (דף נט:): מכל מקום קשיא. דכתרי חומרי לא עבדינן: סתם שמעתתיה דרב בדרי בתראי רב יהודה הוה אמר להו בבי מדרשא: נתנו בו שיעור. עד כמה הוא כשר לשחיטה: לאו מקום שחיטה הוא. אפ''ה אמר רב במשהו מידי דהוה אגרגרת דבין במקום שחיטה בין שלא במקום שחיטה שוה שיעוריה: עד כדי תפיסת יד. צריך להניח לצד הראש כשלש אצבעות וארבע לשון מורי הזקן ואני שמעתי אחיזת חודי צפרנים והראשון נראה בעיני דכי האי גוונא לא מיקרי תפיסת יד: עד מקום שישעיר. שיש שם שער שגוררין בסכין מכרס הפנימי: טפח בוושט. מיקרי כרס וקא סלקא דעתך דלא אזיל שער בתוך הוושט ולא מידי ואת אמרת עד מקום שישעיר דהא עד סוף הוושט כולו מצי שחיט וכיון דלאו וושט הוא היכי מצי שחיט ביה: אימא טפח בכרס סמוך לוושט. דהיינו טפח ראשון של כרס הוי כרס הפנימי ונקובתו במשהו ולפי שהוא נחבא במקום המיצר בין צלעות החזה קרי ליה פנימי וכל שאר הכרס קרוי במתני' החיצונה ונידונית בקריעת רובו: כי קאמר רב. טפח בוושט מקרי כרס: בתורא דמשעיר טפי. שהשער נכנס בתוך הוושט טפח ולעולם מקום שחיטה הוי בוושט עד מקום השער: תורבץ הוושט שניטל כולו. לקמיה פריך והא איכא עיקור סימנים: ותנא תונא. תנא דמתניתין דפרקין מסייע ליה. תונא כמו תנא דידן: ניטל לחי התחתון כשר. וכיון שניטל הלחי נתלשו הסימנים שבלחי התחתון הם מחוברי': קשיא מתני'. דקתני כשר: הא דאיעקור איעקורי. עיקור סימנים כשנעקר הוושט מן הלחי ומן הבשר: הא דאיגום איגומי מעילוי סימנים. שנגמם הלחי מן הבשר שמוטל על הסימנים בין הלחי והסימן דלאו עיקור הוא שהסימנים מעורין בבשר: אלא לשמואל קשיא. הא דרב פפא דלדידיה איכא עיקור סימנים דקאמר תורבץ הוושט שניטל דמשמע שהוושט לבדו ניתק ונתלש מן הבשר: דאקפל אקפולי. שנקלף מעל הבשר אקפל כמו ונקלף ודומה לו וקפלו את האבנים דמסכת סוטה (דף לה:): דאיפרוק אפרוקי. כדבר הנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא:

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. תימה דקיימא לן כבית הלל משום בת קול וקיימא לן דרבי אליעזר שמותי הוא ולא חיישינן בבת קול שפסק כוותיה בפרק הזהב (ב''מ דף נט:) ויש לומר דשאני התם שלא יצתה אלא לכבודו דרבי אליעזר דאמר מן השמים יוכיחו ועוד דבת קול דבית הלל מסייע קרא דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות דבית הלל רובא הוו אלא דמעיקרא מספקא לן משום דבית שמאי מחודדין טפי אבל בת קול דרבי אליעזר רבנן דפליגי עליה הוו רובא ואם תאמר אמאי קאמר הכא הא מני רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הא איהו לא קאמר אלא אעובדא דרבי אליעזר דאנן נמי לא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר וי''ל דכיון דקאמר לא בשמים היא משמע דאית ליה דבשום דוכתא אין משגיחין בבת קול: כולה כרב עבדא. והא דאמרינן לעיל רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל היינו למאי דס''ד והוה מצי למימר כולה כשמואל עבדא דלאו מקום שחיטה הוא ואסר נמי בהגרים שליש ושחט שני שלישי אלא נקט כרב משום דקי''ל כרב באיסורי: מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור כו'. ולא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו מסתמא בין למעלה בין למטה קאמר: כדי תפיסת יד. פירש בקונטרס ארבע אצבעות תימה דבעוף מאי ופירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר ארבע אצבעות בראמים גדולים מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול ובה''ג מפרש כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם והאי דקרי לקמן (דף נ:) גבי חלחולת בתפיסת יד כמלא בטדא דתורא דהיינו ארבע אצבעות התם נקט כדי תפיסה סתם אבל הכא כדי תפיסת יד קאמר דמשמע כדי שיוכל לתפוס בשתי אצבעות ואפי' כל שהוא: והאיכא עיקור סימנים. לפירוש הקונטרס דפ''ק (לעיל כ.) דבעיקור סימנים הויא טרפה תימה דהיכי פשיטא ליה דהויא טרפה על כרחך אינה נטרפה בחורבץ הוושט בנקב בעלמא כמו בוושט עצמו וכמו כן נימא דניטל כולו כשרה וכי תימא דסבירא ליה דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טרפה זהו דוחק גדול ועוד דקא משני דברובו כשרה אף על פי דפסוקת הגרגרת תנן ברובו טרפה ולפירוש הלכות גדולות פריך שפיר והא איכא עיקור סימנים אף ע''ג דלא הויא טרפה בשמוטה זו מ''מ במה יכשר כיון דאין לו היתר בשחיטה ומיהו קשה לפי' ה''ג דמאי פריך והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טרפה לפי המקשן תקשה ליה ארבה בר בר חנה גופיה דאי טרפה הויא בהכי אם כן מהו עיקור דקיימא לן דלא הויא טרפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא (הא דאקפל אקפולי) והא דאדלדול אדלדולי וי''ל שיודע המקשן כדמסיק לבסוף דרבה בר בר חנה איירי דאיפרוק אפרוקי בכח כאן מעט וכאן מעט דלא הדרא בריא והוי טרפה ועיקור סימנין דלא הוי טרפה דאקפול אקפולי בנחת מעל הבשר ומ''מ פריך מדלדול דרבה בר בר חנה אלשון דלדול שהזכיר המתרץ וחוזר ומפרש לו דדלדול שאמרתי אינו כשל רבה בר בר חנה אבל לספרים דגרסי בתר והא אמר שמואל ברובו לא קשיא הא דאנקוב אנקובי הא דאקפל אקפולי קשה וכן קשה לפירוש רבינו חננאל דמפרש דאפרוק איפרוקי שנפרדו הסימנין זה מזה ליכא למימר שהמקשן היה יודע האמת דא''כ לא הוה פריך מידי וי''ל דכי פריך מרבה בר בר חנה הוה מצי למימר וליטעמיך תקשה לך דרבה בר בר חנה גופיה אי טרפה הויא עיקור סימנים היכי משכחת לה:

דף מד - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד