חולין מה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

כמין שני פולין ^[37] יש, ואותם שני פולין מונחין על פי הקדרה, במקום חבור הצואר והגולגולת.

מן הפולין ולפנים - כלפנים.

מן הפולין ולחוץ - כלחוץ.

ואותו חלק של המח שמצוי כנגד הפולין עצמן, איני יודע אם דינו כלפנים או כלחוץ.

ומסתברא, שהמוח אשר כנגד פולין עצמן, דינו כלפנים.

רבי ירמיה בדק בעופא, ואשכח שגם בעופות מצויים כמין שני פולין, כשהן מונחין על פי הקדרה.

שנינו במשנה: ניקב הלב לבית חללו:

בעי רבי זירא: לבית חלל קטן או לבית חלל גדול?

אמר ליה אביי: מאי תיבעי לך? מי לא תנן בדין ריאה שניקבה [לעל מב א]: רבי שמעון אומר, עד שתנקב ויגיע הנקב לבית הסמפונות.

ואמר על כך רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: עד שתנקב הריאה, ויגיע הנקב לסמפון האמצעי הגדול! ואם כן, הוא הדין בניקב הלב, בעינן עד שיגיע הנקב אל החלל הגדול!?

ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!? הרי התם, בנקב שבריאה, עד שתנקב ל"בית הסמפונות" קתני, דהיינו, להיכא, למקום דשפכי סמפונות כולהו, שהוא החלל הגדול שאליו משתפכים כל הסמפונות. ואולם הכא, לגבי ניקב הלב, הרי "לבית חללו" קתני, וביחס להגדרת "חלל הלב", מה לי חלל גדול, מה לי חלל קטן?!

איתמר: קנה הלב שניקב:

רב אמר, נקב במשהו.

ושמואל אמר, עד שינקב ברובו!

והוינן בה: הי ניהו קנה הלב?

אמר רבה בר יצחק אמר רב: חלב שעל גבי דפנות. והיינו, החלב היורד מן השדרה על הצלעות.

ותמהה הגמרא: וכי חלב "דפנות" סלקא דעתך?! וכי תעלה על דעתך לומר כי יש חיות בחלב הדפנות, עד שנקב פוסל בהן!?

אלא, הכא איירי בקנה המוקף שומן שעל גבי דופני ריאה, היורד בין שני חלקי הריאה, ומחובר לחלל הלב.

אמר אמימר משמיה דרב נחמן: תלתא קני הוו. דהיינו, אחר שנכנס הקנה לבית החזה, הוא מתפצל לשלשה כוונים: חד פריש לליבא, וחד פריש לריאה, וחד פריש לכבדא.

דריאה - דינו כריאה, בנקב כל שהוא.

דכבדא - דינו ככבדא, עד שינטל כולו.

דליבא - פליגי ביה רב ושמואל, לעיל.

מר בר חייא מתני איפכא: דריאה - ככבדא, עד שינטל כולו. דכבדא - כריאה, במשהו. דליבא - פליגי ביה רב ושמואל.

אזל רבי חייא בר יוסף, אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל.

אמר ליה שמואל: אי הכי אמר אבא [כינוי של כבוד, שהיה שמואל מכנה את רב], לא ידע רב בטרפות, ולא כלום!

שנינו במשנה: נשבר השדרה:

תנו רבנן: חוט השדרה, שנפסק ברובו, ברוב רוחבו, דברי רבי. ^[38]

רבי יעקב אומר: אפילו ניקב.

הורה רבי כרבי יעקב.

אמר רב הונא: אין הלכה כרבי יעקב. ^[39]

וכמה הוא רובו? רב אמר, כשנחתך רוב היקף עורו, ואפילו לא נפרד מהמוח כלום, וכולו קיים, הרי היא טרפה, כי כיון שנפסק העור, סוף המח לצאת. ^[40]

ואמרי לה, ויש אומרים, רוב מוחו. שאם נפרד רוב מוחו, הרי אף על פי שהעור לא נחתך, הרי היא טרפה.

מאן דאמר רוב מוחו, כל שכן רוב עורו, כיון שהעור מחזיק את המח, ונפסק, סופו של המוח להפרך ולצאת.

אך למאן דאמר רוב עורו, יש לדון: נפסק רוב מוחו, מאי?

תא שמע: דאמר ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו - רוב עורו, כי מוח זה, לא מעלה ולא מוריד. ^[41]

רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה דרב, בדק ברוב עורו, וקא בדיק ברוב מוחו.

אמר ליה: אם רוב עורו קיים - מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: נתמרך חוט השדרה, שנתרכך ונהיה כמים - פסול! נתמסמס - פסול!

ומבארת הגמרא: איזוהי "המרכה" ואיזוהי "המ סמ סה"?

המרכה - כל שנשפך כקיתון של מים מתוך הנקב.

מסמסה - שהתרכך, אבל לא נשפך כקיתון, אלא כל שאינו יכול לעמוד בשעה שמחזיקים את החוט ביד ומשאירים ממנו קצת כלפי מעלה, שאותו הקצת מתכופף כלפי מטה, ואינו יכול להשאר זקוף.

בעי רבי ירמיה: אם אינו יכול לעמוד החוט שמוחזק כלפי מעלה מפני כבדו, שהוא עב וכבד, מאי? האם נחשב הדבר לחולי או לאו. ^[42]

ומסקינן: תיקו!

בי רב אמרי: נתמסמס - פסול. נתמזמז, נתרוקן מקצת המח מאליו - כשר!

מיתיבי: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בהמה שנתמזמז מוחה - טרפה!

ומשנינן: ההיא - נתמסמס איתמר!

ופרכינן: איני, והא לוי הוה יתיב בי מסותא, במרחץ, חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה, שנפל והוכה ראשו בכותל ונתנדנד מוחו. אמר לוי: נתמזמז מוחיה דדין [של אדם זה]! והיינו, שהיה לוי מצטער ודואג על אדם זה שנתמזמז מוחו.

ודייקינן: מאי לאו, כוונתו של לוי לומר, דלא חיי, שאדם זה לא יחיה!

אמר אביי: לא! אלא כוונתו לומר, שאינו מוליד. כי הפגיעה במח פוגעת בכח ההולדה.

עד היכן חוט השדרה? והיינו, עד איזה מקום בחוט השדרה נחשבת פסיקתו טרפה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: עד בין הפרשות. והוא המקום שבו מתחילים להתפצל ולצאת חוטים נפרדים מחוט השדרה שבעמוד השדרה אל חלקי הגוף. והתפצלות זו היא בשלבים, בחוליות האחרונות שלפני הזנב. ועד בין הפרשות, אם נפסק רובו של חוט השדרה נעשית הבהמה טריפה. אבל מבין הפרשות ואילך, כבר תשש כוחו של עמוד השדרה, ואין ההפסק ברובו מטריף, כיון שהירכיים מעמידים את השדרה, ואינה מתה בגלל ההפסק ברובו שם.

רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל לבי חוזאי, ומיהר לצאת לדרכו.

אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: ליחוי לי מר "בין הפרשות" היכא הוא מצוי.

אמר ליה: זיל, אייתי לי גדי, ואחוי לך.

אייתי ליה גדי שמינה, כשהוא שחוט ומופשט, ולא קרע אותו עד שיוכל רב יהודה להראות לו באופן ברור את מקום הפיצולים של בין הפרשות, אלא ביקש שיראה לו את המקום מבחוץ, שהחוט לבן ונראה כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם, כי היה ממהר רב דימי בר יצחק לדרכו.

אמר ליה רב יהודה: בליעה טפי, כיון שהגדי הזה שמן, בלוע בו החוט יותר, ולא ידיע, אינו ניכר מבחוץ, וקשה לכוון בו את המקום בדיוק, כי כחוט השערה מכאן כשר, וכחוט השערה מכאן טרף.

אייתי ליה גדי כחוש.

אמר ליה: בליטן טפי, כיון שהגדי כחוש, לוחצת ודוחקת העצם את הבשר שעליו דבוק חוט השדרה, עד שנעשה דק, ולא ידיע, אינו ניכר.

אמר ליה: תא אגמרך גמרא, בוא ואלמדך את הדין מבלי להראותך בגדי עצמו. הכי אמר שמואל: אם נפסק חוט השדרה עד הפרשה האחת, והיינו, עד למקום ההתפצלות הראשונה, הרי היא טרפה. מההתפצלות השלישית ואילך - כשרה. אבל מההתפצלות השניה ואילך - איני יודע!

בעי רב הונא בריה דרב יהושע: הא דקאמר שמואל "עד הפרשה האחת טרפה",

הערות

^[37] עיין בספר שיחת חולין בהרחבה מה הן "פולין" אלו.

^[38] חוט השדרה הוא החוט הלבן שיוצא מהמוח שבראש ונמשך על כל פני השדרה [בתוך החוליות של השדרה] עד לאליה ולזנב. החוט הזה הוא המשכו של המח, ובו נמצאים העצבים, שבאמצעותם מעביר המח שבראש את פקודותיו לכל אברי הגוף, ומפעילם. שבירת השדרה מטריפה בגלל פסיקת החוט של המוח שבתוכה, אך אם לא נפסק החוט, אין השבירה של השדרה מטריפה. רש"י ורמב"ם. אך כתב הדגול מרבבה בסימן מז, שאם נשברה השדרה יש לחוש ולבדוק אם לא נפסק החוט, וכיון שאין אנו בקיאים לבדוק, היא טריפה.

^[39] וכן הלכה שהיא כשרה, רמב"ם ושולחן ערוך.

^[40] רש"י. שולחן ערוך.

^[41] ומפרש רבינו יהונתן שאם נשאר רוב העור, הרי אפילו נפסק רוב המח הוא יכול להתרפאות, ולחיות. ועיין בשיטת התוס'.

^[42] רש"י מבאר שני טעמים מדוע חלוק דין המרכה מהדין שאמרו "מח זה אינו מעלה ואינו מוריד". האחד, שידעו חכמים שמתוך ליקוי זה הוא עתיד להפסק, או שאין לך פיסוק גדול מזה [שהרי המח כאילו אינו, רשב"א בתורת הבית], ורק על ההפרדה הוא שאמרו מח זה אינו מעלה ואינו מוריד, ולא על הפיסוק.

פולין (בלוטות) יש שהם מונחין על פי הקדרה, בקצה האחורי של הגולגולת, שממנו נמשכת השדרה, מן הפולין ולפנים — דינם כלפנים, כמוח, שנקב כלשהו בקרום שלו עושה טריפה, מן הפולין ולחוץ — כלחוץ, כחוט שידרה, שרק אם נפסק ברובו טריפה. ומקום פולין עצמן איני יודע מה דינו, ומסתברא [ומסתבר] שדינו כלפנים.

מסופר, רבי ירמיה בדק בעופא [בעוף] ואשכח [ומצא] בו כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה.

א שנינו במשנה: ניקב הלב לבית (למקום) חללו הרי זו טריפה. בעי [שאל] ר' זירא: האם הכוונה היא לבית חלל הקטן שבו, או לבית חלל גדול שבו? אמר ליה [לו] אביי: מאי תיבעי לך [מה תישאל לך]? מה ספק יש בדבר? מי לא תנן [האם לא שנינו] ביחס לריאה שניקבה, ר' שמעון אומר: עד שתנקב לבית הסמפונות, ואמר רבה בר תחליפא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: הכוונה היא עד שתנקב לסמפון הגדול. ואם כן, גם כאן שנאמר "לבית" הכוונה היא לחלל הגדול!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] לבית הסמפונות קתני [הוא שונה] והכוונה היא להיכא דשפכי סמפונות כולהו [למקום שאליו נשפכים כל הסמפונות כולם], שהוא הסמפון הגדול, והכא [וכאן] לבית חללו קתני [שנה], בלשון יחיד, מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן!

ב ושואלים: קנה הלב, העורק הראשי היוצא ממנו, מה דינו לענין טריפה? רב אמר: נקיבתו במשהו עושה טריפה, כמו הלב עצמו, ושמואל אמר: ברובו.

ושואלים: הי ניהו [מה הוא] קנה הלב? אמר רבה בר יצחק אמר רב: הכוונה היא לקנה הנמצא בחלב שעל גבי דפנות. ותוהים: דפנות הבהמה סלקא דעתך [יעלה על דעתך], חלב הנמצא על גבי הצלעות? מה עניינו ללב?

אלא הכוונה היא לקנה (עורק) מחופה בחלב שיוצא מן הלב ועובר על גבי דופני הריאה. אמר אמימר משמיה [משמו] של רב נחמן: תלתא קני הוו [שלושה קנים הם] סמוכים זה לזה בבית החזה, חד פריש לליבא [אחד פורש ונכנס ללב], וחד פריש [ואחד פורש] ונכנס לריאה, וחד פריש לכבדא [ואחד פורש ונכנס לכבד], הקנה שנכנס לריאה — דינו לענין טריפות כריאה, שנקיבתו במשהו, דכבדא [של הכבד] — דינו ככבדא [ככבד], שהוא טריפה רק אם לא נשתייר ממנו כלום (לעיל מב,א), בענין הקנה דליבא [של הלב] — פליגי [חלוקים] רב ושמואל האם דינו במשהו או ברובו, כפי שנאמר לעיל.

ואילו מר בר חייא מתני איפכא [שונה ההיפך]: קנה של ריאה — דינו ככבדא [ככבד], שרק אם ניטל לגמרי הרי זו טריפה, ואילו קנה דכבדא [של הכבד] — דינו כריאה, שנקיבתו במשהו, ובקנה דליבא [של הלב] — פליגי [חלוקים הם].

בענין המחלוקת בין רב ושמואל מסופר, אזל [הלך] ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא [אמר את הלכתו] של רב קמיה [לפני] שמואל, שנקיבתו של קנה הלב במשהו. אמר ליה [לו] שמואל: אי הכי [אם כך] אמר אבא, כלומר, רב, לא ידע בטרפות ולא כלום.

ג שנינו במשנה: נשבר השדרה ונפסק החוט העובר בתוכה — טריפה. ובפרטי ענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: חוט השדרה שנפסק (נחתך לרוחבו) — רק אם החתך ברובו הריהו טריפה, אלו דברי רבי; ר' יעקב אומר: אפילו ניקב.

ומעירים הורה רבי במעשה שבא לידו כר' יעקב, שדי בנקב כדי לעשות טריפה. אמר רב הונא: אין הלכה כר' יעקב.

ושואלים: וכמה רובו של חוט השדרה? רב אמר: רוב עורו, רוב היקפו של הקרום העוטף את מוח השדרה. ואמרי לה [ויש אומרים]: רוב מוחו, אם המוח שבתוך החוט נפסק במקום אחד ברובו, למרות שהעור שמסביב שלם.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שאם נפסק רוב מוחו טריפה — כל שכן שהוא טריפה כשנפסק רוב עורו לבד, מפני שאם נחתך העור ברובו גם למוח אין קיום, שסופו לצאת ממקומו. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] רוב עורו, רב, אם נפסק רוב מוחו מאי [מה דינו]?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר החכם ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו שאם נפסק עושה טריפה — הוא רוב עורו, אבל מוח זה שבשדרה — לא מעלה ולא מוריד.

מסופר, רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב, בדק תחילה ברוב עורו, וראה שרובו קיים, וקא בדיק [והיה בודק] ברוב מוחו לראות אם לא נפסק רובו, אמר ליה [לו] רב: אם רוב עורו קיים, מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד.

ד אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אם נתמרך חוט השדרה, שמוחו נעשה רך — הרי זה פסול, ואפילו אם רק נתמסמס — פסול, והבהמה טריפה. איזוהי המרכה ואיזוהי המסמסה? המרכה היא כל שהמוח נעשה נוזלי עד שנשפך כקיתון, שאם עושים נקב בעור הוא נשפך. המסמסה היא כל שנתרכך עד שאינו יכול לעמוד בעצמו, אלא מתקפל כשמחזיקים אותו.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם אינו יכול לעמוד רק מפני כבדו, שנעשה כבד מן הרגיל, ולא משום שנעשה רך יותר, מאי [מה דינו]? האם הוא טריפה? דבר זה לא נמצא לו פתרון, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה. בי רב אמרי [בבית מדרשו של רב היו אומרים]: אם נתמסמס — פסול, אבל אם נתמזמז (נתרוקן) מקצת המוח — כשר. מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: בהמה שנתמזמז מוחה — טרפה! ודוחים: בברייתא ההיא נתמסמס איתמר [נאמר], שנעשה המוח רך.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שנתמזמז מוחה כשרה? והא [והרי] לוי הוה יתיב בי מסותא [היה יושב בבית המרחץ], חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה [ראה אדם אחד שהטיח את ראשו בקיר], אמר: נתמזמז מוחיה דדין [מוחו של זה], לאו דלא חיי [האם אין הכוונה ששוב אינו חי]? ואם כן משמע שבמזמוז טריפה הוא! אמר אביי: לא, הכוונה היא לומר שאינו מוליד עוד, שפגיעה בראש עלולה לגרום לעקרות.

ה ושואלים: עד היכן חוט השדרה למטה, שאם נפסק שם הרי זו טריפה? אמר רב יהודה אמר שמואל: עד בין הפרשות (הפיצולים) של חוט השדרה, לעבר הירכיים.

מסופר, רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל [היה רוצה ללכת] לבי חוזאי, אתא לקמיה [בא לפני] ר' יהודה, אמר ליה [לו]: ליחוי לי מר [יראה לי אדוני] בין הפרשות שאמר שמואל היכא [היכן הוא] בדיוק? אמר ליה [לו]: זיל אייתי [בוא הבא] לי גדי ואחוי [ואראה] לך. אייתי ליה [הביא לו] גדי שמינה [שמן], אמר ליה [לו]: בליעה טפי ולא ידיע [בלוע הרבה בבשר, ואינו ניכר] לעין החוט המתפצל מחוט השדרה. אייתי ליה [הביא לו] גדי כחוש, אמר לו: בליטן טפי ולא ידיע [בולטות הן הרבה העצמות ואינו ניכר].

אמר ליה [לו]: תא אגמרך גמרא [בוא ואלמד אותך מסורת] בענין זה, בלי להראות לך, הכי [כך] אמר שמואל: שלושה פיצולים (פרשות) יוצאים מאותה עצם, זה במרחק מה מזה, והרווח שביניהם קרוי "בין הפרשות". עד אחת, אם נפסק חוט השדרה עד בין הפרשות הראשונה, כלומר, בין הפיצול הראשון לשני — הרי זו טרפה, אם נפסק בשלישית, לאחר הפיצול השלישי — כשרה, נפסק בבין הפרשות השניה, בין הפיצול השני לשלישי — איני יודע מה דינו.

בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

beans lie at the opening of the skull, where the spinal cord exits. From the beans inward, the nerve tissue is considered like the inside, i.e., the brain. Therefore, if its membrane is perforated, even minimally, the animal is a tereifa. From the beans outward, the nerve tissue is considered like the outside, i.e., the spinal cord. A perforation of the membrane in this area renders the animal a tereifa only if the spinal cord is mostly cut. And with regard to the area of the beans themselves, I do not know what the halakha is; but it stands to reason that it is considered like the inside.

The Gemara relates that Rabbi Yirmeya inspected a bird and found protrusions similar to two beans lying on the opening of the skull.

§ The mishna states: If the heart was perforated to its chamber, the animal is a tereifa. Rabbi Zeira raises a dilemma: Is the mishna referring to the small chamber within the heart or to the large chamber? Abaye said to him: What is your dilemma? Didn’t we learn in the mishna with regard to the lung: Rabbi Shimon says: It is not a tereifa unless it is perforated through to the bronchi? And Rabba bar Taḥlifa says that Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says: Rabbi Shimon means that it is not a tereifa unless it is perforated through to the large bronchus. If so, it may be presumed that the mishna is referring to the large chamber of the heart as well.

The Gemara responds: How can these cases be compared? There, the mishna teaches: To the bronchi [simponot], in the plural form, i.e., the one bronchus into which all the bronchi [simponot] empty out. But here, with regard to the heart, it teaches: To the chamber. What is it to me if this is a large chamber and what is it to me if it is a small chamber? The language does not indicate one or the other.

§ With regard to the aorta, the chief artery exiting the heart, Rav says: Like the heart itself, if it is perforated in any amount the animal is a tereifa. And Shmuel says: The animal is a tereifa only if the aorta is perforated in its majority.

The Gemara asks: Which blood vessel is the aorta? Rabba bar Yitzḥak says that Rav says: This is the artery found in the fat on the sides. The Gemara asks: Can it enter your mind to say that this is referring to the sides of the animal, i.e., the ribs, which are not adjacent to the heart? Rather, this is referring to the artery covered in fat that exits the heart and passes on the sides of the lung.

Ameimar says in the name of Rav Naḥman: There are three ducts adjacent to one another in an animal’s chest. One separates to the heart, and one separates to the lung, and one separates to the liver. The duct of the lung is treated like the lung, and renders the animal a tereifa if perforated in any amount. The duct of the liver is treated like the liver, and only if it is completely missing does it render the animal a tereifa, in accordance with the mishna. As for the duct of the heart, the aorta, Rav and Shmuel disagree as to the measure of its perforation, as mentioned above.

Mar bar Ḥiyya teaches the opposite: The duct of the lung is treated like the liver and renders the animal a tereifa only if it is completely missing. The duct of the liver is treated like the lung, and a perforation of any amount renders the animal a tereifa. And with regard to the duct of the heart, Rav and Shmuel disagree.

The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya bar Yosef went and stated the halakha of Rav, that an aorta perforated in any amount renders an animal a tereifa, before Shmuel. Shmuel said to him: If Abba, i.e., Rav, actually said so, he knows nothing at all about tereifot.

§ The mishna states: If the spinal column was broken and its cord was cut, the animal is a tereifa. With regard to this the Sages taught: If the spinal cord was cut in its majority, the animal is a tereifa. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Ya’akov says: It is a tereifa even if the spinal cord was only perforated.

The Gemara notes: Rabbi Yehuda HaNasi ruled in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov that even a small perforation of the spinal cord renders the animal a tereifa. Rav Huna says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov.

The Gemara asks: And how much is considered a majority of the spinal cord to render the animal a tereifa? Rav says: A majority of the circumference of its surrounding membranes, the meninges. And some say a majority of the nerve tissue of the spinal cord itself. In other words, even if the meninges are intact, the animal is a tereifa if a majority of the nerve tissue is cut.

The Gemara notes: According to the one who says that the animal is a tereifa if a majority of the nerve tissue is severed, all the more so if a majority of the meninges is cut, since if the meninges, the protective membranes, are damaged, the nerve tissue itself will certainly be damaged soon thereafter. But according to the one who says that a tear in a majority of the meninges renders it a tereifa, what is the halakha in a case where only a majority of the nerve tissue was cut? Perhaps the intact membranes will keep the damage from spreading.

The Gemara suggests: Come and hear a proof: As Nayyoli says that Rav Huna says: The majority of the spinal cord, which they said renders the animal a tereifa if cut, is the majority of the meninges. But this nerve tissue makes no difference.

The Gemara relates that Rav Natan bar Avin was sitting before Rav. Rav Natan first checked the spinal cord to make sure that a majority of the meninges was intact, and then was checking to see that a majority of its nerve tissue was intact. Rav said to him: If a majority of the meninges is intact, this nerve tissue makes no difference.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: If the spinal cord was liquefied [nitmareikh], the animal is unfit for consumption. Even if it softened [nitmasmeis], the animal is unfit, i.e., a tereifa. What is liquefaction, and what is softening? Liquefaction is any case in which the nerve tissue becomes liquid, and if the membrane is punctured it can be poured out like water from a jug. Softening is any case in which the nerve tissue cannot stand upright on its own and sags when it is not being supported.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: In a case where the spinal cord became unusually heavy such that it cannot stand upright due to its weight, but not due to softening or melting, what is the halakha? The Gemara responds: The question shall stand unresolved. In the study hall they say: If the spinal cord softened due to disease, the animal is unfit for consumption. But if some of its tissue softened and was emptied from the spinal cord, the animal remains kosher. The Gemara raises an objection based on a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: An animal whose nerve tissue was emptied [nitmazmez] from the spinal cord is a tereifa. The Gemara responds: That version of the baraita is incorrect. In fact, the word softened [nitmasmes] was stated, not the word emptied.

The Gemara asks: Is that so, that an animal whose nerve tissue has dissolved is kosher? But didn’t it happen that Levi was sitting in the bathhouse, where he saw a certain man who banged his head severely, whereupon he said: This man’s nerve tissue has softened and been emptied? Is it not that Levi meant that the man cannot live? If so, the softening and emptying of the nerve tissue should render an animal a tereifa. Abaye said: No, he intended to say that the man cannot reproduce, since head trauma might lead to infertility.

§ The Gemara asks: Until where does the spinal cord extend downward, such that if it is cut above that point the animal is a tereifa? Rav Yehuda says that Shmuel says: Until the point between the branches of the spinal cord that split off behind the thighs.

The Gemara recounts: Rav Dimi bar Yitzḥak wanted to go to Bei Ḥozai. He came before Rabbi Yehuda and said to him: Master, show me, where is the area between the branches to which Shmuel referred? Rabbi Yehuda said to him: Go bring me a kid and I will show you. Rav Dimi bar Yitzḥak brought him a choice kid with much fat. Rabbi Yehuda said to him: The location is buried very deep in the fat and is not recognizable. He brought Rabbi Yehuda a lean kid. Rabbi Yehuda said to him: The bones jut out very far, and the location is not recognizable.

Rabbi Yehuda said to him: Come, I will teach you a tradition without showing you: This is what Shmuel said: There are three successive points around the same bone behind the pelvis at which branches diverge from the spinal cord. If the spinal cord is cut anywhere until the first gap between these branches, the animal is a tereifa. If it is severed anywhere after the third gap, i.e., after the third branch, the animal is kosher. If it was severed within the second gap, i.e., between these areas, I do not know the halakha.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raises a dilemma:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דליבא פליגי רב ושמואל:

אמרה לשמעתיה דרב לקמיה דשמואל כלומר הא דאמר רב עד שתינק' לסימפון גדול:

וקא בדיק ברוב מוחו כלומר אם רוב מוחו קיים:

נתמרך פסול כלומר חוט השדרה:

בעי ר' ירמיה אוחזו ואינו יכול לעמוד כו' כלומר אמרת כל שמעמידו ואינו יכול לעמוד. אוחזו ואינו יכול לעמוד מפני כבדו מאי תיקו:

נתמסמס פסול כו' כלומר חוט השדרה. נתמזמז כשר לשון שבר:

עד בין הפרשות כלומר עד העצם. האי בליע ולא ידיע כלומר ולא ניכר חוט השדרה שלו ואותה חוליא לא ניכרת שיש בה חוט השדרה. דבליעה ואע"פ שיש בה חוט השדרה בחוליא דומה כמי שאין בה דבליעה טפי:

אזל אייתי ליה כחוש א"ל הא בליטה טפי ולא ידיע כלומר הני חוליות בליטי טפי ואותה חוליא שאין בה חוט השדרה דומה כמי שיש בה דבליטי טפי:

הכי אמר שמואל עד אחד כלומר עד חוליא ראשונה של אליה טרפה דבה יש חוט השדרה:

שלישית כשרה. כלומר שלישי' אם שם נשברה החוליא כשרה דבה אין חוט:

אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבד דכבד כריאה וכו'. פסק רש"י ז"ל כלישנא קמא, והביא ראיה מדברי רבי יוחנן דאמר לעיל (חולין מה ע"א) ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה, ומיהו מדברי ר' יוחנן ליכא סייעתיה טפי ללישנא קמא מלישנא בתרא, דמאי חזית דמוקמת ליה טפי בקנה הריאה מקנה הכבד דלמא אמר איפכא דתרוייהו למטה מן החזה נינהו. ורבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז ה"א) פסקו כתרי לישנא לחומרא, אף על גב דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום, [לית] הילכתא כותיה אלא קיימא לן כרב באיסורי, והלכך כל היכא דאינקיב קנה למטה מן החזה במשהו. ואלו הן נקובין, נקב ב' קרומי של וושט ואפילו זה שלא בצד זה, וכן תורבץ הושט (ברוב) ונקובת הגרגרת בכל מקום למטה מן החזה, וקרומי המוח שנקבו שניהן, ולב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן כדאמרינן בשמעתין דלבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן, וריאה שניקבו ב' קרומיה וסימפון הריאה שניקב לחברו, ניקבה הריאה לחללה, ניקבה המרה, דקיימא לן כרבי יוסי בר' יהודה, [ד]אמרינן לעיל (חולין מג, א) אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בר' יהודה, והוא שניקבה שלא כנגד הכבד, אבל אם נקבה המרה וכבד סותמה כשרה, ואם ניקבה הכבד כנגדו טריפה, ניקבו הדקין ואף על פי שליחה סותמתן דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמכשר כדאיתא לקמן (נ, א), והדרא דכנתא שניקבה והוא הדקין הסובבין את הכרס כנחש, וכנתא הוא אינטרי"ל, ואם ניקב לחברו כשרה שחברו סותמו כדאמר רב נחמן לקמן (חולין מח, ב) הדרא דכנתא דאינקוב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה, הכרס הפנימי שנקב, ולקמן בע"ה נכתב כרס הפנימי איזה הוא. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ, נקב הטחול (נה, ב) בעוביו של טחול נקב מפולש עד כדי שלא ישתייר תחתיו כעובי דינר זהב, אבל בקולשו כשירה, ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו (מג, א) זה כנגד זה, אבל ניקב זה שלא כנגד זה כשירה, וכן גג הזפק שנקב במשהו (נו, ב), וגג הזפק הוא השיעור ממנו שנמתח מן הוושט כשהעוף פושט צוארו.

ניקב הלב לבית חללו שאמרנו במשנה שהיא טרפה כבר ביארנו במשנה שלא סוף דבר לבית חללו הגדול אלא אף לשאר סמפונות שבו וכן זה שביארנו שאם לא ניקב לחלל כשר פירושו בניקב מחמת חולי אבל כל שנמצא בו מחט או קוץ חוששין לנקיבת אבר אחר אפי' לא ניקב אלא לחוץ ולא לחלל אלא אם כן נקב הקוץ לפנינו מדופן הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן ללב שאין לחוש בו לנקיבת אבר אחר מן האיברים הפנימיים וכן כתבוה בתוספות בהמסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שיאמר בו שניקב מצד לצד פסול לא הצריכו לכך אלא בנקב שמחמת חולי אבל במחט או קוץ אף בלא ניקבו אלא מבחוץ טרפה ואם נמצא בכבד אפי' מבחוץ טרפה וכן בכל האיברים הפנימיים או אפי' בחלל הבהמה אלא שיש חולקים בכל אלו בכל שאפשר לתלות בשום צד כמו שיתבאר למטה:

הקנה כשהוא למטה מן החזה מתפצל לשלשה קנים אחד פורש לריאה והוא הקרוי קנה הריאה והוא שאמרו עליו ניקב הקנה למטה מן החזה הרי הוא כריאה ואחד ללב ואחד לכבד וכל אחד מאלו השלשה נידון כריאה ונקובתן במשהו שהרי בקנה הלב נחלקו רב ושמואל והלכה כרב דאמר במשהו והאחרים הואיל ונאמרו בהם שתי לשונות חד אמר דריאה כריאה ובמשהו דכבדא ככבדא ובשיור כזית סגי וחד אמר דריאה ככבדא ודכבדא כריאה איסור תורה הוא ודנין בו להחמיר ואיזהו קנה הלב שומן היורד כמין קנה לבן בין שתי ערוגות הריאה מן הצד המחובר לחלל הלב לא מן הצד המחובר לצלעות הבהמה ואין אלו בכלל הסמפונות כלל אע"פ שהרבה מפרשים כן ושאף גדולי המחברים בכללם עד שדנין כל הסמפונות כקנה הריאה לטרפם במשהו וכן בסימפונות שבכבד מפני שאף הם מפרשים שסימפונות של כבד בכלל קנה הכבד וזה אי אפשר שהרי לא אמרו בסימפון ריאה שניקב טרפה אלא בניקב לחבירו מפני שחברו קשה כמוהו ואינו מגין אבל ניקב לבשר הריאה הואיל ובשר הריאה רך ומגין כשרה וודאי אף בסמפון הכבד כן ולא עוד אלא שאף סמפונות הכבד שניקבו אחד לחברו כשר שהרי ניטל הכבד אי אפשר שלא ינקבו הסימפונות כלל ואעפ"כ כשרה ואלו שבכאן אינם נקראים קנה ריאה ולב וכבד משנבלעו בתוכן אלא כל אלו נקראים קנה הריאה וקנה הכבד וקנה הלב קודם שיכנסו בהם כשהם מתפצלים לעומתם:

יש מי שאומר שמאחר שקנה הלב בריאה אם יצאה סירכא ממנו אף שלא בריאה אלא לחזה או לגרגרת או לשומן הגרגרת או לשומן הלב טרפה ויש חולקים שלא לאסור אלא אם יצאה מן הריאה עצמה ששואבת כל משקין ומיני מאכל וליחה יוצאה משם ונעשית סירכא אבל לא בדבר אחר ולחכמי ההר אירע מעשה שנמצאת בועה בקנה הלב והתירוה מפני שלא מצינו דין בועא וסירכא אלא בריאה ואין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים:

כבר ביארנו על חוט השדרה שנפסק ששיעורו ברובו באיזה רוב אמרו רוב עורו ר"ל קרום עב המקיף את המוח שבו אבל מוח עצמו שנפסק אינו מעלה ולא מוריד:

מוח זה שנתרכך עד שאלו נחתך העור הוא נשפך כמים טרפה אע"פ שכל העור קיים ודבר זה קרוי בלשון תלמוד המרכה אפי' לא הגיע לכך אלא שנתמסמס והוא כשמעמידין קצת ממנו באצבע אינו יכול לעמוד בו אלא שהוא ניגר ממנו כדבש הלח וכיוצא בזה טרפה ואף לענין זה רובו ככלו:

נתמזמז המוח והוא שנתרוקן קצתו מאליו ויש מפרשים שהוא מתנדנד כשמעמידין אותו באצבע אבל אינו ניגר כשרה אע"פ שאמרו כל כיוצא בזה שאינו מוליד מ"מ אין חייו נפקעים בכך היו מעמידין אותו באצבע ואינו עומד אלא שאין הדבר מצד המרכה או מסמוס אלא שהוא נתפח וכבד ומתוך כבדו נופל מן האצבע הרי זה טרפה מספק:

דינין אלו כשם שאמורין על מוח שבחוט כך הם אמורים על מוח עצמו שבראש ואין ביניהם הפרש בענינים אלו כלל ואע"פ שאין זכר לדבר ראיה לדבר שהרי הביאו עליה ההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי עליה נתמזמז מוחיה דדין אלמא ראש ושדרה באים בזו:

חוט השדרה כבר ביארנו שהוא מתחיל מן הפולין ולמטה אבל שיעור שלו למטה עד היכן הוא מגיע להיות הבהמה נטרפת בפסיקתו ובקלקול מוח שבו לא ביארנו מעתה צריך שתדע שחוט השדרה עובר בקו ישר מן הפולים שהזכרנו על פני כל השדרה עד סוף הזנב וכשהוא סמוך ליריכים הוא מתפצל לשני (פיסולין) [פיצולין] כמין חוטין אחד יורד באלכסון לצד ימין ואחד לצד שמאל ואינם ניכרים בבהמה בעוד שהיא חיה לא בכחושה מפני שהם בולטים הרבה ונראין כשאר העצמות ולא בשמנה הרבה מפני שנבלעים ואינם ניכרים אלא בקריעה וראיית עין או בבהמה בינונית אף כשהיא חיה ואע"פ שחוטין אלו מתפצלין הימנה חוט השדרה אינו נמנע מלהמשך בקו ישר שלו כלפי היריכים ולסוף תחום אחר כנגד שתי אצבעות מתפצל פעם אחרת כדרך הראשונים ואעפ"כ אינו נמנע מלהמשך עוד ומתפצל עוד פצול שלישי כדרך הראשונים כל מקום שנפסק החוט ברובו עד תחלת הפצול השלישי טרפה משם ואילך כשרה שהיריכים מעמידין אותה ואינה צריכה לחוט שלישית אינה בכלל איסור כלל אלא מה שבה מן החוט הישר באמצע פצול החוטין והוא הנקרא פי הפירשא הא חוטין עצמם כשרים אבל ראשונה ושניה אף חוטין המתפצלים בכלל האיסור והם הנקראים פירשא עצמה ויש מי שמתיר מסוף שניה ואילך וכן כתבו גדולי המחברים ולענין ביאור זו שאמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ושאלו בה אם עד בכלל אם לאו כך פירושו עד אחת ואחת בכלל שבין הפרשות של חוליא ראשונה והוא אמצעות הפצול הראשון וחוטין עצמן בכלל טרפות ומסוף פי הפירשא הראשונה עד סוף פי הפירשא השניה בכלל איני יודע ומשם ואילך כשרה שבין שניה ושלישית אין בה חוליא אלא שניה ושלישית מחדא חוליא נפקן ופי' שלישית מסוף פי הפירשא השניה עד סוף השלישית וכשרה ואין גורסין בה עד אלא שלישית ואף למי שגורס בה עד ודאי עד בכלל הוא דכל שהוא יורד למטה כל שכן שהוא כשר או דלמא בראשונה מיהא לאו עד בכלל ופי הפירשא הראשונה והחוטין עד שניה בכלל איני יודע ושניה עצמה וממנה ולהלן בכלל כשרה ופי' שניה איני יודע פירושו עד שניה איני יודע או שמא אף שניה עצמה בכלל איני יודע מדלא גרסינן בה עד וחזר רב פפא ושאל ואף כשתפרש עד ולא עד בכלל תינח בחוטים אבל פי הפירשא ודאי טרפה או דילמא אף פי הפירשא בכלל איני יודע ור' ירמיה שאל אם נפרש עד בכלל אם דוקא פי הפירשא או אף פירשה עצמה ר"ל החוטין והביאוה ממה שאמרו והפירשא נידון כבשר ור"ל החוטים המתפצלים מאי לאו ראשונה הא שניה בכלל איני יודע ודחה אותו לא שלישית ושניה בכלל איני יודע אבל ראשונה בכלל טרפות ואף בשלישית דוקא פירשא עצמה ר"ל החוטין אבל פי הפירשא בכלל איני יודע זו היא גירסת הספרים ומכאן פסקו רבים מה שכתבנו שאף הפירשא השלישית בכלל איסור ולא יצא להיתר אלא פירשה עצמה שבשלישית ר"ל החוטין שבשלישית ומ"מ יש מחליפין בסוגיא זו נסחאות אחרות ואין תועלת בהזכרתם:

בד"ה מ"ד רוב עורו כו' לאשמועינן דאפי' עורו בעי רוב עכ"ל ולמ"ד נמי רוב מוחו אע"ג דאיכא למבעי ביה דשמא בעורו לא בעי רוב מ"מ ברובו דקאיירי ביה ליכא למבעי מידי דכ"ש ברוב עורו דמטרף ודו"ק:

רש"י בד"ה אבא רב כו' אבא חבירי. נ"ב עיין בריש במה בהמה (שבת דף נ"ג:)

גמ' איתיבי' כו' או שחסרה. ולא מפרש שחסרה א' מאונות או חליף שפירש רש"י לעיל דהוי בכלל חסרה ועיין:

גמ' האי לחבירו איתמר הרמב"ם כתב אפילו לחבירו מפורש בב"י:

ברש"י בד"ה ה"ג כו' ועוד אי גרסינן דכ"ע שמי' חסרון כו'. אפשר לפרש לאותה גירסא דהא אין סברא לומר דפליגי במציאות אי המחט אוכלת ומחסרת סביבותיה אלא או לכ"ע לא מחסר או לכ"ע מחסר ומיירי באופן שרואין שאינו מחסר וקאמר דכ"ע שמיה חסרון רק הכא ליכא חסרון שאינו מחסר לכ"ע או איירי באופן שרואין שבא המחט מקרוב ולא חסרה וטעמא דטריף משום נקובי כו':

ברש"י בד"ה נקובי נקוב כו' והלכתא כהנך רבנן כו' ועוד דקם ליה בשיטתייהו רב אמי ור"א דאמרי לקמן (חולין כו'.) למ"ש לקמן דרבנן דמטרפי דוקא בקופא לבר מאי ראיה מלקמן בכבדא ג"כ הדין כן י"ל כי היכא דלקמן לא מחזקי ריעותא אפילו בחתוכה ולא מחזקינן איסורא ה"נ אפילו בלבר לא מחזיקינן ריעותא דיש לתלות שפיר דרך סימפון נכנס וכמ"ש התוס' בד"ה אי קופא כו' דבריאה אין חילוק ויש לתלות שפיר סימפונא נקיט כו' בלבר כמו בלגיו בכבדא ומיניה וביה עצמו ליכא הוכחה [דכיון דהכא בלגיו לכ"ע כשר ה"ה בלבר גבי ריאה לא מחזיקינן ריעותא] דשמא אה"נ דמיטרפא בכל ענין אפילו מלגיו והא דמסיימי נקובי כו' [דמטעם זה לא שייך אמלגיו. פירושו נקובי כו'] דרך הושט [ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו] ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציו והלכך אפילו קופא לצד סמפון האמצעי טריפה אבל מלקמן דמכשרי בכבד אי קופא לגיו בע"כ דלא חיישינן להכי [וכמו שמבואר בדבריו לקמן המתחילין הנראה לשיטת רש"י במ"ש ואין לפרש מ"ש התוס' כו'] ודו"ק:

ברש"י בד"ה אי קופא לגיו כו' שהיא נקובה בו. ר"ל המחט עצמה נקובה בקופא שלה דקופא כמו שופיינא בקופינא דמרא רפיא. מעייל פילא בקופא דמחטא:

בתוס' בד"ה אי קופא לגיו כו' בסה"ד וכן אם נמצא בתוך הקורקבן כו'. פי' תחובה בו אין חילוק בין לבר או לגיו כמו בריאה:
הנראה לשיטת רש"י בחתיכה דריאה דטריפה היינו נמי בקופא לבר כמו בכבדא דהא פי' דלמא הוי נקובה שרוב הנכנסין דרך וושט נכנסין ובקופא אינו יכול לנקוב ולא ס"ל סברת התוס' בד"ה דלמא דדרך סמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ ושב לאחור. ואי משום דלא מפליג ה"נ בריאה שלימה לא מפליג. דאף את"ל דמאן דמכשרי בכל ענין מכשרי וכמ"ש התוס' בד"ה אי קופא. מאן דטרפו לא מטרפו בקופא לגיו מדקמסיימו ומר סבר נקובי נקיב ואתא ולא נתן טעם על קופא לגיו [דטעם זה לא שייך בלגיו דלא מצי נקיב בקופא ואפ"ה לא מפלגי] ואף דלפי' התוס' בחתיכה דריאה מיטרף אפילו בקופא לגיו משום דדרך סמפונות יצא ונכנס בבשר הריאה מבחוץ מ"מ בריאה שלימה לא מחזיקינן ריעותא בקופא לגיו [לכ"ע] כי למה ניחוש כן שיצא לחוץ ושב לאחור והריאה שלימה לפנינו משא"כ בקופא לבר כיון שחודה לצד פנים מסתמא בא מוושט ונכנס לריאה מחוץ לצד פנים וא"כ בריאה שלימה בקופא לבר פליגי וה"נ [לפי' רש"י] בחתיכה דריאה דדומיא דהך טריפה לכ"ע [דהיינו בקופא לבר אבל בלגיו כשר]. ולזה הוצרך לפרש בעובדא דחתיכה דכבדא שהיתה נקובה מב' צדדין כמ"ש בד"ה אי קופא לגיו כו' אם ראשה העב כו' נחבא בתוך הכבד וחודה יוצאה לתוך חלל הבהמה כו' ויצא לכבד וממנו לחוץ כו' ולא מפרש כפשוטו [בכולה טמונה בכבד] וכמו אח"כ בבית הכוסות וליחזי אי קופא כו' [דשם לא איירי רק בנקוב מצד אחד ואי אפשר לפרש רק כפשוטה] דהא ע"כ בכולו בתוך הכבד דומיא דבית הכוסות נמי יש חילוק בין קופא כו' וכמו שהכריחו תוס' בד"ה אי קופא. ע"ק דפריך אילו אשתכח בבישרא כו' כלומר וכי נקובת הכבד טריפה הוא עיין באשר"י ומה בכך סוף סוף אכתי יש חילוק בין קופא לבר או לגיו ולמה הטריף בכל ענין כמו בחתיכה דריאה דנקיבה פוסל בה [ואפ"ה לא מיטרף בה בכל ענין] והיינו בלבר [דוקא] דהא ליכא טעמא למיטרפה רק משום דדרך הושט נכנס וכמו שכתבתי לעיל. ע"ק דפריך ומ"ש כו' ולא אמרינן ניחזי כו' הו"ל למיפרך דליטרף בכל ענין דהא קאמר אילו אשתכח בבישרא כו' כלומר וכי נקובה וכו' משמע דאי נקובה מטריף כבבית הכוסות שפיר טריף בכל ענין. וכי תימא שאני הכא דנקוב מב' צדדין ויש ריעותא (*ש) משא"כ בבית הכוסות מצד אחד א"כ גם השתא לא פריך מידי אבל רש"י אזיל לשיטתיה דחתיכה דריאה טריף בלבר דוקא משום דדרך ושט נכנסה וא"כ מאי קאמר וכי נקיבת הכבד טריפה הוא משמע דאם היה טריפה לא שני בין לבר לגיו לזה הוצרך לפרש שהיתה נקובה מב' צדדין והשתא קאמר שפיר וכי נקיבת הכבד כו' הא אם היה טריפה שפיר מיטרפא משום נקיבת עצמה וכבית הכוסות שניקב מב' צדדין ולזה פריך ולא אמרינן וליחזי אי קופא כו' אבל התוס' מפרשין בחתיכה דריאה טריפה [בכל ענין] בקופא לבר משום דאמרינן דרך וושט נכנס ובלגיו משום דדרך סמפונות יצא ונכנס ואתיא כפשטיה דאילו אשתכח בבשר כו' ולזה מפרשי אח"כ כשהמחט כולה בכבד כו'. וצ"ל דאף לרש"י בכולה בכבד נמי הדין כן דאל"כ מאי פריך מ"ש כו' וכמ"ש התוס' רק הך עובדא הוה בכי האי גוונא מדקאמר אילו אשתכח כו'. וצ"ל להתוס' מה שהקשיתי לעיל בהא דפריך ולא אמרינן לחזי כו' הא במקום שנקובה טריפה כבחתיכה דריאה טריפה בכל ענין הניחא לפרש"י כמו שכתבתי ואם נדמה לריאה שלימה א"כ מאי פריך מחתיכה דכבדא דדמיא לחתיכה דריאה אריאה שלימה וא"כ קשה ממ"נ או לא פריך מידי אי דמיא לשלימה או הו"ל למיפרך אלימא אי דמיא לחתיכה דהא פסול בנקובה כריאה ואי אית ליה בדיקה כריאה שלימה דעולה בנפיחה ובה נבדק ז"א דלמא לא יהיה הנקב ניכר בה דלא דמיא למאי דלא מחזקינן ריעותא בריאה שלימה ולא אמרי' שמא שאר אברים נקבו דא"כ ע"כ היתה גם הריאה נקובה בחתוכה אין שייך לבדוק שאר אברים שנקבו כיון שאין יודעין אבר ידוע וכמ"ש רש"י הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כו' ועוד מכ"ש א"כ דמיא לחתיכה אף בהיות שלימה. (*ת) ודוחק לומר דדמיא לריאה שלימה ומ"מ בקופא לבר הו"ל ליטרף דלא דמיא לריאה דכשירה בכל ענין מהאי טעמא שכתבו התוס' בד"ה אי קופא דקרובה לקנה כו'. ואין לפרש מה שכתבו התוס' ד"ה דלמא כוונתן בענין אחר ממה שכתבתי למעלה (*א) [וה"פ] לא משום דדרך הושט מינקבא ולהכי לא מפליג ומטריף בכל גוונא משום דאמרינן דרך הושט נכנס המחט ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציו הלכך אפילו קופא לצד סמפון האמצעי טריפה דא"כ אמאי מכשיר בחתיכה דכבדא אי קופא לגיו גם התם ניחוש שמא עבר המחט כל רוחב הכבד עד מעבר לחציו א"ו לא חיישינן להכי וכ"כ האשר"י ראייתו באורך עד כאן רק סיומו הוא אח"כ על דרך שכתבתי לעיל ע"ש [ולפי דרך הזה יש לפרש סיומו דה"פ] אלא היינו טעמא דדרך הסמפונות יצא וניקב הסמפון ויצא לחוץ לחלל הגוף ומחוץ נכנס בריאה ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציו הלכך [אף] קופא לגיו טריפה משום נקיבת הריאה ולהכי בחתיכה דכבדא כשר דאף דניקב הסמפון וכבד כשר (*ב) ומשום דרך סמפון יצא ונכנס לריאה מיטרף בריאה בין לגיו בין לבר הכל מהאי טעמא לא משום דדרך הושט כו' רק לעולם סמפונא נקיט כו'. דא"כ בכבד בלבר מ"ט טריפה דא"ל משום דמוכרח שבא מחוץ להכי י"ל שפיר שבא מושט סוף סוף בלגיו כיון דתלינן שיצא לחוץ לקנה ה"נ י"ל מושט ולטרוף בכבדא (*ג) ועוד דאין סברא כלל כיון שסוף סוף אתה תולה שבא דרך הסמפון לא דרך הושט למה נאמר שיצא ממנו לחלל הגוף ושב לתוכו ועבר לחציה השניה עד שנמצא קופא לגיו יותר נתלה שיצא דרך הסמפון לשם כפשוטו:
מאי פריך ומ"ש כו'. הא לא דמיא כלל דשאני בית הכוסות דתלוי בושט אמרי' דרך הושט ירד עד בית הכוסות וניקב בצד אחד אף שאין דרך קופה לנקוב מ"מ מסתבר טפי מלומר שניקבה את הושט למעלה ויצא לחלל הגוף וחזרה ונכנסה לבית הכוסות מבחוץ שכן דרכו ג"כ להיות סמפונות נקיט ועלה לירד כדרכה [מושט עד בית הכוסות] משא"כ בחתיכה דכבדא כיון דקופא לבר מסתבר טפי לומר שנכנס דרך הושט שדרכו לבלוע וניקב בחודו שדרכו לנקוב בו מלומר שנכנס דרך הקנה וניקב בקופא האיך נתלה בתרתי לגריעותא ולהקל והיאך מדמה סמפונות נקיט ועל וניקב בקופא דגבי ושט לסמפונות נקיט ועל וניקב בקופא דגבי קנה תדע דהא עיקר טעמא דטריפה בלבר לעיל לא משום הוכחת הקופא לבר שאין דרכו לנקוב וע"כ מבחוץ בא דרך הושט דהא בקטינתא דיכול לנקוב נמי טריפה והיינו משום דתלינן טפי בושט ולהכי טריפה ועוד כדמשני אמרי התם כיון דאיכא אוכלים כו' ויכול לנקוב מב' צדדים א"כ נעשה ממנו קטינתא דלעיל ולעיל טריפה והכא כשר אלא שאני התם דתלינן בושט. מיהו בזה י"ל אימור אוכלין כו' ותלינן טפי שהנקיבה בא דרך בית הכוסות מבפנים שרגיל לנקוב בו ע"י הדחק אוכלין ומשקין מלומר שניקב דרך הושט אבל לעיל דיש לתלות בושט כבקנה תלינן לחומרא בקטינתא. ואפשר לומר דפריך איפכא דנטריף לעיל בקופא לגיו ונתלה בושט דאורחיה וניקב בקופא להחמיר כי היכא דתלה כאן באורחיה שירד מושט לבית הכוסות אלא מדכשר קופא לגיו בכבד אף דדרך הושט לבלוע נתלה בושט ונאמר שניקב בקופא ש"מ דתלינן יותר בדבר שאין אורחיה מלומר שניקב בקופא מפני שאינו יכול לנקוב כלל בקופא א"כ ה"נ נתלה באין אורחיה ונאמר יצא חוץ לושט כו' מלומר דרך הושט ירד וניקב בקופא. ובזה מיושב נמי מאי פריך דשאני לעיל שניקב מב' צדדין לפרש"י גם לתוס' דלמא אי הוי כולה כבד לפנינו הוי חזינן ביה ריעותא משא"כ בבית הכוסות ולפי"ז א"ש דנטרוף לעיל בקופא לגיו בחתיכה דכבדא אבל לשון רש"י לא משמע כן במ"ש בד"ה טריפה ולא אמרי' כו' שמעינן מינה כו' סמפונא נקיט כו' [דמשמע דמינה שמעינן דתלינן דסמפונא נקיט ונכשיר בכבדא אף קופא לבר] ודו"ק:
הנראה לכאורה מפוסקים דבכבדא אין חילוק בין חתיכה לשלימה והיינו טעמא כיון דאין נקובה טריף בה מצד עצמה אין חילוק רק בין לבר דניקבה ע"כ הושט או לגיו שבא מבפנים אבל בריאה לא חיישינן כלל שמא דרך הושט דמסתמא דרך הסמפון נכנס מפני שקרובה לקנה וגם הסמפונות רחבין קרוב הדבר שבלעה המחט דרך סמפון רק ישנו עוד חשש שמא ניקבה הריאה ונכנס מבפנים לחוץ לכן בחתיכה דאין לה בדיקה בכל ענין טריפה ובשלימה שיש לה בדיקה בכל ענין כשירה. ולרש"י אין חשש שמא יצא בריאה לחוץ ונקבו לכן בחתיכה שניהם שוין [כבד וריאה דלא טריף אלא בקופא לבר] ובכבד שלימה שוה לחתיכה ובריאה שלימה כשר בכל ענין דקרוב לקנה ואמרינן סמפונא נקיט כו' ובבית הכוסות בחתיכה אפשר דהכי נמי דטריפה בכל ענין להתוס' דשמא יצא לחוץ כריאה רק בשלימה קיימינן דהוי כריאה שלימה לענין שיש לה בדיקה ואין חשש רק שמא ניקב הושט ככבדא להכי פריך וליחזי אי קופא כו' ככבדא אף דאין לחשוב שמא ניקבה ויצא לחוץ במקום שתחובה שהרי יכול לראות בה באותו מקום אבל שמא ניקב הושט ובאה לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנס ואין זה מחוור דאכתי דכיון דשלימה היא הרי אמרינן יש לה בדיקה וא"כ כיון דחזינן דלא ניקבה למה נחזיק ריעותא ומה לי לענין טריפה משום נקיבת עצמה שמא יצא לחוץ או ניקבה ובאה מחוץ לפנים למה יש לזה טפי בדיקה מלזה ומאי פריך מכבדא אכן הנה התוס' הכשירו בריאה שלימה בכל ענין משום דקרוב כו' ולא מהאי טעמא גופא דכשירה בקופא לגיו משום דנוכל לבדוק ולראות שאינה נקובה ה"נ בלבר נוכל לבדוק שאינו בא מבחוץ דרך הושט דא"כ היתה נקובה אלא בקופא לבר היתה סברא לחשוש טפי ולומר שמא עלה קרום על הנקב משום הכרח דבקופא אינו יכול לנקוב וע"כ מהושט בא להכי צריכה לטעמא דקרובה כו' וא"כ בבית הכוסות דאין קרוב להושט יש להטריף שפיר משום הוכחה דקופא לבר ונחשוש שעלה קרום מחמת מכה אבל בקופא לגיו מהי תיתי נחשוש שמא ניקבה לחוץ והעלה קרום להכי פריך ליחזי כו':
להרמב"ם דרך אחר בהלכה ופירשו הרשב"א הובא בב"י ע"ש ממ"ש הב"י וכן דעת הרשב"א ומביא הת"ה היה יכול להביא כן מתשובת הרשב"א שהעתיק לעיל בסי' זה שהשיב לשואליו בהדיא כן שפי' קופא לגיו קופא לבר בע"א דלא מיטרפא משום שמא ניקבה הושט רק משום נקיבת סמפונות הכבד ולב וריאה דנקובתן במשהו כדאמרינן לעיל לכן בריאה דסמפונא רחבין וקרובה לקנה בכל גוונא כשירה אפילו ירד בחודה לגיו [דהיינו קופא לבר לפי' הרשב"א]. ולא חיישינן שמא ניקבה הסמפון בכניסתו אבל בכבדא הרחוק מקנה וסמפוני' צרים אם קופא לבר לצד קנה וראש וחודה לגיו לצד פנים טריפה שמא ניקבה החוד את הסמפון בכניסתה ובהיפך כשר ואתיא הכל כפשטיה וצריך לומר דבית הכוסות נמי דמיא לכבד ופי' אימר אוכלין כו' ר"ל סמפוני נקוט ועל בלי נטיה לנקוב בצידי הסמפון רק ירדו ממאכל בדרך ישר בחללי הסמפונות ודו"ק:
ובלב עיין ביו"ד בשם הלכות גדולות (*ד) ובב"י שמה סי' מ' ונ"ל להגיה אבל קופא לתתאי אי נמי דלא עייל כו' וכפי' שני שבב"י והכי פירושו וה"מ כו' דאיכא תרתי לריעותא שנמצא בפנים הסמפון אחרי כניסה לתוך הלב דלית ליה דוכתא כו' ובשהייה ודאי ינקוב ואין כאן תרופה וכל העומד לנקוב כנקוב דמי כאכלה חלתית שסופו לנקוב בני מעיים וכדרוסה דסופו לשרוף ולנקוב וישנו עוד ריעותא שרישא לתתאי דכמה כו' אבל קופא לתתאי דאי אפשר לנקוב אי נמי אפילו רישא לתתאי ולא עייל אכתי אלא בסמפונא רבא קודם כניסה ללב לא אמרינן דסופו ליכנס ע"כ לפנים וכיון דרישא לתתאי ודאי ינקוב רק אמרינן דלמא בהדי דשעלה כו' וע"י כיחה וניעה וגיהוק ופיהוק יפליט המחט לחוץ ואחזוקי כו' אבל רישא אין להגיה בפליטות וק"ל כן נ"ל פשוט. והש"ע מפרש בהיפך ברישא או ואינו נראה לי כלל. גם יש טעות סופר לבר צ"ל לגיו:

גמרא והכא לבית חללו קתני מ"ל חלל גדול מ"ל חלל קטן. השתא משמע דפסיקא ליה. ומעיקרא קמבעי ליה:

גמ׳ אייתי ליה גדי שמינא א"ל בליען כצ"ל:

גמ' אמר רבה בר יצחק (אמר רב). בהרא"ש ליתא וכן נראה מדברי הר"ן במ"ש דאמימר משמיה דר"נ פליג על רבה ב"י ואיהו ס"ל דקנה הלב דפליגי רב ושמואל מה דנפיק מגרגרת ופריש לליבא:

בעי ר' זירא לבית חלל קטן פירש"י הרבה חדרים קטנים וכו' וכן הוא בודאי פיות סמפונות הרבה אבל רמב"ם פי' חלל גדול האמצעי הנוטה לשמאל וחלל הקטן ממנו היינו הימיני עיין פ"ז משחיטה ועיין לשונו בפי' המשנה ולשון הרע"ב ומ"ש על זה בתוס' חדשים בשם כנה"ג. וא"כ להרמב"ם אם ניקב לחלל קטן מהקטנים שנתכוון רש"י כשר ולרש"י טרפה ונלע"ד דרש"י לא פי' כן אלא לשקלא וטרי' דש"ס דהוה ק' לי' מ"ט לא נקיט ניקב לחללו מאי לבית חללו אע"כ לבית של כל החללים והיינו הגדול ומסיק דליתי' דא"כ ה"ל למתני בית חללים כמו בית הסמפונות והא דנקט הכא בית ולא סתם חלל היינו למעוטי הקטנים ביותר אלא בעינן דוקא שתינקוב לא' מהחללים הגדולים אבל לא בעינן שיהי' דוקא להיותר גדול שהוא באמצעי דא"כ ה"ל למימר בית חללים כמו בית הסמפונות כנלע"ד:

רוב מוחו מאי כ' תוס' דלמא ה"ה רוב מוחו וכ' מהרש"א במהדורא בתרא דלפ"ז מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי ואולי י"ל לפמ"ש הב"ח ומביאו ש"ך דנקבים קטנים שבעורו אינם מצטרפין לרוב וטעמו כיון שאין טרפות מחמת עצמו אלא שסוף המוח לפסוק א"כ תרי עתיד לא אמרינן עתידים נקבים קטנים שיפסקו ברובן ועתיד המוח זה לא אמרינן. והנה למ"ד רוב מוח א"כ אין חילוק בין נקבים קטנים לנפסק ברובו להדיא דהא טרפות מחמת מוח עצמו ולפ"ז עורו דאתי' במכ"ש נמי דיינינן הכי אבל למ"ד רוב עורו אע"ג דה"ה רוב מוחו מ"מ עורו לא מיטריף אלא בנפסק להדיא ולא בצירוף נקבים קטנים ויש לפקפק ולומר בהיפוך ואין להאריך וק"ל:

נתמזמז מוחי' דדין. כ' תוס' תימא לריב"ם וכו' וכ' תורת חיים דלק"מ דכיון דהליקוי שורף ומנקב העור שכנגדו סופו לשרוף עד רובו ודברים פשוטים ונכונים הם ואין ראוי לחשוד לריב"ם שנעלם זה ממנו. אבל ס"ל להריב"ם כיון שהמוח שבראש מושך ויורד לאברי הזרע דרך חוט השדרה כמ"ש הב"ח ומביאו ט"ז ססק"א ע"ש א"כ הליקוי אינו מתעכב במקומו אלא כדי לנקוב נקב כ"ש אבל אינו מתעכב כ"כ להפסיק רובו בחוט השדרה. ומ"מ י"ל ק' תוס' די"ל דפשיטא להש"ס דאין שום ליקוי במוח מפסיד קרום המוח אלא דמיטרף משום שסופו לירד לשדרה ויפסיד קרום השדרה אבל במוח עצמו לא מיטריף ליקוי כלל. וכן משמע קצת מדנאמרו כל דיני המרכה והמסמסה בפיסקא דשדר' ולא נאמרו בפיסקא דקרום המוח דקדים והל"ל וכן בשדרה אע"כ עיקור טרפות ליקויות אלו במוח אינו אלא משום שדרה ושפיר מייתי ראי' ממוח שבראש לשדרה ולק"מ ק' ריב"ם. אלא שצ"ע קצת לפ"ז מנתמזמז דהיינו נתרוקן והעלה ש"ך דבנתרוקן הרבה טרפה בין במוח בין בשדרה ואי ס"ד במוח שבראש ליכא טרפות מחמת עצמו רק משום שסופו לירד לחוט השדרה וק' בריקון מה שייך שירד ממנו להשדרה מהאפס והאין לא ירד ולא יעלה. וכן יש מקום עיון קצת מדינא דשלחופית שבמוח שהוזכר בפוסקים וש"ע דדוחק שהשלחופית תרד לשדרה:

עד בין הפרשות. לע"ד י"ל דשמואל פשיטא לי' מבחוץ דמשלישית ואילך ליכא שום טרפות וקבל מרבותיו טרפה ודאי ולא ידע אי פרשה ראשונה או שני' או שלישית ואי עד בכלל או לא בכלל. אך זה פשוט לו אי עד בכלל ע"כ עד לא נאמר לו עד שלישית טרפה דא"כ גם שלישית בכלל טרפה וזה א"א אבל אי עד ולא עד בכלל:

ע״ב גמרא ניקב הלב בית חללו, בעי ר״ז לבית חלל גדול או לבית חלל קטן, ופרש״י חלל גדול חלל האמצעי, חלל קטן הרבה חללים קטנים יש לו סביב עכ״ל, ולא ידעתי איה המה הני החללים הרבה, והרשב״א בתוה״ב וכמובא בטור ריש סי׳ מ׳ כתב, דג׳ חללים יש ללב, אחד גדול באמצע, ושנים קטנים ממנו אחד בימינו ואחד בשמאלו, ולפ״ז החללים הקטנים הרבה שהזכיר רש״י כשרים בנקבו, כי לא דיבר מהם כלל, וניחא לישנא דבית חללו דלא דיבר אלא מבית שהחללים מתקבצים בתוכו, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל, והנה הרמב״ם בפיה״מ וכן בחיבורו הגדול כתב דרק ב׳ חללים יש ללב, אחד גדול בימין, וקטן ממנו בשמאל, וכן הוא בחכמת הרפואה, אלא שהם אמרו שיש ד׳ חללים ללב, ב׳ חללים גדולים, ולמעלה מהם ולא מן הצדדים, ב׳ קטנים, הנקראים ״פֿארקאממערן״ והוא הנכון לפרש הגמר׳, דמסתפק ר״ז, אי חלל גדול קאמר, דהיינו ב׳ הגדולים שהמה ״הויפטקאממערן״, כי אפילו יהיבנא לי׳ לרמב״ם דשל הימין גדול קצת משל שמאל, לא מסתבר דבשביל האי שינוי כ״ש נחלק בהם לענין טרפות, אבל קמבעי על הני שני חללים ״פֿארקאממערן״ שהם למעלה אי הנקב פוסל בהם, וזה ברור לפע״ד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה נתמזמז מוחי׳ דדין תימא לריב״ם, דמייתי ראי׳ ממוח דראש, דשיעורו בנקב משהו, למוח דחוט השדרה דשיעורו ברובו, ועיין בת״ח יישוב נכון ע״ז, אבל לפע״ד בלא״ה נראה דלקושי׳ זו אין לה מקום אלא לשיטת הרי״ף, דקרמא תתאה לחוד נמי טרפה, אבל לר״ת דתלי בעילאה, ומכש״כ לדעת הרמב״ם ושאר פוסקים דנקבו תרוויהו דוקא, שפיר יליף שדרה ממות, דאם המוזמז מהני לינקוב שני עורות זו ע״ג זו, ורחוקות זו מזו, מכש״כ שמהני לפסוק עור אחת, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל ודו״ק.

(מה ב) תלתא קני הוו חד פריש לליבא וכו'.—עי' רש"י שכתב: "לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה". וכ"ה בש"ע יו"ד סי' לד סעיף יו"ד. וכתב ע"ז בפחד יצחק ע' תלתא: דכל שיש לו קצת יד בחכמת הנתוח יראה בעיניו במעט עיון, שלא כן הוא, כי הקנין הפורשין ללב ולכבד אינן מן הגרגרת הנכנסת לחזה רק מן העורק הגדול הדופק ומן העורק הגדול הבלתי דופק ואע"פ שגם קנים הללו מחוברין לריאה ומדובקין בה, מ"מ אינן יוצאין מקנה הריאה, ושכן משמע מדברי הרמב"ם הל' שחיטה פ"ו ה"ו וה"ח (ע"ש). והנה לקמן (מט א) במחט שנמצא בסמפונא רבא דכבדא דרב אדא בר מניומי מכשר פרש"י לטעמיה: "כיון דבסמפונא אשתכח אמרינן וכו' דרך הקנה נכנסה והקנה וקנה הכבד סמוכין זה לזה בהתחלקו סמוך לריאה וכו' וי"ל שנכנסה מסמפוני הכבד (צ"ל: הקנה, כנוסח פירש"י שברי"ף) וסמפוני קנה הכבד ומשם עלתה לכבד דרך הסמפונות". אבל הרמב"ם לטעמו כתב (שם ה"ט): "ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד והוא הקנה הרחב שבאמצע שבו נכנס המאכל לכבד ה"ז מותרת". הנה לדעתו נכנסה לשם דרך הושט, שלא כפירש"י. ועי' עוד ברש"י לקמן (קיא א ד"ה דילמא) שכתב ג"כ: "וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה". וכ"כ בגיטין (סט א ד"ה אימר): "אתמח כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לקנה של ריאה".

(שם רש"י) ד"ה שאינו מוליד תולדות האיש מן המוח היא באה וכו'.—כן היתה דעת הקדמונים, דשכבת זרע יוצאה מן המוח והולכת דרך חוט השדרה אל האבר, כ"ש בס' שער השמים לאבי רלב"ג מאמר ח', וכעין זה כתב ברעיא מהימנא פ' פנחס (דף ריח ע"ב): "כוליין אשא דבשיל זרע דנחית ממוחא". אבל החוקרים האחרונים בדקו ומצאו, שאין לדעת הקדמונים שום יסוד, אלא שעיקר הזרע מתבשל בביצי הזכר ודרך חוטי הביצים הוא יוצא לאמה. ומ"מ מה שאמרו כאן שע"י מכה ופצע במוח אפשר שיפסק כוח המוליד שבאיש יש לו יסוד, אבל מטעם אחר, כי כל האיברים תלויים במוח, שממנו יוצא הרצון והחפץ לכולם ע"י עורקים מיוחדים לזה, ואם יתקלקל בתוך המוח אותו עורק היורד לאמה בטלה החמדה, ושוב אין לאיש זה כח להוליד. ועי' בברייתא דמסכת נדה (קראקע תר"נ) פ"ב ה"ב: "שכבת זרע של איש וכו' באה מן המוח". ועי' רש"י סנה' פב ב ד"ה שנעשה, דנראה דהזרע יוצא מן הביצים.

דין ניקב הלב הן לחלל גדול הן לח"ק טרפ' והא דבעינן עד שינקוב לבית חללו דוקא כשניקב ע"י חולי אבל בניקב בקוץ או במחט אפי' רק מבחוץ טריפה ומחט הנמצא בסימפונא דליבא בגוואי טרפה בכל עניין אין חילוק בין קופא לגיו בין קופא לבר ובין אלימתא ובין קטינתא:

פיסקא ניקב הלב לבית חללו מסקנת הסוגי' דבין חלל גדול ובין ח"ק קאמר שהרי סתמ' קתני לבית חלל כי הלב יש לו ג' חללים הגדול באמצע ועוד ח"ק אח' בימינו וח"ק אח' בשמאלו ואם ניקב מבחוץ (לאחד) מן החללי' טריפה וכ' הרשב"א והטור אחריו (בסי' מ') הא דבעינן שיהא ניקב לבית חללו דוקא שניקב מחמת חולי אבל ניקב בקוץ או במחט טריפה אפי' מבחוץ דאפי' מחט שנמצ' בחלל הגוף טרפה כדלקמן סי' ע"ז כת' בה"ג והטו"ר הביאו מחט דאישתכח בליבא אע"ג דלא ניקב טרפה וה"מ כי משתכח בסמפינא דליבא בגואי דלית ליה דוכתא למיפ' וכ' רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבא וטריפ' אבל קופא לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דלמא בהדי דשעי לה פלטי ליה ואחזוקי באיסור' לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתה ע"כ וראיתי הרבה מפרשים וכולן אינם מחוורים בעיני אלא הך פירוש' בס"ד מ"ש דלית ליה דוכת' למיפק ר"ל שהוא צר וא"א שיצא דרך הסמפונות בראש הקופה ומה שאמרו כי רישא לתתא ר"ל לצד קנה הלב ונקרא תתאי כמו שהבהמ' תלויה שאז רוחב הלב למטה או מה שהוא סתום קרוי מעלה ומה שהו' פתוח קרוי מטה והיינו קופא לבר דאמרינן כמה דאתא נקובה מינקב ר"ל דרך הושט וכדאשכחן האי לישנא לקמן גבי ריאה וכבד אבל קופה לתתאי ר"ל הקופה לצד קנה הלב וזהו שקראו לקמן קופא לגיו תלינן להקל פי' ואין חוששין לומ' מאחר שבשרו דק שמא ניקב הלב מבחוץ וחזר מעט ואינו ניכר מבחוץ כמו שחוששי' גבי ריא' כדלקמן מ"מ הכא מאחר דהלב שיע אף מבפנים אמרי' מרוב שעיעתה פלטה המחט בעליית' ממנה שלא תינקב מבחוץ מ"מ אין נפקותא בזה האידנ' כמ"ש הרשב"א לקמן דאין אנו בקיאין במחט איזו היא אלימתא איזו היא קטינתא דשמא בקטינה חשבין לה ואין חילוק בין קופ' לגיו ובין קופא לבר וכל מחט דאישתכח בחלל הלב א"ל שמונחת בתוך קנה הלב טרפה וזהו טעמא של הרשב"א שהבי' ג"כ הא דה"ג בת"ה הארוך ומ"מ כ' בת"ה הקצר מחט שנמצאת בלב טרפ' ולא חילק בין קופא לגיו ובין קופא לבר משום דהאידנ' מטרפי' הכל וב"י תמה על הרשב"א ולא דק כ' המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל מחט התקועה בלב דאם יש היכר מבחוץ בידוע שבא המחט מבחוץ לצד פנים יש לחוש ולעיין אם תקוע מקצת' עדיין בדופן ולא עבר תוך חלל הלב בנקב מפולש אפי' קופא לבר כשר ואפי' בקלישתא ואם אין תקועה בדופן הצלעות חיישי' שמא ניקבו הדקין ושוב חזר ונכנס בלב וטריפה ואפי' אלימתא ואפי' קופא לגיו עכ"ל ודומה לזה פסקנו לקמן סי' ע"ה ויש מקשים מאי אפי' אדרבא א"ל נקובי נקיב דרך הלב ואתא ונ"ל דאיירי דאיכא נקב וריעותא בדופן אלא שאינה תקועה בו וא"כ ע"כ מן הדופן אתא ומאחר שקופה לגיו א"כ בע"כ בקופה לא מינקב בחוץ ובפרט בלב דשיע א"ו בשעה שהיתה המחט תקועה בדופן וחיככה הבהמה בכותל וע"י דוחק נכנסה בלב וא"כ מאחר דלא ניקבה לחללו נימ' דכשרה קמ"ל דאפ"ה חיישי' שמא כבר ניקבו הדקין עוד כת' במרדכי והוא מן ההגהות של הרא"ש וז"ל ראיתי שהביאו לפני מורי ראבי"ה שהיה שומן הלב דבוק בלב מאוד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהיה דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר ושאלתי את פיו אם לא היה מוצא ק"ד מה היה עושה ואמ' שאז היה כשר עכ"ל ואני אומר לולי קבלתו הייתי מכשיר אפי' בטיפת דם מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב אפי' תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים:

דין קנה הלב והוא החלב שעל דפנות הריאה טרפה במשהו וכן קנה הריאה וכן קנה הכבד דהיינו קודם שנכנס בכבד נקובתו במשהו קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו מאי קנה הלב אר"נ ב"י חלב שעל דופני הריא' פי' שומן שיש בין ב' ערוגו' הריאה וכ' מהרי"ח שבדק ר"ש בקנה הלב ומצא בו נקבים קטני' ודנתי לפניו דק"ל כרב באיסורי' וקאמר רב במשהו וחזר ובדק בשאר ריאות ומצאן נקובים בעניין זה ושאל לטבחים וא"ל דהיינו רביתייהו והללו נקבים דרכן להיות בכל הריאו' שבעולם וא"ל מ"ט הואיל וחלב טהור חופהו וכי קאמר רב במשהו שלא במקום חלב טהור קאמר ודוק' חלב כשר דחופה את הנקב דכשרה הא חלב אסור חופה הו' טריפה וכה"ג ברוקח ומסיק אמימר אמר משמיה דר"נ ג' קני הוי חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה פי' במשהו דכבדא ככבדא פי' עד שינטל כולו דליב' פליגי מר בר חייא מתני איפכ' דריאה ככבדא דכבד' כריאה פסק רש"י דמסתבר כל"ק דקם ליה ר"י בשיטתי' דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה ור"ח ז"ל פסק דאזלינן לחומרא וכולהו במשהו ומדר"י אין ראייה דנקב הקנה למט' מן החזה קאמר וכולהו בכלל וכ"פ הרי"ף וכ"ד התו' והרא"ש והרמב"ם כ' בה"ש וז"ל קנה הלב הוא המזרק הגדול שיצא ממנו לריא' הרי הוא כלב ואם ניקב לחללו במשהו טרפה ע"כ והנה הטור חשב שזהו פי' אחר ממה דפרשינן קנה הלב שומן הלב ומ"ה כ' הרמב"ם פי' כו' ול"נ דבודאי אינו חולק הרמב"ם על פי' הגמ' שאמר חלב שעל דופן הריאה אלא היא היא ואע"פ שהר"ן פי' דאמימר פליג על רבא שמפ' חלב שעל הדפנות מ"מ בסוגיא לא משמע שיהא אמימר חולק כ' ועוד כ' הרמב"ם קנה הכבד והם המזרקים שבו הדם מתבשל אם ניקב אח' מהם טרפה ול"נ דהוה מכשירים אפי' בניטל כולו חוץ מכזית במקום מרה וכזית במ"ח ע"כ וכן השיגו הראב"ד והרשב"א:

דין חוט השדרה שנפסק עורו ברובו טרפה אבל אם נפסק פחות מרובו כשר אפי' נפסק המוח וכן אם נסדק כשר ואם המוח נשפך כמים או שנמס כדונג או שאינו יכול לעמוד מפני כבדו טרפה ואם נתרוקן מעט מוח וכן המרכה דהיינו שנשפך כמים והמססה פסלי' גבי מוח הראש ודוקא שיהא הלקוי סמוך לקרום ואם נמצא המוח כשיעור המים והיה המוח מקיף סביב שלא היה מגולה כלל כשר:

פיסקא נפסקה השדרה כו':

ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו טרפה דברי ר' ר' יעקב אומר אפי' ניקב הורה ר' כר"י לחומרא שפסול אפי' בניקב אפ"ה מסיק א"ר הונא אין הלכ' כר"י וכמה רובו רב אמר רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד ואם נסדק לאורכו או נפסק לרחבו פחו' מרוב כשר אע"פ שנפסק כל המוח ומסיק שאם הומרך או נתמסמס פסול ומפרש בגמרא איזהו המרכה ואיזהו המסמסה המרכה שנשפך כקיתון ר"ל שנמרך כ"כ עד שנעשה כמים שנשפך מראשו לסופו וכן מסופו לראשו המסמסה שאינו יכול לעמוד ומ"מ אינו צלול כ"כ כמים אלא שנימס כדונג מפני האש אפ"ה פסול ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו' שלו בעי תלמודא ולא פשיט ואזלינן לחומרא אבל נתמזמז שנתרוקן מעט מתוכו כשר מיתיבי בהמ' שנתמזמז מוחה טרפה ההוא נתמסמס איתמר וכ' הרא"ש מדמק' ממוח אחוט השדרה אלמא המרכה והמסמסה פוסלת כמו שפוסלת בחוט השדרה וצ"ל שמשערין במוח שאם היה כיוצ' בזה בח"ה והיו מעמידין אותו ולא היה יכול לעמוד טריפה וכ"כ הטור (בסי' ל"א) ממש בז"הל והנה מה שדימה הרא"ש המוח לח"ה הוא דעת הרשב"א וכ"כ הרמב"ם וז"ל בספרים מדוייקים המוח עצמו שניקב או נתמעך והקרום קיים כשרה ואם נשפך כמי' או כדונג טרפה והטע' שסופו לינקב אף הקרום ומ"מ נר' אפי' לא נלקה כל המוח בכך אלא מעט הוא טרפ' ומ"מ שיהא דוקא אותו הליקוי במוח הסמוך לקרום אבל מבפנים לא חשבינן אלא בחסרון וכשר וכמ"ש לקמן וכ' עוד בשם ר"י בר"א הלוי מעשה בא לידו שנמצא בתוך קרום של מוח מים ונתחסר המוח כשיעור ממקו' המים והיה המוח מקיף סביב סביב מכל רוח (והכשיר) ע"כ ובא"ז כת' ששוב מעשה בא לידו שהיו המים מונחים בתוך השלחופית קטנה והיתה השלחופית במוח והיה המוח מקיפ' ולא היתה מגולה כלל אצל הגולגול' ואצל הקרום של מוח והכשיר אבל היתה השלחופי' מגולה אצל הקרום והגלגולת אפילו מקצת או שהיתה מונחת בין הקרום והגלגולת טרפה ע"כ:

דין טריפת חוט השדרה עד פי פרשה שלישית ואין פי פרשה שלישית בכלל אלא כשרה ואם נפסקו א' משני חוטי הפיצולים הראשונים ושנייה טרפה:

מסקינן עד היכן ח"הש שאם נפסק פסול אמר ר"י א"ש עד בין הפרשו' ומפרש לה דעד אח' טרפה שלישית כשרה שנייה א"י בעי ר"ה בריה דר"י עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרש' עצמה מהו וכיון דלא איפשיטו הכי בעייות כ' כל המחברים דכולהו טרפות אבל פרשה שלישי' כשרה ופירש"י עד בין הפרשו' כו' עד מקום שמתפרש ומתפצל פיצולין כנגד הירכי' ומתחיל להתפצל ויוצ' ראש א' לירך זו וא' לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאות' פיצולין כנגד ב' אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמט' מהם עוד מתפצל וכן בהרב' מקומו' עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשו' הללו כ"מ שנפסק שם רובא טריפה ואם למטה כבר נפסק כוחה והיריכי' מעמידין את שדרותיה כו' פי פרש' שנפסק חוט הגדול נגד פי הפיצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל א"י כו' פרשה עצמה פי' נפס' הפיצול עצמה מן החוט כו' ע"כ ולפ"ז כת' ר"י בספרו שהחוט הישר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולי' בהתחלתן כשמושכי' אילך ואילך נקרא פי פרש' וחוטין שבפיצולין עצמן נקראו פרשות וכ"כ הרשב"א בת"ה וכ' הטור (בסימן ל"ב) וז"ל וכ"מ שיפסק עד פיצול השלישי טרפה ומשם ואילך כשרה ואם נפסק כנגד עובי הפיצול של פרש' השלישית דהיינו פי פרשה כת' הרשב"א יראה שהוא טרפה ויש שמתירו ע"כ והנה דעת הרשב"א כמ"ש בת"ה הארוך וז"ל מדאמרינן הפרש' עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונ' ושניי' ודחי לא שלישי' מדאוקימנ' בשלישי' ש"מ דאפי' בשלישית דוקא הפרש' עצמה תידון כבשר אבל פי פרשה אפי' של שלישית בא"י ואסורה אבל הרמב"ם לא אסר אלא עד סוף השנייה הלכך כל שנפסק החוט הישר עד הפרשה השלישית ואפילו כנגד פי הפרשה השלישית אסורה ואפי' נפסק חוט פיצול הראשון והשני אבל אם נפסק חוט הפיצול השלישי כשרה שאינו אלא כבשר בעלמא וכן חוט הישר למטה מהשלישית כשרה עכ"ל וכ"ד הר"ן והנה ב"י תמה על הרמב"ם שפסק להקל בפי פרש' שלישית ודחק עצמו עד שכ' בסוף דבריו כ"ז נ"ל לדחוק כדי ליישב דברי הרמב"ם אבל לעניין הלכה למעש' כיון שכל הפוסקים זולתו מסכימי' לאיסור נקיטי' כוותייהו ע"כ ולא ירד לעומקה של הלכ' הלא מדברי בעלי התו' מוכח להדיא דפי פרשה לא שרינן אחר בין הפרש' שלפניה וא"כ אפי' את"ל עד ועד בכלל לא קאמר לאתויי בכלל א"י אלא בין פרשה שנייה וכל מה שלמטה ממנה כשר כדברי הרמב"ם וז"ל התוס' בשמעת' דבעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו אף ע"פ שאמר שמואל עד בין הפרשות מ"מ מספקא ליה דדילמא מתחילת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימינו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל וא"י או שמא מסוף עובי הפיצול קרוי בין הפרשות וטריפה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרש' שנייה מהו דמ"מ הוי בכלל א"י כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הלא לא אמרי' שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות הא אמרינן שנייה א"י ובכלל שנייה יש לו להיות ע"כ אלמא שמוכח מתוך ההלכה שפי פרשה שלישית פשיטא דכשרה עכ"פ שאם חשוב כבין הפרשות וא"כ שלישית היא וכשרה ואם אינ' בין הפרשות דוקא בין פרשה שנייה א"י ותו לא דאל"כ היל"ל פי פרש' שלישית א"י וכ"ש שנייה דא"ל א"כ ה"א שנייה ודאי טרפה דהא עד בין פרש' ראשונה קאמ' ותו לא ועו' אפי' לדברי הרשב"א הול"ל אפי' את"ל עד ועד בכלל פי פרשה שלישית מהו דהוי רבותא טפי אלא פשיטא דכשר' ומ"ה מאי דקמשני לא פרשה שלישית לאו דוקא שהברייתא איירי דרך פרט בפרשה עצמה ולדיוקי מיני' הא פי פרש' טרפה אלא דרך כלל קאמר הפרשה השלישית וכל מה ששייך לה תידון כבשר ובספ' מדוייקי' נמי לא כתב הפרש' עצמה בבריית' וא"כ דברי הרמב"ם עלו יפה ונתבטלו דעת הרשב"א והר"ן אכן בענין סימני מקום הפרשות כ' הרמב"ם קצת בע"א ממה שפירש רש"י וז"ל הרמב"ם עד היכן ח"הש תחילתו מבחוץ לפולין שבתחילת העורף עד סוף פרשה שנייה שלא ישאיר אחרי' אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה וג' פרשות הן ואילו הן ג' עצמות דבוקים זה בזה למטה מחליות של שדרה עכ"ל:

דין חוט השדרה בעוף עד בין אגפיים:

ת‎ו מסקינן בעופא ר' ינאי א' עד בין האגפיים ורש"בל א' עד למטה מאגפיים וכ' הר"אש וז"ל כ' ר"ש דיש להסתפק אם למט' ממקו' חיבורו בגוף קאמר או למטה מסוף עצם של כנף המחובר לגוף והאיך ספיקא איכא נמי לספוקי על בין אגפי' אי בע' למימר בין חיבור אגפי' לגוף אי בעי למימר בין שכיב' האגפיים על הגוף דהא אבין אגפיי' דר"י קאי ר"ל ואמר למטה מן אגפיים ונ"ל דתרוייהו אחיבו' אגפיי' קיימו משום דק"ל מאי איכא בין אגפיים ובין למטה מאגפיי' וכי בחוט השער' למטה מאגפיי' נחלקו אלא אמקום חיבור אגפיי' לגוף קיימי ואר"י עד בין אגפיים ולא עד בכלל ור"ל א' עד למטה מחבור אגפיים וא"ב עד בי' שכיבת אגפיים על הגוף דעל שיעור ארוך כזה לא איתפרש שפיר עד ולא עד בכלל ועוד דהפליג מחלקותן ע"כ ואין זה הכרע דשמא ר"י א' עד בין שכיבת האגפיים דהיינו למטה מהחבור האגפיי' לגופו ור"ל עד למטה מאותו מקום וכל בין האגפיי' עד סופו הוא בכלל ומה בכך שהו' דחוק הלא בפי' קבלתו דעד בין אגפיים קמפלגי ואדרבא נר' סבר' ר"ל שהפליג עד סוף שכיבת האגפיים כי דוחק הוא שיהי' אורך ח"ה קצר כזה עד חיבור האגפיי' וכ"ש לפי' הר"אש שהוא עד התחל' חיבו' האגפי' לגוף עכ"ל דעת בעלי תו' עיקר שלא הכריעו כמ"ש רש"י דיש להסתפק בדבר וכ"פ הא"ז לחומרא ואף הרשב"א תפס כדברי התו' ולענין פסק הלכה כר"י או כר"ל והרי"ף והר"אש לא הכריעו ואפשר שסמכו על פשיטות הדבר דפשיטא הלכה כר"י שהוא רבו של ר"י וכ"ש נגד ר"ל זו היא דעת הטור שפסק כר"י עד התחל' מקום חיבורן בגוף וכ"כ הרמ"בם עד בין האגפיים ולא כר"ל דא' למטה מבין האגפיים אבל הרשב"א פס' לחומר' ותמה על הרמב"ם שפ' להקל ואפשר שהרשב"א סמיך על גי' ספרים שלנו דגר' ר"א עד למטה מבין האגפיים ור"ל א' עד בין האגפי' וא"כ הלכה כר"י לחומרא וכ"פ נמי מהרי"ח וז"ל נ"ל דאותן עצמו' קטנו' המונחות בגף העוף והם מחוברים לכנפי' ולמטה מהם זהו למט' מן האגפיים ושמוטת גף העוף נמי דאמרי' לקמן היינו שמוטה אותו עצם כי הוא מונח ממש על הריאה ע"כ והנה מהר"י קארו חשב שהמרי"ח יותר החמיר מפי' הרש"בא כפי ספיקות תו' ולא היא כי מהרי"ח לא בא אלא לפרש שאותן עצמות קרוין כנפים וא"כ ממילא כשאומ' למטה מן בין האגפיים היינו לשם במקום סמיכות כנפיים על הגף קאמר ועד סופו הוא בכלל בין האגפיי' אבל אין שיעור שיגרע יותר ממקו' שכיב' בגוף דהיינו סוף אלו ב' עצמו' עצם הראשון התחוב בגוף עם חבור עצם האמצע אבל עצם הקטן שהו' בראש הוא נכפף וקרוב יותר לצד הרא' אבל מ"מ מ"ש מהרי"ח ששם נקרא שמוט' הגף בחיבור אותן עצמות לא נהיגין כוותי' אלא דוקא שמוט' בעצם הראשון המחובר לגוף דחייש לנקיבת הריאה משא"כ בעצמות שאינן מחוברים לגוף:

פולין. גלנ''ץ: על פי הקדרה. למקום חבור הצואר והגולגולת: ופולין עצמן. מוח שכנגד הפולין: חלל גדול. חלל האמצעי: חלל קטן. הרבה חדרים קטנים יש לו סביב: סמפון גדול. אמצעי שבאומה: התם לבית הסמפונות קתני. ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו: קנה הלב. לקמן מפרש: במשהו. אם ניקב: כל חלב מקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דעל כרחך קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה: על גבי דפנות. היורד על הצלעות מן השדרה: על גבי דפנות ס''ד. ומאי חיותא תליא ביה: שעל גבי דופני ריאה. קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב: תלתא קני הוו. לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה: חד פריש לריאה. ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות: דריאה כי ריאה. בנקב משהו: דכבדא כי כבדא. עד שינטל כולו כדתנן (לעיל מב.) גבי כבד ולא נשתייר ממנה כלום: דליבא פליגי. רב ושמואל לעיל: מתני איפכא. דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב ושמואל וכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה: אמרה לשמעתא דרב. דאמר במשהו קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל הוה בנהרדעא: אבא. רב הכי הוה קרי ליה שמואל דרב הוה עדיף מיניה אני שמעתי אבא ואית דגרסי אבא חברי: הורה רבי. שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו: רוב עורו. אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע''פ שהמוח לא נפרד כלום טרפה: ואמרי לה רוב מוחו. דכיון שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע''ג שהעור כולו קיים טרפה: כ''ש רוב עורו. שהרי רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח לפרד ולצאת: ניולי. שם חכם: בדיק ברוב עורו. ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי קיים: נתמרך פסול נתמסמס פסול. גרסינן ואחוט השדרה קאי אע''ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון. המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב: ואינו יכול לעמוד. מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל: מפני כבדו. שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע''ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה''מ בהפרדה אבל בהמרכה לא: תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא: נתמסמס פסול. כדקאמרת: נתמזמז כשר. ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי עליה אתא: נתמזמז. נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו: טרייה. מינציי''ר בלע''ז: נתמזמז מוחיה דדין. דואג היה עליו ואומר אוי לו לזה שנתמזמז מוחו: שאינו מוליד. תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו: עד היכן חוט השדרה. עד היכן כחו של חוט להיות בהמה טרפה בפסיקתו החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב: עד בין הפרשות. עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין. כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך: אייתי ליה גדי שמן. שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא ונפרד מבחוץ כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם: ולא ידיע. החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה: בליטן טפי. והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד שנעשה דק ואינו ניכר: עד אחת. כ''מ שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה שניה איני יודע:

מר בר חייא מתני איפכא. פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה משמע בין דריאה בין דכבדא נדון כריאה וכן רבינו חננאל פסק לחומרא דשלשתן נקובתן במשהו בין דכבד בין דלב בין דריאה: מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי. דדלמא ה''ה ברוב מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב ורבינו תם מפרש דמבעי ליה אי בעי נמי רוב מוחו ועורו דנקט מפני שהוא עיקר ומכל מקום בלא מוחו נמי אינה טריפה: נתמזמז מוחיה דדין. תימה לריב''ם דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו:

דף מה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד