חולין מז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

אבל אם היתה אגבה, מלמעלה לריאה, הרי אפילו היתה קטנה כטרפא, כמו עלה דאסא, הדס, הרי היא טרפה. אמר רפרם: האי ריאה דדמיא לאופתא לבקעת עצים - טרפה. וכדמפרש ואזיל:

איכא דאמרי דדמי לבקעת עצים בחזותא. והיינו, שדומה צבעה הלבן לבקעת עצים.

ואיכא דאמרי בגישתא, בשעה שממששים בה חשים שהיא קשה כבקעת עצים.

איכא דאמרי דנפיחה, שנעשית לבנה כבקעת, והיינו בחזותא.

ואיכא דאמרי דפחיזא, שהיא קשה כבקעת, והיינו כגישתא.

ואיכא דאמרי דשיעא, שהיא חלקה כבקעת עצים שהוחלקה, דלית לה חיתוכא דאוני.

אמר רבא: אם היה מראה הריאה ככוחלא כחול - כשרה. ואם היה מראה הריאה כדיותא, דיו יבש שחור - טרפה.

דאמר רבי חנינא לענין דם הנידה: דם שחור - אדום הוא, אלא שלקה והתקלקל, וגם ביחס לריאה אמרינן שבשר אשר מראהו שחור עתיד להירקב ולינקב.

ירוקה - כשרה מדרבי נתן. וכדמפרש ואזיל. וכן אדומה - כשרה מדרבי נתן. דתניא: רבי נתן אומר: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, באתה אשה אחת לפני, וסיפרה לי שמלה בנה ראשון, ומת. ומלה בנה שני, ומת. ואת הבן שהולידה שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהיה אדום.

אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו.

המתינה לו, ומלה אותו, וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי, על שמי.

ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא. באתה אשה לפני, שמלה בנה ראשון, ומת. שני, ומת. שלישי, הביאתו לפני. ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו, ולא היה בו דם ברית. אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלה אותו, וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.

ומוכח שצבע אדום וצבע ירוק הם צבעים שאפשר להבריא מהם, ולכן יש להכשירם לשני צבעים אלו גם בריאה.

אמר רב כהנא: ריאה שהיה המראה שלה ככבדא - כשרה. כבשרא - טרפה. דהכי קים ליה לרב כהנא, שמראה של ריאה הדומה לכבד עתיד להבריא. ומראה בשר, אינו עתיד להבריא.

וסימניך [שמות כב] ובשר בשדה - טרפה.

אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא צבע הירוק שלה ככשותא, מין ירק, ולא כעשבים, וכמוריקא, כצבע כרכום, וכגון ביעתא ביצה [שהירוק והצהוב נחשבים כאותו צבע] - טרפה!

והוינן בה: אלא ירוקה דאמרינן לעיל דכשרה - היכי דמיא?

ומשנינן: בירוק ככרתי.

אמר רבינא: אי הווי מקום אטום בריאה שלא נכנס לשם אויר - מייתינן סכינא, וקרעינן לה. אי אית בה מוגלא - ודאי אטום מחמת מוגלא הוא, וכשרה. ואי לא - מותבינן עלה על אותו מקום אטום, לאחר שנקרע, גדפא, נוצה, או רוקא, וחזינן - אי מבצבצא, שהנוצה או הרוק מתנדנדים, כשרה, ואי לא מבצבצה, הרי היא טרפה.

אמר רב יוסף: קרום, שעלה מחמת מכה, בריאה - אינו קרום! ומשום שעומד להסתר. וכל סירכות הריאה הם קרום העולה מחמת מכה, ולכן אפילו שלא יוצא רוח מאותו מקום, הרי היא טריפה, כי ודאי יש נקב באותו מקום, שממנו יצא הריר ונעשה קרום.

ואמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא, משמיעה רעש כאשר נופחין בה, אי ידעינן היכא אוושא, מנחינן עלה גדפא, נוצה, או גילא, קש, או רוקא. אי מבצבצא - טרפה. ואי לא מבצבצה - כשרה.

ואי לא ידעינן לה, מייתי משיכותא ספל דמיא פשורי של מים פושרים ומותבינן לה לריאה בגוה.

בחמימי לא מותבינן לה, משום דכווצי, ונסתם בכך הנקב. בקרירי לא, משום דמטרשי, שמקשים את הקרום, וקרום דק כשהוא מתקשה הרי הוא נסתר בעת משמוש היד, ויתכן שהבדיקה תנקב אותו.

אלא, בדקינן לה בפשורי.

אי מבצבצא טרפה, ואי לא, כשרה. משום דאמרינן, תתאה אינקיב, עילאה לא אינקיב. והאי דאוושא - זיקא דביני וביני הוא.

[וכדמפרשינן לה לעיל מו ב].

אמר עולא אמר רבי יוחנן: ריאה שבשרה נימוח בתוך קרומי הריאה, שנשפכה כקיתון [ונשפך הבשר המחוי מראשה לסופה, ומסופה לראשה, ונחסר בכך בשר הריאה] - כשרה.

אלמא, קסבר רבי יוחנן, חסרון שאירע מבפנים לא שמיה חסרון.

איתיביה רבי אבא לעולא: הרי שנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה הרי היא טריפה.

ומדייק רבי אבא: מאי "חסרה"?

אילימא חסרה מבחוץ - היינו ניקבה?! שהרי אי אפשר לחסרה מבלי שינקב הקרום.

אלא, לאו, בהכרח שחסרה מבפנים. ושמע מינה חסרון מבפנים שמיה חסרון.

ודחינן: לא תשמע מינה. כי לעולם אימא לך חסרה מבחוץ. ודקא אמרת "היינו ניקבה!?" לא צריכא, הוצרך תנא דמתניתין למיתני "חסרה", אלא לרבי שמעון, דאמר אין הנקב של ריאה מטריפה עד שתנקב לבית הסמפונות. וקא משמע לן תנא דמתניתין, כי הני מילי שסבר רבי שמעון בעינן שתינקב עד לבית הסימפונות, נקב דלית ביה חסרון. אבל נקב דאית ביה חסרון, אפילו רבי שמעון מודה דלא בעינן שינקב עד בית הסימפונות.

רבי חנניה חלש, חלה. על לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור. אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון, ואכשרה.

אמר רבא: והוא דקיימי סמפונות, שלא נימוקו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מנא ידעינן שלא נימוקו? שמא נימוקה אחת מהן!?

אמר ליה: מייתינן צעא דקוניא, קערת חרס מצופה באבר, שהיא חלקה, ושפכינן לה למיחוי של בשר הריאה בגויה, וחזינן: אי אית בה שורייקי חיורי, מראות לבנות, סימן הוא שנימוקו הסימפונות, והרי היא טרפה, ואי לא - כשרה!

אמר רב נחמן: ריאה שנימוקה מקצתה מאליה, שאינה נשפכת כקיתון, אך אותו מקום שנימוק הרי הוא חלול, שאין בו כלום, וקרום שלה קיים - כשרה.

תניא נמי הכי: ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים, אפילו מחזקת באותו חלל שנוצר רביעית הלוג - כשרה.

אבל אם היתה האונה היתירה הזו אגבה [על גבה], מצידה האחורי של הריאה, אפילו היתה קטנה כטרפא דאסא [כעלה של הדס] — הרי זו טרפה.

א ועוד בעניני טריפות הריאה אמר רפרם: האי ריאה דדמיא לאופתא [ריאה זו שדומה לבקעת, חתיכת עץ] — טרפה היא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהדמיון הוא בחזותא [במראה], שנעשית לבנה כבקעת עץ, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: בגישתא [במישוש], שלפי המישוש היא קשה כעץ. איכא דאמרי [יש שאומרים]: דנפיחה [שהיא נפוחה], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דפחיזא [שהיא קלה], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דשיעא [שהיא חלקה לגמרי], דלית לה חיתוכא דאוני [שאין לה חיתוך של אונות].

ב אמר רבא: ריאה שציבעה ככוחלא [כמו כחול], צבע שכוחלים בו את העין — כשרה, שחורה כדיותא [כדיו] — טרפה, שכן אמר ר' חנינא בענין הנדה: הדם השחור אדום הוא, אלא שלקה (התקלקל), ואם כן צבע שחור מורה על פגם. ועוד אומרים: היתה הריאה

ירוקה — כשרה, וכפי שנלמד מדברי ר' נתן. וכן אם היתה אדומה ביותר, מלאה דם — גם אז כשרה היא, כפי שנלמד מדברי ר' נתן. ומהם דברי ר' נתן אלה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: פעם אחת הלכתי לכרכי הים (ערים הגדולות שמעבר לים הגדול), באתה (באה) אשה אחת לפני לשאול שאלה, שמלה את בנה הראשון ומת, וכן מלה את השני ומת, שלישי — הביאתו [הביאה אותו] לפני. ראיתיו את התינוק שהיה אדום, אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו ויהיה צבע עורו רגיל. המתינה לו עד שנבלע דמו ומלה אותו, וחיה אותו תינוק, והיו קורין אותו את הילד שנשאר בחיים "נתן הבבלי" על שמי. ומכאן יש ללמוד גם לענין ריאה, שאף שהיא אדומה — הריהי חוזרת ומבריאה.

עוד סיפר ר' נתן: ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא שבאסיא הקטנה, באתה אשה לפני לשאול שאלה, שמלה את בנה הראשון ומת, שני ומת, שלישי — הביאתו לפני, ראיתיו שהיה ירוק (צהבהב, חיור), הצצתי (התבוננתי) בו ולא היה בו די דם כדי שיצא ממנו דם ברית, אמרתי לה לאם הילד: בתי, המתיני לו לתינוק עד שיפול (שייכנס) בו דמו! המתינה לו כדי הזמן הזה, ואחר כך מלה אותו וחיה, והיו קורין אותו "נתן הבבלי" על שמי. ומכאן יש ללמוד גם לענין ריאה, שאם היתה ירוקה — כשרה היא. ועוד בענין מראות הריאה.

אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה.

אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.

ג אמר רבינא: אם היה מקום אטום בריאה, שלא נכנס בו אויר, מייתינן סכינא וקרעינן לה [מביאים אנו סכין וקורעים אנו אותה], אי אית [אם יש] בה מוגלא באותו מקום — ודאי מחמת מוגלא הוא שנעשה האוטם הזה, שמנעה את כניסת האויר, וכשרה הבהמה. ואי [ואם] לא מצאנו בה מוגלה — מותבינן עלה גדפא או רוקא [מושיבים אנו עליה באותו מקום נוצה או רוק], ונושפים בריאה, אי מבצבצא [אם מבצבץ, מתנועע] העלה או הרוק — כשרה, שסימן הוא לכך שאויר מגיע לאותו מקום, ואי [ואם] לא יוצא אויר משם — לקות היא בריאה עצמה, וטרפה.

אמר רב יוסף: קרום שעלה מחמת מכה (פצע) בריאה — אינו קרום, משום שאינו מתקיים שם לאורך זמן. ואמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשנושפים לתוכה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו היכן היא משמיעה קול] — מנחינן עלה גדפא או רוקא [מניחים אנו עליה באותו מקום נוצה או קש או רוק], ונושפים, אי מבצבצא [אם הוא מבצבץ, מתנועע] — טרפה, שיש שם נקב, ואי [ואם] לא — כשרה. ואי לא ידעינן לה [ואם אין יודעים] מהיכן יוצא הקול, מייתי משיכותא דמיא פשורי [מביאים גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים אותה, את הריאה, בתוכה].

ומעירים: ודווקא במים פושרים, אבל בחמימי [במים חמים] לא — משום דכווצי [שהם מכווצים] את הריאה, בקרירי [במים קרים] לא — משום דמטרשי [שהם מקשים] אותה, אלא בדקינן לה בפשורי [בודקים אנו אותה במים פושרים], שנושפים בריאה כשהיא בתוך המים, ורואים אי מבצבצא [אם היא מבצבצת מעלה בועות] — טרפה, ואי [ואם] לא — כשרה, שאנו אומרים: תתאה אינקיב, עילאה לא אינקיב [הקרום התחתון ניקב, העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה משמיעה קול] — זיקא דביני וביני הוא [הרוח שנכנס בין קרום זה לזה הוא].

ד אמר עולא אמר ר' יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון, שבשר הריאה נשפך כמים בתוך הקרומים שלה — כשרה. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: חסרון מבפנים בתוך אבר לא שמיה [אין שמו, דינו] כחסרון, אלא דווקא אם נחסר מצידו החיצון.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] שחסרה מבחוץ — היינו [זהו] ניקבה, שהרי לא יתכן חסרון מבחוץ שאינו נוקב את קרום הריאה! אלא לאו [האם לא] צריך לומר שניקבה — מבחוץ, וחסרה — מבפנים, ושמע מינה [ולמד מכאן] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון!

ודוחים: לא, לעולם תאמר שחסרה ששנינו הוא גם כן מבחוץ, ודקא אמרת [ומה שאתה אומר] היינו [והרי זהו] ניקבה! על כך יש להשיב כי לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו שחסרה עושה טריפה אלא לדעת ר' שמעון, שאמר במשנתנו שאינה טריפה עד שתנקב הריאה לבית הסמפונות (הסמפון הראשי), ולא די שניקבו הקרומים, ועל כך נאמר כי הני מילי נקב דלית ביה [דברים אלה אמורים דווקא בנקב שאין בו] חסרון, אבל בנקב דאית ביה [שיש בו] חסרון — אפילו ר' שמעון מודה שהוא טריפה.

ובענין ריאה שנשפכה כקיתון מסופר, ר' חנניה חלש [חלה], על לגביה [נכנס לפניו] ר' נתן וכל גדולי הדור לבקרו, בתוך כך אייתו קמיה [הביאו לפניו] ריאה שנשפכה כקיתון, ואכשרה [והכשיר אותה].

אמר רבא: והוא דווקא במקרה דקיימי [שעדיין קיימים] הסמפונות של הריאה, הצנורות הקטנים המסתעפים מן הסמפון הראשי לתוך האונות, ושם חוזרים ומסתעפים. ורק בשר הריאה נימוח. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] אם קיימים הסמפונות? אמר ליה [לו]: מייתינן צעא דקוניא [מביאים אנו כלי של חרס מצופה], שאין בו סדקים, ואפשר לראות כל מה שניתן לתוכו, ושפכינן לה בגויה [ושופכים אותה, את תוכן הריאה בתוכו], אי אית בה שורייקי חיורי [אם יש בה כעין חוטים לבנים] — טרפה, שמן הסתם הם סמפונות שנרקבו ונשפכו לאותו כלי יחד עם בשר הריאה, ואי לאו [ואם אין בה] חוטים לבנים — כשרה, שרק בשר הריאה נימוח.

אמר רב נחמן: ריאה שנימוקה ונתרוקנה בחלקה, ורק חלק מן הבשר נשאר, וקרום שלה עדיין קיים — כשרה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ריאה שנימוקה, וקרום שלה עדיין קיים, אפילו החלל שנוצר בתוך הקרום מחזקת נפח של רביעית הלוג — כשרה. ניטלה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if it is on the back of the lung, even if it is as small as a myrtle leaf, the animal is a tereifa.

§ Rafram says: This lung that is similar to a chip of wood renders the animal a tereifa. There are those who say that the similarity lies in its appearance, i.e., if it is pale like wood. And there are those who say that it lies in its feeling, i.e., if it is hard like wood. There are those who say that it is swollen. And there are those who say that it is light. And there are those who say that it is completely smooth, that it has no sectioning of lobes.

§ Rava says: If the lung assumed a dark color like eye shadow, the animal is kosher. If its color is black like ink, the animal is a tereifa. As Rabbi Ḥanina says: Menstrual blood that appears black is actually red, except that it decayed. Black color is therefore a sign of decay, and the lung is assumed to be defective.

The Gemara continues: If the lung was green, the animal is kosher, as can be derived from the episode of Rabbi Natan. And if it was red, it is kosher, as can be derived from the episode of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: Once I went to the cities overseas, where one woman came before me who circumcised her first son and he died, and she circumcised her second son and he died, and out of concern that circumcising her third son might cause him to die as well, she brought him before me. I saw that he was red, so I said to her: My daughter, wait for him until his blood is absorbed into him. She waited for him until his blood was absorbed into him and then circumcised him, and he survived. And they would call him Natan the Babylonian after my name. This incident indicates that a red lung can heal.

Rabbi Natan further related: And on another occasion I went to the state of Cappadocia, and a woman came before me who circumcised her first son and he died, and she circumcised her second son and he died. Out of concern that circumcising her third son might cause him to die as well, she brought him before me. I saw that he was green, i.e., pale. I looked at him and saw that he did not have the blood of circumcision in him, i.e., he had a deficiency of blood such that no blood would emerge from the circumcision. I said to her: My daughter, wait until his blood enters him. She waited for his blood to increase and then circumcised him, and he survived. And they would call his name Natan the Babylonian after my name. This incident indicates that a green lung can heal as well.

Rav Kahana says: If the lung has an appearance like the liver, the animal is kosher. If it has an appearance like flesh, the animal is a tereifa. And your mnemonic to remember that the latter is a tereifa is the verse: “You shall not eat any flesh that is torn of animals [tereifa] in the field” (Exodus 22:30).

Rav Sama, son of Rava, says: This lung whose appearance resembles dodder, or saffron, or has a yellow color such as that of an egg yolk, renders the animal a tereifa. Since all of these appearances are various shades of green, the Gemara asks: But the green lung that is kosher, what is it like? The Gemara responds: It is like a leek.

§ Ravina says: If there was a sealed area in the lung that does not inflate, we bring a knife and tear it open. If there is pus in the sealed area, then it was definitely sealed due to the pus, and the animal is kosher. But if we do not find pus there, we lay a feather or saliva on the opening and inflate the lung. If the saliva bubbles or the feather moves, the animal is kosher, since some air does reach the area, and if not, there is some defect in the lung, and the animal is a tereifa.

Rav Yosef says: A membrane that appeared due to a wound in the lung, i.e., a scab that covered a perforation through the lung, is not considered a true membrane, since it does not last. And Rav Yosef says: With regard to this lung that emits a sound when inflated, if we know from where it emits a sound, we set a feather, or straw, or saliva on that point. If the saliva bubbles when the lung is inflated, the animal is a tereifa, since this proves that the lung is perforated through both membranes. And if not, the animal is kosher. And if we do not know from where it emits a sound, we bring a basin of tepid water and set the lung inside it.

One cannot place it in hot water, as it causes the lung to contract, closing the perforation. And one cannot place it in cold water, as it hardens the lung and may cause it to crack. Rather, we check it in tepid water. If the water bubbles, the animal is a tereifa. And if not, the animal is kosher, since it is apparent that only the inner membrane is perforated and the outer membrane is not perforated, and the fact that it emits a sound is due to the air moving in the space between the two membranes.

§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: An animal with a lung that liquefied and can be poured out like water from a jug is kosher. The Gemara notes: Evidently, Rabbi Yoḥanan holds that a deficiency on the inside of an organ is not considered a deficiency. Only a deficiency in the wall or membrane of an organ renders an animal a tereifa.

Rabbi Abba raised an objection to Ulla from the mishna, which states: The lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. What is the case of a lung that was missing a piece? If we say that it was missing a piece on the outside, this is the same as if it was perforated, since any missing piece of the lung wall would constitute a perforation. Rather, is it not referring to a missing piece on the inside? If so, learn from the mishna that a deficiency on the inside of an organ is considered a deficiency to render the animal a tereifa.

The Gemara responds: No, the mishna actually is referring to a missing piece on the outside. And with regard to that which you said: This is the same as if it was perforated, one may respond that no, it is necessary to mention both cases to account for the opinion of Rabbi Shimon in the mishna, who says: It is not a tereifa until the lung is perforated through to the bronchi. By mentioning both cases, the mishna teaches that this statement of Rabbi Shimon applies only to a small perforation that does not constitute a deficiency. But in the case of a perforation so large that it constitutes a deficiency, even Rabbi Shimon concedes that it renders the animal a tereifa even if the perforation does not reach the bronchi.

The Gemara relates that Rabbi Ḥananya became sick. Rabbi Natan and all the eminent scholars of the generation entered before him to visit. They brought before him a lung that could be poured out like water from a jug, and he deemed the animal kosher.

Rava said: This is the halakha only if the bronchi still exist and only the flesh of the lung has liquefied. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: From where do we know whether the bronchi still exist? Rav Ashi said to him: We bring a glazed earthenware vessel with no cracks, so the contents can be observed, and we pour the lung into it. If there are white streaks in it, the animal is a tereifa, as the white streaks are remains of the liquefied bronchi. And if not, the animal is kosher.

Rav Naḥman says: If the lung was partially atrophied and only part of the flesh remains, but its membrane still exists, the animal is kosher. The Gemara notes: This is also taught in a baraita: If the lung was atrophied, but its membrane still exists, even if the space vacated by the atrophied lung can hold a quarter-log of fluid, the animal is kosher.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ריאה דדמיא לאופתא טריפה כו'. כלומר היכי דמי דמיא לאופתא אמרי לה דפחיזא כלומר קשה כחתיכת עץ ואמרי לה דשיעא כאופתא כו':

כי כוחלא כשירה. כלומר ריאה (פירוש)^א)נראה דצ"ל שדומה במראיתה למראה הכחול. כי כוחלא:

כי דיותא כמו דיו מ"ט כדר' חנינא דאמר ר' חנינא כו' מ"ט אמרינן כי דיותא טרפה דחזינן לענין דם נדה חמשה דמים טמאים באשה ושחור אחד מהם מ"ט אמרינן שחור חשוב דם דא"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה מדחזינן דשחור לקוי הכא נמי ריאה ודאי לקוי הוא ולפיכך טריפה:

עד שיפול בו דמו. כלומר עד שיפול דמו באברין מדחזינן הכא דירוק חי הכא נמי כשרה לענין ריאה:

עד שיבלע בו דמו כלומר הדם היה מכונס למקום אחד ולא היה עדיין נבלע באברין. מוריקא כרכום:

כשותא. הומלין כמיל בלשון כנען:

כגון ביעתא חלמון שבפנים. כי כרתי פוריש:

האי אטום בריאה שאינו מקבל הרוח משום קשיות אי מבצבצא כשרה דודאי שולט בו הרוח ואם לאו טרפה דלא שולט בו הרוח:

אי נימא אידי ואידי מבחוץ ואי פרכת היינו ניקבה לא צריכא לר' שמעון כו':

מייתינן צעא דקוניא כו' כלי חרש שמעורבת אבר כלומר שיהא שוליו שוה דלא יהא בו קרטופני אבל יהא שוה מבפנים דיכילינן למיחזי כל מה שנפל מינה:

אי אית ביה שורייקי חוורי ודאי מן הסמפונות הוא וטרפה:

אע"פ שהיא מחזקת רביעית כשרה. ניטלה שלפוחית זו האם כדבעינן למימר [לקמן דף נה:]:

אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. יש לפרש וה"ה לפחות מכאן מדקאמר אפי' אלא אורחא דמלתא נקט.
והרמב"ם הספרדי ז"ל (פ"ח ה"ד) הכשיר בפחו' מכאן והכי מסתבר מדגרסי' בפ' מי שמת אמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמלתא קתני קמ"ל ובמ' ברכות (טו,א) ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחו' ממיל חוזר מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפי' דוקא בשיעורן הא פחו' מכאן אין במשמע.
ופי' מגבה בין מהאי גיסא ובין מהאי גיסא הכי כתב בה"ג ז"ל אבל רש"י ז"ל גריס וה"מ מגואי ופי' מתחת כשרה וכן דעת ר"ח ז"ל.

דשיעא כאופתא לית ליה חתוכי דאוני. כתב רש"י ז"ל ואם סדק כמין מראה הפרש ניכר בתוכו כשרה דלא שיעא כאופתא. ואי שיעא כול' ובראש' יש לה חיתוך ראיתי להר"מ הספרדי ז"ל שאמר שיעורו בכדי טרפא דאסא ופחות מכאן אינו חיתוך, ויפה אמר.
וכתב חד מרבוותא ז"ל הני אי אדביקו על גב סירכא ואפי' כל חיתוכא דידהו כיון דעל ידיה סירכא הוא דאי יהיב ידיה מתפרקה לאלתר שהיא סירכא מינה ובה כשרה ממה נפשך דהא חיתוכא אית להו ואמרינן לעיל דהיינו רביתייהו וכשרה.
וכולהו חזותא דמטרפא בהון ריאה אי נפחה וחזרו למראה כשר כשרה שהריאה בחייה היתה נפוחה וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בתשובה.
והראב"ד ז"ל כתב שאין מראו' הללו שמנו חז"ל פוסלות אלא כשהריאה כולה מאותו מראה הכסיל שכיון שהזכירו במקצתן כולה ומקצתן ש"מ במקומות שאמרו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה עד דהויא בכולהו הלכך חזותא שהכשירו אפי' היה בה מראה הרעות כשרה, אלו דבריו ז"ל.
ונר' שאין זה דעת הגאונים ז"ל שכתבו חזותא גווני דמתכשרא בהו ריאה ואדרבה מדפרישי באדמימות מקצתה כשרה ולא אמרו סתם האדימה טרפה משמע דבין כולה ומקצתה הן שוין מן הסתם ועוד מדפרכינן בגמ' מאי שנא מקצתה ולא אמרו והא הדרא ברי' משמע דמקשה נמי קושיא אמאי מחלק בין מקצתה לכולה. ועוד הרי אמרו ריאה דאוושא וליתא אלא במקצת וריאה דדמיא לאופתא בגושתא ושיעא כאופתא דלית לה חתוכה דאוני לאו בכולה דוקא וכן ריאה הסמוכה לדופן ונשפכה כקיתון ולא קיימי סמפוניא אפי' באונה אחת מן האונות היא נטרפת ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה משום דכולה קודם היובש היא נפסלת כגון בצימוק חרותא, וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכל מראות ששנו כאן לפסול במשהו הן פוסלות כנקב.

אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד) אבל פחות משיעור זה כשרה, והסכים לפירושו גם הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה מדגרסי בבבא בתרא (קמו, א) אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והא דינר אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן. ובמסכת ברכות (טו, א) אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן ומינה דמיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, מכאן יש ללמוד דכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אף על גב דקתני עלייהו אפילו, דוקא נינהו, הא [פחות] מכשיעורין לא. ויש מי שפירש דאפילו פחות מכאן, ואורחא דמילתא נקט.

דשיעא כאופתא דלית ליה חתוכא דאוני. פירש רש"י ז"ל שאם יש סדק כמין מראה הפרש ניכר כשרה, דלאו שיעא כאופתא היא, אבל הרמב"ם ז"ל (שם פ"ח ה"ו) כתב נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כב' דבוקות אם היה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר (שם) [שהן] דבוקות מותרות, ואם לאו הרי זו (אסורה) [חסירה] וטריפה. ובחבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו [אי] מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטריפה ואי לא כשרה. והרב בעל העיטור ז"ל [כתב] מסתברא לן דאפילו סריכא כולה מעיקרא ועד סופו אי מראה הפרש ניכר בו כשרה, דהא אמרינן האי ריאה דדמיא לאופתא טירפא א"ד דשיעא כאופתא דלית בה חתוכי דאוני ומראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא ומקום רבותא הוא וכשרה.

ככבדא כשרה כבשרא טריפה. פירש רש"י ז"ל כעין כבדא וכעין בשרא, והר"ז ז"ל פירש ככבדא בממשותיה ובשרא בממשותיה, דאי כפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר כעין כבדא כעין בשרא כדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא, וכל מראות הללו שמנו חכמים שהיא נטרפת בהן נופחים את הריאה תחלה ואם היה חוזרת למראה (בשר) [כשר] כשעומדת בנפיחה כשרה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ז הי"ח) וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל.

אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים [לא] שמיה חסרון. ותמיה לי ומי מעליא נשפכה כקיתון מהעלתא צמחים ולא מורה בה ר' יוחנן התירא כדאמר לקמן (חולין מח, א) כי הוה אתו לקמיה דר' יוחנן הוה משדר להו קמיה ר' שמעון בן לקיש דמורה היתירא משום ר' אלעזר בר' שמעון וליה לא סבירא ליה. ויש לומר דריאה שנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב, ומבפנים היא שנימקה בשרה, ונמס כדונג, ומשום הא לא חיישינן דהדר בריא, ומשום נקב ליכא, דעורה לא לקה כלל, אבל צמחים שהם מחמת ליחה שמתאספת בין עור לבשר ונפסדת שם ונעשית מוגלא קרוב הדבר הרבה שניקב העור על ידי כך, ואף על פי שנראית שלמה ועולה בנפיחה קרום הוא שעלה בה, ומיהו לא מורי בה לאסור, דלא קבלה מרבותיו, ומיחש הוא דחייש לה.

והאי ריאה שנשפכה כקיתון אסקא רבא והוא דקיימין סימפונא, והיכי ידעינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה, אי אית ביה שורייקי חיורי טריפה, ואי לאו כשרה. ותמיהא ודלמא אינקיב חד לחבריה ונקב לא ידיע במנא. ואפילו נקיב נקב שלא לחבירו הכא הוה לן למיסר דמוגלא לא סתמא, ונראה דהכא לנקב לא חיישינן (ב)[ד]ודאי כיון שהגיע להפסד גדול כזה עד שנעשית כולה מוגלא, אם איתא דמטי לקותא לסימפונהא איפרוקי הוה איפרוק וידיע במנא, וכיון דלא מיפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל לסמפונות ולא אינקיבו, הלכך לא חיישינן לנקב כלל, כן נ"ל.

ריאה שהיה מראה שלה לבן כמראה הבקעת והוא האמור עליה לגירסתנו דפחירא כאופתא מלשון כלי חרס לבנים שקרויים מאני דפחרא ויש מהם לבנים כמו שאמרו מייתינן משיכלי חיורי והוא מרוב אפייתם לפי טבעם או מחמת קוניא ואבר שבו על זו אמרו שהיא טרפה היה משושה נחור כמשוש הבקעת והוא האמור עליה דפחיזא כאופתא טרפה היו אונות שלה אחת ואין שום סדק נראה בהם שיהא מפריש ביניהם והוא האמור עליה דשיעא כאופתא טרפה שהרי אין כאן חמש היה ביניהם כעין חוט הדבק בו במקום שהיה ראוי להיות הפרש ביניהם והוא כסימן להפרשתם הסכימו הרבה מפרשים להתירה וכן אם לא היה שם ברובה שום הפרש אלא שהיתה כל אחת מהן נבדלת בראשה מעט אם היה בהבדל זה שיעור כעלה של הדס הסכימו להתירה אע"פ שכל השאר חלק ושאין בו רושם ששתי אלו מ"מ אינן שיעי כאופתא:

ריאה שהיה מראה שלה ממוצע בין הירוק והשחור והוא שחרות חלוש הצבע דומה לכחול כשרה היה שחור כעין הדיו טרפה שלקות הוא וכן מראה דם שבנדה השחור טמא ועליה אמרו שחור זה אדום הוא אלא שלקה:

היתה ירוקה אם היה ירקות זה ירוק הנקרא גארוג שהוא נכלל בצבע ירוק כעין הכרכום או כעין חלמון הביצה או שהיה ירקותה נוטה ללובן כעין הכשות טרפה הא אם היה ירוק כתקונו כעין כרתי כשרה שאין זה אלא מחמת שלא נגמר צבע דמו עדין וכן היתה אדומה בתכלית האודם כשרה שאין זה אלא מחמת שלא נבלע בה הדם עדיין היתה מראה שלה ממוצע בין הירוק והשחור כמראה הכבד הרי זה כמראה הכחול וכשרה היה מראה שלה ממוצע בין האדום והירוק כמראה הבשר אע"פ שהאדום בעצמו והירוק בעצמו כשרים טרפה יש מי שאומר שזו שאמרו ככבדא כשרה כבשרא טרפה שלא על המראה נאמר אלא על המשמוש ר"ל שאם היה ממשה כממש הכבד כשרה ואם כממש הבשר טרפה ואין הדברים נראין:

כל מראה הפוסל פוסל במשהו כנקב ומגדולי המפרשים מתירין אא"כ בכלה או ברובה כמו שכתבנו הסכימו הגאונים ואף גדולי המחברים בכללם שכל מראה הפוסל שבריאה מעלין את הריאה בנפיחה ואם חזרה בנפיחתה למראה הכשר כשרה שהרי הריאה בגוף הבהמה נפוחה היא:

אע"פ שמצוה מן המובחר למול בשמיני ראוי לעיין בולד אם דמו נבלע או אם הוא מבושל בכדי הצורך ואם מכירין בו שצריך איחור ראוי לאחרו עד שיכירו בו סימני דם ברית ואין ראוי לשום חסיד להתחסד בדבר זה:

כבר ידעת שהריאה שואפת הרוח ומניפה על הלב תמיד ואם היתה אטומה ר"ל שהיו סמפונותיה סתומים אינה יכולה להניף וטרפה היה אוטם במקום שבה והדבר ניכר כשהעלוה בנפיחה שהיתה כלה ראויה לעלות בנפיחה וכלה הרוח באיזה מקום שבאמצעה ולא היה יכול לעבור משם ואילך ולא עלה משם ואילך בנפיחה קורעין באותו מקום שהרוח כלה לשם עד הסימפון ואם נמצא שם מוגלא כשרה שהמוגלא מעכבת הנפיחה עכשיו ולא עכבה הנפיחה מחיים שמוגלא בריאה כשרה כמו שיתבאר ואם אין שם מוגלא מניחין קש או נוצה על מקום שקרענו בו אם מבצבצת כשרה שדנין בה שאף הרוח היה עובר בה מחיים ואם לאו טרפה וענין קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום וכן ענין ריאה דאוושא כבר ביארנום למעלה:

ריאה שנימוח כל מה שבתוכה ונעשה מים ונשפכת מראשה לסופה ומסופה לראשה והקרום קיים אם היו סמפונות שלה כלם וכל חלק שבהם קיים כשרה ואם התחיל להמוח אפי' חלק אחד מהם טרפה אע"פ שהם קיימים והיאך יודע דבר זה קורעין ושופכין אותה בקערה של חרס מחופה באבר שהיא חלקה ואם נשקע בה דבר אדם רואה אותו מיד וכן בכל כלי שכיוצא בזה ואם נמצאו בה כעין ורידין לבנים בידוע שמן הסמפונות הוא וטרפה ואם לאו כשרה:

נימוקה הריאה מאליה ולא שנעשית כמים אלא שנתרוקן מכל וכל והקרום קיים כשרה אפי' היה מקום הריקות שבמקום אחד מחזיק רביעית יתר מכאן יש אומרים שטרפה ומצד מה שכתבנו למעלה שהלשונות היוצאים בלשון אפי' בדיוק הם באים ומ"מ לי נראה שכשרה שהרי רב נחמן אמרה סתם ר"ל ריאה שנימוקה וקרומה קיים כשרה וודאי אפי' נימוקה כולה קאמר ולשון רביעית אין בו הכרח שהלשון הבא באפי' אע"פ שמצינו בהם באים בדיוק כמו שכתבנו אף כמה מהם באים דרך גוזמא ושאף ביתר או בפחות מכן ואין הדבר ברור:

בד"ה שלישי הביאתו כו' דבתרי זימני הוי חזקה כרבי מדא"ל המתיני עכ"ל יש מקשים דאימא לאו משום דבתרי זימני הוי חזקה א"ל המתיני אלא משום דם שלא נבלע בו עדיין וכדאמר פ' ר"א דמילה האי ינוקא דסומק ממתינין ליה עד דאבלע ביה דמיה ולימהלוה ומייתי מדרבי נתן כו' ולאו קושיא היא דאם כן למה הזכיר כלל שמלה בנה ראשון ושני ומת דליכא למימר דאדרבא דאי לא היה אדום היה מל אותי אע"ג דמתו ב' בניה משום דתרי זימני דהוי חזקה מ"מ כיון דבהאי ינוקא לא נפקא ליה מידי לא ה"ל להזכיר דמתו ב' בנים אלא ע"כ דאכתי לא הוה קים ליה שלא לימול ינוקא דסומק אלא דמשום דמתו כבר ב' בניה שהיו גם כן אדומים א"ל המתיני דבתרי זימני הוי חזקה ואחר שנבלע בו הדם אמר למול אותו דלא הוחזקה אלא באדומים ומשום שלא נבלע עדיין הדם בהם מתו ודו"ק:

ד"ה אבל אגבה וכו' ואם שינתה מקימה וכו'. ר"ל שאינה עומדת במקומה ממש אבל מ"מ אינה בצד שמאל כ"א בימין:ד"ה אלא ירוקה ה"ד וכו' שהוא צבע אינד"ש. פי' בל"א בל"א. דכל מיני:

רש"י (בסה"ע). חלל חסרון מחזיק כו'. כצ"ל:

גמ׳ באה אשה אחת כצ"ל וכן לקמן:

שם עול לגבי כצ"ל:

שלישי הביאתו לפני וכו' עמהרש"א וק' לי על דבריו דלא הי' לו לר"נ להזכיר שני ומת. וצ"ע א"כ מה יאמר אם יאמר סתם אשה הביאוה לפניו בן ירוק ואדום ואמר המתינו, א"כ אמאי קראו הבן על שמו נתן הבבלי. ועוד אפשר בלא המתנה נמי לא הי' מת ע"כ הי' צ"ל מעשה באשה שמתו בני' מחמת מילה וכו' וא"כ ה"א שכבר מתו ג' בנים והוחזקו למות ואולי ס"ל לר"נ כשכבר הוחזקה חזקה גמורה ג' פעמים שוב לא סמכינן על הרופאים האומרים האדום והירוק גורם אלא אין מלין אותו לעולם אך רק ב' פעמים שאינו חזקה גמורה סמכינן אהרופא והא דממתינן לא משום חזקה דב' פעמים אינו חזקה אך מפני בקיאת הרופאים שאומרים אדום וירוק סכנה למול וחיישינן לדבריהם משום ס' פקוח נפש וממתינן ושוב מלין כשנפל דמו בו דהם אמרו להמתין והם אמרו למול. אבל אי הי' מוחזקין למות ג' פעמים לא הוה סמכינן אבקיאת הרופאים ולעולם תרי זימני לא הוה חזקה. עכנלע"ד כגי' הרא"ש דבבנה אדום גרס בנה שלישי ומת רביעי הביאתו לפניו. ובבנה ירוק גרם בנה שני ומת שלישי הביאתו לפניו ובלחם חמודות הרגיש בזה ע"ש וי"ל מעשה שהי' הכי הוה שהביאתו אחר שכבר מתו ג' ואפ"ה סמך על הרופאים למולו אחרי שנפל בו דמו וש"מ שסומכים על הרופא אפי' אחר חזקה גמורה א"כ שוב בילד השני ה"ל לקצר ולומר מעשה באשה שמתו בני' סתם ומדפרט בנה ראשון ושני ש"מ בתרי זימני הוה חזקה להמתין ושלא למולו וא"ש:

והא דסמכינן אהרופא אפי' היכי דאתחזק כבר בארתי במקום אחר לחלק דודאי מהימני אכללא ולא אפרטי פי' דנאמן לומר סם פלוני יפה לזה ולזה אבל לא מהימן לומר דפלוני זה יש בו חולי כך וכך ודבריו אינם עושים אלא ספק פקוח נפש ודוחה שבת ויה"כ אבל לסמוך עליו בודאי לא והכא מהימן אכלל שכל ירוק או אדום מסתכן וכשממתינים מועיל שאין משפטו על גוף זה בפרט והבן זה:

חסרון מבפנים לא שמי' חסרון כ' תוס' י"מ כשיש סדק וקמט ניכר מבחוץ שמי' חסרון וכן דעת רמב"ם וכ' כ"מ דאלת"ה חסרה לי' י"ח טרפות וזה ליתא דעכ"פ איכא חסרה אונה. ואאונה לא ק' לימא או שחסרה היינו אונא די"ל כמ"ש נה"כ דחסרה דמתניתין היינו כל שהוא כמו ניקב. ולא מיתוקמא באונה שלימה. אבל נ"ל דנפקא להו מדר"נ וברייתא לקמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה וק' פשיטא קרום שלה קיים אטו לא ידעינן ניקבה הריאה טרפה אע"כ קרום שלה קיים ולא ניכר הנימוק בה קרום שאין בו קמט וסדק ולפ"ז ריאה שנימוקה וחסרה רביעית טרפה אם אין קמט וסדק וביש קמט וסדק היינו אין קרום קיים טרפה אפי' פחות מרביעית וטעמא דתרוויהו לאו משום חסרון ריאה אלא משום סוף הקרום לינקב כמ"ש ש"ך זה בנה"כ לענין חסרון רביעית וה"ל בכלל ניקבה הריאה ולא בכלל או שחסרה ע"כ הוצרך לאוקמא כר"ש וק"ל:

ע״ב גמר׳ אמר רפרם, האי ריאה דדמי׳ לאופתא טרפה, א״ד בחזותא וא״ד בגישתא וכו׳ וא״ד דשיעא דל״ל חתוכי דאוני הרמב״ם ז״ל פסק ככל הני א״ד דטרפה מספק, אבל בהאי דשיעא פסק דטרפה ודאי, וכ׳ הב״י בטעמי׳ דבכל הני מאן דמטריף בהא לית לי׳ דאחרינא, אבל בהא דשיעא דל״ל חתיכי דאוני בלא רפרם, הלא חמשה אוני בעינא ולהאי לית לה, ותיתי לי כי קיימתי דבר זה מדנפשאי, אלא דקשי לי׳ דא״כ מ״ד דשיעא רפרם מאי קמ״ל, דהרי אפילו חסר אונה אחת טרפה, וע״כ לומר דיש איזה סברא לחלק ביניהם, עד דהוצרך להשמיענו דשיעא כולה נמי טרפה, והדרה הקושי׳ לדוכתי, אבל הנפלע״ד דבאמת בזה פליגו הני אמוראי׳ על האי מ״ד דשיעא, דלא על חנם בקשו חשבונות רבות לפרש האי אופתא במישושא בחזותא וכדומה, והניחו היותר מסתבר דשיעא, דיש לו סמך גדול בדרבא עכ״פ, דבעינן ה׳ אונות, אלא ודאי דהני ס״ל דהא פשיטא וק״ו מחסרה אונה אחת, ולגבי זאת הלכה כרבים, ונדחה האי פירוש וממילא הוה ודאי טרפה, כהני שאר מ״ד, דס״ל דהאי דשיעא ודאי הוא, ואינך ספקא הוה דלא ידעינן לאיזה מהם כיוון רפרם.

ובא וראה איך מבואר דבר זה מתוך סידורו של רבינו הרמב״ם ז״ל, דבהל׳ ב׳ כתב, חסר מנין האונות וכו׳ טרפה, והוא מימרא דרבא, ואח״כ בה״ו כתב נמצא שתי האונות כאונה האחת ואינו נראות כשתים טרפה, והוא יוצא ממימרא דרפרם דדמי׳ לאופתא, כאשר כתב הכ״מ ואח״כ בה״ז כ׳, נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים, טרפה וכו׳ עכ״ל הזהב, ותמה עליו הכ״מ דלמה הקדים דין דשתי אונות כאונה אחת, היוצא מדין אופתא לדין אופתא עצמו, והניחו בתימא עיי״ש, ולפי הצעתינו הכל בדיוק ובהשכל וברוה״ק שבו מסודר, כי הרמב״ם פסק כהני א״ד דלא מפרשי האי דרפרם דשיעא, אבל הא דשיעא נלמד מרבא דבעינן ה׳ אונות, וממילא שתים כאחת ומכש״כ ערוגה כולה שאין לה חיתוכי דאוני טרפה, ולכן אחר דאמר דחסר אונה טרפה שהוא מפורש במימרא דרבא, כתב דה״ה שתי אונות הנראות כאחת, דהוה כחסר וטרפה, ואח״כ כ׳ דכולה ערוגה כאחת טרפה והוא ק״ו משתים, אלא דלאפוקי אתא, ממאן דמפרש אופתא דרפרם בהכי דלדידי׳ דע״כ מחלק בין חסר לאופתא, דוקא אופתא כולה טרפה אבל שתים לא, דמרבא ליכא למילוף, ורפרם דוקא ריאה כולה אופתא קאמר, אבל מאחר דלא פסקינן כוותי׳ אלא כרבים דחולקין וסוברים דשיעא מרבא שמעינן, ממילא הן כולה והן שתי אונות דשיעא טרפה, וכל זאת משמיענו הרמב״ם ז״ל, ע״י שסידר תחלה דין דשתי אונות דאם היה מהפך הסדר לקבוע תחלה דין דשיעא תחלה, הוה מצינן לטעות דפסק כמ״ד דשיעא מרפרם נלמד, ולומד אופתא בשתי אונות מכולה אופתא, וזה אמת לאמיתו בס״ד.

ומזה יש השגה על פסק האחרונים להכשיר בשתי אונות הנראות כאחת ע״י סמפון שבתוכם, ומחלקין בין כולה אופתא למקצת אופתא, דלזה יש מקום להאי מ״ד דרפרם דשיעא קאמר, אבל מאחר דהרמב״ם פסק דלא כהאי מ״ד, אלא לומד דינים דשיעא הן בשתי אונות והן בכולה מרבא, אין לחלק בשום אופן בין שתי אונות לכולה ערוגה וגם זאת אמת לאמיתו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ר״ח חלש וכו׳ ואייתי קמי׳ ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה, א״ר והוא דקיימי סמפונות, מנא ידעינן, מייתינן צעא דקוני׳ וכו׳ עכ״ל, ויל״ד דאם דוקא לאחר בדיקה כזו יש להכשיר, איך סיפר לן סתם דר״ח אכשרה והעלים מאתנו דבדקה תחלה, או שציוה לבדקה אי קיימי סמפונות, ועל ר״י דאמר נמי סתם ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, יש לדחוק דאחר בדיקה קאמר, אבל בהאי מעשה רב קשה לומר דשחק ולא סיפר לן דבדק תחלה, והי׳ נראה דהאי בדיקה אינה מעכבת, ולחומרא אמר רבא וצ״ע ודו״ק.

רש״י ד״ה המתינו לו. דאין לך דבר שעומד בפני פקנ״פ חוץ וכו׳ עכ״ל. שמעתי מקשין, תפ״ל דאפילו היה מחויב למסור נפש גם על שאר מצוות, אבל לא נפש חברו ואיך יביא את התינוק לידי סכנה בשביל המצוה שלו, ואין זה כלום כי המצוה על הבן אלא דהוא לאו בר הכי הוא עתה לכן מצוה על האב או על הבי״ד ולכשיגדל באמת מוטל עליו המצוה, כן הוכחתי ממה שפסק הרמב״ם בהל׳ מילה פ״ב ה״ו, הא דרבא פסחים צ״ב ע״א דאמר ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, הרי דקרי לי׳ מילה בזמנה עשה שיש בה כרת ודלא כרש״י בסוגי׳ שם דמפרש דאערב פסח קאי עיי״ש דא״כ הוו״ל לרמב״ם להביא האי דין בהל׳ פסח, וע״כ דס״ל דלעולם המצוה על הבן והוה עשה דכרת גם מלה בזמנו אלא בתורת זכיה מלין אותו האב או בי״ד ובמ״א הארכתי בזה, אבל אי קשי׳ הא קשי׳ דהרי על עשה בלא״ה לא היינו מחויבים להסתכן הילד אפילו בלא דרשה דוחי בהם ולא שימות בהם דרק לעבור בקום ועשה בעינן לתת כל ממונו כדי שלא לעבור אבל על מ״ע שהוא בשוא״ת, אפילו ממון הרבה אינו מחויב לפזר, ומכש״כ שאינו רשאי להסתכן בנפשו, ולמה לי׳ לרש״י להא דאין לך דבר וכו׳. ואולי במצות מילה שאני דבלא״ה דרשו עליה הקרא דעליך הרגנו כל היום, וצ״ע ודו״ק.

ד״ה שנשפכה כקיתון. בשר הריאה נימוח וכו׳ ועכשיו חציו ריקנית עכ״ל, לא זכיתי להבין למה לי׳ לרש״י כולי האי ולא פי׳ בפשיטות כיון שנימוח הבשר, הרי הוא עכ״פ כבשר שרופא גרדו וחסר הכל וצ״ע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה שלישי הביאתו לפני, נראה דסבר דבתרי זמני הוה חזקה כרבי, מדאמר המתינו עכ״ל, דברי התוס׳ נפלאים כמו שהקשה המהרש״א ז״ל ומה שתירץ דר״נ גופא רק ע״י מעשה זו נתברר לו דאין למול האדום והירוק, זה פלא והפלא. דאם לא ברירא לי׳ מקודם דבר זה איך התיר כאן למול אחר שיובלע דמו, דשמא אין בירקות ואדמימות סכנה למול, והני דמתו מסיבה אחרת מתו, והוה לגבי האי שלישי מתו אחיו מחמת מילה ואולי י״ל כיון דחזי דהני אדומים ומתו, מסתבר לומר דהא גרמא, מלתלות בחולה שאינה ידועה לנו, וצ״ע ועיין בחי׳ ק״ז ז״ל ודו״ק.

(מז ב תוספות) ד"ה אפי' וכו' משום אבי העזרי וה"ר אבן כתב ה"ר יצחק בספרו וכו'.—גם "ה"ר יצחק" דהכא הוא בעל אור זרוע, שכ"ה שם סי' תי"א שכתב; "פירש ראבי"ה בשם ר' יואל אביו זצ"ל שבאונה של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש תחתונה שהיא עליונה שאפי' נמצא על גבה כטרפא דאסא טריפה". וברור אצלנו שיש באו"ז שם השמטת סופר, וכצ"ל: "שאפי' נמצא על גבה כטרפא דאסא כשרה וכן הורה רבינו זקני^*ידוע כי ר' יואל אבי ר' אליעזר הלוי בעל ס' "אבי העזרי" היה חתן ראב"ן, ולפ"ז "רבינו זקני" היינו ראב"ן. הלכה למעשה אבל בכל שאר אונות טריפה", וכן מובא במרדכי פרק זה רמז תר"כ, וכעין זה בהגהות אשירי סי' טז (וע"ש).

(שם תוספות) ד"ה אבל וכו' אפי' עולה בנפיחה וכו'.—פירש בש"ך יו"ד סי' לו אות כג: "שאם בדקה בנפיחה ועלתה והרי היא שלימה ואין בה נקב ה"ז כשרה". ויפה פירש, שכן מבואר באו"ז ח"א סי' תי"א. אבל א"א לפרש כאן, שהקמט עולה בנפיחה ואינו ניכר, דלפ"ז יקשה גם לריב"א דה"ל לשנויי הכא כשאין הקמט עולה בנפיחה.

דין ריאה דלית לה חיתוכי דאוני ויש בה היכר כמין מראה הפרש כ"ש כשרה אבל אם חסר א' מהאונות ויש בא' סדק ב"ש אין להשלים בכך האונות אא"כ יש הפרש כטרפא דאסא ואם אין ניכר שום הפרש כלל אין מועיל במה שבדקו שיש סמפון מיוחד למניין האונות ואם יש היכר וסדק ב"ש ואירע כן שבדקו ולא מצאו סמפון כמניין האונות טריפה אבל אי"צ לבדוק אם יש סמפון או לא:

אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה איכא דאמרי בחזותא ופסולה משום מראה וא"ד בגישתא פי' שקשה משושה כבקעת של עץ ומ"ד דנפיחה ומ"ד דפחיזא רש"י פי' דהני תרתי א"ד בתרי' ל"פ אהני תרי קמיית' אלא בלישנא כי מ"ד דנפיחה היינו בחזותא ומ"ד דפחיזא היינו בגישתא ודוחק הוא ע"כ נראה עיקר כפי' הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' שחיט' ריא' שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק שזו תוספת משונה בגופ' ושמא התוספות בגוף בחסרון ע"כ א"כ משמע דנפיח' ס"ל פי' נפוחה ממש קאמר ואפשר שלא גרס מ"ד דפחיזא א"נ ס"ל פי' תרי עניין נפוח קאמ' שזו משונה מזו שפחז לשון גבהות כמו פחז עליו יצרו ומה שלא הביא הא דבגישת' י"מ שהוא סובר שהכל אחד הוא ול"כ דאיך נופל לשון בגישתא על עניין נפוח ואפשר דלא גר' או דס"ל דפשיטה דטריפה שאם קשה משמשה כעץ הלא הוא בכלל יבשה הריא' או בכלל אטום בריאה שאינה עולה בנפיחה כדלקמן תו מסקי' וא"ד דשיע דלי' לה חיתוכי דאוני כלל והנ' הרמב"ם פסק כלישנא בתרא דשיעא ודאי פסי' ובהני קמייתא אוסר מספק דשמא הני מ"ד ל"פ אהדדי או פליגי והלכ' כל"ב אבל דעת כל המחברי' דהני א"ד ל"פ כלל וכולן הלכות פסוקו' הן וכן עיקר וכ' הרא"ש וז"ל ופרש"י והיכא דלא מחתכי האוני בחיתוך גמו' וסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בה כשרה דלא שיעא כאופתא היא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מה"ש נמצא ב' אונות באונא אחת ואין נראה כשתי דבוקות אם היה ביניהן כמו עלה ההדס בין באמצעיתו בין בסופו כדי שינכר שהן שתים דבוקות מותרות וא"ל הרי זה חסורה וטרפה ויש שכ' אי סריכי מעיקרא ועד סופן מייתינין סכינא ומפרקינן להו אי מפקי זיקא בינייהו חדא היא וטרפה וא"ל כשרה ולישנא דתלמודא משמע כפירש"י דאי ניכר הפרש כל דהו לאו שיעא באופת' היא וכן עיקר וכן הסכים בה"ע ע"כ ואני אומר כדברי הרמב"ם ולפי דעתי שאף רש"י מודה כי מה מועיל היכר סדק ס"ס יש חסרון באונות ורבא אמר חסר או יתיר טרפה בשלמא היכא דדמיה לאופתא שכל האונות כולן נדבקו יחד א"כ היכא דהוי היכר משהו א"כ חזינן דהכי רביתייהו ולית כאן חסרון לפי רביתייהו אם יש היכר בכל האונות וגם יש להטריף חליף ויתר שלא בדרי דאוני בהיכר סדק מאחר שכך רביתייהו אבל בחסר אונא אחת או שתים להתיר בהיכר סדק חליל' להכשיר א"ל שיש הפרש בשיעור שיש לאונ' דהיינו כטרפ' דאסא וכן להיפך אם יש יתיר שלא בדרי דאוני (בהיכר) סדק או שיהיה חליף בהיכר דלית לן למיחש למידי כי היכרין סדק לא מעל' ולא מוריד הי' דליכא רביתייהו בהכי והיכא דרביתייהו בהכי שכולן חתיכ' אחת נראה להכשיר בהיכר כ"ש וכ"מ הלכ' למעש' וז"ל שמעתי מפי מהר"ם אורפ"א ז"ל מעשה היה ברינוס ושחטו פרה דשנה שמנה משובחת מאד וכשבדקו הפנים לא מצאו בה בריאה לא אונות ולא אומא ולא עינונית' דוורדא גם לא חתוכים וחלוקים וסדקים כ"א שהריאה היתה כולה חתיכת בשר אחת כו' (ואף כשהוציאוה כך לא נראה ולא ניכר בה דבר והיו מצערי' עליה הרבה אחת מרוב טיבותה ושבחה כאשר רגילות להיות לשם באותה מדינ' שני' גדול הפסידה וק"ל והיו שם ת"ח הרבה ושקלו וטרו ביניהם וחפשו ופשפשו כו' ולא מצאו להם שור' דבר לאסור או להתיר בו) וקראו לזקן והוא היה איש מקובל ומגודל בין חכמי אוסטריי"ך ע"ה ולקח לו סכין חריף וחד וחתך לו בנחת בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכיסוי העליון שנתרקם עליה ופתח אותה בנחת והיה קולף אות' ופשוטה בנחת ומפריד כו' עד שהי' קולפו ופשוטו ומפרידו מעליה כו' אז היו מעיינין בה וראו אותה הריאה כשא' כל ריאה באומות ובאונות ובעינוניתא דוורדא ומושלמת בכל שלימו' הריאה כו' והכשירה ואמר שגם ראה מעשה כזה בין חכמי אוסטריי"ך והכשירוה כו' והם גם הם הכשירוה על פיו ואכלהו להורו' להם הלכה למעשה עכ"ל וכן אני קבלתי מחמי ז"ל אבל מ"ש בהלכ' בדיקות חלק' פירש כעץ שאין חיתוך ניכר בה אבל אם יש שום היכר שצדו א' אורך יותר מחבירו כגון אונא הסמוכה לאומה דרכה להיות עבה וארוכה מהאונא האמצעי ואם היא דבוקה לאומה ואין בה שום סדק אם נמצא' ארוכה ועבה יותר מהאמצעי' אז היא כשרה ועוד האומה בצד שמאל נמוכה מזו שבצד ימין זה היכר בשדבוק' האונא בצד ימין לאומא ואם יש שם שום סדק בין למעלה בין למטה אז היא כשרה ודוקא שהסדק עומד במקומו הראוי' להיו' אונא אבל שאר סדקי' אין מועילין ע"כ ואני אומר דשום סימן לא יועיל להוכיח שדבוקו' האונות מה בכך אין ה"נ דדבוקות הם ומה פסולה דדמיא לאופתא ולא יצא מכלל אופתא אם לא בהיכר סדק והיכר חיתוך האונות וכ"ש שלא יועיל מה שאומרים הבודקים המומחי' שיש לכל אונא ואונא סמפון בפני עצמו וא"כ רואין אחר אותן הסמפונות אם הם כדרכן ובמקומן מכשירין אפי' בלא היכ' סדק ושוב מצאתי כן בגיליון בשם מהרא"ק ול"נ אף שאומרי' המומחי' שכך קבלו כדפרי' וגם אולי לחומרא דהיכר סדק לא יועיל אם לא שיהי' לכל אונא סמפון בפני עצמו אבל מ"מ א"ל לבדוק אחר זה ויכול ליתנה לכלבי' אבל אם ראה שאין לה סמפון לכל אונ' ואונ' כדרכ' טרפו':

דין בועא בשיפולי ריאה אם אין חוט בשר מקיף אותה טרפה אבל אם חוט בשר מקיף אפי' כחוט כשער' כשר אפי' אין לחוט מרא' בשר ריאה וכשאין חוט מקיף טרפה אפי' במים זכים וכשחוט מקיף כשר אפי' בסרוחין ועכורין ובארנו בכ"מ בין באונות בין באומות נוהגין להטריף בועא בשיפולי ואם נמצא בועא ממש בין חיתוך לחיתוך סמוך לעיקור לא נקרא שיפולי ומה שאסרנו בועא בשיפולי דוקא כשיש בהם מוגלא אבל אם הם קשין כאבן ואין בהם לא מוגלא ולא מים כשרות אפילו בשיפולי:

פסק כ' ב"ה דבועא בשיפולי ריאה טרפ' ופי' הטע' דכל יתר כנטול דמי וכת' הרא"ש ודבריו תימא דמה ענין זה לזה ואין לאסור משום דניראין כב' בועות ודהא מכשרי' כי שפכן להדדי ומ"מ יש ליזהר בדבריהם שכולן דברי קבלה הם ודוקא שאין לה בשר היקף כלל לאח' שנפחו הריאה ע"כ ולפי מ"ש לעיל גבי תרתי בועי דסמיכי להדדי שאין חילוק בין מים עכורי' למים זכים אף הכא אין חילוק וכן עיק' ומ"מ נר' בהיקף בשר מועט אפי' בעכורין וסרוחים כשרים ראיתי בה"ג שא"צ לאותו חוט בשר מראה ריאה אלא כמין חוט קטן וכ"נ להתיר מאחר שבהרבה שחיטות ראיתי כ' אפי' כחוט השערה וא"כ לזה בודאי אין לו מראה ריאה וק"ל ועוד מאחר שהרבה גאונים הכשירו אפי' בלא חוט בשר מקיף יש להקל וכ' בה"ב וז"ל בועי בשפולי הריאה ואין חוט בשר מקיף אותה טריפה ולמעלה במקום שהריא' דבוקה לשדר' נגד האונו' ה"ז שיפולי וטרפה אבל נגד האומות כשרה דלא הוי שיפולי דבאותה מקו' רוחב והא דאסרי' ב' בועי הסמוכין להדדי וכן בשיפולי ריא' היינו דוקא שיש בהן מוגלא אבל אם קשין כאבן אינ' אסורו' לא בסמיכי ולא בשיפולי דהם נקראים טנרי במ"ז יש מכשירין בין בסמיכי בין בשיפולי ויש מטריפין ואפי' במקום שמכשירין מ"ז היינו דוקא שאינן מסריחין ואת לא תעביד עובדא בלא שאלת חכם ע"כ וכבר כ' לאסור במ"ז מ"מ בטנרי נהגי' כוותייהו גם נהיגין להטריף בוע' בשפולי בכ"מ חוץ מגב דאומא כמ"ש בה' וכ"ד הרוק' והסמ"ג והכ' בו והוא ה"ג ור"ת ועיק' מ"כ שאם נמצ' הבועא ממש בין חתוך לחתוך סמוך לעיק' לא נקרא שיפולי ודברי טעם הם:

דין בועא מע"ל במקום הסמפונות מביאין סכין ונוקבין במקום א' אם כל המוגלא יוצא במקום א' אחת היא וטרפה וא"ל ב' הם וכשרה ומ"מ במ"ז מכשירין אפי' מע"ל ובלבד שיהו צלולין ולא מלוחין ולא עכורין אלא מתוקים ובארנו דגבי בו' א"צ לבדוק הסמפונות ובועא מע"ל אין מועיל בדיקת סמפונות כי אין אנו בקיאין א"ל בהפסד מרובה ובועא גדולה בהסמפונות ונוגע' עד סמפונות ומלאה מוגלא ועכורין ומע"ל אין מועיל ב"ה אפי' בה"מ וטנרי מע"ל כשרה:

פסק כתב בהלכ' בדיקה בועא הניכר' מעבר לעבר במקום הסמפונו' שהוא אצבע מן השיפולי בבהמ' דקה וב' אצבע' בבהמה גסה וי"א ב' אצבעות בבהמה דקה וד' בבהמה גסה מביאין סכין ומנקבים במקום אחד אם כל המוגלא יוצא במקום אחד אז אחת היא וטרפה דחיישינ' שמא נימוח הסמפונות ואם לא יצא המוגלא במקו' אחד אז שנים הם וכשרה והוא מן המרדכי ומצאתי בשם מהר"ש מווי"נא ז"ל דמכשירין מים זכים בבועא מע"ל לפי שלא נמצא בתלמו' טרפות זה בנרקב בשר הריאה כ"א בנרקב הכליו' ואף שקבלה בעלמ' היא ולכן אין להחמיר בו כולי האי אך צריך שיהיו המים צלולים ולא עכורין ומתוקי' ולא סרוחין ולא מלוחי' כי מים העכורין והסרוחין והמלוחין מכלין ומבלין את הסמפונות ואין מניחין להבריאה אבל צלולין ומתוקין הדרא בריא ע"כ ודבריו נראין להכשיר במ"ז אפילו בלא בדיקת סמפונות כי מסתבר שבמ"ז לא נתקלקלו ולא נימוח ועוד מאח' שחומרא יתירא היא ורוב הפו' לא הזכירו' גם הרא"ש והטור לא הזכירו ואינו דומה לבועא בשיפולי ריאה שהוא מדברי ה"ג וכ' התו' וכל האחרונים שיש לנהוג בו לאסור ואף הרא"ש כ' עליו שלא לסו' מדברי ה"ג כי כל דבריהם קבלה ומ"כ בהגהות וז"ל מהרי"ז בחיבורו נ"ל הן בועא מע"ל והן בועא גדולה והן מוגלא והן מים זכים יש לבדוק אם נמוחו הסמפונות אם לאו דמ"ש מן הריאה שנשפכה כקיתון מים כו' וכן (משמע) מתוך האלפסי שכתב וז"ל אם אבעבוע אחת והיא גדולה כ"כ עד שנוגעת בסמפונות יש לבדוק אם לא נמוח הסמפון שתחתי' עכ"ל אכן הרשב"א כתב על דברי הרמב"ם שמצריך בדיק' סמפונות גבי בועא דלא מחוור דהא אסיקנא לקמן דחזו רבנן צמחי צמחי כנדי כנדי דהיינו אבעבועו' גדולו' ולא אמ' ולא מידי ואע"ג דגבי ריא' שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכ' בדיקה שמא נטלו הסמפונ' התם הוא לפי שנמס בשרה מבפנים אבל באבעבועות הגדילים בין עור לבשר אין חוששין לנקיבת סמפונו' כלל ומ"מ נראה דיפה כתב מהרי"ז בחיבורו שאם היא גדולה עד שנוגעת בסמפונות ר"ל שהיא עמוקה בתוך הריאה ולא הוי בין עור לבשר דיש לחוש אלא שהרי"ף והרא"ש וכל שאר המחברי' לא הזכירו בדיק' הסמפונ' כלל ע"כ אין מנהגינו בבדיק' הסמפונו' כלל אם לא שהיא מע"ל ואז מטריפין ול"נ דאם מקו' פסידא מרובה או צורך גדול נראה להקל ולבדוק ע"פ החכ' אף שאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ מאח' שהרא"ש לא אסר בועא מע"ל כל עיק' גם אנחנו לא נחמיר כולי האי וסומכין על הבדיקה היכא דאיכא חכם ומומחה ומ"מ נ' בבועא גדולה שיש בה ליחה סרוחה או עכורה והיא מע"ל שאין להכשיר' בבדיקת חכם דתרי קולי כחדא לא עבדינן שהרי הרי"ף פוסל אות' אפי' אינה מ"על נהי דלא נהיגי' כוותיה ומכשירין ע"פ דעת המחברים מ"מ היכא דאיכא נמי טרפות בחשש נימוח הסמפונו' ואנו לא בקיאין בבדיק' כולי האי שיש להטריף אפי' בהפסד, מרובה והיכא דאיכ' טינרי מע"ל אף שמ"כ דיש לחוש ולהטריף לא משגחינן בהו כי טרפות מע"ל חומר' יתירה היא והבו דלא לוסיף עליהם ועו' שהרי כ' לשם דאף בתרתי בועי דסמיכי להדדי אין חילוק בין בועא מליא מוגלא לטינרי וכבר כת' בסי' כ"ז דליתא:

דין בועא בעינוניתא דוורדא אם יש בשר מקיף כשרה ובועא קטנה נמי כשרה וכן אם סירכא יוצא מקנה הלב נמי כשרה:

פסק מ"כ בליקוטי' וז"ל בועא בעינוניתא דוורדא אצל החריץ במקו' הדק אפי' חוט בשר מקיף אותה טרפה כי לשם יש סמפון והוי כמו מע"ל וכן בועא העומדת באונא העליונה של ימין אצל החריץ שיש בההיא אונא והיא במקום שמתפצלו' הגרגרת גם יש לה סמפון אם יש בועא היקף בשר טריפה מאחר שהסמפון לשם הוא מגולה לגמרי ואין שום בשר חופה עליו שמגין בעדו והשני שהבוע' הי' סמוכה להגרגרת והיא קשה ולא זו שהוא אינו מסכך בעדה אלא אף זו שהיא מנקבה ומפסיקה ע"י שהיא מתהדק' ומתחברם בו בהגרגר' ועוד שמעתי ממקצ' אנשים מיודעי' וגם מצאתיו במקצת ספרים דבועא בעינוניתא דוורדא בכ"מ שהוא טרפה ועוד מצאתי בספר איש יודע ומקובל דע' משונה ואיפכא מכולם שר"ל דבועא בעינוניתא כשרה בכ"מ ואפי' בשיפולין ובלי הנקב וכל א' נותן טעם לדבריו זה בכה וזה בכה ע"כ מה שמצאתי אכן ל"נ שלא כד"ז ולא כד"ז דלמה לנו להחמיר בעינוניתא דוורדא כולי האי בפרט מאחר שכמה גאונים מכשירין אפי' ליתא כל עיקר א"כ מוכח שלשם אין עיקר סמפונות של הריאה שיהי' תלוי בו החיות גם להקל ולהכשיר אפי' בלא היקף בשר אינו נראה מאחר שעיקר הטעם דבועא בלא היקף בשר טרפה משום שסופו לינק' הוא ה"נ הכא וכ"נ הלכה למעשה עו' כ' בא"ח מעשה אירע במונפילד שנמצא' בועא בקנה והתירוה מטעם דאין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים ולא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה וה"ה אם יוצא סירכא מקנה הלב כשרה עכ"ל ודבריהם אילו מוכרחים מעצמן:

דין ריאה שיש לה מראה שחור כדיו או כמוריק' או כמראה בשר או במראה חלמון ביצה או ירקרק ככנף של טווס או כשעוה או כזהב וכל מראה געל הכל טרפה וכל אלו המראות טרפה אפי' במקצת אבל אם מראה כמראה הכרתי (גר"ין או) (בלא) כשר וכן כמראה הכבד כשרה וכל המראות הפוסלין אם כשנופחים אותה מתהפכות למראה בשר הריאה כשר ומראות הכשרות אפי' אינן מתלבנות בנפיחה כשר:

אמר רב אחא ריאה כי כוחלא כשרה כדיותא טרפ' וכתב הרי"ף וסימנך דיותא ארמיתא ופי' הר"ן עוף הוא הנקרא דיותא והיינו דיה האסורה והוא סי' וזיכרון לדין זה שמראה דיו פסול בריאה ומה שנקרא דיותא ארמיתא נראה (שהוא) עוף דיה שאוכלים כותים מ"ט אר"ח האי שחור אדום הוא אלא שלקה ירוקה כשרה מדר' נתן דאמר ר"נ פעם אחת נכנסתי לכרכי הים באת' אשה אחת לפני וכו' שוב פ"א הלכתי למדינת קפוטקי' ובאתה שם אשה אחת שמל הבנה ראשון ומת שני ומת שלישי ומת רביעי הביאתי לפני וראיתי שהו' ירוק אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו המתינה לו ומלתה וחיה והיה קורין אותו נתן הבבלי על שמי כך גיר' הרי"ף והרא"ש אבל גיר' ספרי' שלנו שלישי הביאתה לפני וכ' התו' ונראה דסבר בתרי זימני הוי חזק' כר' מדא"ל המתיני ולגי' הרי"ף הוא סבר כרשב"ג ומ"מ נראה לעניין פס' הלכה כדברי התו' דהא פסקי' דבתרי זימני הוי חזק' וצ"ל לגי' הרי"ף שלא הביאה לפניו בפעם שלישי אמר ר"כ ככבדא כשרה וכבשרה טרפה וסימנך ובשר בשדה טרפה לא תאכלו א"ר סמא בריה דרבא האי ריאה כשות' כעין מוריקא כעין ביעתא טרפה ואלא ירוק' כשרה היכא משכחת לה ככרתי ופירש בערוך מין צבע ירקרק ומתרגמינן כרישין כרתי בשביל שהן ירוקי' כד' בברכות כדי שיכיר בין תכלת לכרתי וכ' הרא"ש מדברי התו' נראה שהוא הצבע שקורין בל"א כעין צבע הרקיע כדאמרינן בעלמא תכלת דומה (לים) וים דומה לרקיע וכבר כת' בסי' כ"ג המראות שפוסלות טרפו' אפי' במקצות ובהל' בדיקות כ' בזה"ל הריאה נפסלת בה' מראות וסימן דם בב"ל ד' דיו מ' מוריק פי' כרכם ב' בישרא ב' ביצה פי' חלמון ביצה ל' לובן ביצה כל אילו מראות פסולות אפי' בכ"ש ואם הם מתלבנו' ע"י נפיחה כשהוא ממשמש בה ביד ומשתנו' למראו' הריא' כשרה כוחלא פי' גלאז"יוד כשרה ירוקה כחציר וכירק השדה כשרה ככשותא פי' האפפין טריפה ע"כ ותמה אני למה לא כתב שאם כמראה הכבד דכשרה ומ"כ באו"ה בשם מהרי"ל עוד יש מראות אחרות ששם ירוקה עליהן וטרפה והן ירקרק כמו הכנף של טווס שנקרא בל"א פווי"א וכשעוה וכזהב וכעין הורקת פנים שקורין בל"א גע"ל זוכט כללא דמילתא ירוק הנקרא בל"א גרי"ן או בלו"א כשר וירוק הנקרא בל"א גע"ל טריפה ע"כ וכן נראה עיקר אבל מה שמ"כ בהג"ה אחרת וז"ל בועא כמראה אבן צב שקורין קריט"ן שטיי"ן וכעין עין טרפה בועא שיש בה כתם כמראה וי"כ שיל טרפה ול"נ למה לנו להוסיף בטרפות מראות שלא מנו חכמים ובפרט אינה אדומה ממש אלא מראה וי"כ שיל או אדומה ממש הלא אדומה כשר' בכל עניין כמ"ש לעיל סימן כ"א ואם כמראה כבד הלא כמראה כבד כשרה תשו' לר"ה גאון וששאלת מראות האסורו' בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר הריאה באיזה מראה עושין כמראה ראשון או כמראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה ועומד' להניף אויר הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין ע"כ ופשוט הוא ומ"מ מ"כ בהג"ה וז"ל מראות הפסולין צריכין להיות לבנות ממש כבשר הריאה ע"י נפיחה ואי לא מתלבנת ממש כבשר הריאה ע"י נפיחה טרפה אבל מראות הטובו' א"צ רק שמתלבנות קצת ע"י נפיח' משום דלאו לקותא היא והדר בריא ע"כ והנה מ"ש דצריכין להתלבן ממש יפה כ' שהרי אפילו בליבון ממש עלה על הדעת למיזל בתר מראה ראשון וכן חילק ר"י בכך כמה שכתוב בסימן כ"א אלא שאנו תופסי' דברי רב האי שכל המראות החוזרות ע"י נפיחה כשר א"כ מסתמא לא מקילינן להכשי' אלא במתלבנות ממש וחוזרת למראה ריאה כמו שהיתה בתחילת בריאתה ולא בע"א כלל אבל מ"ש שמראות כשרות סגי אפילו במתלבנות קצת משמע דאם אינה מתלבנת כלל דפסולה לא ידענא למה אפילו תאמר שהיתה כך מתחילת בריאתא ולא הדר' בריא מה בכך החכמים ידעו איזה מראה פסולה שסופה לינקב ואיזה שאין סופ' לינקב מנ"ל להוסיף בטרפות מ"כ בהג"ה וז"ל ראיתי בליקוטים קבלה על מראה שחור שאינו לקותא אלא עד שנכנס השחרורי' תוך שני הקרומים ונכנסים בבשר ואומר אני ישראל ברונ"א שאין לסמוך על הדבר שלא מצינו בגמ' במשנה ולא בשום פוסק ולא ברש"י ולא בתו' מעשה והביאו לפני ריאה שהיה בגוה חוט שחור עב כשני חוטי סרבל וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש יד והיה בראשי החוט בועא קטנה מלא מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו שדרך להיות בגידי צואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן כשיוצא הדם ונשאר המראה ע"ג הריאה שחור כבתחילה והטרפתי אות' ברעגנשפ"רק עכ"ל מהר"יב והם דברים נכוחים:

מדין אטום בריאה מביאין קוץ או סכין וקורעים אי איכא מוגלא כשרה ואי לא מניחין עליה קש אז נופחה אי מבצבצא כשרה וא"ל טרפה ובארנו לכתחילה נוהגים להוציא הריאה ולנפחה ובדיעבד אינו מעכב ריאה שנתקרר ואינה עולה בנפיחה יתננה במים פושרים עד שתתחמם ואם תעלה בנפיחה כשרה וכן פעמים שהליחה סותמת אז יהפכנ' הערוגה והקנ' למטה וינענע שתצא הליחה ואז אם תעלה בנפיחה כשרה או טוב לתת בקנה מים חמין בימות הגשמים ומים קרי' בימות החמה ולנענע קצת ולשפוך לחוץ אולי תעלה ריאה שלא עלתה בנפיחה וכבר היתה חתוכה ולקח שפופרת של נוצה ונפחו בחתיכ' ולא עלתה ואח"כ היו ממשמשים בה עד שנתרכבה החתיכה ועלתה בנפיחה כשרה:

אמר רבינא אטום בריאה פי' הר"אש כגון שנפחוה בלי שום ספק שנולד בה והיה בה מקום שנשאר שם אטום ולא עלה בנפיחה מייתי' סילוא ובזעינן ליה ובגמ' אמרינן מייתי' סכינא וקרעי' לה והיא היא אי איכא מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה וא"ל מותבינן עלה גילא או גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה וא"ל טריפה ומדפי' הרא"ש והטור אחריו שע"י מקרה בא שנפחוה משמע להדיא שא"צ לנפחה ולראות אם יש בה אטום וכ"ד הרמב"ם אבל בה"ע כ' שצריך לנפח' ולראו' ולעיין שלא יהא בה נקב או מקום אטום ומנהגינו לכתחילה להוציא ולנפחה אבל לא לעיכו' כלל וכתב בסמ"ג דהאי אטום בריא' פי' ר"ש שמשמושו קשה ומראיתו כמראות הריאה ומה שאמרו ריאה דקיימי טינרי טינרי פירש קשה לשם מיירי שמראיתו כמראות מוגלא וכן פי' רש"י לשם להדיא והטעם שפסול אטום בריאה כ' הרשב"א לפי שהיא רוחפת ומניפה על הלב ואם היא אטומה אינה יכולה להכניס רוח ולהניף ע"כ מ"כ אטו' בריא' מייתינן סילא ומברזינן לה בנחת שלא ינקוב רק הקרומי' ולא הבשר ע"כ ול"כ דלישנא דקרעי' העומד בתלמוד לא משמע הכי והטור כ' להדיא קורעים מקו' האטום וכן עיקר ושלא כדברי הרשב"א שכ' שמביאין סכין וחותכין סמוך ממש למקום האטום לישנא דתלמוד משמע כפשוט' וכדברי הטור וכ' הא"ז הריאה שנתקררה ואינה עולה בנפיח' מחמת כן יתננה במים פושרין עד שתתחמם ואם תעלה בנפיחה כשרה וכן פעמים שהליחה סותמת עד שאינה עולה בנפיחה אז יהפכו הערוגה והקנה למטה וינענע כדי שתצא הליחה שבקנה ושבסמפון ואז תעלה בנפיחה כשרה ובה' בדיקי מ"כ טוב לתת בקנה מים חמים בימות הגשמי' ומים קרים בימות החמ' ולנענע קצת ולשפוך לחוץ אולי תעלה בנפיחה וכתב עוד בליקוטים מעשה בריאה שלא עלתה בנפיח' וכבר היתה חתוכה ולקח ר"א בעל הרוקח שפופרת של נוצה ונפחה ולא עלתה החתיכה בנפיחה מפני אוטם שבה והיה ממשמש בה עד שנתרככה החתיכה ועלתה בנפיחה והכשירה ע"כ:

דדמיא לאופתא. בקעת עצים וכדמפרש: בגישתא. שקשה משושה כעץ: דפחיזא. קשה והיינו נמי כגישתה: דנפיחא. נעשת לבנה כבקעת והיינו נמי בחזותא והיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור ובסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלאו שיעא כי אופתא היא: ככוחלא. צבע כחול שהוא כמראה לזו''ר לא ירוק ולא שחור: כדיותא. קורט דיו יבש והוא שחור: דרבי חנינא. לענין דם נדה: אלא שלקה. אלמא לקותא הוא וסופו לירקב ולינקב: ירוקה. כמין עשבים כדלקמן: אדומה. שנקוטרוד''א: כשרה. דהדרא בריא מדרבי נתן: המתיני לו. דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים: שיבלע בו דמו. שיהא דמו נבלע בבשרו שהיה דמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם והדם הוא הנפש ומתוך שאין בו חיות הוא מת במכה קלה: ככבדא כשרה. ריאה שמראה שלה דומה לכבד כשרה: כבישרא טרפה. והכי קים להו דבהכי הויא לקותא ובהכי לא הויא לקותא: ככשותא. ירוקה ולא כעשבים אלא כמראה כשותא הומלו''ן או כמראה מוריקא כרכום או כמראה ביצה וכל אלה מין ירוק הן אלא שזה משונה מזה וכל מראה קרו''ג נקרא ירוק: אטום בריאה. דוכתא דמטמטם ולא עייל זיקא בגויה: מוגלא. קווייטור''א: מניחים עלה. על אותו אטום לאחר שנקרע: אי מבצבצא. דנייד רוקא כשרה דהא עייל ביה זיקא: ואי לא. לקותא הוא וטרפה: אינו קרום. שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הלכך אע''ג דלא נפיק זיקא טרפה: האי ריאה דאוושא. הא פרישית לעיל: דמכווצי. סותמין הנקב: דמטרשי. לשון טרשים שמקשין אותה וקרום הדק כשהוא מתקשה נסתר במשמוש היד דזמנין דלא אינקיב עילאה ומינקב כי בדיק לה: שנשפכה כקיתון. בשר הריאה נימוח בתוך קרומים שלה ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה בתוך הקרומים וחסרון היא שמתחלה כולה מלאה ועכשיו חציה ריקנית: היינו ניקבה. שאי אפשר לחסרה שלא ינקב הקרום: לא צריכא לרבי שמעון. הא דאיצטריכא לאשמועינן ולמיתני חסרה לר' שמעון איצטריך לאשמועינן תנא דמתניתין דפליג רבי שמעון אניקבה ולא אחסרה דבנקב שיש בו חסרון מודי: דקיימי סימפונא. שלא נימוקו הקנוקנות: מנא ידעינן. שמא נימוקה אחת מהן: מייתינן צעא דקוניא. קערה של חרס המחופה באבר שקורין פלומיא''ה בלע''ז דשיעא היא ונראה יפה: ושפכינן לה בגווה. קורעים הקרום והכל נשפך: שורייקי חיוורי. טק''ש בלע''ז: טרפה. דאז ודאי נראה שמיחוי הסמפונות הוא: נימוקה. נתרוקנה מאליה מקצתה ואינה נשפכה כקיתון אך במקצתה לא נשאר כלום: אפילו מחזקת רביעית. חלל חסרון המחזיק רביעית הלוג:

אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה. ונראה דאם נמצאת העינוניתא לצד שמאל כיון דלאו אורחא בהכי טרפה דהא מפרש טעמא משום דעיזי ברייתא הכי אית להו והא דממעט אגבה ולא ממעט לצד שמאל נקט גבה למעוטי אפילו בימין ואם שינתה מקומה היה נראה להתיר מדממעט גבה דוקא ואף כי רבינו שלמה מטריף בתרי עינוניתא אע''פ שאחת אינה עומדת במקומה לא היה אוסר אם לאו דאיתא שנים אך מורי הרב דודי ז''ל אמר שהיה מקובל לאסור ואפשר דטעמא משום דלאו אורחיה בהכי: אפילו כטרפא דאסא טרפה. משום אבי העזרי וה''ר אב''ן כתב ה''ר יצחק בספרו דדוקא בשאר אונות וגב הריאה הויא טרפה אבל האונות שבצד הימין התחתונה שהיא עליונה הסמוכה לצואר כשרה דדרכה להתפצל וכתב בתשובה דאפי' לא הויא כטרפא דאסא אלא על ידי נפיחה טרפה ואי לא הויא אפילו בתר נפיחה כטרפא דאסא נראה לאבי העזרי שהיא כשרה: דשיעא כאופתא. היינו שחלקה לגמרי אבל אם יש בה שום היכר בעלמא כשרה: שלישי הביאתו לפני. נראה דסבר דבתרי זימני הויא חזקה כרבי (יבמות דף סד:) מדאמר לה המתיני: אלא ירוקה ה''ד ככרתי. וי''ס שכתוב בהן ככרתן והכל אחד וכתב בערוך דהוא צבע ירוק ותרגום של חציר הוא כרתי ונראה דהוא צבע אינדי''ש בלע''ז דהוא דמי לרקיע דהא משמע שהוא דומה קצת לתכלת כדאמרינן (ברכות דף ט:) כדי שיכיר בין תכלת לכרתי ואמר תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ומתוך כך אומר ר''ת דהא דפסלינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף לד:) אתרוג הירוק ככרתן דוקא בצבע אינדי''ש ומיהו נראה דמכח זה אין להכשיר שאר אתרוגים הירוקים דלא נקט ככרתן למעוטי שאר עניני ירקות וה''נ לא הוי דוקא ככרתן דלעיל גבי ירוקה כשרה מדרבי נתן פירש בקונטרס ירוקה כעשבים אלמא ככרתן לאו דוקא וכן נראה דלא אתי למעוטי אלא דדמיא לכשותא ומוריקא וביעתא דכל מיני קרו''ג ירוקים איקרי כדאמר במסכת נגעים (פ''א) ירקרק ככנף טווס ואיכא למ''ד כשעוה ואמרינן בפרק ד' נדרים (דף לב.) וירק את חניכיו שהוריקן (באבנים טובות ומרגליות) שלא יתנו עיניהם בממון ויתעסקו בהצלת נפשות ולא באבנים טובות ומרגליות: אבל נקב שיש בו חסרון אפילו רבי שמעון מודה. ויש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב''א דטעות הוא בידם דא''כ הוה ליה לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקמא כר''ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן:

דף מז - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד