חולין מח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

אמר רבא: כי הוה מסגינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי, רצענין ואמרי לה בשוקא דרבנן, חזי הנך ריאות דקיימן צמחים צמחים, גדולים כנדי כנדי, כנודות, ולא אמר להו ולא מידי.

רבי אמי ורבי אסי הוו חלפי עברו בשוקא דטבריא. חזי הנך ריאות דקיימי בהו טינרי טינרי, והיינו צמחים גדולים מכנדי כנדי, שכבר הוקשו כסלע, ולא אמרי להו ולא מידי!

אתמר: מחט שנמצאת בריאה, ואין הריאה נקובה מבחוץ, ואין יוצא ממנה אויר -

רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשרי.

רבי שמעון בן לקיש ורבי מני בר פטיש ורבי שמעון בן אליקים טרפי.

והוינן בה: לימא בהא קמיפלגי. דמר סבר חסרון מבפנים בנקיבת המחט בריאה שמיה חסרון, ומר סבר לא שמיה חסרון.

ודחינן: לא. דכולי עלמא חסרון מבפנים לא שמיה חסרון. והכא בהא קמיפלגי: מר סבר - סמפונא נקט ואתאי. שאנו מניחים שנכנסה לסמפון הריאה דרך הקנה, אף על פי שאין דרך הבהמה שיכנס בה המחט דרך הקנה. ומשום שאין אנו רואים נקב בריאה שניתן לתלות שחדרה המחט מהוושט אל הקנה והריאה.

ומר סבר, נקובי נקיב, שנכנסה המחט תחילה לוושט, כדרך אכילה, ומשם היא נקבה את המעים ויצאה, ונקבה את קרום הריאה ונכנסה אליה, ואתאי.

ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה, לאחר חיתוך הראיה לנתחים. אייתוה לקמיה דרבי אמי. סבר לאכשורה, דסבר שנכנסה לריאה דרך הקנה, וחסרון מבפנים לא הוי חסרון.

איתיביה רבי ירמיה ואיתימא רבי זריקא: הרי שנינו במשנתנו בכלל י"ח טרפות, הריאה שניקבה או שחסרה.

ומדייק רבי ירמיה: מאי "חסרה"? אילימא מבחוץ, היינו ניקבה?!

אלא, לאו, שחסרה מבפנים. ושמע מינה, חסרון מבפנים שמיה חסרון.

הדר, שדרוה לקמיה דרבי יצחק נפחא. סבר לאכשורה. ^[49]

איתיביה רבי ירמיה ואיתימא רבי זריקה, מהמשנה המונה בכלל הטריפות את הריאה שניקבה או שחסרה.

מאי "חסרה"? אילימא חסרה מבחוץ, היינו ניקבה?!

אלא, לאו, מבפנים. ושמע מינה, חסרון מבפנים שמיה חסרון.

הדר שדרוה לקמיה דרבי אמי, וטרפה.

אמרי ליה: והא רבנן מכשרי?!

אמר להן: הן הכשירו משום שיודעים הם מאיזה טעם הכשירו. שהם הכשירו ריאה שעדיין לא נחתכה לנתחים, ולכן תלו שנכנסה המחט דרך הקנה. אבל אנן, שבאה לפנינו הריאה כשהיא חתוכה - מאיזה טעם נכשיר?

שהרי דלמא אי הוה ריאה קמן, מינקבה. שהרי רוב הנכנסים לגוף הבהמה דרך הוושט הם נכנסים, ואם חדרה המחט שנכנסה דרך הוושט אל הריאה, ודאי שניקבה הריאה.

והוינן בה: טעמא דליתא לריאה בשלימות, הא אם איתא לריאה כשהיא שלימה ולא מינקבה - כשרה.

והאמר רב נחמן: האי סמפונא דריאה דאינקיב - טרפה. ואם כן תיקשי, אמאי אם נמצאה המחט בבשר הריאה הרי היא כשירה? הרי גם אם עברה המחט דרך הקנה אל הסימפונות, אבל עתה היא מצויה בבשר הריאה ולא בסימפונות, וכדי להגיע מהסימפונות לבשר הריאה היא מנקבת בדרכה את הסימפון. וכיון שאמר רב נחמן סימפון שניקב הרי הוא טריפה, אמאי לא מטריפינן לה כשנמצאת המחט בתוך הריאה, מחמת שניקב הסימפון!?

ומשנינן: ההוא, שאמר רב נחמן ניקב הסימפון טריפה - בסימפון הסמוך לחבירו אתמר. כיון שהוא סמוך לחבירו אין חבירו חוסם את הנקב. אבל בסימפון הסמוך לבשר הריאה, סותם בשר הריאה הרך את הנקב שבסימפון.

והאמר רב נחמן: האי הדורא דכנתא, המעי הגס, הנקרא כך משום שהוא מסובב את ה"כנתא", שהיא גוש חלב, שסביבו נכרך המעי הגס, דאינקיב להדי חבריה, שניקב המעי בסמוך לחלק אחר של המעי שצמוד לו - הרי חבריה מגין עליה! והיינו, דאמרינן שהחלק האחר של המעי מגין על החלק שניקב וסותם את הנקב. ואם כן, מדוע שלא נאמר כן בשני סימפונות הסמוכים זה לזה, שהאחד יסתום את נקב חבירו!?

אמר רב אשי: וכי טרפות קא מדמי להדדי? אין אומרין בטרפות - זו דומה לזו. שהרי חותכה מכאן, ומתה. כגון החותך את רגלי הבהמה במקום צומת הגידין, ואילו אם חותכה מכאן, במקום הגבוה מצומת הגידים, וחיה.

ההיא מחטא, דאישתכח בסמפונא רבה [הסימפון הגדול] דריאה. אתיוה לקמיה דרבנן טרופאי, לפני הנך רבנן דלעיל, שהטריפו מחט שנמצאת בריאה.

לא אמרו בה הנהו רבנן לא איסור ולא היתר.

ומבארת הגמרא: היתר לא אמרי בה, כשמעתייהו, שהטריפו משום שחששו שמא נכנסה המחט דרך הושט. איסור נמי לא אמרי בה, כיון דבסמפונא רבה אישתכח - אימא סמפונא נקט ואתאי. והיינו, כיון שלא נמצאה המחט כשהיא נעוצה בבשר הריאה אלא נמצאה בתוך הסימפון הגדול, מוכח שדרך הקנה נכנסה ולא דרך הוושט. כי אם נכנסה דרך הוושט, יש לנו לתמוה - מי כוון אותה כך שתכנס לתוך החלל של הסימפון הגדול?

ההיא מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא.

סבר מר בריה דרב יוסף למיטרפה.

אמר ליה רב אשי: אילו אשתכח בבשרא כהאי גוונא, וכי הוה טריף מר?! והיינו, וכי נקובת הכבד טריפה היא? והרי רק אם ניטל כל הכבד הרי היא טריפה!? אלא, אמר רב אשי: חזינא, אי קופא, ראשה העבה של המחט מצוי לבר לכוון חלל הבהמה, ופיה החד של המחט נעוץ לתוך הכבד, תלינן דודאי נכנסה המחט דרך הוושט, ונקובי נקיב למעיים, ואתאי, ויצאה מהמעיים, ונכנס פיה החד לתוך הכבד. ולכן היא טריפה, משום ניקוב המעיים, שהוא במשהו.

ואילו אי קופא נעוץ לגיו הכבד, ופיה החד מופנה לחלל הבהמה, תלינן שדרך סמפונא נקט ואתאי, שנכנסה דרך הקנה, ועברה לסימפון, וניקבה אותו במקום שאין הנקב מטריף, ומשם יצאה וננעצה בכבד, והרי היא כשירה.

והני מילי במחט אלימתא, שהיא עבה ואינה יכולה לנקב בעוביה מלמעלה. אבל במחט קטינתא שיכולה לנקב משני צידיה, לא שנא קופא לגיו לא שנא קופא לבר - נקובי נקיב למעיים, ואתאי, והרי היא טריפה.

הערות

^[49] עיין ברש"י, כי מה ששדרוה לרב יצחק לא משום הקושיה. שהרי יש לתרצה כדתרצינן לעיל דלעולם איירי שחסרה מבחוץ ולרבי שמעון איצטריך, אלא שלא הסתמך כאן רב אמי לומר שנכנסה המחט דרך הקנה, כיון שנחתכה הריאה יש לחוש שמא ניקבה הריאה ואין הנקב ניכר עתה.

דגלדאי [של הרצענים], ואמרי לה [ויש אומרים]: בשוקא דרבנן [בשוק החכמים], חזי הנך דקיימן כנדי כנדי [ראה ריאות שיש עליהן כדים כדים, אבעבועות גדולות (צמחים) מלאות נוזלים] ולא אמר להו ולא מידי [ולא אמר להם דבר לטבחים], משמע שהוא סבור שזה כשר. וכן מסופר,

ר' אמי ור' אסי הוו חלפי בשוקא [היו עוברים בשוק של] טבריא, חזי הנך דקיימי טינרי טינרי [ראו אותן ריאות שיש עליהן סלעים סלעים], גושים גדולים וקשים, ולא אמרי להו ולא מידי [ולא אמרו להם דבר], משמע שהם סבורים שזה כשר.

א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס למחט שנמצאת בריאה של בהמה שנשחטה, ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי [מכשירים] את הבהמה הזו, ואילו ר' שמעון בן לקיש ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים טרפי [מטריפים] אותה.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, האוסרים, סבור]: חסרון מבפנים שהמחט עושה בבשר הריאה, אף על פי שאינו ניכר מבחוץ — שמיה [שמו] חסרון, והרי זו טריפה. ומר סבר [וחכם זה, המתירים, סבור]: לא שמיה [אין שמו] חסרון? ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] חסרון מבפנים לא שמיה [אין שמו] חסרון, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין המחט בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, המכשירים, סבור]: סמפונא נקט ואתאי [מהסמפון, דרך הקנה, נכנסה המחט, ומשם באה לתוך הריאה], ולא עשתה נקב בקרום הריאה. ומר סבר [וחכם זה, המטריפים, סבור]: נקובי נקיב ואתאי [המחט הלכה וניקבה את המעיים, ומשם באה וניקבה את דופן הריאה],

מסופר, ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא [אותה מחט שנמצאה בחתיכה של] ריאה, לאחר שנחתכה לחתיכות, אייתוה לקמיה [הביאו אותה לפני] ר' אמי, סבר לאכשורה [סבור היה להכשיר אותה]. איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' זריקא ממה ששנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה. ויש לשאול: מאי [מהו פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] שחסרה מבחוץ — היינו [זהו מה ששנינו] ניקבה, שהרי כל חסרון מבחוץ הוא נקב בקרום הריאה! אלא לאו [האם אין] הכוונה שחסרה מבפנים, ושמע מינה [ולמד מכאן] שהחסרון שהוא מבפנים — שמיה [שמא] חסרון, ומחט זו בודאי עשתה חסרון בבשר הריאה!

ר' אמי לא החליט בדבר, ולכן הדר שדרוה לקמיה [חזרו ושלחו אותה, את הריאה הזו, לפני] ר' יצחק נפחא. סבר לאכשורה [סבור היה ר' יצחק להכשירה], איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' זריקה, ממה ששנינו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה, ויש לשאול: מאי [מה פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] מבחוץ — היינו [זהו מה ששנינו] ניקבה! אלא לאו [האם אין] הכוונה מבפנים, ושמע מינה [ונלמד מכאן] שחסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון!

הדר שדרוה לקמיה [חזרו ושלחו אותה לפני] ר' אמי וטרפה [והטריף אותה]. אמרי ליה [אמרו לו]: והא רבנן מכשרי [והרי חכמים מכשירים], כפי שנאמר לעיל בשם ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא! אמר להן: הן הכשירו — אחר שיודעים היו מאיזה טעם הכשירו, שבאה לפניהם ריאה שלימה, וראו שאין בה נקב, אבל אנן [אנו] מאיזה טעם נכשיר בחתיכת ריאה שהובאה לפנינו? דלמא אי הוה [שמא אם היתה] הריאה כולה קמן [לפנינו] היינו רואים שהיא מינקבה [מנוקבת] מצידה החיצוני!

ומתקשים בדבר: מדברים אלו יש לדייק כי טעמא דליתא [הטעם שהטריף הוא דווקא מפני שהריאה כולה איננה לפניו] הא איתא ולא מינקבה [אבל אם היא נמצאת לפנינו ואינה נקובה] — כשרה? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי סמפונא דריאה דאינקיב [אחד מסמפונות הריאה שניקב] — טרפה, למרות שלא ניקב קרום הריאה מבחוץ! ומשיבים: ההוא [אותו דבר] בסמפון שניקב לחבירו (לסמפון אחר) שסמוך לו אתמר [נאמר], שכיון שקשים הם — אין הם סותמים זה את זה, אבל במחט שחודרת מסמפון אל בשר הריאה — בשר הריאה שצמוד לסמפון סותם את הנקב שבסמפון.

ומקשים, והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי הדורא דכנתא דאינקיב להדי חבריה — מגין עליה [המעיים המסובבים שיש חלב ביניהם, שניקב מעי כנגד חבירו — חבירו סותם אותו ומגן עליו], מדוע אין אומרים כאן שהסמפונות מגינים זה על זה? אמר רב אשי: טרפות קא מדמי להדדי [אתה מדמה זו לזו]? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי בבהמה יכול שיהא חותכה מכאן, במקום אחד — ומתה, חותכה מכאן במקום אחר וחיה!

מסופר, ההיא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דריאה [אותה מחט שנמצאה בסמפון הגדול הראשי של הריאה], אתיוה לקמיה דרבנן טרופאי [הביאו אותה לפני החכמים המטריפים] במחט שנמצאת בריאה, ר' שמעון בן לקיש ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים, ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. ומסבירים: היתר לא אמרי [אמרו] בה — כשמעתייהו [כשמועתם, כהלכתם] שהם אוסרים בזה, איסור נמי לא אמרי [גם כן לא אמרו] בה — כיון דבסמפונא רבה אישתכח [שבסמפון הגדול נמצאה], אימא סמפונא נקט ואתאי [אמור שדרך הסמפון באה], שהדברים נראים שבאה דרך הקנה (ולא דרך הוושט), שניקבה אותו ועברה לחלל הגוף, ומשם עברה וניקבה את הריאה, ומשם הגיעה לסמפון הגדול.

ב מסופר, ההיא מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא [אותה מחט שנמצאה בתוך חתיכה של כבד] בהמה, סבר [סבור היה] מר בריה [בנו] של רב יוסף למיטרפה [להטריף אותה], אמר ליה [לו] רב אשי: אילו אשתכח בבשרא כהאי גוונא [אם היית מוצא מחט בבשר הבהמה כגון זה] הוה טריף מר [היה אדוני מטריף]? והרי נקב בכבד הוא כנקב בבשר, שנקב בכבד אינו בכלל הטריפות ששנינו במשנתנו! אלא אמר רב אשי: חזינא [רואים אנו], אי קופא לבר [אם הקוף, הצד המחורר, העבה של המחט נמצא מבחוץ], לצד חלל הבטן, וחוד המחט פונה לכבד — יש להניח שנקובי נקיב ואתאי [ניקבה המחט את הוושט ויצאה לחלל הגוף עד שבאה לכבד], ולכן טריפה היא, וכדין נקובת הוושט. אי קופא לגיו [אם הקוף פונה לפנים הכבד], וחוד המחט פונה מן הכבד החוצה לחלל הגוף, יש להניח שסמפונא נקט ואתאי [דרך סמפון, כלי דם, של הכבד באה] לכבד דרך מערכת הדם, ולא נקבה את הוושט והגיעה לכבד דרך חלל הגוף, ולכן היא כשרה.

ומוסיפים: והני מילי באלימתא [ודברים אלה אמורים במחט גסה, גדולה], שאין הקוף שלה יכול לעשות נקב בבשר, ולכן יש להניח שהגיעה דרך הסמפון, אבל קטינתא [במחט דקה], לא שנא קופא לגיו לא שנא קופא לבר [אינו שונה אם הקוף לפנים, אינו שונה אם הקוף לחוץ], יש לחשוש שנקובי נקיב ואתאי [נקבה את הוושט, ומחלל הגוף באה לכבד].

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] ממחט שנמצאת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of the skinners, and some say in the market of the Sages, he would see these lungs that were full of jugs, i.e., they were covered in large cysts full of liquid, and he would not say anything to the butchers. Evidently, he held that the animals were kosher.

The Gemara relates that Rabbi Ami and Rabbi Asi were passing through the market of Tiberias. They saw these lungs that were full of rocks, i.e., large, hard growths, and they did not say anything to the butchers. Evidently, they held that the animals were kosher.

§ It was stated that the amora’im disagree with regard to a needle that was found in the lung of a slaughtered animal: Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar and Rabbi Ḥanina deem the animal kosher, while Rabbi Shimon ben Lakish and Rabbi Mani bar Pattish and Rabbi Shimon ben Elyakim deem it a tereifa.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That one Sage, i.e., those who deem it a tereifa, holds that a deficiency on the inside of the lung, created by the needle, is considered a deficiency, rendering the animal a tereifa; and one Sage, i.e., those who deem it kosher, holds that it is not considered a deficiency. The Gemara responds: No, everyone holds that a deficiency on the inside is not considered a deficiency. And here, in the case of a needle, the Sages disagree with regard to this: One Sage, i.e., those who deem it kosher, holds that the needle took the respiratory route and came into the lung without perforating the membrane; and one Sage, i.e., those who deem it a tereifa, holds that it perforated its way out of the digestive system and came through to the lung by perforating its membrane.

The Gemara relates that a certain needle was found in a piece of lung after it had been cut into pieces. People there brought it before Rabbi Ami, and he thought to deem it kosher. Rabbi Yirmeya, and some say Rabbi Zerika, raised an objection to this possible ruling from the mishna: The lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. Now, what is the case of a lung that was missing a piece? If we say that it was missing a piece on the outside, this is the same as if it was perforated, since any missing piece of the lung wall constitutes a perforation. Rather, is it not referring to a missing piece on the inside? If so, learn from the mishna that a deficiency on the inside of an organ is considered a deficiency, and the needle certainly caused a deficiency inside the lung.

Rabbi Ami did not decide the matter, so they then sent the lung before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa. He, too, thought to deem it kosher. Rabbi Yirmeya, and some say Rabbi Zerika, raised an objection to this from the mishna: The lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. Now, what is the case of a lung that was missing a piece? If we say that it was missing a piece on the outside, this is the same as if it was perforated. Rather, is it not referring to a missing piece on the inside? If so, learn from the mishna that a deficiency on the inside of an organ is considered a deficiency.

They then sent the lung back before Rabbi Ami, and he deemed the animal a tereifa. They said to him: But don’t the Rabbis, i.e., Rabbi Yoḥanan, Rabbi Elazar, and Rabbi Ḥanina, deem it kosher? Rabbi Ami said to them: They deemed it kosher since they knew for which reason they deemed it kosher. They were confronted with a whole lung and could see that it had no perforation. But we, for which reason shall we deem it kosher? We see only part of the lung. Perhaps if the whole lung was before us we would see that its membrane was perforated.

The Gemara asks: One can infer that the reason he deemed it a tereifa is that the entire lung was not before him, but if it had been before him and the membrane had not been perforated, then he would have deemed the animal kosher. But doesn’t Rav Naḥman say: This bronchus of the lung that was perforated renders the animal a tereifa? Accordingly, even if the needle entered the lung through a bronchus the animal ought to be a tereifa. The Gemara responds: That statement of Rav Naḥman was stated in reference to a case where a needle pierced from one bronchus into another. Since the bronchi are hard, one bronchus cannot seal a perforation in another. By contrast, when a needle perforates the bronchi and continues into the flesh of the lung, soft tissue left behind can seal the perforation.

The Gemara asks: But doesn’t Rav Naḥman say: If this spiral colon was perforated against another coil of the intestine, the other coil protects it by sealing the perforation? If so, why does a bronchus not seal a perforation in another bronchus? Rav Ashi said: Are you comparing tereifot to one another? One cannot say with regard to tereifot: This is similar to that, as one cuts an animal from here, in one place, and it dies, while one cuts it from there, in another place, and it lives.

The Gemara recounts the case of a certain needle that was found in the large, i.e., main, bronchus of the lung. They brought it before the Rabbis who deem an animal tereifa if a needle is found in the lungs, i.e., Rabbi Shimon ben Lakish, Rabbi Mani bar Pattish, and Rabbi Shimon ben Elyakim. They did not say that it was prohibited, nor that it was permitted. They did not say it was permitted, in accordance with their ruling, but they also did not say it was prohibited since the needle was found in the large bronchus, and one can therefore say that it likely took the respiratory route and came into the lung rather than perforating through from the digestive system.

§ The Gemara relates that there was a certain needle that was found in a piece of liver. Mar, son of Rav Yosef, thought to deem the animal a tereifa. Rav Ashi said to him: If a needle had been found in the flesh, like this case where it was found in the liver, would the Master have deemed it a tereifa? A perforated liver, like perforated flesh, does not in itself render the animal a tereifa, as is evident from the mishna (42a). Rather, Rav Ashi said that we see: If the eye of the needle faces outward, toward the stomach cavity, one must presume that it perforated its way out of the gullet, rendering the animal a tereifa, and thereby came to the liver. If the eye of the needle faces inward, buried in the liver, and the sharp end of the needle is facing outward, one may presume that it took hold of a blood vessel and came to the liver through it, rather than through the gullet, and the animal is kosher.

The Gemara adds: And this statement applies only to a thick needle, the eye of which is not sharp enough to cause a perforation by itself. But if the needle is thin, it is no different if the eye faces inward and it is no different if the eye faces outward, and one must presume that it perforated its way out of the gullet and thereby came to the liver.

The Gemara asks: And in what way is this case different from that of a needle that is found

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דגילדאי שמתקנין עורות ומוכרין:

בשוקא דרבנן. שוקא דרבנן מזבנין חפצייהו:

כנדי כנדי. כלומר חזנהו לריאה דקיימי צמחים ככדים על הריאה:

טינרי טינרי. כלומר^א)נראה דצ"ל כלומר בועי על הריאה שקשין כצורים. כצורים קשין הבועי על הריאה:

מחט שנמצאת בריאה. בתוך הריאה נקובי נקיב ועייל כלומר מבחוץ ניקבה ועייל:

בחיתוכה דריאה. כלומר הריאה נחתכה ולא הוה אלא חתוכה מעוטה ובאותה חתיכה נמצאת המחט:

והא רבנן מכשירי. כלומר ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשירי. אמר להן הן מכשירין שיודעין מאי זה טעם [הכשירו] כלומר שראו הריאה כולה ודאי שלא ניקבה מבחוץ אנו מאי זה טעם נכשיר כלומר שאין לפנינו אלא חתיכה אחת הא אייתי לריאה קמן ולא ניקבה כשרה דלא ניקבה מבחוץ:

והא אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאם ניקבה טרפה אע"ג דלא ניקבה מבחוץ כי איתמר דרב נחמן לחבריה איתמר כלומר סימפון שניקב לחברו דליכא מידי דמגין וסתים אבל אי לא נקב סימפון לחברו אלא סימפון גרידא אינקיב וריאה סותמו כשרה דחיסרון מבפנים לא שמיה חיסרון. והא אמר רב יוסף בר מניומי האי הדורא דכנתא דאינקיב לחברו כשרה כלומר ואמאי אמרת סימפונא שניקב לחברו טרפה והא הדרא דכנתא כלומר הדקין שבהדרא דכנתא דניקב חד בצד חברו כשרה דאמרינן חברו סותמו הכא נמי נימא סימפונא דאינקב לחבריה כשירה. אתיוה לקמיה דרבנן טרופאי לר' מני בר פטיש ור' שמעון בן לקיש ור' שמואל בן אליקים:

בחיתוכא דכבדא כלומר בחתיכת כבד:

א"ל רב אשי בבישרא נמי קא טריף מר כלומר אי אישתכח בבישרא נמי קא טריף מר בתמיה. אלא אמר רב אשי חזינן אי קופיה לגאו כו' קופיח זו אחוריה של מחט כלומר אי אחוריו לגאו ודאי אחוריו לא נקב שאין חידוד באחוריו אלא ודאי סימפונא נקט ועייל:

מאי שנא מהא דתניא כו' מצד אחד דלא נקב חוץ:

הא דאמרינן הם הכשירו יודעין מאיזה טעם הכשירו אנו מאיזה טעם נכשיר. פירש"י ז"ל יודעים מאיזה טעם הכשירו שבאת הריאה לפניהם וראוה שלימה הלכך על כרחין דרך הקנה נכנסה. ואין הלשון מחוור לי שלא מצינו מכשירין לומר שצריכ' בדיקה ואם לאו שתאסר דבההיא חוששין לה קאמרינן אלא ה"ק הם יודעים טעם שלהם להתיר אבל אנו שלא ירדנו לסוף דעתם היאך נכשיר בלא בדיקה לכל הפחות ואנן נמי אהא סמכינן אבל רבנן אכשוראי דמערבא לגמרי מכשירי.
וכללא דשמעתא מחט שנמצאת בריאה בין קופא לבר בין קופא לגאו בין אלימתא בין קלישתא כולהו כשרה והוא דאיתא לקמן ולא נפקא זיקא ובלית' קמן טרפה בין קופא לגאו בין קופא לבר ואפי' באלימת' ובחתיכ' דכבדא חזינן אי קופא לבר א"נ קלישת' אע"ג דקופא לגאו טרפה וה"ה להיכא דאיכ' לכולה ריאה ואשתכ' בכבדא שאין לנו בדיק' בכבד. ובמררת' לעולם טרפה דלא גרע קופא דאלימתא מקשיתא דזיתא וזו היא דרך הסוגיא והרבה פנים נתפרשו בה מ"מ לענין הדין אין לך אלא מה שמנו חכמים ושיעורא דאלימת' וקלישתא לא שמיע לן ולא בקיאינן ביה.
והיכא דמשתכחא בלבא. לא אתפרש בגמ' בהדיא אבל חזינן ליה לבעל הלכות ז"ל דכתב הכי ומחטא דמשתכח' בלבא אע"ג דלא נקיב טריפה וה"מ כד משתכח' בסמפונא דלבא לגואי' דלית לה דוכתא למיפק וכי רישא לתתאי דכמא דאתיא נקובי נקבה וטרפה אבל קופה לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דילמ' בהדי דשעלה פלטה ליה ואחזוקי באיסורי לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונפקא מדוכת' אחריתי ותו אשכחית התם מחטא דמשכחת בטרפשא ספק טרפה הוא וכל ספק טרפה אסורה.

הא דאמר במחט דאישתכח בחתיכא דריאה וסבר רבי אמי לאכשוריה ואותביה רב ירמיה מדתנן הריאה שניקה או שחסרה ושדרה לקמיה דרבי יצחק נפחא וסבר לאכשורי ואותביה נמי ר' ירמיה מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה. פירש רש"י ז"ל דהא דשדריה לקמיה דרבי יצחק ורבי יצחק נמי דהדר שדרה לקמיה דרבי אמי לאו משום הך קושיא דר' אמי, דהא איכא לשנויי כדשני לעיל לעולם מבחוץ ורבי שמעון איצטריכא, אלא משום דנחתכה הריאה לא סמך אגמריה למימר סימפונא נקט ועל, ותדע דמשום הך ספיקא הדר ביה דהא כי אהדרוה לגביה טריפה (הזעצער: אולי צריך להיות טירפה דהיינו שטרף אותה) מהאי טעמא. וקשה קצת דודאי מדקאמר סבר לאכשורי ואותביה רבי ירמיה ושדרה לקמיה דר' יצחק, והדר קאמר דר' יצחק סבר לאכשורה, ואהדר תלמודא תיובתיה דר' ירמיה דאותביה עליה, וקאמר הדר שדרה לקמיה דר' אמי, ודאי משמע דתרווייהו לתיובתיה דר' ירמיה חששו, דאם לא כן לא ליחשיב תלמודא תיובתיה דר ירמיה ואינו לא חיישו לה כלל ולא הדרי בה עלה מהאי דסברי תחלה לאכשורי זו אינה תורה, אלא נראה דמתחלה ודאי תרוייהו לקושיא דרב ירמיה חששו ומשום הכי שדרה לגבי חבריה. ולבסוף כי אהדריה לקמיה דרב אמי מאן דחזא, סבר דמשום דחשש ליה לקושיא דרבי ירמיה טרפה וכדחש לה מעיקרא, ואמרי ליה והא רבנן מכשרי, אלמא חסרון מבפנים לא שמיה חסרון, ואהדר להו דהשתא לאו משום קושיא דרב ירמיה טריפה אלא משום חשש נקב דאי איתא לקמן דילמא הות נקובה כנ"ל.

אמר להן הן הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו אנו מאיזה טעם נכשיר. פירש רבינו שלמה ז"ל שיודעין מאיזה טעם הכשירו, שהרי באה כל הריאה לפניהם (וראוה) [וראה] שלימה, הלכך על כרחך דרך הקנה נכנסה, וקשה לי קצת דהא הני רבנן דאכשרו לה לא על ידי מעשה אכשרוה אלא מימרא הוא דאיפליגו בה הני רבנן כולהו במחט שנמצאת בריאה אי מכשרינן לה או לאו. ואפילו תאמר דהכי קאמר הם לא הכשירו אלא כשיודעין מאיזה טעם נכשיר, כלומר בזמן שתבוא לפניו שלמה, לא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר הני מילי שלמה אבל חתיכה לא, והרמב"ן ז"ל פירש הם הכשירו שיודעין טעם שלהם להתירה ואפילו בלא בדיקה, אבל אנו שלא ירדנו לסוף דעתם איך נכשיר בלא בדיקה לכל הפחות, וגם זה אינו נתחוור כל הצורך.

הא דאמר רב נחמן: האי הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה. לרבותא נקט ליה לחבריה ולומר דאפילו חברו מגין עליו, ואי אפשר לומר דדוקא בשניקב לחברו קאמר, הא לאו הכי טריפה, דהא כי אמר לקמן (חולין מט, ב) דחלב טהור סותם ורב נחמן גופיה הכי סבירא ליה אפילו בבר (אמצא) [חימצא] כיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה לבני בבל דלא אכלי ליה מסתם מיהא סתים, וכל שכן בהדרא דכנתא דטהור הוא לכולי עלמא שסותם.

ההיא מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא סבר רב מרי בר יוסף למטרפה. נראה שרש"י ז"ל מפרש לה בשראש המחט יוצא לחלל גוף הבהמה, ומשום הכי אמר ליה רב אשי אילו אשתכח בבשרא כי האי גוונא הוי טריף מר, כלומר וכי נקובת הכבד טריפה הוא. ותמיהא לי דלכאורה אי אינקיב כבדא ויצאה מחט לחלל גוף הבהמה טריפה דחיישינן דילמא נקבה הריאה (בו) [או] הלב או הדקין או אחד משאר האיברים שנקובתן במשהו, וכדאמרינן לקמן (חולין נג, ב) בקוץ עד שתנקב לחלל בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים. ואם תאמר דדעת רבינו ז"ל לומר דכי אמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל הסרכא בבדיקא קאמר, ובבדיקה מיהא כשירה שבודקים כל האיברים שבחלל שנקובתן במשהו שאפשר לקוץ זה ליגע בהן, והכא משום דרב מרי בר יוסף בעי למטרפה ומחטא דאשתכח בטרפשא דליבא ספק טריפה וכל ספק טריפה לאיסורא.

מחט הנמצאת בריאה אם יצאה מחט לחוץ הרי ניקבה הריאה וטרפה ואם היא שלמה ואנו מכירים במשמוש שיש בה מחט מבפנים מעלין אותה בנפיחה ואם מבצבצת טרפה ואם אינה מבצבצת כשרה על כרחנו דרך הקנה נכנס המחט בסמפון הריאה ונקבה הסימפון עד שנכנס לה לבשר הריאה ואע"פ שמ"מ ניקב סימפון הריאה הרי הוא כשר כמו שיתבאר בסמוך ואע"פ שאין מאכל נכנס דרך הקנה שמא הקדים קנה לושט מאחר שהריאה לפנינו שלמה שאלו נכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ומהם לריאה היה ראוי למצוא הריאה נקובה אלא דרך קנה נכנסה ולא ניקבה הריאה ואפי' נתאכל הבשר סביב המחט בפנימיות הריאה שחסרון מבפנים אינו חסרון ושמא תאמר תינח בקופא מלגו ר"ל בפנימיות הריאה וחדה כנגד חלל הבהמה שיש לומר דרך חודה נכנסה בקנה ונקבה הסימפון ויצאה דרך חדה בבשר הריאה על הדרך שיתבאר בסמוך בכבד אבל קופא מלבר נחוש שמא דרך ושט נכנסה ונקבה הדקין שהרי משני צדדין ראוי לומר כן חדא שכל שאפשר לומר שדרך ושט נכנסה נוח לנו בכך ועוד שאלו דרך קנה נכנסה צריך לומר שדרך קופה נקבה הסמפון ואין זה מצוי תדע שגדולי הרבנים סוברים כן ולא הכשירו אף בריאה אלא בקופא מלגו שנכנסה דרך חדה בקנה ומ"מ אלו כן לא היה להם להזכירה סתם אלא שאף בקופא לבר הדבר רחוק לומר שדרך ושט נכנסה שהרי ריאה זו שלמה לפנינו והמחט אינו יוצא לחוץ כלל ואין הדבר מצוי לנקוב המחט את הדקין ולהזדרז כל כך שתכנס כולה לריאה בלא שום יציאת חוץ ועוד שהריאה אינה מבצבצת בנפיחה והיכן הוא הנקב ואם תאמר שנסתם מ"מ סתמא דמילתא קרום היה ניכר בו ואם מפני שאין דרך קופה לנקוב את הסימפון באמת אינו מצוי כל כך ומ"מ אינו רחוק כדרך שהוא רחוק בדקין שהסימפון רך קצת ולפעמים ניקב דרך קופא:

נחתכה הריאה ונמצא המחט באחת מן החתיכות או שחתכוה לאחר שהכירו בכך קודם שהעלוה בנפיחה והביאו חתיכה שהמחט בתוכה לפנינו טרפה מספק הואיל והכשרה היה תלוי בבדיקה בנפיחה ואינה שלמה אף אנו אומרים שמא אלו היתה שלמה היה הנקב נמצא בנפיחה ושמא עבר המחט ונקב את הריאה מבחוץ וזהו שאמרו הם שהכשירו ידוע מאיזה טעם הכשירו כלומר שהעלוה בנפיחה אנו מאיזה טעם נכשיר אחר שאינה שלמה לפנינו ואף זו אין בה הפרש בין קופא לבר לקופא לגו שאם דרך ושט נכנסה כבר נקבה הדקין והריאה ואם דרך קנה נכנסה כשם שנקבה הסמפון כך אפשר שעבר ונקב הקרום ויש אומרים שאפילו נראית לנו הרבה בפנים מתוך נדנודה חוזרת ומתגלגלת ומכל [מקום] בזו אני אומר שהכל לפי מראית העין וכל שהמחט רחוק מן השפה ומקומה ניכר שלא עבר מכשירין אותה:

מחט שכבר העלינו בנפיחה הריאה שהיא בתוכו ועלתה שעל כל פנים יש לנו לדון שנכנס בקנה ונכנס בסימפון הריאה ונקבה הסימפון ויצאה לה לבשר הריאה כשרה כמו שביארנו שהרי לא ניקבה הריאה ואם מפני נקב הסימפון הרי אמרו סימפון הריאה שניקב כשר אחר שלא ניקב לחברו והוא שניקב בפנימיות הריאה אחר שנבלע הסימפון בבשר הריאה והוא סמוך לבשר הריאה שבשר הריאה מגין עליו אבל אם ניקב בעליונות הריאה כשמתפרד מסימפון אחר שבה קודם שיבלע בבשר ונמצא הנקב מכוון כנגד דופן הסימפון האחר והוא שאמור עליו כאן ניקב לחבירו טרפה שאין דופן חבירו מגינה עליו שהסימפון קשה הוא ואינו מגין שמא תאמר מחט שנמצאת בריאה שכבר עלתה בנפיחה נחוש שמא בכניסתה נקבה הסימפון בצד חברו תדע שמתוך כך פרשו קצת חכמי הדור שכל שבתוך הריאה אין בו טרפות אף בסימפון שניקב לחברו ומה שאמר אמר רב נחמן סימפון שניקב וכו' הוא נאמר בקנה הריאה ודברים זרים הם ומ"מ לענין השאלה תירצו רבים שאין מחזיקין איסור אלא במה שהדבר מצוי להחזיקו ואין הדבר מצוי לנקוב בתחלת הסימפון תכף שנכנסה בו ומחט שנמצאת בסימפון הגדול שבריאה אין צריך לומר לפי מה שכתבנו שהיא כשרה:

הרבה דקים סובבים סביב הכנתא הנקראת אינטריל וסדור אלו הדקין כאחד נקראים סדורא דכנתא ניקב אחד מהם בדופן הסמוך לחברו כשרה שדופן חברו שהוא רך מגין עליו כל שכן אם ניקב בדופן הסמוך לכנתא שהרי חלב שבה טהור וסותם הא אם ניקב כלפי מעלה או כלפי מטה או מן הצד החיצון שאין דופן מעי אחר סמוך לו טרפה:

מחט שנמצאת בכבד או בחתיכה שבו והרי הכבד אינו נטרף בזה מצד עצמו שהרי אין נקב פוסל בו אי קופא לגאו ר"ל שנכנס המחט דרך חדה והרי אנו רואים אם יצאה לחוץ שחודה כלפי חלל הבהמה וקופא בפנימיות הכבד ודאי מחט זה לא נכנס דרך הושט שאלו כן כשתבא לומר שנקבה המעין ויצאה מהם ונכנסה לכבד ודאי יש לך לדון שדרך חדה נכנסה ונקבה וכן דרך חדה נכנסה בכבד והיה ראוי שתהא קופא לצד חלל הבהמה שאלו תאמר שדרך קופא נכנסה בושט ונקבה ונכנסה קופה לכבד ומתוך כך חודה יוצא לחלל הבהמה אין קופה של מחט עשוי לנקוב הדקין אלא ודאי דרך הקנה נכנסה דרך חודה ובא לו לסימפון הכבד ונקב והרי חודה שיצא או שהוא עומד כנגד החלל וכשרה ואם קופה של מחט כלפי חלל הבהמה ודאי נכנס המחט דרך חדו בושט ונקב המעין ונכנס דרך חדו בכבד והרי קופה נשאר בצד חלל הבהמה וטרפה ואע"פ שאפשר לומר שדרך הסימפון נכנס ומפני שהסימפון רך קצת וניקב אף דרך קופה מ"מ אין נקיבה דרך קופה מצויה כל כך אף בסימפון וכל שכן שכל שנוח לנו שדרך הושט נכנסה כך יפה לנו כמו שנבאר בסמוך ואם היתה המחט דקה פסולה על כל פנים שאף קופה מצוי לנקוב הדקים ואע"פ שיש לתלות בה להקל לומר שדרך הסימפון נכנסה גם כן כל שנוח לנו לומר שדרך הושט נכנסה אין אומרין שדרך קנה נכנסה שהדבר מצוי יותר ליכנס דרך הושט עם המאכל ויש מפרשים אבל חלישתה אף קופא לבר תולין שדרך הסימפון נכנסה וכשרה מפני שבכל כלי הריאה נוח להם לומר שדרך קנה נכנסה וכן כתבוה מגדולי הראשונים שבגירונדאה בחבוריהם בשם גדולי הרבנים ואין גורסין אבל חלישתא נקובי נקיב אלא אבל חלישתא לא ופי' מעורבב הוא ויש בו מן הקושיות הרבה כתובות בחדושין אלא שאין תועלת בזכרם וביאור השמועה כלה מתישב יפה על פי הפסק שכתבנו:

שיעור גסות המחט ודקותו לא נודע לנו ומתוך כך אנו אוסרין את הכל ואין מפרישין בין דרך חדה נכנסה לדרך חרירה נכנסה ומ"מ אם היה ענין בגרעינה מדקדקים בה וכן במחט של סקאין לדעתי שאם לא כן במה חלקו בין גסה לדקה ולא מצינו בתלמוד מחט גסה הימנה:

נמצא המחט בקורקבן של עוף בתוך הכיס ודאי דרך ושט נכנסה ואם נקבה הקורקבן כלו אחר הכיס טרפה ואם ניקב הכיס לבד הרי לא ניקב הקורקבן וכשרה:

היתה תחובה בקורקבן וכיסה קיים יש אומרים שטרפה לא נאמר בניקב הקורקבן וכיסו קיים שהוא כשר אלא בניקב מחמת חולי אבל בקוץ או מחט מהיכן באו אם דרך הושט על כרחך ניקב הכיס אם דרך הקנה רחוק הוא שלא לעבור תחלה באיזה אבר שהנקב פוסל בו וכן הדין בכל אבר פנימי שאין הנקב פוסלו כגון ניקב הלב שלא לבית חללו וכגון הטחול בצד הדק שבו והמסס או בית הכוסות שניקבו שלא ניקבו לחוץ וכן כל כיוצא בזה אא"כ ראינו המחט תחוב מדופן הבהמה לאותו האבר וזו היא שיטת רבותי' הצרפתים ואף גדולי הדור נסכמים בה ויש אומרים שאין זה הכרח אפשר שיצא מן הקנה לקורקבן קודם שיגיע לקנה הריאה שנקיבתו במשהו ודעת ראשון נראה עקר אלא שבנארבונאה נהגו בכולם כדעת שניה שכל שאפשר לתלות אף על צד רחוק תולין שלא להחזיק איסור במקום שאינו ברור ושלא נולד בו ריעות שהרי אף במקום ריעות יש לנו בקצת דברים לתלות במה שאפשר לתלות להקל כידא דטבחא וכיוצא בה כמו שהתבאר:

הורו רבותי שכל שאנו חוששין לניקבו הדקין או הושט או הריאה כל שהדקין או הושט או הריאה לפנינו ואנו רואין באיזה נסיון שאין שם נקב כגון בושט ובדקין בנתינת מים לתוכן ובריאה בנפיחה בודקין אותם וכל שלא נמצאת נקובה על פי הנסיון מכשירין אותה:

נמצאת בתוך הכרס של בהמה ודאי כשרה שעם האוכלין נכנסה:

נמצאת בלב ויצאה לחוץ טרפה בכל ענין שאם ניקב לבית חללו טרפה מצד עצמו ואם לא ניקב לבית חללו אלא שניקב בקוץ או שנמצא המחט ויצא לחוץ ודאי בלעתו הבהמה דרך ושט ונקב הדקין ונכנס ללב ואם תאמר דרך קנה נכנסה הרי יצאה לחוץ ונמצא שניקב לסימפון הא כל שלא יצאה לחוץ יראה שכשרה דרך קנה נכנסה לסימפון ובקשה לצאת ולא יצאה שאלו דרך ושט אי אפשר שלא נמצא מעט ממנה בחוץ כמו שכתבנו ואין להפריש אף בזו בין נכנסה דרך חדה לנכנסה דרך חרירה:

נמצא המחט תחוב מן הדופן לאחד מן האיברים שאין נפסלין בנקב מצד עצמן ודאי הרי לא נגעה בדקין וכשרה:

נמצא מחט או קוץ בחלל הבהמה או העוף גדולי האחרונים אסרוה שהרי בדוחק נכנסה בחלל ושמא מתוך דחק זה נקב עם כניסתו אחד מן הנטרפים בנקב משהו ולא יראה כן:

גמ' טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה והא אמר רב נחמן כו' ובלאו דיוקא ארבנן דמכשרי לא פריך בפשיטות מהא דאמר רב נחמן כו' משום דאיכא לפרושי פלוגתייהו אמחט שנמצא בסמפון דריאה וכה"ג כתב הב"י בשם בעל העיטור שי"מ כן להך גירסא דגריס דכ"ע חסרון מבפנים שמיה חסרון ע"ש ודו"ק:

שם והאמר רב נחמן האי סמפונא כו' ק"ק למאי דס"ד השתא דסמפון דאנקב לבשר הריאה טרפה הא קתני במתני' ר"ש תומר עד שתינקב לבית הסמפונות דמשמע דוקא בניקבה מבחוץ עד לסמפין גדול אבל בניקב מסמפון לבשר הריאה בלחוד לא פסול ורבנן לא פליגי עליה בהא אלא בניקב לחוץ בלחוד פליגי עליה ודו"ק:

תוס' בד"ה דלמא אי הוה ריאה קמן כו' דדרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ עכ"ל פי' דהכא בחיתוכא דריאה דטרפה לא מפלגינן בין קופא לגו ובין קופא לבר כדמפלגי' בחיתוכא דכבדא והיינו ע"כ משום דבריאה ניחוש שדרך הסמפונות יצא בריאה וניקבה עד לחוץ ומה שכולה מונחת בריאה ולא נראית בחוץ משום דשוב חזרה ונכנסה בריאה מבחוץ לאחוריה ועי' ע"פ דבריהם באורך ברא"ש ובר"ן וק"ל:

בגמ' חזינא אי קופא לבר וכו' והני מילי באלימת' וכו'. מסוגיא דשמעתין משמע דכל היכי דאיכא למיתלי בתרתי דאפשר למיתלי דאתא דרך הסמפונות וגם אפשר ראתא דרך הוושט תלינן דאנקובי ואתא דרך הוושט לחומרא דהרי בקטינתא דאיכא למיתלי בתרוייהו תלינן לחומרא וטרפה ולא מכשרינן אלא היכי דא"א לומר דאתא ונפיק דרך הוושט כגון בקופא לגו ובאלימתא וא"כ כי פריך בתר הכי מ"ש ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו' ומשני התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין וכו' ומאי משני בקופא לבר כיון דאיכא למיתלי נמי דדרך הוושט נקיב ואתי ליתלי לחומרא כמו לעיל גבי כבד וצ"ל דהכי פי' התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין וכו' מסתברא יותר לתלות דאוכלין ומשקין דחקוה מדנימא דנכנס דרך הוושט ונקיב לחוץ ואעפ"כ נתחב בתוך עובי בית הכוסות אבל לעיל גבי כבד מסתברא יותר לתלות דנכנס דרך הוושט מדנימא דרך הסמפונות על משום דאין דרך הקנה לבלוע וק"ל:

בתוס' ד"ה דלמא אי הוי ריאה קמן הוה מינקבה לא משום דדרך הוושט מינקיב וכו'. ר"ל משום הכי טריף בכל ענין אפילו היכי דהקופא לגו דא"כ אמאי מכשירינן בחתיכה דכבדא היכא דהקופא לגו אלא היינו טעמא דמטרפינן גבי ריאה כשאינה שלימה אפי' היכי דהקופא לגו משום דחיישינן דדרך הסמפונות נכנס בריאה וניקב בשר הריאה עד לחוץ וניקבה הריאה טרפה משא"כ בכבד כצ"ל דברי התוספות ועיין באשר"י דאל"כ מאי מקשו מחתיכת כבד הא גבי כבדא נמי לא מכשרינן אלא בקיפא לגו וע"כ צ"ל דס"ל לתוספות דבקופא א"א למינקב בשר הריאה דא"כ לא קשה מידי מחתיכה דכבדא וא"כ מה לי יצא דרך הוושט ומה לי יצא דרך הסמפון מ"מ היכי דהקופא לגו היאך היה יכול לאנקיבי בקופא אלא ע"כ צ"ל דברי התוספות כמו שכתבתי הגם שלשון התוס' שכתבו דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ קצת דחוק לפי' זה ולפ"ז צ"ל ג"כ דהיכי דהקופא לבר בחתיכה דריאה שטרפה היינו מטעם דחיישינן דרך הוושט ניקב ונפקא ונתחב בריאה מבחוץ דליכא למימר דהוי טרפה מטעם דחיישינן דנכנס דרך הסמפונות וניקב הריאה עד לחוץ דהא הוכחנו דאפי' בבשר הריאה א"א למינקב בקופא אלא ע"כ צריך לומר ולחלק דבקופא לבר טרפה מטעם דתלינן דדרך הוושט נקוב ונפיק ובקופא לגו טרפה מטעם דחיישינן דדרך הסמפונות נכנס בחודו וניקב הריאה עד לחוץ וחזר לאחוריו אבל כשהיא שלימה אפשר לבודקה בנפיחה וק"ל ועיין במה שכתבתי בחיבורי לטור י"ד וכן הא דקאמר בגמרא א"ל רב אשי אילו אשתכח בבשרא כה"ג הוה טריף מר ר"ל הוה טריף מר אפילו היכא דהקיפא מלגיו דלא אתי לאפלוגי עליה אלא במה דטריף ליה בכל ענין אפי' היכא דהקיפא לגו וק"ל:

ד"ה אי קופא לגו וכו' דאי בחלל הגוף הא ודאי דרך הוושט נקיב ואתא. ר"ל אי לא נקיב אלא צד אחד ע"כ דרך הוושט נקיב ואתא ואי דרך פנים יצא א"כ ע"כ ניקבו כל שני הצדדים כיון דנמצא המחט מבחוץ וממה נפשך טרפה וק"ל:

בא"ד אבל בריאה כשר בכל ענין. פי' כשהריאה שלימה אפילו היכי דהקופא לבר דקרובה לקנה וכו' וכך נכנסה שפיר אפי' דרך קופא ומסתבר יותר לתלותה דנכנסה דדרך הקנה מדנימא דרך הושט נקיב ואתאי ונכנס בריאה מבחוץ כיון דהריאה שלימה לפנינו ואין בה שום ריעותא וק"ל:

רש"י בד"ה נקובי נקיב כו' לתוכה והלכתא כו' כצ"ל והד"א:

בתוס' בד"ה מ"ד רוב עורו כו' ור"ת מפרש כו'. קצת רחוק מהי תיתי לומר פלוגתא רחוקה למ"ד רוב עורו בעי נמי רוב מוחו ולמ"ד אפילו רוב מוחו יועיל מה הכניסו לספק זה דא"ל לשון חוט השדרה משמע המוח:

רש"י ד"ה לחבירו איתמר. בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו. ק"ל כיון דהמחט נמצא להלאה בבשר הריאה א"כ ניקב ג"כ הבשר שנגד נקב הסמפון ודמיא להא דאמר לעיל אילו אינקב בדופן להדה מאי טרפה וכן גבי כבד שם. ואין לומר דהתם היינו שניקב הדופן מעבר לעבר דוקא וכן בכבד. דהלא הכא כיון שהמחט שהוא קשה מפסיק בין נקב הסמפון להבשר שמקצהו השני הוה כמו שניקב מעבר לעבר:

רש"י ד"ה כיון דבסמפונא כו' (בסופו). ובא לסמפון הריאה. כ"נ דצ"ל:

גמ׳ הדורא דכנתא דאינקיב להדי חברי׳ חברי׳ מגין עליו כצ"ל:

מחט שנמצאת בריאה וכו' לימא בהא קמיפלגי וכו' נראה דהשתא הוה ס"ד אע"ג דרוב הבליעות דרך הושט מ"מ כאן נמצא וכאן הי' ולא מחזיקינן ריעותא ממקום לומר לומר שניקבו הדקין. וע"כ פליגי בחסרון מבפנים אי שמי' חסרון ופליגי בפיתרא דמתניתין אי או שחסרה לר"ש או נימא או שחסרה מבפנים לת"ק ויען שזה דוחק דפליגי בפי' מתניתין ע"כ מוקי פלוגתייהו במילי אחרינא. והא דרבנן דטרופאי ס"ל אזלינן בתר רוב בליעות בושט ואע"ג דבהמה בחזקת כשרות מ"מ מרוב כשרים ליתא דהרי היא ממיעוט שנמצא בה מחט ונפקא מרובא. רק חזקה איכא דכשרה נולדה דרוב בהמות כשרות ואז לא הי' בה מחט נמצא איתחזקה בכשרות והשתא שנולד בה ספק ע"י מחט הי' לן לומר אוקמא אחזקת כשרות קמייתא לזה י"ל רוב בליעות דרך ושט ורובא וחזקה רובא עדיף. ורבנן דמכשרי סברי כיון דאיתא ריאה קמן ובדקי' לה בנפיחה ולא בצבצא לא נימא שמא קרום עלה עליה דלא שכיחא מידי דמיטרפא בי' שיבריא ומצרפין חזקת כשרות דבהמה לסברא זו דלא שכיחי דיבריא ועדיף מרובא רוב בליעות דרך הושט ואולי שייך זו לסברת הריב"ש דתרי חזקה עדיפי מרובא:

ועי"ל דגם רבנן טרופאי ס"ל חשש רחוק שיבריא אלא ס"ל לגבי חשש גדול כזה דאיכא מחט לפנינו ורוב בליעות דרך הושט לא סמכינן אבדיקת נפיחה ובצבוץ אולי לא עיין שפיר וכן משמע מלשון הראשונים ז"ל. ולפ"ז י"ל רבנן דמכשרי נמי לא פליגי וסמכו אבדיקה אלא היכי שהרגשנו בה מחט בשלימותה וכוונו לבודקה סמכינן אבדיקה שלנו אבל אם לא ידענו שיש בה מחט ובדקנו אותה ושוב נמצא מחט בחיתוכא מודים דלא סמכינן אבדיקה דלמפרע דלמא לאו אדעתי' למיבדק שפיר. ויש לכוון זה בדעת הרמב"ם והראב"ד פ"ז משחיטה ה' י"ד ע"ש:

ובזה י"ל המשך ש"ס דחיתוכא דריאה דר' אמי' ור"י נפחא הדרי בהו מפני קושי' דהריאה שניקבה או שחזרה אע"ג דלא מהאי טעמא טרפוה כמ"ש רש"י ותוס' והרשב"א תמה ע"ז. ולהנ"ל ניחא דמתחלה הוה סבר לאכשורה מטעם לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום ולפ"ז רבנן טרופאי מטעם חסרון בפנים אסרו לה ומיירי שאכלה סביבותי' וא"כ תיקשי מתניתין ארבנן דמכשרי והו"מ לשנויי דפליגי רבנן בפירושא דמתניתין אי או שחסרה לר"ש או לת"ק וחסרה מבפנים. ויען שזה שינויי דחוקא ע"כ הדר שדרוה. ולבסוף נזכר לומר דלכ"ע לא שמי' חסרון ופליגי אי רובא עדיף או סמכינן אבדיקה וא"כ ממילא היכי דליתא ריאה קמן דא"א למיבדקה טרפה לכ"ע:

דילמא אי הוה קמן הוה מינקבא כ' תוס' ורשב"א ור"ן ורא"ש דמינקבא קרום הריאה נ"ל הכי פירושא אי קופא לבר חיישינן שירדה דרך ושט ונקבה הדקין וחזרה לריאה. ואי קופא לגו חיישינן שבחודא נקבה קרום הריאה. ולעיל דאמרינן ומר סבר נקובי נקיב ואתא ב' החששות בכלל ועיין ת"ח דמיישב לפירש"י ס"ל דלא צריכין דאי נמי יצאה דרך הושט לדקין ונקבה הדקין ונתהפכה ונכנסה בקופה לריאה דקרומי ריאה רכין ומינקבא ע"י קופא כמו ע"י חודא נמצא לדינא אין שום חילוק בין רש"י לתוס' דלכ"ע בריאה שלימה מועיל בדיקה בין קופא לבר או לגו ובחתוכא לא יועיל בדיקה בין קופא לגו או לבר:

האי סמפונא דריאה. הקשה מהרש"א הא בהא לא פליגי רבנן ור"ש דניקב הסמפונות הקטנים כשרים ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דהא ע"כ למסקנא נמי דלר"נ לחבירו אתמר היכי רמיזא טרפות זו במתניתין וצ"ל היינו הריאה שניקבה כולל כל מיני נקב בין קרום בלא סמפון בין סמפון בלא קרום הכל בכלל לשון ריאה שניקבה ואתרוויהו פליג ר"ש דבעינן ניקב קרום סמפון גדול דוקא וא"כ מאי מקשה מהרש"א. וצ"ל דקאי אדשמעתין שהקשו מריאה שניקבה או שחסרה והוה ס"ל שנקבה מבחוץ או שחסרה מבפנים וא"כ הרי להדיא לא איירי מתניתין אלא מנקב חוץ ולא מסמפון ושפיר הקשה מהרש"א. אלא לפ"ז צ"ל היכי רמיזא סמפון לחבירו במתניתין וע"כ שאינו טרפה מחמת עצמו אלא סוף הקרום לינקב א"כ הדר תלי' בפלוגתת ר"ש ורבנן ולק"מ קו' מהרש"א:

ההוא לחבירו אתמר. הרמב"ם כ' אפי' לחבירו וכ' כ"מ בשם הריב"ש לא מיבעי' היכי דליכא סתימה כלל כגון שנשפכה כקתון וט"ז כ' לא מיבעי' בתחלת הפרד סמפון מחברו דליכא לא בשר ולא חבירו אלא אפי' לחבירו נמי טרפה עד דאיכא סתימת בשר הריאה אלא דקשה תרתי. חדא מנ"ל לרמב"ם הא ועוד מה הי' לש"ס לתרץ ההוא לחברו אתמר דתיקשי עלי מהדורי דכנתא לימא ההוא היכי דליכא סתימת בשר אתמר ותל"מ. ונלע"ד ליישב דהרשב"א הקשה אהרמב"ם ס"ל דסמפוני הכבד שניקבו טרפה מדאמר אמימר משמי' דר"נ לעיל מ"ה ע"ב תלתא קני הוה דריאה כריאה דכבדא כריאה דהיינו סמפוני וא"כ דריאה כריאה נמי סמפוני ריאה קאמר וכן פירש"י התם להדיא וקשה א"כ תרתי דר"נ למה לי דהדר ואמר סמפוני ריאה דאינקב טרפה ולפע"ד ק' מתורצת בחברתה דמדאמר ר"נ תרתי ש"מ דקמ"ל אפי' היכי דאיכא סתימה נמי טרפה ולהכי הוצרך לשנויי דקמ"ל אפי' היכי דאיכא סתימה טרפה אך לא סתימת בשר אלא סתימת חבירו אבל סתימת בשר כשר וקמ"ל ר"ן הכא אינקב אפי' לחברו נמי טרפה וא"ש וק"ל:

שהרי חותכה וכו' פירש"י נחתך בשר הרגלים ולא נשבר העצם וכו' ע"ש שם מיירי רב אשי אעולא דמכשר אפי' בנשבר העצם אלא מדאמר שם מכאן וכו' משמע שגם בעלמא מצינן כבר כן ע"כ פירש"י דעכ"פ נחתך הבשר בלי עצם למעלה כשרה לכ"ע ונחתכו צ"ה בלי עצם טרפה לכ"ע ומזה מייתי רב אשי התם דאל תתמה אעולא דמכשר אפי' בנשבר עצם למעלה אל תתמה שהרי עכ"פ בבשר מצינו כן. הארכתי בזה דרש"י נשמר מקו' תוס' דב"ב קל"ד ע"א:

חיתוכא דכבדא. בראשונים משמע ה"ה שלימה אלא מעשה שהי' הכי הוה ונ"ל אפי' אי נימא דיש בדיקה לכבד שלימה בעיון יפה שלא נמצא בה שום שחיתא מ"מ אפי' רבנן דמכשרי חיישי הכא לעלה בו קרום והבריא בשלמא ריאה הוה מידי דמיטרפא בי' לא שכיח דהדרי בריא משא"כ כבדא דלא מיטרפי בנקב שפיר שכיח הבריא. ולפ"ז בקשייתא דאתא במרה דמיטרפא בנקב ה"ל דינו כריאה ולא הדרי בריא וכשר לרבנן מכשרי ומשו"ה פירש"י דוקא לרבנן דמטרפי ולא צריך למ"ש מהרש"א שם:

אילו אשתכח בבשרא וכו' כ' רשב"א מזה שפט רש"י דעובדא הוה שהמחט פלטה לחוץ והוה סבור למיטרף משום נקובת הכבד ואמר אלו בבשרא הוה טריף מר. אבל לעולם מודה רש"י לדינא אין חלוק בין נחבאת כולה בבשר או פלטה לחוץ כמ"ש תוס' רק עובדא הוה בשפלטה לחוץ וק"ל:

גמרא והאמר ר"נ האי סומפונא דריאה דאינקב טרפה הא דלא מקשה לעיל לרבנן דמכשרי נ"ל דשם איכא למימר דמיירי שנמצא תוך הסמפונות ולא בסומפונא רבה דבזה אפילו רבנן טרופאי לא אמרו בה איסור רק בשאר סמפונות ולא מחזיקינן ריעותא לומר שמא נקב אחד מהסמפונות אף שאי אפשר לבחון זה לא במראית עין ולא בנפיחה כדרך שיש להבחין בעור הריאה מ"מ גם מן הסתם לא מחזקינן רעותא אבל ר' אמי דמטריף בחתוכה אפי' בלי שום ריעותא לפנינו מ"מ מטריף כיון דליכא גם מעלה להכשיר א"כ גם בשלמה אף שיש הבחנה לעור הריאה שלא ניקב אכתי ניחוש לסימפון והרי זה כמו חתיכה ומשני ההוא לחברו איתמר וכולי האי לא חיישינן שינקוב הסימפון מכוון במקום פיצולו מחבירו וכ"ז ניחא לשיטת התוס' דהחשש בחתיכה הוא משום יצא וניקב הריאה מבחוץ אבל לרש"י שהחשש שבא מבחוץ ומשום דרוב בליעות דרך הושט א"כ הדרא קושיא לדוכתיה מה ראיה מחשש נקיבת עור הריאה שהוא מטעם רוב לחשש נקיבת סימפון שאין לנו דבר שיביא אותנו לחוש בזה ונראה דרש"י ותוס' בהדדי שייכי דבקופה לבר לא שייך חשש של התוס' ויש חשש של רש"י ובקופה לגיו אין חשש של רש"י ויש חשש של תוספות וכיון דר' אמי בכל גווני אסר א"כ ודאי שחייש גם לחשש של תוס' ושפיר הקשה מר' נחמן:

ע״ב גמר׳ איתמר מחט שנמצא בריאה וכו׳ לימא בהא קמיפלגו דמר סבר חסרון בפנים שמיה חסר ומ״ס לא שמיה חסר, יש להעיר, איך קס״ד דבחסרון בפנים קמפלגו דאז הו״ל לאיפלוגי בפשט דחסרה ריאה שבמשנה, אי חסרון בפנים קאמר וכרבנן או חסרון בחוץ וכר״ש כדלעיל, והנלפענ״ד דודאי גם בס״ד ידע דנקט פלוגתא זו במחט בריאה כדי להשמיענו דמאן דמכשרי לא חששו לשמא דרך הושט נכנס המחט לריאה, אבל הי׳ ניחא לי׳ לומר דגם דרבנן טרפאי מודים דסימפוני נקט ואתאי, אלא טרפי מטעם חסרון בפנים דש״ח לדידהו דאז בקל נוכל להכריע כהני דמכשרי, מפני דחוץ מהני כבר יש לנו רבים דס״ל דחסרון בפנים לא שמיה חסר, דלעיל התירו ריאה שנשפכה כקיתון מעשה רב והי׳ שם ר״ח ור״נ וכל גדולי הדור ושתקי לי׳ וכן ריאה שנימוקה התיר ר״נ ותני׳ כוותי׳ ולית כאן ספק לקבוע ההלכה כמכשירין, אבל אי נאמר דדוקא במחט פליגו, והני דטרפו חששו משום דרוב נבלעים דרך הושט, והוא פלוגתא חדשה בין הני תרי כתות של שלשה שלשה, לא ברירא לן ההלכתא כיון דהוא באיסור דאורייתא, אע״ג דר״י מן המתירין ולגבי ר״ל הלכתא כוותי׳ מ״מ בשיש עוד חולקין בדבר אין זה כלל לפסוק כר״י נגד ר״ל להקל בדאורייתא והרי תראה דרש״י ז״ל לא סגי לי׳ לקבוע הלכתא כרבנן דמכשרי עד דמצא עוד טעם משום דר״א ור״א בשיטתייהו דמכשרו אזלו ומעתה הכי פירושא, לימא דבחסרון בפנים פליגו, ר״ל דמטעם חסרון בפנים טרפו הני שלשה ממילא נדע דאין הלכה כמותן אלא כהני דמכשרי ומסיק דפליגו בסימפוני נקט ואתאי והוא פלוגתא חדשה, אלא דמ״מ סכמינן אמאן דמכשרי כמש״כ רש״י ז״ל, ועתה תראה כי לא לחנם קבע רש״י ז״ל כאן ההלכה שאין דרכו בכך, משום דשייך זאת לפשט הסוגי׳ כנ״ל, ובכ״מ שתמצא ברש״י קביעת הלכה יש טעם מיוחד בדבר, כי רש״י לא העמיד חבורו אלא לפרש השקיל וטרי׳ ולא לקבוע הלכות ודו״ק.

ע״ש גמר׳ האי לחברו אתמר, ופרש״י שקשה ואינו מגין אבל להדי בשרא הבשר שהוא רך נכנס בנקב, ואני תמה דמ״ש מקרומי הריאה שנקבו דלא אמרינן שהבשר סותם מפנים ובפיה״מ במשנה באמת כתב והגיע הנקב לבשר הריאה, ושאלתי השוחטים ואמרו לי דבהרבה מקומות לא תבצבץ הריאה אף שנקרעו הקרומים, ועמדתי משתומם, דאם כן הוא אז ודאי כיוון הרמב״ם לזה במה שכתב והגיע הנקב לבשר הריאה, אלא שבחבורו לא הזכיר כלום מזה וצ״ע.

אבל מה דקשה יותר מזה הוא, דפריך מהדורא דכנתא שניקב להדי חברי׳ דמגין עליה, ואמר ר״א טרפות קמדמית להדדי, אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חתכה מכאן וטרפה וחתכה מכאן וחיה, והוא בעיני כספר החתום, דהתם בטרפות עצמה ודאי אין לדמות, דהרי ראינו חידוש נגד השכל דחותך למטה במקום צומת הגידין טרפה, ולמעלה ממנה כשרה, אבל כאן מהגנה המדובר, ושפיר מצי לחקור ולדרוש מ״ש דבהדורא דכנתא מגין ובסימפוני לא מגין, והו״ל להשיב כי הכנתא רך וסותם והסימפון קשה ואינו סותם כאשר כתב רש״י ז״ל, ולא לעשותו חק שאין להרהר אחריו והוא פלא והפלא בעיני עד שנלפע״ד דזאת הי׳ מכריח את הרמב״ם ז״ל לפרש הא סוגי׳ באופן אחר, דז״ל בפ״ז ה״ג ״אחד מסימפוני הריאה שניקב אפילו ניקב לחברו טרפה״ עכ״ל וכבר תמה עליו הראב״ד וכל הבאים אחריו, דזה נגד הסוגי׳ דאמרה דדוקא להדי׳ חברי׳ טרפה, אבל להדי בשרא כשר, ולפע״ד דהרמב״ם מכח קושי׳ הנ״ל היה מפרש הסוגי׳ הכי, דהא דמשני האי לחברו אתמר אין הכוונה כפרש״י דחברי׳ קשה ולא מגין אבל בשרא מגין, דאדרבה בשרא דספוגי אינו מגין כמו בניקבו הקרומים בחוץ דאינו מגין (ועיין בלב אריה ז״ל שנתעורר ג״כ על זו) אבל קבלה היתה בידם דניקב הסימפון דוקא להדי חברי׳ טרפה, אבל להדי בשרא לא, ולא משום דזה מגין וזה לא מגין, אלא דהאי טרפות כן נמסר, ופריך על זה מהדורא דכנתא דמגין ולמה לא מגין גם הסימפון על חברו, ע״ז מתרץ לו דאין לדמות טרפות להדדי דכאן הטרפות כן הוא דלהדי חבריו טרפה ולא מהני הגנה דסמפון, ולהדי בשרא אע״ג דספוגיי ולא היה ראוי׳ להגן מ״מ אינו טרפה מאיזה טעם שיהי׳ שלא נתגלה לנו כמו בחתיכת הרגל דאנו רואים ג״כ דבר שמתנגד לשכלנו, דחתכה מכאן וטרפה וחתכה מכאן וכשרה, ומה שכתב הרמב״ם דאפילו ניקב לחברו אין ר״ל דלהדי בשרא מכש״כ דטרפה אלא אפילו להדי חברו די״ל דאיכא הגנה מ״מ טרפה, כי כן נמסר האי טרפות, וידעתי דהלשון עדיין דחוק והוא נגד הכלל שכתבנו בהקדמה דבלשון הרמב״ם אין לדחוק אבל אין כלל שאין בו חוץ ודו״ק.

ע״ש גמר׳ האי מחטא דאישתכח בחתוכא דכבדא וכו׳ א״ל ר״א אלו אישתכח בבשרא כה״ג הוה טריף מר וכו׳, ויש לתמוה דשאני דאישתכח בבשרא דלא חיישינן כלל דאתא דרך בליעת הפה, אלא אמרינן דמחוץ אתא ע״י חיכוך בכותל או בקרקע, ועיין ברא״ש דאפילו בקופא לצד החלל מכשרינן משום דע״י שמחתכת אף הקופא עוברת דרך עובי העור בבשר וא״כ איך מדמה מחט בכבדא, דודאי דרך בליעת הפה אתא לתוך הגוף למחט בבשר הירך, ולא עוד אלא דבעצמו מסיק דסתם מחט בכבדא טרפה משום דרוב נבלעים הם דרך הושט ורק באלימתא ובקופא לבר מכשיר, ואיך קמתמה על מר ברי׳ דר״י דסבר למיטרפי, ודחי לי׳ באלו אישתכח בבשרא דאין לזה שום דמיון להאי דינא, וצע״ג בעיני ודו״ק.

רש״י ד״ה נקובי נקיב, בסה״ד והלכתא כהנך רבנן דמכשרי וכו׳ ועוד דקם לי׳ בשיטתייהו ר״א ור״א וכו׳ עכ״ל, וקשה לי איך נשמע מהא דר׳ אשי דאית לי׳ כרבנן דמכשרי, דהא בכבדא בקופא לגיו מש״ה מכשיר משום דא״א דעבר בקופא את הכבד שהוא קשה ולכן אמרינן דרך סימפונות אתא, אבל בריאה דרכיך דלא מחלקינן בה בין קופא לבר או לגיו, מצי להיות טרפה לר״א, דאפשר דסבר כרבנן דטרפו, משום דרוב נבלעים דרך הושט, ויל״י ודו״ק.

דין מחט שנמצא בריאה אם הובאה הריאה שלימה לפנינו ונפחינן לה ולא חזינן בה ריעותא כשר ואין חלוק בה בין קופא לבר בין קופא לגיו אבל אם אין הריאה שלימה טרפה בכל ענין והיכא דריא' שלימה ועלת' בנפיחה והיה קורט דם נגדה טריפ' ומ"מ אם אירע ששטפו קודם נפיח' לא תלינן שהיה קורט דם קודם שטיפה ובארנו סמפון דריא' שמנוק' כשר ואם ניקב נגד חבירו או אפילו לחבירו טריפה ואם נמצא מחט בריאה ונפח' ועלת' בנפיחה כשר ולא מחזקינן שמא המחט ניקבה סימפונות לחבירו:

איתמר מחט בריאה ר"י ור"א ור"ח מכשירין ר' מני בר פטיש ור"ל ור"ש ב"א מטריפין והלכתה (כרבנן) דמכשירין והטעם כיון שהובאה הריאה שלימה לפנינו ונפחינן לה ולא חזינן בה ריעותה אפי' אם מרגישין אנו במשמוש היד שיש בה מחט תלינן לומר שדרך הקנה בא וסמפונו' נקט ואת' אע"פ שאין דרך הקנה לבלוע ואין חילוק בין קופא לבר לקופא לגיו כמו שמחלק לקמן (בסי' שאח"ז) גבי כבדא שריאה קרובה לקנה וסמפונת ריאה רחבים ואפי' אם הוי קופא לבר נכנס' לתוך הסמפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריא' שהו' כך וכ' הר"אש מדברי תו' וכן אם נמצאת תוך הקורקב' כש' שדרך הושט בא המחט עם המאכל לקורקבן ואפילו אם נתחב קופה בבשר הקורקבן אוכלין ומשקין דחקוה כדאמרינן בבית הכוסות אבל אי לית' לריאה שלימה קמן טריפה דדילמא אי איתא לריאה קמן הוה מנקבה ולא מפלגינן בין קופא לגיו ובין קופא לבר כדמפליג לקמן גבי חתיכת דכבדא ולאו משום דאמרינן דרך הושט נכנסה המחט ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציה הילכך אפילו קופה לצד סמפון אמצעי טריפה דא"כ אמאי מכשיר לקמן בחתיכה דכבדא אי קופא לגיו גם התם ניחוש שמא עבר המחט כל רוחב הכבד עד מעב' לחצי א' ולא חיישינן להכי אלא ה"ט דמטריפין אפי' קופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ כי המחט שיוצ' מתוך החתוך של ריאה ההובא לפנינו אמרינן שניקב את הריא' עד החוצה אלא שחזרה לפנים וכ"ד רוב המחברים והא דמכשרינן בריאה כשהוב' לפנינו שלימה כתב הטור שאין חילוק בין מחט דק או עבה אלא שהאגור כתב בשם התו' לחלק בין גיו לבר אפי' בריאה במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו מסמר אבל מ"מ כ' מאחר שש"ד אינם מחלקי' בכך א"כ אין חילוק וכ' שכך הוא קבל וכן עיקר מאחר שהטור מסייע לו והיכא שהיתה שלימ' ועלת' בנפיח' והיה קורט דם כנגדה טריפה כדמוכח לקמן בשמעתין דהמסס וב"ה ומ"מ אם אירע במקרה ששטפוה קודם נפיחה לא חיישינן שמא הי' עליה ק"ד קוד' שטיפה ולקמן נאריך בזה אי"ה ומסקינן בסוגי' אע"ג דאינקיב סימפון דריאה כשרה מ"מ סמפון דריאה דאינקיב לחברי' טריפה ואע"ג דאמרינן הדורי דכנתה דאינקיב לחבריה כשרה דחבריה רך ומגין עלי' אבל סמפוני הריאה קשין הן ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכ' מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה פי' היכי דאינקיב בסמוך כשמתחיל להתפצל שאין הפר' בשר ביניה' רק סימפון חבירו וכיון שקש' הוא לא הוי סתימ' אבל נקב לבשר אותו בשר הדבוק לנקב נכנס לנקב וסותם סתימה מעלייתא וכשר וכ' הר"ן היכא דריאה היא שלימ' ועלתה בנפיחה כשרה ולא חיישינן דילמא המחט נקב סימפונת לחברי' דאחזוקי ריעות' לא מחזקי והטור כ' וז"ל הרמב"ם אח' מסמפוני הריאה שניקב אפי' לחבירו טריפה ויראה מלשונו כ"ש אם ניקב לבשר דטריפה ול"נ ע"כ וכן השיגו הרשב"א ואני אומר דאף הרמב"ם לא בא להטריף בניקב לבשר דהא להדיא מסקי' הכא דכשר אלא ה"ק אפי' ניקב לחבירו ר"ל דאינקבי תרווייהו להדדי כחדא דלא תימא כחד סמפון הוא והוי כאילו לא אינקיב כלל קמ"ל דאף בכי האי גוונא טריפה:

דין מחט שנמצא בחתיכה של כבד אז חזינן אי קופו לבר או אפי' כולו בתוך הכבד אלא שנוטה לצד חוץ טריפה ואי קופ' לגב כשרה ואיירי שכולה לתוך הכבד אבל אם חודה של מחט יצא לחוץ לכבד אפילו קופא לגיו טריפה ובמחט דקה טריפה בכל ענין ואם נמצא מחט בסמפון גדול של כבד כשרה בכל ענין ובארנו דגבי כבד אין חילוק בין חתוכ' ובין שלימה ובארנו דה"ה אם נמצא מחט בסמפון גדול של ריאה דכשר אפילו לא הובאה הריאה שלימה לפנינו ובארנו דהאידנא אין אנו בקיאין איזה היא מחט גסה או דקה אלא אם היא כגרעיני תמרה אינה ראויה לנקוב:

ההיא מחטא דאישתכח בחתיכ' דכבדה סבר מר בריה דר"י למיטרפי א"ל רב אשי אלו אישתכח בבישרא כה"ג הוי טריף מר אלא אמר ר"א חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונות נקיט ואתאי וה"מ באלימתא אבל קטינתא ל"ש קופ' לבר ל"ש קופא לגיו נקובי נקיב ואתאי וכ' הרא"ש וז"ל אלו אישתכח בבישר' נמי קטריף מר וכי נקב הכבד טריפה הוא בשלמא אי איטרפ' בנקובת הכבד ניחא דאין חילוק בין קופא לבר ובין קופא לגיו כדאמרינן גבי חתיכא דריאה שבכל ענין טריפה דחיישינן שמא ניקבה הריאה אלא כיון דאין נקיבת הכבד טורפת הוי כבישרא ובבשרא כה"ג טריף מר כדקאמרת דטריפה הכא בכל ענין ולא מפלגת בין קופ' לגיו ובין קופא לבר אלא אמר ר"א חזינן אי קופה לבר וכו' ולכאורה משמע דאף בבשרא אי משתכח כה"ג מחט בירך הבהמה וקופה לצד חלל הבהמה טריפה דאמרינן דמן הדקין באת' ודרך חודה נכנס בירך דאי מן החוץ באת' היאך עבר בקופא כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף והא דאמרינן לקמן סי' ע"ה בקוץ עד שתינקב לחלל מיירי בידוע שבא מן החוץ ומיהו חומרא גדולה היא זאת אע"ג דמסתברא וגם אין ראי' לאסור מסוגי' דשמעתין דאיכא לפירושי' הכי אמר ר"א כבד לא לריאה מדמינן לה ולא לבשר מדמינן לה דבריאה בין קופא לגיו ובין קופה לבר טריפה ובבשרה בין קופא לגיו ובין קופא לבר כשרה וכן נהוג עלמ' לפי שהבהמה מתחככ' בכתלי' ואפי' נכנס דרך קופא דוחק ועוב' בעומק הירך ע"כ ודברים אמיתיי' הן ומ"כ מעשה שנמצא מחט תחוב תוך שלל של ביצים וטרפו התרנגולת מטעם שהיה בחלל הגוף ויש לחוש לנקובת הדקין ע"כ וכ' עוד הרא"ש והוא מדברי תוס' הא דקאמר ר"א חזינן אי קופא לבר כו' פי' לצד החוץ וכולו בתוך הכבד דאמרינן מן הושט או מן הכרס או הדקין יצא ונפל על הכבד ונכנס בתוכו אבל אין לפר' קופא לבר שהראש המחט בולט חוץ לכבד אבל כולו בתוך הכב' כשר בכל ענין דסמפון נקיט ועייל דא"כ מאי פריך ממחט שנמצ' בעובי בית הכוסות דע"כ התם כשנמצאת בחלל ב"ה דאי בחלל הגוף היכא קאמר אי מצד א' שלא ניקב אלא צד אחד כשר הא ודאי דרך ושט נקב ואתאי אלא ודאי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפי' כולה בתוך הכבד וקופה לגיו היינו שהקופ' לצד הסימפון של כבד אז אמרי' סמפונת נקט ואתאי ומדכתב הרא"ש גבי קופא לבר אפי' כולה בתוך הכבד וגבי קופא לגיו כתב היינו שהקופא לצד הסמפון של כבד משמע דוקא בכה"ג שכולה בתוך הכבד אלא שהקופה נוטה לצד הפנים אבל אי הוה יוצא המחט מן הכבד לתוך חלל (הגוף) טריפה דהוי כקוץ שאנקב לתוך חלל הגוף דטריפה ואף שהרשב"א רוצה לדחוק ולחלק בין מחט שבא בנחת לקוץ שבא מן החוץ ודוחק בכח מ"מ הר"ן כתב סוף דבריו דעת האוסרין ואף שנמצא כתיב בתו' ואי קופה לגיו מצד הסימפון של כבד קאמר ואפי' כולו בתוך הכבד דמשמע להדיא אפילו לא הוי כולו בתוך הכבד דכשרה וליתא דא"כ מאי אפילו דקאמר אם הוא כשר אפי' כשיוצא המחט לחוץ וראשו מבפנים כ"ש כשכולו בתוך הכבד אלא בע"כ צ"ל דה"ק אפי' כולה בתוך הכבד נקרא קופ' לגיו ולא קאי אגוף הדין דקאמר כשר ומסיק תלמודא וה"מ באלימתא אבל בקלישת' ל"ש קופא לבר ול"ש קופא לגיו נקיבי נקיב ואתאי ודוקא דאישתכח בכבד או בסימפון האחרים אבל אי אישתכח בסימפונ' רבה דכבד' בין אלימתא בין קטינתה בין קופה לבר ובין קופא לגיו בכל ענין כשר וכ' הרשב"א שאין אנו בקיאין איזה גסה ואיזה דקה הלכך בין בזו בין בזו אסורה ויראה שאם היא גסה כגרעיני' של תמרה שאין ראוי' לנקוב ע"כ וכ"כ הטו' בשמו והנ' הסמ"ג בא לחלק דאפי' בקטינתא גבי כבד לא מטרפין אלא בחתוכה אבל בשלימתא כשר ואין אחד מן המחברים הסכימו בזה לחלק בכבד בין שלימ' לחתוכה כ"א בריא' עוד כת' בסמ"ק דאין אנו בקיאין בנפיחת הריאה ומ"ה כל מחט דאישתכח בין בריאה בין בכבד לא דיינינן ליה דין שלימה אלא דין חתוכה ע"כ וא"י מה חומרא יש בבדיקה זו לנפח הריאה ובודאי מן הסת' כל היכא דלא חזינן דמבצבצת או מפקא זיקא כשרה ותלינן שבא דרך קנה כי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן שוב מ"כ כן בשם מהר"י ונתן עוד טעם הואיל ורש"י וס"ה לא מצריכין אפי' נפיחה רק שלימה בעלמ' וסימפון רבה דכבדא פי' הר"ן סימפון גדול שבכבד והוא סימפון הקנה שנכנס בתוכו כשרה כיון דלא נקבה מידי אמרינן דסומפונת נקט ואתאי וה"ה נמי אי אישתכח בסימפונא רבה דריאה דכשרה והכי איתא בגמ' ואפי' איתה לריאה קמן א"צ בדיקה ע"כ וכבר כתבתי שבלא"ה אנו נהגינן לבדוק הריאה בנפיחה ומ"מ שמעינן מיניה דאפילו לא הביאו לפנינו ריאה שלימה אלא חתוכה כשרה מאחר שנמצאת המחט בסימפונה רבה:

דין מחט שנמצא בטרפשא של כבד הוי ספק טריפ' והיכי דניקב טרפש הכבד טריפה ודוקא שניקב נקב מפולש אבל אם נסרכה הטרפשא לצלעות כשרה וכן אם נסרך הלב או הטחול למקום א' כשרה אבל אם נסרכו הדקים או כל הדומה לו שנקובתו במשהו ונסרכו טריפה וחצר הכבד שניקב טריפה:

פסק כתב הרמב"ם בפ"ו מה"ש קנה הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם ניקב אחד מהם במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד אם היתה מחט גדולה והיה הקנ' החד שלה לפנים בידוע שניקבה כשנכנסה ואם היה הראש העגול לפנים אומרים דרך סימפונות הלכה ומותרת וכ' הרשב"א בחידושיו וכו' עוד כ' הרשב"א שהרמב"ם מפרש בקופא לגיו וקופא לבר היפך ממה שפי' רש"י וכ"ד הרי"ף והוא ז"ל מסכים לדבריהם ולא מכוון ממש וכו' (עיין כל זה בב"י סי' מ"א מד"ה והרמב"ם כ' עד ד"ה ומ"ש רבינו) ואני לא מכדי בין פירש"י והרמב"ם שהר' אף הר"ן שדרכו להבי' דברי הרמב"ם והרשב"א בכל פעם לא הזכירו כפירש זה אלא כתב סתם כפירש רש"י גם אין נפקותא גם כן האידנא דלא בקיאין בין קטינותא לבין אלימתא כתב בה"ג וטור הביאו דאי אינקוב טרפשא דכבדא טריפא ומחטא דאישתכח בטרפש' ספק טריפ' הוא וכל ס"ט לאיסור' ואם נמצא בסימפונ' רבה דכבדא כשרה בכל ענין והנה מ"ש טרפשא דכבד' דאינקב בו היינו נקב מפולש קאמר ומצד הכבד טרפה אבל נסרכה הטרפשא דכבדא לצלעו' כשרה וכת' מהרא"י בת"ה שהדין דין אמת והטעם בנקב מפולש דטריפה דחיישינן שסופו ליטול כל הכבד וכ"כ הא"ז והמרדכי לקמן גבי הוריקה ונ"ל מכאן יש סמך לדברי הגאונים המטריפין כשניקב חצר הכבד משום דחיישינן שסופו ליטול כל הכבד מדטרפינן כשהוריק' הכבד בשיעור משהו משום דאסרו תחלתו משום סופו ע"כ ומאחר שאין הטרפות משום עצמו מ"ה נסרכ' שרי אף שאין סירכא בלא נקב אבל אם נסרכו הדקים או כל הדומה לזו שנקובתן במשהו טריפה וכ' מהרא"י בתשובה ל"מ לרש"י דס"ל אין סירכה בלא נקב אלא אפילו לשאר מפרשים דס"ל אפשר לסירכ' בלא נקב אלא משום דחיישינן שסופו עומד לה להתפרק ויהיה נקב כו' עד אפ"ה יש לאסור די"ל דוקא גבי ריאה ששואבת כל מיני משקי' הי' לחה מבחוץ ונדבק בה קרום ונעשי' סירכא הוא דאמרינן אין סירכא בלא נקב אבל בשאר אברים ודאי לא באו אלא מחמת נקב אבל מ"מ לא נ"ל להחמיר אם נסרך הלב או הטחול למקום אחר אינו ראוי להטריף נהי דיש שם נקב מי הגיד לנו שיגיע הנקב עד מקום החלל מאחר דליכא ריעותה אלא מבחוץ וכן אם נסרכה הטחול בסומכיה מי הגיד לנו שהגיע הנקב עד שלא ישאר בעובי דינר שלם בלי נקב:

דגלדאי. רצענין: כנדי כנדי. צמחין גדולים כבדים בריאה: טינרי. צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצוין בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהן דומה לריאה אלא דומין כמראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה: מחט שנמצאת בריאה. ואין הריאה נקובה מבחוץ ואין הרוח יוצא ממנה: חסרון מבפנים. שהברזל אוכל הבשר סביבותיו כששוהה שם ומחסרו: ה''ג לא דכולי עלמא לא שמיה חסרון. דהא הכי אוקימנא לעיל דאכשרי ריאה שנשפכה כקיתון ועוד אי גרסי' דכ''ע שמיה חסרון אי נמי סמפונא נקט ואתא כדמפרש מ''מ כיון שנמצא בבשר הריאה אי אפשר בלא חסרון כדפרי': סמפונא נקט ואתא. דרך הקנה נכנס ובא בסמפונות ומן הסמפונות לבשר ומ''מ קרום החיצון לא ניקב ואע''פ שאין דרך הקנה לבלוע אפ''ה הואיל דאיתא לריאה קמן ולא חזינן דאינקבא ע''כ סמפונא נקט ועל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן: נקובי נקיב. דרך הוושט בא ונכנס שאין דרך הקנה לבלוע ונקבה את הדקין ויצאה ונקבה את קרום הריאה ונכנס לתוכה: והלכתא כהנך רבנן דמכשרי דהא רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן ועוד דקם ליה בשיטתייהו רבי אמי ורב אשי דאמרי לקמן אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתא אלמא עבידא קנה שיכנס לתוכו מחט ולא מחזקינן איסורא הואיל ואין נקב ניכר בו ודוקא כי אתא כולה ריאה לקמן אבל נחתכה קודם שבא לפנינו חיישינן דלמא אי הוה ריאה קמן הוה נקובה והכי פסק רבי אמי לקמן בשמעתין: בחיתוכא. לאחר שנחתכה נמצאת באחד החתיכות: סבר לאכשורה. דקסבר סמפונא נקט וחסרון מבפנים לא שמיה חסרון: שדרה קמיה דרבי יצחק. ולא משום הך קושיא דהא איכא לשנוייה כדשנינן לעיל (מז:) לעולם מבחוץ ולרבי שמעון איצטריך אלא משום דנחתכה הריאה לא סמך אגמריה למימר סמפונא נקט ועל דדלמא אי הוה ריאה לקמן הואי נקובה ותדע דמשום הך ספיקא הדר ביה דהא כי הדר אהדרוה קמיה טרפה מהאי טעמא: והא רבנן. דלעיל מכשרי רבי יוחנן ורבי אלעזר ור' חנינא: שיודעין מאיזה טעם הכשירו. שהרי באת כל הריאה לפניהם וראוה שלמה הלכך על כרחיך דרך הקנה נכנסה: דלמא. הוה נקובה שרוב הנכנסין דרך הוושט נכנסין ואי בוושט נכנס ודאי ניקבה: הא איתא. לריאה ולא ניקבה: כשרה. ומשום טעמא דבסמפונא נקט ועל ונהי נמי דדרך הסימפון בא הרי לא בסמפונות נמצאת ועל כרחך ניקבה הסמפון ויצאה לבשר הריאה ואמר רב נחמן האי סמפונא דאינקיב טרפה: לחבירו אתמר. אצל פיצול כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא דייר''ש בלע''ז עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו והא לא אמרינן דילמא אינקיב לחבריה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן אי לא איתחזוק כגון היכא דליתא לריאה קמן דע''כ חזקה היא זו שרוב הנבלעין אין נבלעין אלא דרך הוושט ומשם לא יצתה בתוך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה: כנתא. אנטלי''ר בלע''ז חלב טהור: הדורא דכנתא. דקין הסובבין אותו סביב כעגולה: דאינקיב לחבריה. שניקב באותו צד שבינו לחברו שלא ניקב חיצון שבכולן: שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה. נחתך בשר רגלים למעלה מצומת הגידין ולא נשבר העצם כשרה נחתכה למטה במקום צומת הגידין אע''פ שנמוך מכאן טרפה כדאמרינן לקמן וכן שניטל צומת הגידין בפ' בהמה המקשה (לקמן דף עו.) ואע''פ שלא נחתך העצם: רבנן טרופאי. הנך רבנן דלעיל רבי מני וריש לקיש ורבי שמעון דטרפי למחט שנמצאת בריאה: כשמעתייהו. דמחזקי ריעותא מספיקא דחיישינן שמא דרך הוושט נכנסה תחלה וניקבה כרס או דקין ויצתה: כיון דבסמפונא רבה אישתכח. מי מכוונה לאותו סמפון אם דרך וושט נכנסה הלכך דברים ניכרים על כרחנו דבסמפונא נקט ועל דרך הקנה ובא לסמפונות הריאה: הוה טריף מר. בתמיה כלומר וכי נקובת הכבד טרפה הוא: אי קופא לגיו: אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה שקורין פונט''ה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סמפונא נקט ואח''כ ניקב חודה את הסמפון ויצא לכבד וממנו לחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הוושט נכנסה תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד: באלימתא. מחט עבה שאינה יכולה לנקב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין בשר אפילו דרך קופא שלהן:

שדרה לקמיה דרבי יצחק נפחא. לא מפני שקבל לקושיתם כדפירש בקונטרס דלעיל שנינו דלא צריכא אלא לר''ש אלא משום דדלמא אי הוה ריאה קמן הוה מינקבה ואע''פ שרבי אמי הקשה לעיל קושיא זו לעולא ממתניתין דהריאה שניקבה או שחסרה קיבל תירוצו של עולא ויש ספרים דגרסי לעיל איתיביה רבי אחא לעולא: דלמא אי הוה ריאה קמן הוה מנקבה. לא משום דדרך הוושט מינקיב ואתאי דא''כ אמאי מכשר בסמוך בחתיכה דכבדא אלא בעי למימר דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ: אי קופא לגיו אי קופא לבר. אין לפרש כשהמחט מקצתה חוץ לכבד ומקצתה בתוכו אבל כולו בתוך הכבד כשרה בכל ענין דסמפונא נקיט ואתא דא''כ מאי פריך ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דעל כרחך התם כשהוא בתוך בית הכוסות איירי דאי בחלל הגוף היכי קאמר מצד אחד שלא ניקבה אלא עור אחד כשרה הא ודאי דרך הוושט נקיב ואתא אלא אי קופא לגיו לצד סמפון של כבד קאמר ואפילו כולה בתוך הכבד ונראה דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופא לגיו לקופא לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה ריוח וחלל גדול וכן אם נמצאת בתוך הקורקבן כשר שדרך הוושט בא מחט עם המאכל שהקורקבן תלוי בוושט:

דף מח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד