חולין מט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

ופרכינן: ומאי שנא דין מחט שנמצאה בכבד ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, שיש בו שתי דפנות, פנימית וחיצונית, דאמרינן אי ניקב דופן בית הכוסות מצד אחד, שניקבה המחט את הדופן הפנימית ולא ניקבה את החיצונית, הרי היא כשרה בכל ענין, ומשום שהדופן החיצונית מגינה עליה וסותמת את הנקב. ואם ניקבה משני צדדין - טרפה. ולא אמרינן דליחזי אי קופא לבר אי קופא לגיו?!

והיינו, שאם היה דין המחט בבית הכוסות כדין המחט שבכבד, היה עלינו לראות כיצד תחובה המחט בדופן הפנימית של בית הכוסות.

שאם היה עוביה של המחט נעוץ בדופן הפנימית וחודה של המחט נמצא בתוך בית הכוסות, והיינו שהיה "קופא לבר", לכיוון החיצון של בית הכוסות, וחודה לתוך בית הכוסות, הרי יש לתלות [כמו שאנו תולים במחט שנמצאה בכבד כשקופא לבר] שחדרה המחט, כדרך הנכנסין, לוושט. ומשם היא יצאה לחלל הגוף על ידי שניקבה את הוושט או את המעיים.

ומחלל הגוף, היא הגיעה אל בית הכוסות, וניקבה את שתי הדפנות.

ועתה, נכנס כבר חודה החד של המחט לתוך בית הכוסות, ורק צידה העבה נשאר כשהוא תחוב בדופן הפנימית.

ומכח זאת היה לנו להטריפה, שהרי ניקבה את הוושט או את המעיים, ואת בית הכוסות.

ואין לומר שנכנסה המחט דרך הוושט וירדה לבית הכוסות ועתה היא מתחילה לנקב את הדופן הפנימית בדרכה החוצה, משום שאין דרך ה"קופא", שהיא עוביה של המחט, לנקב.

ומכך שאין אנו אומרים כן, אלא מכשירים בכל ענין, מוכח שבכל אופן שבו מצינו לומר "סימפונא נקט, ועל" כדי להכשירה - אמרינן הכי.

ולכן, הוא הדין כאן, תלינן שנכנסה המחט דרך הוושט והגיעה לבית הכוסות, ורק עכשיו היא מתחילה לנקב. שזוהי הדרך שניתן להכשירה. על אף שבדרך זו אנו תולין שצידה העבה של המחט הוא המתחיל לנקב את הדופן, ולא חזינן "אי קופא לבר אי קופא לגו". ואם כן, יש לנו לברר, מאי שנא מחט שנמצאת בבית הכוסות ממחט שנמצאת בכבד!?

ומשנינן: אמרי לתרץ, התם, כיון דאיכא אוכלים ומשקים בבית הכוסות, אימא אוכלים ומשקים דחקוה למחט לתוך הדופן, ולכן נתחב בדופן ראשה העב של המחט, ולעולם במקום שאין אוכלין ומשקין הדוחקים את המחט, חזינן אי קופא לבר אי קופא לגו.

ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא.

הונא מר, בריה דרב אידי - טריף לה! דקסבר נקובי נקיב, שנכנסה דרך הוושט והגיעה לכבד על ידי שניקבה את הוושט או המעיים.

רב אדא בר מניומי - מכשר! כיון שנמצאה המחט בסימפונא רבא אמרינן: מי מכוונא להכנס בסמפון זה!? אלא, מכך שהגיעה לסימפונא רבה בדיוק, תלינן שדרך הקנה נכנסה, והקנה בהתפצלותו סמוך לריאה הוא סמוך לקנה הכבד, ולכן תלינן שנכנסה מסמפוני הקנה אל סמפוני קנה הכבד, ומשם עלתה לכבד דרך קנה הכבד והגיעה לסימפון הכבד. ^[50]

אתו, שיילוה לרבינא. אמר להו: שקילו גלימא דטרופאי! והיינו, שחייב המטריף לשלם, ואפילו מהבגד [הגלימה] שעל כתפיו, על הנזק שגרם, שהטריפה שלא כדין, וכתוצאה מכך האכילוה לכלבים.

ההיא קשיתא, גרעין של תמר, דאישתכח במרה, שנמצא בתוך המרה.

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא אמר: בכגון הא, ודאי דרך סימפונא דכבד נקט, ואתאי. ודאי שנכנס הגרעין דרך הקנה, וממנו הגיע דרך סימפון הכבד אל המרה. שאין אפשרות שהגרעין ינקב את הוושט או המעיים ולצאת משם, ולנקב את המרה, ולחדור אליה דרך הנקב.

אף על גב דלא קא נפקא, שכאשר מנסים להוציא את הגרעין מהסימפון אי אפשר להוציאו משום שהסימפון דחוק - מירבל הוא דרביל ליה, על ידי נענועי הבהמה במשך ימים רבים הוא נדחק לסימפון!

והני מילי בגרעין דדיקלא. אבל בגרעין דזיתא - מיבזע בזע. שהרי הוא מנקב כמחט, ומאן דמטריף במחט, מטריף גם בגרעין של זית.

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה של הריאה בשם "ריאה"?

משום שהיא מאירה את העינים.

איבעיא להו: הא דאמרינן שהריאה עוזרת לראיה, האם כוונת הדברים היא לאכילה, שהאוכל בשר ריאה ראייתו משתפרת, או על ידי סמנין, שהנוטל סמנין המאירים את העינים ומערבן עם בשר הריאה, הרי אף היא עוזרת בעירובה עם הסמנין לשיפור הראיה!?

תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה: אווזא נמכר בזוזא, וריאה דידה, המעורבת בסממנין, נמכרת בארבעה זוזים.

ואי סלקא דעתך לאכילה של הריאה כשלעצמה אמרינן שהיא מאירה את העינים, אמאי איצטריך לקנות את הריאה בארבעה זוזים? לינקט אווזא שלם בזוזא, וליכול?! אלא מוכח, שרק על ידי עירובה של הריאה עם סמנין היא מאירה את העינים, ולכן כשהיא מעורבת עם הסממנין שוויה הוא ארבעה זוזים.

תו איבעיא להו: אינקבה ריאה - היכא, במקום, דממשמשא ידיה דטבחא. האם תלינן את הנקב במישמוש הטבח, ומכשירים אותה, או לא תלינן?

רב אחא בר נתן אמר: תלינן.

מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: לא תלינן.

והלכתא - תלינן.

אמר רב שמואל בריה דרבי אבהו: אבא, מרישי כלי [מראשי הדרשנים המשמיעים לציבור את דבריו] דרפרם הוה, ואמר - תלינן!

אמרוה להא מילתא קמיה דמר זוטרא בריה דרב מרי - ולא קבלה!

אמר רב משרשיא: כוותיה דאבוה דאבא, רב אחא, מסתברא. דהא תלינן בזאב שבא ונטל בני מעיים, והחזירן כשהן נקובין - שהזאב ניקבם. ולא חיישינן שמא היו בהם הנקבים לפני השחיטה, והזאב במקום הנקבים ניקב. והוא הדין הכא, כשמישמש הטבח בריאה, ויש לתלות את הנקב במישמוש הטבח, לא חיישינן שמא היה נקב בריאה לפני השחיטה.

מורנא, תולעת היוצאת מן הריאה, וניקבה - פליגי בה רב יוסף בר דוסאי ורבנן.

חד אמר: קודם שחיטה פריש התולעת מן הריאה וניקבה, ונטרפה.

וחד אמר: לאחר שחיטה פריש מהריאה, וניקבה לאחר שחיטה, וכשרה.

והלכתא: לאחר שחיטה פריש.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסימפונות:

אמר רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא: עד שתינקב לסמפון גדול.

יתיב רב אחא בר אבא קמיה דרב הונא. ויתיב וקאמר: אמר רבי מלוך אמר רבי יהושע בן לוי - הלכה כרבי שמעון.

אמר ליה רב הונא לרב אחא: וכי בשמו של רבי מלוך ערבאה, הגר במקומם של הערביים, קאמרת שהלכה כרבי שמעון?

והרי הוא אמר איפכא, אין הלכה כרבי שמעון, קאמר.

כי סליק רבי זירא לארץ ישראל מבבל, אשכחיה לרב ביבי, דיתיב וקאמר: אמר רבי מלוך אמר רבי יהושע בן לוי - הלכה כרבי שמעון.

אמר ליה רבי זירא: חיי דמר! דאנא, ורבי חייא בר אבא, ורב אסי, איקלעינן לאתריה נקלענו למקומו דרבי מלוך. ואמרי ליה: אי, האם אמר מר, הלכה כרבי שמעון?! ואמר לן: אין הלכה כרבי שמעון, אמרי.

שאל רב ביבי את רבי זירא: ואת, מה בידך? והיינו, כיצד מוכרע אצלך אם לפסוק כרבי שמעון אם לאו!?

אמר ליה רבי זירא: הכי אמר רבי יצחק בר אמי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון!

ומסקנת הגמרא היא: ואין הלכה כרבי שמעון!

שנינו במשנה: ניקבה הקבה:

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר רבי אושעיא: חלב שעל גבי קבה - כהנים, שהיו מקבלים מתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה, נהגו בו היתר לאוכלו, כרבי ישמעאל, שאמר משום אבותיו שמותר לאוכלו. ונקט כהנים אגב דבריו של רבי ישמעאל שהיה כהן, והוא הדין שישראלים היו אוכלים אותו.

וסימניך להתיר, ושאמרו רבי ישמעאל: ישמעאל כהנא - מסייע כהני.

ומבארת הגמרא: מאי היא? היכן מצינו שרבי ישמעאל מסייע לכהנים!?

דתניא [במדבר ו] "כה תברכו את בני ישראל".

רבי ישמעאל אומר: למדנו מכאן ברכה לישראל מפי כהנים.

אבל, לכהנים עצמן שגם הם מתברכים לא למדנו.

כשהוא אומר "ואני אברכם", הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקב"ה מברך לכהנים.

רבי עקיבא אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים. מפי גבורה לא למדנו. כשהוא אומר "ואני אברכם", הוי אומר: כהנים מברכים לישראל, והקב"ה מסכים על ידם.

והיינו, שלפי רבי עקיבא "ואני אברכם" היא הברכה שמברך הקב"ה לישראל.

והוינן בה: אלא, רבי עקיבא, ברכה לכהנים, מנא ליה?

אמר רב נחמן בר יצחק [בראשית יב] מ"ואברכה מברכיך".

ומאי האי דאמרינן, רבי ישמעאל מסייע כהני, והרי גם לרבי עקיבא יש ברכה לכהנים!?

דמוקי לה שהוא מעמיד לברכת כהנים ["ואני אברכם"], במקום ברכה דישראל, ולא לומד אותה מ"אברכה מברכיך" כמו שלומד רבי עקיבא. וברכה שכזאת עדיפה, משום שמתברכים הכהנים יחד עם ישראל.

ודנה הגמרא: רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו שחלב שעל גבי קיבה מותר - מאי היא?

הערות

^[50] [עיין בספר "שיחת חולין" בהרחבה].

תחובה בעובי דופן בית הכוסות (אחת מקיבות הבהמה), אם היא נראית רק מצד אחד של הדופן, בצד הפנימי — כשרה, אם היא נראית משני צדדין — טרפה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] במקרה שהיא נראית רק מצד אחד: ליחזי אי קופא לבר אי קופא לגיו [נראה אם קוף המחט פונה לחוץ, לחלל הבטן, או אם קוף המחט פונה לפנים]? שאם קוף המחט פונה לחלל הבטן, וחודה לתוך בית הכוסות — סימן שהמחט נקבה את הוושט או הכרס ויצאה לחלל הבטן, ומשם חזרה ונכנסה לבית הכוסות, ובמקרה זה, אפילו אם היא נמצאת רק בצד הפנימי — טריפה היא. ורק אם קוף המחט פונה פנימה — סימן שהגיעה ישירות דרך הוושט לחלל בית הכוסות, והחלה לנקוב את הדופן ועדיין לא ניקבה אותו מצד לצד?

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], כיון דאיכא [שיש] בתוך בית הכוסות אוכלים ומשקים — אימא [אמור] אוכלים ומשקים דחקוה [דחקו אותה] את המחט, וגם אם קוף המחט נעוץ בדופן, אין זה מוכיח שבאה מן החוץ.

מסופר, ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא [אותה מחט שנמצאה בסמפון הגדול של הכבד], הונא מר בריה [בנו] של רב אידי טריף [הטריף], רב אדא בר מניומי מכשר [הכשיר]. אתו שיילוה [באו שאלו] את רבינא בענין זה, אמר להו [להם]: שקילו גלימא דטרופאי [טלו את גלימתם של המטריפים], שישלמו מכיסם על שהטריפוה בחינם והשליכוה לכלבים.

ועוד מסופר: ההיא קשיתא דאישתכח [אותו גרעין של תמרה שנמצא] במרה. אמר רב אשי, כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא כתלמידיו, אמר במקרה זה: הא [זו] ודאי סימפונא נקט ואתאי [דרך הסמפון שבין הכבד למרה באה], ומשם נכנסה למרה, ולא ייתכן שעשתה נקב במרה, מפני שאינה חדה דיה כדי לעשות כן. ומוסיפים: אף על גב דלא קא נפקא [אף על פי שאינה יוצאת] אם מנסים להעביר אותה בסמפון, יש לומר כי נענוע גופה של הבהמה מירבל הוא דרביל ליה [מנענע אותה כמו בכברה], ובמשך הזמן היא נדחקת פנימה. ומעירים: והני מילי דדיקלא [ודברים אלה אמורים בגרעין של דקל, תמר], אבל גרעין דזיתא [של זית] שיש לו קצוות מחודדים — ודאי מיבזע בזע [מנקב], וטריפה היא.

א ושבים לדון בריאה. ומביאים מה שאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה ריאה? מפני שמאירה את העינים של האוכל אותה. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: האם הכוונה היא לאכילה כמו שהיא, או דווקא על ידי עיבוד בסמנין (חומרים שונים)?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רב הונא בר יהודה: אווזא בזוזא [אווז שלם קונים בזוז], וריאה דידה [שלו] בארבעה זוזים, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמה שנאמר הוא לאכילה בפני עצמה — לינקט בזוזא וליכול [שיקח, יקנה אווז שלם בזוז ויאכל גם את הריאה]! אלא, ודאי הכוונה היא שריאה זו מאירה עיניים על ידי סמנין, והעיבוד בסמנים הוא שמייקר את מחירה.

ב ושבים לענין ריאה שניקבה, ששנינו במשנתנו שהיא טריפה. ושואלים: אם אינקבה [ניקבה] הריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחא [במקום שממשמשת יד הטבח], כשהוא עוסק בבהמה לאחר השחיטה, האם תלינן [תולים אנו] בטבח, ואומרים שעל ידי משמוש ידיו נוצר הנקב, או לא תלינן [תולים אנו]? רב אדא בר נתן אמר: תלינן [תולים אנו], מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: לא תלינן [לא תולים אנו]. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: תלינן [תולים אנו].

אמר רב שמואל בריה [בנו] של רבי אבהו: אבא מרישי כלי [אבי מראשי הכלה] של רפרם הוה [היה], מן הדרשנים, שהיו משמיעים את דבריו לעם כשהיה דורש ברבים, והוא אמר: תלינן [תולים אנו]. אמרוה קמיה להא [אמרו לפניו את ההלכה הזו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי שאמר שאין תולים, ולא קבלה.

אמר רב משרשיא: כוותיה דאבוה דאבא מסתברא [כשיטתו של אביו של אבא, רב אדא בר נתן, מסתבר], דהא תלינן [שהרי תולים אנו] בזאב שלקח את בני המעיים והחזירם מנוקבים, שהוא שניקבם, ולא שהיו נקובים מתחילה.

כאשר נעשה נקב בריאה על ידי מורנא [תולעת], פליגי [נחלקו] בה רב יוסף בר דוסאי ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: קודם שחיטה פריש [פרשה] התולעת מתוך הריאה, וניקבה את הריאה, וטריפה היא. וחד [ואחד מהם] אמר: לאחר שחיטה פריש [פרשה], ונקב זה לא היה בחייה. והלכתא [והלכה]: לאחר שחיטה פריש [פרשה], ואין זו טריפה.

ג שנינו במשנה: ר' שמעון אומר ריאה שניקבה אינה עושה טריפה עד שתינקב לבית הסמפונות. ומהו בית הסמפונות? אמר רבה בר תחליפא אמר ר' ירמיה בר אבא: עד שתינקב לסמפון גדול, הקנה הגדול שממנו מתפצלים הסמפונות של הריאה.

מסופר, יתיב [ישב] רב אחא בר אבא קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר], אמר רבי מלוך אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון. אמר ליה [לו] רב הונא: מלוך ערבאה קאמרת [בשמו של מלוך הערבי אמרת]? אין הלכה כר' שמעון קאמר [הוא אומר]!

עוד מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא] את רב ביבי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר ר' מלוך אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון. אמר ליה [לו] ר' זירא: חיי דמר [חיי אדוני], דאנא [שאני] ור' חייא בר אבא ורב אסי איקלעינן לאתריה [נזדמננו למקומו] של רבי מלוך, ואמרי ליה [ואמרנו לו]: אי אמר מר [האם אמר אדוני] שהלכה כר' שמעון? ואמר לן [לנו]: אין הלכה כר' שמעון אמרי [אמרתי]. שאל אותו רב ביבי: ואת [ואתה] מה עוד יש בידך בענין זה? אמר ליה [לו] ר' זירא, הכי [כך] אמר ר' יצחק בר אמי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון.

ומסכמים: ואין הלכה כר' שמעון, אלא כל שניקבו קרומי הריאה הרי זו טריפה.

ד שנינו במשנה: ניקבה הקבה הרי זו טריפה. ובענין הנוגע לדין זה, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' אושעיא: חלב (שומן) שעל גבי קבה — כהנים, המקבלים את הקיבה של בהמת חולין, נהגו בו היתר, כדעת ר' ישמעאל שאמר משום (בשם) אבותיו. והואיל ויש מחלוקת בענין זה, כמבואר להלן, סימניך לזכור מי התיר את הדבר, ביטוי שהיו רגילים לומר: ישמעאל כהנא [הכהן] מסייע כהני [לכהנים].

ומבררים: מאי היא [מהו]? על מה נאמר שהוא מסייע לכהנים? דתניא [ששנויה ברייתא] בענין ברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל" וכו' (במדבר ו, כד), ר' ישמעאל אומר: למדנו מכאן שיש ברכה לישראל מפי כהנים, ואילו לכהנים עצמן לא למדנו שיש ברכה, אלא כשהוא אומר בסוף הברכה: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (שם כז) — הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים, שעל הכהנים נאמר "ואני אברכם".

ואילו ר' עקיבא אומר שיש לפרש את הפסוק אחרת: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, ואולם ברכה לישראל מפי גבורה (הקדוש ברוך הוא) לא למדנו, כשהוא אומר "ואני אברכם" — הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם, ש"אברכם" נאמר על ישראל.

ושואלים: אלא ר' עקיבא, ברכה לכהנים מנא ליה [מנין לו]? אמר רב נחמן בר יצחק: ממה שנאמר לאברהם "ואברכה מברכיך" (בראשית יב, ג), שכל המברך את ישראל הוא עצמו מתברך.

ושואלים: הואיל וגם ר' עקיבא סבור שה' מברך את הכהנים, ומאי מסייע כהני [ומה סיוע מיוחד לכהנים] יש בדברי ר' ישמעאל? ומשיבים: משום דמוקי לה [שהוא מעמיד לה] לברכת ה' לכהנים במקום הברכה של ישראל, באותו כתוב עצמו, לומר שגם הכהנים מתברכים באותה ברכה.

ומבררים: ומה שאמרנו, שחלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, מאי [מה] היא? היכן מצאנו שאמר כן ר' ישמעאל? דתניא [ששנויה ברייתא]: "את כל החלב אשר על הקרב",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

embedded in the thickness of the wall of the reticulum, where the halakha is as follows: If the needle protrudes from one side, i.e., the inner side of the stomach wall, the animal is kosher, but if it protrudes from both sides, it is a tereifa; and if it protrudes only on the inside we do not say: See if the eye of the needle is facing outward or if the eye of the needle is facing inward? Rather, the animal is deemed kosher even if the eye is facing outward, and that is not considered evidence that the needle perforated through the gullet into the chest cavity and then perforated the thickness of the reticulum.

The Sages say in response: There, in the case of the reticulum, since there are food and liquid present, one may say that the food and liquid pushed the eye of the needle through the stomach wall. Therefore, even if the eye points outward, one may still presume that the needle came from the inside, and the animal is kosher.

The Gemara relates that there was a certain needle that was found in the large duct of a liver. Huna Mar, son of Rav Idi, deemed the animal a tereifa, while Rav Adda bar Minyumi deemed it kosher. They came and asked Ravina about the issue, and he said to them: Take the robe of those who deemed it a tereifa. They must pay restitution to the owner of the animal, who was wrongfully forced to discard his kosher meat.

The Gemara relates that there was a certain date pit that was found in a gallbladder. Rav Ashi said: When we were in the house of Rav Kahana as students, he would say with regard to such a case: This date pit certainly took the route of the duct connecting the liver and gallbladder and came through it to the gallbladder, as it is not sharp enough to have perforated the gallbladder from without. Even though it is large enough that it does not exit the gallbladder if one tries to squeeze it into the duct, one may still assume that the movements of the animal’s body gradually cause it to slip through the duct. The Gemara adds: And this statement applies only to the pit of a palm, i.e., of a date, but the pit of an olive is pointed. Therefore, one must be concerned that it has pierced the wall of the gallbladder, rendering the animal a tereifa.

§ The Gemara returns to its discussion of the lung: Rabbi Yoḥanan says: Why is the lung called rei’a in Hebrew? Because it lights up [me’ira] the eyes of one who eats it. A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Yoḥanan referring to a lung eaten as is, or is he referring to a lung eaten only through its treatment with certain substances?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from that which Rav Huna bar Yehuda says: A goose may be purchased for a dinar, but its lung may be purchased for four dinars. And if it should enter your mind that Rabbi Yoḥanan is referring to eating the lung without treating it, one has no incentive to buy a lung separately for more money. Let him buy the whole goose for a dinar and eat the lung that comes included. Rather, it must be that the lung gains special properties only through treatment with certain substances, and this treatment is the reason for the higher price.

§ The Gemara asks: If the lung is perforated where the hand of the butcher handles it after slaughter, do we attribute the perforation to the butcher’s handling, or do we not attribute the perforation to the handling, in which case the animal is a tereifa? Rav Adda bar Natan says: We attribute it to the butcher’s handling, while Mar Zutra, son of Rav Mari, says: We do not attribute it to the handling. And the halakha is that we attribute it to the handling.

Rav Shmuel, son of Rabbi Abbahu, said: My father was one of the heads of the kalla lectures of Rafram, and he said: We attribute it to the handling. They said this halakha of Mar Zutra, son of Rav Mari, who held the opposite, before Rav Shmuel, and he did not accept it.

Rav Mesharshiyya said: It stands to reason that the halakha is in accordance with the opinion of Grandfather, i.e., Rav Adda bar Natan, as we attribute perforations to a wolf. If slaughtered meat is recovered from a wolf and found to have a perforation that would have rendered the animal a tereifa, one may attribute the perforation to the wolf and presume that it did not exist beforehand.

Furthermore, if a perforation was caused by a worm [murana], Rav Yosef bar Dosai and the Rabbis disagree. One says that the worm emerged from the lung and perforated it before the slaughter, and the animal is a tereifa, and one says that it emerged after the slaughter, and the animal is kosher. And the halakha is that one presumes that it emerged after the slaughter.

§ The mishna states: Rabbi Shimon says: An animal with a perforated lung is not a tereifa until it is perforated through to the bronchi. With regard to this, Rabba bar Taḥlifa says that Rav Yirmeya bar Abba says: Rabbi Shimon meant specifically that it is not a tereifa unless it is perforated through to the large bronchus, from which the smaller bronchi branch out.

The Gemara relates that Rav Aḥa bar Abba sat before Rav Huna, and he was sitting and saying: Rabbi Malokh says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rav Huna said to him: Are you saying this in the name of Malokh the Arab? He says that the halakha is not in accordance with Rabbi Shimon.

The Gemara continues: When Rabbi Zeira went up to Eretz Yisrael, he found Rav Beivai, who was sitting and saying: Rabbi Malokh says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rabbi Zeira said to him: On the Master’s life, I and Rabbi Ḥiyya bar Abba and Rav Asi visited the place of residence of Rabbi Malokh, and we said to him: Did the Master say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? And he said to us: I said that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rav Beivai asked Rabbi Zeira: And you, what more do you have in your possession on this matter? Rabbi Zeira said to him: This is what Rabbi Yitzḥak bar Ami says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara rules: And the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Any perforation of the membranes of the lung renders the animal a tereifa.

§ The mishna states: If the abomasum was perforated, the animal is a tereifa. Concerning this, Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani says that Rabbi Oshaya says: With regard to fat that is on the abomasum, the priests accustomed themselves to consider it permitted, and they would eat it along with the rest of the abomasum, which was given to them from non-sacred animals as one of the gifts of the priesthood. This is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael that he says in the name of his forefathers. And since there is a disagreement between the Sages with regard to this issue, your mnemonic to remember the lenient opinion is the idiom: Yishmael the priest generally helps the priests.

The Gemara clarifies: What is this, i.e., where does Rabbi Yishmael help the priests? As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the priestly benediction: “So you shall bless the children of Israel” (Numbers 6:23). Rabbi Yishmael says: We learn from this verse about a blessing for Israel from the mouth of the priests, but we have not learned about a blessing for the priests themselves. When it says afterward with regard to the priests: “And they shall put My name upon the children of Israel, and I will bless them” (Numbers 6:27), you must say: The priests bless Israel, and the Holy One, Blessed be He, blesses the priests.

Rabbi Akiva says a different interpretation: We learned from the verse about a blessing for Israel from the mouth of the priests, but we have not learned about a blessing for Israel from the mouth of the Almighty. When it says afterward: “And they shall put My name upon the children of Israel, and I will bless them,” you must say: The priests bless Israel, and the Holy One, Blessed be He, affirms their blessing. The word “them” is referring to Israel.

The Gemara asks: But then from where does Rabbi Akiva learn about a blessing for the priests? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: He learns it from God’s promise to Abraham: “And I will bless them that bless you” (Genesis 12:3). All who bless the Jewish people are blessed themselves.

The Gemara asks: And in what sense does only Rabbi Yishmael help the priests, given that Rabbi Akiva concedes that the priests are also blessed? The Gemara responds: He helps the priests in the sense that he establishes the blessing for the priests in the same place, the same verse, that one finds the blessing of Israel, indicating that they receive the same blessing.

It was stated that the priests accustomed themselves to permit the fat on the abomasum, in accordance with the statement of Rabbi Yishmael that he says in the name of his forefathers. The Gemara clarifies: What is this statement? As it is taught in a baraita that when the verse states with regard to forbidden fats mentioned in the Torah: “All the fat that is upon the innards” (Leviticus 3:3),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משני צדדים דניקב עד חוצה. ולא אמרינן ניחזי אי קופיה לגאו כו' כלומר למה מצד אחד כשרה ניחזי אי קופיה לבר אע"ג דלא נקב אלא מצד אחד נימא נקובי נקיב ועייל וליהוי טרפה. התם איידי דאיכא אוכלין ומשקין כו' כלומר היכא דלא ניקב אלא מצד אחד אמרינן קופיה לגאו הוה ואיידי דאיכא אוכלין ומשקין דחקוה ואפכוה קופיה לבר אבל בכבדא התם חזינן אי קופיה לבר אי קופיה לגאו:

ההיא קשיתא דאישתכח במרה קשייתא דתמרי. אע"ג דלא נפקא מירבל הוא דקא רביל כלומר הא ודאי גסה היא ולא מצי לנקובי אלא סימפונא נקט ועייל ולא אמרינן ניחזי אי יכלא למנפק דרך סימפון ודאי עיילא דרך סימפון ואי לא מצי למיפק לא עיילא דרך סימפון אלא אע"ג דלא נפקא דרך סימפון הרי זה כצרורות דקין שבכברה שכוברין אותה ומרוב דוחק שכובלין אותה יוצאין הצרורות מרוב הדוחק ואם רוצה אדם להוציאן דרך אותו חור אין יכול להוציאן אף הכא נמי מרוב הילוך שהולכת הבהמה בכל עת מנענעה אותה קשייתא ונכנסה דרך סמפון:

איבעיא להו לאכול או לסממנין כלומר שמייבשין אותה ועושין ממנה סממנין לרפואה. אלא לאו לסממנין דיקרה היא לענין סממנין שאין יודעין בני אדם לעשותה סממנין אחד מאלף:

מי תלינן או לא תלינן כלומר מי אמרינן הטבח נקבה לאחר שחיטה דכשירה אי לא. דהא תלינן בזאב כלומר זאב שנטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין אמרינן זאב נקבוה:

מורנא. תולעת שמשתכח בריאה לאחר שחיטה ונקב בריאה ולא ידעינן אי קודם פריש מן הריאה ונקב קודם שחיטה וטרפה אי לאחר שחיטה:

מלוך ערבאה קאמרת כו' אינו א' לשום גנאי אלא מאותו מקום:

ואת מה בידך ר' זירא א"ל לר' ביבי בר אביי:

כהנים נהגו בו היתר כו' ואי פרכת כהני מאן דכר שמייהו משום דהקיבה אזיל לכהנים. ומאי מסייע כהני כלומר כיון דלר' עקיבא ברכה לכהנים מפי הקב"ה. ר' ישמעאל מאי מסייע כהני יותר מר' עקיבא:

אי אינקיב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא וכו', ואסיקנא

והילכתא תלינן. ופירש רש"י ז"ל אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדוחק היד קורעת הריאה בצפורניו, וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כך נמצא שם נקב ע"כ.

ואמר רב משרשיא כותיה דאבוה מסתברא דהא תלינן בזאב. מכאן יש להוכיח דאפילו נקיבת הריאה תלינן בזאב, שלא כדברי מקצת רבותא ז"ל שאמרו דדוקא בבני מעים תלינן בזאב אבל בריאה אבל בריאה שעלולה אצל טרפיות לא תלי בזאב, והא הוי תיובתייהו, וכבר הארכנו בזה למעלה במקומה (ט, א) ש"ל.

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה שחברתה מגינה עליה משני צדדין טרפה ואין כאן חלוק בין דרך קופה נכנסה לדרך חודה נכנסה ומצד אחד מיהא אין אומרין קופא לבר ר"ל חוץ לכרס על כל פנים לא בושט נכנסה שאם כן יש לך לומר שדרך קופא נכנסה ונקבה הדופן העובי והרי אין דרך קופא לנקוב אלא דרך קנה נכנסה ויצאה לה איזה דרך מהאיברים הנפסלים בנקב וממנו לעובי אלא אע"פ שאין דרך לנקוב בדקין בכרס מיהא דרכו בכך שהאוכלין דוחקין אותה ויוצאה ונכנסת וענין זה מתבאר למטה:

מחט שנמצאת בסמפון הכבד כשרה כל שהיא בסימפון ואינה תחובה דרך סמפון נכנסה והרי היא לשם ולא נקבה כלום וכן בכל הסימפונות וסימפון זה של כבד מצד עצמו אין בו שום טרפות אפי' ניקב ואפי' נחתך שהרי אפי' ניטל כלו כשר וקנה הכבד שאמרנו עליו שהוא נפסל בנקב לא סמפון הוא כמו שביארנו למעלה שהרי קודם שיכנס לכבד הוא וגדולי המחברים פסלוה וכן כתבו בסימפון הריאה שניקב אף שלא בצד חבירו שטרפה כמו שכתבנו בשמועת תלתא קני הוו והדברים זרים:

כתבו הגאונים שמחט שנמצאת בטרפשא טרפה גרעינה של תמרה שנמצאת במרה כשרה מפני שדרך סמפון הכבד נכנסה שאלו דרך ושט ושתנקוב המעין עד שתגיע לסימפון וממנו למרה הרי אינה יכולה לנקוב ואע"פ שאין אנו יכולין להוציאה עכשיו דרך סימפון מ"מ על ידי נענוע הליכתה מתעגלת בכח עד שדחקה ונכנסה אבל גרעינה של זית הואיל וראשיה חדין דינה כמחט ודרך ושט נכנסה ונקבה עד שהגיע לסימפון הכבד וממנה למרה וטרפה ומ"מ גדולי פורווינצא כתבו בחבוריהם שלא נאמר כן אלא שאין המרה לפנינו אבל אם היא לפנינו שלמה מותרת מדין מחט שנמצאת בריאה ועלתה בנפיחה שכל שיש לומר סימפונא נקט ואתא כשרה:

ניקבה הריאה במקום שיש לתלות ביד הטבח ושהדברים מוכיחין לפי משמושו שאפשר לו לתלות בו כגון שהנקב בסכין או שתלשה מלמעלה ואחר כך נמצא בו הנקב תולין בזה וכשרה וכן בכל מה שיש לתלות:

בא זאב ונטלה והחזירה מנוקבת כשרה ויש בזו חולקין כמו שהתבאר בפרק ראשון:

תולעת שנמצא יוצא מן הריאה ונקב דרך יציאתו ואינו ידוע אם קודם שחיטה יצא ותטרף ואם לאחר שחיטה וכשרה ודאי לאחר שחיטה יצא שהרגיש במיתה וברח אבל מחיים לא היה יוצא משם:

מצות עשה להיות הכהנים מברכין את ישראל בכל יום כל שהצבור מתרין אותם בכך כמו שביארנו במקומו שנאמר כה תברכו ולעולם יהא לבו של אדם מכוון לשמים שאע"פ שהברכה מפי כהנים הקב"ה מסכים עליה וכמו שאמר ואני אברכם ולא עוד אלא שאף הכהנים אע"פ שאין להם ברכה במקום ישראל ר"ל שאינם בכלל אותה הברכה מ"מ מצד אחר הם נוטלין שכר על ברכתם שנאמר ואברכה מברכיך:

גמ' דתניא את כל החלב אשר על הקרב גו' וכן באידך ברייתא כצ"ל וכ"ה ברי"ף ובמרדכי ובגירסת הילקוט וכן נראה מפי' רש"י שפי' הכתוב מרבהו בכללו מואת כל החלב כו' עכ"ל אבל רישא דהאי קרא את החלב המכסה גו' לא אתא לרבות אלא למעט חלב שעל הדפנות כדאיתא בת"כ כמ"ש התוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה אבל דזיתא מבזע בזע ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא עכ"ל יש לדקדק מי הכריח אותו לכך דהא בכבד קיימי' הכא ומאן דמכשיר נמי במחט לגבי ריאה הכא בכבד מודה כיון דאיכא למימר דרך הוושט עלתה לכבד ואיכא למימר דרך הסמפון אזלינן לחומרא כההיא דקטינתא דל"ש קופא לגו ול"ש לבר דטרפה לגבי כבד וי"ל דכיון דאשתכח במרה ה"ל כסמפונא רבא דכבדא ולמאן דמכשיר במחט בריאה מכשיר נמי בהא דסמפינא נקט ואתאי וכן נראה מדברי הר"ן והיה נראה לכאורה לפי דרך רש"י כיון דלמאן דטריף קאמר בזיתא דמבזע בזע ואפ"ה בדדיקלא אמרינן דודאי סמפונא נקט ואתאי ה"ה נמי בקופא לגו מודה למימר דסמפונא נקט ואתאי דדרך הוושט אינה ראויה לבא אבל רש"י לא פירש כן שכתב לעיל דרב אשי דאמר בקופא לגו סמפונא נקט ואתאי קים ליה לשיטתיה דרבי יוחנן דמכשיר בריאה וצ"ל דאיכא לפלוגי בין קופא לגו ובין הך דהכא דדיקלא דא"א כלל דרך הוושט משא"כ בקופא לגו דמאן דמטריף סתמא קאמר ולא מפליג בין קופא לבר ובין קופא לגו דאפשר קצת דרך הוושט ומיהו בהך חיתוכא דריאה דקאמר אי הוה קמן הוה מינקבא שפי' רש"י משום דדרך הוושט נכנסה ע"כ דאית לן לפלוגי בין קופא לבר ובין קופא לגו דאל"כ אמאי מכשיר ליה בחיתוכא דכבדא בקופא לגו כמו שהקשו התוס' וצ"ע:

תוס' בד"ה ואברכה מברכיך ואפי' עובד כוכבים כו' דיהיב שלמא לרבי ישמעאל כו' עכ"ל ולהכי אצטריך ליה ואברכה מברכיך לרבי ישמעאל ויש לפרש לפי זה דמקום ברכה דישראל דעדיפא היינו משום דהוה ברכה מיוחדת לכהנים משא"כ ואברכה מברכיך דהוה כוללת אף לעובדי כוכבים וק"ל:

אווזא בזוזא וריאה [דידה] בד' כו'. חושבנא דדין כחושבנא דדין ור"ל לא ביותר ' מכדי דמי' רק בכדי שווי' וק"ל:

ואברכה מברכיך כו'. כתבו התוס' ואפי' כותים כו' כותי דיהיב שלמא לר' ישמעאל כו' עכ"ל ר"ל ולהכי אצטריך ליה ואברכה מברכיך לר' ישמעאל ויש לפרש לפי זה דבמקום ברכה דישראל דעדיפא היינו משום דהוה ברכה מיוחדת לכהנים משא"כ ואברכה מברכיך דהוה כוללת אף לכותים לר"י:

בגמ' דתניא את כל חלב המכסה וגו'. ט"ס הוא וצריך למחוק תיבת כל דקרא הכי כתיב את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב והאי דרשא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מסיפא דקרא יליף לה מאת כל החלב אשר על הקרב וכן משמע מפי' רש"י ורישא דקרא את החלב המכסה את הקרב ילפינן מיניה למעט חלב שעל הדופן כמו שכתבו התוספות:

גמ' רב אחא בריה דרבה אמר תלינן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נהגו בו כו' נקיט ליה. נ"ב פי' כהנים:

גמ' למה נקרא שמה ריאה. אף שאין לחפש טעם על שם העצם וכרס וטחול ולב וכה"ג מה טעם להם מ"מ זה כבר יש לכל אחד שם פרטי אונה ואומה ועיין מ"ש בכתובות מאי אלמנה כו':

גמ' לאכילה או ע"י סממנים אין במשמעות הלשון דבר והיפוכו:

גמ' והלכתא לאחר שחיטה פירש מפורש טעמו בב"י משום בן חביב:

גמ' מפי גבורה לא למדנו כו'. כצ"ל:

גמ' דתניא את החלב המכסה וגו'. כצ"ל כבאידך בברייתא וכדמשמע (מהתם) [מהתוספות] (*ה) עיין ברש"י:

ברש"י בד"ה ואת מה בידך רב ביבי שיילי' לר' זירא. דא"ל ר' זירא שאל דכבר נשמע מה בידו שישב ושנה ותפס בידו מימרא דר' מלוך הלכה אבל ר' זירא לא שנה הדין רק סיפר לו שר' מלוך אמר בהיפך ועוד מהי תיתי שיש דבר אחר בידו לשאול לו ואת כו' אבל ר' זירא דשאל לר' מלוך אי אמר כן משמע כאילו הדבר תמוה בעיניו ויש בידו בהיפך ועוד דא"כ הו"ל לומר ומר מה בידיה כדאמר ליה חיי דמר דאנא וכו' כדדייק תלמודא בעלמא דקאמר ליה את ולא קאמר ליה מר ש"מ תלמיד חבר כו':

ברש"י בד"ה כהנים שהקיבה כו' ומשום ר' ישמעאל נקיט לה. לא נתחוורתי:

גמרא רב אדא בר נתן אמר תלינן. וברא"ש הגי' רב אחא בריה דרבא (ולא כמש"כ הגרי"פ בשמו בר נתן). והוא נכון דכן איתא בפרק הנשרפין (סוף דף עו) (בגמרא שם איתא בר רב אבל ברא"ש הגי' שם בר רבא כהכא) וקרי ליה שם רב משרשיא ג"כ אבוה דאבא:

רש"י ד"ה מכשיר (בסופו). וי"ל שנכנס מסמפון הקנה לסמפון הכבד כו'. כ"נ דצ"ל. והוא ביאור לעובדא דקשיתא כו' דבסמוך דאמר עלה ר"א סימפונא נקט ואתאי:

גמ׳ אמר רבי מלוך. נ"ב המ"מ פת"ח והל׳ מלאפו"ם כמ"ש ס"ס עזרא ב״פ:

רש״י ד"ה קשייתא גרעינא של תמרה כצ״ל:

ד"ה אווזא וכו׳ ומאי קאמר הכי כצ"ל:

כהנים נהגו בו היתר. מלשון זה משמע לא שאכלוהו אלא אע"ג שהחמירו שלא לאכלו להדיא מ"מ נהגו בו היתר להורות קולא בתערובות מב"מ בפחות מס' או לענין חתיכה עצמו נ"נ וכיוצא בו ומטעם שנפרש לקמן אי"ה. דבודאי כהני ה' זריזים וזהירים הם ולא סמכו להקל ע"ד ומקלו יגיד לו:

ואברכה מברכך אפי' גוי המברך ישראל. עיין תוס' ולפ"ז ישראל המברך חברו ומשיב לו שלום נמצא שניהם מתברכים מפי הקב"ה ומפי עצמם. אבל מצרי המברך ישראל והמצרי מתברך מהי"ת למה לו לישראל להשיב לו ברכה כיון שאין הישראל חוזר ומתברך. ומשו"ה א"ל ר' ישמעאל לנכרי מילתך כבר אמורה. ומיהו בפ' אלו נאמרין מפיק ריב"ל מהאי קרא מיעוטא לכהן שאינו עולה לדוכן שאינו מתברך בכלל ישראל המתברכים דדוקא מברכיך אברך אבל לא המונעים עצמם מלברך ולפ"ז י"ל ר' ישמעאל לא ס"ל כריב"ל ומשו"ה מוקי קרא לרבות גוי המברך ישראל אבל כהנים לא אימעטי אפי' אם אינם עולים לדוכן. ולפ"ז יש לפרש ואני אברכם לכהנים היינו כהנים שאינם עולים דהוה סד"א בני ישראל ולא כהנים קמ"ל גם כהנים העומדים במקום בני ישראל להתברך מכהנים אחיהם גם הם יתברכו. והיינו מסייעי כהני דמוקי ברכה לכהנים במקום ברכה דישראל פי' כשהם עומדים ואינם עולים לדוכן:

ואולי י"ל דר' ישמעאל לטעמי' לקמן ס"ז ע"א במים ב' פעמים וכו' דס"ל ב' כללים סמוכים ופרט אחריהם אין זה כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט וריבה הכל ודלא כתנא דבי רב שם. ומבואר ר"פ ד' מינין דה"ה פרט וכלל ופרט יש לו כל דיני כו"פ וכלל ונמצא הכא כתיב ב' פרטים סמוכים זא"ז כה תברכו בני ישראל פרט ושמו את שמי על ב"י חזר ופרט וזה נקרא סמוכים הואיל ואין ענין אחר מפסיק ביניהם כמ"ש תוס' מנחות נ"ה ע"ב וה"ל ב' פרטים וכלל ואני אברכם אחריהם והטל כלל ביניהם ונידונים בריבוי מיעוט וריבוי ריבה הכל אפי' כהנים ולא ממעט אלא עם שאחורי כהנים:

ובזה יש להמשיך הך מסייעי כהני להכא. דהראב"ד כ' הביאו בקרבן אהרן פ' ויקרא דר' ישמעאל דריש ב"פ החלב המכסה והחלב אשר על הקרב ב"פ חלב ב' כללים סמוכים ואשר על הקרב פרט הטל פרט ביטהם ודונם בכלל ופרט וכלל וכללא בתרא דוקא וסגי בדמי לי בחד צד קרום ונקלף ולא בעי תותב. ודבריו אמתיים אבל תמוהים דלקמן ס"ז מבואר בפירש"י דר' ישמעאל ס"ל בעלמא כללא קמא דוקא. ועוד אפי' מאן דס"ל בעלמא כללא בתרא מ"מ היכי ששני כללים סמוכים מודה דכללא קמא וזה טעמו של תנא דבי רב שם. אבל מ"מ האמת כמ"ש הראב"ד שהרי ר' ישמעאל דריש לי' בריבוי מיעוט וריבוי וריבה הכל אפי אינו תותב וא"ש. ולפ"ז י"ל הכהנים נהגו היתר בחלב שעל הקבה לא שאכלוהו אלא עכ"פ לא הורו בו להחמיר להורות נתן דלית להו למדרש בריבוי ומיעוט אלא בכלל ופרט ב' כללים סמוכים וכללא קמא דוקא ובעינן תותב קרום ונקלף ונ"מ דלא לילפו כהנים למידרש בריבוי ומיעוט וידרשו בני ישראל ב"פ והטל ואני אברכם ביניהם לרבות ברכה לכהנים שאינם עולים לדוכן ויתעצלו מלעלות לדוכן ואינהו בעי לזרוזי נפשיהו ע"כ נהגו בהיתר בחלב שעל הקיבה שלא אכלוהו להקל על עצמם אלא שהורו הוראת היתר כנ"ל להורות שעיקר הדין דלא כר' ישמעאל וממילא יזדרזו לעלות לברך את ישראל:

במקום ברכה דישראל. מאז אמרתי בדקדוק לשון קרא ואברכה מברכך שהקדים ברכת ה' לברכה של הדיוט ומקללך אאור היא בהיפוך והו"ל ואאור מקללך. ואמרתי שכך הוא הענין המחשב לברך ישראל מתברך מיד כדי שיתברך הישראל מאדם המבורך כבר מאת ה'. ואמנם המקלל לא יקולל עד אח"כ כדי שלא תצא הקללה מפי אדם מקולל שמדה"ד שורה עליו. וכעת שמעתי דכעין זה כ' הגאון מ"ה אלעזר פלעקלש ז"ל בספרו. והנה לפ"ז הכהן המברך טרם שמתחיל לברך כבר הוא מתברך לטובת ישראל כדי שיתברכו מהמבורכים. ומ"מ אחר גמר ברכתם שוב יתברכו עוד הפעם מהי"ת כדכתיב ושמו את שמי על ב"י ואח"כ ואני אברכם נמצאו נכנסים ויוצאים בברכה עד ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך:

דף מ״ט ע״א גמר׳ האי קשיתא דאישתכח במרה וכו׳ והנ״מ בתמרה, אבל דזיתא מיבזע בזע ופרש״י, ומאן דטרף במחט טרף נמי בהא, והקשה המהרש״א, דהא הכא בכבד קיימינן וכו׳ ומסתמא נכנסה המחט דרך הושט לכבד, כי בכבד לא שייך בדיקה שהיא שלמה, ותי׳ כיון דאישתכח במרה הו״ל כסימפונא רבה דכבדא וכו׳ עכת״ד, ואני תמה, דא״כ הלא ליכא מאן דמטריף בהא, דהא אמר לעיל שקילו גילמא דטרופאי, אבל לפע״ד נראה לפרש, דניהו דסימפונא נקטי ואתאי, אבל כיון דמיבזע בזע, חיישינן שניקב המרה והבריא, למאן דחייש לעיל במחט בריאה לשמא הבריא, ומטריף משום דרוב נבלעים דרך הושט, הכא מטריף מטעם שמא ניקבה המרה והבריא, ואע״ג דלעיל לא חייש לשיטת רש״י, לניקבה הריאה והדרה המחט, אלא דחייש שדרך הושט נכנס לריאה, שאני ריאה דרחבה, משא״כ מרה קטנה שקרובה לינקוב ע״י האי קשיתא דזיתא, ואם כנים דברנו, מיושב בזה גם קושי׳ התוס׳ שהקשו על פרש״י, דא״כ הוה דלא כהלכתא, דאנן כר״י דמכשיר לעיל פסקינן, ולפי האמור ניחא, די״ל דאפילו ר״י דלא חייש לעיל לשמא הבריא, היינו דוקא לגבי החשש דדרך הושט נכנסה בריאה, דהוא חשש רחוק אצלו, דניהו דרוב נבלעים דרך הושט, אבל כל הנבלעים דרך הושט הולכים לחוץ דרך הכרכשתא כדרכם, ואפילו מחט אם נתעכב בהליכתה לקוץ נתחבה לאיזה אבר שעוברת דרך שם, אבל לא לצאת לשטח הריאה, משא״כ כאן במרה שפיר מצי חייש לשמא ניקב והבריא, ותדע דלעיל דף מ״ג ע״ב רצה לומר, נמצאת איתמר ודחה לי׳ דכל הני חיוי ברייתא קוצי אוכלי, וא״כ בנמצא במרה דלא שייך האי סברא, למאן דחייש בישב לו קוץ בושט לשמא הבריא, ה״ה דחייש בנמצאת במרה, לשמא נקיב והבריא, כיון דעורה דק מאד וצר מאד המקום ודו״ק.

ע״ש גמרא יתיב ראב״א קמי׳ דר״ה ויתיב וקאמר א״ר מלוך ארישב״ל הלכה כר״ש וכו׳, ואין הלכה כר״ש, ופרש״י ז״ל גמר׳ קפסיק לי׳, ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמ׳ עכ״ל, ואני עומד ומשתומם, אם האי הלכה היתה רופפות בידם עד הישיבה האחרונה, ור׳ ביבי ור״י ב״א אמוראי בתראי סברו דהלכה כר״ש, וכן נראה דסברו רבה בר תחליפא ור״י בר אבא דמפרשי דברי ר״ש דלסמפון גדול קאמר, והמה בשם רב אמרו למילתייהו כדלעיל מ״ה ע״ב, ורבנו הקדוש נמי אי חסרה ריאה לר״ש קתני, הרי עכ״פ לא הכריע כנגדו, מעתה יש לתמוה על כל הני טרפיות, בריאה, סירכות ומראות הפוסלות דנאמרו סתם בגמ׳ נימא דהמה דלא כר״ש, דלדידי׳ בעינן עד שתינקוב לבית הסמפונות, דכל הני משום ניקבו הקרומים או סופו לנקוב טרפה, דלא שייך אליבא דר״ש, ואיך לא נמצא מאן דמכשיר בכל אלו, משום דסובר הלכה כר״ש, ולא עוד אלא דתקנו רבותינו ז״ל בדיקת הריאה משום סירכא דשכיחו, והרי אדרבה היא הנותנת דהלכה כר״ש, דבעינן נקב עד הסימפון הגדול, כמו דמצינן בניטל האם בסנהדרין ל״ג ע״א, דהאכילה ר״ט לכלבים, וחכמים ביבנה דחו דבריו, משום דהעיד תודוס הרופא, דאין פרה וחזירה יוצאות ממצרים, שלא ניטל האם שלה, וכ׳ שם רש״י ז״ל והרי חזינן דמתקיימות, והכא דכוותי, דמעולם לא שמענו דמתה בהמה, ולא נמצא לה סיבה אחרת, אלא שריאה שלה היתה סרוכה או נקובה, ולמה לא תכריע ענין זה את ההלכה, וכבר העיר בשו״ת מהר״ם שיק ז״ל תשו׳ ס״ו ע״ז לענין תחיבת הכרס הרגיל בבהמות עיי״ש.

אולם אחר זמן רב נתיישבתי בדבר דלפי מה שמוקי מתני׳ או שחסרה אליבא דר״ש, כתבו התוס׳ במשנה לעיל, דבחסרון כ״ש מודה דטרפה, האי כ״ש דקאמרו התוס׳ בגמ׳ ליתא, אלא כיון דלא איתפרש בגמ׳ חסרון לר״ש בכמה, ודאי משמע דאפילו חסרון כ״ש קאמר, ונראה לומר דהאי חסרון לאו בבשר הריאה בעינן, דלא מסתבר כלל דחסרון כ״ש בבשר, יעשה מעשה טרפות דהרי חסרון בפנים לא שמיה חסר ובנימוק הריאה נמי, דוקא בחסרון יותר מרביעות בעינן, אלא ודאי דחסרון מן העורות סגי לר״ש, וחסרה דומי׳ דניקבה קתני וכמו ניקבה בעורות כן חסרה, הן אמת שלכאור׳ נראה להיפך, דהריאה שניקבה קתני וכבר הבאנו כ״פ דברי הפיה״מ ודברי המהר״ם שיף על המשנה שכ׳ משום דכל שניקבו הקרומים הרי ניקבה הריאה דספוגיי היא, ולעולם ניקבה הריאה בעינן, וא״כ גם או שחסרה אריאה קאי ולא אקרומים, ומכש״כ אי אליבא דר״ש, דבנקב בעינן עד הסימפונות, איך נפרש או שחסרה הריאה על הקרומים לחוד, אלא דלא אדע איך נפרש חסרה הריאה על כ״ש בבשר הריאה, לכן מוטב לקבל דוחק בלשון המשנה מלקבל דוחק בענין עצמו, ולכן נחליט דר״ש בחסרון כ״ש שבעורות מודה דטרפה, וא״כ גם לדידי׳ איכא סירכות ומראות המטרפות כי מקום הסירכא והמראה תופס מקום, ואיכא כאן חסרון בעורות, ואפילו לרש״י דסירכא מחמת נקב בא, מסתמא נקב שמוציא ליחה אינו בלא חסרון כ״ש, וניהו דאי או שחסרה דמתני׳ דלא כר״ש, אלא מיירי בחסרון בפנים או כמש״כ הרמב״ם בפיה״מ בחסרון אונות, לא שמעינן כלל דר״ש בחסרון כ״ש מודה, אבל לפע״ד נראה ברור דכל הני אמוראי דס״ל דהלכה כר״ש, ה״ט משום דס״ל דרבי במתני׳ קתני, או שחסרה אליבי׳, אבל לולי זאת מהיכי תיתי יפסקו כר״ש נגד סתם מתני׳ באיסור דאורייתא, וא״כ ממ״נ ליכא כאן חולק על הני סירכות ומראות, דאי או שחסרה דמתני׳ כר״ש, ואז הלכה כוותי, הרי מודה ר״ש בחסרון העורות כ״ש, ואי דלא אתי׳ האי שחסרה דמתני׳ כר״ש, ואז לא מודה ר״ש בחסרון כ״ש, אז בלא״ה אין הלכה כר״ש, כנלפע״ד ליישב הדבר כפי חומר העצום שבו ודו״ק.

וכאשר חזרתי על הדברים בשעת ההדפסה אני רואה כי עדיין התמיה שלי דלעיל קיימת, דכפי הנראה ברור, דר״ש ות״ק פליגו בפירוש ההלכה שהיתה מקובלת בידם, דלשון זה ״הריאה שניקבה או שחסרה״ היה מקובל בידם, ות״ק פירשה הכי, הריאה היינו קרומי הריאה ומפני שהנקב מגיע לבשר הספוגיי קרי לי׳ ריאה שניקבה, ואו שחסרה חסרון בפנים קאמר, ור״ש לא ניחא לי׳ לומר דריאה קרומי הריאה קאמר ״וכדקדוק המהר״ם שיף, דמ״ש מקרום המוח דבאה ההלכה על הקרום, לכן מפרש, דעד הסימפונות קאמר, וא״כ ע״כ דאו שחסרה, ודאי דקאי על גוף הריאה ולא על חסרון הקרומים לבד, וזה ברור בעיני ולכן אין בידי למצוא תירוץ לתמיהתי ודו״ק.

ע״ש גמר׳ דתני׳ כה תברכו את ב״י, רי״ש אומר למדנו ברכה לישראל מפי הכהנים, לכהנים עצמן לא למדנו וכו׳, ולכאור׳ יש לתמוה על קושי׳ זו דהרי לכהנים אין חלק ונחלה בארץ ומתפרנסים מיתר השבטים מחלב דגן תירוש ויצהר שלהם, והאי ברכה לישראל הוא כעין אורח מברך לבעה״ב, כן נצטוו הכהנים שומרי משמרת הקודש, לברך את העם, יברכך וישמרך כפרש״י עה״ת שיתברכו נכסיהן ויהי׳ נשמרים מן המזיקין, וכן יאר, ושלום הכל לאישור וטובת האומה, שתשכון בטח שאנן והשקט, ובאישור וטובת האומה, ממילא מתברכים כהניה, ומה צריכין ברכה לעצמן, אבל הנלפע״ד דברכה הנצרכה לכהנים, היא שיצליחו בתורה ויזכו לאורה האמיתי, כדי שידעו להדריך את העם בדדך הנאה למקום ולבריות, כאשר כל ת״ח צריך להתפלל ע״ז בכל יום, יה״ר שתאיר עיני בתורתך ולא יאמר פי דבר שלא כרצונך וכו׳ וע״ז קשאל ברכה לכהנים עצמן לא למדנו, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה והקב״ה מסכים על ידם, ולרי״ש לא איצטרך קרא להכי וכו׳, וזה דוחק, ולפע״ד נראה דגם בזה רי״ש כהנא מסייע כהנא, כי לכאור׳ דברי ר״ע דקאמר מפי הגבורה לא למדנו צריכין ביאור, דמנין לו שבעינן הסכמה מפי הגבורה מ״ש האי מצוה משאר מצוות למשל הקב״ה ציוה לעשות מעקה, אע״פ שיפול הנופל ממנו, ר״ל שלא יפול רק מי שראוי ליפול, והוא כדי לצרף את הבריות, כן ציוה לכהנים מקבלי פרנסתם מן העם, שיברכו את העם, ואם הקב״ה ימצאם ראויים לברכה ישפיע עליהם, ואם חלילה לא, לא, אבל הענין יתבאר, ע״פ מה שכתב הרמב״ם בהל׳ נ״כ פט״ו וז״ל ״כהן שלא הי׳ לו דבר מכל אלו המונעים מנשיאת כפים, אע״פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות, או שהיו הבריות מרננין אחריו, או שלא היה מו״מ בצדק, אין מונעים אותו וכו׳, ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקב״ה שנ׳ ושמו את שמי על ב״י ואני אברכם, הכהנים עושים מצוותן, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו״ עכ״ל הזהב, ולדבריו כיון כאן ר״ע בשאלתו, מפי הגבורה לא שמענו, כלומר שלא תאמר שיש כח בכהן המברך מצד לידתו, יהי׳ מי שיהי׳, דזה אינו אלא הקב״ה ציוה להם כן, כדי שלא יהיו כפוי׳ טובה, שקיבלו מן העם, ונאה לברכם, אבל חלות הברכה תלוי בחפצו ית׳ ולא בכהן המברך, זאת דעת ר״ע מבני הגרים שאינו מיוחס, אבל רי״ש מיחוסי כהונה, מסייע כהנא, ס״ל דבאמת חלות הברכה תלוי בכהן המברך זרע אהרן קדוש ד׳ אע״פ שמצד עצמו אינו ראוי׳ להאי איצטלא ודו״ק.

כה תברכו את בני ישראל רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן וכו'. אפשר במ"ש הרב כלי יקר ז"ל עה"ת דהקב"ה נתן לכהנים כ"ד מתנות כהונה ועוד מתנה כ"ה שמברכין לישראל והם מתברכין ע"ש. והיינו דרמז בכאן רבי ישמעאל כ"ה תברכו את בני ישראל פירוש כ"ה שהיא מתנת חמש ועשרים לכהנים ולזה אמר לכהנים עצמן לא למדנו שהיא מתנת כ"ה. ומשו"ה אמרו ישמעאל כהנא מסייע כהני מסייע לשון הוה כמ"ש התוספות דתמיד הם מתברכין והיא מתנה כ"ה:
ויש להעיר דכיון דמסורות בידינו כל המברך מתברך ורבי ישמעאל עצמו בירושלמי ס"פ אלו דברים אשכחן דברכו גוי ואמר לו כבר מילתך אמורה ואברכה מברכיך. א"כ אמאי אצטריך שיברכם הקב"ה ומלבד הפשוט דואברכה מברכיך היא ברכה כוללת וזוהי ברכה פרטית. עוד יש להרחיב הדבר במ"ש במגילה דף ז"ך דרב בירך לרב הונא יהא רעוא דתיטום בשיראי ואקיים ביה שמע רב ואקפד אמר לא אמרת לי כי ברכתיך וכן למר והוינן בה מכדי הא אמרו רז"ל כל המברך מתברך ואמאי היה צריך לומר וכן למר וניחא לן דהגם שיתברך יהיה ברכה אחרת אבל אינו מוכרח שיהיה מעין ברכותיו אבל אי הוה אמר וכן למר היה מתברך ברכה זו עצמה שברכו יהא רעוא דתיטום בשיראי. והשתא ניחא דהכהנים מברכים ישראל ברכה משולשת ואם היה דבעלמא שכל המברך מתברך היה איזו ברכה אבל לא היה כברכות אלו עצמן לכך ה' מברכן בפרטות שיתברכו מעין דוגמא. ורבי עקיבא סבר דסגי ואברכה מברכיך והקב"ה יברכם מעין דוגמא שהם מקיימין מצותו יתברך ועדיף ממי שמברך מעצמו ועמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ויש להשיב על דבריו ז"ל:

רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה וכו' רבי עקיבא אומר וכו'. אני בעניי כתבתי על מאמר זה בספרי הקטן ראש דוד פרשת נשא בס"ד ע"ש באורך:

(מט א) רב אדא בר נתן אמר תלינן וכו' א"ר משרשיא כוותיה דאבוה דאבא מסתברא וכו'.—דע שברא"ש כאן ובאו"ז ח"א ריש סי' תי"א הנוסח: רב אחא בריה דרבא^*[וכ"ה בכ"י המבורג ורומי ב', וכן הגיה מהרש"ל בד"ר, כ"י מינכן: רב אחא בר רב, כ"י רומי א': רב אחא בר רבא, כ"י רומי ג': רב אחא, דפו' ישנים: רב אחא בר נתן.] במקום "רב אדא בר נתן", וכן נכון (עי' מ"ש לעיל ביבמ' יא א ולהלן בדברינו על סה"ד ע' רב אחא בר רב).

(שם) פליגי בה רב יוסף בר דוסאי ורבנן.—באו"ז ח"א סוף סי' תיא הנוסח: "פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן"^*[השם משובש גם בכתבי היד כולם, וגם בעל ד"ס כתב: וצ"ל כמ"ש באו"ז אבא יוסי בן דוסתאי.], וכעין זה יש בברכות (כח א), ומצאנו כמה פעמים, שרבי אמר בשם "אבא יוסף בן דוסתאי" (עי' סה"ד בערכו).

דין גרעין של תמרה שנמצא במרה כשר אבל גרעין של זית שנמצא במרה טרפה אפי' היא שלימה אבל בשאר אברים שעורן עב אם נמצא מחט בתוכן ואינה תחובה כשר ובדקין יש לאסור כמו במרה:

ההוא קשיתא דאישתכח במרירת' אר"א כי הוינן ביה ר"כ אמ' הא ודאי סמפונה נקט ואתא ואע"ג דלא נפיק מירבל' הוא דרביל פרש"י אע"פ שאין יכול לצאת דרך הסמפון כשרוצי' להוצי' ממנה מ"מ אמרינן מירבל הוא דרביל כלומר ע"י נענוע הבהמה שמנע ימים רבים בהליכת' נכנס תמיד מעט מעט במקום דוחק שאינה יכולה עכשיו לצאת ולפ"ז אם יש הכירא בקשית' שבלעה מקרוב ראוי להטר' ומסיק וה"מ דדיקל' שהו' גרעין של תמר' אבל דזית מבזע בזע פי' נוקב כמחט וטרפה לד"ה אפי' לפי מה דמכשיר לעיל מחט בריאה כשהיא שלימה משום שהו' קטן ובא דרך סמפון אבל הכ' בקשיית' דזית' שהם גסים ואינ' יכולי' לבא בריאה דרך הסמפונות חיישינן שמא ניקב הושט וחזר ונכנס בכבד כ"כ התו' והר"אש אחריהם אבל הר"ן תפס לו שיטה אחרת וכ' דאה"נ אף בקשיתא לא אמרינן שבא דרך הושט אלא תלינן שדרך הסמפונות בא אלא שאף את"ל דרך הקנה בא ונכנס במרה מ"מ מאחר שעור המרה הוא רך ודק חיישינן שמא לאחר שנכנסה במרה נקבה אותה ומ"ה אפי' רבנן דמכשירי מחט בריאה שהיא שלימה מ"מ בקשיתה דזית במרה מודו שהוא טריפה ומ"ה אפי' מחט שנמצא בתוך המרה טריפה דמתוך שעורה דק חיישינן שמא נקבה ומ"מ בשאר האברים שעורן עב אע"פ שנקובתן במשהו אם נמצא מחט בחללן כשר אא"כ נתחב שם וכדאמרינן גבי ישב לה קוץ בושט דוקא בישב הוא דחיישינן אבל בנמצא לא ובה"ג דמטריף מחט דאישתכח בליבא לא אמר הרב כן אלא בלב בלבד אבל שאר מקומות כגון כרס וקורקבן של עוף כשרה וכן המנהג להתיר מיהו בדקין חיישינן כדחיישינן במר' מתוך שהן הולכין בהיקף וקרומן רך ויש לחוש שמא אוכלין ומשקין שהולכין בה דחקוה ונקבה ובנקב משהו אין להם בדיק' כמ"ש למעלה בשם רש"י ז"ל ע"כ משמע להדיא דאפילו אית' למרה קמן לא מהני לי' שום בדיקה ולא כדע' הכל בו שכתב בשם בה"ע דאפי' בגרעין זית מסתבר' דדוק' כי לית למרה קמן אבל אם אית' קמן והיא שלימה כשר' כדאמרי' גבי מחט שנמצא' בריא' וכ"ד הר"ח ז"ל ע"כ וכ"כ הרמב"ם להדיא וז"ל נזיי"ה שנמצאת במרה אם היתה כמו גרענית' של תמרה שאין ראשה חד מותרת ואם ראש' חד כגרעיני הזית אסור' שהרי נקב' אותה כשנכנס וזה לא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה ע"כ וא"ל אמאי מכשירין לעיל מחט בריאה כשהיא שלימה ומשמע סתמא אפי' אם בחוד' סמוך לשיפולי ולא אמרינן שמא ניקב שהרי עורו רך והגליד פי המכה וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום די"ל דאין דרך הריאה להגליד אם לא שנסרך בקרו' ממש ואז הוא נראה מבחוץ אבל בדליכא ריעותה מבחוץ לא אמרינן עלה קרום וגם מאחר שהריאה נפוחה היא תמיד אין דרכה להגליד ולסתום הנקב א"ל בסירכא וקרום הנראה ומרה שנסרכה תמצא לקמן סי' נ"ו:

דין היכא שנקבה הריאה במקום דמשמשא יד הטבח כשר ואם היה הנקב אדום סביביו טריפה וכן בודקין בצלעות ואפילו שאודם בדופן טריפה ואם הנקב פתוח טריפה ולא מהני הקפה והיכא דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידעינן אם לפני שחיטה או לאחר שחיטה אם הושחרה המכה טריפה זא"ל הוי ספק וג"כ טרפה ואם יש לתלות בדבר היתר תלינן:

מסקינן בסוגיא אי ניקב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן רב אחא בריה דרבא אמר תלינן מ"ז בריה דרב מרי אמר לא תלינן והלכתה תלינן דהא תלינן כשהחזיר בני מעיים כשהן נקובים וה"ה לריאה וכ' הרא"ש מדברי רש"י והיכא דממשמש' ידא דטבחא היינו בכל הריאה היכא שיכולי' לתלות שהעבי' הטבח ידו כגון שתלש בחזקה או שהעביר סכין דרך שם ובהל' בדיקו' כ' אם נמצא הנקב שיש לתלות בידא דטבחא כגון בכ"מ שמשמש שם הבודק בידו או במקום שיש לתלות שהכניס הסכין או שתלש בחוזק מלמטה למעלה או שקרע בצפורין אנן אומרים הבודק עשה הנקב ומכשירין וכ' ב"י וז"ל מ"כ בבדיקות אשכנזים אם היה הנקב אדום סביביו אז ודאי קודם שחיטה ניקבה וטריפה ע"כ ודברי טעם הם ומ"כ עוד בודקין בצלעות כמו גבי האדימ' אם יש בהן אודם בדופן ודאי קוד' שחיט' נקב' וטריפה וגם לזה דעתי נוטה ע"כ מצאתי במרדכ"י שלפנינו הג"ה בפ"ק דחולין וז"ל כ' ר' שמחה כל היכא דאיכא למיתלי בזאב או במשמוש ידא דטבחא מכשירין וא"צ להקיף ואפילו אי מקיפו ולא דמי מכשירין דסמכין אחזקה דר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת ואמרינן אע"פ ששני הנקובים נעשה לאחר שחיטה זימנין דמי וזימנין לא דמי אבל היכא דלא בא זאב או דלא משמש ידא דטבחא הצריכו חז"ל הקפה דאי דמי כשרה כך פי' ר"ח וזה לך האות כל נקב אשר ינקב קוד' שחיטה הוא פתוח לאחר שחיטה אינו פתוח ואומר ר"ש ר"ל דלא פתו' ולא מהני הקפה אלא טרפין ליה ואי סתום ספק הוי ובעי הקפה ע"כ וצריך להגיה אותה כי הסופר שכתב לא פתוח החליף רישא לסיפא אלא הכי הו' אי פתוח לא מהני הקפה ומטריפין ואי לא פתוח ספק הוי ואף יש להגי"ה אותה בע"א ולקולא דגם פתוח מהני הקפה ל"כ כלל דא"כ אי ליכ' פתוח אפילו הקפה לא בעי חליל' להקל דשמא לא נפת' מתחילה או נסתם אח"כ ונראה דדוק' בשאר נקבי' אבל בנקבו' המורנ' לעולם הם פתוחי' ואפ"ה הם כשירים אם נמצאו התולעים דאמרינן לאחר שחיטה פירשו כדלקמן (סימן שאחר זה) ובשאר נקבים דמטרי' בשהנקב הוא פתוח ולא מהני הקפה כ"ש דלא תלינן בידא דטבחא דלא עדיף מהקפה א"ל שהטבח מרגיש בבירור שממנו בא הנקב והיכ' דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידעינן אי מחיים אי לבתר מיתה כתב בס"ה זימניין סגיאין מצינו לברור כגון אם הושחרו המכה אז ודאי מחיים נעשה וכל היכא דלא מצינו לברורי אסרי' מספק ולא אמרינן נשחטה הותר' עד שיודע במה נטרפה כמו גבי זאב שנטל בני מעיים דהכא הספק תלוי בחיסרון החכמה ואם הלה בקי היה יכול להבחין לזו וכיון דיש ריעותא אסרינן מספק וכל כה"ג ע"כ וכן נוהגין להחמיר ומ"מ נראה דלית ליה לבעל הטריפה במה לתלות אלא ספק בעלמא הוא דמחמי' אבל היכא שנראה בעיניו לתלות בעניי' שנעשה לו אחר השחיטה תלינן בה וכ"כ הר"ן בפ"ק דחולין בשם הר' יונה וז"ל מהא דאמרינן כל ספק בשחיטה כו' לאתויי ספק שהוא ספק דרס כלו' לא אמרינן הלך אחר הרוב שמעי' היכא שנשמטה גף העוף או נשברה רגלה מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא וה"ה לכל שאר טריפו' דכל היכי דאתיליד ריעותא אזלינן לחומרא וראייה לדבר מדאמר בריש א"ט ההי' אימרת' דהוא מיסגיי' כרע' בתרייהו אמר רב האי שגרנ' נקטה מתקיף לה רבי' ודילמא חוט השדרה איפסיק אלמא מדמ"ל רבינו הכי ש"מ כל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא אזלי' כי לא תקשי לך הא דאמרינן בפא"ט אי ניקבה לה ריאה היכא דממשמשא ידה דטבחא תלינן או לא תלינן ומסקינן דתלינן דהא תלינן בזאב אלמא בספק טריפות לקולא תלינן דהתם ה"ט לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לתלות בו לאיסו' הלכך כל היכא דיש דבר לתלות בו להיתר כגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכ' אומדנ' דאפשר שנשמ' גפיה מחמת כך תלינן לקולא דהא תלינן בזאב כך פירש הר"ר יונה ז"ל ע"כ והיינו ממש כדברי ולאו דוקא דורסו או נלח' לקיר קאמר אלא זו וכל כיוצא בזו:

דין תולע הנמצא על הריאה בנקב כשר והוא שיש תולע על כל נקב ונקב וכן תולעים היוצאים מן קורקבן אמרינן לאחר שחיטה פריש וכשרה:

מורנא פליגי בה רב יוסף ורבינא חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והלכתא לאחר שחיט' פריש ונראה בעיני דוקא שהתולעים נמצאו בנקבים אבל אם נמצאו נקבי המורנא בלא תולעים אמרינן מסתמא כבר פירשו או נקב מסיבה אחרת בדומה לזה בא וטריפה (ואם לא) נמצא בכל נקב תולע או בתוכו או עליו איכא למיחש ורבים טעו בזה שוב מצאתי כן להדיא בהלכות בדיקות ישנות וז"ל והוא שנמצא התולע במקום הנקב ע"כ מהרי"ח כ' מורי ראבי"ה מעשה והביאו לפני רבי' שמואל בר"י עוף וקוראין לו פלוי"מיל ויש בו סימני טהרה והיו חבירי' אוסרין אותו מפני התולעים היוצאים מן הקורקבן דילמ' קודם שחיטה פריש ור"ש התירו והעי' על אביו שאכל וגם ר"א הגדול ור"ק היו אוכלין אותו משום דלאחר שחיטה פי' ע"כ מ"כ בליקוטים של הל' בדיקות שמעתי אני הקטן דיש מקומות שנוהגים שמיד לאחר השחיטה בודקים את בדיק' הפני' בעוד שהבהמה שוכבת על הארץ טרם שפושטים אות' וגם בודקי' לה לריא' את בדיקת החוץ וכוונת' לחומר' בשביל אותן התולעים ויש ר"ל דאף כאן משום קולא היא בעבור הרירין שלא יתקשו בה ע"כ והרוק"ח כתב ריאה שיש בה תולעים מניחין את הריאה בשמש אם מתחממי' ויוצאי' לחוץ כשרה ואם לאו טריפה ע"כ וה"ט מאחר שאינם יוצאים א"כ כבר נתקשה התולע בתוכו מחיים דאי פירשה לאחר מיתה הוי נמי עתה חוזרות ויוצאה ויש לחוש לדבריו כי מסתמא כך קבל מרבותיו:

עובי בית הכוסות. בסוף הכרס שקורים פנצ''א יש בו שעשוי ככובע ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקין זו בזו ושומן מחברן וקורין לו דובלו''ן: מצד אחד. שנקבה את דופן הפנימית ולא נקבה את השנית: כשרה. שחברתה מגינה עליה: משני צדדין. שנקבה השנית ויצאה לחלל הגוף: טרפה. ולא אמרינן היכא דלא נקבה אלא את האחת אי קופא לבר שנמצאת קופא שלה תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ נכנסה שנקבה את הוושט או כרס או דקין ובאת לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות ועברה כבר כולה את הדופן החיצון ולא הספיקה קופא שלה לעבור את דופן הפנימי דאי מבפנים באתה ועכשיו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות אין דרך הקופא לנקב ונימא טרפה אלא מדקתני כשרה שמעינן מינה כל היכא דמצינו למימר סמפונא נקט ועל כגון הכא די''ל דרך הוושט באת עד הלום ועכשיו היא מתחלת לנקב ואפילו קופא לבר לא טרפינן: אוכלין ומשקין דחקוה. ומתוך הדחק נכנסה קופא שלה בבשר הילכך אע''ג דקופא לבר הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשרה: הונא מר טריף. דקסבר נקובי נקיב שלא נכנסה אלא דרך הוושט ונקבה כרס או וושט או דקין ויצתה: מכשר. כיון דבסמפונא אישתכח אמרינן מי מיכוונה להכנס בסמפון זה אלא דרך הקנה נכנסה והקנה וקנה כבד סמוכין זה לזה בהתחלקן סמוך לריאה וגם קנה הלב וקנה הכבד מתחלקין לסמפונות בראשן האחד וי''ל שנכנסה מסמפוני הכבד לסמפוני קנה הכבד ומשם עלתה לכבד דרך הסמפונות: שקילו גלימא דטרופאי. שהאכילוה לכלבים: קשייתא. גרעין של תמרה: סימפונא. דכבד נקט ועל דרך הקנה נכנסה דאי דרך הוושט נכנסה אינה ראויה לנקב כלום ולצאת משם ולחזור וליכנס כאן דרך נקב: ואע''ג דלא נפקא. שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה לפי שהסמפון דחוק: מירבל הוא דרביל. על ידי נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת. מירבל לשון כברה שמנענעים אותה כמו אייתי ארבלא וקמרבל באלו מציאות (ב''מ כו:): מיבזע בזע. במחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא: לאכילה. האוכלין אותה כמו שהיא: או ע''י סמנין. כשמערבין סממנין המאירין את העינים אף היא מסייעה עמם: אווזא בזוזא ריאה דידה בארבעה. כשהאווז נלקח בדינר ריאה שלה שווה ד' לפי שהסממנין מעורבין בה: ואי ס''ד. כמות שהיא מאירה לינקוט אווז שלם עם הריאה בזוזא וליכול ומאי דקאמר הכי גרסינן ואי ס''ד לאכילה לינקוט בזוזא וליכול: היכא דממשמשא ידא דטבחא. אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפרניו וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואח''כ נמצא שם נקב: והילכתא תלינן: מרישי כלי. מריש דרשנין המשמיעין לעם את דבריו כשהיה דורש: אבוה דאבא. רב אחא: דהא תלינן בזאב. דאמר בפ''ק (לעיל ט.) בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובין אין אומרים במקום נקב נקב: מורנא. תולעת היוצאה מן הריאה ונקבה: קודם שחיטה פריש. מן הריאה ונקבה ונטרפה: מלוך ערבאה. הדר בערביים: אין הלכה כרבי שמעון קאמר. לא אמר הלכה כרבי שמעון אלא אין הלכה כרבי שמעון קאמר: ואת מה בידך. רב ביבי שייליה לרבי זירא: ואין הלכה כרבי שמעון. גמרא קא פסיק ליה ובישיבה האחרונה נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמרא: כהנים. שהקבה ניתנה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו ומשום רבי ישמעאל נקיט ליה: וסימניך. שהוא התירה ולא תשכח בשם מי נאמר: ישמעאל כהנא מסייע כהני. תמיד הוא עוזרן ומיקל להם ולקמיה מפרש היכא: מאי היא. היכא מסייע להם: ואני אברכם. רבי ישמעאל מוקי ליה אכהנים ורבי עקיבא מוקי ליה אישראל: ומאי מסייע כהני. הואיל ורבי עקיבא נמי אית ליה ברכה לכהנים מקרא אחרינא: במקום ברכה לישראל. אצל ברכת ישראל דהכי עדיפא דמשמע שמתברכין הן עם השאר:

אבל דזיתא מבזע בזע. פירש הקונטרס ולמאן דחייש במחט חייש נמי הכא ואם כן הוה דלא כהלכתא דקיימא לן הלכתא כרבי יוחנן דמכשיר לעיל אבל נראה דאפילו רבי יוחנן במחט הוא דתלינן שבאתה דרך הסמפונות אבל קשייתא דזיתא שהם גסים ואינן יכולין לבא בריווח דרך הסמפונות חיישינן שמא ניקבה הוושט וחזר ונכנס בכבד: כהנים נהגו בו היתר. ה''ה ישראלים וכהנים דנקט לפי שהקבה ניתנה לכהנים: מאי מסייע כהני. דמשום פעם אחת לא היה קוראהו מסייע כהני: והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם. ולרבי ישמעאל לא איצטריך קרא להכי דפשיטא דמסכים כיון שצוה להם לברך: ואברכה מברכיך. ואפילו עובדי כוכבים המברכים את ישראל מתברכין כדאיתא בירושלמי דברכות דההוא עובד כוכבים דיהיב שלמא לרבי ישמעאל אמר לו מלתך כבר אמורה פירוש איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה מואברכה מברכיך: שאמר משום אבותיו מאי היא דתניא כו'. פירוש קבלה היתה בידו של רבי אושעיא דרבי ישמעאל משום אבותיו התיר אבל לא מתוך ברייתא זו דקדק ולא גרסינן דברי רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו אלא דברי רבי ישמעאל סתם דהא במסקנא מהפכינן ליה ומפרש דמשום אבותיו דקאמר רבי אושעיא היינו משום אבותיו וליה לא ס''ל והא דקאמר הכא שאמר משום אבותיו מאי היא היינו אותה ברייתא שהתיר רבי ישמעאל חלב הקיבה שאתה אומר שהוא משום אבותיו מאי היא:

דף מט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד