חולין לה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

אמר רבא: מדרסות קאמרת שהם ראיה לפרות של תרומה? שאני מדרסות שיש לחשוש בהם שמא תשב עליהן אשתו נדה כי זה דבר מצוי,

אבל בפירי של תרומה שאין מצוי כל כך שיטמאו ^[281] לא אמרינן שהם בחשש טומאה, שהרי לא מצינו שכל תרומה טהורה תהיה טמאה לגבי קדש!

ורבי יצחק סובר: בפירי של תרומה נמי אמר התנא שחוששים שנגעו במדרס והם טמאים לקדש.

מתיב רבי ירמיה מדיפתי: ומי אמרינן בפירי דתרומה שהם טמאים לגבי קדש?

והתנן: נאמנים עמי הארץ על הפרושים על טהרת יין של קדש, שאם לא יקריבו על גבי המזבח את הנסכים שלהם, יהיו בונים במה לעצמם. אבל על התרומה אינם נאמנים, וכהן חבר שהביא לו עם הארץ חבית של תרומה לא יקבל ממנו. אבל אם אמר עם הארץ: הפרשתי לתוכה רביעית קדש - נאמן אף על התרומה מתוך שנאמן על הקדש ^[282]. [משנה חגיגה כ"ד ב]. ובודאי שלא קא מטמא ליה תרומה לקודש. ומקשה רבי ירמיה: ואי אמרת: טהרתה של תרומה אפילו של חבר טומאה היא אצל הקדש, תטמא תרומה שבחבית לקדש שבו ^[283]!

אמר ליה רבי יצחק: טומאה בתרומה כשהיא היתה תמיד עם הקדש בחיבורין קאמרת שתהיה לפי דעתי? והלוא טומאה בחיבורין שאני, דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה שכל השמירה שנעשתה בשביל הקדש נעשתה גם לתרומה.

מתיב רב הונא בר נתן מברייתא ^[284] על רבי יצחק: השני שבחולין מטמא משקה חולין ועושה אותו לראשון, ופוסל אוכלי תרומה. והשלישי מטמא משקה קדש שאף בזה החמירו במשקין שכל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחילה ^[285], ופוסל אוכלי קדש. והשלישי בחולין קיים בחולין שנעשו על טהרת הקדש. מפורש בברייתא שחולין שנעשו על טהרת הקדש עושים רביעי בקדש!

ומתרצינן: תנאי היא שנחלקו בחולין שנעשו על טהרת הקדש. דתניא: חולין שנעשו על טהרת הקדש, הרי הן כחולין ואין בהם שלישי.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה שאם נגע אב הטומאה באחד מהם, יכול לטמא שנים מהם ולעשותם ראשון ושני ויוכלו לטמא אחרים ולפסול אחד ויעשה שלישי ולא יוכל לפסול אחר ולעשותו רביעי.

מצאנו בדברי התנאים שלש דעות בחולין שנעשו על טהרת הקדש. לדעת תנא קמא דינם כחולין, לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק דינם כקדש אלא שאין בהם רביעי כדעת רבי יצחק ^[286], ולדעת התנא של הברייתא הראשונה הם עושים רביעי בקדש.

שנינו במשנתנו: רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה.

אמר רב אסי: אומר היה רבי שמעון: כל השוחט - שחיטתו מכשרת את הבשר, מפני שהיא מתירה אותו ובכך מחשיבה אותו לאוכל ^[287], ולא דם השחיטה מכשיר, וכשהוא נפל על הזרעים אין מכשיר אותם, כי הדם שמכשיר הוא דוקא דם חלל, שנאמר "ודם חללים ישתה" [במדבר כ"ג כ"ד] והנשחט לא נקרא בשם חלל.

לימא מסייע ליה: כתוב במשנה: רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה.

מאי לאו [האם לא משמע], שכל הכשר הבשר תלוי בשחיטה ולא בדם?

ודחינן: לא משמע מהמשנה כך, ואפשר לפרש שההכשר הוא אף בשחיטה אם אין דם שמכשיר.

תא שמע ראיה לרב אסי מברייתא: אמר להן רבי שמעון: וכי הדם מכשיר את הבשר, והלא שחיטה עצמה מכשרת. משמע שהדם אינו מכשיר לדעת רבי שמעון.

ודחינן: ניתן לומר שהכי קאמר להן רבי שמעון: וכי דם בלבד מכשיר? אף שחיטה נמי מכשרת אם אין דם שחיטה.

תא שמע קושיא על רב אסי: רבי שמעון אומר: דם המת של בעל חי ^[288] - אינו מכשיר. מאי לאו - הא דם שחיטה שאינו דם של מת מאליו מכשיר!

ומתרצינן: לא משמע מדרבי שמעון אלא הא דם חללים שהוא דם אדם ובהמה שנהרגו - מכשיר.

ומקשינן: אבל דם שחיטה מאי? אתה אומר שאף הוא לא מכשיר, אם כן לישמעינן דם שחיטה, וכל שכן דם המת, שלא מכשיר ^[289]!

ומתרצינן: דם המת איצטריכא ליה להשמיע בו חידוש שאין ללמוד מדם שחיטה, סלקא דעתך אמינא: דם המת ראוי יותר להקרא בשם דם חלל, שכן מה לי קטליה איהו, מה לי קטליה מלאך המות, קא משמע לן שאין המת בכלל חלל, אבל השחוט בודאי שלא נקרא בשם חלל אלא בשם זבוח.

תא שמע קושיא על רב אסי מברייתא: רבי שמעון אומר: דם מגפתו [מכתו] של בעל חיים - אינו מכשיר. מאי לאו - הא דם שחיטה שממיתה - מכשיר.

ומתרצינן: לא משמע אלא הא דם חללים - מכשיר. ומקשינן: אבל דם שחיטה מאי? אתה אומר שאף הוא לא מכשיר, אם כן, לשמעינן דם שחיטה שיש בו חידוש גדול, וכל שכן דם מגפתו שלא מכשיר!

ומתרצינן: דם מגפתו איצטריכא ליה, ואין ללמדו מדם שחיטה.

סלקא דעתך אמינא שדם המכה נחשב יותר כדם חלל, שכן, מה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא. [מה החילוק בין הריגת כל הגוף להריגת חלקו].

ומקשינן ארב אסי: ומאי שנא דם חללים דמכשיר לדעת רבי שמעון, דכתיב "ודם חללים ישתה", דם שחיטה נמי יש לו להכשיר, דהא כתיב "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" [דברים יב טו - טז].

הקיש הכתוב את דם השחיטה למים לומר שהוא מכשיר כמותם!

הערות

^[281] צריך עיון, הלוא אם בגדי האוכל תרומה הם בחשש מדרס, הרי כשלובשם הוא נטמא ונעשה ראשון, והתרומה שנוגע בה נעשית שניה! [מקדש דוד סי' מ' אות ד' ד"ה והנה].

^[282] נשאלת השאלה: איך יוכל הכהן לאכול את התרומה, הלוא קדש מעורב בה! אומרים תוספות: מדובר שכאשר הקדיש עשה העם הארץ תנאי שמה שעתיד להוציא הוא יהיה הקדש, וזה מועיל למאן דאמר "יש ברירה" [תוד"ה ואם].

^[283] צריך להבין, מהי קושית רבי ירמיה, הלוא מוכרח להיות שכשם שהוא נאמן על הקדש כך הוא נאמן על התרומה כמו שהשיב רבי יצחק! אומרים תוספות: דעת רבי ירמיה היא, שאם כל תרומה היא בחשש טומאה לגבי קדש ואף אם היא של חבר, יכולים אנו להעמיד את הדין על עיקרו שהקדש של עם הארץ הוא בחשש טומאה ואין לנו לחשוש שיהיה בונה במה לעצמו, שהרי אומרים לו שכל תרומה היא בחשש טומאה אצל קדש.

^[284] עיקר דין הברייתא שהשלישי פוסל אוכלי קדש ומטמא משקה קדש נמצא במשנה במסכת טהרות [פ"ב מ"ו] אלא שהמשנה מדברת על שלישי של תרומה והברייתא מדברת בחולין שנעשו על טהרת הקדש.

^[285] כך כתב הר"ש במשנה בטהרות פ"ב מ"ו. וכתב הרמב"ם: "אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור". [פי"א מאבות הטומאות ה"ח]. בסוגיא לעיל יש משא ומתן בין רבי אליעזר ורבי יהושע בטומאת הגויה ואמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: "לדבריך, שאתה אומר על ראשון - שני, יפה אתה אומר, שני - שני למה? אמר לו: מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין". ובהמשך שם שאל רבי אליעזר את רבי יהושע: "שלישי - שני למה? אמר לו: אף אני לא אמרתי אלא בתרומה שטהרתה - טומאה היא אצל הקדש" [לעיל לד א ו ב]. ומקשה הראש יוסף: מדוע לא ענה רבי יהושע לרבי אליעזר על השאלה השניה אותה תשובה שענה על השאלה הראשונה, שהרי שלישי מטמא משקה קדש והאוכל הנוגע בו נעשה לשני, ואם כן מצינו שהשלישי עושה שני על ידי משקין של קדש, ולכן האוכל שלישי נעשה שני לקדש! [ראש יוסף לעיל].

^[286] רש"י. ולדעת הראשונים שהבאנו בהערה 275 שמפרשים שרבי יצחק סובר שחולין שנעשו על טהרת הקדש אין בהם שלישי כלל, דעת רבי יצחק כתנא קמא של הברייתא.

^[287] הר"ן אומר, שהכשר זה הוא מדרבנן אף לרבי שמעון. [חידושי הר"ן ל"ו ב ד"ה מתיב].

^[288] רש"י מפרש שדברי רבי שמעון נאמרו בבהמה. תוספות מקשים על רש"י, שבבהמה יש לומר מתה, לשון נקבה. לכן כתבנו "בעל חי" שהוא זכר. תוספות הבינו מרש"י, שבעלי חיים הרוגים נקראים חללים לכולי עלמא ודמם מכשיר, ונחלקו רבנן ורבי שמעון בבעלי חיים המתים, וכן נחלקו לקמן בברייתא בדם מכה שלהם שלרבנן הוא נכלל בדם חללים ומכשיר ולרבי שמעון - לא. ודעת רבינו תם, שדם חללים הוא דם בני אדם בלבד, ובדם אדם מת ובדם מכה של אדם נחלקו רבנן ורבי שמעון, ובבהמה רק דם שחיטה מכשיר ולא כל דם אחר, ולדברי רב אסי חלק רבי שמעון אף על דם שחיטה. רבינו תם מביא ראיה לדעתו מהגמרא לקמן [לו א] שאומרת שאם אין שחיטה אלא בסוף, בתחילת השחיטה נחשב הדם לדם מכה ואינו מכשיר, ושם מדובר לפי רבנן דרבי שמעון הסוברים שדם שחיטה מכשיר. לשיטת רש"י, שרבי שמעון מדבר בבהמה, מובן מה שהגמרא מדייקת מדבריו בדם בהמה מתה ודם מגפתה שהם לא מכשירים, שדם שחיטה מכשיר נגד דברי רב אסי, ואילו לדעת רבינו תם יש להבין מה ענין דם שחיטה לדברי רבי שמעון שנאמרו בדם אדם? ועיין בתוספות ד"ה לשמעינן. והלב אריה מתרץ את רש"י, שגם הוא מודה שלרבנן אין דם חללים אלא באדם, אלא שבו אף דם מת ודם מכה הם דם חללים ומכשירים, ורבי שמעון סובר שדם חללים נאמר גם בבהמה, ובין באדם בין בבהמה דוקא דם הרוגים מכשיר ולא דם מת או דם מכה.

^[289] כתב הראש יוסף, שבפשטות יש לפרש, שהמקשן סבר שדם שחיטה ראוי יותר להקרא בשם דם חללים מדם המת, לכן אם היה רבי שמעון משמיענו שדם שחיטה לא מכשיר היינו למדים מזה שדם המת לא מכשיר, והמתרץ אומר שדם מת ראוי יותר להקרא בשם דם חללים, לכן אין ללמדו מדם שחיטה. ואומר הראש יוסף, שרש"י לא פירש כן, אלא פירש שהחידוש הגדול יותר בדם שחיטה שאינו מכשיר הוא שיש בו היקש למים, מה שאין כן בדם המת שלא הוקש למים. אמנם אומר הראש יוסף, שלפי זה לא מובנת הקושיא, כיון שמצד שני יש חידוש בדם המת שנקרא דם חלל לרבנן, ולרבי שמעון לא מכשיר כי לא נקרא דם חלל, ואין ללמדו מדם שחיטה שיש בו חידוש אחר! והלב אריה מפרש את רש"י, שהמקשן סבר, שבדם שחיטה יש שתי סיבות שיכשיר, גם מפני שנקרא דם חללים, ובזה הוא שוה לדם המת, וגם מפני שהוקש למים ובזה הוא עדיף מדם המת ויש בו חידוש יותר גדול שאינו מכשיר. והמתרץ אומר שמצד ענין הכשר דם חללים יש מקום לומר שדם המת יכשיר יותר מדם שחיטה.

מחשש שמא תשב (ישבה) עליהן אשתו נדה, אבל בפירי לא אמרינן [בפירות אין אנו אומרים] שמה שנעשה בטהרת תרומה נחשב טמא לקודש. ומעירים, ור' יצחק, בפירי נמי [בפירות גם כן] אמר, שפירות אוכלי תרומה מטמאים את הקודש, ולאו דווקא במדרס.

מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה מדיפתי: ומי אמרינן בפירי [והאם אומרים אנו בפירות] שהטהור לתרומה נחשב טמא לקודש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין הכהן רשאי לקבל יין של תרומה מעם הארץ, החשוד על טהרת התרומה, אבל אם אמר לו עם הארץ: "הפרשתי לתוכה לתוך חבית יין זו רביעית של קדש (יין המיועד לנסכים)" — נאמן לומר על התרומה שבתוכה שהיא טהורה, מפני שאינו חשוד לטמא את הקודש. ומכאן שלא קא מטמא ליה [שאין מטמאה] התרומה לקדש. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כדברי רב יצחק, שטהרתה של תרומה טומאה היא נחשבת אצל הקדש, אם כן תטמא תרומה לקדש!

אמר ליה [לו]: לגבי טומאה בחבורין קאמרת [אומר אתה]? מתרומה שהיא מצויה יחד עם הקודש בכלי אתה מביא ראיה? טומאה בחבורין שאני [שונה], דמגו [שמתוך] שמהימן עם הארץ על טהרת הקדש — מהימן נמי [גם כן] על טהרת התרומה המצויה עמו.

מתיב [מקשה] רב הונא בר נתן על רב יצחק ממה ששנינו: השני שבחולין מטמא משקה חולין, שעושה אותו ראשון לטומאה, ופוסל אוכלי (מאכלי) תרומה, שהם פסולים לאכילה, אך אינם מטמאים תרומה אחרת, והשלישי שבחולין מטמא משקה קדש, עושה אותו ראשון לטומאה, ופוסל אוכלי קדש, בחולין שנעשו על טהרת הקדש. והרי זה בניגוד למה שאמר רב יצחק, שהאוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש טהור לאכול בקודש, ואינו פוסלו!

ומשיבים: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חולין שנעשו על טהרת קדש — הרי הן כחולין רגילים, ואין בהם כלל שלישי לטומאה.

ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה, לטמא שנים, שאם נגעו בטומאה יש בהם ראשון ושני, ולפסול אחד, שהשני עושה שלישי, אבל השלישי אינו עושה רביעי. ור' יצחק הולך בשיטת ברייתא זו.

א ושבים לדון במשנתנו, ר' שמעון אומר: בעלי חיים שלא יצא דם בשחיטתם הוכשרו בשחיטה עצמה לקבלת טומאה. אמר רב אסי, אומר היה ר' שמעון: דווקא שחיטתו מכשרת ולא דם השחיטה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] לרב אסי מה ששנינו במשנה, ר' שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה, מאי לאו [האם אין] הכוונה: בשחיטה ולא בדם? ודוחים: לא, כוונתו שלא רק בדם הם מוכשרים, אלא אף בשחיטה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, אמר להן ר' שמעון: וכי הדם מכשיר? והלא שחיטה מכשרת! ומשיבים: גם מכאן אין ראיה גמורה, ויש להסביר שהכי קאמר [כך הוא אומר] להן: וכי דם בלבד מכשיר? אף שחיטה נמי [גם כן] מכשרת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: דם המת (בהמה שמתה מעצמה) אינו מכשיר לקבל טומאה; מאי לאו [האם לא] נדייק מכאן: הא [אבל] דם שחיטה מכשיר? ודוחים: לא, יש לדייק: הא [אבל] דם חללים (הרוגים) מכשיר, כלומר, דם של בהמה שנהרגה, ולא שמתה מעצמה. ומקשים: אבל דם שחיטה לשיטתך, מאי [מה] יהא דינו, לא מכשיר?

אם כן לישמעינן [שישמיע לנו] ר' שמעון רק שדם שחיטה אינו מכשיר, ואנו נבין שכל שכן שדם המת אינו מכשיר! ומשיבים: גם אם דם שחיטה מכשיר, עדיין דם המת איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שאינו מכשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ודם חללים מכשיר, מדוע דם המת אינו מכשיר? מה לי קטליה איהו [אם הרג אותו הוא], מה לי קטליה [אם הרג אותו] מלאך המות? על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' שמעון שדם המת אינו מכשיר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: דם מגפתו (פצעו), שיוצא מהפצע, אינו מכשיר. מאי לאו [האם אין] לדייק מכאן: הא [אבל] דם שחיטה מכשיר? ודוחים: לא, הכוונה היא הא [אבל] דם חללים מכשיר. ושואלים: אבל דם שחיטה מאי [מהו] לפי זה, לא מכשיר?

אם כן לשמעינן [שישמיע לנו] רק שדם שחיטה אינו מכשיר, ואנו נבין שכל שכן שדם מגפתו אינו מכשיר! ומשיבים: למרות שדם שחיטה אינו מכשיר, עדיין דם מגפתו איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שגם כן אינו מכשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ודם חללים מכשיר, מה לי קטליה כולה [אם הרג את הבהמה כולה] מה לי קטליה פלגא [אם הרג אותה למחצה], לכן הוצרך להשמיענו שאינו מכשיר.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דם חללים שהוא מכשיר לדעת ר' שמעון? דכתיב [שכן נאמר]: "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), ומכאן שהוא חשוב משקה; והרי ביחס ל

דם שחיטה נמי כתיב [גם כן נאמר]: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז), הרי שהושווה למים! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לא ללמד לענין הכשר לטומאה הוא בא, אלא למישרי [להתיר] דמן של פסולי המוקדשין בהנאה כאילו היו מים הוא דאתא [שבא],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as with regard to garments there is concern lest his wife sit upon them when she is impure with the impurity of a menstruating woman. But with regard to produce, we do not say that if it was prepared with the purity of teruma it renders sacrificial food impure, and Rabbi Yitzḥak states his halakha with regard to produce as well.

Rabbi Yirmeya of Difti raises an objection to the opinion of Rabbi Yitzḥak: And do we say with regard to produce that if it was prepared with the purity of teruma it renders sacrificial food impure? But didn’t we learn in a mishna (Ḥagiga 24b): It is not permitted for a priest to accept teruma wine from an am ha’aretz, but if an am ha’aretz says to the priest: I separated and placed into this barrel of teruma wine a quarter-log of sacrificial wine, he is deemed credible? And this indicates that teruma does not render the sacrificial food impure. And if you say with regard to teruma that its state of purity is impurity vis-à-vis sacrificial food, let the teruma render the sacrificial food impure.

Rabbi Yitzḥak said to Rabbi Yirmeya of Difti: Are you are saying that there is an objection to my opinion based on the case of impurity in a case of food items, the teruma wine and the sacrificial wine, that are attached in one barrel? Impurity in a case of food items that are attached is different, as, since the am ha’aretz is deemed credible with regard to the sacrificial food, he is deemed credible with regard to the teruma as well.

Rav Huna bar Natan raises an objection from a baraita to the opinion of Rabbi Yitzḥak with regard to rendering sacrificial food impure with fourth-degree ritual impurity: Non-sacred food that is impure with second-degree impurity renders impure through contact a non-sacred liquid, which assumes first-degree impurity, and disqualifies teruma foods, in the sense that those foods are impure but do not transmit impurity to other food. And non-sacred food that is impure with third-degree impurity renders impure through contact a sacrificial liquid and disqualifies sacrificial foods, in the case of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food. This contradicts the opinion of Rabbi Yitzḥak, who said that there is nothing that confers fourth-degree impurity in sacrificial food other than consecrated sacrificial food alone, but not non-sacred food prepared with the purity of sacrificial food.

The Gemara answers that this matter is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The halakhic status of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food is like that of non-sacred foods, and they are incapable of assuming third-degree impurity.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: The halakhic status of non-sacred food items that were prepared on the level of purity of sacrificial food is like that of teruma. Accordingly, a primary source of ritual impurity is able to render two items impure: The food item with which it comes into contact assumes first-degree impurity, and the food item with which that came into contact assumes second-degree impurity. And that item is able to disqualify one further item, which assumes third-degree impurity but will not render sacrificial food impure with fourth-degree impurity. According to both opinions in this baraita, non-sacred food prepared with the purity of sacrificial food does not disqualify sacrificial food. According to the mishna in Teharot, it does disqualify sacrificial food.

§ The mishna states (33a): In the case of one who slaughters a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, and blood did not emerge from them, Rabbi Shimon says: They were rendered susceptible to ritual impurity by means of the slaughter itself. Rav Asi said that Rabbi Shimon would say: It is its slaughter that renders it susceptible to ritual impurity, and not the blood that emerges during the slaughter.

The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports the opinion of Rav Asi. Rabbi Shimon says: They were rendered susceptible to ritual impurity by means of the slaughter itself. The Gemara asks: What, is it not that Rabbi Shimon is saying: By means of the slaughter and not by means of the blood from the slaughter? The Gemara answers: No, perhaps Rabbi Shimon is saying: The animal can be rendered susceptible to ritual impurity by means of blood and also by means of slaughter.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita is support of Rav Asi’s statement. Rabbi Shimon said to the Rabbis: Is it blood that renders the animal susceptible to ritual impurity? But isn’t it slaughter that renders it susceptible? This indicates that Rabbi Shimon holds that it is specifically the slaughter and not the blood that renders the flesh susceptible to impurity. The Gemara rejects this proof. This is what Rabbi Shimon is saying to the Rabbis: Is it blood alone that renders the animal susceptible to ritual impurity? Slaughter too renders it susceptible.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita contrary to Rav Asi’s statement. Rabbi Shimon says: Blood of the animal that is dead of natural causes does not render food items susceptible to ritual impurity. What, is it not that one may infer that blood of slaughter renders food items susceptible to ritual impurity? The Gemara rejects this proof. No, infer that blood of animals that are killed renders food items susceptible to ritual impurity. The Gemara asks: But with regard to blood of slaughter, what then is the halakha; that it does not render food items susceptible to ritual impurity?

If so, let Rabbi Shimon teach us that blood of slaughter does not render the animal susceptible to ritual impurity, and we will conclude that all the more so that is the halakha with regard to blood of the animal that is dead as a result of natural causes. The Gemara answers: It was necessary for Rabbi Shimon to teach the halakha of blood of the animal that is dead as a result of natural causes, as it could enter your mind to say: What difference is there to me if one killed the animal himself, and what difference is there to me if the animal was killed by the angel of death? In both cases the blood should render the animal susceptible to ritual impurity. Therefore, Rabbi Shimon teaches us that unlike blood of an animal that was killed, blood of an animal that is dead as a result of natural causes does not render food items susceptible to ritual impurity, and no inference may be drawn with regard to blood of slaughter.

The Gemara suggests: Come and hear another baraita contrary to Rav Asi’s statement. Rabbi Shimon says: Blood of the wound of an animal does not render other items susceptible to ritual impurity. What, is it not that one may infer that blood of slaughter renders food items susceptible to ritual impurity? The Gemara rejects this proof. No, infer that blood of animals that are killed renders food items susceptible to ritual impurity. The Gemara asks: But with regard to blood of slaughter, what is the halakha; that it does not render food items susceptible to ritual impurity?

If so, let Rabbi Shimon teach us that blood of slaughter does not render the animal susceptible to ritual impurity, and we will conclude that all the more so that is the halakha with regard to blood of its wound. The Gemara answers: It was necessary for Rabbi Shimon to teach blood of its wound, as it could enter your mind to say: What difference is there to me if one killed the entire animal, and what difference is there to me if one killed half of the animal, i.e., wounded it? In both cases the blood should render the animal susceptible to ritual impurity. Therefore, Rabbi Shimon teaches that unlike the blood of an animal that was killed, the blood from an animal’s wound does not render food items susceptible to ritual impurity, and no inference may be drawn with regard to blood of slaughter.

The Gemara asks: What is different with regard to blood of animals that are killed that they render food items susceptible to ritual impurity? It is due to the fact that it is written: “Behold, they are a people that rises up as a lioness, and as a lion he lifts himself up; he shall not lie down until he eats of the prey and drinks blood of carcasses” (Numbers 23:24). The fact that the blood of a carcass, which in the context of the verse is referring to an animal that was killed, is mentioned in the context of drinking, indicates that it is a liquid that renders food items susceptible to ritual impurity.

With regard to blood of slaughter it is also written: “Only, you shall not eat the blood; you shall pour it upon the earth as water” (Deuteronomy 12:16). The parallel to water ostensibly indicates that the blood of slaughter should also render food items susceptible to ritual impurity. The Gemara answers: That verse is not written with regard to susceptibility to impurity. The purpose for which it comes is to permit benefit from the blood of disqualified consecrated animals.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל בפירי לא אמרינן. כלומר פירי דתרומה לא אמרינן שעושה רביעי בקדש:

והתנן אם [אמר] הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן כו' דאמרי' במסכת חגיגה ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה כולה כלומר אפי' עמי הארץ יין לצורך ניסוך ושמן לצורך מנחות ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה עברו הגיתות והבדים אין נאמנים ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן דאמרינן מגו דמהימן אקדש נאמן אתרומה אפי' לאחר הגיתות והבדים ואי אמרת טהרתה וכו' גיתות דיין בדים דשמן:

טומאה בחבורין קא אמרת. כלומר כיון^א)נראה דצ"ל כיון דחיברה לקודש ודאי עשה וכו'. דפיס בה לקדש ודאי עשה לה לתרומה קודם לכן שמירה מעולה כקדש:

השני שבחולין מטמא משקה חולין כו'. כדאמרי' לעיל מצינו שני שעושה שני ע"י משקין דעלולין הן לקבל טומאה ופוסל אוכלי תרומה דחשוב שלישי ופוסל בתרומה והשלישי מטמא משקה קודש דעושה משקה קודש כמוהו ופוסל אוכלי קדש שעושה האוכלין רביעי קשיא לרב יצחק בר שמואל דהא לאו קדש מקדש הוא:

ר' אלעזר בר' צדוק [אומר] הרי הן כתרומה לטמא שנים. כלומר לטמא שנים לבדו דזהו שלישי ולפסל אחד זהו רביעי וכיצד תנאי היא דת"ק דר' אלעזר בר' צדוק סבר הרי הן כחולין ולא עושה רביעי בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש ור' אלעזר בר' צדוק סבר חולין שנעשו על טהרת הקדש עושה רביעי בקדש:

דם המת אינו מכשיר. כלומר בהמה שמתה מאיליה:

הא דם חללים מכשיר. כלומר שנהרגה ולא נשחטה דגזרת הכתוב הוא ודם חללים ישתה:

דם מגפתה. כלומר מיתה:

ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר. פירש"י ז"ל דם בהמה שמתה מאליה ודם חלל שנהרג, ואין הפי' מחוור בעצמי לפי שאין חילוק בבהמה בין דם שחיטה לדם נחירה דמה לי קטלה דרך סי' מ"ל קטלה בשיווי גיסטרא.
ומפורשת היא במס' מכשירין פ"ב, והכי תנינן לה: אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ומי רגליו ורביעית דם מן המת ודם הנדה ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה והדר קתני דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופו' ושמעי' מינה שדם אדם שמת הוא שאמר ר"ש שאינו מכשיר ואעפ"כ דייקי' מינה הא דם שחיטה בבהמה מכשיר דאי לאו הכי לישמעינן דם שחיטה בבהמה וכ"ש דם המת שבאדם כדמקשה ואזיל.
וכן הא דתניא דם מגפתה אינו מכשיר לא בבהמה וחיה ועוף דהנהו אפי' לרבנן נמי דם מגפתן טהור דתנן התם יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתן טהור ובשמעתי' נמי אמרינן והו"ל דם מכה דאינו מכשיר אלא גם זו באדם היא שנויה מחיצונה היא ששנויה בחדא מן מכילתי דר' חייא ובר קפרא ולוי ולספרים שכתוב בהן מגפתה באשה נשנית ולית ליה לר"ש מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ואע"פ ששנינו לא אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא ומייתו לה במס' שבת פ' חבית תנאי היא והאי תנא סבר אומרים באדם מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ור"ש סבר אין אומרים כן באדם כשם שאין אומרים כן בבהמה לדברי חכמים.

רבי שמעון דם המת אינו מכשיר. פירש רש"י ז"ל: דם בהמה שמתה מאליה. ואמרינן מאי לאו הא דם שחיטה מכשיר, ודחינן לא דם חללים מכשיר, כלומר דם בהמה שנהרגה, ואינו מחוור, חדא, דמה לי שחיטה בסימנין מה לי הריגה מה לי נחירה אם דרך נחירה קרוייה חלל אף דרך שחיטה קרויה חלל דמאי שנא, ועוד דאי בבהמה הוה ליה למימר דם המתה. ועוד דבהדיא תנינן לה במסכת מכשירין (פ"ו, מ"ו) באדם מת דתנן התם אלו מטמאין ומכשירין זובו ורוקו ושכבת זרעו של זב ומימי רגליו ורביעית דם המת ודם הנדה, רבי אלעזר אומר שכבת זרע אינה מכשרת, ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה אינו מכשיר, ר' שמעון אומר דם המת אינו מכשיר, ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה, אלמא באדם מיירי. ועוד דהדר קתני התם (מ"ז) דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות.
ואם תאמר אם כן היכי דייקינן הכא מינה מאי לאו דם שחיטה מכשיר, דמה ענין דם שחיטת בהמה לדם אדם, וכדדחינן נמי לא דם חללים מכשיר, כלומר דם אדם חלל וכדכתיב ודם חללים ישתה. יש לומר דהכי קאמר מדקאמר דם המת אינו מכשיר, שמע מינה דכל דם אחר ואפילו דם שחיטה דבהמה מכשיר, משום דדם חלל אדם מכשיר מדכתיב (במדבר כג, כד) ודם חללים ישתה, ודם שחיטה דבהמה מדכתיב (דברים יב, טז) על הארץ תשפכנו כמים, דאי דם שחיטה של בהמה לא מכשיר, והא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים למשרי דם פסולי המוקדשין בהנאה, לישמעינן דם שחיטה ואנא ידענא דכל שכן דם אדם מת דדם חללים דוקא וכדמקשה ואזיל, כי משנינן לא דם חללים מכשיר, והא נמי דתניא דם מגפתו אינו מכשיר דם מגפתו של אדם קאמר, דאלו של בהמה אפילו רבנן מודו דאינו מכשיר דתנן התם (מ"ח) יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתו טהור, ועוד דאמרינן הכא דם מגפתו איצטריך סלקא דעתך אמינא מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה קא משמע לן, ואי בבהמה אפילו קטליה כולה נמי וכדאמרן, ואפילו לספרים דגרסינן דם מגפתה של אשה קאמר, וזו ששנינו לא אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא, ומייתי לה בשבת (קמג, ב), ההוא תנא סבר דאמרינן אדם מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה דבעיא הכשר, איכא למידק אי לא הוה כתיב אלא חד על כרחין לא הוה מוקמינן אלא בשרץ, דכולה פרשתא בשרץ כתיבה ולא במת. ויש לומר דהכי קאמר השתא דכתיב תרי קראי בשרץ על כרחין אם אין ענין לגופו תנהו ענין למת, וצריכי תרי קראי לאשמועינן מת ושרץ, דאילו כתיב טומאת מת בהדיא לא הוה שמעינן מיניה שרץ, ואי אשמעינן שרץ ולא מת לא שמעינן מינה טומאת מת.

אוכלין של פרושין או אוכלי תרומה שמירתן שמירה אף אצל החמורים ואינן פוסלין את הקדש אבל אם היו טמאים אף בטומאה שלישית ר"ל באוכלי תרומה או בחולין הנעשין בטהרתה הרי האוכלן שני אצל הקדש כמו שביארנו אבל עמי הארץ אין נאמנין על טהרותיהם ובדבר שבקדש נאמנין כיצד נאמן עם הארץ על יינו שהוא טהור לנסכים שאם לא כן הרי כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו אבל על התרומה אין נאמנין אלא בשעת הגתות והבדים ואם עברו הגתות והבדים והביא חבית יין של תרומה לא יקבלנה כהן חבר ממנו ויתנוה לכהן עם הארץ שכמותו ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעת יין לנסכים נאמן הואיל ובכלי אחד הם והוא הנקרא כאן בחבורין מתוך שנאמן על הקדש נאמן על התרומה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:

בד"ה דם המת אינו כו' ורביעית דם מן המת ודם הנדה כו' רבי שמעון אומר דם כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ועוד דאי שייך דם חללים בבהמה מ"ש גבי אדם כו' עכ"ל פירוש ועוד דאף אם נאמר כפירוש רש"י דהך סתמא דברייתא דפ' חביות ע"כ כרבי שמעון אתיא דדם מגפת אשה מכשיר ודם מגפת בהמה אינו מכשיר תקשה ליה אליבא דרבי שמעון דאי שייך דם חללים בבהמה כפירושו דכולה שמעתתא איירי בבהמה מ"ש גבי אדם כו' וק"ל:

בגמ' מאי לאו הא דם שחיטה מכשיר. ר"ל דאל"כ ליתני סתמא ר"ש אומר דם אינו מכשיר:

בתוס' ד"ה דם המת אינו מכשיר וכו' והכי איתא התם אלו מטמאין ומכשירין וכו' ורביעית דם מן המת ודם הנדה וכו' כצ"ל:

גמ' איסור טריפה וחייל אאיסור כו' כצ"ל:

גמרא דתניא חולין שנעשו עטה"ק כו'. צ"ל דתנן כי היא משנה בפ"ב דטהרות בסופו:

רש"י ד"ה אם אמר. נאמן על כולה. כצ"ל:

תד"ה שמא (בסופו). אבל כו' כגון מו"מ והסיט כו'. כצ"ל:

תד"ה ואם. וי"ל דע"י ברירה כו'. לכאורה הוי סגי כשיאמר שיהיה קדש לאחר הפרשה (ועי' בתוס' חגיגה שם בד"ה שביהודה ובתוס' זבחים (פח) בד"ה מן המדומע). וזה מועיל לכ"ע אפי' למ"ד אין ברירה כמש"כ בס"ד בפ"ה דמע"ש מ"א:

תד"ה תטמא (בסופו). שמא נתן קדש בחבית אחר שנתן בה תרומה. לכאורה הא ע"ה לכ"ע אינו נאמן על שמירת תרומה וא"כ יטמא אה"ק שיתן בה אח"כ. וצ"ל כיון דדעתו לתת בה קדש ודאי משמר אה"ת מטומאה הפוסלת אותה:

תד"ה דם. דא"כ הל"ל דם מתה כו'. כצ"ל:

בא"ד דאמר בפרק חבית לא אם טמא חלב אשה כו'. זו משנה היא בסוף מכשירין. ועמש"כ בתמורה (יט ב):

גמ׳ אומר הי׳ ר"ש שחיטתן מכשרתן כצ"ל:

רש״י ד"ה דפסולי המוקדשין וכו׳ מוקמינן לי׳ בספרי כצ"ל:

אמר רב אסי אומר הי' ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם הנה הא דשחיטה מכשרת לא קמ"ל רב אסי מידי שהרי מפורש במשנה ולא הי' לו לרב אסי אלא לומר אומר הי' ר"ש דם שחיטה אינו מכשיר והנלע"ד דקמ"ל רב אסי דדם אפילו מדרבנן אינו מכשיר ולכן קאמר שחיטה מכשיר ולא דם והא דשחיטה מכשיר לר"ש היינו מדרבנן דהיכן מצינו בתורה הכשר ע"י שחיטה וכן מפורש בר"ן בחידושיו ששחיטה לר"ש היינו מדרבנן וקמ"ל רב אסי דדם אפילו בכיוצא דשחיטה אינו מכשיר. שם בתוס' בד"ה למשרי דמן דפה"מ ולר"א וכו' איצטריך למשרי כל דם והכא דנקט פה"מ משום דחזקיה דפליג וכו'. הנה במס' פסחים (דף כב ע"א) ד"ה ור"ש כתבו התוס' א"כ חזקיה לא סבר כר"ש וכו' עיין שם וא"כ קשה כאן דלר"ש קיימינן ואיהו על כרחך לית ליה דחזקיה א"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא דהוה ליה למימר למשרי כל דם ובדרוש הארכתי בזה:

דף ל״ה ע״ב גמר׳, א״ר אסי, אומר הי׳ ר״ש שחיטה מכשרת ולא דם, ופרש״י ז״ל דנפ״מ בנפל דם שחיטה על הזרעים דלא הוכשרו, וכתב הר״י ז״ל אבל בשוחט את הטרפה אין נפ״מ, דהרי גם בטרפה מוציאה מידי אבמה״ח, וכבר כתבנו למעלה, דשחיטת טרפה אינה מוציאה מידי אבמה״ח, אלא דבלא״ה אני אומר, דכאשר משמע מסוף הסוגי׳, האי הכשר שחיטה לר״ש הוא כעין הכשר דחיבת הקודש, וחיבת הקודש לדעת הרמב״ם מכשיר רק מדרבנן, וא״כ ה״ה שחיטה לר״ש, ור״ש לשיטתי׳ דס״ל שחיטה מצות עשה ומתרת מיד, ולכן חיבת מצוה זו מכשרת ג״כ, ור״מ דס״ל שחיטה אינו אלא תיקון בעלמא, וכפי שביארנו גם אינה מתרת מיד, לכן אינה מכשרת, וא״כ איכא ודאי נפקותא גם בבשר הבהמה עצמה, אי הדם מכשיר, אז הוה הכשר דאורייתא, ואי הדם אינו מכשיר רק השחיטה מכשרת, אינה אלא דרבנן, ואנן אע״ג דפסקינן דשחיטה מצוה ומתרת מיד, מ״מ לא פסקינן כר״ש דמכשרת, משום דלר״ש נמי רק הכשר דרבנן הוא מצד חיבת מצות שחיטה המתרת מיד, אבל אנן ס״ל כיון דמ״מ אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה, ולרמב״ם הוא איסור דאורייתא, לכן לא מיסתבר דמשום האי היתר, דיוכל לחתוך כזית מבית השחיטה שצריך להמתין עד שתצא נפשה, אמרו דמכשיר, לכן לא פסקינן בהא כר״ש, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ת״ש, רש״א דם המת אינו מכשיר, מאי לאו דם שחיטה מכשרת, לא הא דם חללים מכשיר, עכ״ל הגמ׳, ופליגו רש״י ותוס׳ האי דם המת, אי דם אדם או דם בהמה קאמר, ולשני הפירושים צריכין לסבול דוחק אחר דוחק, כאשר יראה כל המעיין בסוגי׳, ובפסקי הרמב״ם אני רואה שלא חש לכל הסוגי׳ דהכא, ודרך דרך לעצמו, והוא בריש פ״י מהל׳ טו״א, שלא הזכיר דם חלל אדם שמכשיר, שכפי הסוגי׳ דהכא הוא עיקר הדם שמכשיר, דכתיב דם חללים ישתה, אשר בזה כ״ע מודים, ולעומת זה כתב, הדם המנוי מן המשקין המכשירים הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים, אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן וכו׳, עכ״ל, והנה זה הוא נגד המשנה דפ״ו דמכשירין, שמנה דם שחיטה לתולדה, וע״כ דאב המנוי בין השבעה משקין, הוא דם אדם, ומקרא דדם חללים ישתה כתדבר״י דלקמן, וממילא דחילוק שבין דם הנפש ובין דם הקילוח, ג״כ רק בדם האדם הוא, דעל דם האדם כתיב דם חללים, דם שנעשה בו חלל, אבל דם שחיטה המנוי בתוך התולדות, ואשר יליף מקרא דעל הארץ תשפכנה כמים, לא מצינן חילוק בין דם לדם, וכל דם היוצא ע״י שחיטה מכשיר, והרמב״ם בעצמו מני׳ ובי׳ כתב, בניתז דם על האוכל בין סימן לסימן ונתקנח הדם, הרי זה ספק, ופשיטא דדם הניתז בין סימן לסימן, אין זה דם שהנפש יצאה בו, ועדיין הבהמה בתוקפה וגבורתה ומ״מ מכשיר, והוא סתירה גלוי׳ מני׳ ובי׳, ולא זכיתי לפשר הני פסקים אהדדי, ובגוף תמיהתי, דלא הזכיר הרמב״ם דדם חלל אדם הוא האב לענין הכשר, ודם שחיטת בהמה חיה ועוף הוא התולדה, מצאתי במשניות החדשות דפוס ווילנא, במכשירין שם, שעמד על זה בעל משנה אחרונה, ויגע מאד לתרצו, וכתב שהרמב״ם מצא משנה בפ״ב בבכורים, דקתני שם דשוה דם מהלכי שתים לדם בהמה לענין הכשר זרעים, אשר מינה משמע דאדם נלמד מבהמה עיי״ש.

והנה לפע״ד, דהרמב״ם הי׳ סובר דהאי ילפותא מקרא, דעל הארץ תשפכנה כמים, ילפותא גמורה היא לדעת חכמים דר״ש, והאי ילפותא דדם חללים ישתה, אינה אלא ללמד על דם שחיטת בהמה, דדוקא דם שהנפש יצאה בו מקרי משקה, דהאי קרא דרך מליצה נאמר, אבל לעולם אין דרך לשתות דם אדם כלל, וכעין שנ׳ וישחטם במדבר, עיין ברמב״ן עה״ת על קרא דוזבחת, שכ׳ דדרך מליצה נאמר על דם אדם לשון שתיי׳ אבל מ״מ למדין ממליצה זו, דדוקא דם שנעשה בו חלל דרך לקראו משקה, ונאמר בו שתייה, ובאמת במשנה גופא לא הזכיר דם האדם, בין ז׳ המשקין, אלא דם סתם קתני, ואי דוקא דם האדם קאמר הי׳ לו לפרש דם האדם, כי בדם סתם לא שמעינן דם האדם דוקא, ובדם הקזה קתני ״לשתייה״ ר״ל דחישב להשקותו לנכרי, אבל זולת זאת אין דם האדם בכלל משקה להכשיר הזרעים, אלא דבין התולדות שמנה במשנה שם, מצינן רוק ומי רגלים וגם ריע וכדומה שהמה משקה סרוח, ובעל משנה אחרונה כתב שם דכל הני מכשירין רק מדרבנן עיי״ש, אבל על דם שחיטת בהמה חיה ועוף, א״א בשום אופן לומר דרק מדרבנן מכשירין, אע״ג דהתנא מנאם בתוך התולדות, דהרי דם קדשים דאינו מכשיר יליף מקרא דעל הארץ תשפכנה כמים, ולא מצינן בש״ס כעין זה לילוף מקרא חדושי דינים בענין שאינו אלא מדרבנן, ובכל זאת פסקי הרמב״ם עדיין לא נתבררו, וצ״ע ודו״ק.

שמא תשב. שמא ישבה ואע''ג דאוכלי תרומה מזדהרי בה שפיר מיהו לגבי קדש לא הויא שמירה וחיישינן הואיל וטומאה מצויה היא: אבל בפירי. דאין טומאתן מצויה הויא שמירת תרומה שמירה לקדש למאי דנטריה דא''כ תרומה טהורה נמי תימא דמטמאה קודש: אם אמר הפרשתי לתוכה כו'. בחומר בקדש (חגיגה דף כד:) תנן ביהודה נאמנין עמי הארץ על טהרת יין לנסכים אם אמרו טהורין הן והימנוהו רבנן כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו אבל על התרומה אין נאמנין אלא בשעת הגיתות והבדים עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין דתרומה ה''ז לא יקבל הימנו ואם אמר לו הפרשתי לתוך חבית זה רביעית לנסכים נאמן על כולם ומקבלם כהן ושותה: בחיבורין. ששניהם בכלי אחד תמיד: מטמא משקה חולין. כדאמרן לעיל (דף לד.) דעביד להו תחלה: והשלישי. שבחולין: בחולין שנעשו כו'. כלומר באלו חולין אמרו כשנעשה על טהרת הקדש וקתני דעביד רביעי בקדש: הרי הן כחולין. ואין באין לכלל שלישי: הרי הן כתרומה. כדמפרש לטמא שנים ולפסול אחד כלומר הראשון והשני טמא בהן והשלישי פסול ואינו טמא לעשות רביעי אפילו בקדש וכיון דאשמועינן בדידהו דלא שייך בהו רביעי תו לא מיקרי שלישי דידהו טמא אלא פסול ולא עביד רביעי בקדש והאי תנא ס''ל כרבי יצחק ותנא דמתניתין קמייתא פליג עליה כדקתני ופוסל אוכלי קדש: שחיטה מכשרת. את הבשר לטומאה דמשויא ליה אוכלא: ולא בדם. ונפקא מינה דאילו נפל דם שחיטה על הזרעים לא הוכשרו דלא מיקרי דם שחיטה משקה: אף בשחיטה. היכא דליכא דם ולעולם כי איכא דם נמי מכשיר את הזרעים: דם המת. בהמה שמתה מאליה: דם חללים. שנהרגה ולקמיה מפרש טעמא: לשמעינן דם שחיטה דלא מכשר. ואע''ג דאיתקוש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים: ס''ד אמינא. דם המת עדיף דהוי כדם חללים דמה לי קטלה איהו כולה אבל דם שחיטה לא מיקרי חלל אלא זבוח: מגפתו. לשון (תהלים צא) פן תגוף באבן רגלך כלומר דם מכת בהמה: אינו מכשיר. דלא מיקרי משקה אלא דם חללים דכתיב ישתה: דפסולי המוקדשין. לאחר שנפדו מה מים מותרים בהנאה אף דם פסולי המוקדשין מותרים בהנאה דהאי קרא בפסולי המוקדשין מוקמינן ליה בספרי:

שמא תשב עליהן אשתו נדה. אבגדי עם הארץ מדרס לפרושין צריך נמי האי טעמא דע''ה אינו עושה מדרס ולא מטמא בהיסט כדתנן בהדיא במסכת טהרות בפ''ז (משנה ו) הגנבים שנכנסו לבית אינו טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הם מטמאים אוכלין ומשקין וכלי חרס פתוחים אבל לא המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל ואם יש עמהן עובד כוכבים או אשה הכל טמא משמע בהדיא דע''ה אינו עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט ובהנחנקין (דף סא:) נמי פריך גבי מוקף צמיד וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה משמע דהוא עצמו אין מטמא בהיסט וצריך ליתן טעם דמ''ש דלענין צינורא שלו עשאוהו כזב שמעיינותיו טמאים כדמשמע בפ' בנות כותים (נדה דף לג:) ובפ' חומר בקדש (חגיגה דף כג.) ולענין מדרס והיסט לא עשאוהו כזב ונראה דטעמא משום דאין גוזרין גזירות על הציבור אלא א''כ רוב הציבור יכולין לעמוד בהם ובצינורא שלו אפשר ליזהר אבל חומרא יתירה כגון משכב ומושב בהיסט לא רצו חכמים להחמיר ובפרק בנות כותים (נדה דף לג:) יש להאריך יותר ולא כאן: ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. וא''ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בה וי''ל דע''י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש: תטמא תרומה לקדש. וא''ת שאני הכא ששמרה על טהרת קדש וממ''נ כיון דמהמנית ליה אקדש מהימן נמי אתרומה וי''ל דס''ד כיון דתרומת חבר נמי מטמא קודש משום דטהרתה טומאה אצל הקדש לא שייך הכא להימניה לעם הארץ משום שלא יהא בונה במה לעצמו אי נמי פריך דה''ל למיחש שמא נתן קדש בחבית אחר שנתן בה תרומה: שחיטה מכשרת ולא דם. וטעמא משום דמתרת בשר באכילה וכן פירש בקונטרס: דם המת אינו מכשיר. פירש בקונטרס בהמה שמתה מאליה ובסמוך נמי גבי דם מגפתו אינו מכשיר פירש כמו כן דם מכת בהמה וקשיא לר''ת דא''כ הל''ל דם מיתה דם מגפתה ועוד דגבי אדם תנן לה במסכת מכשירין (פ''ו משנה ו) והכי איתא התם אלו מטמאין ומכשירין זובו ורוקו שכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית דם מן המת ודם הנדה כו' רבי שמעון אומר דם המת אינו מכשיר ועוד דדם מגפתה של בהמה אפילו רבנן מודו דלא מכשיר דאמר בפרק חבית (שבת דף קמג:) לא אם טמא חלב אשה שלא לרצון שכן דם מגפתה טמא יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתה טהור ומסתמא כרבנן אתי דלא מסתבר לאוקומי כרבי שמעון ולא כרבנן ועוד דאי שייך דם חללים בבהמה מאי שנא גבי אדם דאמר מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא דדם מגפתו מכשיר ומאי שנא גבי בהמה דלא אמרינן ועוד דאמרינן בסמוך רבי חייא סבר דאינה לשחיטה אלא לבסוף והא דם מכה היא ולא מכשר והתם כרבנן דהא מכשר דם שחיטה ובפרק העור והרוטב (לקמן קכא.) אמר שונין ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה צריכי מחשבה (בה) והכשר ממקום אחר ואמאי לא מכשר מטעם דם חללים מיהו פירש בקונטרס שם דלא מקרי דם חלל אלא על ידי גיסטרא ומצואר כדקאמר בסוטה לתת אותה על חללי צוארי רשעים ואין נראה דהא לצד בית השחיטה הוא דאיקרי צואר כדמשמע בפ''ק (לעיל דף יט:) לכך נראה לר''ת דכולה שמעתתא איירי באדם דשייך ביה דם חללים ולא בבהמה: לשמעינן דם השחיטה וכ''ש דם המת. וא''ת ומאי כ''ש דמה ענין זה אצל זה הא מתרי קראי נפקי לרבנן דם המת מדם חללים ישתה ודם שחיטה מתשפכנו כמים וכן. קשה בסמוך גבי דם מגפתו וי''ל דס''ד דאפילו לרבנן אי לאו דנפקא לן שחיטה מתשפכנו כמים הוה אמינא דדם חללים דוקא מכשיר דהיינו שנהרג ולא מת מאליו דלא אמרינן מה לי קטליה איהו מה לי קטליה מלאך המות דאין לך בו אלא חידושו דלא מצינו דם מכשיר אלא דם חללים אבל השתא דדם שחיטה מכשיר לא הוי חידוש מאי דמכשיר דם חללים ואמרינן מה לי קטלה כו' וכן בסמוך: למישרי דמן דפסולי המוקדשין. ולר' אבהו דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כא:) דלא תאכלו משמע איסור הנאה איצטריך למישרי כל דם והכא נקט פסולי המוקדשין משום דחזקיה דפליג עליה ואמר דלא תאכלו לא משמע ליה איסור הנאה והוה מצי נמי למימר דאצטריך קרא לדם בהמה דלא בעי כסוי כדאמרינן בריש כסוי הדם (לקמן דף פד.) ואומר ר''י אע''ג דאין היקש למחצה לא מסתבר ליה לר' שמעון מתשפכנו כמים אלא לענין שפיכה דלא בעי קבורה ולא כסוי אבל הכשר לא שייך מידי לשפיכה:

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד