דף מא - א
אבל בזבח אחר, לא. לפי שהוא אוסרו לפני סוף השחיטה.
ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל, מאי אריא חטאת העוף, אפילו חטאת בהמה וקרבנות אחרים נמי אין יכול לאוסרם! ואף שיש לומר, שנקטה הברייתא חטאת לאפוקי משלמים שיש לבעלים כח לאוסרם, הרי זה דוחק לתרץ כך, שאם כן, היה לברייתא לנקוט עולה, שהיא שכיחה יותר מחטאת, ולא עלה על דעתינו לתרץ כך אלא כשלא היתה לנו ברירה. [430]
ומתרצינן: אף שלדעת רב נחמן אין אדם אוסר בהמת חבירו, יכול הוא לאסור אפילו קדשי קדשים שאין לו עליהם בעלות ממונית, דכיון דקניא ליה לכפרה - כדידיה דמיא, שהחטאת והאשם מכפרים ואף עולה מכפרת על ביטול עשה, ואין למצוא קרבן שתגמר שחיטתו לפני שחל עליו איסור עבודה זרה אלא חטאת העוף באופן שהעמדנו.
תא שמע קושיא על רב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה משום איסור עבודה זרה מדרבנן. ולכאורה, אחד מהשוחטים לא היה בעלים על הבהמה, ומשמע שאפילו אם השוחט לשם הרים לא היה בעליה - היא אסורה, ולפי רב נחמן היה צריך להיות, שאותו שוחט שאינו בעלים על הבהמה לא יאסור [431]! ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, דאית ליה לשוחט לשם הרים שותפות בגוה ואוסר את חלקו, וכל הבהמה נאסרת מפני שחלקו מעורב בה [432].
תא שמע קושיא על רב נחמן ממשנה אחרת [גיטין נב ב]: המטמא טהרות על חבירו ומפסידם בכך, והמדמע [המערב תרומה בחולין] של חבירו ובכך מוריד את ערך החולין, כי עתה הם מותרים רק לכהנים מפני תערובת התרומה, והמנסך יין של חבירו לעבודת כוכבים [433] - פטור מלשלם על הנזק מהתורה מפני שזה היזק שאינו ניכר, ורבנן קנסו אותו ואמרו, שאם היזק בשוגג - פטור, במזיד - חייב.
ומקשינן: לפי רב נחמן אין המנסך מזיק כלל, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף כשעושה מעשה!
ומתרצינן: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה ואוסר את שלו, ומזיק את חבירו בכך שיין נסך שלו מעורב ביין של חבירו.
מחלוקת רב הונא ורב נחמן, היא כתנאי.
דתניא: עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל בפני עבודת כוכבים - אסרו בהנאה, כי אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ואין חשיבות לכך שהניסוך לא היה בפני העבודת כוכבים.
רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין [434] אותו מפני שני דברים:
אחד, שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים. [435]
ואחד, שיכול לומר לו: לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי [436].
תנאים אלו נחלקו אם אפשר לאסור דבר של חבירו על ידי מעשה, ורב הונא סובר כתנא קמא.
ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: באמת נחלקו תנאים אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל אפילו למאן דאמר - אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכשראינו אדם זובח או מנסך את של חבירו - נאסר הדבר, הני מילי בכותי שבודאי התכוין לנסך, אבל ישראל שזבח בהמת חבירו לעבודה זרה, יש לנו ללמד עליו זכות שלא נתכוין לעבודה זרה, אלא לצעוריה לבעל הבהמה קא מיכוין, שיחשוב שבהמתו נאסרה [437].
תא שמע קושיא עליהם: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה. ואפילו לא היה השוחט לשם הרים בעל הבהמה - הוא אוסר, ומדוע לא נאמר שהתכוין רק לצער את בעל הבהמה [438]! ומתרצינן: מה שאמרו האמוראים שמלמדים זכות על השוחט לשם עבודה זרה שנתכוין לצער, אין זה אלא בישראל שהוא בחזקת כשרות, אבל הכא במאי עסקינן, בישראל מומר שכבר עבד עבודה זרה פעם אחת, ואין ללמד עליו זכות [439].
תא שמע: המטמא והמדמע והמנסך בשוגג - פטור, במזיד - חייב. ומדוע אין אומרים שלא התכוין לנסך אלא לצער, ולא עשה נזק!
ומתרצינן: הכא נמי בישראל מומר שבודאי התכוין לנסך.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שאלה זו: ישראל שהוא בחזקת כשרות, ובא לשחוט לעבודה זרה את בהמת חבירו והתרו בו שלא יעבוד עבודה זרה וקבל עליו התראה ושחט לעבודת כוכבים מאי? האם גם במקרה זה נלמד עליו זכות שלא התכוין אלא לצער את חבירו, והוא לא חייב מיתה והבהמה לא נאסרת?
אמר ליה רב אשי: אין אדם חייב מיתה בבית דין עד שיתרו בו שחייב מיתה על העבירה, ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאמות, ואם בהתיר עצמו למיתה קאמרת את שאלתך כששוחט בהמת חבירו, בודאי שבמקרה זה אין לומר שהתכוין לצערו, שהרי אין לך מומר גדול מזה [440].
מתניתין:
משנה זו עוסקת במקומות ובאופנים שאין לשחוט משום חשד שחיטה לעבודה זרה [441].
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות, שלא יאמרו ששוחט לשר של הים או הנהר, ולא לתוך כלים, שלא יאמרו שמקבל את הדם על מנת לזרוק אותו לעבודה זרה [442].
אבל שוחט הוא לתוך עוגה [443] [גומא] של מים, כי אז הדם לא ראוי לזריקה.
וכן מותר לשחוט בספינה על גבי כלים שקצה אחד שלהם בספינה והקצה השני מחוץ לספינה והדם נשפך לים [444], כי מבינים שלא שוחט לשר של ים אלא עושה כך שלא ללכלך את הספינה. אבל גם בספינה אין לשחוט לתוך כלים ואין לשחוט ישר לתוך הים [445].
אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתולך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. בגמרא מבואר פירוש המשנה.
ובשוק לא יעשה כן אף שהדבר מותר בבית,
הערות
[430] כך פירשו תוספות בד"ה אי.
[431] בהערה 428 הבאנו את דעת הרא"ה שמודה רב נחמן שהבהמה אסורה באכילה. והקשה הב"ח, מהי קושית הגמרא על רב נחמן, הלוא המשנה אוסרת רק באכילה ולא בהנאה, ושמא אף בשחיטה לעבודה זרה ממש, אין הבשר נאסר בהנאה כשהשוחט לשמה אינו בעלים! ותירץ הט"ז, שכל טעמו של הרא"ה אינו אלא שאין כח לשוחט לעבודה זרה להתיר את הבהמה באכילה, וקושית הגמרא על רב נחמן היא שהשוחט לשם דבר כשר יתיר את הבהמה לאכילה, והשוחט לשם הרים לא יאסור כי אין הבהמה שלו, ואין אנו צריכים לכך שיתיר את הבהמה. [ט"ז יור"ד סימן ד' ס"ק ד'].
[432] לדעת התוספות, השותף יכול לאסור את חלקו בלבד אם אנו סוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. [תוד"ה תא שמע]. ולדעת התוספות צריך לומר שכל הבהמה נאסרת מפני התערובת, כי המשנה סוברת שאין ברירה, והשותפים שחולקים הם כלקוחות, ואינם יכולים לברר למפרע מהו החלק של האוסר שהוא אסור ומהו החלק המותר. ובהערה 413 הבאנו את דעת הרא"ה שסובר שאף שאדם לא יכול לאסור דבר של חבירו, מכל מקום יכול הוא לאסור את כל הדבר של השותפות.
[433] במסכת גיטין נחלקו רב ושמואל, לדעת רב - המשנה מדברת במנסך ממש, ולדעת שמואל - מדובר במערב יין נסך ביין של חבירו. הגמרא כאן שמקשה על רב נחמן ממנסך סוברת כרב. במסכת גיטין, הגמרא אומרת ששמואל לא מסביר את המשנה במנסך ממש, מפני שמנסך ממש פטור על ההיזק משום קם ליה בדרבה מיניה, שהוא מתחייב מיתה על עבודה זרה ונפטר על חיוב הממון אפילו אם עבד עבודה זרה בשוגג. ולדעת רב אין הוא פטור משום קם ליה בדרבה מיניה, משום שחיוב הממון חל בשעה שהוא מגביה את היין על מנת לנסכו, ואין הוא חייב משום עבודה זרה עד שינסך. [גיטין נ"ב א].
[434] הראשונים אומרים, שתנאים אלו לא חולקים על הדין הפשוט שכתוב בכמה מקומות במסכת עבודה זרה, שגוי אוסר יין של ישראל אפילו במגעו. [חידושי הר"ן כאן]. לדעת הרא"ה - רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים רק מהתורה. [בדק הבית בית א' שער א' דף י' א]. והר"ן במסכת עבודה זרה אומר שרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים בהנאה בלבד וסוברים שמגע עובד כוכבים ביין של ישראל אוסר רק בשתיה. [ע"ז כ"ח א מדפי הרי"ף].
[435] תוספות אומרים, שרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא לא אמרו אלא בניסוך שאין מנסכים אלא בפני עבודת כוכבים, אבל בשחיטה הם מודים שהזובח לעבודה זרה אוסר אף כשלא עשה זאת בפניה. [לעיל מ' א תוד"ה לפני]. ונראה, שאין מצד ההלכה חילוק בין שחיטה לניסוך, אלא שמנהגם של עובדי כוכבים לשחוט שלא בפני עבודת כוכבים ואין מנהגם לנסך אלא בפניה, ולכן סוברים רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא שאפילו אם פירש העכו"ם שמתכוין לנסך לעבודה זרה אין הוא אוסר מפני שלא מתכוין לעבודה זרה באמת.
[436] נחלקו האחרונים, כשאנו אומרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, האם יש בכחו לאסור דבר של הפקר. [אמרי בינה יור"ד סימן י"ב ד"ה וראיתי]. האמרי בינה אומר, שאדם יכול לאסור דבר של הפקר ואין הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דומה לדין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שההקדש חל בלי בעלים, ולגבי איסור אין זה הכרח שהבעלים יאסור את הדבר אלא שהבעלים יכול למנוע את חלות האיסור. ומדקדק באמרי בינה מהלשון "לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי" שאילו היה הישראל מתרצה בכך, היה נאסר היין על ידי העכו"ם אף שהישראל לא שלח אותו ולא יכול לשלוח אותו לנסך. [שם ד"ה יש לחקור].
[437] יש להבין לפי זה, מה הקשה רב נחמן לרב הונא מהשוחט חטאת שחייב משום שחוטי חוץ, והלוא גם הוא מודה שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אלא שאומרים שלא נתכוון אלא לצער, ודבר זה אין לאומרו בשוחט חטאת לעבודה זרה, שאנו מחייבים אותו חטאת על איסור עבודה זרה! והפלתי מפרש, שלדעת רב הונא אדם אוסר דבר של חבירו על ידי מעשה מדאורייתא, ולדעת רב נחמן האיסור הוא מדרבנן שתקנוהו חזקיה וסיעתו וגנזו את כל המקדש שהשתמש בהם אחז לעבודה זרה. לכן, לפי רב הונא אין להקל ולומר שהשוחט לעבודה זרה נתכוין לצער חבירו, ולפי רב נחמן שהאיסור הוא מדרבנן אפשר להקל בו. ורב נחמן הקשה על רב הונא מהשוחט חטאת בחוץ, שמוכח משם שמדאורייתא לא חל איסור עבודה זרה על החטאת, ולכן הוא מתחייב עליה משום שחוטי חוץ. [פלתי סימן ד' ס"ק ג']. ועיין בהערה 419.
[438] רש"י מפרש שתירוץ הגמרא לעיל שמדובר בשותפים. נכון גם עכשו, אלא שהגמרא מקשה את אותה קושיא כדי לתרץ תירוץ אחר שאפשר לתרצו עתה. והתוספות אומרים, שהגמרא מקשה את הקושיא שנית, מפני שעתה כבר אין לתרץ שמדובר בבהמת השותפים, כי בהמת השותפים היא כבהמת חבירו שיש לנו לומר שהתכוין לצער. [תוד"ה בישראל].
[439] יש להבין, אם מדובר בישראל מומר הרי ששחיטתו פסולה מצד עצמה כשחיטת עכו"ם, ואם כן כשישראל ומומר שוחטים השחיטה פסולה אף כשלא מתכוין המומר לשם הרים! ואומרים התוספות, שיש להביא ראיה מכאן שמומר ששחיטתו פסולה הוא רק מומר שעבד עבודה זרה כמה פעמים, וכאן מדובר בישראל שעבד עבודה זרה פעם אחת, ואין מלמדים עליו זכות אבל אין דינו כעכו"ם. [לעיל י"ד א תוד"ה השוחט]. ובהערה 407 הבאנו דעת ראשונים שישראל ומומר ששוחטים ביחד - השחיטה כשרה, ויש חילוק בין שנים ששחטו ואחד מהם חשב מחשבה פוסלת לכשר ופסול ששחטו. והמהרש"ל מביא ראיה מכאן לדעה זו. ואומר המהרש"ל שקשה לומר כדברי התוספות שמומר המוזכר כאן אינו מומר גמור. [יש"ש פרק א' סימן ז'].
[440] כתב התבואות שור, שהיה מקום לומר שדין זה לא נוהג בזמן הזה שאין בית דין שדן דיני נפשות, אך הפוסקים הביאו דין זה, וצריך לומר, שגם בזמן הזה אומרים שאילו היה מתכוין רק לצער, לא היה עושה מעשה שמתחייבים עליו מיתה בבית דין. [תבו"ש סימן ד' ס"ק ט"ז].
[441] לדעת האור זרוע, בזמננו שאין עובדי עבודה זרה הנוהגים את המנהגים המוזכרים במשנה, אין לאסור דברים אלו. [דרכי משה יור"ד סימן י"א ס"ק ג']. אך בשולחן ערוך הובאו דיני המשנה להלכה. [יור"ד סימן י"א וסימן י"ב ועיין ברמ"א סימן י"ב סימן ב'].
[442] אם שחט לתוך ימים או כלים - שחיטתו כשרה בדיעבד. [רמב"ם פ"ב מהלכות שחיטה ה"ה].
[443] כך היא גירסת רש"י. וגירסת הרי"ף "אוגן של מים" ופירוש אוגן הוא כלי.
[444] אין לעשות כן אלא בבהמה, אבל לא בחיה ועוף הטעונים כסוי והוא מבטל בכך מצות כסוי. [מרדכי תר"ז].
[445] תוספות חולקים על רש"י בפרק הכל שוחטים, שמלשונו משמע שמותר לשחוט ישר לתוך הים. [דף י"ג ב תוד"ה בין].
דף מ״א ע״א גמר׳ ת״ש ב׳ אוחזין בסכין וכו׳, עד הבמ״ע בישראל מומר, עיין לעיל בסוגי׳ דהשוחט בשבת, על התוס׳ בריש הסוגי׳ שכתבתי לפרש הסוגי׳ הלזו, כיון דבהאי שחיטה שנעשה מומר, אין חילוק בין פ״א לשלשה פעמים עיי״ש.
דף מ״א ע״א תוס׳ ד״ה לאו כל כמינך, תימא וכו׳, וי״ל דהכי מייתי התם, דכיון דריב״ב שרי לזבינהו לכל עכו״ם שירצה, לרבנן נמי דפליגו עליה, שרי לזבינהו להאי עכו״ם דנסכי׳, עכ״ל ואין דבריהם מובנים ועיין בתוס׳ ע״ז שם שביארו יותר, והוא דבשלמא ישראל מומר דנסכי׳, שפיר חייב לשלם מכח מזיק, משום דאלו שפכו הבעלים את היין נמי חייב, כיון דלא שוה לדידי׳ מידי, אבל נכרי דלדידי׳ לא נאסר היין בהנאה, לא מצי ישראל לתבוע נזקו ממנו, אלא כשמניח היין לנכרי שנסכו, דאלו שפכו מצי הנכרי מיפטר, מ״מ כיון דבישראל מומר חייב משום מזיק חשבינן גם בנכרי כדמי הזיקו עיי״ש, אבל עדיין אינו מובן מה רצו להוכיח מריב״ב דמתיר למכרו לכ״ע, משום דאין בכח האדם לאסור דשא״ש, והוא פלאי, אולם לפי דברי הרמב״ן שהבאתי לעיל יש לפרש הסוגי׳ דשם כמין חומר, דכיון דריב״ב ס״ל דלאו כל כמיני לאסור יינו של חבירו לאנסו, ומה זה דקאמר לאנסו ולא קאמר בפשיטות, דאין אדם אדשא״ש, אלא דע״י הגבהה וניסוכו, מכריחין את הבעלים שיקנה המנסך את יינם לאנסם, והוא כמו תלוי׳ וזבין, א״כ שפיר מצינן ליקח דמי היין מן המנסך נכרי׳ אע״פ שצריך להניח לו את היין, מפני שקנה אותו בעודו כשר, כי הקנין והניסוך באין כאחת כמו שכ׳ החת״ס בשם הרמב״ן, ודו״ק היטב כי נכון הדבר מאד בס״ד.
משנה, אין שוחטין לא לתוך ימים וכו׳, אין שוחטין לגומא וכו׳, ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את הצדוקים עכ״ל, המדקדק בלשון הרמב״ם ז״ל, ימצא שמחלק טעמא דהני דינים לשנים, כי ז״ל בפ״ב ה״ה ״אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו עובד מים הוא זה, ונראה כמקריב למים, ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט״ (וכפי הנראה גרס הרמב״ם במשנה״, אגן״ וכגירסת הערוך, ובצלולים כדקאמר בגמ׳ אסור, כמו לתוך ימים ונהרות) ואח״כ כתב ״ולא ישחוט לתוך הכלים, ולא לתוך הגומא, שכן דרך עובדי עכו״ם וכו׳״ עכ״ל הרי דבהני תרתי לתוך כלים ריקנים ולתוך הגומא, אין הטעם מפני החשד של הרואים שנראה כמקריב לע״ז, אלא משום דכן דרך העובדים, לקבל בכלי כדי שיעבדו, ויש בכל אחת מהם צד קל וצד חמור, דהשוחט לתוך ימים ונהרות, שהדם הולך לאיבוד, אם לא כיוון לעבוד ולהקריב למים, אין במעשה זה כלום, דמה לי ששפכו על הארץ או לתוך המים, אבל לעומת זה איכא חשש הרואים, שיאמרו דלעבודה קמכווין, אבל המכנסו לכלי או לתוך גומא נקיה, אין כאן חשש עבודה כלל, אבל לעומת זה המעשה בעצמה מורה, שרוצה בהאי דם לכנסו כדי לעבוד אח״כ ונראה כשוחט ע״מ לזרוק לע״ז כי לדידן דדם אסור באכילה, ולמכרו לנכרי, שווי׳ מיעוט כ״כ, עד שאין דרך לכנסו בכלי, או בגומא נקי׳ המעשה בעצמה מכוער שעושה כדרך העובדים המכנסים את הדם לצורך איזה עבודה ואולי גם הנכרים אין דרכם לאכול דם, ויש להסמיך דין זה אקרא דעל הארץ תשפכנה כמים, דהיינו כמים השופכין, שאין לאדם צורך בהן, כן ציותה התורה לשפוך את דם הנשחט לאיבוד, ולא לקבלו בכלי כדי ליתנו לכלבו או למכרו לנכרי וכדומה, משום דחק עכו״ם הוא לקבל הדם בכלי, כדי לעבוד בו ע״ז, לכן הרחיקה התורה דבר זה, אפילו הוא עושה כן כדי להנות מן הדם, דלולי זאת קשה למה אמרה תורה לשפוך לאיבוד דבר הראוי׳ להנות ממנו, כי לאחר שנשפך על הארץ קשה מאד לגררו כדי להנות ממנו.
ואח״כ סיים הרמב״ם וכתב, ואם שחט שחיטתו כשרה, וזאת מוכח מלשון המשנה, דבמשנה דלעיל דשוחט לשם הרים, וכן במשנה שאח״ז בשוחט לשם עולה, קתני שחיטתו פסולה, ובהאי משנה קתני אין שוחטין, משמע דאין לעשות כן אבל השחיטה לא נפסלת בכך, וכמש״כ זאת הרשב״א ויתר הראשונים, וטעמא דהא מלתא דניהו דאיכא חשש הרואים שיחשדוהו דלע״ז נתכווין, אבל אנן לא חשדינן לאיש מוחזק בכשרות, משום דעבד דבר מכוער ואפילו הוא איסור מצד בחוקותיהם לא תלכו, לא נוציאנו מחזקת כשרותו, ואי דלדעת הרמב״ם עכ״פ בעי בדיקת סכין, אפילו הוא מומר לשאר עברות לק״מ, דעל המשנה ודאי לא קשה, כאשר ביארנו במקומו, דהאי דינא של הרמב״ם דין מחודש הוא, אחר שהחמירו לפסול כל פגימה הנרגשת אפילו אינה אוגרת, אבל על פסק הרמב״ם נמי לא קשה דהרי דוקא במומר בעי בדיקת סכין, ולא במי שעבר רק פ״א ולא רגיל בכך, כמבואר זאת אצלי בסוגי׳ דלעיל בפ״ק.
אולם בשוחט לתוך הגומא בשוק, כתב הרמב״ם שם בהל׳ ו׳ דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא אפיקורס הוא, ודין זה יצא לו מברייתא שהביא הגמ׳ לקמן, דקתני בה, ובשוק לא יעשה כן, משום שנ׳ ובחוקותיהם לא תלכו, ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו, אלא דהרשב״א הנ״ל בתוה״ב, לא מסתבר לי׳ לפרש דהאי צריך בדיקה אחריו דקאמר בגמ׳, כדי להתיר שחיטתו ששחט, ומפרש להיפך דבדיקה זו להחמיר, שאם ימצא בו שמץ דופי, להחזיקו למין, וכן נראה מפרש״י ז״ל שכ׳ ״בדיקה אחריו שמא מין הוא לעכו״ם ויבדלו מפתו ומיינו״ עכ״ל הרי לא להכשיר את הנשחט, שכשר בלא בדיקה אלא להבא להחזיקו למין אם נמצא בו שמץ פסול, דהרשב״א לא ס״ל לחלק בין כל הני דחשב במתני׳, ולכן גם בשוחט לתוך הגומא בשוק אין לאסור זביחתו, אבל הרמב״ם, דמחלק בטעמא דהני דיני המשנה כדלעיל, וס״ל דבשוחט לתוך הגומא יש איסור ממש בדבר ולא רק מצד חשש הרואים, אלא דאית בי׳ משום חק לעכו״ם, לכן מחלק בין שוחט לכלי ריקן או לגומא בחצרו, די״ל דמסתמא עושה כן לנקות חצרו או להנות מן הדם, שאז בדיעבד שחיטת כשרה, ובין עושה כן בשוק דיש רגלים לדבר דכדי לעבוד עושה כן, כי אין דרך לנקות השוק, וגם כדי להנות מן הדם לא, כיון דהוא במקום הפקר ואינו משומר, ולכן כל זמן שלא בדקו אחריו ונמצא נאמן וכשר, חיישינן אנן שמא מין הוא ושחיטתו אסורה.
ואחר באור הני שתי שיטות אני מפליא פלא והפלא בדברי פרמ״ג סי׳ י״ב סק״ד בשפ״ד שלו, שכתב ״ואין צריך בדיקה אחריו בדיעבד, ונפ״מ באינו לפנינו, השחיטה מותרת, אבל ודאי בודקין אותו אם הוא לפנינו לחומרא וכו׳ גם אין מוסרין לו מכאן ולהבא, ובודלין מפתו ומיינו עד שבודקין לחומרא וכו׳״ עכ״ל ותמה אקרא על הני הדברים שבמחכ״ת כד שכב וניים כתבם, דהנה המשנה ברר מללה דאין שוחטין, אבל אם שחט שחיטתו כשרה, ומסתמא מטבח השוחט למכור מיירי, וממילא דמותר ליקח מהאי בשרא, שהוא לכתחלה לגבי הלוקחין וכש״כ דאם אין לו שוחט אחר, דמותר לו ליתן לשחוט ולא צריך ליחוש שהוא מין, אלא דלכתחלה צריך לבדוק אחריו, כדי שאחר שנמצא עליו דבר המעורר ספק על כשרותו שנמנע משחיטתו מיינו ומפתו, דשמא מין הוא, ומדברי הרשב״א מוכח כן שכ׳ דהבדיקה לחומרא, ולדעת הפרמ״ג הוא להיפך דקודם בדיקה אסור ליתן לו לזבוח, וכן יינו ופתו אסורים, וא״כ הבדיקה לקולא שאם לא נמצא עליו דופי, לא ליחוש תו שהוא מין בסתר וכו׳ מוכח מרש״י שכ׳ דבודקין אותו כדי שיבדלו מפתו ומיינו, ופתו ויינו ודאי לגבי דידן לכתחלה הוא ולדעת הפרמ״ג אסורים קודם הבדיקה, ואיך כתב רש״י דהבדיקה הוא שיבדלו מפתו מיינו, ומזה הביא הרשב״א ראי׳ דהבדיקה הוא לחומרא ולא לקולא כדי להכשירו, ולכן דברי הפרמ״ג משוללים הבנה.
ומהאי דינא תמצא תשובה נצחית לדברי הגה״ק בעל ד״ח ז״ל תשו׳ ד׳ ליו״ד, שכתב דשוחט שיש עליו לעז רינון, בלא שום בירור אם אמת הדבר, מעבירין אותו, והביא ראי׳ לזה מדין משרת שיצא עליו שם גנב, דפסקינן בחו״מ סי׳ תכ״א בהגה, דאפילו תוך זמנו יכול להוציאו מביתו, ואם בממון הקל אמרו באיסור החמור לא כש״כ, וסיים שם שמצוה לסלקו עיי״ש, ומה יענה הגאון להאי דינא דרשב״א ורש״י דהכא, וכדאיפסק ההלכתא כוותייהו בשו״ע, דהבדיקה אחר השוחט ששחט לתוך כלים או לתוך גומא בשוק, אינו אלא לחומרא, וכאן הרי עבד איסורא ודאי דאורייתא או דרבנן עכ״פ, דאמרו לא ישחוט לתוך הגומא, ואפילו לדעת הרמב״ם דמחמיר, לאסור שחיטתו עד שיבדוק אותו, הוא דוקא בשוחט לתוך הגומא בשוק, דאיכא רגלים לדבר דלשם ע״ז נתכווין, כמו שביארנו לעיל, אבל בחצרו או בתוך ימים ונהרות, אע״ג דעבר עכ״פ על איסורא דאורייתא או דרבנן, לא אבד בזה חזקת כשרותו, וק״ו בין בנו של ק״ו על לעז ורינון שלא נתברר דאין מקום להעבירו, וראייתו שהביא ממשרת שיצא עליו שם גנב, אינו ראי׳ כלל, כאשר הארכתי בתשובה אחת הנדפסת בס׳ משפט לעשוקים, שם הוכחתי בראיות ברורות, דאדרבה ממון הקל חמור בזה מאיסורא, והרי ספק ממון להקל להנתבע אע״ג דאית בי׳ איסורא ועיין בר״ן קדושין בסוגי׳ דע״א, שהביא בשם הרמב״ן ז״ל, דמש״ה אין ע״א נאמן לומר, שממון שהטמין אביכם של הקדש ושל מע״ש הם, אע״פ שספק איסורא לחומרא, אבל כיון שהוא הוצאת ממון מרשותו, אין לחוש לספק איסורא, מכש״כ שמחמת חשש איסור שלו, שלא יוכל לסלק חבירו משירותו המוחזק בו, ושאני במשרת גנב, דהבעלים אומרים, כי חזקת כשרותו לא יצילני מגנבתו, אם הוא באמת גנב, ומי ישלם לי הפסדי, אבל בשוחט שיש עליו לעז ורינון, אם יאמרו הבעלים, מי יכפר לי עווני אם האי שוחט יכשלני בשחיטה שאינה כשרה, אף אנן נשוב לו, מי שאמר דמותר לסמוך ארוב וחזקה בכל איסורי תורה, ואין צריך לחוש על החלב וביצים שאוכלים בכל יום, שמא מבהמה ועוף טרפה הוו, הוא יסלח לך אם אכלת משחיטות השוחט, שהתירה לך התורה, והרי תראה דחזקת כשרות דגברא חזקה כל כך, עד ששתי כתי עדים המכחישים זו את זו, באין ומעידין בפ״ע כל אחת ואחת על סמך חזקת כשרות אע״ג דבודאי חד כת פסולה, ומכש״ש שאין להרוג איש וביתו לסלקו מפרנסתו שהוא עבירה כרציחה, בשביל חשש לעז ורינון, ומי שמקיים מצוה זו של הגה״ק ז״ל, ליפסוק רישא דשוחט בשביל קול רינון, חבר הוא לאיש משחית, והוא כעין שאמרו ביומא דף כ״ג דחמירא להם טהרת כלים יותר מהורג את הנפש.
ואחר שכתבתי תשובתי הנ״ל, נתעוררתי מחכם אחד, כי ראי׳ הד״ח ז״ל ממשרת גנב, בלא״ה בדותא היא, דדין זה הוציא המרדכי מהא דאמרו בב״ק כ״ז ע״א, דעבד שמסרב לצאת דעבד אינש דינא לנפשי׳ בלא בי״ד, ויליף המרדכי דה״ה משרת שיצא עליו שם גנב, אין צריך להחזיק בביתו עד שידין עמו בדינא ודיינא, אלא מצי למיעבד דינא לנפשי׳, וגם להכותו אם לא ירצה לצאת, אבל פשיטא דאם המשרת יתבענו לדין, והוא לא יוכל לברר שבאמת גנב הוא שחייב לשלם לו כל נזקו והפסדו, כי מגוף הדין אין המדובר שם, אלא בדין דמצי אינש למיעבד דינא לנפשי׳, ואפילו ע״י חבלה, ותדע דלא נזכר דין זה בהלכות שכירות פועלים, כי שם הי׳ מקומו, אי להא אתא, דהדין עם הבעה״ב, שאינו מחויב להחזיק משרת שיצא עליו שם גנב, אבל מביאו בהלכ׳ חובל בחברו, המדבר מדין דעביד דינא לנפשי׳, ובזה נפל בבירא ג״כ, מה שכ׳ שם הבאה״ט על בעל שבות יעקב דאשתמיטתי׳ הגהה הלזו, דזה ליתא, וכל דמעין שם במקור הדין יראה דכן האמת, אלא דלפי סברתי שכתבתי לעיל, אולי במקום דאיכא חשש פסדא רבה לבעה״ב, הדין עמו, שלא מצינן לחייבו להחזיק בביתו, מי שחשוד בעיני הבריות לגנב וצריך להתיישב בדבר, אבל הא פשיטא דמזה לא דיבר המרדכי והרמ״א בהגהה שם, ודו״ק.
210ימים לסיום הש״ס