חולין נ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

ולדידן, אפילו מיסתם נמי לא סתים?! והיינו, נהי דאנן, בני בבל, לא מחזיקין את החלב הזה כחלב טהור ואין אנו אוכלים אותו, אבל אין זה מסתבר שנחלוק על כך שהוא סותם את הנקב. ומוכח מדבריו שחלב זה של הקיבה, שנחלקו בו בני ארץ ישראל ובני בבל אם מותר לאוכלו, הוא החלב שנקרא "בר חימצא", שעליו אמר רב נחמן שהוא סותם.

הקיבה עשויה כקשת, ומוקפת משני צידיה בחלב. הצד הפנימי של הקיבה נקרא "ייתרא" על שם יתר הקשת, שהוא החבל הנמתח בין שתי קצות הקשת, מצידה הפנימי. והצד החיצון נקרא "קשתא" על שם הקשת, מצידה החיצון.

החלב המצוי בצד הפנימי של הקיבה קרוי "חלב דאייתרא", והיינו, החלב שנמצא בצידו של היתר. ואילו החלב המצוי בצדה החיצון של הקיבה נקרא "חלב דאקשתא", שנמצא על הקשת מבחוץ. וב"חלב דאייתרא" נחלקו בני ארץ ישראל ובני בבל, וכדמפרש ואזיל.

וחלב דאקשתא - כולי עלמא לא פליגי דאסיר. שאינו מהודק ואינו מחובר לקיבה אלא באמצע הקשת.

כי פליגי - בחלב דאייתרא. בני בבל סבירי כרבי ישמעאל, שכל קרום ונקלף חלב טמא הוא, וחלב זה קרום ונקלף הוא. ואילו בני ארץ ישראל סבירי כרבי עקיבא, דבעינן תותב ונקלף, והאי לאו תותב הוא.

איכא דאמרי: חלב דאייתרא - כולי עלמא לא פליגי דשרי. דסברי כרבי עקיבא, דכיון דלאו תותב הוא שריא.

כי פליגי, בחלב דאקשתא, שמחובר הוא במקצת. ופליגי אם חיבור במקצת חשיב תותב.

ועתה חוזרת הגמרא ללישנא קמא, דפליגי בחלב דאייתרא, ובני ארץ ישראל הם בלבד שנהגו לאוכלה -

כי הא דאמר רב אויא אמר רבי אמי, שהוא מבני ארץ ישראל: מקמצין, והיינו, כשבאים לאכול את החלב דאייתרא, מסירים מעט חלב מעליו, כדי לצאת מידי ספק חלב שעל הקרב שאסור לאוכלו, ואכלינן לחלב דאייתרא.

וכן אמר רבי ינאי משום זקן אחד - מקמצין.

אמר רב אויא: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי

- קמצו לחלב דאייתרא מלמעלה והבו ליה, ואכל!

שמעיה משמשו דרבי חנינא, הוה קאי קמיה דרבי חנינא.

אמר ליה רבי חנינא: קמוץ, הב לי, דאיכול מחלב דאייתרא.

חזייה רבי חנינא דהוי קמחסם, מהסס מליתן לו לאוכלו.

אמר ליה: בבלאה את! שנוהגים בו איסור. גום, חתוך אותו כולו עד עיקרו, ולשיטתך שהוא אסור - שדי, זרוק אותו!

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: בני מעיין שניקבו, וליחה מפנים סותמתן - כשרה.

ומבארינן: מאי ליחה?

אמר רב כהנא: שירקא דמעייא, נוזל דביק, דנפיק היוצא מהמעיים רק אגב דוחקא. ולכן הוי סתימא מעליא.

גמירי למדו חבריא דרבי אבא מרבי אבא בריה דרבי חייא, ומנו - רבי זירא.

ואמרי לה: גמירי חבריא דרבי זירא מרבי זירא, ומנו - רבי אבא בריה דרבי חייא בר אב א: הכי אמר רבי יוחנן - הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, והלכה כרבי שמעון באבל.

ומבארינן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה - הא דאמרן, בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן, כשרה.

הלכה כרבי שמעון באבל, מאי היא?

דתניא: אבל שלא ידע שמת לו קרוב, אם כל שלשה ימים הראשונים בא אותו האבל ממקום קרוב אל המקום שהו יושבים האבלים, שהוא מהלך יום אחד, שהיה ראוי שידע מאבלותו, הרי אפילו שלא ידע שעליו להתאבל מונה הוא עמהן, יחד עם קרוביו שהחלו כבר להתאבל ביום הראשון, ומסיים את אבלותו יחד עמהם.

אבל אם בא ממקום רחוק - מונה לעצמו מיום שהגיע את שבעת ימי האבלות.

מכאן ואילך, אם בא לאחר שלשה ימים מתחילת האבלות, אפילו בא ממקום קרוב, מונה לעצמו.

רבי שמעון אומר: אפילו אם ביום השביעי בא ממקום קרוב - מונה עמהן.

אמר מאן דהוא אחד מן התלמידים, ששמו לא היה זכור למסדרי הגמרא: איזכי, אזכה ואיסק, ואעלה מבבל לארץ ישראל, ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה. מבעל השמועה [רבי אבא], ואברר אם אכן אמר שהלכה כרבי שמעון.

כי סליק, אשכחיה לרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא.

אמר ליה: וכי אמר מר - הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה?!

אמר ליה: הא אין הלכה כרבי שמעון בטרפה, אמרי!

ושוב שאלו: כרבי שמעון באבל, מאי? האם הלכה כמותו באבל או לא.

אמר ליה: אם הלכה כרבי שמעון באבל - פלוגתא נינהו.

דאיתמר: רב חסדא אמר: הלכה כרבי שמעון באבל. וכן אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון באבל.

ורב נחמן אמר: אין הלכה כרבי שמעון באבל.

ומסקנת הגמרא היא: ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה.

והלכה כרבי שמעון באבל.

דאמר שמואל - הלכה כדברי המיקל בא בל.

אמר רב שימי בר חייא: מקיפים בבני מעיים. אם ניקבו המעיים, ואין יודעים אם ניקבו לפני שחיטה או לאחריה, מנקבים בה נקבים נוספים, ומקרבים ומשווים אותם, ואם הם דומים, בידוע הוא שנהיו הנקבים לאחר שחיטה.

ומביאה הגמרא מעשה בהנהו בני מעיים מנוקבים דאתו לקמיה דרבא.

אקפינהו רבא, ולא אידמו הנקבים שהיו לנקבים שניקבו.

אתא רב משרשיא בריה דרבא, ממשמש בהו בנקבים החדשים, ואידמו, נעשו כל הנקבים דומים.

אמר ליה רבא לבנו: מנא לך חכמה הא?!

אמר ליה: מעצמי הבינותי, שידעתי כמה ידי ממשמשו בהני הנקבים הקודמים מקמי דליתי לקמיה דמר. והילכך, משמשתי בנקבים החדשים, כדי להשוות אותם לקודמים באמצעות משמוש הידים, כשם שמושמשו הקודמים.

אמר ליה רבא: חכים ברי בטרפות - כרבי יוחנן! שהיה חכם בכל מילי. ^[51]

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו -

מקיפים בריאה!

אמר רבא: לא אמרן שמקיפין בריאה אלא באותה ערוגה. והיינו, באותו הדופן של הריאה, הימני או השמאלי. אבל מערוגה לערוגה לא מקיפינן.

והלכתא - מקיפין אפילו מערוגה לערוגה, מדקה לדקה, מאונא לאונא, שהיא החלק הדק שבריאה, ומגסה לגסה, ומאומא לאומא, שהיא החלק הגס שבריאה.

אבל לא מקיפין מגסה לדקה, ולא מדקה לגסה.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מקיפין בקנה. שאם נמצא קנה שנפסק או שהיה בו חור בגודל איסר, ואין יודעים אם אירע לפני השחיטה או אחריה, חותכים במקום אחר בקנה, ומשווים ביניהם.

אמר רב פפא: לא אמרן דמקיפין בקנה אלא באותה חוליא. אבל מחוליא לחוליא, לא מקיפין.

והלכתא - אפילו מחוליא לחוליא מקיפין. ומבר חוליא לבר חוליא. "בר חוליא" הוא החצי התחתון של החוליה של הקנה, שהוא דק לעומת החצי העליון של הקנה שהוא עבה [עיין ציור בספר שיחת חולין].

אבל לא מקיפין מחוליא לבר חוליא, ולא מבר חוליא לחוליא.

אמר זעירי: חלחולת, הכרכשת, שהוא המקום האחרון של המעי הגס, שבו יוצא הרעי החוצה, שניקבה - כשרה, הואיל ויריכים של הבהמה מעמידות וסותמות אותה.

וכמה תינקב ותהיה כשרה?

אמר רבי אילעי אמר רבי יוחנן: מקום הדבק, שהכרכשת דבוקה בירכיים - כשר עד שיחתך ברובו.

שלא במקום הדבק - אם נחתך במשהו, פסול.

אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן:

הערות

^[51] לישנא אחרינא, שהיה חכם בטריפות. רש"י

ולדידן [ולפי שיטתנו שלנו] בבבל הריהו חלב גמור עד שמיסתם נמי לא סתים [לסתום אינו סותם]?! אלא למרות שאנו מחמירים ואיננו אוכלים אותו, אין זה משום שהוא אסור מן התורה, ולכן גם לשיטתנו הוא סותם.

ומסבירים: הקיבה עשויה כמין קשת, שצידה החיצון מעוגל, והפנימי ישר יחסית, כיתר (חוט) של הקשת. דאקשתא [החלב שנמצא על הקשת של הקיבה] — כולי עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חולקים שהוא אסור], וגם בני ארץ ישראל, והוא איפוא, אותו "חימצא" שאמר רב נחמן בעמוד הקודם שאינו סותם. כי פליגי דאייתרא [כאשר הם חולקים הרי זה בחלב שנמצא על היתר], שהוא הקרוי "בר חימצא", שבני ארץ ישראל אוכלים אותו, ובני בבל אינם אוכלים אותו, אבל גם לדעתם הוא סותם את הנקב, כפי שאמר רב נחמן לעיל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דאייתרא [החלב שעל היתר], הקרוי "בר חימצא" — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חולקים שהוא מותר], וגם בני בבל. כי פליגי דאקשתא [כאשר הם חלוקים הרי זה בחלב שעל הקשת], שבני ארץ ישראל אוכלים גם אותו, ובני בבל אוסרים אותו באכילה.

ומעירים: מה שנאמר שבני ארץ ישראל מקילים בחלב שעל היתר, הוא כי הא [כמו זו] שאמר רב אויא, שכך אמר ר' אמי מחכמי ארץ ישראל: מקמצין [מסירים מעט] חלב מעל החלב שעל היתר (מפני שאותו חלב הוא חלב שעל הקרב, שהוא אסור), ואת החלב שעל היתר אוכלים. וכן אמר ר' ינאי, שהיה מחכמי ארץ ישראל, משום (בשם) זקן אחד: מקמצין. אמר רב אויא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' אמי, קמצו והבו ליה [הסירו מעט ונתנו לו] מן החלב שעל היתר, ואכל.

עוד מסופר, שמעיה [שמשו] של ר' חנינא מחכמי ארץ ישראל, הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] ר' חנינא, אמר ליה [לו] ר' חנינא: קמוץ, הב לי דאיכול [הסר מעט, תן לי שאוכל], חזייה דהוי קמחסם [ראה אותו, את השמש, שהוא מהסס], אמר ליה [לו]: בבלאה את [בבלי אתה], ואתה רגיל לנהוג בזה איסור, וכיון שכך גום שדי [חתוך וזרוק את הכל], וגם את החלב שעל היתר.

א ובענין ששנינו במשנתנו, שאם ניקבו דקין (בני מעיים) הרי זו טריפה, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: בני מעיין שניקבו, וליחה סותמתן — כשרה. ושואלים: מאי [מהי] ליחה זו שאמרנו? אמר רב כהנא: שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [הליחה שעל דופן המעיים שיוצאת בדוחק], על ידי גירוד בסכין.

מסופר, גמירי חבריא [למדו חביריו] של ר' אבא מר' אבא, ומנו [ומיהם החברים]? ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שלמדו דבר זה חבריא [חביריו] של ר' זירא מר' זירא, ומנו [ומיהם חבריו]? ר' אבא. אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, הכי [כך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, והלכה כר' שמעון בהלכות אבל.

ומפרטים: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה — הא דאמרן [זה שאמרנו], שבני המעיים שניקבו וליחה סותמתם — כשרה. הלכה כר' שמעון באבל, מאי [מה] היא? דתנן [ששנינו בברייתא]: אחד מקרובי המת שלא ידע מפטירת המת, והצטרף רק מאוחר יותר לשאר האבלים, כל שלשה ימים הראשונים של אבלות, אם בא ממקום קרוב — הרי הוא מונה עמהן, וגומר יחד איתם את שבעת ימי האבילות, אף על פי שהחל אותה מאוחר יותר.

אם בא ממקום רחוק — מונה לעצמו שבעה ימים. מכאן ואילך, אם הצטרף אליהם לאחר שלושה ימים הראשונים, אפילו בא ממקום קרוב — מונה שבעה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי, אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן. ובענין זה אמר ר' יוחנן שהלכה כמותו.

מסופר, אמר מאן דהוא [מי שהוא] שלא הוזכר שמו: איזכי ואיסק ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה [אזכה ואעלה לארץ ישראל ואלמד את ההלכה הזו מפי בעליה]. כי סליק אשכחיה [כאשר עלה מצא את] ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, שמשמו נאמרה שמועה זו, אמר ליה [לו], האם אמר מר [אדוני] שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, שמעיים שניקבו וליחה סותמתם — כשרה? אמר ליה [לו]: הא [הרי] אין הלכה כמותו אמרי [אמרתי].

שאל אותו: כר' שמעון באבל, מאי [מה הדין]? מה אמרת בזה? אמר ליה [לו]: בענין זה גם כן לא אמרתי הלכה, אלא פלוגתא נינהו [דעות חלוקות הן]. דאיתמר [שנאמר], רב חסדא אמר: הלכה כר' שמעון באבל, וכן אמר ר' יוחנן שכך הלכה, ורב נחמן אמר: אין הלכה. ומסכמים:

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל המיקל בטרפה, אלא בני מעיים שניקבו, גם אם ליחה סותמתם — טריפה היא. והלכה כר' שמעון באבל, שאפילו בא ביום השביעי מונה עמהם, מדוע? משום שאנו הולכים על פי הכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

ב אמר רב שימי בר חייא: מקיפים [מקרבים ומשווים] בבני מעיים, אם בא לפנינו נקב במעיים ואין ידוע אם קודם שחיטה נעשה והיא טריפה, או לאחריה — עושים בהם נקב נוסף ומשווים, ואם מראה הנקבים דומה — כשרה, שוודאי לאחר שחיטה נעשה.

מסופר, הנהו [אותם] בני מעיים שניקבו דאתו לקמיה [שהובאו לפני] רבא שיפסוק בעניינם, עשה נקב אחר, אקפינהו ולא אידמו [קירב והשווה אותם את הנקבים ולא היו דומים]. אתא [בא] רב משרשיא בריה [בנו], היה ממשמש בהו [בהם] בנקבים החדשים, ואידמו [ונעשו הנקבים דומים לראשונים], והכשיר. אמר ליה [לו] אביו: מנא לך הא [מנין לך דבר זה]? אמר ליה [לו], זו היתה הסברה שלי: כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר [כמה ידיים היו ממשמשות באלה הראשונים לאחר שחיטה קודם שהגיעו לפני אדוני], ואם נמשמש באלו ייתכן שיהיו דומים זה לזה. אמר ליה [לו]: חכים ברי [חכם בני] בהלכות טרפות כמו ר' יוחנן!

ובענין דומה, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקיפים [מקרבים ומשווים] נקבים בריאה, שעושים נקב חדש לראות אם הנקב שנמצא דומה לו, ואירע לאחר שחיטה. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] שניתן לסמוך על השוואה זו אלא כשעושים נקב באותה ערוגה (שורת אונות) שבריאה, מימין או משמאל, אבל מערוגה לערוגה — לא. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: משווים אפילו מערוגה לערוגה, וכן משווים אפילו מבהמה דקה לבהמה דקה אחרת, ומבהמה גסה לבהמה גסה אחרת, אבל לא מגסה לדקה, ולא מדקה לגסה.

ובענין דומה אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקיפין [מקרבים, עושים נקב ומשווים] לנקב שבקנה. אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא כשעושים נקב באותה חוליא שבקנה, אבל מחוליא לחוליא — לא. ומסכמים, והלכתא [והלכה]: אפילו מחוליא לחוליא משווים, ומבר [ומבן] חוליא (כעין חוליה דקה שבין החוליות) לבר [לבן] חוליא אחרת משווים, אבל לא מחוליא לבר [לבן] חוליא, ולא מבר [מבן] חוליא לחוליא.

ג אגב הדיון בבני מעיים שניקבו מביאים מה שאמר זעירי: חלחולת (המעי הגס, המסתיים בפי הטבעת) שניקבה — כשרה הבהמה, הואיל ויריכים מעמידות אותה וסותמות את הנקב. וכמה, מהו המקום בחלחולת שדנים בו דין זה? אמר ר' אילעי אמר ר' יוחנן: אם היה הנקב במקום הדבק, במקום בו החלחולת דבוקה לירכיים, אפילו אם ניקב ברובו — כשרה, אם ניקבה שלא במקום הדבק אפילו במשהו הריהי טריפה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה חכמים לפני] רבא משמיה [משמו] של רב נחמן, אמר להם: לאו מי אמינא לכו לא תתלו ביה [האם לא אמרתי לכם אל תתלו בו] ברב נחמן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and to us, the residents of Babylonia, not only is it forbidden but it also does not seal a perforation? It cannot be that this fat is forbidden by Torah law if they permit it for consumption. Even though we are stringent with regard to its consumption, we may still maintain that it effectively seals a perforation.

The Gemara explains: The abomasum is shaped like a bow. The side facing outward is curved like the bow itself, while the side facing inward is flat and straight like the bowstring. With regard to the fat that is on the bow, everyone agrees, even the residents of Eretz Yisrael, that it is forbidden for consumption. This fat, then, is the ḥimtza, which does not seal a perforation according to Rav Naḥman. When they disagree, it is with regard to the fat that is on the bowstring. The residents of Eretz Yisrael permit it for consumption, while those of Babylonia prohibit it. According to Rav Naḥman, the residents of Babylonia should concede that it is nevertheless an effective seal. This, then, is the bar ḥimtza.

There are those who say that with regard to the fat that is on the bowstring, everyone agrees that it is permitted. This, then, is the bar ḥimtza. When they disagree, it is with regard to the fat that is on the bow. The residents of Eretz Yisrael permit it, but the residents of Babylonia prohibit it. This, then, is the ḥimtza.

The Gemara adds: When it was stated that only the residents of Eretz Yisrael permit the fat on the bowstring for consumption, this means that they would eat it in a manner like that which Rav Avya says that Rabbi Ami says: One takes a handful of the fat that lies above the fat on the bowstring, since this is the fat prohibited by the verse: “And all the fat that is upon the innards” (Leviticus 3:3), and the rest is permitted for consumption. And so says Rabbi Yannai, also a resident of Eretz Yisrael, in the name of a certain elder: One takes a handful. Rav Avya said: I was standing before Rabbi Ami. The people there took a handful of the fat on the bowstring and gave him the remaining fat, and he ate from it.

The Gemara relates: The attendant of Rabbi Ḥanina was standing before Rabbi Ḥanina, a resident of Eretz Yisrael. Rabbi Ḥanina said to him: Take off a handful from that fat on the bowstring and give me the rest so that I will eat from it. Rabbi Ḥanina saw that the attendant was hesitating, so he said to him: You are a Babylonian and usually consider all of this fat forbidden. If so, cut off all the fat and throw it away.

§ The mishna states that if the small intestines are perforated, the animal is a tereifa. With regard to this, it is taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: If the intestines were perforated but mucus seals the perforated intestines, the animal is kosher. The Gemara asks: What is this mucus? Rav Kahana said: It is the mucus of the intestines that comes out under pressure, when one scrapes with a knife.

The Gemara relates: The colleagues of Rabbi Abba learned a tradition from Rabbi Abba. And who are they? The phrase: Colleagues of Rabbi Abba, is referring to Rabbi Zeira. And some say the colleagues of Rabbi Zeira learned it from Rabbi Zeira. And who are they? Rabbi Abba. This is the tradition: Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that this is what Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to the halakhot of mourning.

The Gemara elaborates: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa; this is the halakha that we stated above, that mucus forms an effective seal in the intestines. The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning; what is this halakha? As we learned in a baraita: If one learns of the death of an immediate relative after other relatives have already begun their period of mourning, the halakha is as follows: During the entire first three days of mourning, if a mourner comes to the house of mourning from a nearby place, he counts his days of mourning with the other mourners and completes his mourning with them.

The baraita continues: If he came from a distant place, he counts seven days on his own from the time that he was informed of the death. From this point forward, i.e., after the first three days, even if he comes from a nearby place, he counts seven days on his own. Rabbi Shimon says: Even on the seventh day, if he comes from a nearby place, he counts and completes his mourning with the other mourners.

Someone whose name was not given said: May I merit to go up to Eretz Yisrael and learn this halakha from the mouth of its Master. When he went up from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, and said to him: Is it true that the Master said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa? Rabbi Abba said to him: This is not true. Rather, I said just the opposite, that the halakha is not in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel, and even if mucus seals the perforation of the intestine, the animal is a tereifa.

The anonymous man asked Rabbi Abba again: What about the other ruling reported in your name, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning; is this accurate? Rabbi Abba said to him: There are conflicting opinions with regard to this matter, as it was stated that Rav Ḥisda says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and so says Rabbi Yoḥanan: That is the halakha. But Rav Naḥman says: That is not the halakha.

The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning, in accordance with the statement of Shmuel, who says: The halakha is in accordance with the statement of the more lenient authority in matters relating to mourning.

§ Rav Shimi bar Ḥiyya says: One may compare perforations in the intestines. If one is unsure whether a perforation occurred before or after slaughter, one may make an additional perforation and compare the two. If their appearance is similar, one may conclude that the perforation occurred after slaughter, and the animal is kosher.

The Gemara relates: There were certain perforated intestines that came before Rava. Rava made other perforations and compared them, but they were not similar. Rav Mesharshiyya, his son, came and rubbed the new perforations, and they were similar. Rav Mesharshiyya therefore deemed the animal kosher. Rava said to him: From where did you know to do this? Rav Mesharshiyya said to him: I reasoned: How many hands rubbed these earlier perforations before they came before the Master? Therefore, I thought that if I handled the new ones, perhaps they would look similar. Rava said to him: My son is as wise in matters of tereifot as Rabbi Yoḥanan.

Similarly, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: One may compare perforations in the lung to determine whether they occurred after slaughter. Rava said: We said this only when the two perforations are on the same side of the lungs. But one may not compare perforations from one side to the other side. The Gemara rules: And the halakha is: One may compare even from one side to the other side, and even from a small animal to another small animal, or from a large animal to another large animal, but not from a large animal to a small animal, and not from a small animal to a large animal.

Similarly, Abaye and Rava both say: One may compare severed or perforated areas in the windpipe. Rav Pappa said: We said this only when the two areas are in the same segment of the windpipe. But one may not compare from one segment to another segment. The Gemara rules: And the halakha is: One may even compare from one segment to another segment, and from one subsegment, i.e., a thin segment between the main segments, to another subsegment, but not from a segment to a subsegment, and not from a subsegment to a segment.

§ Ze’eiri says: If the rectum was perforated, the animal is kosher, since the hips hold it up and seal the perforation. And to how much of the rectum does this apply? Rabbi Ilai says that Rabbi Yoḥanan says: If the rectum was perforated in the place where it is attached to the hips, even if it was perforated in its majority, the animal is kosher. If the perforation was not in the place where it is attached to the hips, the animal is a tereifa if it was perforated in any amount.

The Sages said this halakha before Rava in the name of Rav Naḥman. Rava said to them: Have I not told you not to hang on Rav Naḥman

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כלומר חלב שעל גבי הקיבה יש בו שעשוי כקשת ויש עליו חלב שעשוי כיתר כחיצים פשוט:

כי פליגי דאיתר' כלומר דבבל ודארץ ישראל וזהו חימצא דבבל לא סתים כדרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן דאמרי הימצא לא סתים:

כי פליגי דאקשתא כמו קשת. טעם אחר כמו גידל בלשון לעז וזהו חימוצא:

מקמצין. כלומר נוטל מעליו קצת וקולפו והשאר מותר:

קא מהסים. כלומר לא היה עושה ברצון:

גום שרי כלומר חתוך כולו ושרי. שירקא דמעינא דנפיק בדוחקא לחה כמו ריר שרבוצה כך בבני מעיים שגורדין בסכין. ואמרי לה חבריה דר' זירא מדר' זירא ומנו ר' אבא דא"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא כו' כלומר תרי ר' אבא הם ר' אבא סתם אמר משמיה דר' אבא בריה דר' חייא [בר אבא]:

שלשה ימים הראשונים כלומר דג' ימים הראשונים זו עיקר של אבלות והיכא דבא ממקום קרוב מונה עמהן דכיון דהיה במקום קרוב היה גם הוא בצער:

כי סליק אשכחיה. כלומר אמרן לעיל גמירי חבריה דר' אבא מר' אבא ומנו ר' זירא דהלכה כר' שמעון בטרפות ובאבל כי סליק ר' זירא אשכחיה:

מקיפין בבני מעיין. כלומר בני מעיים שניקבו ומספקא לן אי מקודם שחיטה או לאחר שחיטה נוקבין בצידו ורואין אי מדמו הנקבין ודאי לאחר שחיטה אי לאו מדמו ודאי קודם שחיטה. מקיפין בריאה כלומר הריאה שניקבה ומספקא לן אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה נוקבין בצידה ורואין אם דומין באותה ערוגה אם באומא נוקבין באומא ואם באונא נוקבין באונא. ומדקה לדקה כלומר אם נקב באונא ינקב באונא אחרת אבל לא מאומא לאונא ולא מאונא לאומא:

אבל לא מחוליא לבר חוליא אם ניקב בטבעת גדולה. אין נוקבין בטבעת קטנה:

חלחולת שניקבה. כרכשתא מקום הדבק בין ירכים שלא במקום הדבק במשהו שאין שום דבר לסתום אבל מקום הדבק ירכים סותמין אותו:

איכא דאמרי דאייתרא כולא עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. מקצת נוסחאות יש שאין בה האי איכא דאמרי כלל, ומקצת ספרים יש דגרסי ליה, ומכל מקום אפילו לספרים דגרסי ליה נקטינן כלישנא קמא, חדא דבדאורייתא הלך אחר המחמיר, ועוד דרב נחמן דאמר חד סתים וחד לא סתים, ופירש ואמר אינהו לא אכלי ליה אנן מסתם נמי לא סתים בתמיהא, ודאי ללישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד לא סתים היכי משכחת ליה, ועוד דסוגיין דפסחים (נא, א) כלישנא קמא אזלא, דאמרינן כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא על לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל, ובדאייתרא הוא דפליגי, אבל באקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, וכתב רש"י ז"ל ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יצחק בר נחמני אמר רבי הושעיא דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו, והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו וכהנים נהגו בה היתר. וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי, ואף על גב דבבלאי נהגו בו איסור, אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי. ולענין סתימת חלב, קיימא לן כרב דאמר טהור סותם טמא אינו סותם, דהא רבא סבר למעבד בה עובדא כרב ששת דשרי אפילו בחלב טמא, ואמר ליה רב פפא רב(ו) [ו]איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה ולא כלום, אלמא קבלה מיניה (וטריפה) דאינו סותם אלא חלב טהור בלבד, וכתב הב"ה ז"ל דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל אם אותו אבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר בה ושוכב עליו תמיד, אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמה טריפה דאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין נותן, שהרי אפילו בחלב טמא אמרו שאינו סותם אף על פי ששוכב עליו תמיד אלא שאינו מהודק בו היטב, כל שכן זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו פעמים מתפרד ממנו, [ו]בשעה ששכב עליו גם כן אי אפשר שיהא מהודק במקום הנקב אפילו (ב)[כ]הידוק של חלב טמא. אלא שלא הבנתי עדיין טרפשא דליבא דנראה שהטרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד ככובע על הראש, ואפילו הכי איצטרכינן למימר דאינו סותם.

קמוץ והבו ליה ואכל. פירש רבינו שלמה ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שחלב (הקורקבן) [שעל הקרב] שוכב עליו ואוכלין השאר.

בני מעים שניקבו וליחה סותמן כשירה. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה ואין ליחה סותמתן כלל.

אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דנראה דהוא הדין דמקיפין בלב וכבד והקורקבן דאינהו נמי בני מעים איקרו, כדאמרינן לקמן (חולין נו, ב) בנחמרו בני מעיה לא שנו אלא לב וכבד וקורקבן. אבל רבינו ז"ל אומר דאין דרך האמוראין להזכיר לב וכבד וקורקבן וריאה בכלל מעים, אבל במשנה או בברייתא מזכירין הכל בלשון בני מעיים. ותדע שהרי הוצרך רבי יוחנן ור' אליעזר למימר מקיפין בריאה, אלמא ריאה אינה בכלל בני מעים, ולא היו בכלל דברי רב שימי בר חייא, ועוד דאמר בענין נפולה דלקמן (נא, ב) נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אלמא בכלל [דברי] אמימר דאמר כנגד בני מעים לא היה אלא כרס ודקין, ואתא מר זוטרא ואוסיף לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל, וכן נמי לענין דרוסה כי האי גוונא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל לקמן (חולין נד, א) גבי דרוסה. והילכך הכי דאיתמר מקיפין כגון בני מעים, דהיינו כרס ודקין, וכגון ריאה דאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר דמקיפין בה נמי התם הוא דסמכינן אהקפה, אבל בשאר טרפיות כגון בלב וכבד וקורקבן, לא סמכינן אהקפה כלל.

הא דאמרינן: אפילו מערוגה לערוגה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. פירש רש"י ז"ל ערוגה אומא או אונא של צד ימין או של צד שמאל, כלומר שאפילו נקובת אומא או אונא שבערוגות ימין מקיפין אותה בערוגת צד ימין אומא לאומא ואונא לאונא, אבל לא מדקה לגסה, כלומר לא מאומא שהיא גסה לאונא שהיא דקה וכן להפך. והלשון אינו מתחוור בזה, דהוה ליה למימר אבל לא מקטנה לגדולה, וכענין ששנינו במשנתינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה אבל גסה ודקה בהמה דקה ובהמה גסה משמע, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל מערוגה לערוגה, כלומר מריאה זו לריאה אחרת אבל לא ממין בהמה זו למין בהמה אחרת, וכן פירש ר"ח ז"ל.

הא דאמר: מקיפין בקנה. נראה שהיא במקום שאי אפשר שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור, אי נמי שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה, שאם לא כן הא תלינן בסכין דדילמא בב' וג' מקומות (אשחי') [ונשחט] דכשרה בלא הקפה כלל, אי נמי בנקדרה הקנה.

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה. אוקימנא משמיה דרב נחמן דבמקום הדבק. שהוא מקום שהירכים מעמידין אותה, אפילו ניטל כולו ולא נשתייר ממנו אלא כמלא בטדא בשור גדול דהיינו ד' אצבעות כשירה, אבל שלא במקום הדבק אפילו בכל שהו טריפה דפרשו נוקב ושותת דרך אותו נקב לחללי הגוף הלכך טריפה. ותימה הוא היכי נקט זעירי לשון ניקבה דאפילו ניטל כוו קאמר דכשירה, והא לא משמע דפליגי זעירי ורב נחמן כלל, ומיהו אשכחן שקורין פעמים לפלוש גדול נקב כאותה שאמרו בסוכה (לו, א) ניקב נקב מפולש בכל שהוא שאינו מפולש בכאיסר, ולעיל נמי (מה, א) אמר נקבים שיש בהן חסרון, אבל לנטילה לגמרי לא אשכחן דקרי ליה נקב אלא חסרון או נטילה, וצ"ע.

מי שלא היה בעיר בשעת שמת קרובו ולא ידע ובא לו תוך שבעה במקרה ומצא את האבלים אם בא ממקום רחוק יותר מעשרה פרסאות מונה לעצמו שבעה משעה שבא ואם ממקום קרוב מונה עמהם אפי' בא בשביעי ויש בדבר זה קצת תנאים וכבר ביארנו את כלם במסכת מועד קטן:

הדקין ובני מעין שניקבו במקום שאפשר לתלות ביד הטבח וכיוצא בזו רוב הגאונים הסכימו שתולין כמו שהתבאר בריאה ניקבו ואין ידוע אם לאחר שחיטה וכשרה אם קודם שחיטה נוקבין את המעים עצמו במקום אחר שבו ומקיפין את הנקבים זה לזה אם דומים כשרה ואם לאו טרפה לא נתדמו ומשמש בזה האחרון ונתדמה כשרה שהדבר מוכיח שכבר נתמשמש הראשון על ידי המסופקים בו:

אף ריאה שניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו נוקבין באותה ריאה אף מערוגה לערוגה ר"ל מצד ימין לצד שמאל וכן מאונא לאומא או אף בריאה אחרת ומקיפין ואם דומין כשרה ואם לאו טרפה ודוקא מריאה של בהמה דקה לדקה או מגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ויש מי שאומר שאין מקיפין אלא באותה ריאה עצמה אף מערוגה לערוגה אלא שאף בריאה עצמה אין מקיפין מגסה לדקה ומדקה לגסה והם מפרשים מגסה לדקה מאומא לאונא ומדקה לגסה מאונא לאומא:

אף הקנה שנמצא נפסק ברובו ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו פוסקין במקום אחר שבה ממקום עובי שבטבעות הקנה לפסיקה שבטבעת וממקומות הקלושים שבה בין טבעת לטבעת לפסיקה שבמקום קלוש גם כן ואם דומים כשרה ואם לאו טרפה אבל אין מקיפין בה ממקום עובי שבה לפסיקה שבמקום קלוש וכן בהפך וכתבו הגאונים שבזמן הזה אין בקיאים בהקפה וכל שמצינו ניקב במקום שהנקב פוסל בו ושאין לתלות ביד הטבח אוסרין אותה:

חלוחלת שניקבה אם ניקבה במה שנכנס ממנה בחלל הגוף טרפה במשהו כשאר הדקין ניקבה במה שהוא דבק ממנה ביריכים אפי' ניטל כלו כשר שהיריכים מעמידין אותה ובלבד שישתייר ממנה מלא ארבע אצבעות בשור ולפי שיעור זה בשאר בהמות ולפי גדלן וקטנן:

תבד"ה כי פליגי דאייתרא כו' מקום שנהגו כי אתא רבה כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י בד"ה ברובו אפי' כו' או תחתון ברובו כשרה. נ"ב נ"ל להגיה עד רובו וכן מצאתי להדיא בפי' רבינו נסים שהעתיק לשון רש"י:

רש"י :

גמ' מקום הדבק ברובו. פירוש טריפה דומיא דבמשהו וברש"י בד"ה ברובו או תחתון עד רובא כשירה כצ"ל:

ברש"י בד"ה דאייתרא כ"ע כו' ולהאי לישנא בתרא לא מיתוקמא מלתא דר"נ כו'. אף לא"ד הא דאמר ר"נ חד סתים כו' היינו לבני בבל דלבני א"י תרוייהו סתמי רק הא דקאמר אינהו מיכל כו' משמע דאף דאקשתא דאסור באכילה סותם א"כ מאי לא סתים דאמר ר"נ [ע"כ דלא קאי אלא ללישנא קמא] וכמ"ש רש"י:

ברש"י בד"ה כי הא אלישנא קמא כו' . דבאקשתא אפשר שאין חלב הקרב שוכב עליו ואי אסור כולו אסור או אפילו מקמצין לא ולפ"ז הו"ל להביא סייעתא מזה דהלכה כלישנא קמא ואולי רש"י מפרש ללישנא קמא כדי שילך אליבא דהלכתא:

ברש"י בד"ה מנא לך הא שידעת לעשות חכמה זו. מנ"ל חכמה ולא מנ"ל שהדין כן דלמא אף שמדמה ע"י משמוש אסור למה דלא ידע כמה ידי ממשמשי:

ברש"י בד"ה באותה חוליא לענין קדורה כו' . דלענין פסוקה בחד טבעת סגי וא"צ חוליא לדמותה:

ברש"י בד"ה בר חוליא הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה. הוא הנקרא בר חוליא וקאזיל ומפרש שרצועות הבשר מחברות ראשי הטבעות הוא הקלישות שמתחתיה ואף התנוך סחוס הגרגרת עצמו הולך ודק מעוביו כו' הוא הקלישות שעל הצדדין שזכרו וק"ל עיין בר"ן (דף תרפ"ז ע"ב):

תד"ה דאייתרא. השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו. משמע דלדידהו דאכלי סותם. וקשה דכיון דכוליה תותב הוא (רק דבאמצעו הוא דמחובר קצת כפרש"י) מדוע יהא עדיף משאר חלב טמא דאינו סותם מטעמא דהוא תותב. ואולי י"ל כיון דאדוק באמצעו גם צדדיו שוכבים סמוכים יפה אצל הקבה תמיד ולכן סותם. רק דלדידן דלא אכלינן ליה גזרו אטו שאר חלב טמא. ומצאתי סברא זו בפלתי סי' מ"ח. וא"כ נ"מ גדולה לדינא דאינה טרפה אלא מדרבנן ול"מ כן לא' מהפוסקים:

רש"י ד"ה בא ממקום קרוב. בתוך מהלך יום א' וראוי הי' לדעת בו ביום כו'. ק"ל הלא אם נקבר בסמוך לשקיעת החמה אינו ראוי לדעת בו ביום. ועי' ברא"ש שם (סי' פ"ה) בשם הראב"ד טעם אחר נכון מאד:

רש"י ד"ה מחולי' לבר חולי'. ממקום עובי' של זו למקום קלישתה ש"ז. משמע דמפרש דדוקא לבר חולי' אחרת אבל לבר חולי' מאותה חולי' עצמה מקיפין. ולא כן משמע מהפוסקים:

אינהו מיכל אכלי. כבר כתבתי לעיל דברי הפלתי סי' ס"ד דהיכי דליכא תותב ולא נאמר שאינו סותם אלא משום לא פלוג היינו ר' ישמעאל עצמו. אבל אנן דאיכא דסברו כר"ע דאכלי תו לא שייך לא פלוג והיינו טעמא דתשובת שערי אפרים ופר"ח דמחט שנמצא בריש מעי מיסתם סתים דהרי הך לא הוה תותב אלא שהוא יונק מתותב וכיון דאינהי מיכל אכלי היינו הגאונים דס"ל ריש מעי' היינו כרכשא א"כ לדידן מיסתם סתים. אך מ"ש בהג"א במסמר שנמצא בכרס אינהו מיכל אכלי וכו' תמי' לי טובא שהרי לכ"ע תותב הוא אפי' לרבינו יואל רק שעל הקרב ולא תוך הקרב אבל עכ"פ לא יסתום דלא גרע מחלב טהור העשוי ככובע. ע"כ נ"ל להלכה מסמר במעי סותם מסמר בכרס אינו סותם:

ניקב החלחולת כשר. עיין מה שהניח הרשב"א בצ"ע איך שייך לשון ניקב אניטל כלו מתיישב עפ"י שיטת רבינו יונה שברא"ש והן הנה דברי הרא"ה שבבד"ה שהוכיח שיטה זו מכח ק' זו ונוראת נפלאתי על משמרת הבית בזה הלא הוא בעצמו הרגיש בק' זו בחידושיו וצ"ע:

דף נ׳ ע״א גמר׳ א״ד דאייתרא לא פליגו דשרי, כי פליגו דאקשתא, רש״י ותוס׳ ז״ל הביאו מעשה דרבב״ח בפסחים נ״א ע״א, דאכל דאייתרא וכו׳, וכתבו דהאי כלישנא קמא שבגמ׳ דהכא, ואני תמה, דאיך פליגו תרי לישנא במציאות כזו, דהוא מעשה בכל יום, שאוכלין דאייתרא וזורקין דאקשתא משום חלב ואיך יאמר ע״ז א״ד דלא היא, אלא דאוכלין גם דאקשתא, וכן הני עובדות שמביא כאן, פרש״י דלל״ק קאי, ומה יאמר האיכא דאמרי לשני מעשיות, והוא פלאי, והן אמת, שבכמה מקומות בש״ס יש למצוא פלוגתא כעין זו במציאות, אבל אין הענין רגיל כל כך כמו הכא דבכל יום שוחטין בהמות לרוב, ואיך יפליגו אי אוכלין דאקשתא או נמנעים מלאכלו, וצע״ג.

ע״ש גמר׳ ואין הלכה כרשב״ג בטרפה, ויש להעיר שלא נזכר בברייתא דאיכא מאן דפליג, אם לא שנאמר דבמה דקתני ״רשב״ג אומר״, ולא ״אמר רשב״ג״, נשמע דחבריו חולקין עליו, ודו״ק.

רש״י ד״ה מקיפין בקנה, אם נמצאת פסוקה לאח״ז או קדורה כאיסור עכ״ל, ונדפס בגליון ״תיבת לאח״ז משולל הבנה קצת, ובפרש״י שברי״ף ליתא״ האי בעל הגליון במחכ״ת לא דק, דהנה במקום דממשמשי ידא דטבחא, תלינן לאח״ש בלא הקפה, משום דלעולם תלינן במצוי, וכן להיפך דרחוק במציאות הרבה, דנעשה לאח״ש, לא מהני הקפה להקל, דהרי האי הקפה אינה בירור של ודאי, כי הוא השערה אנושי שאפשר לטעות בה, שהרי תראה, דרש״י לעיל מ״ד ע״ב מפרש, הורה בה חכם, כגון מקיפין בריאה, דאיכא למימר שמא לא אידמו, וכן נראה ממה שהסכים רש״י ללישנא אחרינא, דמדקה לדקה היינו מאונה לאונה באותה בהמה, ולא מבהמה לחברתה ומסיים ״וזאת נראית לי׳ שאין מקילין כל כך, הרי דגוף ההקפה אינה בירור גמור, לכן אין סומכין על הקפה אלא במקום ספק, אבל לא במקום שהוא רחוק המציאות שנעשה לאח״ש, ומעתה בב״מ ובריאה דעל נקב כ״ד אנו דנין דבקל אפשר דנעשה בבלי דעת, אפילו במקום דלא ממשמשי ידא דטבחא, שפיר סמכינן אהקפה לתלות דנעשה לאח״ש, אבל בקנה דבעינן דוקא פסוקה ברובא, או קדורה, שיהי׳ נעשה זאת בבלי דעת הטבח, הוא רחוק המציאות, אלא בהניח הבהמה והלך לו, ולאח״ז חזר אליה ונמצא כן, אז יש לתלות, דנעשה ע״י אדם בטל או קטן המשחית, וזה ברור בכוונת רש״י ז״ל ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל לאו אמינא לכו לא תתלו בי׳ בוקי סריקא וכו׳ ויל״ד מלתא דאמר ר׳ יוחנן מרא דכולא תלמודא, איך קרי לי׳ בוקי סריקין, שלא לתלות בר״נ, ונלפע״ד דאם מקום הדבק ברובו טרפה, אז נמצא עוד טרפות נוסף על החי״ט שמנה במתני׳, אלא דכבר כתבו התוס׳ לעיל מ״ג ע״א ד״ה הנך דאפקת, דר״י דאית לי׳ אלו טרפות דוקא, ל״ל האי מספר דחי״ט, אלא דמצינן לרבות בזה הכלל כל מה שנראה לנו, וא״כ לדידי׳ מצי מרבה חלחולת במקום הדבק ברובו, אבל רבא לא רצה לתלות בר״נ טרפות חדש וקרי לי׳ בוקי סריקי לעומת מה דס״ל, דחי״ט דוקא, ובהם לא נמצא חלחולת במקום הדבק ברובו, וזה דלא כשיטת ר׳ יונה מובא ברא״ש דגם לר״נ, כדי תפיסה אין הנקב פוסל בו, אבל שיעורו בניטל רובו, ודו״ק.

לדידן מסתם נמי לא סתים וכו'. עיין בשו"ת מהר"י וייל סימן קי"ו מה שהביא ראיה מכאן גם עיין למהר"י קולון שרש ק"ב שהביא ראיה לנדונו מכאן ופירש לפי דרכו ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן חיים שאל מתשובות סימן ל"ב בס"ד:

דין דמקיפין דוקא בכרס ודקים אבל לא בלב וכבד וקורקבן וטחול ובארנו הא דמקיפין היינו אפילו לא אידמו הנקבים כי אם כשימשמש הנקב החדש אפ"ה כשר וכל זה בדורות הראשונו' שידעו להקיף כמו שיתבאר בסימן שאחר זה:

אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים פי' אם יש שם נקב ואין במה לתלות מקיפין להקל כאשר פי' לעיל סי' מ"ט ופי' מקיפין שנוקבין נקב א' אצלו אם דומי' הן א"כ שתיהן לאח' שחיטה נעשו וכשרה הנהו בנ"מ דאייתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ומשמש בהו ואקפינהו ואידמו א"ל מנא לך הא א"ל מסתבר' כמה ידי דמשמשי בהו מקמי דליתו קמיה דמר אמר רבא חכים ברי בטרפות כר"י בכל מילי כ' הרא"ש וז"ל כת' ב"הע ז"ל דה"ה בלב וקורקבן דאינהו בנ"מ איקרי כדאמרינן לקמן גבי נחמרו בני מעיי' ל"ש אלא בלב וקרקבן וכ"כ ר"י פי' לקמן דנהי דבלשון משנה וברייתא הוו בכלל בנ"מ בלשון האמוראי' לא הוי בכלל ב"מ כדאמרי' לקמן גבי נפולה דאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנג' בנ"מ מ"ז מוסיף כנגד כל החלל וכן נמי גבי דרוסה משמע דלאמימר בנ"מ הכרס והדקין ואתא מ"ז להוסיף כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד הלכך בנ"מ דהכא היינו כרס ודקין ע"כ פי' אבל לא לב וכבד וקורקבן וטחול כאשר כ' הטור וכ"כ הרשב"א בחידושיו בשם ר' יונה והנה א' מן המתמיהים הקשה אמאי שייך היקף בכבד הלא כשר אפי' בניטל רק שישתייר כזית במ"מ ובמ"ח וא"כ אין שייך שם פסול נקב ותיר' בדוחק דאיירי בקנה הכבד דפסקינן למעלה שהוא במשהו ואני אומר שא"צ לכל זאת הלא מצינו פסול נקב בכבד שאם ניקבה כנגד סתימת המרה שכבר ניקבה דמסקינן להדיא שטריפה:

דין ביארנו דהאידנא אין אנו בקיאין כלל להקיף ולדמות בנקבים אבל אם נחלף טריפה בין כשרות נוכל להקיף ולדמות ולסמוך ולהשליך הטריפה ולהתיר האחרות ואפילו באיסור דאורייתא סומכין בהיקף כי האי אם החתיכות דומות:

ר' יוחנן ור"א דאמרי תרוויהו מקיפין בריאה פי' אם יש שם נקב או פיסוק או קרע או סדוקי לבר מתרי בועי דסמיכי להדדי אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ופי' רש"י מדקה לדקה אפילו בהמה אחרת רק שתהא דוגמת' דקה או גסה ל"א מדקה לדקה מאונא לאונא ומגסה לגסה מאומה לאומא פירש באותה בהמה ולא בבהמה אחרת וזאת נ"ל שאין מקילין כ"כ אבל התו' כ' בשם ר"ח כפי' הראשון דלפי' השני דקאי מאונא ומאומא הול"ל קטנה וגדולה כדא' ר"י גבי כרס ותימא היא בעיני הלא גדולה וקטנה דהתם הוא כמשמעו בקטנה אפילו במין הגס רק של בהמה היא קטנה כגון עגל וגדולה וקטנה אכרס קאי אם הכרס גדולה או קטנה א"כ ה"א ה"ה לענין ריאה שמקיפין מריאה קטנה לריאה קטנה או מריאה גדולה לריאה גדולה לאפוקי משור לעגל קמ"ל דאבהמה גופי' מדבר הדק לדבר הדק דהיינו מאונא לאונא וכן הסכים הרא"ש לפי' זה ומ"מ קשה דהו"לל מאונא לאונא ומאומא לאומא וגם לישנא דקה וגסה לא משמע הכי בכל התלמוד אלא הוא כפ' ר"ח והרי"ף והרמב"ם מצאן לצאן ומשו' לשו' ומ"ש הרא"ש שגבי שמוטה ושחוטה לקמן הוכיחר"י מההוא דשחט הושט ונמצא הגרגרת שמוטה דאין מקיפין מבהמה לבהמה ותימה א"כ קשיין דברי התוס' סתמ' אהדדי דהכא פי' בשם ר"ח דמקיפין מבהמה לבהמה והתם פירשו דאין מקיפין אלא בע"כ נ"ל דלקמן פירש הכי אליבא דר"י דאמ' יביא ויקיף א"כ ק' אהא דאמרו לעיל שחט הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה מעשה היה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ולא אמרינן שיבי' בהמ' אחרת ויקיף אין זו קושיא מוחלט' מאח' שכבר פירשנו דאין מקיפין אלא מה שנאמר להדיא בתלמוד ולא סמכינן עליה להקל ור"י דאמר יביא ויקיף לחומרא שאין לסמוך על דברי ר"ל שאמר א"א לשמוטה שתעשה שחוטה ותדע שאף התוס' לא החליטו שם שאין מקיפין מבהמה לבהמה או מעוף לעוף שהרי כ' אח"כ ולמאי דגרסי' כאן בספרים יביא בהמ' אחרת ויקיף ק' ואמאי לא הוכיחו משם דל"ג הכי אלא שנוכל לחלק כמ"ש אלא שכתבו ק' וצריך תירוץ קאמ' וכן תירץ הרא"ש גופי' לסברתו דס"ל אין מקיפין מבהמה לבהמה ושם גרס יביא בהמה אחרת ויקיף וחילק בין להקל בין להחמיר כדפרי' וכן הוא עיקר כמ"ש לשם סי' ט"ו אבל מ"מ דוק' לענין שמוטה אבל בשאר דברים מקיפין מבהמה לבהמה ועוף לעוף כמ"ש התוספ' בשם ר"ח תו מסקינן רבה ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה אר"פ לא אמרו אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחולי' ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא פירש"י מקיפין הקנה אם נמצאת פסוקה או קדורה בכאיסר לאחר זמן והא דקאמר באותה חוליא לענין קדורה כאיסר נקט לה חוליא היינו ג' טבעות דטבעת אחת אינו עגול כאיסור וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין בר חוליא הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחבר' ראשי הטבעית ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה מחוליא לבר חוליא ממקום עוביה של זו למקום קלישתא של זו והרא"ש הביא פירש"י וכ' י"מ חוליא היינו הטבעת ובר חוליא העור שבין הטבעות פי' וקאי אפסוק' הגרגרת לרחבה והטור כת' שיש לחוש לדברי שניהם והרמב"ם פי' בע"א וז"ל אין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה ומקטנה לקטנה אבל לא מקטנה לגדולה שכל הקנה חוליות חולי' הוא ובין כל חוליא וחוליא א' קטנה משתיהן ורכה ע"כ ופי' זה הוא בעיני כל השומעים קשה להם להשיגו כי חזרו ובדקו ולא יכלו לעמוד על התמצי' וכ' הרשב"א בחידושיו הא דאמרי' מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפי' מותחי' את הקנה לא מתרמו נגד חתך העור א"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה דא"לכ הא תליא בסכין דדילמא בשנים וג' מקומות אשתחי' דכשירה בלא הקפה כלל א"נ בנקדרה הקנה עכ"ל כ' הכל בו שהסכימו כל הגאונים דאנן השתא לא בקיאין בהנך הקפו' וכ' הקאר"ו ומהר"י זהו לדעת ה"ג שכ' לקמן גבי דרוסה ונפולה שא"א האידנא בקיאין בבדיקה אבל לדעת רש"י ויש מהגאונים שכ' אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ונוכל לסמוך אבדיקה אף אבדיקה זו סמכינן ול"נ דבשלמא בדיקת דרוסה ונפולה אפש' לכל י"ש ובר שכל אם עיין היטיב אם יש בו מכה ונקב ומקום דריסה אזי פגע בו ויראה השינוי כי בקל אפשר להשיג שינוי המכה בבשר משאר בשר בריא שאין בו מכה אבל להקיף ולראות אם יהיו הנקבים דומים בקל הוא יכול לטעות שידמה במושג הפשיט שהו' כדומה ואינו כן שאם נשתנו הנקבי' בשינוי כשערה יפול בו בטרפו' וצריך חכם גדול ומופלג להשיג ולעיין בהם שאין בהם שינוי במשהו ובפרט האידנא שהמורים מרובים והיודעים מועטים ושמחים להוראה ויהירים וכל מי שיוכל להתיר דבר נפלא הוא המשובח בעיניו ואומר מי כמוני כח דהיתירה עדיף וכן ראיתי ושמעתי בימי משועלים קטנים המחבלים כרם ה' צבאות שהורו הלכה למעשה להיתירה בכמה דברים בלי צורך וטעו ושגו ע"כ אין דעתי כולל להתיר בהקפה וכן המנהג ונר' בעיני אע"פ שא"א בקיאין בהיקף כדי להתיר ספק טריפה אבל היכא שנחלף הטריפה בין הכשירות ולא ידעינן איזה נוכל לסמוך על ההיקף להשליך הטריפ' ולהתיר האחרת כמ"ש בתשובה מעשה בא לפני רבי בקורקבן תרנגולת שניקב' והוסר ממנה ונתערב אותה תרנגולת טריפה בכשרו' והביאם לפני ר' והביאו הקרקבנים ודימו שומן שבקרקבן אל שומן התרנגולת של מקו' חיבור הקרקבן ואידמו לגמרי והכשיר את האחרות על ידי כן וכה"ג פסיק מהרא"י בת"ה על ראש של כבש אחד נמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש ונמצא החתיכות דומים ומכוונים יפה ופסק דיש לסמוך על דמיון החתיכות אפי' באיסור דאורייתא וראייה מבוררת מפרק שני דע"ז גבי חתיכת דג דמספקינא בהו דשמא מדג טמא הוא קאמר תירגמה ר"פ כשהחתיכות שוות א"ה מאי למימרא מ"ד דילמ' איתרמי קמ"לן והתם נמי איסור דאורייתא הוא וסמכינן על חיתוך החתיכות כשהוא שוה ע"כ:

דין חלחולת שניקבה במקום הדבק שהוא בין הירכיים או אפילו נטלה שם כולה כשרה והוא שנשתייר שם כד' אצבעות בשור הגדול והקטן לפי קטנו ולמעל' שלא במקום הדבק אפילו נקבה במשהו טריפ' ומקום של כדי תפיסה אינו טריפה אלא ברובו:

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכיים מעמידות אותה וכמה א"ר אילעי א"ר יוחנן מקום הדבק שהוא בין היריכיים ברובו פירש"י אפי' נקדר וניטל דופנ' עליון או תחתון עד רובו כשרה שאין הדרך שהריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול תוך חלל הגוף שלא במקו' הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דר"נ אמ' להו אמינא לכו לא תתלי ביה בוקי סריקי הכי אמר ר"נ מקום הדבק אפי' ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא והלכה כר"נ ומ"ש כדי בטדא בתורא ר"ל בשור הגדול וממילא בדקה או בעגל הכל לפי גדלו ולפי קטנו ורש"י פי' כדי תפיסה הוא כדי אחיזת יד בטדא הוא רוחב אצבע ומה שפירש"י לעיל בסי' ז' כדי תפיסת היד הוא ד' אצבעות צ"ל דיש לחלק בין תפיסת היד לסתם תפיסה דתפיסה הוא אצבע אבל תפיסת היד הוא ד' אצבעות אבל התו' פירשו להיפך דתפיס' היד הוא מה שאוחז בשתי אצבעותיו דהיינו רוחב אצבע וסתם כדי תפיסה הוא ד' אצבעות וכן בהג"א וכ"ד הרי"ף והרמב"ם ועיקר ועיין לקמן בפ' בה"מ סי' י"ב וכ' הרא"ש ומקום כדי תפיסה י"א במשהו וה"ר יונה כת' דברובו דר"נ אמילתיה דר"י קאי דאמר מקום הדבק ברובו ובא ר"נ להקל דיש ממקום הדבק שאם נטלו כולו כשר ויש ממנו ברובו כדאמר ר"י והיינו כדי תפיסה ע"כ משמע מדבריו דלא פליג אלא אמקום דבוק שהוא מילתיה דר"י לאפוקי מדעת הר"ן שקאי נמי אמילתיה דזעירי שכ' וז"ל הלכך ההיא דזעירי למעלה ממקום הדבק מתוקמיה ובמשהו כשרה עד דאיכא רובא ע"כ והא דקאמר עד שניטל הרוב של ד' אצבעות אינו ר"ל ברוב האורך דהיינו נטלה רצועה אורך ב' אצבעות ומשהו שהוא הרוב אלא שניטל מקום רובו מאותו מקום דבק דהיינו ד' אצבעות ומכל אותן ד' אצבעות כפי מה שהוא אם ניטל הרוב בין הכל טריפה ואם לא ניטל הרוב בין הכל אלא שרוב האורך הוא ניטל או רוב הרוחב כשרה ובין ניטל מקום הדבק ובין לא ניטל מקום הדבק לעולם משערים שישאר רוב שיעור מכדי תפיסה:

ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים. בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם שמע מינה ההיא דפליגי ביה בני א''י ובני בבל קרי ליה רב נחמן בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל ובדאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל: דאקשתא כולי עלמא לא פליגי. דבין לבני בבל ובין לבני מערבא אסור דאפילו רבי עקיבא דאמר לעיל (דף מט:) תותב קרום ונקלף אסור דהאי נמי לתותב דמי שאינו מחובר אלא באמצע הקשת שקורין פישט''א: כי פליגי דאייתרא. בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף והאי לאו תותב הוא: איכא דאמרי. דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי דכר' עקיבא סברי להו: כי פליגי דאקשתא. מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ''ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא: כי הא. אלישנא קמא קאי: רבי אמי. מערבאה הוא ואמר מקמצין נוטלין ממנו מעט למעלה מההיא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר: מחסם. לשון (דברים כה) לא תחסום מגמגם: בבלאה את. שנהגו בו איסור: גום. חתוך עד עיקרו כולו והשלך. גום כמו גוממו עם השופי לקמן (דף צב:): ליחה. מבפנים היא: שירקא דמעייא. גליד''א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק: גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא. הא שמעתא לקמן דרבי אבא בריה דרבי חייא ולאו היינו רבי אבא קמא: כל שלשה ימים הראשונים. של אבלות: בא ממקום קרוב. אם לא היה אחד מן האבלים בבית והיה במקום קרוב בתוך מהלך יום אחד וראוי הוא לדעת בו ביום אע''פ שלא ידע חל אבלות עליו ובלבד שיבא בתוך שלשה ימים ומונה אבלותו מיום ראשון: אמר מאן דהוא. אחד מן התלמידים ולא היו זכורין אלו שסידרו הגמרא מי הוה: אזכי ואיסק. לארעא דישראל לאתריה דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: ואגמרה. לשמעתא דרבי חייא בר אבא ואגמרה משמיה אי אמר הלכה כר' שמעון או לא: ואין הלכה כרבן שמעון [ב''ג]. הש''ס קא פסיק לה: מקיפין בבני מעיים. אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצידו ורואין אם מראיהן שוין כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה: ממשמש בהו. ממשמש בהן בנקבים האחרים ונהפכו למראה אחד: ואדמו. ואכשרה: מנא לך הא. שידעת לעשות חכמה זו: א''ל. מעצמי הבינותי דאמינא כמה ידי ממשמשות בנקבין קמאי מקמי דליתי קמיה דמר: כר' יוחנן. בכל מילי. לישנא אחרינא רבי יוחנן חכים בטרפות דאמרינן לקמן שדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי דטריפתא בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה:): מקיפין בריאה. היכא דליכא למיתלי בטבחא: ערוגה. דופן הריאה ימיני או שמאלי: מדקה לדקה. אפילו בהמה אחרת דוגמתה לישנא אחרינא מגסה לגסה מאומה לאומה ומדקה לדקה מאונא לאונא וזאת נראית לי שאין מקילין כל כך: מקיפין בקנה. אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר: באותה חוליא. לענין קדורה כאיסר נקט לה. חוליא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין: בר חוליא. הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה: מחוליא לבר חוליא. ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו: חלחולת. היא כרכשא טבחייא: מעמידות. סותמות אותה שהרי אדוקה בהן: מקום הדבק. שהיא דבוקה בירכים: ברובו. אפילו נקדר וניטל דופנה עליון או תחתון ברובו כשרה שאין דרך הריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שמקום דחוק הוא השדרה מלמעלה ועצמות האליה שקורין הנקא''ש ומכאן ולמטה הן מחוברין בחסחוס:

כי פליגי דאייתרא. ההיא דפסחים פרק מקום שנהגו (דף נא.) כי סליק רבה בר בר חנה אכל דאייתרא מיתוקם כי האי לישנא: דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי. ולהאי לישנא מפרש מילתא דרב נחמן בניחותא אינהו מיכל קא אכלי ליה השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו ולא כפירוש הקונטרס דפירש דלהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן: אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם. לכאורה היה נראה דיום שביעי לאו דוקא אלא בלילה של שביעי דאכתי לא פסק אבלות מינייהו דאי ביום השביעי הא מקצת היום ככולו ואין שייך לומר מונה עמהם ומיהו אפילו ביום שביעי ממש איירי דבמועד קטן (דף כב.) מוקי לה כשעדיין המנחמים אצלו דאכתי קאי באבלותיה עד שילכו להם: מדקה לדקה ומגסה לגסה. פירש רבינו חננאל מסתמא מבהמה דקה לבהמה דקה להקל דאי באונא ואומא הוה ליה למימר קטנה וגדולה כדאמר רבי יהודה גבי כרס:

דף נ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד