חולין נא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

בידוע שלפני שחיטה ניקבה, והרי היא טריפה.

לא נמצא עליה קורט דם - בידוע שלאחר שחיטה ניקבה, והרי היא כשרה.

הגליד פי המכה - בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה ניקבה, ואם לקחה הלוקח בתוך שלשה ימים אלו, הרי זה מקח טעות.

לא הגליד פי המכה, ואין ידוע אם ניקבה לפני שלקחה או לאחר שלקחה - המוציא מחבירו עליו הראיה! ^[53]

והוינן בה: ומאי שנא האי נקב שבבית הכוסות שנמצאה בו מחט מכל נקובי דעלמא, דאף על גב דליכא דם - טריף מר [התנא בברייתא]!?

ומשנינן: התם, בשאר הנקבים, ליכא מידי לתלות בו שנעשה הנקב לאחר שחיטה, כי אין לו לדם אפשרות למיסרך להידבק, משום שהוא נבלע בבשר, אבל הכא, כיון דאיכא מחט - אי איתא דקודם שחיטה הוא - מיסרך הוה סריך. היה הדם נדבק במחט. ולכן, כיון שנמצאת כאן מחט, הרי הקורט דם שנמצא עליה הוא המבחן אם ניקבה לפני שחיטה או לאחריה.

אמר ליה רב ספרא לאביי: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא, ואמר "רב עוירא - שמני" [דהיינו: שמי הוא רב עוירא], ואמר: מעשה היה, ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד - וטרפה!

שלח ליה אביי לרב עוירא לקרוא לו שיבוא אליו. לא אתא לגביה.

אזל הוא אביי לגביה דרב עוירא. הוה קאי רב עוירא אאיגרא, על הגג למעלה.

אמר ליה אביי: ניחות מר, וניתי, יירד מר ויבוא למטה!

לא נחית רב עוירא. סליק עלה הוא אביי לג ביה.

אמר ליה אביי לרב עוירא: אימא לי גופא דעובדא היכי הוה?

אמר ליה: מפטיר כנסיות אנא, אני מכניס ומוציא תלמידים, ואוספם ומעמידם לילך מבית המדרש לעילא מרבי רבה, מרבי יהודה הנשיא.

והוה היו שם רב הונא ציפוראה ורבי יוסי מדאה, יושבין לפניו.

ובאת לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, מבפנים, והיתה בית הכוסות הפוכה, לצורך הבדיקה מבפנים. והפכה רבי לבית הכוסות, לצד החיצון, ומצא עליה, כנגד פיה של המחט, על בית הכוסות מבחוץ, קורט דם - וטרפה.

ואמר: אם אין שם מכה, אם לא ניקבה המחט את בית הכוסות עד למבחוץ, קורט דם זה מבחוץ לבית הכוסות - מנין?!

אמר ליה אביי, כשהוא מתבטא ביחס לעצמו: טרח טרייה לההוא גברא! כמה הטרחת לאותו האיש. [והיינו, שהטריח רב עוירא את אביי כאילו יש בידו שמועה מרבי בדין מחט שנמצאת בבית הכוסות, אם מועילה לה בדיקה של קורט דם שנמצא עליה, בשעה שלא היה לו כל חידוש בענין זה, שהרי הכא לא בניקבה מצד אחד מדובר אלא בניקבה משני צדדים, שהרי] מתניתין מפורשת היא. וכמו ששנינו: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, הרי הם טרפה.

שנינו במשנה: נפלה מן הגג: ^[54] אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה בגג, ובא ומצאה למטה, על הארץ, אין חוששין לה משום ריסוקי אברים. כיון שלא ראינו שנפלה, תלינן שקפצה מעצמה, ובקופצת מעצמה לא חיישינן לריסוק איבריה. שרק בהמה שנפלה צריך להשהותה מעת לעת לפני שחיטה, מחשש לריסוק איברים.

ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא, דחזא חושלא שראתה שעורים קלופים באיפומא. שהיה הגדי למעלה, וראה דרך פי הארובה את השעורים בבית, למטה. דגר, קפץ למטה, נפל מאיגרא - לארעא. אתיא הביא רבינא את הגדי לקמיה דרב אשי לשאלו עליו.

אמר ליה, כך שאל רבינא את רב אשי: האם הא דאמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים, טעמו הוא משום דאית לה מידי בכתלים למסרך, להאחז בהם בשעת נפילה. ואילו האי - לית ליה מידי למסרך, ויש לחשוש לו לריסוק איברים.

או דלמא, משום דאמדה נפשה אם היא יכולה לקפוץ, והאי גדיא נמי אמדה נפשה שיכולה לקפוץ, ואם אינה יכולה לקפוץ אינה קופצת. ואם קפצה, סימן הוא שביכולתה לעשות כן.

אמר ליה: טעמו של רב הונא שהכשיר הוא משום דאמדה נפשה. והאי נמי אמדה נפשה.

ההיא אימרתא דהוה בי רב חביבא, דהוו שדרן, היו נגררים אחריה כרעיה בתרייתא, רגליה האחוריות.

אמר רב יימר: האי - שיגרונא [מחלה מסוימת] נקטיה.

מתקיף לה רבינא: ודלמא חוט השדרה איפסיק, ולכן היא טרפה.

בדקוה, אשכחוה כרבינא.

ומסקינן: ואפילו הכי, הלכתא כרב יימר, ולא מזדקקים לבדוק בהמות שגוררות את רגליהן האחוריות. כי שגרונא שכיח, ואילו הפסק חוט השדרה לא שכיח.

אמר רב הונא: אילים זכרים המנגחין זה את זה - אין חוששין להם משום ריסוקי אברים, אף על גב דמידוו וקיימי, שהם דואגים וכואבים. כי צימרא חמימות בעלמא הוא דנקט להו. אבל, אי נפול לארעא - ודאי חיישינן.

אמר רב מנשי: הני דכרי, אילים, דגנבי גנבי, בשעה שגונבים אותם משליכים אותם הגנבים למעלה מכותלי החצר, ונופלים מעל כותלי החצר לארץ - אין חוששין להם משום ריסוק אברים. מאי טעמא?

כי שדו להו, כאשר הגנבים זורקים אותם, אמתנייהו שדו להו, על מותניהם הם משליכים אותם ולא על גבם, כי היכי דלירהטי, כדי שירוצו קמייהו. ולכן לא חיישינן לריסוק איברים. אבל, אם אהדרינהו, החזירום למקומן, וזרקו אותם הגנבים בזריקה מעבר לכותל, ודאי חיישינן שמא זרקום הפוכים, על גבם.

והני מילי דחיישינן, דאהדרינהו הגנבים למקומם, מחמת יראה. אבל אי אהדרינהו הגנבים מחמת שחזרו בתשובה - תשובה מעלייתא הוא דעבדי, וברור שזרקו אותם על מתניהם!

אמר רב יהודה אמר רב: מי שהכה, והיינו, כיוון להכות את הבהמה על ראשה, והלכה לה המכה כלפי זנבה, והכה על זנבה. או שכיוון להכות על זנבה, והלכה לה המכה כלפי ראשה, הרי אם היתה המכה שהכה כנגד כל השדרה כולה - אין חוששין משום ריסוקי אברים. ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא, שלא היה ארוך המקל כאורך כל חוט השדרה, ונמצא שהכה כנגד חלק מהשדרה, באמצעה - חיישינן שמא פגעה המכה באמצע חוט השדרה והפסיקה אותו.

ואי אית בה במקל שהכה בו קיטרי, שיורי ענפים - חיישינן.

ואי מחיי אפסקיה, לרוחב הגב ולא לאורכו - חיישינן. אמר רב נחמן: בית הרחם והיינו, עגל שנולד היום, שיצא מבית הרחם שהוא מקום צר, מותר מיד לשוחטו, ואין צורך להשהותו כדי לבדוק שמא נדחק בצאתו מבית הרחם ונתרסקו איבריו, כי אין בו חשש משום ריסוקי אברים.

אמר ליה רבא לרב נחמן: תניא דמסייע לך, ממה ששנינו במסכת נדה [מג ב]: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה.

הערות

^[53] גם אם הלוקח עדיין לא שילם מעות עבור הבהמה, נחשב הלוקח כמוציא מחבירו. ועליו להביא ראיה או לשלם את המעות, וכמבואר במסכת כתובות [עו ב] כי בספק שכזה אמרינן, כיון שברשותו נולד הספק, שהרי כשלקח מן המוכר לא נתעורר עדיין הספק, לכן עליו להביא ראיה או לשלם. תוס' ורשב"א. ואם הוגלד פי המכה, בידוע שהיא קודם שלשה ימים, ומחזיר המוכר ללוקח את הדמים. ויש לדון בטריפות שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא הנהיגו בהם הגאונים איסור, האם כיון שאין טריפותן ודאית אלא רק חששא היא, ואי אפשר לבדוק אותן, כי עיקרן ספק הוא, האם יכול המוכר לומר לקונה, הבא ראיה שהם טריפה! וכתב הרשב"א בשם רבינו אפרים, דלא גרעי פירכות של חחש איסור ממום, שעושה מקח טעות, ופירכא זו, אין לך מום גדול ממנו, ופיחות דמים, שהרי מנהגו בו איסור, ומקח טעות הוא.

^[54] אם אין הבהמה יכולה לעמוד על רגליה, הרי אם שחטה קודם שיעברו עליה מעת לעת, היא טריפה ולא מועילה לה בדיקה, כי יש צורך בשהייה ובבדיקה. ותמה הרשב"א, למה יש להמתין לה ואי אפשר לשוחטה מיד ולבדוק אותה אחר שחיטה. ובשם רש"י כתב שהלכה למשה מסיני היא שיש להמתין ואחר כך לשחוט ולבדוק. אבל הרשב"א עצמו מתרץ כי אם נפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, יש לחשוש שמא נתפרקו כל איבריה וחוליותיה ואין טריפותה ניכרת בה מיד עד שתשהה מעת לעת, ואז, כל אבר שיש בה מרוסק, תפסד צורתו, ויתגלה שברו. וכן כשעמדה על רגליה, אין צורך בשהיה מעת לעת, אלא די בבדיקה, כי אם נתרסקו חוליותיה רסוק גדול שאינו ניכר מיד, לא היתה עומדת!

בידוע שלפני שחיטה נעשה הנקב, וטריפה. לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה אירע, כשאין זרימת דם בגוף הבהמה, וכשרה.

הגליד פי המכה, שפת הנקב — בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה נעשה הנקב, שהוא פרק הזמן שלוקח לפצע להגליד, ואם קנה את הבהמה בתוך שלושה ימים אלה — נמצא שקנה טריפה, ומיקח טעות הוא, ועל המוכר להחזיר לו מעותיו (ונוטל את הבהמה השחוטה). לא הגליד פי המכה, ויש איפוא ספק האם הנקב אירע קודם הקניה או לאחריה — יש ללכת אחרי הכלל שאמרו חכמים בספק ממון שהמוציא מחבירו — עליו הראיה, והקונה אינו יכול לבוא בטענת מיקח טעות, אלא אם יביא ראיה שהנקב אירע קודם שבאה לרשותו.

ושואלים: ומאי שנא מכל נקובי דעלמא [ומה שונה דין המחט מכל הנקבים המצוים] בבהמה, דאף על גב דליכא [שאף על פי שאין] דם בנקב טריף מר [מטריף החכם], ואין זה סימן שאירע לאחר מיתה? ומשיבים: התם ליכא מידי למיסרך [שם, בסתם נקב, אין דבר שיידבק בו] הדם, וגם אם היה שם דם — הוא נבלע בלחלוחית הבשר, הכא [כאן] כיון דאיכא [שיש] מחט, אי איתא [אם אמנם] קודם שחיטה הוא שעשתה את הנקב — מיסרך הוה סריך [נדבק היה הדם במחט], ולכן אם לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה ניקבה.

מסופר, אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא [ראה אדוני תלמיד חכם אחד שבא מארץ ישראל], ואמר: רב עוירא שמני [שמי], ואמר: מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, וטרפה, פסק שהבהמה טריפה. שלח ליה [לו] אביי לרב עוירא לקרוא לו כדי לברר את הענין היטב, שהרי שנינו בברייתא שרק אם המחט נראית משני הצדדים הריהי טריפה. לא אתא לגביה [לא בא רב עוירא אצלו], אזל הוא לגביה [הלך הוא, אביי, אליו]. הוה קאי אאיגרא [היה רב עוירא עומד על הגג], אמר לו אביי: ניחות מר וניתי [ירד אדוני ויבוא]! לא נחית [לא ירד]. סליק הוא לגביה [עלה הוא, אביי, אליו], אמר ליה [לו]: אימא [אמור] לי, גופא דעובדא היכי הוה [גופו של המעשה כיצד היה]?

אמר ליה [לו]: מפטיר כנסיות אנא [אני], מוציא ומביא בבית המדרש, והייתי עומד לעילא מרבי רבה [למעלה מרבי הגדול], ר' יהודה הנשיא, והוה [והיו] רב הונא ציפוראה (מציפורי) ור' יוסי מדאה (ממדי) יושבין לפניו, ובאת (ובאה) לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, מן הצד הפנימי, וחזר והפכה רבי את בית הכוסות, והסתכל בצידו החיצוני, ומצא עליה קורט (מעט) דם כנגד המקום בו היתה המחט תקועה מצידו הפנימי, וטרפה, ואמר: אם אין שם מכה (פצע), נקב מפולש שעשתה המחט, קורט דם מנין? אמר ליה [לו] אביי: טרח טרייה לההוא גברא [הטריח את האיש הזה, אותי, לחינם]! והרי מתניתין [משנתנו] היא: אלו טריפות — המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, ואין פה איפוא חידוש, שהרי רבי לא פסק כן אלא משום שהוכח שבית הכוסות ניקב לחוץ.

א שנינו במשנה: נפלה מן הגג הרי זו טריפה, שמא נתרסקו איבריה. אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה.

מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ], אתיא לקמיה [באה שאלה זו לפני] רב אשי, אמר ליה [לו] רבינא, הא דאמר [זה שאמר] רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים, האם היא משום דאית לה מידי למסרך [שבדרך כלל יש לה לבהמה משהו להיאחז בו], והאי לית ליה מידי למסרך [וגדי השקפץ ונפל דרך הארובה אין לו דבר להיאחז בו]. או דלמא [שמא] טעמו משום שבהמה אמדה נפשה [אומדת את עצמה] אם היא יכולה לקפוץ או לא, והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו] לפני שקפץ?

אמר ליה [לו] רב אשי: טעמו של רב הונא הוא משום דאמדה נפשה [שאומדת את עצמה], והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו].

מסופר, ההיא אימרתא דהוה בי [כבשה אחת שהיתה בביתו] של רב חביבא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא [שהיו נגררות רגליה האחוריות], אמר רב יימר: האי שיגרונא נקטיה [בהמה זו אחז בה שגרון], ולכן היא גוררת את הרגלים. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ודלמא [ושמא] חוט השדרה איפסיק [נפסק], ולכן רגליה משותקות, וטריפה היא! בדקוה, אשכחוה [מצאוה] שנפסק חוט השדרה שלה, כרבינא. ואפילו הכי [כך], שמצאו במקרה זה כדברי רבינא — הלכתא [הלכה] כרב יימר, שבבהמה הגוררת את רגליה אין לחשוש שנפסק חוט השדרה שלה, שכן שגרונא שכיח [שגרון מצוי], ופסיקת חוט השדרה לא שכיח [אינו מצוי].

ועוד אמר רב הונא בעניינים אלה: זכרים (אילים) המנגחין זה את זה — אין חוששין להם משום ריסוקי אברים. ואף על גב דמידוו וקיימי [אף על פי שהם כואבים ועומדים במקומם] — צימרא בעלמא הוא דנקט להו [חום בלבד הוא שאחז בהם], ואין לחשוש ליותר מזה. אבל אי נפול לארעא [אם נפלו לארץ] מחמת הנגיחות — ודאי חיישינן [חוששים אנו], שמא היה כאן ריסוק איברים.

אמר רב מנשי: הני דכרי דגנבי גנבי [אותם אילים שגונבים הגנבים] ומשליכים אותם מעבר לגדר ונופלים על הארץ — אין חוששין להם משום ריסוק אברים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי שדו להו [כאשר הם זורקים אותם מעבר לגדר], אמתנייהו שדו להו [על מתניהם הם זורקים אותם], כי היכי דלירהטי קמייהו [כדי שירוצו לפניהם], ואין לחשוש שנעשו טריפה. אהדרינהו [אם החזירו אותם] הגנבים לבעליהם — ודאי חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שכשהם חוזרים ומשליכים אותם מעבר לגדר לא אכפת לגנבים מה יקרה להם. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דאהדרינהו [שהחזירו אותם] מחמת יראה, מפני שלא רצו שיתפסו אותם, או שהכריחו אותם להחזירם. אבל אם החזירו אותם מחמת שעשו תשובה — ודאי תשובה מעלייתא הוא דעבדי [תשובה מעולה היא שעשו], וודאי דאגו שלא יינזקו הבהמות.

אמר רב יהודה אמר רב: הכה בהמה על ראשה במקל, והלכה לה המקל כלפי זנבה, והיכה אותה לאורך גבה, או היכה על זנבה והלכה לה המקל כלפי ראשה, והיכה כנגד כל השדרה כולה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא [ואם נגמר המקל במחצית הגב] — חיישינן [חוששים אנו] בגלל המכה שהיכה בגבה ראש המקל. ואי אית בה קיטרי [ואם יש בו במקל קשרים, מקומות בולטים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק, גם אם היה המקל ארוך כנגד כל השדרה. ואי מחיי אפסקיה [ואם הכה אותו כעין חיתוך, לרוחב הגב] — חיישינן [חוששים אנו] שנשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

אמר רב נחמן: בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים, אין חוששים שנתרסקו איבריו של הוולד בלידה, ושמא טריפה הוא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך]: ששנינו, תינוק בן יום אחד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is certain that the perforation was created before the slaughter of the animal, and it is therefore a tereifa. If a drop of blood is not found on it, it is certain that it occurred after the slaughter, when the blood of the animal had stopped flowing. The animal is therefore kosher.

If a scab covered the opening of the wound, i.e., the perforation, it is certain that the perforation occurred three days before the slaughter. Consequently, if the animal was sold less than three days before the slaughter, the buyer can claim that the transaction was performed in error, as he did not intend to purchase a tereifa animal, and the seller must refund the buyer. If a scab did not cover the opening of the wound, and it is uncertain whether the perforation occurred before or after the animal was purchased, the burden of proof rests upon the claimant. Accordingly, the buyer must furnish proof that the perforation occurred before the purchase in order to demand a refund.

The Gemara asks: But in what way is this case different from all other perforations, where even though there is no blood on the wound the Master deems the animal a tereifa? The Gemara responds: There, in all other cases, there is nothing to which the blood can attach. Even if the wound had bled, the blood would be reabsorbed into the flesh. Here, since there is a needle, it follows that if it is the case that the perforation occurred before slaughter, blood from the wound would have attached to the needle. Accordingly, if there is no blood on the needle, it is certain that the perforation occurred after slaughter.

The Gemara relates that Rav Safra said to Abaye: Did the Master see a Torah scholar who came from the West, Eretz Yisrael, and said: My name is Rav Avira? He said that there was an incident that came before Rabbi Yehuda HaNasi involving a needle that was found in the thickness of the reticulum protruding from only one side, and he deemed the animal a tereifa. Abaye sent a message to Rav Avira calling for him to come and explain the matter, since this contradicts the baraita that states that the animal is a tereifa only if the needle protrudes from both sides. Rav Avira did not come before him, so Abaye went before Rav Avira. Rav Avira was standing on the roof. Abaye said to him: Let Master descend and come, but Rav Avira did not descend. Abaye ascended to him and said to him: Say to me, what were the circumstances of the incident itself?

Rav Avira said to him: I am a director of assemblies in the study hall. I was standing above the Great Rabbi Yehuda HaNasi, and Rav Huna of Tzippori and Rabbi Yosei of Media were sitting before him, and a needle came before Rabbi Yehuda HaNasi that was found in the thickness of the reticulum protruding from one side, i.e., the inside, and Rabbi Yehuda HaNasi turned the reticulum over and found a drop of blood on the outside, parallel to the wound on the inside, and he deemed the animal a tereifa. And he said: If there is no wound on the outside there as well, from where is this drop of blood? Abaye said to Rav Avira: He caused that man trouble needlessly, i.e., you troubled me for no reason. This is nothing more than the mishna, which states that an animal is a tereifa if the omasum or the reticulum was perforated to the outside.

§ The mishna states: An animal that fell from the roof is a tereifa, since its limbs may have been shattered. Rav Huna says: If one left an animal above, on the roof, and he came back and found it below, but did not see it fall, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. One may presume that it jumped intentionally and was not injured.

The Gemara relates: There was a certain kid belonging to Ravina that saw barley groats through an open skylight. It jumped down through the skylight and fell from the roof to the ground. The case came before Rav Ashi, and Ravina said to him: What is the rationale for this statement that Rav Huna says, that if one left an animal above and he came back and found it below, one need not be concerned about the possible shattering of limbs? Is it because the animal usually has something to grab hold of? If so, since this kid jumped through a skylight, it did not have something to grab hold of, and one must be concerned. Or perhaps it is because the animal evaluates itself and determines that it can jump without injury. If so, this kid also evaluated itself before jumping, and one need not be concerned.

Rav Ashi said to him: It is because the animal evaluates itself before jumping, and this kid also evaluated itself before jumping. Therefore, one need not be concerned about the possible shattering of limbs.

The Gemara relates that there was a certain ewe that was in the house of Rav Ḥaviva, whose hind legs would drag. Rav Yeimar said: This ewe suffers from rheumatism [shigrona], and this is why she drags her legs. Ravina objects to this: But perhaps the spinal cord was cut, and this is why the ewe dragged her legs, and the animal is a tereifa. They inspected her and found that the spinal cord was cut, as Ravina said. The Gemara notes: And even so, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yeimar, since rheumatism is common, but a cut spinal cord is not common. Accordingly, one need not be concerned about the possibility of a cut spinal cord.

Rav Huna also says: With regard to rams that butt one another, one need not be concerned with regard to shattering of limbs. Even though they are in pain and stand still, it is only a fever that afflicts them; one need not be concerned about the possibility of severe injuries. But if they fall to the ground due to the impact, we certainly must be concerned that their limbs may have been shattered.

Rav Menashei says: With regard to these rams that thieves steal and throw over the fence, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. What is the reason for this? When the thieves throw them over the fence, they throw them so that they land on their hips, where they will not be injured, so that they will be able to run before them. But if the thieves returned them to the owner, we certainly must be concerned that their limbs may have been shattered, since thieves do not throw them carefully when returning them. And this statement applies only when they return them due to fear of being caught, or are otherwise forced to return them. But if they return them due to repentance, they have performed full-fledged repentance and will take care to return them without injury.

Rav Yehuda says that Rav says: If one hit an animal on its head with a stick, and the length of the stick continued toward its back; or if one hit the animal on its tail and the length of the stick continued toward its head, such that in either case the blow extended along the entire spine, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. But if the length of the stick concluded at the middle of the back, we must be concerned that the strike caused an injury to the spine. And if there are knots, i.e., protrusions, on the stick, we must be concerned that it injured the spine, even if the stick fell across the entire back. And if he struck it like a slash across the width of the back, we must be concerned that it injured the spine.

§ Rav Naḥman says: The womb is not subject to concern about possible shattered limbs. In other words, one need not be concerned that the limbs of a newborn calf may have been shattered by the narrow birth canal. Rava said to Rav Naḥman: That which is taught in a baraita supports your opinion: A one-day-old infant

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הכי כולהו נקובי נמי ליבעו קורט דם כלומר ניקבה הריאה משני צדדין [אינו] פסול עד דאיכא קורט דם מצד אחד:

שאני הכא דאיכא מחט. ואם איתא דקודם שחיטה סרוכי הוה מסרכא הדם בסוף המחט:

שמני. לשון שמי. מפטיר כנסיות אני. משמש תלמידים שהיו נכנסין לפני ר' ללמוד:

טרויי טריוה לההוא גברא. כלומר הטרחת פסיעותיי בחנם:

אין חוששין שמא משום ריסוקי איברים כו'. כלומר אין חוששין שמא בשקפצה למטה שיברה איבריה משום דאמדה נפשה:

חזא חושלא באיפומא. כלומר היו שעורין קלופין כנגד החור שעליה והיה החור באמצע העליה כעין חור של אשטובא:

טעמא דרב הונא משום דמסרכא ואין חוששין משום ריסוקי איברים כגון עומדת על הכותל וכשקופצת למטה מסרכא לצד הכותל והאי לא מסרכא דבאמצע העליה הוא:

דהוה קא שדרן כרעא בתרייתא כו' כלומר מגררת רגליה אחריה ולא היתה יכולה לפסע כדרך כל הבהמה. שיגדונא הוא דנקיט לה חולי כלומר וכשרה לאחר זמן. כשתנצל מאותו חולי. דמדוו וקיימי אישמורדיר:

צימרא בעלמא הוא דנקיט לה חולי:

דפתקי גנבי כלומר כשגונבין בהמה דקה בלילה משליכין אותו דרך כותל. אין חוששין כו' כי שדו להו כלומר שמשליכין אותן אמתניהו שדו להו. אהדרינהו ודאי חיישינן דאהדרינהו לבעלים בלילה דרך כותל בלא ידיעת בעלים חיישינן משום ריסוקי איברים דודאי כשמשיבין אותו אין חוששין עליה אם נתרסק:

תשובה מעלייתא עבדי ואין מרסקין אותו. בית הרחם אין בו משום ריסוקי איברים כלומר כשנולד הבהמה נופלת לארץ מן הרחם ואין חוששין משום ריסוק. תניא דמסייעא לך אדם בן יומו כלומר תניא דמסייעא לך^א)קצת צ"ע דא"כ מאי מייתי ראיה מתינוק בן יומו דמטמא בזיבה הא התם אינו נופל לארץ וי"ל ודוק. דבית הרחם אין בו משום רסוק אברים דהא קא חזינן דאדם בן יומו שמיד שנולד מטמא בזיבה ואין חוששין לריסוק איברים דאם חוששין לריסוק איברים לא היה מטמא בזיבה דמבשרו ולא מחמת אונסו. הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן אפי' תימא בית הרחם יש בו משום ריסוקי איברים ולא תסייע ליה מהא ברייתא דתינוק דמיטמא בזיבה דהכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן. מיתיבי עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביו"ט כלומר ואי אמרינן יש בו משום ריסוקי איברים אמאי שוחטין אותו ביו"ט הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן דאין בו משום ריסוקי איברים:

^ב)מתיבת הכה עד שלא יפסיק חוט השדרה שייך לעיל ע"א. הכה על ראשה כלומר המטה שהכה אותה היה ארוך שמגיע מראשה ועד זנבה או הכה בזנבה והיה ארוך שהגיע לה עד ראשה אין חוששין לריסוק איברין משום חוט השדרה ואי שלים חוטרא אפלגא דגבה כלומר שהיה המטה קצר דשלים אפלגיה דגבה חוששין היכא דשלים חוטרא דלא נפסק חוט השדרה. ואי אית ביה קטרי חוששין אפי' היה ארוך המטה שהלכה לה מראשה ועד זנבה חיישינן לריסוק איברין משום קיטרי ואי מחייה אפסקיה כלומר דאם היה (כלי) מכה לרחבה שלא הכה לארכה מראשה לזנבה חיישינן שלא יפסיק חוט השדרה:

הא דתני' הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וכו' ונ"מ למקח וממכר וכו'. ראיתי להרב רבי' אפרים ז"ל שכתב וה"מ בטרפה דמחמת מכה וכיוצא בה אבל טרפ' דגופא לא הוי מקח טעות דהא ס"ד דשכיחא הוא ולוקח הוא דבעי אתנויי וכיון דלא אתני לא הוי מקח טעות אלו דבריו ז"ל.
ואיני מודה בהן, שאין המוכר בעלי מומין מעמיד מקח מפני שמצויין והרי אמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן דמקח טעות הוא לרדיא ואעפ"י שנגיחה מצויה בהן יותר מן הטרפות ואמרו נמי דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ועוד דאמרינן בפ' המוכר פירות גבי מכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"ט לאו משום דרוב' הכי איתנהו [לא, כולהו הכי איתנהו] וכ"ש בטרפות דמיעוטא נינהו דודאי מקח טעות ושמעתא כולהו דמוכר יין ונמצא חומץ ותוסס הכי דייקי.
אלא מיהו איכא למידק בהאי דינא ולמימר דה"מ בטרפות ודאית כגון אלו השנויות במשנה אבל הנאסרות בסירכא וכן לדופן ולשאר המקומות שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא ולא מהדרינן דמי ממוכר ללוקח דא"ל אייתי ראיה דטרפה היא ושקול ודמיא האי מילתא לההיא דאמרינן בפ' הגוזל גבי מוגרימותא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה טבחא מלשלומי משום דמספק' ליה אי כר' יוסי בר' יהודה אי כרבנן ומסתברא דבכולהו מקח טעות הוו ולא גרעי סרכות של חשש איסור ממומין דכל שהוא מום שפוגם אצל בני אדם עושה מקח טעות וסרכא זו מום גדול אצלם ופוחת דמים הוא שהרי נהגו בו איסור הלכך מקח טעות עבד, כנ"ל.

הא דתנן נפלה מן הגג. נקיטינן מינה ומגמ' דהכא דנפלה מן הגג שהוא גבוה עשרה בלא ידעה צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה והיינו מתני' ידעה ודאי אמדה נפשה ואפי' גבוה כמה קומות וכמה מדרגות אין חוששין לה משום ריסוק אברים אבל חוששין לחוט השדרה וקריעת בני מעים וריאה נמי כדמוכח לקמן גבי עוף וזהו בדיקה שהזכירו כנגד החלל כולו זהו דעת רש"י ז"ל והסכמת כל רבותינו בכל מקום שצריכה בדיקה בענין הנפילה.
אבל הר"מ ז"ל מפרש וכולל נמי בבדיקה זו היכא דשייך בה ריסוק אברים כגון שהתה ועמדה דבדקינן בה שלא נתרסק ונתמעך בה אבר ונפסדה צורתו שאפי' נתרסק באבר מן האיברים שאם ניטלו כולן או נקבו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. ויפה פי' שהבדיקה מריסוק איברים היא הלכך בשוהה מעת לעת בודקין בזה אבל במקום שאין חוששין לריסוק כגון אמדה נפשה לשבירה דאבר אחד חיישינן ולריסוק אברים לא חיישי'.
וא"ת וכי מאחר שיש בדיק' לריסוק כל נפיל' תבדק ותשתרי ואפי' לא שהתה ולא עמדה י"ל חוששין שמא נתפרקו אברי' כולן מזה ואי אפשר לעמוד עליו אבל כיון שעמדה או שהתה לריסוק אבר אחד יש לחוש ואפשר בבדיקה.
וא"ת הא אמדה נפשה, א"ל כי אמדה נפשה ה"מ בריסוק אברים שהוא שבירת כל האברים אבל לאבר אחד אין אומד דעתה ומחשבתה מועלת כלום שכמה בני אדם נקופים באצבע קטנה שלהם כדרך הנופלים ומתים מחמת אותה נפילה שנשבר החוט של שדרה או אחד משאר אברים שמטריפים.
ואי בפחות מי' נפלה, אפי' בלא ידיעתה, אין ריסוק בפחות מי' והיינו דרב נחמן דאמר הכי בפ' שור שנגח את הפרה אין חבט בפחות מי'.
ואם אחרים מפילין אותה, יש חבט בפחות מי' וחוששין אף לריסוק אברים והיינו שוורים המנגחים והיינו בית המטבחים שאחרים מפילין אותם אלא שכיון שהוא לדעתו ואין דוחפין אותו אותו בבת אחת אלא מעט נתלה בעצמו ונועץ צפורניו בארץ עד שנופל ומיהו צריך בדיקה וההוא תורא דשקל רב יצחק משופרי שופרי בדיקה עביד ליה אלא שלא חששו לריסוק אברים שלו ויש להקל בזה ולומר דכל פחות מי' אין חוששין לכלום ולא מדמי' לה לשהתה ולעמדה וכי קאמר במנגחין ובבית המטבחים ואמדה נפשה אין חוששין לגמרי קאמר וכן משמע מעובדא דגדיא ותורא וליתנהו בכלל נפילה שאמרו דהא אין חוששין קאמרינן וצ"ע.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב בב"ק שיש חבט בפחות מי' אבל אין הסוגיא ששם מתפרשת כלל בזה אא"כ יש שיבוש בנוסחאות שלנו ובעל הלכות נמי הכי כתב אלמא קסבר ר"ן יש חבט בפחות מי' ולא מפטר בה טפי מן הדין. וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל.
ודעת הר"מ ז"ל בשמועות אלו שהנפילה דמתני' צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה מן הריסוק כמו שכתבתי הא שחטה קודם מעת לעת טרפה אבל אלו שהזכירו בהם בגמ' חוששין כגון מנגחין וגנבי גנבי והכתה והעוף שנחבט אלו כולן חוששין עד שיבדקו נמצאו שלמים מריסוק כל האיברים כשרים שאינם אלא חשש בריסוק ואלו שאמרו בהן אין חוששין אין בודקין בהן כלום.
ולא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זו להקל בכך אלא בכל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמרי דכל נפילא חששא הוא ולישנא דחוששין שייך בכולהו דהא בשיהוי ובדיקה א"נ בהילוך מתכשרא אבל באלו שאמרו אין חוששי' דעתי נוטה לדבריו להתיר כמו שפירשתי.

מדאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה. ולא אמר שדלגה מלמעלה למטה ש"מ שאפי' לא ראינוה אין חוששין שמא נפלה שלא לדעת אלא אמרינן שדלגה לדעת ואמדה נפשה.

בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. תמוה הוא, פשיט' דא"כ רוב נולדים ימותו וי"ל אע"פ שמקשה לילד דהא אינו יכול להלך ולעמוד קאמר אין חוששים סד"א איתייליד ביה ריעותא הוא וניחוש קמ"ל כך מפורש בתוס'. והא דהוינן תינוק משום דאי איתא לעולם בבית הרחם ריסוק למיתה אונסו מיקרי בכל הנולדים.

לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה. וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (חולין מג, ב), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי הטעם שנ"ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי' מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.

לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירשו בתוס': דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (עה, ב) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי' התם. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג' ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב, א) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה, א) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (שם), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז"ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (צט, ב) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ"נ.

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. פירשו בתוס' בשם רש"י ז"ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א'. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (חולין מג, ב) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני' (מב, א) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב' עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק"ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש"י ז"ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה.
ונ"ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (חולין נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (חולין מח, א) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז"ל בבדיקה. ור"ת ז"ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במס' שבת (לו, א) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי' בי' כסי' הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז"ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב' עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינאדאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.

מתני': נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צרותו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש"י ז"ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה. וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (נא, א) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירי. ורבוותא ז"ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט] למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי בשנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.

גמרא: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה,

אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר"מ ז"ל. אלא שהוא ז"ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא (הזעצער: אולי אולי צריך להיות דהוא) בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.

ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא. בה"ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.

הא דאמר רב נחמן בית הרחבם אין בו משום ריסוק אברים. נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א[פ]"ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.

מחט שנמצאה בעובי הכוסות ומשני צדדין והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים לפני שחיטה ננעצה שם ואם קנאה הטבח תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה שהוא רוצה להוציא המעות מיד המוכר שמן הסתם אין מוסרין לו הבהמה עד שיפרע ואפי' לא פרעו כך אנו דנין כמו שהתבאר במסכת כתובות:

מקצת גאונים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא במחט שאינו דבר המצוי וכן בכל טרפות שאינו מצוי כגון ניטלה המרה וכיוצא באלו אבל טרפות המצוי כגון סירכא והדומים לה הרי זה כיודע בדבר ומקבלו על דעת כך ומ"מ אם שהה הרבה אחר לקיחתה אף אנו אומרים שאחר כן נולד הטרפות יש למדין מדין זה בלוקח מן החנות וחתכו למלבוש ואחר כך מצא בו קלקול שלא נראה בו מתחלה כגון אלו התפירות שקורין שרצידורא שחייב המוכר להחזיר את דמיו וליטול הבגד אע"פ שהוא חתוך או מתוקן למלבוש ואינו יכול לומר ללוקח החזר לי את הבגד שלם כמו שהיה בשעה שמכרתיו לך שהרי בטרפה זו כל שנתברר שקודם שחיטה היה מחזיר המוכר את הדמים ומיטפל בנבלה ואין יכול לפטור את עצמו על שאינו מחזירה חיה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות מכירה דרך כלל לכל כיוצא בזו ומ"מ באלו התפירות שהזכרנו אני אומר שמאחר שהדבר מצוי ורגיל בכך הרי הוא כדין הבגד כענין מה שהזכרנו בבהמה בדין סירכא ואין המוכר חייב בכלום שעל דעת כן קבלה:

לעולם אל ישתמש אדם במדת שררה לענין תלמוד תורה אפי' במדה ההוגנת לו ואפי' ללמוד דבר אחד ואפי' היה זה שרוצה ללמוד הימנו מתעטר במה שאין ראוי לו מעשה היה בתלמיד אחד שבא ואמרו שמועה מפיו לפני גדול העיר ושלח לו גדול זה שיבא לפניו ולא רצה לבא הלך הוא לביתו והיה התלמיד בעלייה ושלח לו שירד ולא רצה לירד עלה הוא לפניו ושאלו על אותו דבר והלך לו:

כבר ביארנו במשנה שהבהמה שנפלה מן הגג ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו איבריה נפילה זו לפי מה שהתבאר בתלמוד בבא קמא יראה שאין חוששין לה אא"כ היא ממקום גבוה עשרה טפחים מכריסה ועד הקרקע שאין חבט בפחות מעשרה כמו שהתבאר שם וכן הדין והטעם אם נפלה בחריץ שאם יש מכריסה ועד קרקע החריץ עשרה טפחים שטרפה פחות מכן כשרה וכן כתבוה בהלכות גדולות והרבה גאונים ומ"מ גדולי הפוסקים פירשוה אף בפחות מכן לא נאמר שאין חבט בפחות מעשרה לענין נזקין אלא למיתה וראשון עקר שאף הטרפויות מחשש מיתה הם ומ"מ דוקא בנפלה היא עצמה מאליה אבל אם הפילוה אחרים אפי' בהמה אחרת כלם מודים שאין צריך שיעור כלל ליאסר וכן הדבר מבואר בתלמוד המערב שבמסכת סנהדרין פרק נגמר הדין בענין סקילה ולשונם בזה אינו דומה נופל לדעת ר"ל לדעת המפילו לנופל שלא לדעת:

חשש נפילה זו אינו אלא בנתגלגלה ונפלה שלא מדעתה אבל אמדה עצמה ודקרה אפי' מגבוה כמה אין חוששין לה ואפי' לא הלכה ולא עמדה שוחטין אותה מיד אפי' מארובה לבית שאין שם כותל שתסתרך בו כשרה מיד כל שאומדת עצמה אין כאן ריסוק לפי כחה היא מרבה באומדות:

הניח בהמה על הגג ובא ומצאה לבית ואין ידוע אם נזדקרה אם נפלה אפי' מארובה שאין שם במה תסתרך כשרה ואפי' ראינוה כואבת מן הסתם אמדה עצמה ונזדקרה וזהו שאמרו ההוא גדיא וכו' חזא חושלא באיפומא דאיגרא ר"ל בקרקע כנגד שפת הארובה נפל לארעא ושאלו הא דאמרינן הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לריסוק משום דאית לה למיסרך כלומר ונסרכה דרך הכותל והכא ליכא למיסרך או דילמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמיד נפשיה והשיבו שאין הטעם אלא שמן הסתם ודאי אמיד נפשיה ואפי' בדיקה אינה צריכה שהרי אמרו אין חוששין לה ואפי' מצאה רבוצה כואבת וגדולי המפרשים חולקים בשמצאנוה רבוצה שאינה יכול לילך או כואבת:

בהמה שלא נודע לנו שנפלה אלא שאנו רואין בשעת הלוכה שאינה יכולה להרים רגליה האחרונים אלא הולכת בראשונים והאחרונים נגררים אחריהם כשרה מן הסתם אין חוששין לנפילה ומה שאנו רואין בה אנו דנין שמחמת חולי הוא שאחזתה ברגליה כעין החולי הנקרא ראמפא ובלשון תלמוד שיגרונא או שאר החליים והוא הדין לדעתי אף בהניחה למעלה ונמצאת למטה וכל שכן נזקרה הא אם נודע לנו שנפלה והולכת על דעת זה חוששין לפסיקת חוט השדרה ותבדק בו ויש מקילין אף בזו מפני שהם גורסים ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דנפלה מאיגרא לארעא ושדרן כרעא בתריאתא ומ"מ אין נראה כן והיאך איפשר שיאמר בזו חוט השדרה לא שכיח אלא גירסא זו אע"פ שבהלכות גדולות היא אינה ועיקר הגירסא ההיא אימרתא דהוו משדרן כרעא בתריאתא וכו' לא סוף דבר שאנו חוששין לרסוק זו בנפילה אלא הוא הדין בשנדרסה על ידי כותל או שרצצתה בהמה או על ידי הכאה ודריסת רגלי אדם או שנפלה עליה אבן מגובה עשרה הכל לפי מה שהוא אם בהמה אם עוף ואע"פ שבסוגיא זו לא הוזכרה אלא נפילה מן הגג בבהמה ורצוץ בהמה לעוף בהוה דברו ומ"מ בבריתא שנינו בבהמה נפלה מן הגג או שנדרסה לכותל או רצצתה בהמה:

שוורים שהיו מנגחים זה את זה ולא נפלו לארץ אין בהם חשש ריסוק ואפי' הם עומדים רבוצים וכואבים אבל אם הפיל האחד את חברו או שהפילו שניהם זה את זה יש בו משום ריסוק איברים ואין זה צריך שיעור עשרה שהרי בכח הפילו האחר כמו שביארנו ואם ראינוהו אומד את עצמו ונועץ צפרניו לארץ אין בו משום ריסוק איברים וכן אדם שהפיל את הבהמה בכח שיש בה משום ריסוק איברים ואין צריך שיעור אם כיון האדם להפילה דרך מתניה ושיפלו רגליה תחלה בארץ אין בה משום ריסוק איברים לפיכך גנבים שנכנסו לדיר וגנבו טלה אע"פ שיש בכותלי הדיר גבוה כמה כשרה הרי הם מכוונים להפילם בדרך מתניהם והוא שאמרו אמתניהו שאדו להו כי היכי דלירהטו קמיהו ויש מפרשים אמתנייהו מלשון קנה ומתנא שלה כלומר שמשלשלים הם אותם בחבלים כדי שיוכלו לילך אחריהם ולא יצטרכו להטות שכמם לסבול:

החזירוהו לדיר אם מחמת יראה החזירוהו יש בו משום ריסוק איברים כל שמחמת יראה אין חוששין לפסידת בעל הבית אלא שהם מכוונים למהר על היותר שהם יכולים למהר ומפילים אותם בכח על ידי גלגול וחוששין להם מן הסתם ומ"מ לגדולי הדור ראיתי דוקא בשראינום כואבים שאם לא ראינו שהפילום ואף אם אין רואים אותם כואבים אין לחוש להם מן הסתם הא מ"מ אם החזירום מחמת תשובה אין כאן חשש ריסוק מכוונים הם שלא להפסידה שאם לא כן אין כאן תשובה שלמה:

כבר ביארנו שאם נדרסה הבהמה על ידי הכאת מקל וכיוצא בו שיש בו חשש ריסוק כל זמן שתהא ההכאה בדרך שהיא ראויה לבא בה לידי ריסוק מעתה הכו את הבהמה במקל ארוך מצד ארכה והמקל מכה מראשה עד זנבה בכל כחו אין חוששין לה אין הכאה זו כדאי לרסק ומ"מ אם היו במקל זה קשרים אף בדרך זה חוששין לו היה המקל קצר וכלה באמצע השדרה או באיזה מקום שבבהמה חוששין לה שראש המקל הפליג בהכאה ומרסק אע"פ שאין בו קשרים הכה את הבהמה לרוחב השדרה חוששין לריסוק אותו מקום ושמא נפסק חוט השדרה הא לשאר איברים אין חוששין שכל שלא נדרסה אלא באבר ידוע אין חוששין לשאר איברים:

עובר שנולד אם בריא לו שכלו חדשיו כמו שיתבאר במקום אחר שומטו ביומו ואינו חושש לריסוק איבריו על שעבר במקום צר ר"ל בית הרחם ואפי' לא הפריס על גבי קרקע בשעה שנולד ואין צריך לומר אם הפריס:

גדולי המחברים אמרו שאף אמו אין בה משום ריסוק איברים על שסבלה בלידתה צער לידה וכאב מתניה ואיבריה ואע"פ שאי אפשר לפרש את השמועה בגמרא כדבריהם שהרי הקשו לו מעגל שנולד דאלמא אולד קאי מ"מ הדברים אמתיים מצד עצמן ואף לענין פי' יש לישבן כלומר אחר שאין בהם משום ריסוק אף הולד אין בו משום ריסוק דהא בהא תליא ואם כן זו של עגל קשיא ונמצא מ"מ שבשניהם אין בהם משום ריסוק איברים:

גמ' והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה כו' וזהו החילוק יש בין מצד אחד ובין משני צדדין דמצד אחד בעינן שיהיה הדם מבחוץ על פי המחט לידע שניקב עד לחוץ אבל מב' צדדין אפי' לא נמצא הדם אלא מבפנים סביב הנקב טרפה שהרי ידוע הוא שלפני השחיטה נעשה וכ"ה במרדכי וק"ל:

בפרש"י בד"ה טרח טירחא לההוא כו' ל"א טרה טרייה כמו דטרייה עכ"ל כ"ה בפי' ישן ועיין בערוך בערך טרח:

בד"ה ואפי' ל"ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כו' עכ"ל כ"ה בדפוס רש"י שלפנינו אבל בפי' ישן ראיתי או אפי' לא כפף המטה והכה על כל כו' עכ"ל ולפי זה גרסינן שפיר אפילו כנגד כל השדרה ולפי דבריו לא זו שכפף המטה מראשה ועד זנבה ולא נגע בשדרה אלא אפי' לא כפף המטה ונגע בצלעות על כל השדרה וכך הם דברי הר"ן ושוב ראיתי בפי' ישן אחר שלא כתוב בו אלא בזה הלשון הכה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה שהכה במקל ארוך על אורך שדרתה ואפי' לא גרסי' דדוקא כנגד כל אורך שדרתה עכ"ל ונראה בפירוש דבריו דכולה מלתא דקאמר מעיקרא מראשה ועד זנבה כו' נמי דוקא בכה"ג מיירי שלא כפף המטה ונגע באורך כל השדרה ולא שייך למימר הכא אפי' והנך רואה שטעות נפל בדפוס שלפנינו שהרכיב דבריו אתרי רכשי של שני הפירושים שכתבנו ויש ליישב קצת בדוחק ספרים שלפנינו ולהגיה גם לעיל הכה על ראשה ולא כפף המטה כו' ויש לפרש דלאו בכפיפה מלמעלה למטה קאמר אלא בכפיפה מן הצד קאמר הכה על ראשה ולא כפף המטה מראשה על הצלעות מן הצד אלא שהכה בשוה מראשה כלפי זנבה על מתניה והיינו דקאמר ואפי' ל"ג דדוקא כשלא כפף והכה בשוה על כל הצלעות שכנגד כל השדרה הוא דקאמר אבל כפף המטה והלך מן הצד על קצת הצלעות חוששין כמו בשלי' חוטרי כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה בית הרחם אין בו כו' משום דאיכא ריעותא דאינו הולך אצטריך כו' דאל"כ פשיטא דאזלינן כו' עכ"ל בהדיא קאמר לקמן בהפריס ע"ג הקרקע והולך לא אצטריך ליה לאשמועינן אלא משום דבולד בהמה שאינו הולך אפשר דלאו משום הך ריעותא דאינו יכול להלוך כשאר רוב ולדות דבהמה אצטריך ליה לאשמועינן דה"ה בתינוק דלית ביה הך ריעותא כיון דליכא למעליותא שהולך אצטריך לרב נחמן לאשמועינן ואהא קאמרי דליתא דאי לית ביה הך ריעותא אע"ג דליתא ביה למעליותא פשיטא דהוה אזלינן בתר רוב ולדות וא"כ מאי קא מסייע ליה מבן יום א' כו' וק"ל:

תד"ה המוציא מחבירו וכו'. ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה כו' כצ"ל:

ד"ה דהוו שגרן כרעיה בתרייתא לא בנפילה מיירי. משום דא"כ מאי קאמר בתר הכי שגרונא שכיח חוט השררה לא שכיח ואי איירי בנפילה שכיח ושכיח הוא פסיקת חוט השדרה עם נפילתה ועיין ברבינו נסים:

ד"ה בית הרחם וכו' משום דאיכא רעותא דאינו הולך וכו'. ע"כ צ"ל דר"ל דאותו עגל שאיירי ביה רב נחמן מיירי כגון דאיכא ביה ריעותא שאינו הולך אבל שאר עגלים הולכים בו ביום שנולדו דאי אמרינן דכל העגלים אינם הולכים א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשיטא דאזלינן בתר רובא:

בא"ד וי"ל דאם איתא דמתרמי ריסוק אברים וכו' ובזה יתורץ ג"כ אפילו אי איירי דהיה הרבה אחרי כן מ"מ כיון דאם מתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם אם כן הוי סברא לומר אפי' היכי דידעינן שלא נתרסקו אבריו כגון שהיה אחר כך מ"מ באותו יום של יציאת בית הרחם הוי כמו חולה ותלינן הזיבה בחולי ובאונס:

בא"ד ועוד דזובו מוכיח וכו'. שנויא זה לא בא לתרץ אלא קושיא הראשונה שהקשה שאין כאן ריעותא אבל לא האי נמי כשהיה הרבה:

רש"י בד"ה הכה על ראשה כו'. נ"ב ס"א הכה על ראשה אדם שהיה אוחז בידו שבט אחד והכה על ראשה של בהמה והלכה לה השבט עד זנבה או שהכה כלפי זנבה והגיע השבט עד כלפי ראשה ולא תימא שהכה על ראשה וזנבה שלא יגיע בשדרה כלל דליכא למיחש משום ריסוק אלא אפילו הכה על השדרה באורך אפי' הכי לא חיישינן עד כאן זה מצאתי בשני פירושים מדוייקים:

גמ' והפכה רבי כו' . מאשר"י משמע דאין חובה לבדוק ולהפוך:

גמ' דלמא חוט השדרה איפסיק. ולא צומת הגידין פסיקת החוט שכיח טפי והא ראיה בנפולה דחיישינן לפסיקת החוט ולא מצינו החששא לצומת הגידין. ואולי רבינא הקשה באמת וניחוש לכל החששים שאפשר רק גמרא נקיט הך משום דכאן נמצא כאן היה באמת טריפות זה:

ברש"י בד"ה טרח טריי' להאי גברא כו' . לישנא אחרינא דרש"י לא הבנתי וצריך לראות אחר זה בערוך יש מפרשים טריי' לרישיה דלעיל מנדנד בראשו ולי נראה שהוא בלשון אשכנז [גיקוועטשט] דרש"י פי' הלעז עליו לעיל מינציי"ר ולקמן (חולין דף נ"ב סוף ע"א) נחבסה מינצייר ור"ל טרחתי ודחקתי את עצמי לבא לכאן ובפרק כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) דפריס סילקא ברש"י מינצייר בלע"ז:

ברש"י בד"ה הכה על ראשה כו' . בפרש"י שלפנינו הרבה גמגומים וטעות ובח"ש הגיה מפירושים מדויקים ע"ש ובאמת [דברי הגמרא] א"צ פירוש כי הוא מבואר:

תד"ה המוציא. כדי לקיים המכר והקדושין כו'. כצ"ל:

תד"ה דגר. ולא הלך כו'. ל"י אמאי לא הציגו דבריהם בהקודם על מימרא דר"ה וכמו שהוא בהר"ן גם מש"כ ולא הלך וכ"כ הר"ן. משמע דמ"מ עמידה בעי רק דלא בעי' בדיקה. ולקמן גבי בית הרחם כתב הרא"ש אע"ג דאינו יכול לעמוד וצ"ע לדינא. וקושיא הראשונה י"ל משום דר"ה נוכל לומר דס"ל כר"ח בר אשי לקמן דהלכה צריכה בדיקה וכן ס"ל לר"ל בזבחים. אבל רבינא ור"א הם מפוסקי הלכות שבגמרא:

גמ׳ ובא לפני רב כצ"ל:

המוציא מחברו עליו הראי' פירש"י סתמא דמילתא כל זמן דלא יהיב דמי לא יהוב לי' תילתא נ"ל הא דפשיטא כל כך בטבח טפי מבעלמא עיין תוס' שבועות מ"ח ע"א ד"ה רבי יהודה נראה היינו טעמא משום דאיכא כמה ספיקא טרפות בסירכות וכדומה שאין הספק בזמן מתי נולדו אלא הטרפות בעצמו מסופק ובהא המוציא מחברו עליו הראי' והמוחזק יחזוק בשלו ע"כ לא יהיב לי' חיותא עד דיהיב לי דמי ועיין פלוגתת ר' אפרים ורמב"ן בזה ברא"ש דשמעתין. ומ"מ מה שסיים רש"י דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקה הוא תמוה הא במסקנא דפ' המדיר לא משום מפיק ממונא מחזקה הוא דאפי' לא יהיב טבח דמי נמי מוציאין מן הטבח הואיל ונולד הספק ברשותו וצ"ע להבין דברי רש"י:

עליו הראי' כ' תוס' דבשואל לא שייך נולד הספק ברשותו דכל היכי דאיתי' הוא ברשות המשאיל עיין מ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים בשם רבנו יונה וע' תוס' ב"מ ק"ג ע"א נראה כסותר למ"ש כאן ואין כאן סתירה התם מיירי מחזקת ממון ובוודאי אין להוציא מיד השואל והכא מיירי מחזקת רשות ונקרא רשותו של משאיל וק"ל:

נפלה מן הגג וכו' אר"ה וכו' אין חוששין וכו' אע"ג דכבר אר"ה חדא זימנא בא זאב ונטל בני מעים אין חוששין שמא במקום נקב נקוב משום דנשחטה הותרה קמ"ל הכא אפי' היכי דאיכא לעמוד עליו ע"י המתנת מעל"ע אפ"ה אין צריך להמתין והיינו דהאריך רש"י לאתויי מתניתין דלקמן והא דלא תנן במשנתינו דמיירי בטרפות בהמה המתנה מעל"ע משום דמשנתינו מיירי בבהמה שכבר נשחטה כדמסיים כל שאין כמוהו חי' שאין אחרת כיוצא בה חי' שהבהמה זו כבר נשחטה כ"כ הראשונים שם וא"כ לא מצי למיתני שימתין מעל"ע ותנן לקמן גבי עוף הנדרס:

שגרונא שכיחא וכו' הר"ן לקמן גבי הלכה אינה צריכא בדיקה. משמע דגרס בה"ג האי אומרתא דנפלה וכו' הי' לו גירסא בהיפוך והלכתא חוט השדרה שכיחא שגרונא לא שכיחא פי' גבי נפלה וא"כ לדינא ליכא נפקותא בין ה"ג דמוקי לה בנפלה ובין תוס' דמוקי בלא נפלה ובה"ג שלפנינו אין הגי' כן:

בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים הרמב"ם פסק דבנפלה לא חיישינן לאבר בית הרחם משום ריסוק שהוא ספוגות וכ' הריב"ש דרמב"ם פי' כן בדר"נ בית הרחם אותו אבר אין בו משום ריסוק ומ"מ מייתי שפיר סייעתא מזב ומעגל שנולד בי"ט דממילא הוא כיון שבית הרחם ספוגי שוב ליכא למיחש לולד ג"כ ע"ש ומ"מ גם לפי' זה ק' ק' תוס' הא חזינן רוב בהמות חיים אחר לידה ופשיטא שאין ריסוק לא בולד ולא בהאם. וצ"ל כתי' תוס' דמיירי דחזינן ריעותא בולד שאינו הולך או כתי' הר"ן דה"א דהוה מיעוט המצוי ועל זה ק' לתוס' מאי מייתי מזב התם ליכא ריעותא וכן ק' להר"ן דמשום מיעוט המצוי לא נטהר הזבה וצריכים ג"כ לתי' תוס' גם להרמב"ם אליבא דהריב"ש:

אמנם רמ"ך כ' דרמב"ם מפרש ג"כ בית הרחם אין בהולד משום ריסוק אברים כפשוטו כמו שמפרשים כל הפוסקים אלא ממילא מבואר דבית הרחם ספוגות דאל"ה הי' הולד כמו עוף הנדרס אע"כ בית הרחם גופי ספוגיית הוא ולהרמ"ך אין להרמב"ם ראי' למאי דס"ל דאפי' לא מיטרפי' בי' שייך בי' ריסוק איברים אם נשתנה וזה אין מוכרח משא"כ להריב"ש אמנם לשון ר"נ משמע כהרמ"ך דהא אידך דר"נ אמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים וקאי אהבהמה ולא אבית המטבחיים ה"נ קאי אהולד ולא אבית הרחם. הנה מ"ש תוס' דלמא חי אח"כ הרבה וכ' מהרמ"ל דבתי' ב' של תוס' לא מיתרץ הך קושי' ונלע"ד דאתי' קמא סמכו תוס' אלא אתי' קמא יש לפקפק שכ' דהו"ל לחושבו אונס התינח אי הוה בית הרחם כנפלה מהגג ובנפלה נהי דאיכא דלא נתרסקו אבריהם כששהתה מעל"ע ונבדקו מ"מ גם אותן שלא נתרסקו מ"מ כאיב להו' החבט טובא ואי הוה בית הרחם דומה לנפילה נהי דלא מת שהרי חי כמה שנים אח"כ מ"מ האי יומא כאיב לי' וה"ל מחמת אונס. אלא שע"ז אנו דנין ואנו אומרים כל ולד שאין בו ריעתא אינו בגדר נפילה ולא כאיב לי' בית הרחם ולא מידי אפי' אונס לא מיחשב. אך אותו שאינו עומד ביומו אפשר ההוא הוא בגדר ספק נפילה וצריך שיהוי ובדיקה מעל"ע ואיך מוכח בהיפוך מזה מתינוק שנולד התם ליכא ריעותא ואינו בגדר נפילה ואפי' אונס ליכא משו"ה מטמא בזיבה, משו"ה נאדו תוס' והוסיפו אתי' קמא דהזיבה גופי' הוה ריעותא דליחשבי' כנפילה לא כמרוסק אלא כנפיל' ואפי' שהה וחי כמה מ"מ אי איכא למיחש בבית הרחם היו לנו לומר נהי שאיבריו לא נתרסקו שהרי חי מ"מ כאיב לי' וה"ל מחמת אונסו ומיושב ב' ק' תוס'. ומהרש"ל ביש"ש האריך בו ט"ז בי"ד סי' ט"ו וכוונת מהרש"ל דר"נ לא מיירי אלא בולד בריא אולם אבל ולד חלוש בטבע לא מיירי. והנה כשנולד ולא נתבררו סימניו שכלו לו חדשיו כי לא נגמרו סימניו כגון קרנים וכדומה כעין שעריו וצפרניו באדם. ועל כרחנו להשהותו ז' ימים וביום השמיני איגלא מילתא למפרע שכבר כלו לו חדשיו ביום לידתו ומדלא גמרו סימניו שהרי איגלאי שחדשיו כלו ומ"ט לא נגמר בסימניו ש"מ שטבעו חלש ובהא לא העיד ר"נ שלא נתרסקו אבריו וא"כ צריך בדיקה אחר מעל"ע וס"ל למהרש"ל שהה ועמדה כיון דאיכא תרוויהו לא צריך בדיקה ע"כ בעינן שיפריס ג"כ עג"ק ויהיו שהה ועמד ומותר בלא בדיקה ולחנם נתלבט ע"ז:

דף נ״א ע״א גמר׳, הוגלד פי המכה, בידועה ששלשה ימים קודם שחיטה וכו׳ עיין חו״מ סי׳ רל״ב סעי׳ י״א וז״ל ״המוכר בהמה לחברו לטבחה ושחטה ונמצאת טרפה וכו׳״, וכ׳ הנתיבות וז״ל ״בטור לא נקט לטבחה, ומשמע אפילו מכרה סתם הוה מקח טעות, דטרפה אינה חיה, וא״כ אפילו לחרישה הוה מום במקח, ונראה דהא דנקט המחבר, לטבחה הוא, משום שכ׳ בסעי׳ י״ב, דאפי׳ טרפות דסירכא מבטל המקח, וסירכא הוא רק מכח ספק וכו׳, ולפ״ז נראה דדוקא בקנאו לאכילה וכו׳, עכ״ל ואני תמה, איך לא ראה הנתיבות שהמחבר העתיק כאן לשון הרמב״ם כדרכו בכ״מ והרמב״ם לא הזכיר כלל דין זה דסירכא, ומה יענה הנתיבות על הרמב״ם דנקט לטבחה, הן אמת דהב״י כ׳ דמסתימת לשון הרמב״ם משמע דבכל טרפיות ואף בסירכא דינא הכי, אבל זאת ע״כ ליתא, כאשר תראה מתוך דברנו.

הנה הזכרתי לך כ״פ ובעיקר יו״ד הארכתי להראותך, כי הרמב״ם בשום שאר דיני תורה, לא הלך אחר האי הלכה דחי״ט, כי סובר דרק לענין אכילת בשר נאמרה האי הלכה, וא״כ גם כאן אם לא כדי לטבחה ולאכלה לקחה, ליכא כאן מקח טעות משום דנמצאו בה לאח״ש אחת מן החי״ט, כי אנו מעמידים אותה בחזקת שלמה ובריאה, לחרישה ולגדל ולדות, עד שיאמדוה הרופאים שלא היתה ראוי׳ לחיות, כאשר כן פסק הרמב״ם ברוצח דאינו ניצל אע״פ שיש להנרצח איזה טרפות עיין בעיקר יו״ד.

וראה זה מה שכ׳ כאן הרמב״ם בפט״ז ה״ו מהל׳ מכירה, וז״ל ״מכאן אתה למוד, שהמוכר דבר שהי׳ בו מום, ועשה הלוקח בו מום אחר וכו׳, כגון זה ששחט את הבהמה פטור״ עכ״ל ולפי הבנת הנתיבות דהאי טרפה אינה חיה, ולא יוצלח לא לחרישה ולא לגדל ולדות, איזה מום עשה בשחיטה, דאדרבה תיקון הוא זה, כמו במסוכנת, כיון דאינה ראוי׳ לשאר מילי, אלא ודאי דלגבי שאר דיני התורה אין אנו משגיחים על האי הלכה, ודנין אותה כבריאה, ולכן כתב הרמב״ם ״לטבחה״ דוקא, והטור וב״י לא ירדו לסוף דעתו, אלא דהטור השמיט מה״ט תיבת לטבחה, והב״י סבר לתקנו במה שהעמיס בו דמיירי אפי׳ בטרפות דסירכות שהמה ספקא, והאמת עד לעצמו ודו״ק.

ע״ש א״ל ר״ס לאביי, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר ר׳ אוירא שמני וכו׳, עיין בפסחים פ״ו ע״ב דאין דרך לקרוא לעצמו בשם רבי ורב, ואולי כדי לחזק שמועתו אמר כן, והא דלא רצה לילך לקראת אביי, וגם לא נחות מאיגרא לארעא לכבוד אביי מרא דאתרא, ולבסוף נתודע דהעלה בידו חספא, י״ל דהוא באמת לחדודי דהני רבנים שבבבל אמר בשם רבי דטרף מחט שנמצאת בביה״כ מצד אחד, דבר שהוא נגד המשנה דקתני שניקבה לחוץ וגם נגד הברייתא ונגד הסברא, דמ״ש ביה״כ מכל שאר אברים דבעינן מעל״ע או לחללן, ורצה בזה לנסותם, אי מסברא דנפשם יבינו דמסתמא ראה רבי קורט דם מבחוץ, וממילא דאין כאן חידוש כלל, וכיון דלא השיגו את זאת, דרך עונש הי׳ מטריחן לשמוע מפיו מה שהי׳ ראוי לידע מדעת עצמן, וכעין זה מצינן בפסחים ס״ו ע״א, דהלל הענותן הי׳ מקנטרן לבני בתירא בדברים, על שלא ידעו מסברת עצמן דפסח דוחה שבת, עיי״ש ודו״ק.

ע״ש גמר׳ נפלה מן הגג אר״ה וכו׳, הנה טרפות נפולה משונה משאר טרפיות, גם לא איתפרש מה היא, כי כלל גדול בידינו דבטרפה בעינן מחסרא אבר כמבואר לעיל ל״ז ע״א בסוגי׳ דמסוכנת, ושם הרגישו התוס׳ בזה, וכתבו ונפולה נמי כמחסרא חשובה, ומי הוא שיבין את זאת, ורש״י במתני׳ דא״ט כתב על ענין נפולה, ואין טעם בטרפות שהללממ״ס הם, כי מלבד חומר זה דלא מחסרא אבר, משונה טרפות זו, דבשאר טרפיות ודאי שאפילו חי׳ יחי׳ אלף שנים לא מתכשרו וספקן יצאה מידי חשש טרפות ע״י שהיית י״ב חודש ונפולה ודאי יצאה ע״י שהיית מעל״ע, מן ודאי טרפות, מה תאמר דנפולה בעצם הלא א״א להיות טרפה, אלא ריסוק אברים שנתהווה ע״י הנפילה, וזאת אינו ניכר ע״י בדיקה, וע״ז מהני שהיית מעל״ע, א״כ הרי נפלה מן הגג רק ספק טרפות, וכי על ספק אתא ההלכה, הא מה״ת ודאי מוקמינן אחזקת כשרות, וכל ששחטה תוך מעל״ע גם בלא בדיקה יתכשר, ולאחר מעל״ע פשיטא דהבדיקה אינה אלא חומרא דרבנן, שאינה על ריסוק אברים, אלא על שאר טרפיות וא״כ האי טרפיות דנפולה אין לה מציאות מה״ת כלל, ואיך אתא ההלכה עליה, אבל גם כאן לא יצאו הראשונים ז״ל ידי חובת ביאור ולא ירדו לעומק מחשבות חז״ל, והניחו כל זאת לרבנו הגדול הרמב״ם ז״ל, ולבסוף לא ירדו לסוף דעתו כאשר אראך.

דע דפתרון של האי חידה, נמצא בסוגי׳ ארוכה בסנהדרין דף ע״ח ע״א, דשם מבואר דהורג את הטרפה פטור, והורג את הגוסס בידי שמים חייב, וכל זאת ילפינן מקרא דאיש כי יכה כל נפש אדם, דממעט את הטרפה שאין כאן כל נפש, אבל גוסס הרי איכא כאן כל נפש, אולם בגוסס בידי אדם דהיינו בהכהו בט׳ מקלות ועשאו גוסס, ובא העשירי והמיתו, פליגו בה ריב״ב ורבנן, דריב״ב מחייב דכל נפש כל דה נפש משמע, ורבנן פטרו דכל נפש עד דאיכא כל נפש, וא״ר דבהורג את הטרפה הכל מודים דפטור, ולא פליגו אלא בגוסס בידי אדם, דמר מדמה לי׳ לטרפה, ומר מדמה לי׳ לגוסס בידי שמים, וכתבו שם התוס׳ וז״ל: ״אע״ג דקראי קדרשי, איצטרך לי׳ להני טעמא״ עכ״ל ודבריהם צריכין ביאור, כמובן לכל רואה, אבל פי׳ דבריהם כך הוא, דהנה בפסחים מ״ג ע״ב אמרינן דחוץ מר״א, לא דרשו התנאים ״כל״ אלא דרך אסמכתא, אבל לא ללקות על ריבוי דכל, וכן פסק הרמב״ם בכ״מ דאין לוקין על ריבוי דכל, אלא שהתוס׳ שם ובשאר מקומות הוכיחו, דר״ע וכן שאר תנאים דרשו כל גם למלקות, ולכן מחלקים דלסייע לסברא איכא למידרש כל גם למלקות, ור״א דרש גם נגד הסברא, עיי״ש והוא אמת.

ועפ״י הקדמה זו תתפרש הסוגי׳ שלפנינו הכי, דהאי ״כל״ לפעמים מרבה ולפעמים ממעט, כמו תועבת ד׳ כל גבה לב, דמפרשינן הכי והכי כידוע, וה״נ ממעטינן ההורג את הטרפה לפטרו, מפני שאינו כל נפש רק חצי נפש, דמחסרא אבר שהחיות תלוי בו, ומרבינן את הגוסס דהוה גוף שלם, לדרוש אפילו כל נפש, ר״ל מקצת נפש, אבל בגוסס בי״א פליגו בסברא דמי שסברתו נוטה דהוה כטרפה מחסרא אבר, ממעט אותו מכל, דאין זה כל נפש, ומאן דסברתו נוטה לדמותו לגוסס בי״ש מרבה אותו מכל דאתא לרבות כל דהו נפש, ר״ל אפילו גוסס העומד למות מיד תוך מעל״ע, כי האי מלת כל, נדרש תמיד לסייע לסברא כנ״ל, אמור מעתה, לגבי טרפות בהמה דכוותי׳, התורה אסרה הנבלה שהיא מתה ממש, והטרפה הנטתה למות מחמת מכות אבר וחסרונו, אבל המסוכנת מחמת תשות כח כשרה, דאינה לא בכלל נבלה, מפני שעדיין חיה, ואינה בכלל טרפה, מפני שאין בה חסרון אבר, אולם הנטתה למות מחמת הכאה, או נפולה ממקום גבוה ואינה יכולה לעמוד דהיינו הך, דיש לה דין מסוכנת בי״א, וכל שעמדה מעל״ע יצא מכלל גוסס בי״א, דדבר זה נלמד מדין מכה עבדו דאמרה תורה דאם מת תחת ידו נקום ינקם, ואם יום או יומים יעמוד לא יוקם, והוא מעל״ע כמו שאמרו חז״ל, הרי דלאחר מעל״ע יצא מכלל בי״א ונעשה גוסס בי״ש אם עדיין לא קם, וזאת היא טרפות נפולה דהיינו גוסס בי״א דדומה לטרפה לדעת רבנן דריב״ב וכל ששהתה מעל״ע יצאה מכלל גוסס בי״א, ואע״פ שעדיין לא עמדה הרי זו גוסס בי״ש דלא איכפת לן, דמסוכנת בידי שמים שרי׳ וכל ששחטה תוך מעל״ע, טרפה ודאית, משום דרוב גוססין למיתה תוך מעל״ע, עיין תוס׳ יבמות ק״ב ע״ב ד״ה למימרא דגוסס מת לאלתר עיי״ש, אלא דלפ״ז ריב״ב דמדמה גוסס בי״א לגוסס בי״ש, ומחייב את הרוצח ה״ה דאין לו טרפות נפולה כל עיקר, וזה דבר שא״א לקבלו, דא״כ הוו״ל להש״ס להזכיר את זאת דבטרפות דנפולה פליג ריב״ב, וצריכין לדחוק דגם לדידי׳ אתא ההלכה לחשבו כטרפה וכמחסרא אבר, וכמש״כ התוס׳ שהבאתי לעיל אלא דאז יותר קשה על ריב״ב הרי ההלכה בטרפות נפולה מורה נגדו, דהרי בסברא קמיפלגי והוא מדמה לי׳ לגוסס בי״א וההלכה מדמה לי׳ לטרפה.

אבל הרמב״ם ז״ל מאיר לנו העינים בזה, דהוא ז״ל סובר דריסוק אברים הוא טרפות כשאר טרפות דעלמא וניכר באברים הפנימים שנתרסקו ואינה חיה י״ב חודש כשאר טרפות, אלא דשייך ריסוק גם באברים שאין הנקב או הניטול פוסל בו, אלא דתוך מעל״ע עדיין לא ניכר האי ריסוק שהוא הפסד צורתו ותוארו, לכן לא מהני תוך מעל״ע הבדיקה ואחר מעל״ע דבעי בדיקה לאו דוקא אשאר טרפיות אלא גם אריסוק בעי בדיקה, כי ז״ל הרמב״ם בפ״ט ה״ח ״וכיצד הוא הריסוק שיתרוצץ האבר ויחלה מחמת הנפילה עד שתפסד צורתו ותוארו״ כך פירשו הראשונים ז״ל דעת הרמב״ם, אלא לפי פירושם זה לא ידעו לפרש למה בעמדה תוך מעל״ע מהני בדיקה, כיון דקים להו לחז״ל דעד עבור מעל״ע לא ניכר הריסוק, וע״ז נדחק הר״ן הובא בכ״מ שם וז״ל ״בהני דאמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן להו דיני דנפולה ודאית דמתני׳ דלבעי שהיי׳ ובדיקה, אלא בודקין אותה מיד בלי עמידה ושהיי׳ ולא מחוור, דכי אמרינן חוששין, משמע שדינה כדין נפולה גמורה, ואע״ג דאמרינן לישנא דחוששין, היינו טעמא משום דכולא מלתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא, עכ״ל וכעין זה כ׳ הרשב״א ז״ל, עיי״ש וראה עד היכן הגיעו הדברים, שהראשונים ז״ל בדו מלבם טעמא לדברי הרמב״ם, ותלאו בו דברי עצמם, עד שכ׳ הר״ן ז״ל, כתב הרמב״ם וכו׳ ובאמת הרמב״ם לא כתב בדברים האלו מעולם וגם לא עלו על לבו, כי דעתו רחוק מדעתם כרחוק מזרח ממערב.

ועתה הט אזנך ושמע שיטת הרמב״ם בזה, הנה בנפלה מן הגג ולא עמדה, נעשה מסוכנת בי״א ואפילו אין כאן שום מחסרא אבר, לרבנן דריב״ב מדמו להו לטרפה, וכמו דברוצח פטור דהוה כהורג את הטרפה, ה״ה לענין טרפות בהמה דינה כטרפה, אלא דלריב״ב דחייב ברוצח משום דמדמה לי׳ לגוסס בי״ש כשרה, אבל אנן דפסקינן שם כרבנן, ממילא גם כאן פסקינן דתוך מעל״ע דינו כטרפה, דהוה גוסס בי״א, וממילא דלא מהני שום בדיקה, דאפילו אין בה שום חסרון, הרי מצד גוסס בי״א דינה כטרפה, אבל לאחר ששהתה מעל״ע אפילו אינה עומדת ועדיין היא כמסוכנת וגוססת אבל כבר יצאה מגוסס בי״א, ונעשה גוססת בי״ש דכשרה, אם לא מחסרא אבר, אבל ע״ז אתא ההלכה, דריסוק אחת מאבריה הפנימים ע״י נפילה, היא טרפות כשאר טרפיות של החי״ט, ומזה דיברה המשנה דא״ט באמרה נפלה מן הגג, ולא קתני בה ומפרכסת ושחטה תוך מעל״ע, כמו דקתני לקמן נ״ו ע״א במשנה דא״ט בעוף, דשם קתני ושהתה מעל״ע ושחטה דכשרה, ורק מדיוקי נדע דבלא שהתה מעל״ע טרפה, אבל אין זה מחי״ט של ההלכה, אלא טרפה המפורש בקרא, דהרי פטרינן הרוצח שרצח את הגוסס בי״א, משום דהוה כטרפה המפורש בקרא, דכי יכה כל נפש ולא מקצת נפש, ה״ה כאן דאמרה תורה בשר בשדה טרפה, שהוא לדעת הרמב״ם הנטתה למות מכח מכת הדורס, דשם ודאי דלא כתיב כלל דבעינן מחסרא אבר, דהרי עשאה נטתה למות ע״י הכאה אפילו בלא מחסרא אבר, לדעת רבנן דריב״ב דינו כמחסרא אבר, אבל מה דבענין בטרפה מחסרא אבר, הוא משום דהקרא בכל ענין מיירי, אפילו שהתה מעל״ע, ואז בלא מחסרא אבר אין לה דין דמסוכנת בי״א, אלא כמסוכנת בי״ש, וזו כשרה דלא אסרה תורה אלא נבלה שהיא מתה ממש, אבל כ״ז שמפרכסת עדיין, כשרה, ולכן משנתינו דדיברה רק מחי״ט של ההלכה, לא מצי קתני נפלה מן הגג ומפרכסת ושחטה תוך מעל״ע, דזאת טרפה המפורש בקרא, וגם בדיקה לא מהני, דאפילו אין כאן שום חסרון אבר דינה כטרפה מצד מסוכנת בי״א, אבל כאן מיירי בעמדה או שהתה מעל״ע, דתו ליכא כאן משום מסוכנת בי״א, אבל אית כאן טרפות דריסוק אחד מאבריה, אם נמצא, שסופה אינה חיה כמו שאר טרפיות, והוא מהלכה דחי״ט, ומעתה תבין למה לא הזכיר הש״ס, דריב״ב פליג על טרפות דנפולה, דלדעת הרמב״ם זה אינו דניהו דפליג על דנפלה מן הגג ומפרכסת ושחטה תוך מעל״ע, דלדידי׳ גם גוססת בי״א כמסוכנת בי״ש כשרה, אבל על טרפות דריסוק אבר שהוא מהלכה, לא פליג, ולכן לדידי׳ אפילו תוך מעל״ע ולא עמדה נמי מהני בדיקה, ואם לא נמצא אבר מרוסק כשרה, אבל משנתינו לא דיברה כלל מלא עמדה ושחטה תוך מעל״ע, שהוא לרבנן דריב״ב טרפה המפורש בקרא אלא מעמדה ולא הלכה או שהתה מעל״ע באופן שיצאה ממסוכנת בי״א, וכאשר אבאר לקמן במשנה דא״ט בעוף, דבבהמה סתמא דמלתא לא נעשה מסוכנת שאינה יכולה לעמוד מחמת הנפילה עיי״ש.

והא לך פסקי הרמב״ם, פ״ט הלכה ח׳ כתב וז״ל ״דין נפילה כיצד, בהמה שנפלה ממקום גבוה ונתרסק אבר מאבריה, עד שתפסד צורתו ותוארו״ הרי דמפרש האי דינא דמשנתנו נפלה מן הגג ונעשה בה מעשה טרפות שנפסד איזה אבר צורתו ותארו שהיא ניכר בהאי אבר, וכאן לא מפרש באיזה מעמד צריך להיות הבהמה, כדי שנחוש להאי ריסוק אבר, אבל בהלכה שאח״ז כתב ״בהמה שנפלה מן הגג אם הלכה אין חוששין לה ואם עמדה ולא הלכה חוששין לה״ וכו׳ עכ״ל, ועיין בכ״מ שכ׳ דהוא מימרא דר״י א״ר, עמדה אינה צריכה מעל״ע, בדיקה ודאי בעי, הלכה אינה צריכה בדיקה עכ״ל, אבל ראה איך שינה הרמב״ם האי מימרא, שכ׳ תחלה אם הלכה א״ח ואח״כ עמדה ולא הלכה חוששין לה, והשמיט הא דאינה צריכה מעל״ע, והלא דבר הוא, ואח״כ בהלכה י״ז ״כל מקום שאמרנו א״ח לה, מותר לשחוט מיד, וא״צ לבדוק שמא נתרסק אבר וכו׳״ עכ״ל ומי לא ישתומם על שפת יתר, דמותר לשחוט מיד, כיון שכ׳ דאין צריך לבדוק פשיטא דמותר לשחוט מיד, ור״י א״ר בהלכה אמר דאינה צריכה בדיקה, ותו לא מידי, ועוד זאת מה זה שאמר דאינה צריכה בדיקה, הלא בשחטה מיד, לית לה בדיקה לפי הבנת הראשונים, ואין לדחוק דעל שאר טרפיות קאמר, דהרי מפרש ואומר לשמא נתרסק אבר א״צ בדיקה, והוא תימא רבתא ואח״כ בהלכה י״ט כתב נפלה מן הגג ולא עמדה אסור לשחוט אותה, עד שתשהה מעל״ע, ואם שחט בתוך זמן זה, הרי זה טרפה, וכששחט אותה לאחר מעל״ע, צריכה בדיקה כמו שביארנו, עכ״ל כאן עומד כל רואה משתומם, מאי האי דקמן, דלפי שיטת הר״ן והרשב״א בדעת הרמב״ם, דעיקר טרפות נפולה היא באינה יכולה לעמוד, איך המתין הרמב״ם בזה עד לבסוף, ולא הזכיר זאת בריש דבריו בהלכה ח׳, דאם לא עמדה ושחטה מיד טרפה, בין נתרסק ובין לא נתרסק, כי לפי דעתם, היינו דין דמתני׳ דנפלה מן הגג ושחטה מיד, וכמו שפרש״י על המשנה שהוסיף ״ושחטה מיד״, והרמב״ם אדרבה כתב ״ונתרסק אבר מאבריה וכו׳״ הרי דהוא מפרש כן המשנה, דהרי בהאי ״כיצד דין נפולה״, דין של המשנה שהיא הללממ״ס, מביא, הא חדא, שנית מה זה שכתב ״אסור לשחוט אותה עד שתשהה מעל״ע ואם שחט תוך זמן זה טרפה״ הלא זה עיקר הטרפות של ההלכה שנמסרה כן, דלא עמדה ושחטה מיד טרפה, ומה זה דקאמר ״אסור לשחוט אותה״ שמשמע מזה, דהוא איסור בפ״ע, ואין זה עיקר הטרפות של ההלכה. עוד זאת מה זה דקאמר ״טרפה״ דמשמע ודאי והלא רק ספק טרפה הוה, משום דא״א לבדוק תוך מעל״ע, דבשלמא לרש״י דאין בריסוק אברים שום ריעותא הניכרת, הרי ההלכה כך אתא, וכמש״כ רש״י שאין טעם בטרפות וכך אתא ההלכה, דשחטה תוך מעל״ע, איכא כאן טרפות, אע״פ שאם היתא שוהה מעל״ע, כשרה היתה מדין ריסוק, אבל תוך מעל״ע טרפה וצ״ל משום דרוב גוססין למיתה מיד. וכמש״כ שהבאתי לעיל מתוס׳ יבמות הרי זו טרפה, מכח האי רוב. אבל לרמב״ם דבעינן דוקא ריסוק הניכר באבר. אלא דבתוך מעל״ע עדיין אין להכיר זאת, איך הוה טרפה ודאי, ולא עוד אלא דמה״ת גם ספק טרפה לא הוה, דהרי נעמיד אותה בחזקת כשרותה דלא נתרסק האבר, ומכש״כ לדעת הרמב״ם דכל ספק מותר מה״ת, וא״כ א״א דאתא ההלכה על דין זה, דשחטה מיד בלא עמדה.

ובר מן דין על לשון הגמר׳ גופא קשה טובא, דלקמן נ״ז ע״א אר״א בן אנטיגנוס אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. לרש״י מתפרש כפשוטו, דאע״פ ששהתה מעל״ע ויצאה מחשש ריסוק אברים. אבל צריכה בדיקה משום שאר טרפיות. אבל לרמב״ם לפי הבנת הראשונים, הלא האי שהיית מעל״ע אינו אלא כדי שנוכל לבדקה, כי אז כבר ניכר הריסוק, מה מחדש לן ראב״א דצריכה בדיקה, פשיטא הלא שהיית מעל״ע להכי הוא, כדי שנוכל לבדוק, ולהיפך הוול״ל דאחת זו ואחת זו מהני בדיקה, ואי משום דבמשנה קתני סתם כשרה, בעי הוא למימר דצריכה בדיקה, על המשנה גופא יש לתמוה, אם שהתה מעל״ע הוה כדי שנוכל לבדקה, איך שתק מחידוש דין זה ולא פירש דבריו דשהתה מעל״ע יש לה בדיקה, ולא קודם לכן, וקתני סתם כשרה.

כל אלו החומרות והקשרים א״א להתירה רק ע״פ דרכנו בשיטת הרמב״ם, ונגד דעת הראשונים, אשר עפר אני תחת כפות רגליהם, ובכל זאת, אם אכבוש נבואתי ימצאני עון, כי התורה אמת נקראת, ואין מחניפים בה, לדעת הרמב״ם בנפלה ולא עמדה שהיא מסוכנת בי״א, ע״י הכאה חיצוני כל מעל״ע אסורה מצד גוססת בי״א, דפליגו בה רבנן וריב״ב בסנהדרין, אי דינו כגוסס בי״א בי״ש וכשרה או כטרפה, וטרפה, ואנן כרבנן ס״ל דהוה כטרפה ומחסרא אבר, אע״פ שאין כאן שום חסרון באבר פרטי, אלא חולשה כללי ע״י רוב המכות או איבוד הדם, ואע״פ שאם שהתה מעל״ע, יצאה מידי גוסס בי״א, כמו שביארנו למעלה, מ״מ פטור הרוצח, וטרפה הבהמה, ולא נעמידנה על החזקה שהיתה בריאה וחיתה, שתחי׳ גם עד למחר עכ״פ, חדא דלעתיד לא גמרינן חזקה, ועוד דהרי רוב גוססין למיתה תוך מעל״ע, כמו שכתב התוס׳ יבמות, מ״מ נראה דניהו דפטור הרוצח, ואסורה הבהמה, אבל מלקות משום טרפה ליכא משום דאין עונשין על רוב כזה דלא איתחזק כמו שאין מוציאין ממון על רוב כזה, ובמ״א דברנו מזה ואכ״מ.

ולכן כ׳ הרמב״ם הל׳ י״ט בסוף הענין דין זה דנפלה מן הגג ולא עמדה אסור לשחוט אותה עד שתשהה מעל״ע ולא מדין נפולה, כי הלא לזה יש לה בדיקה, ואפילו בחלום לא עלה ע״ד הרמב״ם ז״ל, מה שתלו בו הראשונים, דתוך מעל״ע לא ניכר הריסוק, אלא דמצד מסוכנת בי״א אסורה, וכרבנן דריב״ב וכתב אח״כ שאם שחטה הרי זה טרפה, דרבנן מדמין גוסס בי״א לטרפה, אבל למלקות לא משום דעל רוב גוססין למיתה אין לוקין, לכן דייק לכתוב רק אסור, ומצד רוב גוססין למיתה, ומה״ט קרי לי׳ טרפה ולא ספק טרפה, דהרי מ״מ איכא רוב דטרפה הוה, הרי ממה דאמר תחלה אסור, ואח״כ קרי לי׳ טרפה, שמעינן דאית כאן איסור תורה ודאי, מכח האי גוסס, אבל אין כאן מלקות, ואם עדיין לא די לך בזה שתודה לי דכך הפירוש האמיתי, אקחך אל מקום אחר ומשם תראנה ברור כשמש דכן הוא, והוא במאכלות אסורות בפ״ד, דשם ביאר לן הרמב״ם טרפה האמורה בתורה מה היא, והיא שנטתה למות מחמת מכותיה, בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונתרסקו אבריה ובין שבא לה חולי מחמת עצמה, ונקב לבה או ריאתה וכו׳ ואח״כ בהלכ׳ י״א כתב וז״ל, בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונטתה למות, הואיל ולא אירע לה מכה באבר מאבריה הממיתים אותה, הרי זו מותרת וכו׳ עכ״ל, וכאן הבן שואל, למה נטה הרמב״ם ממה שדיבר עד הנה, מטרפות חיתו יער, או נפלה מן הגג, הלא גם בטרפות חית היער אפשר דלא הטיל הארס במקום שעושה אותה מחסרא אבר, ומ״מ נטתה למות מחמת המכות והפצעים, וכן בנפלה מן הגג ולא נתרסק אחד מאבריה, ומ״מ נטתה למות ואינה יכולה לעמוד, מכח ההכאה ושפיכת דמה, ולמה לי׳ לציין מסוכנת בלא חסרון אבר דוקא ע״י חולי שבא מעצמה ותשש כחה, כי זאת נדע מק״ו אם ע״י מכת הארי והזאב או ע״י נפילה מן הגג כשרה, כשאין בה חסרון אבר, מכש״כ כשנטתה למות ע״י חולשת חולי כללי שכשרה אלא ודאי דהאי נמי כטרפה אסורה, וכרבנן דריב״ב, אלא דאין בה מלקות משום דאפשר שאם לא שחטה היתה חיה, ולכן א״א לאוקמי הקרא דבשר בשדה טרפה בכהג״וו, דלאו גמור למלקות א״א, דשמא היתה חיה עד לאחר מעל״ע, ולאחר מעל״ע תו ליכא כאן מסוכנת בי״א, ולא ע״י חית היער, כי לאחר מעל״ע כלה כח המכה, והמיתה שאח״כ מקרי בי״ש בהגרמת של המכה, והאי דין דנטתה למות מחמת המכות בלי חסרון אבר, דהוה כטרפה ובלא מלקות, כתב הרמב״ם כאן, והוא יוצא ממשנה דא״ט בעוף, דקתני שם דאם שהתה מעל״ע כשרה, מכלל דאם לא שהתה אסורה, ומשום מסוכנת בי״א או שאר סיבה חיצוני שדין אחד להם, ואין בו מלקות, כנ״ל. וכל שחולק על פי׳ זה ברמב״ם, כאלו חולק על פ״ב שנים שהן ארבע, ודין נפולה שבהלכה בין החי״ט, שנשנה במשנתנו דא״ט בבהמה מפרש הרמב״ם בהל׳ ח׳ דהיא, כיצד נפלה מן הגג ונתרסקו אבריה דהיינו שנשתנה צורת ותואר האבר, ובעמדה או לאחר ששהתה מעל״ע, דיצאה מחשש מסוכנת בי״א, ובזה הלכו רש״י והרמב״ם לשיטתם, דרש״י ז״ל שמפרש דנפלה מן הגג ושחטה מיד, משום דס״ל לרש״י כל שבא ההלכה נפלה מן הגג, ע״כ דזאת הוא הטרפות בלא שום תנאי אחר, וכמו דרוסת הזאב דקתני במשנה דס״ל לרש״י לקמן נ״ג ע״ב דלא מהני בדיקה לודאי דרוסה, ואין ספק אצלי דהוכחתו היה, ממה דקתני סתם דרוסת הזאב, ולא קתני והאדים הבשר כנגד ב״מ, מכלל דאין לודאי דרוסה בדיקה, ומה״ת הוא כן, דהרי ההלכה אמרה כן, דרוסת הזאב, וצ״ל משום דע״פ הרוב דרך הדורס להטיל הארס במקום שעושה אותה טרפה, וגם לוקין ע״ז לדעת רש״י, דהרי ההלכה אומרת כן, ואין לנו לחקור על טעם ההלכה אם מצד רוב או מצד ודאי אמרה, ולכן גם בנפלה מן הגג ס״ל לרש״י דלית לה שום תקנה וע״כ מיירי דשחטה מיד דאם עמדה או שהתה מעל״ע הלא כשרה מצד ריסוק אברים, וגם הבדיקה דבעי אינה אלא משום שאר טרפות והוא חומרא דרבנן, ולכן הוכרח רש״י להודות שהאי טרפות חידוש וגזה״כ הוא, עד שכתב שאין טעם בטרפות והוא הללממ״ס, ואין להרהר אחריה. אבל הרמב״ם סובר דהוא טרפות כשאר טרפות דהיינו נתרסק אחד מאבריה ע״י נפילה, ובדיקה ודאי מהני ומ״מ קתני סתם נפלה מן הגג, כמו דקתני דרוסת הזאב ובשניהם מהני בדיקה, אלא דאם לא בדקו יש בהם איסור תורה, משום דע״פ הרוב איכא בדרוסה ארס במקום שעושה אותה טרפה, ובנפולה איכה אבר מרוסק, ולכן קתני סתם נפלה מן הגג, אבל כוונתו הוא ונתרסק אחד מאבריה, ובדיקה מהני אפילו שחטה מיד בטרם שעמדה, ולא חיישינן בבהמה למסוכנת מחמת נפילה, כי אינה רגילה להסתכן מחמת נפילה כמו עוף בטרפה או רצתה בכותל, ובהל׳ ט׳ מפרש הרמב״ם, דהלכה אין חוששין כלל ועמדה ולא הלכה חוששין לה, והיינו מתני׳, כי מתני׳ מיירי, או דשחטה מיד דטרם שנתודע לנו אי יכולה לעמוד או שעמדה אבל לא הלכה, כי בשניהם צריך בדיקה ומהני בדיקה, כי למסוכנת לא חיישינן, עד שרואין שאינה יכולה לעמוד ולריסוק חיישינן גם בעמדה, ויש לה בדיקה, ואין זה מימרא דר״י א״ר כמו שכ׳ הכ״מ, דהוא קאי על המשנה דא״ט בעוף דשם קתני טרפה ורצצתה ומפרכסת ושהתה מעל״ע כשרה, ועליה קאי ר״י א״ר וקאמר, עמדה א״צ מעל״ע וכו׳, ופלא דרש״י ז״ל מפרש דקאי על משנתנו דנפלה מן הגג, והרי שם לא נזכר מעל״ע, ואיך מצי קאי עליה, אלא דרש״י לשיטתי׳ דמפרש נפלה מן הגג ושחטה מיד דוקא, קודם שעמדה, הרי בהאי ושחטה מיד שאנו מוסיפין על הא דנפלה מן הגג, כבר נשמע דאם שחטה לאח״ז דאינו מיד, והוא מסתמא מעל״ע אין כאן דין נפולה, ולכן מצי קאי ריא״ר עליה, לומר דה״ה אם עמדה יצאה מדין נפולה, ובדיקה בעי משום שאר טרפיות, אבל הרמב״ם דלא מפרש האי דנפלה מן הגג בשחטה מיד דוקא אלא כ״ז שהיא נפולה ולא הלכה, אית בה חשש ריסוק אברים דבעי בדיקה, ויש לה בדיקה ודין דמפרכסת דבעי שהיות מעל״ע מצד גוסס בי״א, ולא מצד חשש דריסוק אברים, מזה לא דיבר התנא בטרפות בהמה, אלא גבי עוף, איך אפשר לפרש ריא״ר, דעל נפלה מן הגג קאי, אלא קאי אעוף דקתני שם ושהתה מעל״ע, ואע״פ דבעל מסדר הש״ס העמידו כאן, משום דמסדר כאן כל דיני נפולה, מביא גם האי מימרא הכא, אבל הרמב״ם, דלא דיבר עדיין מן המסוכנת שצריכה שהיית מעל״ע עד לבסוף הלכ׳ י״ט, והביא דינים היוצאים מן המימרא דריא״ר השייכים גם לדין נפולה, השמיט הא דאינה צריכה מעל״ע, כי מעל״ע מאן דכר שמי׳ עדיין, ומהפך הסדר לומר תחלה דהלכה מוציאה מידי חשש ריסוק, אבל עמדה ולא הלכה חוששין לה, לאשמעינן דהוא פי׳ לדינא דמתני׳ דנפלה מן הגג, ואח״כ בהלכ׳ י״ט וכ׳ הביא האי דינא דמפרכסת דצריכה שהיית מעל״ע מדין מסוכנת בי״א, ודין זה יוצא ממשנה דא״ט בעוף, דדיברה ממפרכסת כדקתני שם, ופלא אראך, דשם פרש״י ״ועדיין היא מפרכסת״, כלומר שעדיין לא עמדה, והוא לשיטתי׳, דכל שעמדה אין כאן חשש ריסוק אברים, כי ענין ריסוק אברים, הוא מסוכנת בי״א, שאינו מחסרא אבר, אשר בזה פליגו ריב״ב ורבנן, בסנהדרין שם, וכן התוס׳ שכתבו לעיל ל״ז ע״א, דנפולה נמי כמחסרה אבר דמי ולכל זאת חד שורש להם, כי לדעתם אין חילוק בין טרפה המפורש בקרא ובין חי״ט של ההלכה, ומה יוצא מזה, דריב״ב דס״ל גוסס בי״א דומה לגוסס בי״ש, פליג על ההלכה דנפלה מן הגג, ורבא דאמר בסנהדרין, הורג את הטרפה פטור, אטרפה של ההלכה קאי, ואע״פ שהוא סובר ט״ח, ועי״ז הוצרכו להמציא דמ״מ סופו שימות מחבלה זו, לזמן זמנים טובא, ורש״י הוכרח לומר דטרפות דנפולה הוא גזה״כ, יוצא מכלל שאר הטרפות, אבל לרמב״ם ז״ל אין כאן לא חידוש ולא קושי׳ וריב״ב לא פליג אטרפות דנפולה דאתא מהלכה, כמו שביארנו די והותר, והוצרכתי להאריך כ״כ, ולכפול הדברים כמה פעמים כי ידעתי שקשה מאד להוציא מלבן של הלומדים כללים ודינים המקובלים מימות הראשונים, בלי חולק ומפקפק, ולא אחפה על הרמב״ם ז״ל, כי גם על שיטתו יש לתמוה, והוא דלמה מהני הילוך, להוציא מחשש ריסוק, וזאת לרש״י ותוס׳ ניחא, דכיון לדידהו טרפות נפולה היינו מסוכנת בי״א, בלא שום חסרון אבר, אלא חולשה כללי, וממילא הילוך ואפילו עמידה מוציאה מהאי מסוכנת כמובן, אבל לרמב״ם דתרי מילי נינהו, ולכן בעמדה אף דיצאה ממסוכנת, אבל לא יצאה מחשש ריסוק, ובעי בדיקה על ריסוק, א״כ גם בהלכה ליבעי האי בדיקה, דלא מסתבר דמשום ריסוק אבר אחד כמו טחול או כליה, או אפילו כבד, לא תוכל לילך ברגליה, וזאת ודאי מן התימא, אבל שוב נתיישבתי די״ל, דמסתמא אם הנפילה היתה חזקה כ״כ, עד שגורמת ריסוק הניכר, לא רק אבר אחד נתרסק אלא כמה אברים, ואז מסתבר שפיר דאינה יכולה להלוך הילוך יפה, ולכן כל שהלכה הילוך יפה, פשיטא דעכ״פ לא נתרסקו אברים הרבה, וממילא גם אבר אחד לא שכיח שיתרסק, ולכן לא צריך לבדוק, אבל פשיטא דאם מ״מ נמצא אבר אחד מרוסק דטרפה, דרק בדיקה א״צ, אבל בנמצא מרוסק ודאי טרפה, ובשו״ע יש פלוגתא בזה כנ״ל נכון מאד ליישב התימא הלזו, ודו״ק. ועיין עוד לקמן נ״ו ע״א במה שכתבתי שם ובפתיחה עיקר יו״ד.

ועתה נשוב לבאר הסוגי׳, אר״ה הניח בהמה למעלה ומצאה למטה, אין חוששין משום ריסוקי אברים, עכ״ל, לקמן בעובדא דהאי גדי׳ דחזי חושלא באיפומא דגר נפל, כתבו התוס׳ דמיירי ע״כ בלא הלך, דאי בהלך, הלא בהלכה אף בדיקה לא בעי, והרא״ש ז״ל כ׳ על האי דר״נ דבית הרחם אין בו משום ר״א, דבלא עמד מיירי, וא״כ מסתמא לדידי׳ גם ר״ה מיירי בהכי אפילו בלא עמד, והוא פלא בעיני, דכל שלא עמדה, הוא סימן מסוכנת כדאמר כך לעיל ל״ז ע״ב, וניהו דודאי בלא שום סיבה המורה על חליה אין לחוש, אם ע״י כאב עובר אינה יכולה לעמוד לפי שעה, אבל בהניח למעלה ומצאה למטה ואינה יכולה לעמוד, הרי רגלים לדבר שנפלה, ולמה לא נבעי עכ״פ שהיי׳ ובדיקה, ומ״ש מהא דשוורים מנגחים זא״ז, או נפל לארעא חיישינן וכתבו התוס׳ אע״ג דליכא מכריסא דתורא אלא ארבעה טפחים, מ״מ כיון דמחמת הכאה נפל חיישינן, ולכן נראה ברור דדוקא בלא הלכה אבל עמדה מיירי, וכמש״כ התוס׳, וכן נראה מלשון הרמב״ם, שאחר שכ׳ עמדה ולא הלכה חוששין, כתב נפלה מחמת עצמה, וכן הניח למעלה ומצאה למטה, אין חוששין וכן כל הני דחשב בהלכה י״ב, משמע דעל מה שביאר לעיל דעמדה ולא הלכה קאי, והרא״ש ז״ל נמי נראה, דרק בבית הרחם קאמר דאפילו לא עמדה לא חוששין, דבבית הרחם, הא דלא הלך מיד אין שום ריעותא דאין דרכו לילך מיד, וממילא גם אינו יכול לעמוד, אינו מורה על מסוכנת דמחמת כאב הלידה רגילות הוא אפילו שתתעלף, ובשעה מועטת חוזרת לבריאותה, אלא שהתוס׳ כתבו גם בבית הרחם דאינו הולך ריעותא הוה, משמע דבאינו יכול לעמוד חיישינן, ולפ״ז צ״ל הא דמתרץ לקמן, הב״ע בהפריס עג״ק, אין הפירוש כפרש״י ננער לעמוד, אלא דהלך ממש עג״ק, אולם הרא״ש ודאי מפרש כרש״י דננער לעמוד אבל לא הלך.

ועפ״י אלה הדברים יש מקום אתי, ליישב פסק הרא״ש ז״ל בפ״ק דביצה דף ו׳ ע״ב שכ׳, דהא דשוחטין עגל ביו״ט דוקא כשהפריס עג״ק, כדמוכח בפא״ט נ״א ע״ב עכ״ל, וצווחו עליו כל הבאים אחריו, דאין זה אלא דחוי׳ בעלמה הכא ודלא כר״נ, אבל אנן הרי פסקינן כר״נ, דביה״ר אין בו משום ריסוק אברים, לא בעינן הפריס עג״ק, ולפי הנ״ל י״ל, דהא דאינה יכולה לעמוד הלא היא ריעותא גדולה, עד שבכל הני דלא חיישינן, אם אינה יכולה לעמוד חיישינן כנ״ל, אלא דבבית הרחם מיד אחר הלידה, כיון דאין דרכו להלוך כלל, גם אינה יכולה לעמוד רק ריעותא כל דהו הוה, אולם כל זאת אם נשחט מיד, אבל אחר איזה שעות אם עדיין אינה יכולה לעמוד, ודאי חיישינן, כמו בכל הני דלעיל, וא״כ כוונת הרא״ש דאם שוחטין אותו אחר כמה שעות, כי מסתמא אין שוחטין אחת הולד מיד כשיצא לאויר העולם, אז בעינן הפריס עג״ק ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ביה״ר אין בו משום ר״א, משוה דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטרך לי׳ לאשמעינן, דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות עכ״ל האי ״דאי לאו הכי״ אין הכוונה אם הולך הוא, דאז לא בעו למימר דאזלינן בתר רוב ולדות, דאפילו בנפולה גמורה מהני הילוך, אבל הכוונה דאי לאו הכי אלא שחטה מיד, באופן דאין ריעותא דלא הלך, דאין דרכו לילך מיד, וכמש״כ לעיל, מ״מ פשיטא דאין מחזיקין ריעותא, משום דאזלינן בתר רוב ולדות, ודו״ק.

הרמב״ם ז״ל מפרש האי מימרא דר״נ באופן אחר, והוא דבית הרחם שנתרסק הרי זו מותרת, ואזיל בזה לשיטתי׳, דריסוק דבר הניכר הוא שנפסד צורתו ותוארו של האבר ופוסל גם באברים שניטול אינו פוסל בהם, ולכן הוו״א דה״ה בנתרסק הרחם כן הוא, קמ״ל ר״נ דלא, ופי׳ זה א״א להעמידו מתוך השקיל וטרי׳ שבגמ׳, ועיין בכ״מ ובלח״מ, ולכאור׳ קשה על בעלי שו״ע שפסקו האי דינא שהוא להקל נגד כל הפוסקים, דמפרשים הסוגי׳ כפשוטה דעל ולד הנולד קאי, וניהו דלכל הפוסקים הראשונים אין ריסוק הניכר טרפה כלל, מ״מ כבר הסכימו הרשב״א והטור לפסוק בזה להחמיר כרמב״ם, דבנמצא אבר משונה במראה ותוארו אצל נפולה להטריף, אבל לק״מ, דהא דפוסל הרמב״ם האי ריסוק דידי׳ גם בהני אברים שניטל כשר, כתב הכ״מ, דלמד זאת מהא דר״נ דאיצטרך לאשמעינן דביה״ר אין בו משום ר״א, אע״פ דינטל האם כשר, מכלל דשאר אברים דאפילו ניטל כשר בהם, ריסוק פוסל, וא״כ, כיון דאנן לא מפרשינן הא דר״נ דקאי על הרחם, לא פסלינן בריסוק הרחם, משום דאין שום טרפות פוסל בו, אלא דלפ״ז קשה להיפך דלמה פסקינן כרמב״ם בריסוק טחול וכליות נמי, כיון דלא ס״ל כוותי׳ בפירוש האי מימרא דר״נ, אלא דלדידן שנמשכין אחרי הרמ״א ז״ל שכ׳ בסי׳ נ״ח דאנן לא בקיאין בבדיקה זו, בלא״ה אין נפקותא לדינא בזה ודו״ק.

(נא א) מפטיר כנסיות אנא לעילא מרבי רבא וכו'.—עי' לקמן נד א, שרב שימש את רבי רבה ור' חייא. וברור הוא דרבי רבה דשם הוא ר' יהודה הנשיא, ועל כן פירש רש"י גם כאן, שרבי רבה דהכא הוא ר' יהודה הנשיא. ובצדק השיג עליו יוחסין (מאמר ב' אות ה' ע' רב הונא ציפוראה) שאי אפשר שרב עוירא יהיה בפני ר' יהודה הנשיא ולפני אביי ורב ספרא, שהיו כמה דורות אחריו. ולכן פירש יוחסין, דרבי רבה דכאן היינו גדול הדור. אבל אין זה מחוור, שלא מצינו בתלמוד שיכנו "רבי", "רבינו" ו"רבי רבה" אלא את הנשיא בלבד; וכן רב שהיה מייסד הישיבה בבבל מכונה לפעמים "רבינו" או "רבינו הגדול". ולכן נראה דגם כאן המכוון לנשיא, אלא שהוא ר' יהודה נשיאה השני שהיה בזמן ר' אמי (עי' תענ' יד ב וכ"ה ב) ואביי.

(שם) דהוו שדרן כרעיה בתרייתא וכו'.—כעין זה לקמן נט א, ושם חייש שמואל לניקורי (ע"ש).

דין הניח בהמה למעלה בגג ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברי' ואפ' הוא מקום גבוה יותר מי' שאנו תולין מעצמה קפצה וכל שקפצה מעצמה כשרה אפי' ראינו שאינה יכולה לילך ובהמה שגוררת רגליה האחרונים כשרה אם לא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חיישינן שמא נפסק ח"ה וכן אם קנה אווזים או תרנגולים ואין יכולים לעמוד על רגליהם נמי מותר ואם נפלה בהמה מדבר גבוה שלא לדעתה אם יש עד מקום שנפלה שם י' טפחים חוששין משום ר"א והיינו כשעומדת על רגליה ונפלה אבל אם נתגלגלה ונפלה צריך שיהא גובה המקום י"ט ואם הפילוה אחרים אפי' בפחות מי' חוששי' לפיכך זכרים המנגחים זא"ו ונפלו חוששין וא"ל אין חוששין ואפי' הפילו אחירים אם נפלו על מתנים אין חוששין לפיכך גנבים שגנבו בהמה אפי' השליכו מעבר לגדר אין חוששין שמכוונים שתפול על מתניה וכן אם השליכוה בשעה שמחזירין אותה אם מחמת תשובה. בהמה שהכו אותה על השדרה במקל והלך המקל על פני כל אורך השדרה כשר' וא"ל הגיע המקל ע"ש כל אורך כו' או שיש במקל קשרי' חוששין וכן אם הכה לרוחב השדרה חוששין ואפי' הלכה בכה"ג בעי בדיקה בח"ה ודינה כדין נפולה לשהיי' ולבדיקה רק שא"צ לבדוק אלא במקום ההכאה ואם הכו הבהמה ונפסק המקל בהכאה חוששין:

פיסקא נפלה מן הגג א"ר הונא הניח בהמה למעלה בגג ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים ההוא גדי' דהוה ביה רבינ' חזא חושלא פי' שעורים קלופים מפימיא דאיגרא קפץ בתריה ונפל אתו לקמיה דר"ש א"ל הא דאמר ר"ה הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ר"א משום דאי' ליה מידי למיסרך והאי לא הוי לי' מידי למיסרך א"ד משום דאמדה נפשה א"ל אין טעמא דר"ה משום דאמדה נפשה והאי נמי אמד' נפשה וכ' הר"ן ואפילו אנו רואים שאינה יכולה לילך אפ"ה כל לדעת עצמה אינה מתרסקו' כ"כ שתטרף ההוא אימרתה דהוה בי רב חביבא משנ' כרעי בתריית' אמר רב יימר הא ודאי שיגרונא נקט' פי' קרמפ"א בל"א מתקיף לה רבינ' ודילמא חוט השדרה איפסיק בדוק ואישתכח כרבינ' ואפ"ה הלכתה כרב יימר מ"ט שגרונא שכיחא ח"ה לא שכיחא וכתב הטור בשם הרשב"א בד"א שלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששין שמא עם נפלתה נפסק ח"ה ולכן גורר' רגליה שפסיק' חוט השדרה מצוי עם נפילתה ע"כ וכ"כ התו' דהכא לאו בנפילה איירי וכן עיקר ולא כדעת בה"ג דמוקי בנפילה וכ"כ הרשב"א וא"ל א"כ אמאי מוקי תלמודא האי עובדא בסוגיא דנפילה וריסוק איברי' מאחר דלא דמי כלל להך סוגיא וה"ל לבעל התלמוד למיקבע אמתניתין דנפס' חוט השדרה דהא קמ"ל בהאי עובד' דלא חיישינן לפסיק' החוט י"ל מאחר דכבר איירי בעובדא חדא ההוא גדיה דהו"ל לרבינא כו' כתב נמי האי עובדא ההוא אימרת' דהוה בי רב חביבא אע"פ שאינו כ"כ מעניין אחד מ"כ בהג"מר וז"ל נשאל להר"ר טובי' מווינ"א קנה אווז ותרנגולת מן הגוי ואינם יכולין לעמוד על רגלים והשיב דנ"ל היתר בדבר כיון שלא ראינו שנפלה אין לאוסרה מספק ומה שאינה יכולה לעמוד יש לתלות בשיגרונא כי ההיא דפ' א"ט גבי ההיא אימרתה וכו' והא דאמרינן התם עמדה א"צ מע"ל אלמא דבדיקה של עמידה ודאי בעי' היינו דוקא בנפלה שיש לחוש שמא נתרסקו איבריה בנפילה הא לא נפלה תליא לקול' בשגרונ' דשכי' (הרי מסקינן לפי' ר") אמר ר"ה זכרי' המנגחי' זא"ז אין חוששין לריסוק איברים ואי נפל לארעא ודאי חיישינן וכ' התו' והרא"ש אע"ג דבעי' גבוה י' טפחי' מכריס' לארע' כדאיתא פ' הפר' גבי האי תור' דנפלו לארית' דדלאי ומכריסא דתור' עד לארעא ליכא אלא ד' טפחים מ"מ חיישינן הכא כיון שנפל מכח חבירו שהפילו וכת' הרשב"א דוקא כשעומדת על רגליה אז סגי כשיש מכריסא עד מקום נפילתה י' טפחי' אבל היכא שנתגלגלה ונפל צריך שיהיה גובה המקו' י"ט כדמוכח בפ' הפרה דאוקי מתניתין מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים באיגנדר איגנדורי בסי' כ"ה הארכתי וכ' הכל בו וז"ל אם יפול האבן על גבי בהמה כת' הראב"ד שאם נפלה מגובה פחות מי' אין חוששין לה כמו שאין חוששין לנפולת הבהמה עצמה וזה תימא כי מי יכול לתת קצבה לאבן שנפלה באמת הכל לפי האבן אם הוא גדול או קטן ע"כ ויפה כת' שהרי כל המחברים לא הזכירו גבוה י' אלא בנפילת הבהמה אמר רב מנשי' הני דכרי דפתקי' גנבי פי' שמשליכי' אותה למעלה מן הגדר אין חוששין משום ריסוק איברים מ"ט אמתנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו אהדרינהו דרך למעל' מן הכותל ודאי לא חיישינן וה"מ דאהדרינהו מחמת תשובה תשוב' מעליית' עבדי תו מסקי' אמר ר"י הכה במקל על ראשה של בהמה והלכה לה גבי זנבה או גבי זנבה והלכה לה גבי ראשה דהיינו על פני השדרה כולה אין חוששין משום ריסוק ואי שלים חוטרא אפלג' דגבה חיישינן שמא בראש המקל במקום שהוא כלה הכה בכח ונפסק ח"ה וכן אי אית ביה במקל קיטרי פי' כמן שארי ענפים שמכין בכח ואפילו הלך על פני כל אורך השדרה איכ' למיחש משום הני קיטרי ואי מחיי' מפסקיה פי' מרוחב אגב נמי חיישינן לפסיקת ח"ה וכ' שיש שכ' שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכא' חוששין לפי שבמקום שנפסק המקל עשה חבורה או מכה רבה כמו בראש השרביט ע"כ וסברא ישרה היא וכ' הר"ן דכי חיישינן היינו כשלא הלכה אבל אם הלכה אח"כ תו לא חיישינן ואיכא מ"ד דאפילו הלכה בכה"ג בעי בדיקה בח"ה וכ' עוד שדעת הרמב"ן דכי אמרינן חוששין לה לאו למימר דיהבינן לה דיני נפולה ודאי' וליבעי שהיי' ובדיקה אלא בודקים אותה בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור אלא דינה כנפולה גמורה לשהייה ולבדיקה ע"כ ואני אומר שהדין עמו אף שדעת הרמב"ם נמי בפ"ט מה"ש כדברי הרמב"ן שא"צ אלא בדיקה מ"מ ראיות התלמוד הוא לפני דאמר הלכה לה ע"ג זנבה אין חוששין משום ר"א אע"ג דבכה"ג לית כאן דררא דריס' אברים כלל אלא פסוקת ח"ה לחוד אי לאו דבא להשמיע לנו דחששא זו דומה לחששא דנפולה דהוה משום ר"א ובעי שהייה ובדיקה אח"כ וכן עיקר וגם מאחר שהתלמוד קבע המאמר בסוגיא דהכא בשמעתא דריסוק אברים מקמיה ומבתריה א"כ מסתמא בחד' מחת' מחתנהו דאל"כ הו"ל לאוקמי לעיל אנפסק ח"ה מאחר דאיירי בענינו א"ל כדפרישית כתב הכל בו שא"צ לבדוק בהמה רק באותו אבר שהוכת' אבל אין חוששין לשאר אברי' בהכאת אבר א' וזהו כמ"ש דהיכ' שהכה במקל על השדרה שא"צ אלא בדיקת ח"ה לחוד וכן יראה מדע' הטור שכ' גבי נפולה וכן כל כיוצא כגון שטרפה בכותל או דרסה ברגליה או הכה באבן בכל גופה כו' משמע להדיא אבל באבר המבורר א"ל בדיק' בנפילתה אלא באותו אבר לחוד והיכא שהכו בהמה על ג"ה שלה מסקינן נמי לקמן דכשרה משום דאי בדרו ליה סממנים כו' וכ' מהרי"ח וז"ל אי הכו אותה בג"ה כדי שתהא נופלת מאליה והיו שוחטין אותה אע"ג דאפי' אי לא היו שוחטין אותה היתה מתה מחמת ההכאה מ"מ מאחר דאי הוו בדרו לה סומכוס היא איתסא כשרה ומ"מ דוקא מקל אבל בחץ לא דאיכא למיחש צומות הגידין ותימא הא עובדא דלקמן איירי בהכאת חץ דהא מסיק דבי יוסף רישבא פי' צייד מחו בגידא דנשי וקטלי' כו' דהיינו בחץ כדרך הציידי' וכן פירש"י להדי' וצ"ל דס"ל נהי דמכשירי אפי' בכה"ג מ"מ צריך בדיקה בצ"ה והאידנ' לא בקיאים בבדיקה אבל לפי מ"ש לקמן דבקיאין שפיר בבדיקת אבר הברור אע"פ שאין אנו בקיאין בבדיקה כנגד כל חלל הגוף א"כ כה"ג נמי כשר בבדיקת צ"ה שאם נשארו שני גידין בבהמה שלא נפסקו כשרה וכמ"ש לקמן בפ' בהמה המקשה:

דין עובר שנולד וכלו לו חדשיו מותר לשוחטו בו ביום אפילו לא עמד ואין בו משום ריסוק איברים מכח בית הרחם אבל אי לא נודע שכלו לו חדשיו אסור עד ליל ה' וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע:

אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים פי' העובר שנולד שרי בו ביום אפי' אית ביה ריעותה פי' התוספות שאינו יכול להלוך והרא"ש והטור כתבו שאינו יכול לעמוד אפ"ה שרי בו ביום היכא שידוע שכלו לו חדשיו אבל לא נודע שכלו לו חדשיו אסור וכ"כ הרוקח שכך הורו כל רבני שפי' הקשה הקאר"ו מ"ש הטור הכא דשרי אפי' אינו יכול לעמוד מ"מ לא חיישינן לריסוק אברים ובה' י"ט כתב גבי עגל שנולד בי"ט שמותר והא דשרי דוקא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאל"ה אסור עד ליל יום ח' וכגון שהפריס ע"ג קרקע שיצא מכלל ר"א אלמא דפסק דחיישינן לר"א אם לא עמד היפוך מ"ש כאן וכן י"ל על דברי הרא"ש שכתב נמי בפ"ק דביצה דף מ"ה ע"א והא דמותר לאוכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה דכלו לו חדשיו אבל לא קי"ל דכלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' כדאמרי' בפר"א דמילה וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע שיצא מספק ר"א כדאיתא בפ' א"ט והכא פסק כר"נ דלא חייש לר"א ובגמ' דהכא לא מוקי בהפריס ע"ג קרקע אלא לדיחוי בעלמא דרב' א"ל לר"נ תניא דמסייע לך עגל שנולד בי"ט כו' ושאר ברייתות עד דדחה דליכא סייעת' מיניה דאיכא לאוקמי בהפריס ע"ג קרקע ומשמע בסוגיא דר"נ גופא הוא דדחי בכך וא"כ סתרו דבריו וכ' שר' ירוחם כבר העלה דבריו וכתב שבודאי ט"ס יש בדברי הרא"ש במס' י"ט וזהו תימ' שאם יש ט"ס א"כ בנו ר"י בעל הטור למה לא השגי' בזה וכ' בשם מהרי"ן חביב לקיים הגירסאות בשינויי דחיקי דהכא גבי טריפה איירי היכא דשחטו בתוך מע"ל דשרי והתם איירי דלכתחילה לא ישחטו עד שיפרוס ע"ג קרקע או שישהא מע"ל והאריך במליצות ודקדוקים שכך היתה כוונת הרא"ש ומה אענה שלא הבינו כולם את דברי הרא"ש וקראו בדבריו ולא עיינו ושגו וטעו כי מ"ש הרא"ש וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע קאי אמ"ש דאי לא כלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע דלא אמ' ר"נ דלא חיישי' לר"א אפי' אית ביה ריעותא אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו חיישי' וכמו שפסק הרוקח בשם רבני שפיר"א ואפי' שהייה מע"ל לא מהני ליה כל זמן דאית ביה האי ריעותא שלא עמד והשת' מ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע כדאיתא בפא"ט (היינו לפי מה שהקשה המקשה מעגל שנולד בי"ט ותירץ הב"ע שהפרי' ע"ג קרקע ואיירי) כמו שדחה לשם אפילו שכלו לו חדשיו וממילא לפי האמת בלא כלו לו חדשיו לית ליה היתר עד שיפרוס ע"ג קרקע וכן עיקר:

דין שוורים שמפילין לשוחטן אין חוששין משום ריסוק אברים אפי' נשמע קולם במפלם אבל אין ראוי לקשור רגליה ולהפילה:

ואמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואישתמע קול גניחתיה על ר"י ב"ש בר מרתא ושקיל מיני' בשופרי דשופרי א"ל רבנן לא חייש מר לריסו' אברי' א"ל הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ והרא"ש הבי' את הירוש' ביומו דר' פינחס חבטין תורא בחילא פי' בכח אמר להו בחייכון שרו ניהו שרו ליה ערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריה' דאמרין אילין תורי' דחבטי' בחילא לית בהן משום ר"א ע"כ וכ' הר"ן בשם רשב"א ז"ל אע"פ שגבוה י' קאמר ואע"פ שאחרים מפילין אותו בכח וכדיהיב ר"י טעמא משמיה דרב דאמודי אמיד נפשי' ונועץ צפרניו לקרקע עד שמגיע לארץ פי' מאחר שרואה ומרגיש שרוצי' להפילו מש"כ באילים המנגחי' דלעיל שכל אחד אדרבה רוצה להפיל את חבירו ולפיכך כשחבירו מפילו הוא נופל פתאו' וכת' המרדכי בשם ראבי"ה דאין לקשור רגליה של בהמה ולהפיל אותה דהא בשרגליה קשורין אינה יכולה לנעוץ צפרניה בקרקע ויש בו משום ר"א וכן נמצ' כתוב במ"ק בשם ר"א ממיץ וביש מקומות ראיתי שמדקדקים שאין קושרין כל ד' רגליה אלא ג' ואחד מן השתי רגלים שלפניה שהן הידים אין קושרין אותו ומ"מ אין יוצאין ידי חובתן דהא תרווייהו בע' ובחדא א"א לחזקו ולנעוץ וגם לישנא דנועץ ציפרניו משמע תרווייהו א"ל שנדחוק ונאמר דקאי אשתי פרסאות:

בידוע שלפני שחיטה. וטרפה: הוגלד. קרושט''א: בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה. ואם לקחה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו: לא הוגלד פי המכה. איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה: למאי נפקא מינה לא גרסינן: התם ליכא מידי למיסרך. כשנמצא נקב בלא מחט כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן לידבק: מיסרך הוה סריך. הדם במחט: רב עוירא שמני. רב עוירא שמי: שלח ליה. אביי דליתי לגביה: מפטיר כנסיות אנא. מכניס ומוציא תלמידים ומאספם ומעמידם לילך מבית המדרש: לעילא מרבי רבה. מר' יהודה הנשיא: רב הונא. צפוראה ור' יוסי מדאה: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מבפנים: מצד אחד. שלא היתה נראית מבחוץ: והפכה. לבית הכוסות לצד החיצון: ומצא. על המחט כנגד פיה מבחוץ קורט דם: אמר אם אין מכה. זו יוצאת לחוץ דם זה מנין כאן: טרח טריח לההוא גברא. כמה הטרחת לאותו האיש על עצמו היה אומר שהטריחו זה לבא אצלו לישנא אחרינא טרח טרייה כמו דטרייה לרישיה דאמרן לעיל (דף מה:) כלומר בחנם טרחתי לבא שאין כאן דבר חדוש: למעלה. בגג: למטה. על הארץ: אין חוששין. הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו אבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה ורסוקת אברים דאמרינן במתניתין (לקמן נו.) גבי עוף אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובקופצת מאליה לא חיישינן להכי: ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא. בגג והוה ארובה בגג: חזא חושלא. שעורים קלופים: באיפומא. כנגד פי ארובה למטה בבית: דגר. קפץ: משום דאית לה מידי למסרך. שלא קפצה דרך ארובה אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכתלים וקופצת ומהניא לה סריכת הכתלים שמסרכת בידיה קצת: והאי לית ליה מידי למיסרך. שהארובה אינה סמוכה לכותל: דאמדה נפשה. אם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת: דהוו שדרן כרעיה בתרייתא. רגליה האחרונים היו נגררין אחריה: שיגרונא. קרנפ''א: הלכתא כרב יימר. דלא מיזדקקינן למיבדק שאר בהמות דשגרן כרעייהו: זכרים. אילים: דמדוו. דואגים וכואבים: צימרא. חמימות כמו (שבת דף סז.) אישתא צמירתא: דגנבי גנבי. ומשליכין אותם למעלה מכתלי החצר ונופלים לארץ: אמתנייהו. על מתניהן נופלין ואין נהפכין על גבן שיתפרקו חוליותיהן: אהדרינהו. דרך למעלה מן הכותל: ודאי חיישינן. דלא איכפת להו כל היכי דנפלה: הכה על ראשה. שכפף המטה: והלכה לה כלפי זנבה. והכה על מתניה ולא על הצלעות וכן על זנבה והלכה כלפי ראשה והכה על צוארה: ואפילו ל''ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כנגד כל השדרה קאמר: ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא. שלא היה ארוך ככל השדרה חיישינן: קיטרי. במקל שיש בו שיורי ענפים: אפסקיה. בהפסק כלומר לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה: בית הרחם. עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר: אין חוששין. שמא נדחק ונתרסקו אבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת:

המוציא מחבירו עליו הראיה. פירוש על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה אע''פ שלא נתן מעות עדיין כאן נמצאו וכאן היו כדאמר בסוף פרק המדיר (כתובות דף עו:) והא דקרי ליה מוציא משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא והקשה ה''ר י''ט דבנדה פרק הרואה כתם (דף נח.) תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מיחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כמו גבי בהמה דהכא וגבי מומין דסוף המדיר וי''ל דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר ובקדושין סברא הוא דאמרינן הכי שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום ואין לנו לבטל המעשה הזה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה בעלת חלוק שלא בא ליד השניה בתורת מכר אלא בתורת שאילה ולא שייך למימר ברשות שואלה נמצאת ולא ברשות בעלת חלוק: כיון דאיכא מחט מסרך הוה סריך. ה''ה קוץ וכל דבר תדע מדקאמר התם ליכא מידי למיסרך: דגר ונפל. ולא הלך דלקמן פסקינן דהלכה אפילו בדיקה לא בעי: דהוו שגרן כרעיה בתרייתא. לא בנפילה מיירי: נפל לארעא חוששין. אף על גב דבנפילה בעינן עד שיפול מעשרה טפחים כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה (ב''ק דף נ:) ומכריסא דתורא עד ארעא ליכא אלא ארבעה טפחים כדאמר התם (דף נא.) מ''מ חיישינן הכא משום דנפיל מחמת ההכאה שמנגחין זה את זה: בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריך ליה לאשמועינן דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות וא''ת א''כ מאי קא מסייע ליה מבן יום אחד דמטמא בזיבה התם ליכא ריעותא א''נ כשחיה הרבה אחרי כן וי''ל דאם איתא דאתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם א''כ היה לנו לחושבו לאונס לענין זיבה ועוד דזובו מוכיח שנתרסקו אבריו בבית הרחם וכעין ריעותא הוא דמסתמא דמחמת כך בא הזוב אלא ודאי לעולם אין בו ריסוק אברים:

דף נא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד