דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

"לא  יגאל" דכתב רחמנא בחרמים למה לי?

אם אינו ענין לחרמים, דלא איצטריך. תנהו ענין למעשר שאינו נמכר.

ומקשינן: אימא תנהו ענין לבכור?

ומתרצינן: מסתברא דאמעשר שדינן ליה. שכן "גאולה" כמותו.

רב אשי אמר: "לא יגאל" דמעשר, לא ימכר הוא. כלומר אף זו משמעותו

אמר רב אשי: מנא אמינא לה?

דכתיב גבי מעשר, "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל". ודרשינן: גאולה, דומיא דתמורה. אימתי עושה תמורה - מחיים. כמו כן, אימתי אמרה תורה שהוא אינו נגאל - מחיים. ומשמע, הא לאחר שחיטה, נגאל. ואי בפדיון משתעי קרא תקשי, הא בעי העמדה והערכה ואיך יפדנו לאחר שחיטה. אלא שמע מינה: דהאי "לא יגאל", לא ימכר הוא.

הלכך, מחיים דחמירא קדושתו, אסור למכרו. דעביד ביה עובדא דחול. אבל לאחר שחיטה שנקלשה קדושתו [שהרי בבעל מום איירי דנשחט בחוץ ונאכל לזרים], שרי למכרו.

ומקשינן: הניחא, למאן דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה.

אלא למאן דאמר קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. אלא רק קדשי בדק הבית. מאי איכא למימר? שהרי אפשר לאוקמה לקרא בפדייה!?

ומתרץ רב אשי: אנן, הכי קאמרינן: בעל כרחך קרא לא בפדיון מיירי, כי מי איכא מידי, דמחיים לא מיפריק, ולאחר שחיטה מיפריק?

אלא שמע מינה: האי "לא יגאל" - לא ימכר הוא.

ומקשינן: אלמה לא!? הא שפיר אפשר לומר שלא תועיל פדייה מחיים, ותועיל לאחר שחיטה.

מאי טעמא?

מחיים, דאלימא קדושתיה, לא מיפריק. אבל לאחר שחיטה, דאקלישה ליה קדושתיה, מיפריק. ואם כן אפשר לומר ד"לא יגאל" לשון פדיון ולא לשון מכירה.

ומתרצינן: ולא כל דכן הוא, שאדרבה, בגלל שקדושתו קלה לאחר שחיטה דין הוא שלא תועיל בו פדייה!? ומה מחיים, דאלים קדושתו ויכול למיתפס פדיונו, בכל זאת לא מיפריק. לאחר שחיטה, דלא אלים קדושתו בכדי למתפס פדיונו, אינו דין דאינו מיפריק?

אלא שמע מינה: "לא יגאל" - לא ימכר הוא!

ומקשינן: ולכתוב רחמנא "לא ימכר", ומאי טעמא כתבה "לא יגאל"?

ומתרצינן: אי כתב רחמנא "לא ימכר" הוה אמינא: מזדבן הוא דלא איזדבוני, כיון דקא עביד ביה עובדין דחול. אבל אפרוקי, מיפריק. דאין בזה ביזוי, דהא עיילי דמיו להקדש. להכי כתב רחמנא, "לא יגאל", לומר לך: דלא איזדבוני מזדבן, ולא אפרוק, מיפריק. ותרוויהו בכלל "לא יגאל" [ומכל מקום הא דדייקינן דלאחר שחיטה הוא נגאל, רק לענין מכירה הוא נאמר ולא לענין פדייה וזו היא ההוכחה ד"לא יגאל" משמעותו גם מכירה].

מתניתין:

בית שמאי אומרים: לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור. אם הזמין הכהן את הישראל שיאכל עמו מבשר הבכור, ששחטו לאחר שנפל בו מום, לא יאכל עמו.

ובית הלל מתירין, לישראל לאכול עם הכהן מבשר הבכור.

ואפילו להזמין עובד כוכבים שיאכל עמו שרי.

גמרא:

הך מתניתין דשריא אכילת עובד כוכבים בבכור, לבית הלל מני - רבי עקיבא היא, שסובר כן אליבא דבית הלל.

דתניא: בכור, אין נמנין עליו לאכלו ביחד, אלא חבורה שכולה כהנים - דברי בית שמאי.

ובית הלל מתירין, אפילו אכילת זרים.

רבי עקיבא מתיר לשיטת בית הלל אפילו אכילת עובד כוכבים.

והוינן בה: מאי טעמא דבית שמאי?

ומשנינן: דכתיב גבי בכור "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה".

מה התם, בחזה ושוק, של שלמים - כהנים, אין, אבל ישראל לא. אף הכא - כהנים אין, אבל ישראל לא.

יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? ולכן צריך לומר: אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר, שאסור למוכרו, בנוסף למה שנאמר בו "לא יגאל", שאסור לפדותו. ומקשים: אימא [אמור]: תנהו ענין לבכור שאסור למוכרו! ומשיבים: מעשר — נאמרה בו לשון גאולה כמותו (כמו בחרם).

רב אשי אמר: אין צורך ללמוד איסור מכירה של מעשר ממה שנאמר בחרמים, אלא "לא יגאל" האמור במעשר — לא ימכר הוא. אמר רב אשי: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דכתיב [שנאמר] לגבי מעשר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ויש ללמוד מדין התמורה על דין הגאולה:

אימתי מעשר עושה תמורה — מחיים, שאם המיר בהמת קדשים מתה בבהמת חולין — אינה מתקדשת בכך. ולפיכך צריך לומר גם כן: אימתי אינו נגאל, אין בעליו רשאי לפדותו — מחיים, ומכאן יש לדייק: הא [אבל] לאחר שחיטה — נגאל. ואולם, כיצד אפשר לפדות מעשר לאחר שנשחט? הא בעי [הרי צריך] העמדה והערכה לפני הכהן, כדי שיוכל לפדותו, כדין שאר קדשי מזבח, ומשנשחט שוב אי אפשר להעמידו!

אלא שמע מינה [למד מכאן] שמה שנאמר "לא יגאל" — לא ימכר הוא, וקודם שנשחט המעשר אינו יכול למוכרו לאדם אחר, אבל לאחר שנשחט — מותר הדבר.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שקדשי מזבח אף הם היו בכלל העמדה והערכה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, אלא רק קדשי בדק הבית, ואם כן ניתן לפדות מעשר לאחר שחיטה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא נפרש כפשוטו, ש"לא יגאל" משמעו — לא ייפדה?

ומשיבים: אנן הכי קאמרינן [אנו, כך אנו אומרים]: הואיל ו"לא יגאל" האמור אינו אלא מחיים, כדין תמורה, אבל לאחר שחיטה מותר הדבר — לא ניתן לפרש זאת כאיסור פדייה, שכן מי איכא [האם יש, ייתכן, דבר] שמחיים לא מיפריק [אינו נפדה], ולאחר שחיטה מיפריק [נפדה]? אלא מכאן שאין מדובר באיסור פדייה, אלא באיסור מכירה. ודוחים: אלמה [מדוע] לא נאמר שניתן לפדותו רק לאחר שחיטה? והרי יש טעם לחלוקה כזו: מחיים דאלימא קדושתיה [שתקיפה, חזקה, קדושתו] — לא מיפריק [אינו נפדה], ודווקא לאחר שחיטה דאקיל ליה קדושתיה [שהוקלה לו קדושתו] — מיפריק [נפדה]!

ודוחים: ולא כל שכן הוא, שנאמר היפך דבר זה: ומה מחיים, דאלים למיתפס [שהמעשר תקיף, חזק, כדי לתפוס] את פדיונו בקדושתו, שהרי הוא עושה תמורה — לא מיפריק [אינו נפדה], לאחר שחיטה, דלא אלים למיתפס [שאינו חזק לתפוס] פדיונו, שהרי השחוטה אינה עושה תמורה — האם מיפריק [נפדה]? אלא שמע מינה [למד מכאן]: "לא יגאל" — לא ימכר הוא.

ואומרים: אם כן, ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] במפורש "לא ימכר"! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] "לא ימכר", הוה אמינא [הייתי אומר]: איזדבוני הוא דלא מזדבן [להימכר הוא שאינו נמכר], מפני דקא עביד עובדין דחול [שהוא עושה בו מעשים של חול], שהוא נוהג בו כבהמת חולין רגילה, ודמיו נעשים חולין, אבל איפרוקי — מיפריק [להיפדות — הוא נפדה], דהא עיילי [שהרי נכנסים] דמיו להקדש, להכי כתב רחמנא [לכך כתבה התורה]: "לא יגאל", שאסור לפדותו,

ומכאן אתה למד דלא איזדבוני מיזדבן [שאינו נמכר] ולא איפרוקי מיפריק [ואינו נפדה]. א משנה בית

שמאי אומרים: לא ימנה ישראל עם הכהן לאכילת בכור בעל מום. ובית הלל מתירין שישראל יאכל מן הבכור הזה, ואפילו מתירים לגוי לאכול ממנו.

ב גמרא שנינו במשנתנו, כי לדעת בית הלל מותר אפילו לגוי לאכול מן הבכור. ואומרים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: בכור בעל מום, אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: אפילו זרים. ר' עקיבא מתיר להאכילו אפילו לגוי. ומה שמתירים בית הלל במשנתנו להאכיל לגוי, הריהו איפוא כפי שפוסק ר' עקיבא לפי שיטתם.

ומסבירים את הנימוקים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי? דכתיב [שנאמר] לאהרן ובניו לגבי הבכורות: "אך בכור שה או בכור כשב... ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח), כלומר, דינם כדין חזה ושוק שמקבלים הכהנים מכל זבח שלמים: מה התם [שם], בחזה ושוק, כהנים — אין [כן] אוכלים בו, ישראל — לא, שהרי נאמר לגביהם: "תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך" (ויקרא י, יד), אף הכא [כאן], באכילת בכור, כהנים — אין [כן] אוכלים ממנו, ישראל — לא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

be redeemed” that the Merciful One writes, why do I need it? If it is not referring to the matter of dedications, as can be inferred from the baraita, apply it to the matter of the animal tithe offering, teaching that it may not be sold. The Gemara raises a difficulty: One can say that instead of applying it to the animal tithe offering, apply it to the matter of a firstborn offering. The Gemara rejects this possibility: The prohibition against selling extends to the animal tithe offering, concerning which the expression of redemption is written, just like dedications, which is not so concerning the firstborn offering.

§ Rav Ashi says that the prohibition against selling the animal tithe offering is not derived from dedications, but rather from the case of the animal tithe offering itself. The phrase “It may not be redeemed,” written with regard to the animal tithe offering, is to be understood as meaning: It may not be sold. Rav Ashi further says: From where do I say this? As it is written: “Then both it and that for which it is substituted shall be holy; it shall not be redeemed” (Leviticus 27:33).

Rav Ashi elaborates: When does the animal tithe offering render a non-sacred animal for which it is exchanged consecrated as a substitute? Only when the animal tithe offering is alive. Similarly, when may the animal tithe offering not be redeemed by its owner? Only when it is alive, which indicates that it may be redeemed after its slaughter. But when redeeming a sanctified animal, it requires standing and valuation, i.e., it has to be set standing before a priest for him to evaluate it and only then is it redeemed (see Leviticus 27:11–12). How, then, can the animal tithe offering be redeemed after having been slaughtered?

Rav Ashi continues: Rather, conclude from this verse that the phrase “it may not be redeemed” is not referring to redemption. Rather, it is actually to be understood as: It may not be sold. Accordingly, the prohibition against selling the animal tithe offering is in effect only while it is alive, as is the halakha with regard to a substitute; but once it is slaughtered, it may be sold.

The Gemara raises a difficulty: This works out well according to the one who says that animals consecrated to be sacrificed on the altar that were disqualified due to a blemish were included in the requirement of standing and valuation. But according to the one who says that animals consecrated to be sacrificed on the altar that were disqualified due to a blemish were not included in the requirement of standing and valuation, what is there to say? According to this opinion, the phrase “It may not be redeemed” can be interpreted literally, in contrast to Rav Ashi’s claim.

The Gemara explains: This is what we said, i.e., this is what we meant. The phrase “It may not be redeemed” cannot be understood literally, as is there ever an instance where an animal may not be redeemed when alive, and yet it may be redeemed after its slaughter? Since such a scenario is impossible, the verse must be referring to the prohibition against selling. The Gemara asks: But why can it not be said that an animal may be redeemed only after its slaughter? One can claim that when the animal is alive, since its sanctity is strong, it is logical to say that it may not be redeemed. Conversely, after its slaughter, when its sanctity is weak, it is logical to claim that it may be redeemed. If so, the phrase can be understood literally.

The Gemara rejects this contention: But isn’t the opposite claim, that a slaughtered animal tithe offering may not be redeemed, based on an a fortiori inference: If, when the animal tithe offering is alive and its sanctity is strong enough to transfer that sanctity to its redemption money, just as it renders a non-sacred animal consecrated as a substitute, nevertheless it may not be redeemed, then after its slaughter, when its sanctity is not strong enough to transfer that sanctity to its redemption money, as at this stage it cannot render a non-sacred animal consecrated as a substitute, should it be able to be redeemed? In other words, the fact that substitution can be effected only with a living animal indicates that a strong sanctity is more easily transferable to another item than a weak sanctity. Rather, conclude from this that the phrase “It may not be redeemed” is actually to be understood as meaning that it may not be sold.

The Gemara raises a difficulty: But if so, let the Merciful One write explicitly: It may not be sold. The Gemara answers: Had the Merciful One written: It may not be sold, I would say that the animal tithe offering only may not be sold, as one who does so performs an act of a non-sacred item, by treating the consecrated animal in the same manner as a non-sacred animal and transferring its value to non-sacred money. But I would say that it may be redeemed, as in this manner its value becomes consecrated. Therefore, in order to counter this notion, the Merciful One writes: “It may not be redeemed,” which teaches both that the animal tithe offering may not be sold and that it may not be redeemed.

MISHNA: Beit Shammai say: An Israelite cannot be counted with the priest to partake of a blemished firstborn. And Beit Hillel deem it permitted for him to partake of it, and they deem it permitted even for a gentile to partake of a blemished firstborn.

GEMARA: The mishna teaches that Beit Hillel deem it permitted even for a gentile to partake of a blemished firstborn offering. The Gemara says: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Akiva, as it is taught in a baraita: In the case of a blemished firstborn offering, only a group constituted entirely of priests may be counted to partake of it; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: The group may even be constituted of non-priests. Rabbi Akiva says that Beit Hillel deem it permitted even for a gentile to partake of a blemished firstborn. Evidently, Beit Hillel’s opinion in the mishna is in accordance with Rabbi Akiva’s explanation in this baraita.

The Gemara explains: What is the reason of Beit Shammai? As it is written in a verse discussing the firstborn offering, addressed to Aaron and his sons: “But the firstling of an ox, or the firstling of a sheep, or the firstling of a goat you shall not redeem; they are holy …and their flesh shall be yours, as the wave breast and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:17–18). Just as there, with regard to the breast and the thigh, priests may partake of it but an Israelite, i.e., a non-priest, may not, as the verse states: “You shall eat in a pure place; you, and your sons, and your daughters with you” (Leviticus 10:14), so too here, with regard to the firstborn offering, only priests may partake of it, but an Israelite may not.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנהו ענין למעשר האי לא יגאל יתירא ולמכירה:

והאי בעי העמדה והערכה. קודם שיגאל ואי אפשר להעמידן שכבר נשחט אלא ש"מ לא ימכר הוא:

הניחא למ"ד קדשי מזבח היו בכלל. מצות העמדה והערכה אמרת דלא מתריץ בלא יגאל ממש:

אלא למ"ד וכו'. אמר לך רב אשי אנן הכי קא אמרינן כלומר מהא דייקינן דלא ימכר הוא דמי איכא מידי דמחיים כי אלים למיתפס פדיונו לא מיפריק ולאחר שחיטה דלא אלים מיפריק אלא ש"מ דהאי לא יגאל לא ימכר הוא:

לא ימנה ישראל עם הכהן. על הבכור בעל מום לאוכלו עמו:

גמרא תנהו ענין לבכור מעשר כו' אלמא לא מחיים דאלימא כו' ואין נמנין עליו כו' מ"ט דב"ש דכתיב ובשרם גו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה (והרי הקדש) [מסתברא] כו' למגרס אמר רבא כו' הד"א לאו מזדבן הס"ד ואח"כ מ"ה חולין נינהו ונמכרים הס"ד ואח"כ מ"ה תנהו ענין למעשר כו' ובד"ה מנא אמינא ליה מדלא כו' דוקא ולמידק הא כו' דמיו הס"ד ואח"כ מ"ה העמדה כו' דאקלישתא קדושתיה כו' שרי למכור הס"ד ואח"כ מ"ה גאולה משמע בבעלים ותופס ליה כו' קרא הס"ד ואח"כ מ"ה להכי כתב כו' מזדבן הוא ולא אפרוקי מפרק ובגאולה כו' לאוקמא דא"כ לא מצינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פסק מתני' כו' ואומר ר"י דהלכתא כב"ה דמתני' דשרו אפילו לעובד כוכבים ולא כב"ה דברייתא כו' דהוי הלכתא כסתם דמתניתין כדאיתא כו' ואע"ג דר"י בר חנינא בנזיר בפ' מי שאימר סבר דאין שחיטה כו' (הפקר) [הקפר] וגמר חד מצבי כו' וה"ט כדפירש לעיל בפרק כו' ואיל ושרי אפילו לעובד כוכבים כו' לצבי ואיל הלכך בכור שמת או נשחט בלא התרה כו' ואפי' ר"ע כו' אפילו בגבולין אלא כו' דאמרי בעור אלא יצא לבית כו' ונזרק דמה כו' וקתני עלה בתמורה כו' חטאת יוצא לבית כו' דינס בשמתו ואי כו' הא בבכור (תנא) [תנן] דסבר כו' ומייתי לה פ' בתרא דתמורה כו' ידלק הבגד ובכל כו' פריך משיער נזיר ופטר חמור דתנן התם יקבר כו' תנן בשיער ופטר חמור ידלק כו' אפטר חמור כאן בשק כאן בשיער פי' כו' כצ"ל:

רש"י (בסה"ע) דכתיב אתה ובניך כו'. הוא בויקרא י יד:

תד"ה פסק. בלשון ב"ה דעדיף משאר סתמי כדאיתא בסוף שבת (קנז). לפנינו שם ליתא רק ריו"ח סתמא אחרינא אשכח בש"א מגביהין כו'. ופרש"י ב"ה חשיב כסתמא. ואולי משום דק"ל מדוע לא פריך הגמרא מאי חזית כו' כדפריך בשבועות (ר"ד ד) ובחולין (מג) לפרש"י. לכן פירשו דב"ה עדיף מסתמא:

בא"ד ובפ' עד כמה מי שאינו מומחה כו' ולקמן בפירקין כו' ונודע שלא הראהו כו'. ל"י מה ראיה משתי אלו הלא הן כמו בכור תמים שנשחט בחוץ דודאי אסור בהנאה כקדשים שנשחטו בחוץ:

בא"ד דאמר מדבריו למדנו כו' משמע דבשרו אסור בהנאה. כצ"ל:

תוס' ד"ה פסק וכו' דפירשו שהחלב מותר לעובד כוכבים. עי' לעיל לא ע"ב תוד"ה מבליעו:

תנהו ענין למעשר. למכירה: מסתברא דאמעשר שדינן ליה שכן גאולה כמותו. כך שמעתי ויש לי הרבה להשיב חדא דקאמר אי בבעלים הקדש נינהו והרי הקדש בר פדייה שהרי קדשי בדק הבית נפדין כקדשי מזבח כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ובעל כרחיך איצטריך למכתב בחרמים לא יגאל ועוד דקאמר תנהו ענין למעשר ומה לנו להביא לא יגאל אמעשר הרי כבר נאמר בו לא יגאל ואם למכירה קאמר היה לו עוד לומר אם אינו ענין לגאולה תנהו ענין למכירה אי נמי הוה ליה למימר לא יגאל דחרמים למה לי ש''מ לאפנויי ולדון גזירה שוה דמה כאן מכירה עמו אף מעשר מכירה עמו הילכך מדומה לי דהכי מיבעי לך למיגרס אמר רבא לא ימכר דחרמים לא צריך והכי פירושה רבא אמר בלא גזירה שוה נפקא לן במעשר דאינו נמכר דלא ימכר דחרמים לא צריך הקדש נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אלא לגזבר נמסר וה''נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן חולין נינהו ונמכרין תנהו ענין למעשר דלא ימכר וכן עיקר: מנא אמינא לה. מדלא אסר ליה אלא מחיים דאי גאולה בבעלים דוקא ולמידק הא לאחר שחיטה נגאל ותופס את דמיו: העמדה והערכה בעי. אלא ודאי ליתיה בתורת פדיון כלל ואינו קדוש לתפוס את דמיו בקדושה והאי לא יגאל לא ימכר הוא ומשום דעביד ביה עובדא דחול קאסר ליה רחמנא הילכך מחיים דחמירא קדושתיה אסור לאחר שחיטה דאקלישא קדושתיה דהא נשחט בחוץ לאכילת זרים שרי למכור: גאולה. משמע בבעלים ותופס ליה פדיונו דאי אין תופס פדיונו למה להו לבעליו לפדותו אלא לאו ש''מ לא ימכר משום עובדין דחול קאסר ליה קרא: להכי כתב לא יגאל. דמדאפיק מכירה בלשון גאולה שמע מינה דלא איזדבוני מיזדבן הוא ולא אפרוקי מיפריק ובגאולה גרידתא ליכא לאוקמה דא''כ לא מצינן למידק הא לאחר שחיטה נגאל: מתני' לא ימנה. אפי' אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו: גמ' מתני'. דשרי עובד כוכבים באכילת בכור מני ר' עקיבא היא דמתיר אליבא דב''ה קאמר ר' עקיבא דבית הלל מתירין אפי' עובד כוכבים: מה בחזה ושוק כהנים אין ישראל לא. דכתיב ואתה ובניך ובנותיך אתך:

פסק מתני' מני רבי עקיבא היא. ואומר ר''י דהלכתא כב''ה דמתניתין דשרו אפי' לעובד כוכבים ולא כב''ה דברייתא דאסרי ופליגי אר' עקיבא דהוי סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהוי הלכתא כסתם דמתני' כדאיתא בהחולץ (יבמות דף מב:) וכ''ש דהכא דסתם לן כלשון ברייתא דעדיף משאר סתמי כדאיתא בסוף שבת (דף קנז.) והא דפרישנא בסמוך טעמא דרבי עקיבא מדכתיב כצבי וכאיל ואמרינן דאידך מוקים לה כר' אלעזר הקפר פי' דדריש בריש פרק שני דחולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה אלא מדברי סופרים משמע דר''ע לית ליה דרבי אלעזר הקפר אלא סבר לה כרבי דדריש שחיטה מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה דלמא הכי קיי''ל כרבי ואע''ג דרבי יוסי בר חנינא בנזיר בפרק מי שאמר (דף כט.) סובר דאין שחיטה לעוף מה''ת אין ראיה ממנו שיהא הלכה כן דתנא הוא כדמוכח התם ועוד דר''ע מצי סבר כר' אלעזר הקפר וגמר חד מצבי וחד מאיל כדפרישית לעיל בפ' שני (דף טו.) גבי מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה כו' ובהלכות גדולות משמע שרוצה לפסוק כב''ה דברייתא ומשמע נמי דמדרבנן היא דפליגי ארבי עקיבא דפירשו שהחלב מותר לעובד כוכבים משום דאיתקש פסולי המוקדשים לאיל וצבי והבשר אסור להאכילו לעובד כוכבים מדרבנן ואין להביא ראיה דאסור לעובד כוכבים משום דקי''ל כההוא דרשא ואכלת ולא לכלביך וה''ה לעובד כוכבים כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף כט.) דאשכחן כמה סתמי כהך דאיתא הכא בפרק הלוקח בהמה (דף כא:) לעיל גבי חררת דם דתנן יקבר ובפרק עד כמה (לעיל דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ולקמן בפרקין (דף לז.) השוחט את הבכור ונודע (עד) שלא הראהו כו' הבשר יקבר ובפ' בהמה המקשה (חולין דף סט:) גבי יצא רובו ה''ז יקבר אבל היך אין ראיה דשפיר אתיא כר''ע דהא לר''ע גופיה שמעינן ליה בפרק טבול יום (זבחים דף קג: וקד.) דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשרם אסור בהנאה והיינו טעמא כדפרישנא לעיל בפ' שני (דף יד.) גבי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפילו לעובד כוכבים ולא איתסר מואכלת ולא לכלביך אבל היכא דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל הילכך בכור שמת או נשחט בלא התרה או הותר ונמצא טריפה טעון קבורה כדמוכח הני סתמי ואפי' רבי עקיבא מודה כדאמר בפ' טבול יום (זבחים דף קד.) ואף ר''ע לא אמר שיהא העור מותר אפי' בגבולין אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא ובטריפה נמי ואע''ג דשרי ר''ע העור אין הלכה כמותו כדמסקינן התם והלכתא כחכמים דאמרי אין לא ראיתי ראיה אלא יצא לבית השריפה ומיהו לדידן לא בעי שריפה דהתם במקדש הוא דבעי שריפה דבמקדש קאי ומ''ש שם בספרים והלכתא כחכמים בשר בקבורה והעור בשריפה פי' שם רש''י דלא גרס ליה דרבנן דאמרי בעור אלא יצא לבית השריפה לאו אדר''ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא דאיירי בקדשי המקדש ומיהו קשיא בברייתא דלקמן בשמעתין (דף לג.) גבי שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום דקאמר ר' אלעזר בר''ש אפי' בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה אסורה וקתני עלה בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד.) יוצא לבית השריפה והשתא מאיזה טעם היא בשריפה כל עיקר פסולה לא הוי אלא משום דהויא כחטאת שכפרו בעליה דמתה וחטאות המתות דינם כשמתו ואי משום דכי נשחטו הויא ליה כעין קדשים פסולים שנפסלו אחר שחיטה שיוצאים לבית השריפה הא בבכור תנן דסבר כשנשחט שלא על פי מומחה וכשנמצא טריפה הוי בקבורה כדפרישית ושמא יש לחלק בין בזמן הזה לזמן בית המקדש ואם היינו מחלקים בין נשחט שלא על פי מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת גירסת הספרים דזבחים אלא שנגרוס אפכא והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר וא''ת מ''ש הא במס' ערלה (פ''ג מ''ג) ומייתי לה בפ''ב דתמורה (דף לד.) האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק הבגד ובכל הנך שהבאתי משמע דדינו של בכור בקבורה ואין לחלק בין שער לשער דכה''ג פריך משער נזיר ופטר חמור דתנן התם יקבר ובמס' ערלה (שם) תנן בשער ובפטר חמור ידלק ואין נראה לדחות דהתם פריך משום דמשמע ליה מתני' התם דקתני שער נזיר ופטר חמור דקאי שער אתרוייהו ועוד תניא נמי בתוספתא התולש צמר מבכור תם והניחו בחלון אע''ג שנולד לו מום לאחר מכאן ושחטו הרי זה יקבר וי''ל דאיכא לשנויי הכא כדמשני התם אפטר חמור כאן בשק כאן בשער פי' שער ממהר לכלות וסגי ליה בקבורה אבל אם עשה ממנו בגד חיישינן שמא יוציאוהו אחר שנקבר ובעי שריפה ואיכא דמשני התם ומוקי לה כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד