בכורות לג ע"ב

ושואלים: ולוקמה [ויעמיד] רב חסדא את הברייתא כולה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שאין מרגילים בפסולי המוקדשים, ואף בכור בעל מום בכלל זה! ומשיבים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] שבעל מום עומד בקדושתו, ואסור להרגיל בו, אלא בשאר פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו [שהם תקיפים בקדושתם עד כדי לתפוס את פדיונם] בקדושה. אבל בכור בעל מום, שלא ניתן לפדותו, דלא אלים למיתפס [שאינו תקיף עד כדי לתפוס] את פדיונו בקדושה — שמא לא [אינו] עומד בקדושתו, ומותר להרגיל בו.

ושואלים: וכי ר' אלעזר בר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את ההלכה ששנינו במשנה בלא חולק, שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא? אלמא [הרי] שכיון דאיכא רווחא [שיש רווח] להקדש — שרי לה [מותר לו] לנהוג מנהג חולין בפסולי המוקדשים. ומדוע לא יתיר להרגיל בהם לאחר פדיונם? והרי על ידי כך ירויח ההקדש, שיפדו אנשים את הפסולים במחיר גבוה יותר!

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מה שמשביח בעור על ידי שמפשיט אותו בשלימות — פגם בבשר, שמקצת הבשר הולך לאיבוד בדרך הפשטה זו. וההיתר להרגיל אינו מעלה את ערך הבהמה. במערבא [במערב, בארץ ישראל] משמיה [משמו] של רבינא אמרי [אומרים] טעם אחר לאיסור להרגיל בפסולי המוקדשים — מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, והרי אסור לעבוד בפסולי המוקדשים.

ר' יוסי בר אבין אומר: גזירה שמא ימתין לשוחטם עד שימצא מי שיצטרך לעור כזה, ובתוך כך יגדל מהן עדרים עדרים, וייכשל באיסור גיזה ועבודה.

א משנה בכור שאחזו דם, שחלה מחמת ריבוי דם, וצריכים להקיז את דמו לרפואה, אפילו מת הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו דם, שמא מתוך כך יטיל בו מום, ואסור להטיל מום בקדשים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: יקיז לו דם, ובלבד שלא יעשה בו תוך כדי כך מום. ואם עשה בו מום בתוך ההקזה — הרי זה לא ישחט עליו, בגלל מום זה, אלא ימתין לו עד שיפול בו מום אחר. ר' שמעון אומר: יקיז בכל מקרה, אף על פי שהוא עושה בו מום, מפני שאינו מתכוון להטיל בו מום אלא לרפאותו.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בכור שאחזו דם, מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: מקיזים אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט הבכור על אותו המום. ר' שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום. ר' יהודה אומר: אפילו מת מהמחלה — אין מקיזין לו את הדם.

מסופר, מתני ליה [היה משנה לו, מלמד אותו] ר' אלעזר לבריה [לבנו], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה מלמד זאת ר' חייא לבריה [לבנו]: כמחלוקת כאן בברייתא זו — כך מחלוקת בחבית של תרומה. דתנן [ששנינו במשנה]: חבית של שמן של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ואסור לאוכלה — שמא טמאה היא, ודינה בשריפה, ומצד אחר אסור להשתמש בה לצרכים אחרים, כגון להדליק בה את הנר — שמא טהורה היא, ואינה מותרת אלא באכילה. מה ייעשה בה? ר' אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה (במקום גלוי) שאינה נשמרת בו, ועלולה להיטמא — יניחנה במקום המוצנע, וכן אם היתה חבית זו מגולה — יכסנה.

ר' יהושע אומר להיפך: אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה במקום התורפה, אם היתה מכוסה — יגלנה, כדי שתיטמא, ויוכל להשתמש בה. רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר, כלומר, יניחנה כמות שהיא.

ויש לומר כי ר' מאיר, האומר שאין מקיזים דם לבכור במקום שההקזה עושה בו מום, סבור כר' אליעזר, האוסר להניח את התרומה במקום שהיא עלולה ליטמא בו. ורבנן [וחכמים], האומרים שמקיזים דם לבכור אף במקום שעושה בו מום, כדי שלא ימות וניתן יהיה ליהנות ממנו (לכשיפול בו מום אחר), סבורים כדעת ר' יהושע, האומר שגורמים טומאה לתרומה, כדי שניתן יהיה להשתמש בה. ור' יהודה, האומר שאין מקיזים כלל דם לבכור, סבור כדעת רבן גמליאל, האומר שאין נוגעים כלל בחבית התרומה כשנפל בה ספק.

את ההשוואה הזו דוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? הרי יש מקום לחלק בין המקרים. דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר התם [שם, בבכור] שאין מקיזים במקום שעושה בו מום, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל הכא דגרמא [כאן, בחבית, שהוא רק גורם] טומאה לחבית, ואינו עושה מעשה בגופה — כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שיניחנה במקום התורפה!

וכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אליעזר התם [שם, בחבית] שנפל בה ספק, שצריך לשומרה שלא תבוא לידי טומאה, אלא משום שמא יבא אליהו הנביא ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה. אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו כמו שהוא ימות] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שיקיז במקום שאינו עושה מום, גם אם יש חשש בדבר!

ועוד אפשר לחלק בין הדברים: ועד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אומרים חכמים כאן, בבכור] שמותר להקיז דמו, למרות שהוא עושה בו מום, אלא משום דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], אבל התם [שם, בחבית], שיש מקום לומר שמא יבא אליהו ויטהרנה — כר' אליעזר סבירא להו [סבורים הם], שיש להצניעה, שלא תבוא לידי טומאה! ועוד אפשר לומר, ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן, בבכור], שאין מקיזים לו דם, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל התם דגרמא [שם, בחבית, שהוא רק גורם לדבר], שמא כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שמניח אותה על מנת שתיטמא מאליה!

ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] רבן גמליאל התם [שם, בחבית] שלא יחדש בה דבר, אלא משום שמא יבא אליהו ויטהרנה, אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שמקיזים אף במקום שעושים מום!

ועוד: אין מקום להשוות את המחלוקות שבשני הדינים, בהטלת מום שבבכור ובטומאת התרומה, שכן הכא בקראי פליגי [כאן בדרשת המקראות הם חלוקים], והכא בקראי פליגי [וכאן בדרשת המקראות הם חלוקים]. ומה היא המחלוקת בדרשת המקראות לגבי הטלת מום בבכור? שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכל, כל התנאים שנחלקו בברייתא האם מותר להקיז דם לבכור שאחזו דם, מודים במחמץ מנחה שבמקדש אחר מחמץ (אחר שכבר חימצו אותה) — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר] במנחה: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י) למרות שכבר נאמר "לא תעשה חמץ" (שם ב, יא).

וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס, במי שעושה מעשה של סירוס בבעל חיים שכבר סירסוהו — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר]: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד). ויש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב להזכיר נתוק? אם על כורת, שחותך את האשכים מחיבורם, חייב, על נותק, שעוקר לגמרי את האשכים ממקומם, לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שגם הוא חייב.

ולא נחלקו החכמים בברייתא אלא במטיל מום בבעל מום, שבכור שאחזו דם, והוא עומד למות מכך — אין לך מום גדול מזה, שר' מאיר האוסר להקיז לו דם במקום שעושה בו מום, סבר [סבור]: נאמר לגבי קרבנות "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), והוא מפרשו שלא יעשה (כאילו היה מנוקד: יהיה) בו כל מום, גם אם היה בו כבר מום קודם לכן. ורבנן [וחכמים] המתירים להקיז לו דם אף במקום שעושה בו מום, סברי [סבורים]: הואיל ונאמר תחילה "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא), הרי זה מלמד שדווקא בתמים יש איסור להטיל מום, ולא בבעל מום.

ושואלים: ור' מאיר, האי [זה הכתוב] "תמים יהיה לרצון" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [צריך אותו כדי למעט] מי שהיה בעל מום מעיקרו [מתחילתו], לפני הקדשתו, שאינו בכלל איסור זה.

ומקשים: בעל מום מעיקרו פשיטא [פשוט] שמותר לעשות בו מום אף אחר שהקדישוהו, הלוא דיקלא בעלמא [דקל, עץ, בלבד] הוא, כלומר, לא נתפסה בו קדושת קרבן כלל!

אלא למעוטי [למעט] פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, ונפסלו, לומר שאין איסור להטיל בהם מום לאחר פדיונן. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי [והם אסורים] בגיזה ועבודה כמו לפני פדיונם — בעשיית מומין נמי ליתסרו [גם כן ייאסרו], קא משמע לן [משמיע לנו] שאין איסור על הטלת מום בהם.

ומצד שני שואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], מדוע הם סבורים שאין איסור להטיל מום בקרבן שכבר נפל בו מום? הכתיב [הרי נאמר] "כל מום לא יהיה בו"! ומשיבים: כתוב זה לגרמא הוא דאתי [לגרימת מום בבהמה תמימה הוא בא], שלא זו בלבד שאסור להטיל מום בבהמת קדשים, אלא גם אסור לגרום שיפול בה מום. דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר "מום לא יהיה בו" — אין לי

The Gemara suggests: But if so, let Rav Ḥisda establish the entire baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. The Gemara answers: Perhaps Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that the sanctity of a slaughtered blemished offering is retained only there, with regard to other disqualified consecrated animals, because their level of sanctity is strong enough to transfer their sanctity to their redemption money. But with regard to a blemished firstborn offering, whose level of sanctity is not strong enough to transfer it to its redemption money, perhaps its sanctity is not retained, and therefore one may skin the hide from its feet.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, agree with the ruling of the mishna (31a) that all disqualified consecrated animals are sold in the butchers’ market and weighed and sold by the litra, in the manner of non-sacred meat? Certainly he agrees with that halakha. Evidently, since there is a benefit that accrues to the Temple treasury, the tanna of the mishna deems this permitted. As it was taught (31b), the meat of disqualified consecrated animals may be treated in this manner despite the fact that it retains a measure of sanctity. The reason is that if the owner knows that it is permitted for him to perform this more lucrative action, he is likely to spend more money to redeem the animal in the first place, which benefits the Temple treasury. By the same logic, why doesn’t Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, permit the more lucrative action of skinning the animal from its feet?

The Gemara cites several resolutions. Rav Mari, son of Rav Kahana, said that the benefit gained to the hide by skinning it whole is offset by the detriment caused to the flesh. Part of the animal’s flesh is severed from the carcass during the skinning process, thereby lowering its value. In the West, Eretz Yisrael, they say in the name of Ravina that skinning a disqualified consecrated animal from its feet is prohibited because it appears as though he is performing work with sacrificial animals, which is prohibited.

Rabbi Yosei bar Avin says that this prohibition is a rabbinic decree, lest one retain the disqualified consecrated animals in his possession while waiting for a consumer to purchase the hides, and in the meantime raise many herds of disqualified animals from them. In such a case, he might shear or work the animals in a prohibited manner.

MISHNA: With regard to a firstborn animal that was congested with excess blood, even if the animal will die if one does not let the excess blood, one may not let its blood, as this might cause a blemish, and it is prohibited to cause a blemish on consecrated animals. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may let the blood provided that he will not cause a blemish while doing so, and if he caused a blemish, the animal may not be slaughtered on account of that blemish. Since he was the cause of the blemish, he may not slaughter the animal until it develops a different, unrelated blemish. Rabbi Shimon says: One may let the blood even if he thereby causes a blemish in the animal.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a firstborn animal that was congested with excess blood, and which can be healed only through bloodletting, one may let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision does not cause a permanent blemish. But one may not let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision causes a permanent blemish, as it is prohibited to intentionally cause a blemish in a firstborn animal; this is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: One may even let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision causes a permanent blemish, provided that he does not slaughter the animal on the basis of that blemish, even though in general, a firstborn animal may be slaughtered once it develops any permanent blemish. Rabbi Shimon says: The animal may even be slaughtered on the basis of that blemish. Rabbi Yehuda says: Even if the firstborn would die if its blood is not let, one may not let its blood at all.

The Gemara relates: Rabbi Elazar taught his son, and some say it was Rabbi Ḥiyya who taught his son: Just as there is a dispute here in this baraita with regard to bloodletting, so there is a dispute in a mishna with regard to a barrel of teruma. As we learned (Terumot 8:8): In the case of a barrel of teruma oil with regard to which uncertainty developed concerning its status of ritual impurity, and which therefore may not be eaten, Rabbi Eliezer says that one must nevertheless safeguard the teruma from impurity. Therefore, if the barrel was resting in a vulnerable location, where it might come into contact with impurity, one should place it in a concealed location, and if it was exposed, he should cover it.

Rabbi Yehoshua says: That is not necessary. Rather, if it was placed in a concealed location, one may place it in a vulnerable location. If it was covered he may expose it, as he need no longer safeguard this teruma from impurity. Rabban Gamliel says: One should do nothing new with it, i.e., he should leave the barrel as it is.

The Gemara clarifies: Rabbi Meir, who deems it permitted to let the firstborn offering’s blood provided that one does not cause a blemish, holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who deems it prohibited to place the barrel in an exposed location lest it become ritually impure, which is equivalent to a blemish. And the Rabbis, who deem bloodletting permitted even if it will cause a blemish, hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who rules that the contents of the barrel may be exposed to ritual impurity. And Rabbi Yehuda, who says that bloodletting is not permitted under any circumstance, holds in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who rules that the barrel should be left as is and not be handled at all.

The Gemara rejects this suggestion: From where can one prove that these comparisons are accurate? Perhaps Rabbi Meir states his opinion, that one may not let blood in a place that will cause a blemish, only there, as the individual is causing the blemish by direct action. But here, in the case of the barrel, where the ritual impurity results from an indirect action, perhaps he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.

And furthermore, perhaps Rabbi Eliezer states his opinion that the barrel should be protected only here, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure. But there, with regard to the firstborn offering, where if one leaves the animal it will certainly die, perhaps he holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that bloodletting is permitted in order to prevent the animal’s death.

And likewise, perhaps the Rabbis state their opinion only here, with regard to the firstborn offering, as if one leaves it, the animal will certainly die. But there, in the case of the barrel of teruma, perhaps they accept the claim that one must safeguard the teruma, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure, which would mean that they hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. It can also be suggested that Rabbi Yehuda states his opinion, that bloodletting is prohibited in all circumstances, only here, with regard to the firstborn offering, as the individual is causing the blemish by direct action. But there, in the case of the barrel, where the ritual impurity results from an indirect action, perhaps he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.

And perhaps Rabban Gamliel states his opinion, that the barrel should not be moved at all, only there, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure. But here, with regard to the firstborn offering, where if one leaves it, it will certainly die, it is possible that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

And furthermore, one cannot draw parallels between the opinions of the two sources, as here the tanna’im disagree with regard to the exposition of certain verses, and there they disagree with regard to the exposition of certain other verses. As Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: All of the Sages who disagree as to whether one may let the blood of the firstborn animal concede that one who leavens a meal offering after another had already leavened it is liable to receive lashes for the additional leavening, as it is written: “It shall not be baked with leaven” (Leviticus 6:10), and it is also stated: “No meal offering that you sacrifice to God shall be made with leaven” (Leviticus 2:11). This indicates that one is liable for every act of leavening performed on a meal offering.

Similarly, everyone agrees that one who castrates an animal after one who has already castrated it is liable, as it is written: “Those whose testicles are bruised or crushed or detached or cut shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24). If one is liable when the seminal vesicles are cut, then when the testicles are detached altogether, is he not all the more so liable? Rather, this verse serves to include one who detaches the testicles after one who cuts the seminal vesicles, to indicate that he is liable. Apparently, one is liable for castrating an animal that is already sterilized.

These Sages disagree only with regard to one who causes a blemish in an already blemished animal, such as one whose blood circulation is constricted. As Rabbi Meir maintains that as the verse states: “It shall be perfect to be accepted; there shall be no blemish in it” (Leviticus 22:21), this categorical statement includes even the causing of a blemish in an offering that is already blemished. And the Rabbis maintain that the phrase “It shall be perfect to be accepted” indicates that the prohibition against causing a blemish applies only to an animal that is currently perfect, i.e., unblemished, and can therefore be accepted, i.e., it is fit to be sacrificed upon the altar. If the animal is already blemished, there is no prohibition against causing an additional blemish in it.

The Gemara asks: And Rabbi Meir, what does he do with this verse: “It shall be perfect to be accepted”? The Gemara answers: That verse serves to exclude only an animal that was blemished from the outset, i.e., an animal that was born with a blemish. In such a case, there is no prohibition against causing an additional blemish in it. But if the animal was initially unblemished and later developed a blemish, it is prohibited to cause another blemish in it.

The Gemara rejects this suggestion: There is no need to exclude an animal that was blemished from the outset, as it is merely like a palm tree, i.e., it can never attain the status of an animal consecrated as an offering. Therefore, it is obvious that the prohibition against causing a blemish does not apply to this animal.

Rather, Rabbi Meir maintains that the phrase “It shall be perfect to be accepted” serves to exclude disqualified consecrated animals, to teach that after their redemption, when they become non-sacred, the prohibition against causing a blemish does not apply to them any longer. This exclusion is necessary, as it might enter your mind to say that since even after they have been redeemed and are non-sacred, just as it is prohibited to shear these animals or use them for labor, perhaps let it also be prohibited to cause a blemish upon them. Consequently, this verse teaches us that there is no prohibition against causing a blemish in these animals.

The Gemara asks: And as for the Rabbis as well, who derive their opinion from the verse: “It shall be perfect to be accepted,” isn’t it written: “There shall not be any blemish in it,” which indicates an expansion of the prohibition against causing a blemish upon an offering? The Gemara answers: That verse comes to teach that the prohibition against causing a blemish extends also to a blemish caused as the result of an indirect action. As it is taught in a baraita: The verse states: “There shall not be any blemish in it” (Leviticus 22:21); from here I have derived