בכורות לה ע"א

טימא טהרות של חבירו ומת, שקנסוהו חכמים לשלם על הנזק שגרם לו, אם מת — לא קנסו בנו אחריו שישלם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? היזק שאינו ניכר לעין לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק מן התורה, שצריך לשלם עבורו, אלא קנסא דרבנן [קנס מדברי חכמים] הוא, ומאחר שכן לדידיה [לו עצמו] קנסו רבנן [חכמים], לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים].

א משנה מעשה בזכר של רחלים (איל) זקן, ושערו מדולדל, משום שהיה בכור ואסור בגיזה, וראהו קסטור (ממונה, פקיד רומאי) אחד, ואמר: מה טיבו של זה, שהניחוהו להזקין ולא שחטוהו אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל הקסטור פיגום (פגיון, סכין) וצרם (עשה חתך) באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירו את הבכור הזה בשחיטה. ואחר שהתירו, הלך אותו קסטור וצירם באזני בכורות אחרים כדי להתירם, ואסרו חכמים את הבכורות בשחיטה, למרות שהיה בהם מום.

כיוצא זו, פעם אחת היו תינוקות (ילדים) משחקין בשדה, וקשרו זנבי טלאים זה בזה, וכשרצו לכאן ולכאן נפסקה (נתלש) זנבו של אחד מהם והתברר כי הרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירו את הבכור במום זה. ראו שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, כדי שיפול בהם מום, ואסרו חכמים לשוחטם. זה הכלל: כל מום שהוא נעשה לדעתו, במכוון, כדי להתירו — אסור, שלא לדעתו — מותר.

ב גמרא שנינו במשנה: מעשה בקסטור שהטיל מום בבכור, והתירו חכמים לשוחטו. ועוד פעם אחרת היה מעשה בתינוקות, והתירו חכמים לשוחטו. ומעירים: וצריכא [וצריך] לספר שהתירו חכמים בתחילה בשני המקרים. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק את המעשה בגוי, היינו אומרים כי דווקא שם התירו את הבכור, משום דלא אתי למיסרך [שאין חשש שיבוא להתרגל] לעשות את הדברים הללו בעתיד, שהרי אין זה מעניינו. אבל קטן דאתי למיסרך [שיבוא להתרגל] ולעשות כן גם בעתיד — אימא [אמור] שלא יתירו מתחילה, גם כשעשה זאת שלא במתכוון.

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק לגבי קטן, שאין אוסרים את הבכור כשעשה בו מום שלא במתכוון, היינו אומרים שהוא משום דלא אתי לאיחלופי [שאין חשש שיבוא הדבר להתחלף] בגדול, שאין אנשים למדים ממה שנעשה בקטנים. אבל גוי, שיש חשש דאתי לאיחלופי [שיבוא להתחלף] בישראל גדול, שיתיר לעצמו לעשות כן — אימא [אמור] שלא יתירו, על כן צריכא [צריך] שיסופרו שני המעשים. ועוד בענין הקסטור שהטיל מום בבכור והתירוהו חכמים.

אמר רב חסדא אמר רב קטינא: לא שנו שהבכור מותר, אלא משום שאמרו ליה [לו] לאותו גוי שאין הבכור נשחט "אלא אם כן היה בו מום", ומשמעות הדבר היא, שאירע בו מום מאליו. אבל אם אמרו ליה [לו]: "אינו נשחט אלא אם נעשה בו מום" — כמאן דאמרו ליה "זיל עביד ביה מומא" דמי [כמי שאמרו לו: "לך עשה בו מום" נחשב], וזה ודאי אסור.

אמר רבא: מכדי [הואיל] ובשני האופנים, משמעות הדבר שהמום ממילא [מאליו] הוא נמצא בבכור, ולא כשאדם עושה אותו, אם כן מה לי אם אמר "היה", מה לי אם אמר "נעשה"? אלא "נעשה" נמי [גם כן] ממילא (מאליו) הוא, ולא שנא [ואין זה משנה] אם כך או כך אמר, ובשניהם הבכור מותר.

שנינו במשנה, זה הכלל: כל שהוא לדעת אסור. ומסבירים: לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא כלל זה? לאיתויי גרמא [להביא גרם], כשגורם שיפול בו מום, ולא רק אם עשה בו מום במישרין.

ומה ששנינו: שלא לדעת מותר — לאיתויי [להביא] מקרה שמסיח לפי תומו, שסיפר לגוי בתום לב שהבכור אינו מותר אלא כשנופל בו מום, והטיל בו הגוי מום.

ג משנה היה בכור של בהמה רדפו רודף אדם, ובעטו האיש כדי להתגונן, ועל ידי כך עשה בו מום — הרי זה שוחטין את הבכור עליו, בגלל מום זה, מפני שלא נעשה מתוך כוונה.

ד גמרא אמר רב פפא: לא שנו שבכור זה מותר אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל אם בעט בו לאחר רדיפה — לא, שהרי אז בוודאי כוונתו היתה לעשות בו מום. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: נתיר את הבכור, משום שלא נתכוון להטיל בו מום, אלא בעט בו משום שצעריה הוא דמדכר [צערו הוא שנזכר], שהבכור רצה להזיק לו, ולכן בועט בו מתוך כעס, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שיש לחשוש שמתכוון לעשות בו מום.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, אמר רב פפא: לא תימא [תאמר]: דווקא אם בעטו בשעת רדיפה — אין [כן], מותר לשוחטו על מום זה, אבל שלא בשעת רדיפה — לא. אלא אפילו בעטו לאחר רדיפה נמי [גם כן] שוחטים אותו על מום זה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? צעריה דמדכר [צערו הוא שנזכר], ואינו מתכוון לעשות בו מום.

ה ובענין הטלת מום בבכור, אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, משום שאינו קדוש בבכורה עד שייוולד, ואין זה בכלל איסור הטלת מום בקדשים. אמר רבא: הואיל ובכור אינו קדוש עד שיצא ראשו, גדיא [גדי עזים] יכול לעשות בו מום באודניה [באוזנו], מפני שיש לו אזניים ארוכות, והן יוצאות לחוץ קודם שיצא כל ראשו. ואילו אימרא [טלה של כבשים], שאזניו קטנות ומצויות באחורי ראשו — מטיל מום בשפוותיה [בשפתיו], מפני שהן יוצאות תחילה. אבל לא באזנו, מפני שהיא יוצאת לאחר שכבר יצא רוב ראשו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בשם רבא: אימרא נמי באודניה [טלה גם כן מטיל מום באוזנו], אימור [אמור]: ודאי דרך צדעיו נפק [יצא], שחלקו האחורי של ראשו, ובו אזניו, יצא תחילה.

ו אמר רבא בעניינים אלו: מום שבפיו של בכור, אכל ולא מיחזי [אם כשאוכל אינו נראה], פעי ומיחזי [וכשהוא פועה נראה] לפי שפותח את פיו הרבה — הוי מומא [הרי זה מום]. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך? הלא כבר תנינא [שנינו] מעין הדברים הללו במשנה להלן: החוטין (החניכיים) החיצונות של הפה שנפגמו ונחסרו מעט, ושנגממו (נעשו בהן חתכים) — הרי זה מום. וכן החניכיים הפנימיות שנעקרו לגמרי. ויש לשאול: מאי טעמא [מה הטעם] כשנעקרו הפנימיות הרי זה מום? והרי אין זה מום גלוי, ששוחטים בגללו את הבכור! לאו משום דכי פעי מיחזי [האם לא משום שכאשר הוא פועה הרי זה נראה]? ואם כן לא חידש רבא דבר!

אמר רב פפא: רבא נמי [גם כן] אינו מחדש דבר, אלא טעמא דמתניתין [את טעמה של המשנה] הוא מפרש: מאי טעמא [מה טעם] נעקרו החניכיים הוי מומא [הרי זה מום] — משום דכי פעי מיחזי [שכאשר הוא פועה הרי זה נראה].

ז משנה כל המומין הראויין (היכולים) לבא בידי אדם, אבל לא ידוע אם נעשו בידי אדם, ואז אסור לשחוט את הבכור עליהם, או אם נעשו מאליהם — רועי ישראל נאמנין להעיד שמאליהם נעשו, רועים כהנים אינן נאמנין, לפי שהכהנים הם הנהנים מכך שהבכור נעשה בעל מום, והם נוגעים איפוא בדבר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא הכהן להעיד על בכור של חבירו, ואין נאמן על של עצמו. ואילו ר' מאיר אומר: הכהן, הואיל והוא חשוד על הדבר, להטיל מום בבכור — לא דנו (דן בו) בעצמו, ולא מעידו, לא מעיד עליו אפילו עבור אדם אחר.

ח גמרא ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בפירוש המשנה: חד [אחד מהם] אמר: "רועי ישראל" הם רועים ישראלים בי [בביתם] של כהנים, והם נאמנין להעיד על מומי הבכור, ואין הם חשודים שמשקרים בעדותם. וטעם הדבר, שכן ללגימא, שיתנו להם הכהנים לאכול עמם מבשר הבכור, לא חיישינן [אין אנו חוששים].

אבל "רועי כהנים", הם רועים כהנים בי [בבית] ישראל והם אין נאמנין, שכן מימר אמר [אומר הוא הרועה הכהן לעצמו]: כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני [כיון שאני טורח בו, בבכור זה, לא יניח אותי, ויתן הבכור לכהנים אחרים], ולכן חושדים בו שמא הטיל בו מום לצורך עצמו, והוא משקר.

והוא הדין לכהן, שאינו נאמן להעיד לכהן אחר על בכורו, אף שהוא עצמו לא ייהנה מן הבכור, משום דחיישינן [שחוששים אנו] לגומלין, שמא יגמלו לזה לזה, וישקרו זה עבור חבירו.

ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: נאמן הוא הכהן על בכור של חבירו, ואין חוששים לגומלין, ואולם אינו נאמן על של עצמו. ואתא [ובא] ר' מאיר למימר [לומר]: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וכיון שהכהנים חשודים על הבכורות — אינם מעידים כלל, אפילו לא על של כהן אחר. זו היתה שיטת הפירוש למשנה של אחד מן האמוראים שהוזכרו לעיל.

וחד [ואחד מהם] אמר ופירשה כך: "רועי ישראל" הם רועים של ישראל, והן הרועים כהנים הם — נאמנין להעיד על הבכור שבעדרו של הבעלים, שמום שבו נפל בו מאליו. ואינו חשוד להטיל בו מום, מתוך הנחה שיקבל אותו מן הבעלים.

that if one rendered impure the ritually pure items of another and died before paying, the Sages did not penalize his son after his death and require him to pay for the damage. What is the reason for this? The reason is that damage that is not evident, i.e., which does not involve any visible change, is not considered damage by Torah law. There is a penalty imposed by rabbinic law, as the injured party suffered a loss, but the Sages penalized only him; the Sages did not penalize his son.

MISHNA: There was an incident involving an old ram whose hair was long and dangling, because it was a firstborn offering. And one Roman quaestor [kastor] saw it and said to its owner: What is the status [tivo] of this animal that you allowed it to grow old and you did not slaughter it? They said to him: It is a firstborn offering, and therefore it may be slaughtered only if it has a blemish. The quaestor took a dagger [pigom] and slit its ear. And the incident came before the Sages for a ruling, and they deemed its slaughter permitted. And after the Sages deemed its slaughter permitted, the quaestor went and slit the ears of other firstborn offerings, but in these cases the Sages deemed their slaughter prohibited, despite the fact that they were now blemished.

One time children were playing in the field and they tied the tails of lambs to each other, and the tail of one of them was severed, and it was a firstborn offering. And the incident came before the Sages for a ruling and they deemed its slaughter permitted. The people who saw that they deemed its slaughter permitted went and tied the tails of other firstborn offerings, and the Sages deemed their slaughter prohibited. This is the principle: With regard to any blemish that is caused intentionally, the animal’s slaughter is prohibited; if the blemish is caused unintentionally, the animal’s slaughter is permitted.

GEMARA: The mishna mentions that one time children were involved in a case in which they unintentionally blemished a firstborn offering whose subsequent slaughter the Sages deemed permitted. The Gemara notes: And although the first clause of the mishna mentions a similar occurrence, the incident involving the children is necessary. As, had the tanna taught us only the incident involving the gentile, it might have been thought that the Sages permitted the slaughter of the firstborn offering only there, as it is not a problem if the gentile will acquire the habit of causing blemishes, because that prohibition does not apply to gentiles. But with regard to a Jewish minor, it is a concern that he is likely to acquire the habit of causing blemishes in firstborn offerings, and therefore one might say that even the first, unintentional time should not be permitted.

And had the tanna taught us only the incident involving a minor, it might have been thought that the Sages deemed the firstborn offering permitted only there, since there is no concern that people will come to confuse a minor with an adult. People would not erroneously conclude that it is permitted to cause a blemish on a firstborn offering intentionally merely due to an incident involving a minor. But in the case of a gentile adult, where this is a concern that people would come to confuse him with a Jewish adult, one might say that even the first, unintentional time should not be permitted. It is therefore necessary for the mishna to teach both cases.

§ The Gemara analyzes the incident involving the Roman quaestor. Rav Ḥisda says that Rav Ketina says: They taught that the firstborn offering is permitted only in a case where the bystanders said to the quaestor: A firstborn offering may not be slaughtered unless it has a blemish, as this is referring to a blemish that develops naturally. But if they said to him that a firstborn offering may be slaughtered only if a blemish was caused to form upon it, which indicates human intervention, it is considered as though they explicitly told him: Go and cause a blemish on it, in which case the animal is prohibited.

The Gemara cites a dissenting opinion. Rava said: Now consider, both expressions in fact indicate that the blemish occurred by itself, as both statements are in the passive. Accordingly, what difference is it to me whether the bystanders used the expression: If it had a blemish, or the expression: A blemish was caused in it? Rather, the expression: Was caused, also indicates that it occurred by itself, and there is no difference between the expressions. In both instances the firstborn offering would be permitted.

The mishna teaches that this is the principle: In the case of any blemish that is caused with his intent, the animal’s slaughter is prohibited. The Gemara explains: What does this principle serve to add? It serves to add an indirect action, i.e., a blemish caused in this manner is also considered an intentional act and the animal may not be slaughtered on its account.

The Gemara further inquires: What is added by the phrase in the second part of the principle: If the blemish was caused without his intent, the animal’s slaughter is permitted? This serves to add an instance where a gentile did not inquire about the nature of the firstborn offering, but rather discovered it from one who speaks offhandedly. Although the gentile intentionally caused a blemish in the animal, since the Jew did not intentionally prompt him to cause it, the animal is permitted.

MISHNA: If one’s firstborn offering was pursuing him, and he kicked the animal and caused a blemish in it, he may slaughter the animal on account of that blemish.

GEMARA: Rav Pappa says: They taught that the firstborn offering may be slaughtered only in an instance where he kicked it at the time of its pursuit. But if the individual kicked the animal after its pursuit, it may not be slaughtered, as he intended to cause a blemish in order to render it permitted to be slaughtered. The Gemara raises a difficulty: It is obvious that it is not permitted to slaughter the animal in such a case.

The Gemara explains: Rav Pappa’s statement is necessary, lest you say that it is in fact permitted to slaughter the firstborn offering since he kicked it after its pursuit only out of anger, as he recalls his distress caused by its pursuit of him, and not in order to render the animal permitted to be slaughtered. Rav Pappa therefore teaches us that it is assumed that he kicked the animal with the express intention of causing a blemish in it, not merely out of anger, and therefore it may not be slaughtered.

There are those who say the opposite version of this discussion. Rav Pappa says: Do not say that if the individual kicked the firstborn offering at the time of the pursuit, then yes, it is permitted to slaughter it, but if he kicked it not at the time of the pursuit, it is not permitted to slaughter it. Rather, even if he kicked it after its pursuit of him, it is also permitted. What is the reason? It is assumed that he kicked it after the pursuit not with the intention of causing a blemish, but because he recalls his distress caused by its pursuit of him.

§ Rav Yehuda says: It is permitted to cause a blemish in a firstborn fetus before it emerges into the air of the world, as it obtains its sacred status only when it is born. Applying this ruling, Rava said: In the case of a kid, it is practical to cause a blemish on its ear. Since a kid’s ears are long they emerge from the birth canal prior to the head. With regard to a lamb, whose ears are short and do not appear before the head, it is practical to cause a blemish only on its lip. There are those who say that there is a different version of this statement: In the case of a lamb as well, it is practical to cause a blemish on its ear, as one can say that it emerges from the birth canal through its temples, in which case its ears are visible first.

Rava says: In a case where a firstborn has a blemish in its mouth, if, when it eats, the blemish is not visible, but when it opens its mouth wide and cries out, it is visible, this is considered a blemish, rendering the animal fit for slaughter. The Gemara asks: What is this teaching us? We learn this in the mishna (39a) with regard to blemishes that render a firstborn offering fit for slaughter: The external gums that were damaged and lacking or that were scratched, and likewise, the internal gums that were entirely extracted, are considered blemished. What is the reason that if the internal gums were extracted it is considered a blemish? Is it not because when the animal opens its mouth wide and cries out, it is visible? If so, what is the novelty of Rava’s statement?

Rav Pappa says in response: Rava is not in fact teaching a novel halakha. Rather, he is explaining the reason for the ruling of the mishna: What is the reason that if the internal gums were extracted it is considered a blemish? It is that when the animal opens its mouth wide and cries out, the blemish is visible.

MISHNA: With regard to all the blemishes that are capable of being brought about by a person, Israelite shepherds are deemed credible to testify that the blemishes were not caused intentionally. But priest-shepherds are not deemed credible, as they are the beneficiaries if the firstborn is blemished. Rabban Shimon ben Gamliel says: A priest is deemed credible to testify about the firstborn of another, but is not deemed credible to testify about the firstborn belonging to him. Rabbi Meir says: A priest who is suspect about the matter of causing a blemish may neither adjudicate nor testify in cases involving that matter, even on behalf of another.

GEMARA: Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disagree with regard to the meaning of the mishna. One of them says that the case of Israelite shepherds is where the shepherds are in the house of priests, i.e., in the employ of a priest. These shepherds are deemed credible to testify that the blemishes were not caused intentionally, as we are not concerned they are lying for a swallow [lilegima] of the firstborn that their priest employer might give them in exchange.

And the case of priest-shepherds is where the shepherds are in the house of an Israelite, i.e., in the latter’s employ. In such a case, the priest-shepherds are not deemed credible to testify that the blemishes were not caused intentionally, as the priest-shepherd can say: Since I have toiled with this firstborn offering, my Israelite employer will not forsake me and give it to another priest. The priest is assumed to be lying, as he has a motive to cause a blemish in the animal.

And the same is true in the case of a priest who testifies for the sake of another priest. Although the first priest would not derive benefit from his testimony immediately, he is nevertheless not deemed credible to testify, as we are concerned about reciprocal behavior, i.e., the other priest might later repay the favor and lie on his behalf.

And Rabban Shimon ben Gamliel comes to say that the testimony of a priest in such a case, when he testifies about the firstborn of another priest, is deemed credible, as there is no concern about reciprocal behavior. But he is not deemed credible with regard to his own firstborn. And Rabbi Meir comes to say that a priest, who is suspect about the matter of causing a blemish, may neither adjudicate nor testify in cases involving that matter, even on behalf of another. The difference between the opinion of Rabbi Meir and that of the first tanna will be discussed further on.

The Gemara cites the other explanation of the mishna: And the other one of the two amora’im says: The case of Israelite shepherds is where the shepherds are priests in the employ of an Israelite. The mishna is teaching that these shepherds are deemed credible to testify that the blemishes on their employer’s firstborn offering were not caused intentionally, as they are not suspected of lying in order to obtain its meat.