בכורות מ ע"א

בשושן הבירה (מקום מיוחד מעל לשער המזרחי של הר הבית), אחת מן האמות על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית. זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על אמה של משה, שהשתמש בה לצורך בניית המשכן, חצי אצבע, ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה על האמה הזו חצי אצבע נוספת, נמצאת הגדולה יתירה על של משה אצבע.

ולמה היו אחת גדולה (אלו שהיו בשושן הבירה) ואחת קטנה (של משה)? כשהיו אומנין (בעלי מלאכה) עושים מלאכתם במקדש היו נוטלין בקטנה, כלומר, מחשבים את שכרם, כך וכך דינרים לאמה, לפי האמה של משה, ומחזירין בגדולה, כלומר, עושים בפועל לפי מידתה של אחת משתי אמות אלה, כדי שלא יבואו לידי מעילה, שמא יטלו מן ההקדש יותר מן הראוי. ועל אותה אצבע ששנינו במשנה זו, שהגדולה יתירה על של משה, אמרו בברייתא שהיא אחד מארבעה בטפח של כל אדם.

ולגופה של משנה זו שואלים: תרתי [שתים] שתי אמות יתירות על של משה, בשני גדלים שונים, למה לי? ומשיבים: חדא — דכספא וזהבא [אחת, הקטנה — של מלאכת כסף וזהב], שמלאכתם יקרה, והפסדם של האומנים גדול אפילו בהפרש מועט. וחדא דבניינא [ואחת, הגדולה — של בנין] אבן ועץ.

רב נחמן בר יצחק, ואי תימא [ויש אומרים] שרב הונא בר נתן אמר: מה ששנו בברייתא שאצבע שאמרו חכמים אחד מארבעה בטפח של כל אדם, נאמר ביחס לאותה הלכה ששנינו במשנתנו, לענין מומי הבכור: שאם יש בשר בין חוליא לחוליא של הזנב, מלא אצבע — הרי זה מום.

א משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: אין לו ביצים (אשכים), או אין לו אלא ביצה אחת. ר' ישמעאל אומר: אם יש לו שני כיסין של ביצים — יש לו שתי ביצים, אין לו שני כיסין, אלא אחד — אין לו אלא ביצה אחת. ר' עקיבא אומר: ניתן לברר את הדבר. כיצד? מושיבו על עכוזו (אחוריו) וממעך, ממשמש ודוחק באותו מקום, לפי שאם יש ביצה — סופו לצאת. ואם מיעך ולא יצאה — הרי זה מום, ומותר לשחוט את הבכור. מסופר, מעשה בבכור שלא היתה לו אלא ביצה אחת, שמיעך ולא יצא ביצה שניה, ונשחטה הבהמה, כדין בכור בעל מום, ונמצאת הביצה דבוקה בכסלים (בחלק הפנימי של הירך), והתיר ר' עקיבא לאכול את בשר הבכור, מפני שלא יצאה על ידי מיעוך, ואסר ר' יוחנן בן נורי.

ב גמרא שנינו במשנה: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מום. ושואלים: מדוע הוצרך לשנות כך? השתא [עכשיו, הרי] אם אין לו אלא ביצה אחת אמרת [אומר אתה] כי הוי מומא [הרי זה מום], אם אין לו כלל ביצים מיבעיא [נצרכה לומר]? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי [או גם כן] יש לו שתי כיסין וביצה אחת — הרי זה מום.

ר' ישמעאל אומר: יש לו שתי כיסים — בידוע שיש לו שתי ביצים, ואינו בעל מום, ואסור לשוחטו. אבל אם אין לו אלא כיס אחד — כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי [נחשב], אף שבאמת יש לו שתים. ואתא [ובא] ר' עקיבא למימר [לומר]: אם יש לו שני כיסים, בידוע שיש לו שתי ביצים לא אמרינן [אין אנו אומרים], אלא מושיבו על עכוזו (אחוריו) וממעך, אם יש ביצה סופו לצאת, ואם לא יצאה, סימן הוא שאין לו אלא אחת, ובעל מום הוא.

שנינו במשנה: ומעשה שמיעך ולא יצא וכו'. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], שמסופר בה מעשה זה בהרחבה. אמר ר' יוסי: מעשה בפירן של בית מנחם, בבכור שלא נמצאה לו אלא ביצה אחת, שמיעך ולא יצאת (יצאה) הביצה השניה, ונשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר ר' עקיבא את הבכור באכילה, ואסר ר' יוחנן בן נורי.

אמר לו ר' עקיבא לר' יוחנן בן נורי: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, שאתה אוסר בכגון זה! אמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא: עד מתי אתה מאכיל את ישראל נבילות! ותוהים: מדוע נבילות? לאו מישחט שחטיה [וכי לא שחט אותה]?

ומתרצים, אלא כך אמר לו: עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות. וגם על כך מקשים: והרי לא איסור טריפות הוא! אלא כך אמר לו: עד מתי אתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ! שהרי לדעת ר' יוחנן בן נורי אין זה מום, ונמצא מתיר אכילת קדשים תמימים מחוץ למקדש.

ג משנה ועוד ברשימת המומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא שלש. ושרגליו קלוטות, שפרסותיו מעוגלות וסגורות כפרסות של חמור, ולא שסועות לשתים. והשחול והכסול. איזהו שחול? שנשמטה יריכו, שיצאה עצם הירך ממקומה, והרגל נראית שמוטה, וכסול — שאחת מיריכים שלו גבוהות מן השניה.

ד גמרא שנינו במשנה: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלוש הרי זה מום. אמר רב הונא: לא שנו אלא שחסר ויתר ביד, ברגליים הקדמיות, אבל אם חסר ויתר ברגל, ברגליים האחוריות — לא רק שהוא בעל מום, אלא טרפה נמי הוי [גם כן הוא], ואם נשחט — אסור באכילה, מפני שכל איבר יתיר בגוף הבהמה — כנטול דמי [נחשב], כאילו נחתך איבר כזה מגופה, ובהמה שניטלה רגלה האחורית הריהי טריפה.

על מה שנאמר במשנה שכשפרסותיו קלוטות כשל חמור הרי זה מום, אמר רב פפא: לא תימא דעגילן ולא סדיקן [אל תאמר שהוא מום רק במקרה שהן ממש כשל חמור, עגולות ואינן סדוקות כלל], אלא כיון דעגילן [שהן עגולות] אף על גב דסדיקן [אף על פי שהן סדוקות], מכל מקום הרי זה נחשב למום.

שנינו במשנה: והשחול והכסול וכו'. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו כסול ואיזהו שחול? שחול — שנשמטה יריכו, כסול — שרגלו אחד בתוך הכסל, כלומר, שעצם הירך במקומה, ורגלו אחד יצאה העצם ממקומה, והיא על גבי הכסל. תנא [שנה החכם בברייתא]: מהם השרוע והקלוט, שהוזכרו בתורה כאסורים בהקרבה (ויקרא כב, כג)? שרוע — שנשתרבב לו יריכו, שהיא ארוכה מחבירתה. קלוט — שרגליו (כלומר, פרסותיו) קלוטות כשל חמור וכשל סוס.

ה משנה ועוד במומי הבכור: נשבר עצם ידו או עצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר, הרי זה מום. מומין אלו ששנינו בפרק זה, מנה אילא, שהיה מומחה במומי הבכור, ביבנה, והודו לו חכמים.

ועוד שלשה מיני מומים הוסיף, אמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו. ומה הוסיף? בכור בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה כשל חזיר, ושניטל רוב החלק המדבר בלשונו (אילו היה זה אדם שמדבר), כלומר, החלק שאינו דבוק למקומו. בית דין של אחריהן אמרו: גם שלושה מומים אלו שמנה אילא הרי זה מום, ומותר לשחוט על כך את הבכור.

ו גמרא שנינו שאם נשברה עצם ידו או רגלו, אף על פי שאינו ניכר — הרי זה מום. ושואלים: אם היה זה שבר שאינו ניכר, מי קא הוי מומא [האם הוא מום]? והלא רק מום שבגלוי נחשב למום! (ראה לעיל לז,ב). אמר רב פפא: הכוונה היא שאינו ניכר מחמת עצמו, שאין שינוי צורה ברגל, אבל ניכר מחמת מלאכה, בצורת ההליכה.

ז שנינו: מומין אלו מנה אילא ביבנה, והוסיף עליהם עוד שלושה, וביניהם — את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ושואלים: למימרא דלאו היינו אורחיה [האם לומר שאין זה דרכו] של בעל חיים? ורמינהו [ומקשים] על כך ממה ששנינו: אשה המפלת עובר, הנראה כאילו הוא מין בהמה וחיה ועוף, בין אם הוא נראה ממין בעלי חיים טמאין, בין אם הוא נראה ממין טהורין, אם זכר הוא העובר — תשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ללידת זכר, שבעה ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימים שדמה טהור (ויקרא יב, ב—ד).

אם היה הנפל נקבה — תשב כמו לנקבה, ארבעה עשר יום ימי טומאה, וששים וששה יום ימי טהרה (ויקרא יב, ה). אם אינו ידוע אם זכר או נקבה — תשב לזכר ולנקבה, כחומרה שבשניהם: ארבעה עשר ימי טומאה, כנקבה, ומאז מונה תשעה עשר ימי טהרה בלבד, עד מלאת שלושים ושלושה ימי טהרה של זכר. אלו דברי ר' מאיר.

ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר, שהמפלת כמין בעל חיים דינה כמפלת ולד אדם — הואיל וגלגל עינו של בעל חיים עגול כשל אדם! אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — באוכמא [בשחור של העין], הא [זה] — בחיוורא [בלבן].

ועוד שנינו בין המומים: ופיו דומה כשל חזיר. אמר רב פפא: לא תימא דשפיד [אל תאמר שהוא רק כשהפה מחודד] ופרוס, שהשפה העליונה פרוסה על התחתונה ועודפת עליה, ממש כשל חזיר. אלא כיון שפרוס אף על גב דלא שפיד [אף על פי שאינו מחודד], הרי זה מום.

ועוד שנינו: ושניטל רוב המדבר שבלשונו. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ואת שניטל רוב הלשון הרי זה מום. ר' יהודה אומר: לאו דוקא רוב הלשון, אלא רוב המדבר של לשונו.

ח משנה ומעשה היה שהלחי התחתון של הבכור היה עודף על העליון, ושאל רבן גמליאל לחכמים, ואמרו: הרי זה מום.

ט גמרא ושואלים: מאי תנא דקתני [מה שנה תחילה במשנה שהוא שונה] כאן "ומעשה"? מדוע הוא שונה כאן מעשה זה? ומשיבים: משום דתנן [ששנינו] ברשימת המומים שהוסיף אילא במשנה הקודמת: פיו דומה לחזיר, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] על רבי אילא. וקאמרינן [ועל כך אנו אומרים]: כי פליגי רבנן עליה [כאשר חלוקים חכמים על] רבי אילא, ואינם מתירים לשוחטו כשפיו דומה לשל חזיר — הרי זה כששפתו עליונה עודפת על התחתונה, אבל כשהתחתונה עודפת על העליונה — לכל הדעות הרי זה מום.

in the chamber of Shushan the capital, which was located above the eastern gate of the Temple Mount, one in the northeast corner and one in the southeast corner. The one that was in the northeast corner was longer than the cubit used by Moses in the building of the Tabernacle, which was six handbreadths, by half a fingerbreadth, and the one that was in the southeast corner was longer than the other one by another half a fingerbreadth. One therefore finds it longer than Moses’ cubit by a full fingerbreadth.

The mishna continues: And why did the Sages say that there should be two measures of a cubit, one large and one small? It was so that the artisans who were working in the Temple would take payment according the amount of work they did, as measured by the small cubit, and return it to the Temple through their work, as measured by the large cubit, so they would not come to misuse consecrated property. If they would accept any payment that they did not deserve, they would be misusing consecrated property. It was with regard to the fingerbreadth mentioned in this mishna that the baraita cited above teaches that it is one-fourth of a handbreadth of any average person.

The Gemara asks: Why do I need two large cubits? The Gemara answers: One, the shorter of the two, was used to measure silver and gold. Since silver and gold were valuable, the difference between the two measurements was set at only half a fingerbreadth, so that the artisans would not suffer too great a loss. And the other one, which was longer than Moses’ cubit by a full fingerbreadth, was used in the construction of wood and stone structures.

Rav Naḥman bar Yitzḥak, and some say Rav Huna bar Natan, said: This baraita, which states that a fingerbreadth is one-fourth of a handbreadth of any average person, is referring to that which we learned in the mishna here with regard to the blemishes of a firstborn animal: In a case where there is a full fingerbreadth of flesh between one joint and another joint. That measure of a full fingerbreadth is one-fourth of a handbreadth.

MISHNA: The firstborn animal may be slaughtered if it has no testicles or if it has only one testicle. Rabbi Yishmael says: If the animal has two scrotal sacs, it can be assumed that it has two testicles; if the animal does not have two scrotal sacs, it can be assumed that it has only one testicle. Rabbi Akiva says: The matter can be ascertained: One seats the animal on its rump and mashes the sac; if there is a testicle, ultimately it is going to emerge. There was an incident where one mashed the sac and the testicle did not emerge. Then, the animal was slaughtered and the testicle was discovered attached to the loins. And Rabbi Akiva permitted the consumption of its flesh, as the testicle had not previously emerged, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibited its consumption.

GEMARA: The mishna teaches that a firstborn may be slaughtered if it has no testicles or if it has only one testicle. The Gemara asks: Now that with regard to a case where it has only one testicle you said that it is a blemish, is it necessary to state the same in a case where it has no testicles at all? The Gemara answers that the mishna is incomplete and this is what it is teaching: If it does not have two testicles in two scrotal sacs, but in one sac, or alternatively, if it has two sacs and one testicle, it is a blemish.

The Gemara continues this version of the mishna. Rabbi Yishmael says: If the animal has two scrotal sacs, it is known that it has two testicles, and therefore it is not blemished and may not be slaughtered; if the animal has only one scrotal sac it is considered like one that has only one testicle, even if it actually has two testicles. And Rabbi Akiva comes to say: If it has two sacs, we do not say the claim of: It is known. Rather, one seats the animal on its rump and mashes the sac; if there is a testicle, ultimately it is going to emerge. If the testicle does not emerge, clearly it has only one testicle and is blemished.

§ The mishna teaches: And there was an incident where one mashed the sac and the testicle did not emerge. Then the animal was slaughtered and the testicle was discovered attached to the loins. And Rabbi Akiva permitted the consumption of its flesh, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibited its consumption. The Gemara elaborates on this incident: It is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: There was an incident in Piran of Beit Menaḥem where a firstborn animal apparently had only one testicle, and someone mashed its sac and the other testicle did not emerge. And the animal was slaughtered and the testicle was discovered attached to the loins. And Rabbi Akiva permitted its consumption, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibited its consumption.

The baraita continues: Rabbi Akiva said to Rabbi Yoḥanan ben Nuri: Until when will you consume the property of the Jewish people by prohibiting animals in such cases? Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to Rabbi Akiva: Until when will you feed the Jewish people unslaughtered animal carcasses? The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan ben Nuri use the term animal carcasses here? After all, aren’t they properly slaughtered?

The Gemara responds: Rather, Yoḥanan ben Nuri actually referred to animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot]. The Gemara challenges: But it is not a prohibition of tereifot. Rather, he said: Until when will you feed the Jewish people sacrificial animals outside the Temple courtyard? According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri this is not a blemish, and therefore the animal is an unblemished offering, which may not be eaten outside the Temple.

MISHNA: An animal with five legs, or one that has only three, or one whose hooves on its legs were closed like those of a donkey and not split, or the shaḥul, or the kasul may be slaughtered. What is a shaḥul? It is an animal with a thighbone that was dislocated. And what is a kasul? It is an animal whose build is asymmetrical in that one of its thighs is higher than the other.

GEMARA: The mishna teaches that an animal with five legs or three legs is blemished. Rav Huna says: The Sages taught this only in a case where the animal was missing or had an additional foreleg. But if it was missing or had an additional hind leg, not only is it blemished, but it is also a tereifa. The reason is that any extra limb is like a removed limb, and an animal whose hind leg was removed is a tereifa.

With regard to the ruling of the mishna that an animal whose hooves were closed like those of a donkey is blemished, Rav Pappa says: Do not say that it is a blemish only in a case where its hooves are entirely like those of a donkey, i.e., round and not split at all. Rather, when they are round, even though they are also split, it is still considered a blemish.

The mishna teaches: Or the shaḥul, or the kasul may be slaughtered. In this regard, the Sages taught: What is the kasul and what is the shaḥul? The shaḥul is an animal with a thighbone that was dislocated. The kasul is an animal that is irregular in that one of its legs is inside the loin, i.e., in its proper place, and in one of its legs the bone is dislocated and is above the loin. It is taught in a baraita: What are the saru’a and kalut mentioned in the Torah (see Leviticus 22:23) among the animals disqualified from being sacrificed? The saru’a is one whose thigh is longer than the other; the kalut is one whose hooves on its legs are closed like those of a donkey and like those of a horse.

MISHNA: Additional blemishes that permit the slaughter of the firstborn include those where the bone of its foreleg or the bone of its hind leg was broken, even though it is not conspicuous. With regard to these blemishes listed in this chapter, Ila, who was expert in blemishes of the firstborn, enumerated them in Yavne, and the Sages deferred to his expertise.

And Ila added three additional blemishes, and the Sages said to him: We did not hear about those. Ila added: An animal whose eye is round like that of a person, or whose mouth is similar to that of a pig, or where most of the segment of its tongue corresponding to the segment that facilitates speech in the tongue of a person was removed. The court that followed them said with regard to each of those three blemishes: That is a blemish that enables the slaughter of the firstborn.

GEMARA: The mishna teaches that if the bone of its foreleg or the bone of its hind leg was broken it is considered a blemish, despite the fact that it is not conspicuous. The Gemara asks: If it is not conspicuous, is it a blemish? A blemish must be on an exposed part of the body (see 37b). Rav Pappa says: The mishna means that it is not conspicuous on its own account, i.e., the shape of the leg is no different from the usual. But it is conspicuous on account of its work, i.e., the manner in which the animal walks.

§ The mishna teaches that with regard to these blemishes listed in this chapter, Ila enumerated them in Yavne, and he added three more, including an animal whose eye is round like that of a person. The Gemara asks: Is this to say that it is not the manner of animals to have eyes of this kind? And one can raise a contradiction from a mishna (Nidda 21a): With regard to a woman who miscarries a fetus in the form of a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird, whether it is a non-kosher animal or whether it is a kosher animal, if it is male, the woman observes the periods of impurity, i.e., seven days, and purity, i.e., thirty-three days, established in the Torah for a woman who gives birth to a male.

If it is female, the woman observes the periods of impurity, i.e., fourteen days, and purity, i.e., sixty-six days, established in the Torah for a woman who gives birth to a female. If its sex is unknown, the woman observes the more severe restrictions from the case of the birth of a male and the more severe restrictions from the case of the birth of a female: She is impure for fourteen days like a woman who gave birth to a female, but blood that she sees thereafter is pure until only forty days after birth, like a woman who gave birth to a male. This is the statement of Rabbi Meir.

And Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: What is the reason of Rabbi Meir? Since the eye of these animals is round like that of a person, a woman who miscarries a fetus of this kind is impure. Rav Yosef said in resolution of this apparent contradiction: It is not difficult; this is referring to the black portion of the eye, whereas that is referring to the white portion of the eye.

The mishna teaches: Or its mouth is similar to that of a pig. Rav Pappa says: Do not say that this is referring only to a case where the mouth is pointed and the upper lip overlaps the bottom lip, exactly like that of a pig. Rather, when it overlaps, even though it is not pointed, this is a blemish.

The mishna teaches: Or that most of the segment of its tongue corresponding to the segment that facilitates speech in the tongue of a person was removed. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: Or that most of its tongue was removed; Rabbi Yehuda says: Most of the segment of its tongue corresponding to the segment that facilitates speech in the tongue of a person must be removed to be considered a blemish.

MISHNA: And there was an incident where the lower jaw of the firstborn protruded beyond the upper jaw, and Rabban Gamliel asked the Sages for a ruling, and they said: That is a blemish that enables the slaughter of the firstborn.

GEMARA: The Gemara asks: What is the ruling taught in the previous mishna that the tanna is referring to when he teaches here: And there was an incident? The Gemara answers: Since we learned in the list of blemishes in the previous mishna the case where its mouth is similar to that of a pig, and the Rabbis disagree with Rabbi Ila in that case, we say here that when the Rabbis disagree with Rabbi Ila, it is only in a case where its upper lip overlaps the lower lip. But in a case where the lower jaw protrudes beyond the upper jaw, everyone agrees that this is a blemish.