חולין מ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

ואז רק מחתך בעפר הוא, והחיוב על שחיטת חוץ אינו חל אלא כשנגמרה השחיטה הנצרכת לעשות בפנים ^[421]!

אמר רב פפא: הכא בחטאת העוף עסקינן שדינה במליקת סימן אחד בפנים, ואף שבחוץ חייבים על שחיטתה ולא על מליקתה ^[422], מכל מקום בשחיטת סימן אחד הוא כבר מתחייב על שחיטתה בחוץ, ונמצא דכולהו בהדי הדדי קאתי [שכל החיובים באים בבת אחת], ואדרבה לפי רב הונא מתבאר, מדוע נקטה הברייתא חטאת ולא כל קרבן, כי כל קרבן נאסר באיסור עבודה זרה לפני גמר המעשה שלו מלבד חטאת העוף.

ומקשינן ארב פפא: הרי התירוץ שלו בנוי על כך שרב הונא אמר "סימן אחד" בדוקא, והוא מודה שהשוחט פחות מסימן אחד לעבודה זרה - לא אוסר, אבל מכדי [הרי] רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה? [כדברי מי אמר רב הונא את דבריו?] כעולא ועולא שאמר "עשה בה מעשה אסרה" אפילו מעשה כל דהוא קאמר, ואפילו פחות מסימן אחד, ואף שבדברי עולא עצמם היה ניתן לפרש שצריך לעשות מעשה גדול ושלם, אבל כיון שרב הונא אמר שלא צריך שחיטה שלמה אלא סימן אחד, ודבריו נאמרו כתוספת על דברי עולא ^[423], בעל כרחנו אנו צריכים לומר שעולא התכוין למעשה כל דהו, וכיון שכך אף חטאת העוף נאסרת לפני גמר המעשה שלה ^[424]!

ומתרצינן לרב הונא: אלא מצאנו שאיסור עבודה זרה לא חל לפני גמר השחיטה באומר השוחט שבגמר זביחה הוא עובדה לעבודת כוכבים, וכל משך השחיטה אינה לשם עבודה זרה, ואז חלים האיסורים בבת אחת.

ומקשינן אהאי תירוצא: אי הכי, מאי איריא [מדוע נקטה הברייתא בדוקא] "חטאת" לישמעינן זבח שלמים שגם בו אפשר למצוא את שני החיובים באים כאחת באומר שעובד בגמר זביחה!

קושיא זו לא קשה על בעלי מחלוקתו של רב הונא ^[425] הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו על ידי מעשה, כי לדעתם נקטה הברייתא "חטאת" מפני שהיא קדש קדשים ולא נאכלת לבעלים ואינה שלהם, ולכן אין בעליה יכול לאוסרה ולהפקיע קדושתה, והוא הדין בעולה, אבל שלמים יכול הבעלים לאסור לפי שהם ממון בעלים ^[426], ולא יבואו בהם שני החיובים בבת אחת.

אלא אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: באמת מדובר בחטאת העוף דוקא ולא בכל קרבן אחר, והכא במאי עסקינן באופן שגמר את השחיטה על ידי מעשה כל שהוא ולא חל איסור עבודה זרה לפני גמר השחיטה, כגון שהיה חצי קנה של העוף פגום לפני השחיטה ^[427], ונקב לא מטריף בקנה אלא ברוב הקנה, והוסיף עליו בשחיטתו כל שהוא וגמרו, דכולהו בהדי הדדי קאתיין.

אמר רב פפא: אי לאו דאמר רב הונא שאפילו סימן אחד אוסר, וכל חידושו היה רק שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אז לא רק שלא היה קשה עליו מעצם זה שהברייתא מחייבת משום שחוטי חוץ, כי רב הונא לא אמר שאיסור העבודה זרה חל בתחילת השחיטה, אלא אף לא הויא לשון הברייתא שנקטה "חטאת" תיובתיה, כי יש להסביר זאת בכך, שיש מניעה גדולה לחלות איסור על דבר שאינו שלו וצריך לעשות מעשה גדול כדי לאסור בהמת חבירו, אבל בבהמה שלו יכול לחול איסור על ידי מעשה קטן, ונקטה הברייתא "חטאת" לאפוקי משלמים שהם ממון בעלים וחל עליהם איסור בתחילת השחיטה, ובהם לא ימצא איסור עבודה זרה ואיסור שחיטת חוץ בבת אחת. ואף שרב הונא סובר כעולא והוא לא הזכיר בדבריו "שחיטה" אלא "מעשה", יש לפרש מאי מעשה? מעשה רבה.

ואמר רב פפא: אי לאו דאמר רב הונא שאפילו בהמת חברו נאסרת על ידי מעשה כל שהוא, וכל חידושו היה רק שבמעשה כל שהוא נאסרת בהמתו, אף שבהמה לא נאסרת כשנעבדת בעבודה זרה שאין בה מעשה, לא הויא "חטאת" תיובתיה, כי נקטה הברייתא חטאת והוא הדין לכל קדשי הקדשים שאין לבעליהם חלק בהם, שבהם לא מועיל מעשה כל שהוא לאוסרם, ואינם נאסרים לפני גמר הזביחה.

ומקשינן: פשיטא!

ומתרצינן: מהו דתימא, כיון דקני ליה לכפרה - כדידיה דמיא, [כיון שהקרבן שלו לענין שהוא מתכפר בו, נחשב הוא לשלו] אף לאוסרו, וקשה על מי שיאמר שבבהמה שלו מספיק מעשה כל שהוא, קא משמע לן רב פפא שסברא זו אינה חזקה כדי להקשות קושיא.

אבל עתה, שרב הונא אומר שאדם יכול לאסור דבר של חבירו אפילו במעשה כל שהוא, קשה עליו מהברייתא, ואף שאת עצם דין הברייתא יש לתרץ שמדובר באומר שהוא עובדה בגמר זביחה, עדיין לא יתיישב מה שנקטה הברייתא "חטאת", וצריך לתרץ שמדובר בחטאת העוף ובחצי קנה פגום, ואפשרות זו קיימת רק בחטאת כי עולת העוף צריכה מליקת שני סימנים, ומתחייבים עליה משום שחוטי חוץ בשחיטת שני סימנים, ועתה מתברר שדוקא לפי רב הונא מתיישב יותר טוב מה שנקטה הברייתא "חטאת" לפי שרק בחטאת העוף יצויר שיבאו שני האיסורים בבת אחת.

רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ^[428] אפילו על ידי מעשה גדול ^[429].

מיתיביה: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים - חייב שלש חטאות.

עצם הדין של הברייתא מובן לפי רב נחמן, כי לדעתו אי אפשר לאסור דבר שאינו שלו כלל, ולכן הוא מתחייב משום שחוטי חוץ וגם משום איסור עבודה זרה, שהרי העובד עבודה זרה מתחייב עליה אף מבלי שאסר את הדבר הנעבד.

אמנם נשאלת השאלה מפני מה נקטה הברייתא "חטאת"?

ואוקמינן: בחטאת העוף ובחצי קנה פגום כדי לתרץ את הקושיא על רב הונא.

והשתא מקשינן על רב נחמן: טעמא דחטאת העוף הוא, לכן השוחט מתחייב גם על עבודה זרה וגם על שחוטי חוץ, דכולהו בהדי הדדי קאתיי.

הערות

^[421] הגמרא בתחילת פרק זה דנה, אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או שאינה לשחיטה אלא בסוף. הגמרא שם אומרת, שאם שחט סימן אחד של עולת העוף בחוץ וסימן אחד בפנים - חייב משום שחוטי חוץ אף למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף, מפני שעשה דבר שהוא גמר העבודה בחטאת העוף. [לעיל כ"ט ב]. ומקשה רש"י, שיש סתירה בין הגמרא שם לגמרא כאן האומרת שבעולת העוף שבה העבודה לא נגמרת רק בשני סימנים - אין חייבים בשחיטת סימן אחד בחוץ! ומתרץ רש"י, שבסוגיא לעיל מדובר באופן שהיתה שחיטה מתחילה ועד סוף, ואז אנו רואים בשחיטת סימן אחד כגמר דבר, אבל כאן לא נגמרה השחיטה, כי אחרי שנאסר הבשר באיסור עבודה זרה, נחשב הוא כעפר ואין בו שחיטה. [רש"י ד"ה מחתך עפ"י המהרש"א בד"ה וטעמא]. והגרע"א הקשה על רש"י, שיש על השחיטה הזו שם שחיטה שהרי היא מטהרת מטומאת נבלה, ובסוגיא לעיל יוצא מפירוש רש"י שרק אם נתקלקלה השחיטה בסופה ונתנבלה הבהמה התברר שלא היתה כאן התחלת שחיטה! [שו"ת רע"א סימן קס"ה ד"ה ובזה] ועיין לעיל בהערה 91 מה שהבאנו בשם הצל"ח. ועיין בקהילות יעקב סימן י"ג אות ב'.

^[422] בפרק השוחט והמעלה לומדים שחייבים על שחיטת חוץ בעוף קדשים מהפסוק "או אשר ישחט" לרבות את העוף. [זבחים ק"ז א].

^[423] רש"י כתב שרב הונא אסמכיה למילתיה אדעולא. [ד"ה ועולא מעשה]. והתוספות כתבו, שבמסכת עבודה זרה אמר רב נחמן לעולא שהוא לא הודיע להם כל חידוש כי כבר השמיענו את זה רב הונא. [תוד"ה רב נחמן]. משמע מדבריהם שלא שמע רב הונא את דברי עולא, ולפי התוספות יש לפרש שהגמרא כאן מתבססת על דברי רב נחמן שאמר שעולא ורב הונא אמרו דבר אחד. ויתכן, שאף רש"י לא התכוין לומר שרב הונא שמע את דברי עולא ופירש אותם, אלא קושית הגמרא היא ממה שידוע להם מהדורות הראשונים שדברי עולא ורב הונא משלימים זה את זה.

^[424] בגמרא בפרק ראשון מבואר שנכרי ששחט חצי קנה וגמר ישראל - השחיטה כשרה, מפני שעל ידי שנחתך חצי קנה אין הבהמה או העוף נטרפים. [לעיל י"ט ב]. דעת הט"ז, שכך הדין גם בשחט חצי קנה לעבודה זרה שאין נאסרת הבהמה, ורק כששחט כל שהוא מהוושט לעבודה זרה נאסרת הבהמה באיסור עבודה זרה. [ט"ז יור"ד סימן ב' ס"ק י"ד]. והש"ך מביא ראיה מהגמרא שאפילו כל שהוא שאינו מטריף אוסר, שאם לא כן, הגמרא יכולה לתרץ שרב הונא שאמר "סימן אחד" דיבר בקנה, וכל זמן שלא שחט את רובו אין הבהמה או העוף נאסרים לפי ששחיטת חצי קנה בפסול - אינה מטריפה. [נקודת הכסף שם].

^[425] רש"י פירש שני פירושים. בפירושו הראשון פירש רש"י שקושיא זו לא קשה דוקא על רב הונא. ובפירושו השני פירש רש"י שהקושיא היא על רב הונא. וכתב רש"י: "ולשון זה נראה בעיני, דהכי מסתבר לישנא דתלמודא דלרב הונא לחודיה קמותיב" [ד"ה לא הויא].

^[426] לפי זה, הברייתא הולכת כרבי יוסי הגלילי הסובר שקדשים קלים הם ממון בעלים. [תוד"ה אי].

^[427] אין להקשות, והלוא העוף הוא בעל מום ואין חייבים עליו משום שחוטי חוץ כי אינו ראוי להקרבה בפנים, שהרי אין העוף פסול להקרבה אלא כשהוא מחוסר אבר. [מלוא ה רועים].

^[428] הרא"ה אומר, שלדעת רב נחמן הבשר מותר בהנאה אבל הוא אסור באכילה, שאף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הוא גם לא מתיר, ושחיטה לעבודה זרה לא מתירה את הבשר. [בדק הבית בית א' שער א' דף י' ב והביאו הר"ן דף י' ב מדפי הרי"ף]. והרשב"א מקשה עליו, אם כן, מהי קושית רב נחמן על רב הונא משוחט חטאת בחוץ, הרי גם לפי דעתו קשה, שאין לחייב משום שחוטי חוץ כי אין זו שחיטה אלא נחירה והנוחר קדשים בחוץ פטור! [משמרת הבית י' א]. והתבואות שור תירץ, שאין כוונת הרא"ה אלא לאסור מדרבנן כמו בשוחט לשם הרים שחכמים אסרו את הבשר באכילה אף שאין בו משום תקרובת עבודה זרה. [תבו"ש סימן ד' ס"ק י"ד].

^[429] כך מפרש רש"י. ורבינו חננאל פירש שרב נחמן מודה שאדם יכול לאסור דבר של חבירו על ידי מעשה גדול. ורש"י מקשה על פירוש זה מקושית הגמרא לקמן על רב נחמן ממנסך יין של חבירו לעבודה זרה שאוסר וחייב לשלם, ואם נאמר שרב נחמן מודה במעשה גדול, אין קושיא כי ניסוך הוא מעשה שלם! והרא"ש תירץ את הר"ח שכיון שהניסוך אינו ניכר ביין, נחשב הוא כמעשה קטן שאינו אוסר לפי רב נחמן. [רא"ש סימן י"ד].

הלוא רק מחתך בעפר הוא נחשב, שהבהמה כבר נפסלה קודם לכן להקרבה, ואין חייבים על כך משום שוחט קדשים בחוץ! אמר רב פפא: הכא [כאן] בברייתא זו בחטאת העוף עסקינן [עוסקים אנו], שבשחיטת סימן אחד כבר מתחייב עליה משום שחיטת חוץ, כך דכולהו בהדי הדדי קאתי [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים] בשחיטת הסימן ראשון.

ומקשים: מכדי [הרי] רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה [כדעת מי אמר את שמועתו זו]? כדעת עולא, שאמר: עשה מעשה בבהמת חבירו לעבודה זרה — אסרה, ועולא הרי מעשה כל דהו קאמר [מעשה כל שהוא הוא אומר], ולפי זה, בתחילת שחיטת הסימן הראשון כבר נאסרה, וכשהוא גומר את השחיטה בחוץ — מחתך בעפר הוא!

ומתרצים: אלא יש לומר שברייתא זו עוסקת אפילו בבהמה, ובאומר השוחט שבגמר זביחה (השחיטה) הוא עובדה את העבודה זרה, ולא קודם לכן, וכך מתחייב על שלוש העבירות כאחת.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] הזכירה הברייתא חטאת? לישמעינן [שישמיע לנו] דין זה בכל זבח!

אלא אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בחטאת העוף. ומה שהקשינו, שלשיטת רב הונא די במעשה כל שהוא לשם עבודה זרה כדי לאסור את העוף, ונמצא שכשהוא גומר את השחיטה כבר נאסרה — יש לתרץ שמדובר כגון שהיה חצי הקנה של העוף פגום עוד לפני שחיטה, והוסיף עליו בשבת שחיטה כל שהוא בחוץ לשם עבודה זרה, ובכך גמרו, ונמצא דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים].

אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שדי ששחט בבהמה סימן אחד לשם עבודה זרה כדי לאוסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי [מהו] מעשה שאמר עולא שאוסר את הבהמה — מעשה רבה [גדול], שרק אם גמר את השחיטה לעבודה זרה, אסרה, ונמצא שבאותה שעה היה מתחייב על שלושת האיסורים כאחד, וכדברי הברייתא.

ועוד אמר רב פפא: אי לאו דאמר [אם לא שאמר] רב הונא שהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה אסרה, לא הויא [לא היתה] הברייתא בענין חטאת תיובתיה [קושיה עליו], שיכולים היינו להסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאין החטאת נאסרת בתחילת השחיטה — מפני שדידיה מצי אסר [את הבהמה שלו יכול לאסור], דחבריה לא מצי אסר [את של חבירו אינו יכול לאסור], ובחטאת, הנהנים מבשרה הרי הם הכהנים. ואומרים: לשם מה להשמיענו דברים אלה?

פשיטא [פשוט שכן הוא]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דקני ליה [שקנה אותה את הבהמה] לשם כפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינה נחשבת כשלו ממש.

ובניגוד לרב הונא שאמר כי השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה (סימן לשמות האמוראים: נע"ץ — רב נ חמן, רב ע מרם, רב י צ חק) רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי [אומרים]: אין אדם אוסר דבר שאין שלו.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה — חייב שלש חטאות, ואוקמינן [והעמדנו] ברייתא זו בחטאת העוף ובחצי קנה פגום מתחילה, והוסיף עליו כלשהו בשחיטה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] בחטאת העוף הוא שמדובר, מפני דכולהו בהדי הדדי קאתיין [שכולם, כל האיסורים, בבת אחת הם באים],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as it is as though he is merely chopping in dirt, since one is not liable for slaughtering outside the Temple courtyard a sacrificial animal unfit for sacrifice. Rav Pappa said: Here we are dealing with a bird sin offering, for which the requirement is to cut only one siman, and when cutting that siman, all of the three prohibitions come to be violated simultaneously.

The Gemara asks: Now in accordance with whose opinion did Rav Huna state his halakha? It is in accordance with the opinion of Ulla, who says: If he performed a sacrificial rite upon the animal, he renders it forbidden. And Ulla says that a minimal action renders the animal forbidden, as his ruling applies even to cutting one siman. According to Ulla’s opinion, the moment that he begins the incision, the animal is forbidden and unfit to be sacrificed. Consequently, when he completes the slaughter outside the Temple, it is as though he is chopping dirt. Why then is he liable to bring a sin offering for slaughter of a sacrificial animal outside the Temple courtyard?

The Gemara answers: Rather, the baraita is referring to a case where one says prior to the slaughter that he is worshipping the idol only at the conclusion of the slaughter; therefore, only then is the animal rendered forbidden, and one is liable for all three sin offerings simultaneously.

The Gemara asks: If so, why does the tanna teach the halakha specifically with regard to a sin offering? Let him teach us the halakha with regard to any type of offering. According to Rav Pappa, by contrast, it is clear why the tanna taught the halakha with regard to a sin offering.

The Gemara returns to Rav Pappa’s interpretation of the baraita as referring to the case of a bird sin offering. The previous difficulty then resurfaces, that the bird was rendered forbidden before the slaughter was completed, as according to Rav Huna and Ulla any minimal action renders the bird forbidden. Rather, Mar Zutra said in the name of Rav Pappa: What are we dealing with here in the baraita? It is a case where half of the windpipe was deficient before the slaughter, and the slaughterer added to that deficiency an incision of any size, and completed it. The minority of the windpipe had been cut before the slaughterer cut it further, completing the act of slaughter. As in that case all of the three prohibitions come to be violated simultaneously.

Rav Pappa said: If not for the fact that Rav Huna said that it is sufficient to cut one siman on the animal for idol worship to render it forbidden, the fact that the baraita mentions a sin offering specifically would not raise a difficulty for his opinion. In that case, one could explain: What is the action that renders the animal forbidden according to Ulla? It is a significant action, i.e., completion of the slaughter for idol worship, that renders the animal forbidden.

And Rav Pappa said: If not for the fact that Rav Huna stated his halakha specifically with regard to the animal of another, the fact that the baraita mentions specifically a sin offering would not raise a difficulty for his opinion. One could then explain: What is the reason that the animal designated as a sin offering is not rendered forbidden at the beginning of the slaughter? It is due to the fact that one is able to render his animal forbidden, but one is not able to render the animal of another forbidden. It is the priests who are entitled to derive benefit from the flesh of a sin offering.

The Gemara objects: That is obvious. The Gemara explains: Rav Pappa needs to state this, lest you say that since one who brings a sin offering acquires the animal for his atonement, its status is like that of an animal that is his. Therefore, Rav Pappa teaches us that this does not suffice that the animal be considered his.

The Gemara provides a mnemonic for the names of the amora’im who participate in the discussion that ensues: Nun, Rav Naḥman; ayin, Rav Amram; tzadi, Rav Yitzḥak. Rav Naḥman, and Rav Amram, and Rav Yitzḥak all say: A person does not render forbidden an item that is not his.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who unwittingly slaughters an animal that was designated as a sin offering on Shabbat outside the Temple for idol worship is liable to bring three sin offerings. And we interpreted the baraita as being in the case of a bird sin offering, and in a case where half of the windpipe was deficient. The reason for the triple liability is that it is a bird sin offering, as then, all of the three prohibitions come to be violated simultaneously.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא בחטאת העוף עסקינן דכולהו בהדי הדדי קא אתיין. כלומר דחטאת העוף ניתר בסימן אחד ולפיכך חייב שלש חטאות:

עולא מעשה כל דהו קאמר. כלומר אפי' מוקמת לה בחטאת העוף תקשי לך משחוטי חוץ וכו' שכיון דשחט בה כל שהוא מסימן אסרה ואידך מחתך בעפר הוא. אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה מאי אריא דאוקי ליה בחטאת העוף אפילו שלמים נמי שאינו ניתר אלא בב' סימנין מצי לאוקומי באומר בגמר זביחה הוא עובדה דכולהו בהדדי קאתיין:

אלא אמר רב זוטרא כו'. הכא במאי עסקינן כגון שהיה (לה) חצי קנה פגום כו'. כלומר לא תוקים אלא בחטאת העוף דכולהו בהדי הדדי קאתי ולא תוקי כגון שאמר בגמר זביחה הוא עובדה אלא כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו דבאותו משהו שאסרו חשובה (מליקה) [שחיטה] והוה מתקבל בפנים וכולהו בהדי הדדי קא אתיין ולפיכך חייב ג' חטאות:

אמר רב פפא אי לאו דאמר רב הונא סימן א' כו'. כלומר אי הוה אמר בסתם היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה אסרה לא הויא חטאת תיובתיה דהוה אמרי' עולא לא הוה סבר דאסרה עד שיעשה בה מעשה רבה כו'. כלומר עד שישחטנה כולה דאתיין כולהו בהדי הדדי והוא סבר לה כעולא:

ואמר רב פפא אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו לא הויא כו'. כלומר אי [הוי אמר] רב הונא היתה בהמתו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה לא הויא חטאת תיובתיה מ"ט דלא הוה מצי למימר אשחוטי חוץ לא ליחייב דכהן לא מצי אסר בהמת של ישראל דלאו דידיה הוא אבל כיון דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפיכך הוי חטאת תיובתיה:

פשיטא (מהו דתימא). כלומר דאי לא אמר בהמת חבירו דלא הויא חטאת תיובתיה דכהן לא מצי אסר דלאו דידיה:

מהו דתימא כיון דקניה ליה כו':

[א"ה מאי איריא חטאת לישמעיה זבח]. אינה שלו ולא מצי אסר מעשה זוטא דאלו שלמים אסר במעשה זוטא אלא לרב הונא קשיא דמדנקט חטאת ש"מ טעמיה דתנא משום דדבר שאינו שלו לא מצי אסר.
ובתוספות השיבו דאפילו שלמים דבר שאינו שלו הוא ולא מצי אסר לה כדאמרי' בפ"ב דזבחים בשלמא רובע ונרבע משכחת לה שרבען ואח"כ הקדישן אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי וי"ל מדלא אשמעינן זבח ש"מ בזבח נאסר הוא בכל דהו וש"מ דר' יוסי הגלילי היא ע"כ.
ובעיקר נוסחא גרסינן דאפי' עולה נמי. והכי נמי משמע לקמן דמקשינן לרב עמרם ורב נחמן ואוקימנא בחטאת העוף ואע"ג דלדידהו לא מצי למתני זבח אלא עולה הו"ל למיתני וה"פ אי אמרת בשלמא רב הונא סי' אחד דוקא קאמר משום הכי תנא חטאת דהיינו חטאת העוף שהכשרו בסי' אחד כדאמרן אלא אי אמרת רב הונא מעשה כל דהו קאמר ובאומר בגמר זביחה הוא עובדה לישמעינן עולה ואוקים בשהיה חצי קנה פגום דכולהו בהדי הדדי אתיין.
ומיהו עיקר פרכא לא מחוורא, מאי אהניא ליה לתנא למינקט עולה טפי מחטאת בשלמא זבח משום דהו"ל סתם דכולן משמע א"נ הו"ל למינקט השוחט קדשים אלא אעולה מאי פירכא וי"ל כי היכי דלא נטעי בחטאת העוף הו"ל למינקט עולה.
ורש"י ז"ל פי' משום דלעולה שכיחא, ולא מחוור.
אלא י"ל דה"ק אפי' עולה נמי כך דינה הלכך הו"ל למיתני סתם השוחט בשבת לעו"ג בחוץ כדקתני בכל דוכתא השוחט בחוץ והמעלה בחוץ ולמה ליה ליחודי חטאת וללשון התוס' י"ל דהא דפרכינן לרב עמרם ור"ן ואוקי' בחטא' העוף משום דלדידהו נמי ניחא לן לאוקמה באוקמת' בחטא' העוף דלא תתוקם כר' יוסי הגלילי מדלא קתני זבח.

והא דאמר רב ספרא אי לאו דאמר רב הונא סי' א' מחטאת לא הויא תיובתיה. פירש"י ז"ל מריש כי הוה ס"ד דבבהמה קאי דמאי מעשה מעשה רבה והיינו שחי' ב' סי' והשתא דאמר איהו סי' א' גלי לן דלא בעי' מעשה רבה ומותבינן עלה חטאת דליכ' למימר סי' א' דוקא ו) דעולא או מעשה רבה דב' סי' או מעשה דכל דהו קאמר כדפרכינן לעיל, וכן עיקר.
ויש לפרש דרב פפא לית ליה מאי דמקשה בגמ' מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה כעול' עולא מעשה כל דהו קאמר וחטאת לא הויא תיובתיה מעיקרא כלל קאמר אבל לתרוציה דרב' דאוקמה בחטאת העוף השתא נמי לא הוי' תיובתיה ולא צריך לאוקומה בחצי קנה פגום, ומיהו רב פפא גופיה אוקמה בחצי קנה פגום דבמעשה כל דהו קאמר.
ויש נוסחאות דגרסי אמר רבא אי לאו דאמר רב הונא סי' א' וכו' ואמר רבא אי לאו דא"ר הונא בהמת חבירו וכו' ולא הוי' תיובת' מעיקרא קאמר.
ומשמע דלרב פפא למאי דאמרינן השתא לא קשי' ליה מאי דמקשינן לישמעינן עולה דאחד מן הדברים שאינן שלו רצה לשנות וה"ה לעולה ולאפוקי שלמים והא דפרכי' פשיטא לומר דאי אמר בהמתו ודאי מבהמת חברו לא פרכינן עליה ומיהו מתנית' גופה לא פשיט' אמאי נקט חטאת אלא דהא פרכא דפרכינן לישמעינן עולה לית ליה לרב פפא דהא למאי דס"ד מעיקרא קאמר דחטאת לא הוי תיובתיה אמאי חייב עליה ג' חטאות כדמותבי מעיקרא אבל למאי דס"ד השת' דוק' חטאת קתני והיינו פרכין דפרכי' בסמוך לרבנן דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דגמ' לית ליה דרב פפא דקא מקשה טעמ' דחטאת וכו'.

ומאי דאמרינן כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי'. ה"ה לעולה דהא מחייב בה ומקופיא מכפרה דאי לאו הכי דילמא חטאת בהמה קתני וקמ"ל דלאו כדידי' דמי וכ"ש עולה ז) אלא תרווייהו לכפרה דידיה ולחובתו אתיין.

והא דאמרי ר"ן ורב עמרם ורב יצחק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פר"ח ז"ל אלא במעשה גדול כגון חתיכת ב' סי' וכיוצא בו ולדבריו אדרב הונא קיימי קאמר איהו אסרה בסי' א' וקאמרי אינהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכך.
ורש"י ז"ל השיב מדקא מקשה עלה ממנסך דהוא מעשה גמור וי"א כיון שהוא היזק שאינו ניכר לאו מעשה גמור הוא ובמס' ע"ג גבי כלים דאחז איכא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אע"פ שהי' מעשה גמור שנשתמשו בהם כמה ימים לע"ג אלא י"ל התם נמי כיון דלא עביד בהו אלא שמוש בעלמא כל דהו חשוב שאין תשמיש ניכר בהם ואין חסרון בו כלום.

השוחט בהמת קדשים בחוץ לשם ע"ז בשוגג אינו חייב אלא חטאת אחת והיא של ע"ז אבל לא של שחוטי חוץ שהרי משהתחיל לשחוט כל שהו נעשית של ע"ז ונעקר מעליה שם קדש היה שבת חייב שתי חטאות לא נתכון לע"ז אלא בגמר שחיטה או עוף של קדש שהיה חצי קנה שלו פגום ושחטו בחוץ חייב שלש חטאות אחד משום שבת ואחד משום ע"ז ואחד משום שחוטי חוץ ואף לדעת האומר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והרי חטאת של כהנים היא מ"מ הואיל והוא מתכפר בה הרי היא כשלו:

בפרש"י בד"ה מחתך בעפר כו' דאמרינן בפירקין שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד כו' עכ"ל יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' התם לפ"ה דההיא דשחט סימן אחד בחוץ כו' בעוף קדשים קמיירי דהיינו עולת עוף מאי קושיא הא למאי דקיימינן השתא בחטאת בהמה איכא למימר דכ"ע בעי שני סימנים בחוץ דהכי הכשר שחיטתו ואפשר לפרש"י נמי לאו דוקא נקט עוף קדשים דה"ה בהמת קדשים מה"ט שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ועי"ל דהוצרך לכל זה לפי' שני שבקונטרס לקמן דמסיק דאיירי בחטאת העוף ובחצי קנה פגום אלא נקט עולת עוף בכה"ג משום דלא סגי לן בסימן אחד שחיטת חוץ הכא בעבודת כוכבים מה"ט שפרש"י ומה שיש לדקדק בשמעתין לפי' התוס' שם מבואר שם ודו"ק:

בא"ד וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה כו' עכ"ל אין זה מדוקדק לכאורה דהא אפי' למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף אמרי' התם דחייב אסימן אחד בחוץ מה"ט שהרי עשה בה מעשה חטאת עוף בחוץ וצ"ל מאי דקאמר משום דישנה לשחיטה מתחלה כו' לא נתכוין להאי לישנא דאמר תלמודא לעיל למ"ד ישנה לשחיטה כו' ולאפוקי למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף אלא דר"ל דהתם ישנה לשחיטה מתחלה כו' דמתחלה ועד סוף שם שחיטה עליה דהאי סימן אחד בפנים נמי שהוא הסוף שם שחיטה עליו ולאפוקי הכא דסימן שני לא אישתחיט כלל דחותך עפר כו' ודו"ק:

בד"ה מאי אריא חטאת כו' דכי מדלית רב הונא מהכא כו' איכא למפרך נמי מ"ש חטאת דנקט כו' עכ"ל להאי לישנא קמא דס"ל דשום זבח לא חשיב שלו כרבנן דר"י הגלילי ולקמן מותבינן לרב נחמן בפשיטות בלאו קושיא דהל"ל עולה דהא לאו קושיא היא דמה לי חטאת ומה לי עולה אלא דה"ל למנקט זבח סתם דכל הזבחים במשמע דזבח נמי לאו דידיה נינהו ולא מיתסר בתחלת שחיטה כנראה כל זה מדברי התוס' דללשון שני דוקא כתבו דצ"ל דס"ל כר"י הגלילי ולא מותבינן לרב נחמן אלא מדה"ל למנקט עולה אבל ללשון ראשון ניחא דס"ל כרבנן דר"י הגלילי ומותבינן לרב נחמן בפשיטות וק"ל:

תוס' בד"ה לא הוה חטאת תיובתיה כו' תימה לפי' ראשון שבקונטרס שלא להקשות על רב הונא כו' עכ"ל יראה כבר הרגיש רש"י ז"ל בזה ופי' לא הוה חטאת תיובתיה דעולא ארישא כו' הוה ס"ד דבבהמה קאי כו' עכ"ל דהשתא דתקשי לן אמאי נקט חטאת ולא זבח ע"כ דבחטאת עוף איירי ודאי דלא מצינן למימר מעשה רבה אבל התוס' ימאנו בזה דמשמע להו דבין מעיקרא ובין השתא לא הוה חטאת תיובתיה דרב הונא וק"ל:

בא"ד ושמא י"ל דנקט חטאת לאשמעינן דאע"ג דקניא ליה כו' עכ"ל וליכא לאקשויי לפי זה להאי לישנא נמי דכי מדלית דרב הונא ותימא אין אדם אוסר שאינו שלו אלא בגמר מעשה ליכא למיפרך מ"ש חטאת דנקט דאיכא למימר דנקט חטאת לרבותא דאע"ג דקניא ליה לכפרה כו' כמ"ש התוס' ועוד מאי פריך מהך ברייתא לרב נחמן הא מתוקמא שפיר בחטאת בהמה ונקטה לרבותא די"ל דרב נחמן ס"ל דאפי' במעשה רבה אינו אוסר שאינו שלו כמו שהוכיח רש"י מדפריך ליה ממנסך והשתא לרב נחמן ודאי דליכא למימר דנקט חטאת לרבותא דאע"ג דקניא ליה לכפרה לא חשיב כדידיה לאסר בכל דהו דהא אפי' במעשה רבה אינו אוסרו והא ליכא למשמע מהך ברייתא והשתא ניחא מעיקרא דמותיב רב נחמן לרב הונא ומוקי לה באומר בגמר זביחה קאמר תלמודא סייעתא לרב הונא דאי הכי מאי אריא חטאת כו' דכי מדלית נמי דרב הונא ותימא כרב נחמן איכא למפרך מ"ש חטאת דנקט כיון דלרב נחמן בכל הזבחים אינו אוסר דאין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה רבה ולא הוה חטאת רבותא אלא ע"כ דבחטאת עוף קמיירי אבל בשאר חטאת אוסר בכל דהו כרב הונא ורב פפא ה"ק דאי לאו דאמר רב הונא סימן אחד לא הוה חטאת תיובתיה כו' ולא הוה אצטריך לאוקמי בחטאת עוף אלא דנקטה לרבותא אבל לרב נחמן דאפי' במעשה רבה אינו אוסר וליכא רבותא בחטאת הוה חטאת תיובתיה דע"כ צריכין לאוקמי בחטאת עוף אבל לא ניחא להו לבעלי התוס' למימר די"ל דמאי מעשה מעשה רבה ונקט חטאת עוף משום דבכל קרבנות הוו כדידיה וכדמסיק לרב נחמן לקמן דהא ע"כ רב פפא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא מדמייתי רב פפא גופיה סייעתא לרב הונא מדנקט חטאת עוף ופריך ליה תלמודא לרב נחמן בסמוך מהך ברייתא:

ודע דתמיהת התוס' תפול נמי באידך דרב פפא דקאמר אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו כו' דחבריה לא מצי אסר הא ע"כ מדנקט חטאת אית לן למימר דבחבירו אוסר נמי בכל דהו וצ"ל נמי כתירוצם דאיכא למימר דנקט חטאת לרבותא אבל ק"ק דהמקשה דפריך פשיטא כיון דלא אסיק אדעתיה הך סברא דקניא ליה לכפרה תקשי ליה תמיהת התוספות ודו"ק:

ד"ה אי הכי מאי אריא וכו' דלר"ה פריך דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"ש דנקט חטאת וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אי לאו דאמר רב הונא סי' א' כו' כצ"ל:

בד"ה ואוקימנא ע"כ בחטאת כו' הד"א:

רש"י ד"ה מחתך בעפר. אבל הכא דסימן שני לא אישתחיט כלל כו' קמא נמי לא שם שחיטה עליה. וכן הסכימו עמו התוס' לעיל (כט ב) והחזיקו דבריהם מסוגיית הגמרא דשם. וק"ק מלעיל (לו) בפלוגתת רבי ור"ח. דרח"א תולין. ומפרש ר"פ תולין הדבר עד גמר שחיטה כו' ע"ש. איך אמר רבי הוכשר בהחלט. הל"ל ג"כ תולין אם יוגמר השחיטה כראוי אז הוכשר למפרע. וי"ל דכיון דאמר השוחט משמעו ממילא ששחט כמשפט הראוי:

רש"י ד"ה דחברי' לא מצי אסר. והאי חטאת דכהנים הוא. למה לא פי' כאן כדפי' לעיל (בסע"א) דשל גבוה הוי. דלפי' קמא זה לא אסיק אדעתי' דשלמים מיקרי שלו כריה"ג עי' בתוס':

ע״ב גמר׳ מחתך בעפר הוא, התוס׳ ב״ק דף ע״א ע״ב כתבו דלאו דוקא מחתך בעפר, דודאי שחיטה מעלי׳ הוא למ״ד ששא״ר ש״ש, דהא שוחט לע״ז חייב משום אוא״ב אלא דכיון דאסור משום תקרובות עכו״ם, אינה ראוי׳ לבוא לפנים, אלא דא״כ, פלא למה לא יתחייב אסימן קמא, כיון דגוף השחיטה נגמרת כהוגן, ומ״ש משחט סימן א׳ בחוץ וגמרן בפנים דלעיל כ״ט ע״ב, ורש״י ז״ל כתב כאן דברים מעורבבים, ומשתמעין לתרי אפי, דפתח ואמר דפקע שם קדשים מינה, דמשמע אבל השחיטה שפיר נגמרת כהוגן, ואח״כ כתב לחלק מהא דלעיל, דהתם טעמא משום דישנה לשחיטה מתוע״ס, אבל הכא סימן שני לא אישתחט כלל, דחיתוך עפרא בעלמא הוא, ולענין שבת וע״ז משום נטילת נשמה הוא דמחייב, מדברים אלו משמע דאין כאן שחיטה כלל, ואח״כ מסיים ״אבל לענין ש״ח לאו שחיטת קדשים הוא״ בזה חוזר לדבריו הראשונים דשחיטה הוה אלא דלאו קדשים נינהו, והדרה קושי׳ לדוכתי׳ אמאי לא חייב משום ש״ח, והוא פלאי.

אבל אם תרצה לעמוד על אמיתת הדבר, עיין היטב במה שביארתי שיטת הרמב״ם בזה לעיל דף כ״ט ע״ב, ותמצית הדבר, דלענין חיוב חטאת לא אמרינן אגמל״מ, לפי שהוא דבר שנסתלק קודם הגילוי, אבל לענין פסול הקרבן שפיר אמרינן אגמל״מ, ובזה הסוגי׳ וכל פסקי הרמב״ם הכל על מקומו יבא בשלום, עיי״ש היטב ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ואר״פ אי לאו דאומר ר״ה בהמת חבירו, לא הוה חטאת תיובתי׳ מ״ט דידי׳ מצי אוסר דחברי׳ לא מצי אוסר, ופרש״י והאי חטאת דכהנים הוא עכ״ל, והוא לכאור׳ תמוה דהרי כהנים משלחן גבוה קזכו, אבל קודם שחיטה וזריקה אין לכהנים שום קנין בו, ויותר הוול״ל דשל גבוה הוא דהא קדשים הוה, ואולי כוונת רש״י כמש״כ בלישנא אחרינא, דשאר זבחים שיש לבעלים חלק בו שפיר מצי אוסר, אבל חטאת דכולה לכהנים אלא שהבעלים שוחטין אותה וכו׳, מזה משמע דלרש״י לאו משום דאתי׳ כריוה״ג דק״ק ממון בעלים כמש״כ התוס׳, אלא דכל שהבשר לבסוף נאכל לבעלים, מקרי בעלים כדי לאסרה בשחיטת ע״ז, כיון דנמסר להם לשחיטה, ולא דמי לנעבד ומוקצה דלא מצי אסרו לרבנן דריוסה״ג, משום דלזה לא נמסר להם, אבל לשחיטה נמסר להם, ולכן קאמר רש״י שפיר בחטאת דלכהנים הוא, ור״ל דנאכל לכהנים לכן לא מהני מה שנמסר לבעלים לשחיטה, ולא יוכלו לאסרה במחשבת ע״ז שלהם, אבל קשה ממפגל דמצי הכהן אוסר את הקרבן שאינו שלו, וה״ה בעולה דאין לא לכהן ולא לבעלים שום חלק בו, הרי דבמעשה אדם אוסר גם דבר שאינו שלו וכן ראיתי שהקשה כן היריעות שלמה, וע״כ משום דנמסר בידו לשחיטה, חשוב לגבי האי מעשה כבעלים עליו, דבידו לקלקלו ולהפסידו וה״ה לאסרו וה״ה אם נמסר בהמת חולין ליד השוחט, דמצי אוסר כמו הבעלים עצמם, ולפ״ז הי׳ מקום לחלק, בין שוחט חטאת בהמה לבין חטאת העוף לע״ז, דבעוף שהוא במליקה ודוקא בימין של כהן, לא מצי הבעלים לאסרו לע״ז, אבל בחטאת בהמה שלו דשחיטה שלה בבעלים, מצי אסרה, אבל הסוגי׳ דהכא לא ס״ל כן וצ״ע ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ר״נ ור״ע ור״י אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הנה כפי מסקנת הסוגי׳ גם הם ס״ל דבמעשה מצי לאסור, אלא דבישראל שאינו מומר לע״ז אמרינן לצעורי׳ קמכווין, והקשה הפלתי, א״כ מה פריך ר״נ לר״ה מברייתא דשלש חטאות, תקשה לדנפשי׳, דהא בשוחט חטאתו לע״ז, למאן מצער לי׳ וכיון דלא שייך לצערא קמכווין, כי שחט בה פורתא ליתסר.

והנראה לפע״ד בזה, דהנה ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו כאן, מביא דברי הרמב״ן ז״ל ע״ז שכתב שם דף מ״ג ע״ב וז״ל ״אבל האוסר דשא״ש ע״י מעשה לא שמענו אלא וכו׳, וגם שיהי׳ מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו, דדמי כמאן דקני לי׳ בשינוי דומי׳ דגזלן״ עכ״ל ודבריו תמוהין כמובן, והחת״ס מתרצם לומר דבצירוף איסור הנאה של תקרובות עם השינוי, עושהו כשלו עיי״ש, ונ״ל דהיינו אליבא דר״נ דא״א דשא״ש ורק במומר אוסר, אמרינן דשינוי הניכרת או הגבה בצירוף איסור הנאה נעשה כשלו, לכן מצי אוסר, אבל לר״ה ועולא דאפילו במעשה כל דהו, כמו ניסך יין בין קרניה, או חתיכת מקצת הקנה, נמי מהני בשל חבירו לאסרו, ע״כ אין הטעם מצד קנין, אלא דגמרינן מכלי אחז, דבמעשה בלא שינוי אסרן, וניהו דרש״י דחה האי פירושא, דמפרש לדר״נ דפליג אר״ה דוקא במעשה זוטא, אבל במעשה רבה מודה, היינו דוקא בס״ד דלא ידעינן מסברת לציעורי׳ דחברי׳ קמכווין, ור״נ מודה במומר, ומשום דקשי׳ לי׳ לרש״י מה פריך ממנסך, והא התם מעשה רבה הוה, ור״ל לפי דברי החת״ס דהגבה עם הניסוך מעשה רבה הוה, לכן צריכין למימר דהש״ס הי׳ סובר השתא דלר״נ לא מצי אוסר כלל, אבל כאשר מתרץ דבמומר מודה ר״נ דמצי אוסר, ורק בישראל פליג משום דלציעורי׳ קמכויין, ודאי פליג ר״נ אר״ה גם בזה, ובעי מעשה גמור בשינוי הניכר או הגבהה וכדברי החת״ס בשם הרמב״ן.

ולפ״ז אני אומר דאיכא עוד נפקותא, בין ר״נ לר״ה, דלר״נ דמטעם קנין קאתינן עלה, דוקא בדידע שהוא דחברי׳ ואז ע״י שאסרו רצה לקנותה, כדרך לעבוד בשלו, אבל בסובר שהוא שלו, ואינו מתכווין לקנותו גם במעשה גמור ושינוי הניכר אינו אוסר, אבל לר״ה דאין טעם האיסור משום קנין בין שיודע שהוא דחברי׳ ובין שסובר שהוא שלו, מצי אוסר, ומתורץ מעתה הקושי׳ הנ״ל דשפיר פריך ר״נ לר״ה משלש חטאות, דבשלמא לדידי, לא נעשה האי חטאת תקרובות משום דהרי שגג גם בשחוטי חוץ, וסבר שהיא חולין והיא שלו, ולכן לא כיון לזכות בה, לכן לא מהני, אבל לדידך דבמעשה כל דהו סגי לאסור של חבירו, ע״כ אין הטעם משום קנין כרמב״ן, ולמה לא תאסר משום תרובות ודו״ק.

מחתך בעפר הוא. דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ ואע''ג דאמרינן בפירקין (לעיל דף כט:) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ ליכא למימר דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת כוכבים ושחיטת חוץ דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא קמא נמי לאו שם שחיטה עליה ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה הוא דמחייב אע''ג דלאו שחיטה היא וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת עבודת כוכבים היא אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא: הכא בחטאת העוף עסקינן. דמליקתה בסימן אחד בפ''ק (לעיל דף כא.) וחיוב שחיטתה דידיה נמי בחוץ בסימן אחד דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב והמולקו בחוץ פטור כדתנן בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קיא.) ויליף מאו אשר ישחט לרבות את העוף: דכולהו בהדי הדדי. דכיון דשם עבודת כוכבים לא חייל עד גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה בקדשים הואי: ועולא מעשה כל דהו קאמר. דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכא למילתיה אדעולא אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר דהא סימן אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא הלכך ע''כ סימן אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן ואפילו מוקמת לה בחטאת העוף הוי תיובתיה מכי שחיט בה פורתא פקע שם קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן וחיתוך עפר הוא: אלא. אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר דהשתא לא פקע שם זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולהו: אי הכי. דטעמא דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה: מאי איריא חטאת. דנקט ליתני השוחט את הזבח דמשמע כל זבחים ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף שמע מינה בחטאת העוף קאי ועולה לא מצי למינקט משום דעולת העוף בעי שני סימנין ולאו באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאי אינו עובדה אלא בגמר זביחה אמאי איכפל לאשמועינן עוף בבהמה נמי חייל והאי פירכא לאו לאותובי לרב הונא נקט לה דכי מדלית רב הונא מהכא ותימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בגמר מעשה איכא למיפרך נמי מאי שנא חטאת דנקט אלא הכי קפריך אי איתא דטעמא משום גמר זביחה הוא מאי שנא עוף אלא על כרחך טעמא אחרינא הוא: אלא אמר מר זוטרא. הא מתניתא מסייע ליה לרב הונא ומש''ה נקט חטאת העוף דהכשרו בסימן אחד דאי תנא זבח ליכא לחיוביה בשחיטת חוץ משום דמיתסר בתחילת שחיטה ופקע שם קדשים מיניה כרב הונא אבל בעוף משכחת שלש חטאות וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דמתכשר בפנים ומחייב עליה משום שחיטת חוץ וחיוב חוץ ומעשה כל דהו דעבודת כוכבים ונטילת נשמה דשבת בהדי הדדי אתו: אי לאו דאמר רב הונא (כו') סימן אחד. ואסהיד אדעולא דמעשה כל דהו אמר: לא הויא חטאת תיובתיה. דעולא מרישא כי הוה ס''ד דבבהמה קאי דאיכא למימר מעשה רבה קאמר עולא דהיינו גמר מעשה: אי לאו דאמר רב הונא בהמת חבירו. ואפילו הוה אמר מעשה כל דהו אסר בבהמתו: לא הויא חטאת תיובתיה. אפילו כדהוה ס''ד ברישא דבבהמה קאי: דחבריה לא מצי אסר. והאי חטאת דכהנים הוא: דקני ליה לכפרה. שהבעלים מתכפרין בה. ל''א אי הכי דבגמר זביחה הוא עובדה מאי איריא חטאת דמשמע דאיכפל תנא לאשמועינן מידי דלית ליה חלק בו שהבעלים שוחטין אותה והיא כולה לכהנים ליתני זבח דלישתמע אפילו שלמים שהן שלו מחייב שלש חטאות דהא לא פקע שם קדשים מיניה עד גמר זביחה ומדנקט חטאת ש''מ בעובד עבודת כוכבים בתחלת שחיטה קאמר ומשום טעמא דחטאת אינו שלו ולא מצי אסר במעשה זוטא דאילו שלמים הוה אסר במעשה זוטא ומ''מ לרב הונא קשיא דהא מדנקט חטאת ש''מ טעמא דתנא משום דדבר שאינו שלו לא אסר אלא אמר מר זוטרא לעולם בעובד בתחלת זביחה ולא תיקשי לרב הונא דהכא בחטאת העוף קאי ובחצי קנה פגום דבההוא מעשה כל דהו דאיתסרא ביה איחייב משום שחיטת חוץ והיינו דנקט חטאת משום דאיתא בעוף ועולה לא מצי למינקט משום דאפילו בעוף בעיא שני סימנין: לא הויא חטאת תיובתיה. דמאי מעשה דעולא מעשה רבה ולא הוה מיצטריך ליה לאוקמי בחטאת העוף דהאי דנקט חטאת ולא תנא זבח משום דאילו שלמים כיון דדידיה נינהו הוו מיתסרי במעשה כל דהו וליכא חיוב שחיטת חוץ אבל חטאת לא מיתסר עד גמר שחיטה דאיכא מעשה רבה ולשון זה נראה בעיני דהכי מסתבר לישנא דתלמודא דלרב הונא לחודיה קמותיב: דחבריה לא מצי אסר. במעשה כל דהו ולהכי תנא חטאת דכהנים היא דאילו שלמים דידיה נינהו ומיתסרי במעשה כל דהו: כדידיה דמיא. ואפ''ה קתני דלא מיתסר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אפילו בגמר מעשה ואית דמפרשי במעשה כל דהו ולא היא דא''כ לא הוי מנסך תיובתייהו דהא מעשה גמור הוא ולקמן מותיב להו ממנסך: ואוקימנא. על כורחין בחטאת העוף מדלא תנא זבח ואע''פ דלהנך רבנן לא מצי למיתני זבח דכיון דשלמים דידיה נינהו הוו מיתסרי בתחלת חתיכה ותו ליכא חיוב שחיטת חוץ וכי תנא חטאת הוי דבר שאינו שלו ולא מיתסר ולא פקע שם קדשים מיניה אפילו הכי מדלא נקט עולה דשכיח ולא הוי נמי דידיה ונקט חטאת דמידי דאיתיה בעוף בסימן אחד ודאי טעמא משום סימן אחד דעוף הוא ובחצי קנה פגום כדאמרן:

אי הכי מאי איריא חטאת לישמעינן זבח. לפירוש שני שבקונטרס דלרב הונא פריך [דאי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א''ש דנקט חטאת לאפוקי שלמים שהם שלו צ''ל דסבר השתא דאתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דלרבנן לא חשיב שום זבח שלו כדמוכח בזבחים בפ' בתרא (דף קיד.) דפריך בשלמא רובע שהקדישו ולבסוף רבעו אלא מוקצה ונעבד היכי משכחת לה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי משמע דלרבנן אין אדם יכול לאסור ומיהו קשה לפירוש זה דבסמוך פריך מההיא ברייתא לרב נחמן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודייק מדאוקמינן בחטאת העוף טעמא דחטאת העוף אבל זבח אחר לא ומאי קושיא הא מתוקמא שפיר בחטאת בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים ושמא מתחלה ניחא ליה בחטאת בהמה כל כמה דלא אסיק אדעתיה שינויא דחטאת העוף ובחצי קנה פגום אבל לסוף מסתבר ליה שינויא דחטאת העוף דאי בחטאת בהמה ונקט חטאת לאפוקי שלמים ה''ל למנקט עולה כדפי' בקונט': לא הויא חטאת תיובתיה דמאי מעשה מעשה רבה. תימה לפי' ראשון שבקונטרס שלא להקשות על רב הונא מדקדק לאשמועינן זבח א''כ היכי מצי למימר מעשה רבה הא ע''כ מדנקט חטאת דייקינן מיניה סייעתא לרב הונא דמעשה כל דהו ושמא יש לומר דהא דנקט חטאת לאשמועינן דאע''ג דקניא ליה לכפרה אפ''ה לא חשיב כדידיה לאוסרה במעשה כל דהו: רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובמס' ע''ז פרק רבי ישמעאל (דף נד.) אמילתיה דעולא דלעיל דאמר להו רב נחמן אמרו ליה לעולא כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דסבר כרב הונא אלא כלומר לא הודעתנו שום חידוש שכבר השמיענו זה רב הונא ואם תאמר בעובדא (ע''ז דף נז:) דעל עובד כוכבים לחנותא והוה חמרא בדוולא שדא ביה עובד כוכבים ידא ושיכשך ביה ואתא מריה דחמרא ושקליה בריתחיה ושדייה לדנא וגרסינן התם איקלע רב נחמן למחוזא ואסריה בהנאה אמאי אסריה והא אין אדם אוסר דבר שאין שלו ולמסקנא דקאמר אפילו למ''ד אוסר אדם דבר שאינו שלו הני מילי עובד כוכבים ורב נחמן מצי סבר כתנא קמא ניחא אבל למאי דסלקא דעתך דאתי רב נחמן כר''י ולא כתנא קמא קשה:

דף מ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד