בכורות לג ע"א

ובית הלל טוענים כנגד זה: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בבכור תם, שקרב במקדש, אבל בבכור בעל מום — הרי כתיב [נאמר]: "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים טו, כב). וקל וחומר הוא: מה אם כהן טמא שאינו אוכל בבשר קדשים קלים — אוכל בבשר בכור בעל מום, זר שאוכל בקדשים קלים, כגון שלמים, הנאכלים לכל אדם — אינו דין שיאכל בבכור?

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור] את הקל וחומר, ולומר: מה לכהן טמא שהותר לאכול בכור בעל מום — שכן איסור הטמא בקדשים הותר מכללו בעבודת צבור, שהרי אם אין כהנים טהורים — מקריבים את קרבנות הציבור בכהנים טמאים. אבל זר — אסור לעולם להקריב!

ובית הלל משיבים על כך: אטו [וכי] בעבודה של הקרבנות קאמר [הוא אומר] קל וחומר? באכילה קאמרינן [אנו אומרים], ולענין אכילת קדשים, אכילת זר עדיף על אכילה של טמא, שטמא אינו אוכל קדשים קלים ואילו זר אוכל, ולכן לענין אכילת בכור בעל מום נלמד הזר בקל וחומר מן הטמא.

ועוד שנינו בברייתא: ור' עקיבא מתיר לכל להימנות על בשר בכור בעל מום, ואפילו גוי. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? נאמר "כצבי וכאיל" (דברים טו, כב), מה צבי ואיל מותר באכילה לגוי, אף פסולין, בכור שנפל בו מום ונפסל, מותר לגוי.

ושואלים: ואידך [והתנא האחר] בשם בית הלל, שאינו מתיר להאכיל לגוי מן הבכור, מדוע אינו למד כן? ומשיבים: תלתא [שלוש] פעמים "צבי ואיל" כתיבי [נאמרו] בפסולי המוקדשים, זה שבבכור (דברים טו, כב), ועוד שנים (דברים יב, טו. דברים טו, כב), חד [אחד] נצרך לכ מו שאמר ר' יצחק, וחד [ואחד] לכ מו שאמר ר' אושעיא, וחד [ואחד] בא ללמד לכ מו שאמר ר' אלעזר הקפר.

ואידך [והכתוב האחר] ללמד: מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המוקדשין, למרות שאינם קרבים על המזבח, מכל מקום פטורין מן הבכורה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: בכור בעל מום, אין מאכילין אותו לנדות, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין אותו לנדות. ואומרים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי? דכתיב [שנאמר] בבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק התרומה" (במדבר יח, יח), הניתנים לכהן מכל זבח שלמים, מה התם [שם] נדות לא אוכלות מן הבשר, שהרי קדשים הם ואסור לטמא לאוכלם — אף הכא [כאן], בבכור בעל מום, נדות לא.

ובית הלל אומרים: הני מילי [דברים אלה אמורים] בבשר בכור תם, שהוקש לחזה ושוק אבל בכור בעל מום — הלא נאמר בו במפורש שהטמא והטהור אכלה (דברים טו, כב).

ובית שמאי טוענים: הני מילי [דברים אלה] שהטמא יכול לאכול אותו, אמורים היכא [במקום] שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, כגון שנטמא במת או בשרץ. אבל היכא [במקום] שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון זב או נידה — לא. ומניין לחלק בין זה לזה?

דאשכחן דפליג רחמנא [שהרי אנו מוצאים שחילקה התורה] לענין אכילת קדשים בין טומאה יוצאה עליו מגופו, לבין שאין טומאה יוצאה עליו מגופו. דתנן [ששנינו במשנה]: קרבן הפסח שבא בטומאה, שהיה רוב הציבור טמא בטומאת מת, ובמקרה זה הריהו נאכל על ידי הטמאים, בכל זאת לא יאכלו ממנו זבים ומצורעין וזבות ונדות ויולדות, שטומאה יוצאת עליהם מגופם.

ובית הלל משיבים: התם הוא דגלי רחמנא [שם, בפסח, הוא שגילתה התורה] ואמרה: "טמא לנפש" (במדבר ט, י), כלומר, טמא מת, ולא טמא בטומאה אחרת. אבל הכא [כאן], כשהתירה התורה לאכול בכור בעל מום — "טמא" סתמא כתיב [סתם כתוב], "הטמא והטהור יחדיו יאכלוהו" (במדבר יח, יח), לא שנא [אין הבדל] אם הוא טמא לנפש או טמא אחר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף ששוחטים בהמה ביום טוב ומפשיטים את עורה — אין מרגילין ביום טוב, כלומר, אין מפשיטים את עור הבהמה דרך הרגליים, כדי שיישאר שלם, על מנת להשתמש בו כחמת. כיוצא בו אין מרגילין כלל (גם ביום חול) בבכור, אפילו בעל מום, ולא בפסולי המוקדשין שנפדו ונשחטו, מפני שיש בכך בזיון לבהמת קדשים.

ושואלים: בשלמא [נניח] ביום טוב אין מרגילין, משום דקא טרח טירחא דלא חזי ליה [שהוא טורח טירחה שאינה ראויה לו], שאינה לצורך יום טוב. אלא בכור, שאין מרגילים בו, מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: שיטת בית שמאי היא, שאמר: אין מאכילין אותו, את הבכור בעל המום, לנדות. שלדעתם דין בכור בעל מום כדין בכור תם, שקרב על המזבח, ואסור לטמאים. ולכן גם אין מרגילים בו, כדין בכור תם, שאין נוהגים כן בקדשים.

ועל מה ששנינו עוד: ולא מרגילים בפסולי המוקדשין, שואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: ר' אלעזר בר' שמעון היא, דתנן [ששנינו בברייתא]: היו לפניו שתי חטאות שהקדיש לשם כפרת חטאו, שאם תמות או תאבד אחת יתכפר בשניה, אחת מהן תמימה, ואחת בעלת מום (שלאחר שהקדישה נפל בה מום), הרי תמימה — תקרב, ואילו בעלת מום — תיפדה.

נשחטה בעלת מום לאחר פדיונה, אם נשחטה עד שלא נזרק דמה של התמימה על המזבח לכפרה — הרי היא מותרת. אבל אם נשחטה רק משנזרק דמה של תמימה על המזבח, ונמצא שהיתה בחיים כשנתכפרו הבעלים — הריהי אסורה בהנאה, כדין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שדינה למיתה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אפילו נשחטה בעלת המום, והבשר מונח כבר בקדירה, ונזרק דמה של תמימה — אסורה בעלת המום, מפני שעדיין שם חטאת עליה. הרי שהוא סבור שפסולי המוקדשים, נשארה בהם קדושה ראשונה, אפילו לאחר שחיטה, ומשום כך הוא אוסר גם להרגיל בהם.

ושואלים: ורב חסדא, לוקמה [שיעמיד] ברייתא זו כולה כבית שמאי, וכדין בכור בעל מום שנשחט — כך דין שאר פסולי המוקדשים! ומשיבים: דלמא [שמא] יש לחלק ולומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אומרים] בית שמאי כך אלא בבכור, משום שקדושתו מרחם, משעה שנולד, ולכן אין הקדושה פוקעת ממנו, ואסור לנהוג בו כבחולין, אבל פסולי המוקדשין האחרים, שאין קדושתו מרחם — לא, אלא משעה שהותרו בשחיטה — שוב אין בהם קדושה, ויעשה בהם כרצונו.

And Beit Hillel would respond to that claim: This statement applies only to an unblemished firstborn offering, which is sacrificed upon the altar. But concerning a blemished firstborn it is written: “You shall eat it within your gates; the impure and the pure may eat it alike” (Deuteronomy 12:22; see Deuteronomy 15:22). Beit Hillel derive an a fortiori inference: And if a ritually impure priest, who may not eat the meat of offerings of lesser sanctity, nevertheless may eat the meat of a blemished firstborn offering, then with regard to a non-priest, who may eat the meat of offerings of lesser sanctity, e.g., peace offerings and animal tithe offerings, is it not logical that he may eat the meat of a blemished firstborn offering?

The Gemara raises a difficulty: This a fortiori inference can be refuted: What is notable about the case of a ritually impure priest? It is notable in that its general prohibition was permitted in certain circumstances, specifically with regard to the communal service. If there are no ritually pure priests, the sacrificial service may be performed by ritually impure priests. By contrast, it is never permitted for a non-priest to perform the sacrificial service. Accordingly, one cannot derive the halakha concerning a non-priest via an a fortiori inference from an impure priest.

And Beit Hillel would respond: Is that to say that the a fortiori inference was stated with regard to the sacrificial service, which was the subject of that refutation? Not so; rather, we state it with regard to the eating of sacrificial meat, and the eating of a non-priest is superior to that of a ritually impure priest. Accordingly, the refutation of the a fortiori inference is inapplicable.

§ The baraita stated that according to Rabbi Akiva, Beit Hillel deems it permitted for non-priests, and even gentiles, to partake of blemished firstborn offerings. The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Akiva? The verse states: “Like the gazelle and like the deer” (Deuteronomy 15:22). Just as a gazelle and a deer are permitted to be eaten by a gentile, so too, disqualified blemished firstborn offerings are permitted to be eaten by a gentile.

The Gemara asks: And the other one, i.e., the tanna who disagrees with Rabbi Akiva’s version of the opinion of Beit Hillel, who does not deem it permitted for a gentile to partake of a blemished firstborn offering, what is his reason? The Gemara answers that the terms “gazelle” and “hart” are written three times in the context of disqualified consecrated animals, in Deuteronomy 12:15, 12:22, and 15:22. One is required for the statement of Rabbi Yitzḥak and Rabbi Oshaya, and one is needed for the statement of Rabbi Elazar HaKappar.

And the other verse teaches that just as a gazelle and a deer are exempt from the first of their offspring being counted a firstborn, as the verse states: “All the firstling males that are born of your herd and of your flock” (Deuteronomy 15:19), referring specifically to domesticated animals but not undomesticated animals such as a gazelle and a deer; so too, disqualified consecrated animals are exempt from the first of their offspring being counted a firstborn (see 14a).

§ The Sages taught in a baraita: One may not give a blemished firstborn offering to menstruating women to eat; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: One may give it to menstruating women to eat. The Gemara asks: What is the reason of Beit Shammai? It is written with regard to the firstborn offering: “And their flesh shall be yours, as the wave breast and the right thigh” (Numbers 18:18). Just as there, with regard to the wave breast and the right thigh, menstruating women may not eat them, as these consecrated meats may not be eaten by a ritually impure individual, so too here, with regard to the firstborn offering, menstruating women may not eat its meat, as it too is consecrated.

And Beit Hillel would respond: This statement, i.e., this verse, is referring only to the meat of an unblemished firstborn offering. Only such meat is compared to the wave breast and the right thigh. But with regard to a blemished firstborn offering, the verse explicitly states that the impure and the pure may eat it (see Deuteronomy 15:22).

And Beit Shammai would claim: This statement, that the ritually impure may eat the meat of a blemished firstborn offering, applies only where the impurity does not issue upon him from his own body but is contracted from an external source, e.g., from a corpse or the carcass of a creeping animal. But where the impurity issues upon him from his own body, such as in the case of a zav or a menstruating woman, that individual may not eat the meat of a blemished firstborn offering.

Beit Shammai continue: This is a valid distinction, as we find that the Merciful One distinguishes between a case where the impurity issues upon an individual from his own body and between a case where the impurity does not issue upon him from his own body. As we learned in a mishna (Pesaḥim 95b): When the Paschal offering is sacrificed in a state of ritual impurity, due to the fact that the majority of the Jewish people are ritually impure, then zavim and lepers and zavot and menstruating women and women after childbirth may not eat from it. The sacrificing of the Paschal offering overrides only ritual impurity imparted by a corpse; it does not override other forms of ritual impurity.

And Beit Hillel would respond: It is only there, in the case of the Paschal offering, that a difference of that kind applies, as the Merciful One revealed that only an individual whose impurity did not issue from his own body is permitted to eat the Paschal offering, as the verse states: “Impure by reason of a dead body” (Numbers 9:10). But here, with regard to the firstborn offering, the term “impure” is written unspecified: “The impure and the pure may eat it alike.” Therefore, in this case there is no difference between the two types of impurity.

§ The Sages taught in a baraita: One may not skin an animal from its feet [margilin] on a Festival. Although it is permitted to slaughter and skin an animal on a Festival, one may not skin it in such a manner that he will retain the hide intact to function as a vessel. Similarly, one may not skin a firstborn offering from its feet, even on a weekday and even if it is blemished, nor is skinning by way of the feet permitted in the case of disqualified consecrated animals. Such an act is considered degrading to the animal, even if the animal has been redeemed and slaughtered.

The Gemara asks: Granted, one may not skin an animal from its feet on a Festival, as one is thereby performing an effort whose outcome is not needed for use on the Festival. But with regard to a firstborn offering, who is the tanna who taught that skinning it from its feet is prohibited? Rav Ḥisda says: It is the opinion of Beit Shammai, who say that one may not feed the meat of a firstborn offering to menstruating women. According to Beit Shammai, a blemished firstborn retains its sanctity as though it were unblemished, and must be treated in the manner of sacrificial meat. Skinning an animal from its feet is considered an act inappropriate for such meat and is therefore prohibited.

The Gemara analyzes the next clause of the baraita: Nor is skinning by way of the feet permitted in the case of disqualified consecrated animals. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this? Rav Ḥisda says: It is Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, as we learned in a baraita: One had before him two sin offerings that he consecrated to achieve atonement for his sin so that in the event that one of them was lost or died the other would effect atonement. One of them was unblemished and the other one became blemished after having been consecrated. The halakha is that the unblemished offering should be sacrificed, whereas the blemished one should be redeemed.

The baraita continues: If the blemished animal was redeemed and slaughtered before the blood of the unblemished one was sprinkled on the altar to effect the atonement, the blemished animal is permitted to be eaten. But if the blemished one was slaughtered after the blood of the unblemished animal was already sprinkled upon the altar, the blemished animal is prohibited both in consumption and benefit. Since its owner’s atonement is effected by the sprinkling of the blood of the unblemished offering on the altar, at this stage the blemished animal must be put to death, in accordance with the halakha that a sin offering whose owner achieved atonement with another sin offering must die.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Even if the blemished animal was slaughtered and its meat is being cooked in the pot, and only then was the blood of the unblemished animal sprinkled on the altar, the meat of the blemished animal is still prohibited. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, maintains that disqualified blemished offerings retain a measure of their sanctity even after being slaughtered. Since the blemished sin offering was not yet eaten when the blood of the unblemished one was sprinkled, it is considered a sin offering whose owner has achieved atonement, and therefore it is prohibited for one to derive benefit from it. The opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, accords with the ruling of the baraita with regard to skinning a disqualified consecrated animal from its feet.

The Gemara raises a difficulty: But let Rav Ḥisda establish the entire baraita in accordance with the opinion of Beit Shammai. The Gemara explains: Perhaps Beit Shammai say that the sanctity of a blemished offering is retained only in the case of a firstborn offering, as its sanctity is from the womb. But with regard to a disqualified consecrated animal, whose sanctity is not from the womb, perhaps they do not maintain that its sanctity remains even after it has been slaughtered. It is therefore necessary to attribute the latter clause of the baraita to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.