בכורות לט ע"ב

והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב: הצורם (חותך, פוגם) אזן הפר לאחר שנשחט לקרבן, ואחר כך קיבל הכהן דמו — פסול הדם לזריקה, שנאמר בקבלת הדם: "ולקח מדם הפר" (ויקרא ד, ה) — הפר שהיה כבר, כמו שהיה בחייו, ולא שחסר! אלא יש לתקן ולומר: כאן שפסול — שחסרה כליה קודם קבלה של דמו בכלי, כאן — שחסרה לאחר קבלה.

ושואלים: וכשחסרה לאחר קבלה, קודם זריקה של דמו על המזבח, מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן הפסח "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה), מלמד שיהא תמים בן שנה (בן שנתו הראשונה) בשעת שחיטה.

ומנין שצריך להיות כן גם בשעת קבלה של הדם בכלי, ובשעת הולכה של הדם למזבח, ובשעת הזייה (זריקה)? תלמוד לומר: "יהיה" (שמות יב, ה) — שיהו כל הויותיו, כל הנעשה בו, כשהוא תם ובן שנה. הרי שהקרבן צריך להיות בשלמותו גם בשעת זריקת הדם!

ומשיבים: תרגמא [תרגם, הסבר, דרשה זו], רק לענין שיהיה בן שנה בשעת זריקה, ולא לענין שיהיה תם. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] כפירוש זה, דתניא [שהרי שנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשחטו ונתקבל דמם בכלי, ונשתייר מהן אפילו רק כזית בשר (לאכילה) או כזית חלב (להקטירו על המזבח) — זורק את הדם, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו חסרון גדול אינו פוסל אחרי קבלת הדם.

על הסבר זה של הדרשה שואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר, האם ייתכן] שבשעת שחיטה הוי [הריהו] בן שנה (בתוך שנתו הראשונה), ובשעת קבלה והולכה הוי [הרי הוא] בן שתי שנים, שהוצרכנו ללמוד שהוא פסול? אמר רבא: זאת אומרת שאפילו שעות פוסלות בקדשים, וכגון מקרה זה, שכבש בן שנה ושעה אחת פסול לקרבן הפסח, ולפי זה ייתכן שעברה שנתו בדיוק בשלב שבין שחיטה לקבלה והולכה. ושבים לעיקר הדיון, האם חסרון איבר מבפנים פוסל את הבהמה להקרבה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה שנוי במחלוקת תנאים]? שכן שנינו, מה שנאמר ברשימת בעלי החיים הפסולים להקרבה: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, ד) — כולן בביצים (אשכים), דברי ר' יהודה.

ותמהים: וכי אפשר לומר שהם פוסלים לדעתו רק בביצים ולא בגיד (באיבר)? והלא בגיד ניכר הדבר יותר! אלא אימא [אמור]: לא רק בגיד, אלא אף בביצים, אלו דברי ר' יהודה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד. רבי יוסי אומר: מעוך וכתות — אף בביצים; נתוק וכרות, בגיד — אין [כן], בביצים — לא.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בבעיה זו הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור]: חסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון, ולפיכך, בכל מקרים אלה, שהביצים נמעכו, או ששוב אינן מתפקדות — כאילו נחסרו, והרי זה אוסר בהקרבה, למרות שאין זה ניכר. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בן יעקב, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] חסרון?

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אם כן, לפי דרך זו, ר' יוסי, שמחלק בין נתוק וכרות לבין מעוך וכתות, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון — אפילו נתוק וכרות נמי [גם כן] ייחשב חסרון, אף שאינו נראה! ואי קסבר [ואם סבור] לא שמיה [שאין שמו] חסרון — אפילו מעוך וכתות נמי [גם כן] לא ייחשב חסרון, שהרי אינו נראה בגלוי!

אלא, יש לפרש בדרך אחרת: הכא [כאן] במומים שבגלוי קמיפלגי [חלוקים הם], מה נחשב כמום גלוי. ר' יהודה סבר [סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי זה מום] גלוי, מפני דמיכווצן [שהביצים מתכווצות] בגלל המעיכה, והדבר ניכר בחוץ. וכן נתוק וכרות הוי מומא [הרי זה מום], דהא תליין [שהרי הן נראות תלויות מידלדלות], ואינן נראות מחוברות כרגיל. ואילו ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: מעוך וכתות לא הוי מומא [אינו מום], מפני שאין זה ניכר, דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצן [שהרי מתחילה גם כן, קודם שנמעכו או נכתתו, פעמים שהן מתכווצות]. וכן נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום], מפני דמעיקרא נמי זימנין דתליין [שמתחילה גם כן פעמים שהן תלויות].

ור'יוסי סבר

[סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי הוא מום] — דהא ליתנהו [שהרי אינן מצויות כלל], שבגלל המעיכה הן שבורות לגמרי, נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום] — דהא איתנהו [שהרי הן מצויות] בכיס, אף שאינן מתפקדות.

א משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: נפגם (נחסר) הזובן של הבכור (מעין כיס שאיבר הזכרות חבוי בו), או העריה (בית הערוה, הבולט לחוץ) של נקבה בשאר מוקדשין, הבאים גם מן הנקבות. וכן אם נפגם הזנב מן העצם, כלומר, בחוליות הזנב עצמן, אבל לא מן הפרק שבין חוליה לחוליה, מפני שהוא חוזר ונרפא. או שראש (קצה) הזנב מפצל, כלומר, שנקלפה העור והבשר והעצם נשאר, או שיש בשר מחוליא (בין חוליה) לחוליא מלא אצבע.

ב גמרא שנינו במשנתנו: נפגם הזובן. ועל כך אמר ר' אלעזר: דוקא נפגם הרי זה מום, ולא במקרה שניטל. וכן דווקא כיס (הזובן) שנפגם, ולא זכרות (הגיד). ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נפגם — ולא ניטל, כיס — ולא זכרות עצמה. וכן אמר ר' יוסי בן המשולם: מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב, את הזובן, וחזר אחר כך לאיתנו, שחזר וצמח.

ג שנינו במשנה: נפגמה הזנב מן העצם וכו' או שיש בשר מחוליא לחוליא מלא אצבע. ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. תנא [שנה החכם בברייתא]: אצבע שאמרו חכמים להלכה, היא אחד מארבעה בטפח של כל האדם. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזה ענין נאמרה הלכה זו]? אמר רבה: לענין תכלת, אורך חוטי הציצית. דתניא [ששנויה ברייתא]: כמה חוטין הוא נותן בציצית? בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים, שכופלים אותם ונראים כשמונה. ובית הלל אומרים: שלשה.

וכמה תהא משולשת, כלומר, כמה יהא אורכה של הציצית, כשהיא משולשלת מן הבגד? בית שמאי אומרים: ארבעה אצבעות, ובית הלל אומרים: שלשה אצבעות. ומוסיפים: ושל(י)שאצבעות שבית הלל אומרים, כלומר, שיעור אצבע לענין זה, הוא אחד מארבע בטפח של כל אדם. והיא אותה הלכה שנאמרה בברייתא שאנו דנים בפירושה.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: הלכה זו של מידת האצבע נאמרה לענין שתי אמות (מידות באורך אמה) שהיו במקדש, דתנן [ששנינו]: שתי אמות היו

But doesn’t Rabbi Zeira say that Rav says: In the case of one who slits the ear of the bull with the knife after slaughter, creating a blemish, and thereafter collects its blood from the neck, the offering is disqualified, as it is stated: “And the anointed priest shall take from the blood of the bull” (Leviticus 4:5). By using the term “the bull,” the verse indicates that the bull must be at the time of collection of the blood as it already was before slaughter, without a blemish. Rather, here, in the first baraita, it is referring to a case where it lacked a kidney before the collection of the blood, whereas there, in the second baraita, it is dealing with a case where it lacked a kidney only after the collection of the blood.

The Gemara asks: And if the animal lacked a kidney after the collection of the blood but before the sprinkling of the blood, is it permitted to be sacrificed upon the altar? But isn’t it taught in a baraita that the verse states with regard to the Paschal offering: “Your lamb shall be without blemish, a male in its year” (Exodus 12:5), indicating that it shall be unblemished and in its first year at the time of slaughter?

The baraita continues: And from where is it derived that it must also be unblemished at the time of the collection of the blood, and at the time of conveying its blood to the altar, and at the time of the sprinkling of the blood? The verse states: “Shall be,” emphasizing that all actions that are performed upon it shall be performed only when it is unblemished and in its first year. This teaches that the offering must be unblemished even at the time of the sprinkling of its blood.

The Gemara answers: Interpret this baraita as teaching that only the requirement that the animal must be in its first year is necessary at the time of sprinkling. Nevertheless, it need not be unblemished at this stage. The Gemara adds: So, too, it is reasonable that this is the correct interpretation, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua says: With regard to all offerings in the Torah that were slaughtered and their blood was collected, from which there remains either an olive-bulk of flesh or an olive-bulk of fat, the priest sprinkles the blood of that offering. Learn from this baraita that even if most of the offering is lacking, it is not disqualified after the collection of the blood.

The Gemara asks with regard to the interpretation of the baraita: But is there anything where at the time of its slaughter the animal is in its first year but at the time of the collection of the blood and conveying it to the altar it is in its second year? Rava says: That is to say that hours disqualify in the case of sacrificial animals, i.e., one measures the age of the offering from the exact time of its birth. Therefore, if the animal reaches its second year between the time when it is slaughtered and the collection of its blood it is disqualified.

§ The Gemara returns to the previous discussion of whether the lack of an internal organ disqualifies an offering from being sacrificed. Let us say that this matter is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita discussing the verse that provides a list of animals disqualified from the altar: “And that whose stones are bruised, or crushed, or torn, or cut you shall not sacrifice to the Lord” (Leviticus 22:24). All of these blemishes are found in the animal’s testicles; this is the statement of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: Does Rabbi Yehuda mean that these blemishes are only in the testicles and not in the penis? There too these should be considered blemishes, as the penis is more exposed and visible than the testicles. Rather, say that all of them also apply to the testicles; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: All of them are considered blemishes only when found on the penis. Rabbi Yosei says: The blemishes of “bruised, or crushed” apply also to the testicles, while with regard to the blemishes of “torn or cut,” on the penis, yes, these are considered a blemish, but on the testicles they are not considered a blemish.

The Gemara explains the relevance of the dispute to the matter at hand: What, is it not that these tanna’im disagree about this: That one Sage, Rabbi Yehuda, holds that the lack of an internal limb is called a lack. Therefore, in cases where the testicles are damaged they are considered lacking, disqualifying the animal, despite the fact that the blemish is not exposed. And one Sage, Rabbi Eliezer ben Ya’akov, holds that the lack of an internal limb is not called a lack.

The Gemara rejects this suggestion: And can you understand the baraita in this manner? If so, what does Rabbi Yosei hold? If he holds that the lack of an internal limb is called a lack, then even “torn or cut” should be considered a lack, despite the fact that these blemishes are not visible. And if he holds that a lack of an internal limb is not called a lack, then even “bruised, or crushed,” should not be considered a lack, as they are not exposed.

Rather, here they disagree with regard to exposed blemishes. Rabbi Yehuda holds that “bruised or crushed” testicles are considered blemished, as the testicles noticeably shrink due to the crushing. Likewise, testicles that are “torn or cut” are considered blemished, as the testicles appear to be hanging, i.e., dangling, to such an extent that they do not appear to be attached in the usual manner. Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that testicles that are “bruised or crushed” are not considered noticeable blemishes, as initially, before they become damaged, there are times that the testicles also shrink. Furthermore, testicles that are “torn or cut” are not considered blemished either, as initially, prior to being torn or cut, there are times that the testicles also hang.

And Rabbi Yosei holds that “bruised or crushed” testicles are considered blemished, as they are no longer present in their normal state, but are entirely broken. But he maintains that “torn or cut” testicles are not considered blemished, as they are still present in the pouch, despite the fact that they no longer function.

MISHNA: The mishna details additional blemishes that enable the slaughter of firstborn animals: If the pouch [hazoven] in which the genitals of the firstborn are concealed, or if the genitalia of a female sacrificial animal, were damaged and lacking; if the tail was damaged from the tailbone, but not if it was damaged from the joint, i.e., one of the joints between the vertebrae, because it heals; or in a case where the end of the tail is split, i.e., the skin and the flesh were removed and the bone remained exposed; or in a case where there is a full fingerbreadth of flesh between one joint and another joint; these are all blemishes.

GEMARA: With regard to the case where the pouch in which the genitals of the firstborn are concealed was damaged, Rabbi Elazar says: This applies only if the pouch was damaged, but not in a case where it was removed. Furthermore, it is a blemish only if the pouch was damaged, but not if the male sex organ was damaged. The Gemara notes that this opinion is also taught in a baraita: It is a blemish only if the pouch was damaged, but not if it was removed, and only if the pouch was damaged, but not the male sex organ. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: An incident occurred involving one animal in Inbal, where a wolf removed its pouch and it later returned to its strength, i.e., it grew again.

§ The mishna stated: If the tail was damaged from the tailbone…or in a case where there is a full fingerbreadth of flesh between one joint and another joint. A tanna taught: The fingerbreadth of which the Sages spoke is one-fourth of a handbreadth of any average person. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rabba says: It is stated with regard to tekhelet, i.e., ritual fringes. As it is taught in a baraita: How many strings does one place on a garment?Beit Shammai say: Four strings are inserted into the hole in the garment so that there are eight strings hanging down altogether, and Beit Hillel say: Three strings are inserted into the hole so that six are hanging down.

The baraita continues: And how much should be hanging beyond the knots and windings? Beit Shammai say: Four fingerbreadths, and Beit Hillel say: Three fingerbreadths. And the three fingerbreadths that Beit Hillel say should be hanging are each one-fourth of a handbreadth of any average person.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says that this baraita discussing the fingerbreadth is referring to the two cubits mentioned in a different context, as we learned in a mishna (Kelim 17:9): There were two rods for measuring cubits