דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

אלמה תניא: כתיב "והיה ערכך הזכר", ומריבויא דה"א דרשינן: ולא טומטום ואנדרוגינוס.

יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אשה? תלמוד לומר: "הזכר", "ואם נקבה היא". וממעטינן מיתירא ד"ואם" - ולא טומטום וא נדר וגי נוס.

והא קרא לא קאתי למעוטי ספיקא דליכא ספק כלפי שמיא. ואיך ממעט טומטום? אלא שמע מינה דטומטום אף הוא בריה כאנדרוגינוס ולכן נתמעט מתורת ערכין.

ומתרצינן: סמי מיכן טומטום שלא דברה ממנו הברייתא ואכן נערך הוא [37].

תא שמע: דתניא: נאמר בפרשת שלמים "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה". ודרשינן: להוציא טומטום ואנדרוגינוס.

והרי קרא לא אתי לספיקא. ועוד, דהא בין זכר ובין נקבה כשרים לשלמים. וממה נפשך ליכשר, ואמאי ממעט טומטום, אלא שמע מינה דטומטום בריה הוא.

והא נמי מתרצינן: סמי מיכן טומטום!

תא שמע: דתניא: כתיב בפרשת עולת בקר "זכר". וממעטינן: ולא נקבה.

כשהוא אומר למטה בעולת צאן "זכר", שאין תלמוד לומר, דנקבה כבר נתמעטה בעולת בקר. דרשינן מיניה: להוציא טומטום וא נדר וגי נוס.

וכיון דספק לא ממעט ליה קרא, שמע מינה טומטום בריה הוי.

ומתרצינן: סמי מיכן טומטום. תא שמע: דתניא בדין קרבנות העוף: הנעבד, שעשאו עבודה זרה ועבדו. והמוקצה, שהקצוהו לעבודה זרה. והאתנן, שנתנוהו בעד זנות. והמחיר, שנתנוהו כתמורה עבור כלב. וטומטום ואנדרוגינוס. אם היו קרבנות העוף ולא נשחטו אלא נמלקו כדין קרבן העוף הרי הן כולן מטמאין בגדים אבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור, שכיון שכל אלו פסולין לקרבן הרי המליקה לגבם כמליקה בעוף חולין, שאינה מטהרת מידי נבלה.

ואי נימא שטומטום ספק הוא, אמאי מטמא טומאת נבילות, הא כשר לקרבן הוא דבעופות כשר בין זכר בין נקבה.

רבי אלעזר אומר: טומטום ואנדרוגינוס בעופות אין מטמאין בגדים אבית הבליעה! הואיל וכשרים לקרבן עוף והמליקה היא כשחיטה לגביהם.

שהיה רבי אלעזר אומר: כל מקום שנאמר "זכר ונקבה" אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם. ועוף, הואיל ולא נאמר בו "זכר ונקבה", אי אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם, ואף הם כשרים לקרבן.

ומדרבי אלעזר נמי איכא למיפשט שטומטום הוי בריה, דאם לא כן גם בעלמא לא ממעט קרא ספק.

ומתרצינן: סמי מיכן טומטום. שלכולי עלמא כשר ולא נחלקו אלא באנדרוגינוס שהוא בריה אם נתמעט בקרבן עוף.

תא שמע: דתניא: רבי אלעזר אומר: הטריפה והכלאים ויוצא דופן, שנולד דרך דופן, וכן טומטום ואנדרוגינוס, לא קדושים ולא מקדישין.

ואמר שמואל: הא דקתני "לא קדושים" היינו לא קדושים בתמורה, שאם המיר בהמת קרבן בהם לא חלה עליהם תמורה והן חולין, וגריעי מבעל מום שחלה עליו תמורה והרי הוא קדוש כקרבן בעל מום.

והא דקתני "ולא מקדישים" היינו ולא מקדישין לעשות תמורה, אם הם היו קדושים [כגון שהוקדשו ואחר כך נעשו טריפה. וכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס איירי בוולדות קדשים שאמן היתה קדושה שהרי הם עצמם לא חלה עליהם קדושת קרבן] והמיר בהמת חולין בהם, אינם עושים תמורה.

ואי טומטום ספק הוא אמאי אינו קדוש ממה נפשך? שהרי בין זכר בין נקבה ראויים להיות קרבן ותמורת קרבן.

ומתרצינן: סמי מיכן טומטום.

תא שמע: דתניא: רבי אלעזר אומר: חמשה לא קדושים ולא מקדישין. ואלו הן: הטריפה והכלאים ויוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינוס.

וכי תימא הכי נמי סמי מיכן טומטום.

אם כן הוו להו ארבעה, ואילו רבי אלעזר חמשה קאמר.

ומתרצינן: אפיק טומטום בדברי רבי אלעזר ועייל יתום, שמתה אמו בשעת לידה. ופסול לקרבן [ודומה הוא ליתר הפסולין שאף הוא פסול משעת לידה].

לימא דין טומטום אי הוי בריה בפני עצמה כתנאי:

דתניא: רבי אילעאי אומר משום רבי ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו.

וחכמים אומרים: אין קדושה חלה עליו, דבריה הוא. אבל בטומטום לא פליגי דספק הוא.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הרי הוא אומר בבכור "הזכר". וכל מקום שנאמר "זכר", אינו אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס, דטומטום נמי בריה הוא. ואין קדושה חלה עליו.

ואם כן אשכחנא תנאי דפליגי אי טומטום הוי בריה או לא.

וכי תימא סמי מיכן טומטום. אם כן רבי שמעון בן יהודה, היינו רבנן. ובמאי פליגי?

אלא, לאו, טומטום איכא בינייהו.

דתנא קמא [חכמים] סבר: אין קדושה חלה עליו - אאנדרוגינוס בלבד. אבל טומטום ספיקא הוא, וקדוש מספיקא.


הערות

[37] כזכר לחומרא. רש"י.

אלמה תניא [מפני מה שנינו בברייתא]: הכתוב "והיה ערכך הזכר" (ויקרא כז, ג) בא למעט — ולא טומטום ואנדרוגינוס? ומשיבים: סמי [מחק] מיכן מגרסת הברייתא את המלה טומטום, וכל הדרשה נאמרה עבור אנדרוגינוס, מפני שהוא בריה בפני עצמה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מהמשכה של ברייתא זו: יכול לא יהא טומטום נערך בערך איש, אבל יהא נערך בערך אשה? תלמוד לומר: "והיה ערכך הזכר... ואם נקבה היא" (ויקרא כז, ג—ד), כלומר, זכר או נקבה, ולא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם לא זכר ולא נקבה! ואומרים: סמי [מחק] גם מיכן טומטום, וכל הדרשה היא לגבי אנדרוגינוס.

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בענין קרבן שלמים: "אם זכר אם נקבה" (ויקרא ג, א) — זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, שבוודאי אינם לא זכר ולא נקבה! ומשיבים: סמי [מחק] גם מיכן טומטום.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר לגבי קרבן עולה מן הבקר: "הזכר" (ויקרא א, ג), ומכאן למדנו — ולא נקבה. כשהוא אומר למטה בפרשה הבאה, לגבי עולה מן הצאן: "זכר" (ויקרא א, יא) — הרי זה דבר שאין תלמוד (צריך) לומר, שהרי הכתוב הקיש עולה מן הצאן לעולה מן הבקר. אם כן מה תלמוד לומר שוב "זכר" — להוציא טומטום ואנדרוגינוס! ואומרים: סמי [מחק] גם מיכן טומטום.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת: כל עוף שלא נשחט כראוי (מן הצואר, ובסכין) הריהו נבלת העוף, שמטמאת את האדם האוכל אותה, כשהיא נמצאת בבית הבליעה שלו. חוץ מקרבנות העוף, שדינם במליקה (מן העורף, ובצפורן), ומליקתם מטהרתם. ובענין זה שנינו: עוף שהוא פסול להקרבה, כגון הנעבד כעבודה זרה, והמוקצה (שהופרש לצורך עבודה זרה), והאתנן (שניתן לזונה כאתנן), והמחיר (מחיר כלב), וטומטום

ואנדרוגינוס, הואיל והם פסולים לקרבן — אין מליקתם מטהרתם, ולכן כולן מטמאין בגדים שעל האדם האוכל אותם, כשכזית מהם מצוי בבית הבליעה שלו.

ר' אליעזר אומר: טומטום ואנדרוגינוס שנמלקו אין מטמאין בגדים אבית הבליעה, מפני שהם כשרים להקרבה. שהיה ר' אליעזר אומר: כל מקום בתורה שנאמר בו במפורש זכר ונקבה, כגון בקרבן מן הבהמה — אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם, שהוא פסול, מפני שאינו זכר ולא נקבה.

וקרבן העוף, הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה, אלא בסתם — תורים או בני יונה — אלא כשרים הם להקרבה. ואם לדעת התנא הראשון טומטום הוא ספק זכר או נקבה — מדוע הוא פסול להקרבה? והלא קרבן העוף כשר בין אם הוא זכר ובין אם הוא נקבה! ומשיבים: סמי [מחק] גם מיכן טומטום.

ומציעים תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו, ר' אלעזר אומר: הטריפה והכלאים ויוצא דופן (שנולד בניתוח דרך דופן הבטן), טומטום ואנדרוגינוס — לא קדושים ולא מקדישין.

ואמר שמואל כהסבר לזה: לא קדושים — בתמורה, שאם אמר על אחד מהם שיהא תמורת בהמת קדשים — אינו מתקדש, ולא מקדישין — לעשות תמורה, שאם הוא קדוש בקדושת קרבן, כגון שנולדו לבהמת קדשים, ואמר על בהמת חולין שהיא תמורתו — אין היא קדושה. ואם טומטום הוא ספק זכר או נקבה — מדוע אינו קדוש? והרי בין זכר ובין נקבה קדושים ומקדישים! ומשיבים: סמי [מחק] גם מיכן טומטום.

ומציעים תא שמע [בוא ושמע], ראיה מנוסח שונה מעט של ברייתא זו, ר' אלעזר אומר: חמשה לא קדושים ולא מקדישין, ואלו הן: הטריפה, והכלאים, ויוצא דופן, וטומטום, ואנדרוגינוס. וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] סמי [מחק] מיכן טומטום — אם כן הוו להו [הרי הם] ארבעה, ולא חמישה! ומשיבים: אפיק [הוצא] טומטום מהרשימה, ועייל [והכנס] יתום, ולד שנולד לאחר מות אימו, שאף הוא פסול לקרבן.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר ששאלה זו, האם טומטום הוא קדוש מספק, או בריה בפני עצמה, שנויה כמחלוקת תנאים]? שכך שנינו בברייתא: ר' אילעאי אומר משום (בשם) ר' ישמעאל: אנדרוגינוס בכור וזכר הוא ומומו עמו. וחכמים אומרים: אין קדושה חלה עליו כלל, שאינו זכר, אלא בריה בפני עצמה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: הרי הוא אומר בענין בכור בהמה "הזכר תקדיש" (דברים טו, יט), וכל מקום שנאמר "זכר" אינו אלא להוציא (למעט) טומטום ואנדרוגינוס. הרי שלדעת ר' שמעון בן יהודה הוצרך הכתוב למעט טומטום מ"זכר", כמו אנדרוגינוס. ואם כן, לדעתו אינו ספק זכר, אלא בריה בפני עצמה.

וכי תימא [ואם תאמר]: סמי [מחק] גם מיכן טומטום מדברי ר' שמעון בן יהודה — אינך יכול לומר כן, שאם כן שיטת ר' שמעון בן יהודה היינו רבנן [הרי זו שיטת חכמים], שגם הם סבורים שאנדרוגינוס אינו קדוש! אלא לאו [האם לא] בענין טומטום איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון, חכמים, סבור]: אין קדושה חלה עליו כלל — על אנדרוגינוס שהוזכר מתחילה בדברי ר' אילעי, אבל טומטום — ספיקא [ספק] הוא, וקדוש מספיקא [מן הספק]. ואתא [ובא] ר' שמעון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why, then, is it taught in a baraita that the verse: “Then your valuation shall be for the male” (Leviticus 27:3), includes one whose status as a male is certain but not a tumtum or a hermaphrodite? The Gemara answers: Omit from this baraita the mention of a tumtum, as it is referring only to a hermaphrodite, which is a distinct entity.

The Gemara suggests: Come and hear the continuation of that baraita: One might have thought that these shall not be valuated according to the valuation of a man, but they shall be valuated according to the valuation of a woman. Therefore, the verse states: “The male,” and in the following verse it states: “And if she is a female, then your valuation shall be thirty shekels” (Leviticus 27:4), indicating only one whose status as a male or female is certain, but not a tumtum or a hermaphrodite, which are categorized as neither male nor female. The Gemara again answers: Omit from this baraita the mention of a tumtum, as it is referring only to a hermaphrodite.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita discussing the peace offering, with regard to which it states: “Whether male or female” (Leviticus 3:1). This indicates: Only a definite male or a definite female, but not a tumtum or a hermaphrodite. Yet again the Gemara responds: Omit from this baraita the mention of a tumtum.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita: It states with regard to a burnt offering from cattle: “A male” (Leviticus 1:3), from which it can be inferred: But not a female. When it says below, with regard to a burnt offering from sheep: “A male” (Leviticus 1:10), a second time, it is difficult to understand, as there is no need for the verse to state this. Why must the verse state “a male” again? This serves to exclude a tumtum and a hermaphrodite, which are disqualified as burnt offerings. The Gemara answers: Omit from this baraita the mention of a tumtum.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita discussing the halakhot of ritual impurity imparted by a bird in the throat: Any bird that was not slaughtered in the proper manner, i.e., in its neck with a knife, has the status of a carcass. This carcass renders the one who eats it impure when it is in his throat. Bird offerings, which are killed by pinching the nape of the neck with a fingernail, are the exception to this principle, and they do not impart impurity. With regard to a bird that is worshipped as a deity, or one set aside for idol worship, or one given as payment to a prostitute, or one that was given as the price of a dog (see Deuteronomy 23:19), and similarly with regard to a bird that is a tumtum or a hermaphrodite, if one killed any of them by pinching, they are ritually impure, as they are disqualified as offerings, and the pinching does not purify them. Therefore, they all render a person and the garments he is wearing ritually impure if an olive-bulk of them comes into contact with the throat while eating.

Rabbi Eliezer says: If one pinched the neck of a tumtum or a hermaphrodite, it does not render the person and the garments he is wearing ritually impure when they are in the throat, as they are in fact fit to be sacrificed. As Rabbi Eliezer would say: Wherever it is stated explicitly in the Torah: “Male,” and: “Female,” you should exclude a tumtum and a hermaphrodite from among them, as their status is uncertain. This applies to animal offerings, with regard to which the Torah states “male” and “female.”

But in the case of a bird offering, since “male” and “female” are not stated with regard to it, but simply doves and pigeons are stated with regard to it, you do not exclude a tumtum and a hermaphrodite from among them, as they are fit for the altar. Now if a tumtum is considered either definitely a male or a female, then why does the first tanna disqualify it from being sacrificed? The Gemara again replies: Omit from this baraita the mention of a tumtum.

The Gemara suggests: Come and hear that Rabbi Elazar says: An animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], and prohibited diverse kinds of livestock, and an animal born by caesarean section, and an animal that is a tumtum or a hermaphrodite do not become consecrated and do not render another animal consecrated in their place.

And Shmuel says in explanation: They do not become consecrated by substitution, i.e., if one sought to substitute one of these animals for a sacrificial animal, it does not become sacred. And if one of these was born to a sacrificial animal, they do not render a non-sacred animal consecrated in a case where one wanted to render it a substitute for them. And if a tumtum is either a male or female, why would it not become consecrated and render another animal consecrated? The Gemara answers: Omit from this baraita the mention of a tumtum.

The Gemara suggests: Come and hear a slightly different version of that baraita. Rabbi Elazar says: There are five types of animals that do not become consecrated and do not render another animal consecrated, and they are: A tereifa, and prohibited diverse kinds of livestock, and an animal born by caesarean section, and an animal that is a tumtum, and a hermaphrodite. And if you would say: Here too, omit from this baraita a tumtum, then there are only four types of animals listed in the baraita. The Gemara answers: Remove the mention of a tumtum and in its place insert an orphan, i.e., an animal born after the death of its mother, which is also disqualified as a sacrifice.

The Gemara suggests: Let us say that this question of whether a tumtum is a distinct entity or is definitely either a male or female is the subject of a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita that Rabbi Ilai says in the name of Rabbi Yishmael: A hermaphrodite is a firstborn, and it comes with its blemish; and the Rabbis say: It is not imbued with sanctity. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: The verse states: “Males” (Deuteronomy 15:19), and wherever it is stated: Male,” this serves to exclude only a tumtum and a hermaphrodite. Since according to Rabbi Shimon ben Yehuda it is necessary for a verse to exclude a tumtum, like a hermaphrodite, from the category of a male, evidently in his opinion a tumtum is not considered to be one whose status as a male is uncertain but a distinct entity.

The Gemara analyzes this baraita: And if you would say: Here too, omit from this baraita a tumtum, then the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda is the same as that of the Rabbis, as they too maintain that a hermaphrodite is not sacred. Rather, is it not that the difference between them is with regard to the status of a tumtum, as the first tanna, i.e., the Rabbis, holds: It is not imbued with sanctity, and they are referring specifically to a hermaphrodite, which was the subject of Rabbi Ilai’s statement, but a tumtum is an uncertain case, and therefore it is sacred due to uncertainty. And Rabbi Shimon

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יכול לא יהא בערך איש. דאין מחמירין עליו מספיקא:

אבל יהא בערך אשה דערכה פחות משל איש:

סמי מיכן טומטום. דטומטום נערך מספיקא:

אם זכר אם נקבה. דכתיב גבי שלמים:

סמי מיכן טומטום דהא קדיש מספיקא:

הנעבד בע"ז. והמוקצה לע"ז והאתנן והמחיר. הני כולהו בתורים ובני יונה מיירי דאי מלקן לא חל עלייהו קדושת מזבח אלא נבילה הווין ומטמא בגדים אבית הבליעה. אלמא דטומטום לא קדיש למזבח:

סמי מכאן טומטום:

לא קדושים בתמורה. שאם רצה לעשותם תמורת קדשים אינן קדישין במקומן ואם הקדישן ורצה להמירן בבהמ' חולין לא מקדישין לא אלימי למיתפס תמורתן:

אפיק טומטום ועייל יתום. כי ההוא יתום דכי ילדתו אמו היא פירשה למיתה והוא פורש לחיים ומשום הכי לא קדיש כדגמרינן בהשוחט תחת אמו פרט ליתום:

לימא כתנאי. הא מילתא דרב חסדא דאיכא למ"ד דטומטום קדוש מספיקא ואיכא למ"ד שמא בריה הוי ולא קדיש:

בפירש"י בד"ה אלמא כו' ולא טומטום הס"ד ובד"ה סמי כו' לחומרא נערך כזכר ואא"כ אם זכר כו' בריה הוא הס"ד ואח"כ מ"ה הזכר כו' ובד"ה מטמאים כו' והוי נבלה ואי לאו כו' דקאמר כל מקום כו' ובד"ה קדושה כו' דספק הוא הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה הזכר כו' אפי' תימא ר"י הגלילי שאני הכא כו' והכא מוקים כו' דלא סבירא ליה כרבנן בתראי דהכא הס"ד ואח"כ מ"ה אבל טומטום דברי הכל כו' זכר ויש מהם נקבה כו' לא פריך ארב חסדא כו' קדשים בהוייתן הם קדושים כו' קדושה דאימא כו' כצ"ל:

בד"ה אלמה תניא כו' אבל מזכר לחודיה כו' פוסל מאשה ואנדרוגינוס כו' אי לאו דמעטיה מנקבה כו' ומיהו מקידוש הוה כו' דסתם סיפרא היא דהא כו' ונראה לפרש דספק הוא לר"י ולענין מילה אי כאשה גמורה ריבהו הכתוב מכל זכר כו' ובד"ה טומטום כו' אין מטמאין הס"ד ואח"כ מ"ה ואתא ר"ש כו' בריה הוא כמו טעמא דטומטום כו' ממעטינן ליה זכר כו' כצ"ל:

תד"ה הזכר. וא"ת כו' מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כו'. ר"ל מרבויי דה"א וע"ז תירצו דשמא עוד דרשות אחרות יש ור"ל מהה"א:

גמרא ת"ש הנרבע והנעבד כו'. כצ"ל:

רש"י (בסה"ע). במקום שרגיל נקבות להיות בנקבה. כצ"ל:

תד"ה אלמה. וברייתא דעולה כו' לאו כר"י. אע"ג דסתם סיפרא הוא. וכן בגמרא שבועות (יג) אוקמינן סתם סיפרא דלא כר"י. וכן סתם מתניתין ר"מ ואשכחן סתמי טובא דלא כוותי':

תד"ה ואתא. ודאי מימעטא כמו טומטום המטיל מים כו'. כצ"ל:

תוספות ד"ה הזכר וכו' דלא ס"ל כרבנן בתראי דהכא כצ"ל:

ד"ה אבל וכו' ויש מהם נקבה שייך כדפי' כצ"ל ותיבת לא נמחק:

בא"ד שהרי בפירוש אמר אם זכר וכו' מ"מ הוו בהוייתן תחול עלייהו קדושה כצ"ל:

ד"ה אלמא תניא וכו' ולהכי פסל לי' לקדוש וכו' למעוטי מוהזכר לאו כר' יהודה כצ"ל:

(מב רע"א) סמי מיכן טומטום.—פי' שהיא אשגרת לישנא מנדה כח א ועוד (עי' מ"ש בתמורה כח ב).

אלמה תניא הזכר. והיה ערכך הזכר ומריבויא דה''א נפקא לן ולא טומטום: ערך איש ואשה. אין שוין כדמפרש בפ' בהר סיני: אם נקבה. מריבויא דאם נפקא לן ולא טומטום משום ספיקא לא ממעיט ליה קרא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא ודאי משום בריה ממעיט ליה: סמי מכאן טומטום. מקרא לא ממעט אלא אנדרוגינוס ומשום בריה אבל טומטום נערך ולחומרא נערך כזכר: אם זכר אם נקבה. בשלמים כתיב (ויקרא ז) ומשום ספק לא ממעט קרא ועוד בין זכר בין נקבה כשר לשלמים אלא ודאי בריה הוא: הזכר ולא נקבה. דהיינו הך דגבי עולה דפרישית לעיל להוציא טומטום ומדמעטיה קרא בריה הוא דמשום ספק לא ממעט קרא: הרובע ל''ג דלא שייך בעופות: הנעבד. כולה בקרבנות דעופות קמיירי: מטמאים בגדים אבית הבליעה. כשאר נבלת עוף טהור דמליקתו אינה מליקה והוי נבילה ואי לאו בריה הוא אמאי אינה מליקה מה נפשך אם זכר הוא כשר ואם נקבה הרי כשר דהא בעופות לא חלק הכתוב ועוד מדר''א איכא לאותוביה דקאמר כל מקום שאתה מוצא זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ספיקא מי ממעט ליה קרא אלא ודאי בריה הוא והיכא דמעטיה מעטיה אבל בעופות דלא מעטיה לא מעטיה: לא קדושין בתמורה. כלומר אפילו תמורה שחלה על בעל מום קבוע אינה חלה עליהן וטעמא מפרש במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (דף יז.): ולא מקדשין בעושי תמורה. שאם הם קדושין אין עושין תמורה והיכי דמי שהן עצמן קדושין כגון שהיו ולדות קדשים דקדשי אגב אמן ואי טומטום ספק הוא אמאי לא קדוש ממה נפשך: יתום. דמי להנך שפסולין משנולדו והיכי דמי יתום כדמפרש בשחיטת חולין בפ' שני (דף לח:) שמתה אמו בשעת לידה זה פריש למיתה וזה פריש לחיים: לימא כתנאי. הא דרב חסדא דאיכא דס''ל ספק הוי: אין קדושה חלה עליו. דבריה הוא אבל בטומטום לא פליגי דספק הוא: להוציא טומטום ואנדרוגינוס. דטומטום נמי בריה הוא: דכ''ע טומטום בבריה לא מספקא. דתיקום לרב חסדא כתנאי דתימא ההוא תנא דסבירא ליה בריה הוא סבירא ליה כרבנן בתראי: אלא הני תנאי. דברייתא בהכי פליגי דכ''ע מטיל במקום זכרות זכר הוי וקדוש: ות''ק סבר חיישינן שמא נהפכה זכרותו נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום שרגיל נקבות להיות נקבה
הערל (יבמות דף פא.) ואנדרוגינוס זכר ואיכא למ''ד אף מאכילה בחזה ושוק ואמר ר''א התם חייבין עליו סקילה [כזכר] או כתנאי דברייתות דבסמוך דממעט מהזכר טומטום ואנדרוגינוס או מיתורא ממעט ליה וי''ל דלפי מה שפירשתי דמטעמא דמום קא ממעט ליה ניחא דמיסתבר ליה לאוקומיה כר' ישמעאל כיון דכוותיה מיתוקמא לגמרי: הזכר הזכרים. וא''ת בלא הזכרים נמי מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כמו בסמוך לענין ערכין ובנדה בפרק המפלת (דף כח.) גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם וי''ל דשמא עוד דרשות אחרות יש דקראי טובא כתיבי בבכור כגון (שמות לד) כל מקנך תזכר וכולהו צריכי והא דאמרי' בפ''ק (לעיל דף ט.) אפי' תימא ר' יוסי הגלילי שאני הכא דכתיב הזכרים [ופריך] ולגמר מיניה הא מיעט רחמנא הזכרים והכא מוקים לדרשא אחריתי י''ל דלא סבירא כרבנן בתראי דהכא: אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא כו'. לאו מטעם דלא אתי קרא למעוטי ספיקא קאמר רב חסדא דקדוש מספיקא דגבי טומטום שיש מהם זכר ויש מהם נקבה דלא שייך כדפי' לעיל אלא לא מיסתבר ליה לאוקומי מיעוטא בטומטום דחשיב ליה זכר גמור או נקבה גמורה ור' יוחנן דפליג עליה דרב חסדא לקמן דקסבר דבריה הוא ואין קדושה חלה עליו ואפילו נמצא זכר וא''ת ואמאי לא פריך ארב חסדא מההיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דאם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים דקאמר התם ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם ומפרש התם דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דאי במעי אמן הם קדושים הא תפשינהו קדושה דאימיה ולרב חסדא דאמר טומטום ספיקא הוא יהיה טומטום קדוש אפי' בהוייתן קדושים שהרי בפי' אמר אם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ואע''ג דאיכא למימר סמי מכאן טומטום אמאי פריך בסמוך מברייתות ה''ל למיפרך ממתני' וי''ל דרב חסדא פי' אין קדושה חלה עליהן ומ''מ בהוייתן תפול עלייהו קדושה כמו בכל ולדות קדשים דכיון דהוי ודאי אם זכר או נקבה והא דלא משני התם אין קדושת פיו חלה עליהם ולוקמה בבהמת חולין דלא שייך ליה קדושת אמו משום דמשמע ליה דקאי בין אבהמה דחולין בין אבהמה דקדשים דאיירי בה: אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. מייתורא קדריש אבל מזכר לחודיה לא קממעט כדאמר בסוף המפלת (נדה דף כח:) וכר' יהודה אתיא כדמוכח בשבת בסוף פרק אם לא הביא כלי (דף קלו:) דאמר רב חסדא לא לכל א''ר יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש וסתם ספרא ר' יהודה היא (לקמן דף סא.) וקאמר ר''נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא דקא''ר יהודה פוסל באשה ואנדרוגינוס לקידוש מי חטאת ומאי שנא גבי מילה דכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר ויש לתמוה מאי שנא דבערכין צריך ייתור למעט אנדרוגינוס ובקידוש לא צריך מיעוט אלא ממעטינן ליה מהיכא דממעטינן אשה מונתן ולא ונתנה כדאמרינן בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג.) ובמילה אדרבה צריך יתור לרבותן לדין זכר ומיהו מקידוש הוה מצינן למימר דשמא איכא מיעוט אבל מילה קשיא וי''ל דקסבר ר' יהודה אנדרוגינוס מוצא מכלל זכר בלא שום מיעוט מסברא ולהכי פסל ליה קדוש ולענין מילה צריך ייתורא דכל זכר לריבויא והא דבעי מיעוטא בערכין היינו משום דמסברא הייתי מעמידו לכל הפחות בערך נקבה אי לאו דמעטיה מנקבה (לאוקומיה בערך) וברייתא דעולה דלעיל דאיצטריך קרא למעוטי מזכר לאו כר' יהודה אע''ג דסתם סיפרא היא דהא בקידוש פוסלו ר' יהודה בלא שום ייתור ומ''מ פשיטא ליה דההיא דערכין (דף ד.) ר' יהודה כל כמה דאיכא לאוקומיה סתם סיפרא כוותיה מוקמינן ועוד תניא בהדיא בפ''ק דערכין (דף ה:) דר' יהודה אומר הטומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין ומיהו קשה לפי שיטה שפירשתי מפרק הערל (יבמות דף עב:) דמשמע התם דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא מספק דהוי ספק איש ספק אשה דתניא ר' יהודה אומר אף אנדרוגינוס שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש ונראה לפרש דספק הוא לר' יהודה ולענין מילה אי כאשה גמורה ריבהו הכתוב מכל זכר דמשמע כל זכרות ולענין ערכין מעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה: טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים אבית הבליעה. ה''ה דלהקרבה נמי כשרין כדמפרש טעמא אלא איידי דנקט ת''ק טמא נקט ר''א אין מטמאין: ואתא ר''ש בן רבי יהודה משום ר''ש למימר טומטום נמי בריה הוא. משמע הכא דקסבר אנדרוגינוס בריה הוא כמו טעמא דטומטום ואפי' דמסיק נמי דטומטום ממעט לדידיה מטעם שהוא נקבה כשמטיל מים במקום נקבות מ''מ באנדרוגינוס הוי לעולם משום דבריה הוא ותימה דפ' הערל (דף פא.) משמע דר''ש חשיב ליה ודאי זכר לר' יוחנן דאמר התם אף מאכילה בחזה ושוק וי''ל דאפי' הוי ודאי זכר ממעטינא ליה זכר אבל נקבה ודאי מימעטא מן טומטום המטיל מים במקום נקבות לפי המסקנא דאפי' ודאי נקבה הוי כיון דלא חייש שמא נהפכה זכרות לנקבות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד