חוששני כי שתי טעויות בדבריך.

הראשונה - שהמלח כלל אינו קרבן.

והשניה - למשילות האש אין שום תפקיד בהתפסת קדושת הקרבן, ואתה מערב בין החיוב להחזיר למזבח מה שהורד ממנו, לבין התפסת קדושת הקרבן.


1.
וְכׇל־קׇרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כׇּל־קׇרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃

המלח הוא חובה, אך אינו קרבן.
חזור לדף יט:-כ. במסכתנו, בתחתית הדף ד"ה מתקיף לה רב הונא. הדברים שם די ברורים שהמלח אינו קרבן, אלא חובה להיות עם הקרבן. שהמלח אינו קרבן אלא מעכב על הקרבן. וכפי שנאמר שם:
כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא כְּהוּנָּה, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא מֶלַח

המלח כלל אינו קרבן.


2.


מה נעשה עם קרבן פסול שהועלה בטעות למזבח?
אומרת המשנה שצריך להורידו.
בא עולא והסביר - שהמשנה מחייבת להוריד רק לפני שהאש משלה בקרבן הפסול, אבל אם משלה בו - לא ירדו. וכדברי רש"י על אתר, אם משלה בהן האש - נעשו לחמה של איש, ולכן לא ירדו.
אין שום קשר להתפסת קדושת קרבן, שהרי מדובר בקרבן ללא ספק, אלא בקרבן שנפסל.