באחת מנסיעותיו (של רבינו מאיר דן רפאל פלוצקי, ה"כלי חמדה") לאיסוף כספים עבור "המתיבתא" בוורשא, הופיע יחד עם ידידו משכבר הימים המהר"ם שפירא מלובלין, לפני קהל גדול בניו יורק, ונשאו דברים כדי לעורר את הציבור לסייע בהחזקת מוסדותיהם.

רבי מאיר דן פתח, וכדרכו האריך בדברי תורה מפולפלים. כשסיים, עלה המהר"ם ואמר בפשטות: רבותי, אספר לכם סיפור.

כשהייתי סמוך על שולחן חמי בטרנופול, לקח אותי פעם לסיור באחוזותיו. נסענו זמן רב, עד שהגענו לגבול העיר. שם הצביע על יהודי אחד ואמר: זהו פקידי, הממונה על גביית המכס.

עמדתי והתבוננתי בעבודתו. עד מהרה שמתי לב שהוא חרש. עגלה מתקרבת, בעליה מנסה לשאול שאלה. במקום לענות, הוא אומר בקול קבוע: עגלה ושני סוסים – כך וכך מכס, עגלה וסוס אחד – כך וכך.

בעל העגלה חוזר ושואל, מנסה שוב – והמוכס, במקום להשיב, רק מרים את קולו וחוזר על אותם דברים בדיוק, כאילו זו התשובה היחידה שבעולם.

פניתי לחמי ואמרתי לו: איני מבין. למה למנות אדם חרש לתפקיד כזה? מה אכפת לך שישיב לאנשים כמו שצריך?

במקום תשובה, הוא סימן לי לעלות למרכבה, ונסענו לקצה השני של העיר. שם הראה לי יהודי אחר, ואמר: זה פקיד המכס כאן.

התבוננתי בו – אדם פיקח, נעים הליכות. כל מי שעבר בעגלה פנה אליו, והוא השיב באדיבות, שוחח עמו, הסביר. אלא שבינתיים הלך ונוצר מאחוריו תור ארוך של עגלות. אנשים התחילו לאבד סבלנות, הרוחות התלהטו. בתוך ההמולה, כמה מהם פשוט עקפו את התור ועברו בלי לשלם כלל.

המוכס נבהל, התחיל למהר, להעביר עגלות בלי בדיקה מסודרת – ואז שוב נעצר לשיחה עם מישהו, ושוב התור מתארך, ושוב מהומה. וחוזר חלילה.

חמי פנה אליי ושאל: נו, עכשיו אתה מבין למה מיניתי חרש?

כאן פנה רבינו אל הקהל ואמר: דעו לכם, רבותי – גם אנחנו דומים לאותם שני פקידים. הגאון מאוסטרובה, דומה לאותו שאינו חרש – פותח לפניכם שערים של תורה וחכמה.

ואילו אני – כאותו חרש. איני נכנס לשיחות, איני מתעכב. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ולכן איני אומר אלא דבר אחד: עגלה ושני סוסים – כך וכך, עגלה וסוס אחד – כך וכך. כלומר: מי שיש לו – ייתן כפי יכולתו. ומי שיש לו פחות – ייתן גם הוא כפי יכולתו.

אבל אנא מכם, אל תעכבו אותנו בעבודת הקודש.

(ישיבת חכמי לובלין ח"א עמ' ריא)