מתוך מאמרו של גרוסמן:

לעתים רחוקות בלבד כתב רש"י פסיקות הלכה בפירושו לתלמוד. בהקשר הזה עולות שתי שאלות: מדוע נמנע רש"י בדרך-כלל מפסיקת הלכה בפירושיו, ומהי הסיבה לחריגות המעטות מדרך זו?

ככל הנראה יש בהימנעות הזאת המשך של המסורת הפרשנית האשכנזית מימיו של הרגמ"ה, כפי שבאה לידי ביטוי ב"קונטרס מגנצא" ובפירושי וורמייזא. בפירושים האלה אין בדרך-כלל התייחסות לפסק ההלכה. הדרך הזאת שונה מדרכם של רב שרירא ורב האיי ואף מדרכו של רבנו חננאל, שעסקו בפסק לעתים קרובות יותר. גם חכמי ספרד הרבו לעסוק בכך, אף בספרי הפירושים שלהם. גורם נוסף הוא מגמתו הבסיסית של רש"י בפירושו. הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כמפרש ולא כמורה הלכה, ולכך כל מעייניו היו נתונים לפירושיו:

בתלמוד יש מאות סוגיות שמסתיימות לא לפי ההלכה הפסוקה בימי רש"י; יש בו אלפי חלקי סוגיות, ואולי אף רבבות שלבי משא-ומתן שנדחים בסיומי הסוגיות או מתבטלים בגלל סוגיות מקבילות אחרות. רש"י לא דילג מעולם אף על החלק הקטן ביותר מבין קטעים אלה, פירשם בדייקנות ופיתח בהם את דרכי פרשנותו לא פחות מבסוגיות שבהן התלמוד מביא יסודי הלכות של חיי יום-יום [...] רש"י לא יפרש סוגייה בניגוד לתוכנה, לחוקיותה ולאחדותה כדי להתאימה להלכה פסוקה (פרנקל, 'פירוש רש"י לתלמוד', עמ' 302).

מדוע סטה רש"י לעתים רחוקות מדרכו וכתב פסקי הלכה? קשה מאוד למצוא הסבר מלא לתופעה הזאת, בייחוד בלא בדיקה מקיפה ושיטתית של כתבי-היד.

עניין מיוחד יש במחלוקות של רש"י עם רבותיו ועם חבריו, שבאו לידי ביטוי בפסקים שבפירוש. בדיקה של תשובותיו של רש"י, שבהן מופיעות אותן מחלוקות, מעלה כי מדובר בוויכוחים עזים, שעוררו התרגשות רבה אצל רש"י. לטענתו, רבותיו וחכמים אחרים הסתמכו באותם מקרים על מסורות שהיו בידיהם, אבל אלה אינן הולמות את העולה מן התלמוד הבבלי. אך טבעי הוא כי בפירושים האלה לא יכול היה רש"י לכבוש את רגשותיו והביע את דעתו בשאלת הפסק הנמצאת בסוגיה שבפירושה עסק. דוגמה מובהקת לכך היא השאלה אם מותר לאכול ביום טוב שני חיה ועוף שניצודו ביום טוב ראשון. רש"י נחלק בעניין הזה בחריפוּת עם רבו, ר' יצחק הלוי, עם ר' שלמה בר' שמשון ועם חכמים אחרים בוורמייזא. בבואו לפרש את הסוגיה "בכדי שיעשו" במסכת ביצה - סוגיה העומדת במרכז המשא-ומתן בינו ובין החכמים הללו - סיפר על אותה מחלוקת בפירוט. קשה להניח שהוא היה מתייחס לפסק באותה סוגיה אלמלא אותו פולמוס. ובכלל, ניתן להוכיח כי הוא כתב פסיקות לא רק בפולמוסים שהוא עצמו נטל בהם חלק, אלא גם באחרים שבהם הרבו להתלבט באותם ימים. מסיבה זו הרבה באופן יחסי לשלב פסקים בפירושו למסכת חולין שבה במיוחד נחלקו המנהגים באותה עת.

אם ההנחה הזאת מבוססת, כי אז בכמה מן הפסקים לא הגורם הפרשני העולה מן הסוגיה הוא שהביא את רש"י לעסוק בפסק, אלא הגורם האקטואלי. אמנם מדובר בגורם מזדמן, באירועים שהיו אקטואליים באותה עת, אך המקריות הזאת הולמת רבים מן המקומות שבהם התייחס רש"י לפסק ההלכה בפירושיו.(19)


(19) גם לדעת ב"ז בנדיקט, חרג רש"י ממסגרת פעילותו הפרשנית ושילב לעתים בפירושו פסקי הלכה בשל שיקולים אקטואליים: "שאין דרכו של רש"י בפירושיו לפסוק הלכה אלא במקום שבו הוא חולק על דעה מקובלת [...] בזמן שרש"י עמד לפני דעה מקובלת בדורו, שנראתה בעיניו כבלתי נכונה, חרג ממסגרת הפירוש וכלל בתוכו חוות דעת להלכה" - בנדיקט, לפסיקתו של רש"י בפירושיו, עמ' 21, 23.