הרמב"ן (בראשית מט,י) מקשה כיצד יתכן שהחשמונאים, שהיו חסידי עליון, הגיעו למצב ש'כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא', כפי שלמדנו בתחילת המסכת. הוא מתרץ, שהחשמונאים לקחו את המלוכה לעצמם, בניגוד לציוי 'לא יסור שבט מיהודה'. אמנם, עדיין הקושיה במקומה עומדת, כיצד עברו חסידי עליון על איסור זה.
והנה, יש להקשות קושיה נוספת. שמצינו שנתנה התורה דיני ירושה שונים, ואסרה לעקוף אותם על ידי מתנות וכדומה. ואף מבן רע אסור להעביר את ירושתו (ב"ב קלג:). ומדוע תאסור התורה מלהעניש את מי שאינו ראוי לירושה?
ונראה לי שכוונת התורה בציווי זה להכניס בנו את מידת הענוה. פעמים רבות אנו חושבים כי אנו יודעים מהי האמת, ומה טוב שיהיה, ובאיזה דרך בדיוק צריך להתגשם טוב זה. והקב"ה רוצה ללמדנו, כי לפעמים צריכים ענוה אל מול המציאות. אם לאחר כל המאמצים שהשקיע אדם בחינוך בנו, עדיין הוא 'ברא בישא', הרי שזו המציאות. וודאי שאין כוונתי שיש להכנע לה, אך מכל מקום יש להכיר בה.
ואולי כאן הייתה טעותם של החשמונאים. שאכן, הם היו חסידי עליון אמיתיים, והיו מוכנים למסור נפשם במלחמה להקמת הדת. ומשזכו במלחמה, בחסדי ה', חשבו שהם אלו שראוים לשלוט. שאף על פי שהמלך אמור להיות משבט יהודה, מכל מקום הרי שבט יהודה לא נלחם כנגד היונים, והם אלו שהרימו את נס המרד. ולכן דעתם היתה שטוב יותר כי הם ימלכו, וכך ידאגו שהעם יתנהל כפי שהם חושבים שעליו להתנהל. וזה ממש כעין 'עבורי אחסנתא', כלומר, העברת ירושה מבן רע לבן טוב.
אך עלינו לדעת שהקב"ה הוא שמנהל את העניינים, ולא תמיד מה שנראה לנו טוב, או הדרך הנכונה להגשמתו, אכן כך הוא. ועל כן אסור לאדם להעביר ירושה ואפילו מבן טוב לבן רע, ואסור היה לחשמונאים למלוך במקום שבט יהודה.

חנוכה שמח!

(דיון בדברי הרמב"ן התנהל כבר בפורום).