פירש רש"י שאפרכסת היא חלק ממרכיבי הריחיים, וכנראה הוא המשפך שלתוכו שופכים את החטים בתחילה (ואין זה המשפך דאבות פ"ה מט"ו). וראה זה מצינו עוד שדימו חז"ל פעולת הלימוד לטחינה ברחיים בגיטין (סז.) שם מנו את מעלותיהם של החכמים, ואמרו: רבי שמעון טוחן הרבה (פירש": שנה הרבה). ומוציא קימעא. תנא: משכח קימעא, ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין. ובסוכה (נד.) לא חש לקימחיה, ופירש"י: טוחן ומוציא סובין ואינו חושש, כלומר מרבה דברים שאינם. (ועי' סנהדרין כד. עוקר הרים וטוחנן זה בזה).
והנראה בזה, דהמידע עצמו המשילוהו חז"ל לתבואה (כמו בשלהי הוריות: הכל צריכין למרי חיטיא ע"ש), וכמו שבתבואה הטחינה מכשירה הגרגירים למאכל גם ע"י טחינתם דק דק וגם היא נותנת את האפשרות להפריד הפסולת מהם, כך גם בלימוד, המידע עצמו הוא בהתחלה כחומר גולם שיש לעבדו (ואם אינו עושה כן, אע"פ שמכיל בתוכו הרבה מידע, קרואוהו חז"ל במגילה כח: צנא מלא סיפרי ע"ש ברש"י), ועיבודו הוא ע"י דקדוק בכל שמועה ופירוקה לגורמים, וע"י כך יוכל להבחין בעיקר והטפל, וממילא להוציא האמת על בוריה.