ה. תירוץ הזוהר הקדוש דאה"נ אלו ואלו דברי אלהים חיים ונצרכים לכתחילה.

ז. בלקוטי חבר בשם הגר"א נכתב ששלוח הקן היא מצוה שיש בה דוקא אכזריות.

הובא:
ספר קול אליהו על בראשית פרק כב פסוק יב
בירושלמי (פאה פרק א' הל' א' ועוד) עין תלעג לאב זו מצות כיבוד אב, ותבוז ליקהת אם, זו מצות שילוח הקן לשלח האם, יקרוה עורבי נחל שהם אכזרים שאין להם הנאה אלא שמנקרים. ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים. והכי פירושו שבכל התורה לא נאמר אריכות ימים כי אם בשני מצות הללו כיבוד אב ושלוח הקן, לפי שאין השלימות ניכר באדם אלא כשיש לו שני מידות הפוכות כגון מדת רחמנות ואכזריות, לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק אלא י"ל שכך הוא טבעו, אבל כשיש לו שני מדות הפוכות כגון רחמנות ואכזריות אז מוכח שהוא צדיק. לכך נתן השי"ת לישראל מצוה של רחמנות דהיינו מצות כיבוד אב שהוא רחמנות גדולה לפי שכשבאים לידי זקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם, ושוב נתן להם מצות שצריכין להתנהג בהם קצת באכזריות, דהיינו מצות שילוח הקן שנוטל הבנים ומשלח האם. דאיתא בירושלמי שכשמשלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים, א"כ הוא בודאי אכזריות גדולה, לכן כתיב בשני מצות אלו אריכות ימים לפי שבשני מדות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב. וזה שאמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ר"ל שבאמת אין זה רחמים רק שכך גזר השי"ת.