קודם שאענה אקדים בקצרה: הרמח"ל בכמה מספריו, ובעיקר בספר דעת תבונות, כותב שהקב"ה מנהיג את עולמו ע"י שתי הנהגות עיקריות השונות במהותן זו מזו - הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. הנהגת המשפט היא ההנהגה היותר מפורסמת, ולפיה הקב"ה מנהיג את העולם בדרך של שכר ועונש בצורתה הפשוטה: עשית טוב - תקבל טוב, עשית רע - רע תהיה אחריתך.

חרף היותה של הנהגה זו יותר רווחת, היא כפופה וגם משרתת להנהגה עליונה ממנה הלא היא הנהגת הייחוד. הנהגת הייחוד אחראית על כך שבסופו של דבר העולם יגיע אל מטרתו הסופית - גילוי ייחודו של הקב"ה, כלומר שהעולם כולו הוא הוא רצונו. בהיותה של הנהגת המשפט משרתת ומשנית להנהגת הייחוד, כאשר נוצרת התנגשות בין שתי ההנהגות, ברור הוא שידה של הנהגת הייחוד על העליונה, מה שאומר שהכלל של טוב לטובים ורע לרשעים - צריך להישבר.
עד כאן ההקדמה.

מובן מאליו שהקב"ה, דרך כלל, חפץ להנהיג את עולמו על פי החוקים הטבעיים, הפיזיים והמטפיזיים. הפיזים: חוקי הטבע. המטפיזים: הבחירה חופשית ונגזרתה - שכר ועונש. המכנה המשותף של שני סוגי החוקים הללו הוא חוסר התערבות אקטיבית וישירה של הקב"ה בבריאתו. הנהגה זו נשמרת עד המצב שבו כבר אי אפשר למתוח את החוט וכלו כל הקיצין, כלומר - כאשר עד אשר השלכותיה של הנהגת המשפט יפגעו בהכרח במטרות-העל של הנהגת הייחוד. או אז נשברים אותם חוקים נוקשים לפי הצורך למען השגת המטרה הכללית והעיקרית - גילוי ייחודו.
והדברים הללו שלובים עם מה שכתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק לב) שלעם ישראל בכללו אין בחירה חופשית, שהקשר שלו עם הקב"ה הוא הכרחי ולא ניתן לוויתור. והטעם הוא כנ"ל, כיוון שהנציגים העיקריים בעולם לגילוי ייחודו של הקב"ה הם עמ"י, אי אפשר להם להסיר מעליהם עול זה, ירצו או לא ירצו.

לפי עקרונות אלו יובנו (כמובן לא במובן של הבנה לפרטי פרטים בדרכי הבורא אלא הבנת השיטה הכללית) כל אותם מקרים שהזכרת ועוד הרבה דוגמאות שלא הזכרת.

ונראה שזהו הפירוש בגמרא שהביא הרב כוכב שיבוא רק כשתייאשו מהגאולה. שלמרות מחלוקת התנאים, בתודעה הכללית של האומה מושרשת משום-מה הדעה שהגאולה תלוייה במצבנו הרוחני (כמו שחזון נפרץ לשמוע התבטאויות כמו "עשה מצווה פלונית וקרב את הגאולה" וכן להיפך). וכוונת הגמרא לומר שבדור הגאולה המצב הרוחני יהיה כ"כ ירוד עד שמי שיחיה באותו הדור ויביט על דורו יאמר לעצמו שדור כזה ודאי איננו זכאי לגאולה. ואמנם יש צדק בדבריו, לפי ההרגל לחשוב על פי הנהגת המשפט. אך באופן פרדוקסלי דווקא המצב הקיצוני מבחינת הנהגת המשפט הוא הוא הנותן הרשאה להנהגת הייחוד לפעול במציאות כאשר היא פוסחת על שיקולי הזכאות או אי הזכאות, והיא עצמה העילה לגאולה.