לשון הגמרא:
"בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר?
א"ל: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: לא יסור שבט מיהודה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל; ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים".
ברייתא זו שהביא רבי חייא הובאה גם במסכת סנהדרין דף ה ע"א, ושם ביאר אותה התוספות: "והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי".

וקשה, מה חידש רבי חייא הרי רבי ידע זאת, כדברי הירושלמי כלאים פרק ט הלכה ג וכתובות פרק יב הלכה ג:
"רבי הוה ענוון סגין, והוה אמר כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני דשרון גרמון מנשיאותיה ומנוניה, אין סליק רב חונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי דהוא מן יהודה ואנא מבנימן, דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא.
חד זמן אעל רבי חייא רובא לגביה אמר ליה הא רב הונא לבר! נתכרכמו פניו של רבי. אמר ליה ארונו בא. אמר ליה פוק וחמי מאן בעי לך לבר! ונפק ולא אשכח בר נש, וידע דהוא כעיס עלוי, עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין".
רבי היה עניו מאוד, והיה אומר כל מה שיאמר לי אדם אעשה, חוץ ממה שעשו זקני בתירא לסבי הלל הזקן, שהוציאו את עצמם מנשיאותם, ומינוהו לנשיא. אם יעלה רב חונא ראש הגלות לכאן אושיב אותו מעלי, שכן הוא מיהודה ואני מבנימין, כי הוא מזרע דוד המלך דרך הזכרים, ואני רק מהנקבות.
יום אחד נכנס רבי חייא הגדול אליו, אמר לו: רב הונא בחוץ! החווירו פניו של רבי. אמר לו ארונו בא, הוא מת והגיע להקבר. אמר לו צא תראה מי קורא לך בחוץ. יצא ולא ראה איש, הבין שרבי כועס עליו, הנהיג את עצמו בנידוי שלושים יום ולא נכנס אליו.

אלא צריך לומר שהמעשה שבירושלמי היה לאחר שרבי למד זאת מרבי חייא!
הרי שלשאלה זו היתה נפקא מינה עצומה, ורבי כמעט שילם עליה בכתרו.