הדין של פשטה בין בקדושי אשה, ובין בהקדשת בהמה, אינם פעולות טכניות, שמה שתופס מתפשט בכל,
ההגיון הוא בתוקף דבריו, דהיינו האומר חציה של בהמה זו עולה, הרי כאילו אמר כולה עולה. וזה שהוא רוצה להקדיש רק חציה, דומה למי שמתנה על מה שכתוב בתורה שהמעשה קיים ותנאו בטל, למרות שיצעק עד השמים שלא רצה לקדש רק חציה, מאחר ואין קידושין בחצי אשה, ואין הקדש בחצי בהמה, הרי הבהמה קדושה והאשה מקודשת.
יש מחלוקת במקדיש רגלה של בהמה לעולה, שם ניתן לפרש שמקדיש קדושת דמים בלבד, ובכך חולקים אם שם ניתן לומר פרשנות כזו, של קדושת דמים על רגל הבהמה.

כאשר יש בהמת שותפים, ואחד מקדיש את חלקו, לא חל הקדש, כי אין לו בעלות מלאה על הבהמה, ולכן לא חל כלום, כמו המקדיש בהמת חברו, ולכן, גם אם לקח אח"כ את החצי השני, אין כאן דין פשטה. ואם רוצה להקדישה חייב עתה להקדישה מחדש. אולם ר' יוחנן סובר שבעלי חיים נדחים, פי' אדם שמקדיש בהמה לקרבן, ולא חל ההקדש, כגון שהיה מחוסר זמן, למרות שלא חל כלום, בכ"ז אין יותר אפשרות להקדישה לקרבן, אלא תימכר ויקחו בדמיה בהמה אחרת. ודברי ר' יוחנן במחלוקת תנאים, והרמב"ם פוסק שאין בעלי חיים נדחים, ולכן אם יקדישנה לאחר שלקח את החצי השני, חלה הקדושה.